ביאור:בבלי כתובות דף כב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת כתובות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
תרי ותרי נינהו [1]!? אי ערער דפגם משפחה [2] - גלוי מלתא בעלמא הוא [3]?
[עיין תוספות רי"ד]
לעולם אימא לך ערער דגזלנותא, וקאמרי הני: ידעינן ביה דעבד תשובה [4].
אמר רבי זירא: הא מלתא מרבי אבא שמיע לי, ואי לאו רבי אבא דמן עכו [5] - שכחתה [6]: שלשה שישבו לקיים את השטר, ומת אחד מהם [7] - צריכין למיכתב 'במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי' [8].
אמר רב נחמן בר יצחק: ואי כתב ביה 'שטרא דנן נפק לקדמנא בי דינא' [9] - תו לא צריך.
ודלמא בית דין חצוף הוא, וכדשמואל, דאמר שמואל 'שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקרא בית דין חצוף'?
דכתיב ביה 'בי דינא דרבנא אשי'. [10]
ודלמא רבנן דבי רב אשי - כדשמואל סבירא להו?
דכתיב ביה 'ואמר לנא רבנא אשי' [11]. [12]
משנה:
האשה שאמרה "אשת איש הייתי, וגרושה אני" – נאמנת [13], שהפה שאסר הוא הפה שהתיר;
ואם יש עדים שהיתה אשת איש, והיא אומרת "גרושה אני" - אינה נאמנת.
אמרה "נשביתי [14] וטהורה אני" [15] – נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר;
ואם יש עדים שנשבית, והיא אומרת "טהורה אני" - אינה נאמנת;
ואם משנשאת באו עדים - הרי זו לא תצא [16].
גמרא:
אמר רבי אסי: מנין ל'הפה שאסר הוא הפה שהתיר' מן התורה? - שנאמר (דברים כב טז) את בתי נתתי לאיש הזה לאשה: 'לאיש' אסרה [17], 'הזה' התירה [18].
למה לי קרא? סברא היא: הוא אסרה והוא שרי לה!
אלא כי איצטריך קרא - לכדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב: מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה [19] - שנאמר: את בתי נתתי לאיש [20].
'הזה' למה לי [21]?
מיבעי ליה לכדתני רבי יונה, דתני רבי יונה: 'את בתי נתתי לאיש הזה - 'הזה' ולא ליבם [22].
תנו רבנן: האשה שאמרה "אשת איש אני" וחזרה ואמרה "פנויה אני" – נאמנת.
והא שוויה לנפשה חתיכה דאיסורא?
אמר רבא בר רב הונא: כגון שנתנה אמתלא לדבריה [23].
תניא נמי הכי: אמרה "אשת איש אני" וחזרה ואמרה "פנויה אני" - אינה נאמנת; ואם נתנה אמתלא לדבריה – נאמנת [24]; ומעשה נמי באשה אחת גדולה, שהיתה גדולה בנוי, וקפצו עליה בני אדם לקדשה, ואמרה להם "מקודשת אני"; לימים עמדה וקידשה את עצמה; אמרו לה חכמים: "מה ראית לעשות כן"? אמרה להם: "בתחלה, שבאו עלי אנשים שאינם מהוגנים - אמרתי 'מקודשת אני'; עכשיו שבאו עלי אנשים מהוגנים - עמדתי וקדשתי את עצמי". וזו הלכה העלה רב אחא שר הבירה לפני חכמים באושא, ואמרו 'אם נתנה אמתלא לדבריה – נאמנת.
בעא מיניה שמואל מרב: אמרה [25] "טמאה [26] אני" וחזרה ואמרה "טהורה אני" [27] – מהו?
אמר ליה: אף בזו: אם נתנה
אמתלא לדבריה – נאמנת.
תנא מיניה ארבעים זימנין; ואפילו הכי לא עבד שמואל עובדא בנפשיה [28].
