ביאור:בבלי כתובות דף פ
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת כתובות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
רבי אבא אמרי בי רב: אפילו שיגרא דתמרי [1]. [2]
בעי רב ביבי: [אם אכל] חובצא דתמרי [3] מאי?
תיקו.
לא אכלה דרך כבוד מאי [4]?
אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא: חד אמר בכאיסר [5] וחד אמר בכדינר.
אמרי דייני דפומבדיתא [6]: עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות [7].
רב יהודה לטעמיה, דאמר רב יהודה: אכלה [8] ערלה [9], [10] שביעית [11], וכלאים [12] – הרי זו חזקה [13].
א"ר יעקב אמר רב חסדא: המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה [14] - כמוציא על נכסי אחר דמי [15]; מאי טעמא? עבדו בה רבנן תקנתא [16] כי היכי דלא ניפסדינהו [17].
ההיא איתתא דנפלו לה ארבע מאה זוזי בי חוזאי [18]; אזיל גברא אפיק שית מאה, אייתי ארבע מאה; בהדי דקאתי [בדרכו בחזרה מבית חוזאי] - איצטריך ליה חד זוזא, ושקל מנייהו [מהזוזים שהביא משלה]. אתא לקמיה דרבי אמי, א"ל: 'מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל' [ומה ששלה – נשאר שלה, ואינו מקבל פיצוי].
אמרו ליה רבנן לרבי אמי: הני מילי - היכא דקאכיל פירא; הא - קרנא קאכיל, והוצאה היא!
אם כן הוה ליה הוציא ולא אכל - ישבע כמה הוציא ויטול.
ישבע כמה הוציא ויטול:
א"ר אסי: והוא - שיש שבח כנגד הוצאה [19].
למאי הלכתא [20]?
אמר אביי: שאם היה שבח יתר על הוצאה - נוטל את ההוצאה בלא שבועה.
אמר ליה רבא: אם כן - אתי לאיערומי [21]!
אלא אמר רבא [22]: שאם היתה הוצאה יתירה על השבח [23] - אין לו אלא הוצאה שיעור שבח [24], ובשבועה [25].
איבעיא להו: בעל שהוריד אריסין תחתיו [26] – מהו [27]?: אדעתא דבעל נחית [28] - [29] איסתליק ליה בעל איסתליקו להו [30]? או דלמא אדעתא דארעא נחית, וארעא כי קיימא - לאריסי קיימא [31]?
מתקיף לה רבא בר רב חנן: מאי שנא מ'היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות - שמין לו וידו על התחתונה' [32]?
התם - ליכא איניש דטרח [33], הכא איכא בעל דטרח [34].
מאי הוי עלה?
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: חזינן: אי בעל אריס הוא [35] - איסתלק ליה בעל אסתלקו להו [36]; אי בעל לאו אריס הוא - ארעא לאריסי קיימא.
איבעיא להו[37]: בעל שמכר קרקע לפירות [38] מהו? מי אמרינן 'מאי דקני - אקני'? או דלמא כי תקינו ליה רבנן פירות לבעל -
משום רווח ביתא [39], אבל לזבוני – לא?
יהודה מר בר מרימר משמיה דרבא אמר: מה שעשה עשוי.
רב פפא אמר משמיה דרבא: לא עשה ולא כלום.
אמר רב פפא: הא דיהודה מר בר מרימר - לאו בפירוש אתמר [40] אלא מכללא אתמר: דההיא איתתא, דעיילה ליה לגברא תרתי אמהתא [41], אזל גברא נסיב איתתא אחריתי, עייל לה [נתן לה, לשניה] חדא מנייהו [42]! אתאי [43] לקמיה דרבא, צווחה, לא אשגח בה. מאן דחזא סבר משום דסבר 'מה שעשה עשוי' [44] - ולא היא: [45] משום רווח ביתא [46], והא [וכך, באופן זה] - קא רווח [47].
והלכתא: בעל שמכר קרקע לפירות - לא עשה ולא כלום.
מאי טעמא?
