ביאור:בבלי כתובות דף יח
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת כתובות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
דסתם יהודה וגליל - כשעת חירום דמו.
וליתני 'מודה רבי יהושע באומר לחבירו "מנה לויתי ממך ופרעתיו לך" שהוא נאמן [1]' [2]?
משום דקא בעי למיתני סיפא: אם יש עדים שהוא לוה ממנו, והוא אומר "פרעתיו" - אינו נאמן – והא קיימא לן 'המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים'.
???
תוספות ד"ה אין צריך לפרעו בעדים - ואם תאמר למאן דאמר צריך לפרעו בעדים תקשי ליה מתניתין דהכא דליתני "מנה לך בידי"!?
ויש לומר דפלוגתא דתנאי היא בפרק 'שבועת הדיינין' [3] אי נמי דלא חשיב לה פירכא: דניחא ליה לאשמועינן דאין מחזיקין בנכסי קטן; ואם תאמר מאי משני? אכתי ליתני 'ואם יש עדים ואמר לו "אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני" אינו נאמן'?
וי"ל דלא היה רוצה להאריך בלשונו, או שמא מילתא דפשיטא הוא.
וליתני 'מודה רבי יהושע באומר לחבירו "מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס [4]" שהוא נאמן [5]!?
אליבא דמאן [6]?: אי אליבא דרבנן - הא אמרי [7] 'משיב אבידה' הוי [8]! אי אליבא דרבי אליעזר בן יעקב - [9] הא אמר שבועה בעי, דתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו. כיצד? "מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס" - הרי זה נשבע; וזהו שנשבע על טענת עצמו. וחכמים אומרים" אינו אלא כמשיב אבידה, ופטור.
ורבי אליעזר בן יעקב - לית ליה 'משיב אבידה' פטור [10]?
אמר רב: בטוענו קטן.
והאמר מר אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן [11]?
מאי 'קטן' – גדול, ואמאי קרי ליה 'קטן'? דלגבי מילי דאביו - קטן הוא.
אי הכי 'טענת עצמו'? 'טענת אחרים' היא [12]!
טענת אחרים והודאת עצמו.
כולהי טענתא - טענת אחרים והודאת עצמו נינהו!
אלא [13]הכא בדרבה קמיפלגי, דאמר רבה: 'מפני מה אמרה תורה "מודה מקצת הטענה ישבע"? - חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו', והאי - בכולה בעי דלכפריה, והאי דלא כפר ליה - משום דאין אדם מעיז פניו הוא,
ובכולה בעי דלודי ליה, והאי דלא אודי ליה - כי היכי דלישתמיט ליה, וסבר: עד דהוה לי זוזי ופרענא ליה; ורחמנא אמר: רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה: רבי אליעזר בן יעקב סבר: לא שנא בו ולא שנא בבנו [14] - אינו מעיז [15], והלכך לאו משיב אבידה הוי, ורבנן סברי: בו - הוא דאינו מעיז, אבל בבנו מעיז [16]; ומדלא העיז - משיב אבידה הוי.
משנה:
העדים [17] שאמרו "כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים היינו", "קטנים היינו", "פסולי עדות [18] היינו" - הרי אלו נאמנים [19];
ואם יש עדים שהוא כתב ידם, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר [20] - אינן נאמנין [21].
גמרא:
אמר רמי בר חמא: לא שנו [22] אלא שאמרו "אנוסים היינו מחמת ממון" [23], אבל "אנוסים היינו מחמת נפשות [24]" - הרי אלו נאמנין.
אמר ליה רבא: כל כמיניה? כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד [25]! וכי תימא 'הני מילי [כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד] - על פה [26], אבל בשטר לא [27]' - והא אמר ריש לקיש: 'עדים החתומים על השטר - נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין'!
אלא כי אתמר - ארישא אתמר: הרי אלו נאמנין: אמר רמי בר חמא: לא שנו [28] אלא שאמרו "אנוסין היינו מחמת נפשות" [29]; אבל אמרו "אנוסין היינו מחמת ממון" - אין נאמנין; מאי טעמא? - אין אדם משים עצמו רשע [30][31].
תנו רבנן [32]: '[33] אין נאמנים לפוסלו - דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: נאמנים.'
בשלמא לרבנן, כי טעמייהו: שהפה שאסר הוא הפה שהתיר [34]; אלא לרבי מאיר מאי טעמא?: בשלמא פסולי עדות [35] - מלוה גופיה מעיקרא [36], - מידק דייק [37] ומחתם; קטנים נמי, כדרבי שמעון בן לקיש, דאמר ריש לקיש:
הערות
עריכה- ^ מדאורייתא בלא שבועה
- ^ מלתיה דרבי יהושע, דאשמועינן דמודה היכא דאין שור שחוט לפניך - מאי שנא דאשמעינן בקרקע ואיצטריך למתנייה באביו? משום סיפא? לנקוט מלתיה במטלטלין, ולישמעינן בדידיה גופיה!