תוספות ד"ה ואפילו הכי לא עבד שמואל עובדא בנפשיה - ר"ח הביא ירושלמי: שמואל בעא לאזדקוקי לאתתיה; אמרה ליה "טמאה אני" ולמחר אמרה "טהורה אני"; אמר לה: "אתמול טמאה יומא דין טהורה"? אמרה ליה "אתמול לא הוות בי חילא כי ההיא שעתא"; אתא שאיל לרב, אמר ליה: אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת.
תנו רבנן (יבמות פח ב): 'שנים אומרים "מת" ושנים אומרים "לא מת"; שנים אומרים "נתגרשה" ושנים אומרים "לא נתגרשה" - הרי זו לא תנשא, ואם נשאת - לא תצא [29]. רבי מנחם בר יוסי אומר: תצא.
אמר רבי מנחם בר יוסי: אימתי אני אומר 'תצא'? בזמן שבאו עדים [30] ואחר כך נשאת, אבל נשאת ואחר כך באו עדים - לא תצא': מכדי תרי ותרי נינהו! הבא עליה באשם תלוי קאי [31].
אמר רב ששת: כגון שנשאת לאחד מעדיה [32] .
היא גופה באשם תלוי קיימא!?
באומרת "ברי לי [33]".
אמר רבי יוחנן: שנים אומרים "מת" ושנים אומרים "לא מת" - הרי זו לא תנשא, ואם נשאת - לא תצא; שנים אומרים "נתגרשה" ושנים אומרים "לא נתגרשה" - הרי זו לא תנשא, ואם נשאת – תצא.
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא?
אמר אביי: תרגמה [34] בעד אחד [35]: עד אחד אומר "מת" - הימנוהו רבנן כבי תרי [36], וכדעולא, דאמר עולא: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים והאי דקאמר "לא מת" - הוה ליה חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים.
אי הכי - אפילו לכתחלה נמי [37]?
משום דרב אסי [38], דאמר רב אסי (משלי ד כד) הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך;
סיפא: 'עד אחד אומר "נתגרשה" ועד אחד אומר "לא נתגרשה" - תרוייהו באשת איש קמסהדי [39], והאי דקאמר "נתגרשה" הוה ליה חד [ובזה לא קבעו חכמים שעד אחד נאמן כשנים], ואין דבריו של אחד במקום שנים.
רבא אמר: לעולם תרי ותרי נינהו, וראה רבי יוחנן דבריו של רבי מנחם בר יוסי בגרושין, ולא ראה במיתה. מאי טעמא? מיתה אינה יכולה מכחשתו [40], גרושין יכולה מכחשתו [41].
ומי חציפה כולי האי? והאמר רב המנונא: 'האשה שאמרה לבעלה "גרשתני" – נאמנת: חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה'!?
הני מילי היכא דליכא עדים דקא מסייעי לה, אבל היכא דאיכא עדים דקא מסייעי לה - מעיזה ומעיזה.
רב אשי אמר: כגון דאמרי עדים "עכשיו [42] מת"; "עכשיו גירשה": מיתה ליכא לברורה [43], גירושין איכא לברורה, דאמרינן לה: אם איתא דהכי הוה - אחזי לן גיטיך [44].
תנו רבנן: 'שנים אומרים "נתקדשה" ושנים אומרים "לא נתקדשה" - הרי זו לא תנשא [45], ואם נשאת - לא תצא.
שנים אומרים "נתגרשה" ושנים אומרים "לא נתגרשה" - הרי זו לא תנשא, ואם נשאת - תצא.'