אביי אמר: חיישינן שמא תכסיף [48]; רבא אמר: משום רווח ביתא.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו ארעא דמקרב למתא [49] [ואז נאמר – לפי אביי – שמה שעשה עשוי]; אי נמי: בעל אריס הוא [50] [ואין לחשוש שמא יקלקל]; אי נמי: זוזי וקא עביד בהו עיסקא [51] [ולכן אין צורך להגביל את הבעל].
משנה:
שומרת יבם שנפלו לה נכסים [52]: מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים;
מתה - מה יעשו בכתובתהּ [53], ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה [54]?
בית שמאי אומרים: יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב [55],
ובית הלל אומרים: נכסים [56] בחזקתן [57], וכתובה [58] בחזקת יורשי הבעל; נכסים הנכנסים והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב.[59]
הניח אחיו [הנפטר] מעות - ילקח בהן קרקע [60], [61] והוא [62] אוכל פירות [63].
פירות [שהשאיר האח המת]:
התלושין מן הקרקע - ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות;
המחוברין בקרקע:
אמר רבי מאיר: שמין אותן כמה הן יפין בפירות וכמה הן יפין בלא פירות, והמותר ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות [64];
וחכמים אומרים: פירות המחוברין בקרקע שלו [65], התלושין מן הקרקע - כל הקודם זכה בהן [66]: קדם הוא - זכה, קדמה היא - ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.
כנסה - הרי היא כאשתו לכל דבר [67], בלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון.
לא יאמר לה "הרי כתובתיך מונחת על השלחן" אלא כל נכסיו [68] אחראין לכתובתה.
וכן לא יאמר אדם לאשתו "הרי כתובתיך מונחת על השלחן", אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה.
גירשה [69] - אין לה אלא כתובה [70]; החזירה - הרי היא ככל הנשים ואין לה אלא כתובה בלבד [71].
גמרא:
איבעיא להו: שומרת יבם שמתה - מי קוברה [72]: יורשי הבעל קברי לה, דקא ירתי כתובה [73]? או דלמא יורשי האב קברי לה, דקא ירתי נכסים הנכנסין והיוצאין עמה?
אמר רב עמרם: תא שמע, דתניא: 'שומרת יבם שמתה:
הערות
עריכה- ^ תמרים נידוכין יחד, כדרך שדורסין תאנים יחד, ליטראות ליטראות; אף אלו כן; ומיקרי 'שיגרא'
- ^ ואני שמעתי 'שיגרא' – טרויות: כמין אשכול תמרים; וקשיא לי: מאי 'אפילו' דרבי אבא? הא גרוגרות גריעי מתמרים, כדתנן: 'אכל גרוגרות ושילם תמרים - תבא עליו ברכה'! ואי הוה גרסינן להא דרבי אבא ברישא מקמי דרבי אסי - לא הוה קשיא לי מידי. יש ספרים משובשים וכתוב בהן "וכמה הרבה? אמר רבי אבא כו'" וגירסת שוטים היא זו: 'כמה הרבה'? למאי הלכתא איבעיא להו? ומאי נפקא לן מינה? כל כמה דהוי יותר על גרוגרת אחת הוי הרבה עד לעולם.