- ^ שבועות דף מא:
- ^ פרעתיו חציו
- ^ בלא שבועה, הואיל ואין שור שחוט לפניו, דאשמועינן רבותא: דאף על גב דמודה במקצת – פטור, הואיל ואינו תובעו
- ^ תנאי פליגי בהא מילתא בשבועות (דף מב); ואי אמר רבי יהושע הכי - לא כחד מנייהו הוא
- ^ אפילו תובעו וזה מודה במקצת -
- ^ דתנן בשבועות [פ"ו מ"א]: "מנה לאבא בידך" – "אין לך בידי אלא חמשים דינר" – פטור, משום שהוא כמשיב אבידה; ומאי אשמעינן רבי יהושע באין שור שחוט? אפילו שור שחוט לפניו נמי נאמן
- ^ כי לא תבע ליה נמי:
- ^ מן השבועה? בתמיה: הא תקנתא דרבנן היא במסכת גיטין (פ"ה מ"ג; דף מח,ב): המוצא מציאה - לא ישבע מפני תיקון העולם; וכיון דכי אינו תובעו נמי מחייב ליה שבועה - הרי אין לך 'משיב אבידה' גדולה מזה, וחייב
- ^ משנה היא בשבועות [פ"ו מ"ד]
- ^ ומאי 'פעמים' דקאמר? ומאי 'טענת עצמו'
- ^ לעולם, בטוענו קטן; ודקשיא לך 'אין נשבעין על טענת קטן' - הני מילי בשטוענו קטן "אני נתתיו לך", וקרא כתיב (שמות כב ו,ט) כי יתן איש אל רעהו - ולא קטן; ומהכא יליף לה בשבועות; אבל הכא, שבא בטענת אביו - אית ליה לרבי אליעזר בן יעקב נשבעין, ורבנן פליגי עליה אפילו בטוענו גדול, וקרו ליה 'משיב אבידה', ו
- ^ ואפילו הוא קטן
- ^ ולהכי קרי ליה 'טענת עצמו': משום דטענת קטן בעלמא לית בה מששא
- ^ ואפילו הוא גדול
- ^ שהיו מעידים על חתימתם לקיים את השטר
- ^ קרובים או משחקים בקוביא
- ^ כיון דאין כתב ידם ניכר אלא על פיהם - הפה שאסר הוא הפה שהתיר: כי היכי דמהימנת להו אהא - הימנינהו אהא
- ^ חתומים בשטר אחר שהוחזק בבית דין, וכתוב בו הנפק, ובא אותו שטר לפנינו עם זה, וכתב חותמן דומין: של זה לשל זה
- ^ אין כאן הפה שאסר, ואין נאמנים לומר "פסולים היינו"
- ^ דאם כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין
- ^ דלאו כל כמינייהו לשוויי נפשייהו רשעים בעדות פיהם ולפסול את השטר, דאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן על עצמו - לא לזכות ולא לחובה - בדיני נפשות ובפסולי עדות להעשות רשע ופסול על פיו, ואלו פוסלים עצמן באומרם "חתמנו שקר בשביל אונס ממון"; ורישא טעמא משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר
- ^ שאמר בעל השטר הזה להרגנו, ואדם חזק הוא
- ^ דגבי עדות -חדא הגדה כתיבא: אם לא יגיד [ונשא עונו] (ויקרא ה א); והכא נמי: כיון דחתימי בשטרא - היינו הגדה דידהו, והיכי מהימני תו למיעקר הואיל וכתב ידן יוצא ממקום אחר? בשלמא רישא - כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, ועלייהו סמכינן - כולה חדא הגדה היא, דהא באותו דבור [בכדי] שאילת שלום קאמרי "אבל אנוסים היינו"; אבל הכא - לאו אפומייהו סמכינן
- ^ כגון המעיד בבית דין ולאחר כדי דבור בא לשנות בו
- ^ ד'הגדה' כתיב
- ^ דאמרינן 'הפה שאסר כו'
- ^ דלא משוו נפשייהו רשעים; וכיון דעלייהו סמכינן הא בתוך כדי דבור עקרוה לסהדותייהו, והפה שאסר התיר
- ^ אינו נאמן לפסול את עצמו מחזקתו, דקרוב הוא אצל עצמו, וקרוב פסול לעדות
- ^ מדוע לא ואמרים פלגינן דיבורא [גיטין ח,ב]?, כמו במקרה של "פלוני רבעני לרצוני" [יבמות כה,א]? עיין תוספות ד"ה ואין אדם משים עצמו רשע; אך נראה לי לתרץ: פלגינן דובורא שנאמר על "פלוני רבעני לרצוני" – בין העדות על פלוני, שעדות כשירה היא, ועדותו על עצמו, שעדות פסולה היא; אך כאן כל העדות היא על עצמם, ולכן אינם נאמנים.
- ^ ארישא דמתניתין פליג
- ^ העדים שאמרו "כתב ידינו הוא אבל אנוסים היינו כו'" -
- ^ וכיון דמחמת נפשות קאמרי "נאנסנו" - לא משוו נפשייהו רשעים; ו'פסולי עדות' דקאמרי - היינו טעמא: דלאו בעדותן משוו נפשייהו רשעים, אלא דאמרי "קרובים", או "עבדים היינו ועכשיו אנו משוחררים"
- ^ או קטנים, כיון דמודים הם שהשטר כדין נכתב, שההלואה או המקח אמת, אבל אנחנו לא היינו ראוים, והויא לה כמלוה על פה
- ^ או אי מכירה היא - לא נקנה הקרקע בשטר זה - אמר רבי מאיר דלא מהימני, דאם כן מלוה לא שדי זוזי בכדי, וכי מחתים עדים על שטרו
- ^ שיהו כשרים