הערות
עריכה- ^ כי אמרי 'לא גזל' הוו להו תרי ותרי, ולא מתכשר בהכי, דקיימא לן לקמן (בפרקין כו,א) 'אין ערער פחות משנים'
- ^ שהעידו עליו שהוא עבד, ועבד פסול לדין ולעדות - קל וחומר מאשה, כדאמר בפרק 'החובל' (בבא קמא פח א)
- ^ משחתמו - אמאי אין מעידין עליו? מאי חשד נוגע בעדות איכא הכא? דבר זה צריכין הן לברר, ודבר העשוי לגלות הוא: שיבדקו אחריו עד שיבורר הדבר; ואין עדותן של אלו תלוי בהגדתן ואינן אלא מגלי דבר בעלמא
- ^ והשיב את הגזלה
- ^ שהזכירה לי לאחר זמן
- ^ שכחתיה
- ^ עד שלא חתמו
- ^ דקיום השטר בשלשה, והרואה שנים חתומין בו יאמר שבשנים קיימוהו
- ^ דלא מקרי בי דינא בציר מתלתא
- ^ אורחא דמילתא נקט, שהוא היה ראש ישיבה במתא מחסיא בימי רב נחמן בר יצחק, דהוא מרא דשמעתא, דודאי בי דינא דרב אשי לא עבדין בתרין.
- ^ לאזדקוקי ליה ולקיומי; דכיון דרב אשי גופיה הזקיקן - איהו ודאי לתלתא אמר
- ^ ויש מפרשין 'ואמר לנא רבנא אשי' - תלתא נינהו, ולא נהירא לי: דאי רב אשי חד מנהון - מאי 'ואמר לנא' דכתבי ביה?
- ^ ומותרת לכהן
- ^ לבין העובדי כוכבים
- ^ שלא נבעלתי לעובד כוכבים
- ^ בגמרא מפרש אהייא קאי
- ^ לכל העולם, דלא ידעינן למאן
- ^ וכי אמר "הזה" - התירה לו
- ^ כשהיא קטנה או נערה, שבידו לקדשה, כדאמרינן בפרק 'נערה שנתפתתה': מנין שאם אמר "קדשתיה לפלוני" שהוא נאמן לאוסרה על הכל?
- ^ אלמא בדידיה תליא נתינה, והימניה קרא למימר הכי
- ^ כיון דלאו להפה שאסר מיבעי ליה
- ^ אם הוציא שם רע על נישואי אחיו - שאין היבם נידון כמוציא שם רע ליענש במאה כסף; והכי מוכח לקמן בפרק 'נערה'
- ^ משל וטעם למה אמרה תחלה "מקודשת אני"
- ^ הואיל ונתנה אמתלא נאמנת( האם כוונת רש"י לומר: הואיל ובתחילה נתנה אמתלא - נאמנת, אך אם נתנה רק אחרי שלא ידעה לתת – אינה נאמנת? )
- ^ לבעלה
- ^ נדה
- ^ לא הייתי נדה
- ^ פעם אחת אמרה לו אשתו כן ונתנה אמתלא לדבריה ופירש הימנה עד שטבלה
- ^ ולקמיה פריך 'תרי ותרי נינהו'?
- ^ שאמרו "לא מת"
- ^ בא על ספק כרת
- ^ שאמרו"מת"; דאין אשם תלוי אלא למי שלבו נוקפו, וזה אומר ברי לי
- ^ אין לבי נוקפי, שברי לי אילו היה קיים היה בא
- ^ להא דרבי יוחנן
- ^ ולאו 'שנים' איתמר, אלא "עד אומר כו' ועד אומר כו'"
- ^ לומר "מת", כדאמרינן ביבמות ב'האשה': מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה - הקלתה עליה בתחלתה
- ^ תינשא
- ^ ביבמות בפרק שני [כד,ב]
- ^ שניהן מעידין שאשת איש היתה
- ^ אם יבא בעלה - אינה יכולה לומר "מת אתה", הלכך אי לאו דברי לה שמת - מירתתא ולא מינסבא
- ^ אם יבא ויאמר "לא גירשתיך" היא תאמר "גירשתני", הלכך: אי שרית לה - סמכה אהכחשה ומינסבא על פי עדים הללו מספק, ולא מירתתא למידק שפיר
- ^ היום
- ^ אם אמרו "טבע במים" או "אכלו ארי" - אין אנו יכולין לברר הדברים, הלכך: לכתחלה לא תינשא, ואם ניסת - לא תצא, כרבנן, וכשניסת לאחד מעדיה;
- ^ דבשעתא פורתא לא מהימנא למימר אירכס לי
- ^ לאחר