- ^ לאחר שעשו בהן שֵׁכָר ונשאר הפסולת; אי נמי נידוכין הרבה כדי לעשות מהן שכר
- ^ בכמה הויא אכילה
- ^ שוה איסר
- ^ רב פפא בר שמואל, בפרק קמא דסנהדרין (יז,ב)
- ^ דחשבה אכילה בחבילי זמורות, שהן מאכל לפילין, והאכיל מהן הבעל לבהמתו, וגירש את אשתו, ואמר רב יהודה: מה שאכל אכל
- ^ לוקח
- ^ שני ערלה שאין הנאתן אלא בזמורות: שהפרי אסור בהנאה
- ^ או
- ^ שהוא הפקר
- ^ או שזרעה כלאים והזמורות לא נאסרו
- ^ עולין לו למנין שלש שנים אי אחת מהשלש שנים אחת מאלו
- ^ יתומה שהשיאתה אמה ואחיה יכולה למאן
- ^ ואם מיאנה בו - שמין לו שבח שהשביח ונוטל כמשפט אריסי המדינה
- ^ דשמין לו כאריס
- ^ שלא יכסיף ויקלקל הקרקעות ויאכל ולא ישביח שדואג שמא תמאן וכיון דשיימינן ליה כאריס - תו לא מפסיד להו; מימר אמר שמא לא תמאן, ואם תמאן - הרי אטול שבחי לפי עמלי
- ^ שם מקום, והיה רחוק הימנה, והיה מפיק עליה שית מאה בהולכת הדרך משלו
- ^ הוא דאמרינן ישבע... ויטול
- ^ קאמר 'והוא שהיה שבח כנגד יציאה'?: לאקולי עליה, דאי איכא שבח טפי לא בעי שבועה? או לאחמורי עליה, ולמימר: דאי יציאה יתירה - לא שקיל אלא כשיעור שבח, ואפילו בשבועה לא אמרינן 'ישבע כמה הוציא ויטול'
- ^ ואמר בציר משבחא פורתא, דלישקול בלא שבועה, ואף על גב דלא אפיק כולי האי
- ^ הא דרבי יוסי לאחמורי עליה אתא, ולומר
- ^ שהשביחה
- ^ לא אמרינן 'יטול כל מה שהוציא', אלא מן היציאה יחזירו לו שיעור השבח
- ^ שישביעוהו שכך הוציא
- ^ בנכסי אשתו ליטול מחצה או שליש, ועמד וגרשהּ משאכל קימעא
- ^ שיטלו האריסין כפי שבחם
- ^ הוא הכניסם ולא היא
- ^ וכי
- ^ איסתלקו אינהו, ולא שקלי מידי כי דיניה [של הבעל] דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל
- ^ אם לא הורידם הבעל - היתה היא מורידה לתוכה אריסין
- ^ ליטול היציאה כשיעור שבח, כדאמר בבא מציעא, ב'השואל', והכא אמר 'בעי לסלוקי בלא כלום'
- ^ ראה זה שלא היה איש משביחן וירד להן, ומה הפסידן? הלכך יציאה שיעור שבח מיהת יהיב ליה
- ^ שיטריח בהן, ואמרה להו [האשה לאריסים שהוריד בעלה שגרש אותה]: אי לא נחתיתו אתון - איהו עביד, ולא הוה שקיל השתא מידי
- ^ ויודע בטיב אריסות, שאם לא ירדו אלו היה הוא עצמו עובדה
- ^ דאמרה להו "קא מפסידתו לי, דאי לא נחתיתו - הוה איהו נחית ועביד, ולא הוה שקיל השתא מידי"
- ^ כנראה: יהודה בר מרימר ורב פפא, או תלמידים בבית המדרש בתקופתם, ולא ידעו מהדיון של אביי ורבא הנמצא בגמרא מיד לאחר ההסבר של רב פפא.
- ^ מכר לאחרים קרקע מלוג שיעשה הלוקח ויאכל פירות
- ^ שיכניס הפירות לביתו ויהא מזון הבית מצוי וייטיב לה
- ^ לא שמעה מרבא בהדיא
- ^ שפחות מלוג היו, ולא שמאתם לו בכתובתהּ
- ^ לשרת לשניה
- ^ קמייתא
- ^ ואפילו נתנה לאחרת לשימושה
- ^ לעולם
- ^ אית ליה לרבא תקנת פירות
- ^ ביתא, שאף עתה היא עושה צרכי הבית
- ^ השדה [ירד בערכו], שלא יחוש הלוקח לזבלהּ ולטייבהּ, דקא סבר: "למחר נפקת מנאי, שאין הגוף שלי"; אבל בעל מצפה שמא תמות היא בחייו ויירש את גוף הקרקע - ומשבח לה
- ^ דחזיא ליה כל שעתא אי מכסיף לה
- ^ כלומר: שנותן ללוקח פירות מזומנים
- ^ שהבעל עושה סחורה במעות שקיבל מן הלוקח, ומשתכר בהן' ואיכא רווח ביתא
- ^ כשהיא שומרת יבם
- ^ בנדוניא שהכניסה לו, ושמאתן לו בכתובתה, וקיבל עליו אחריותן ורשאי להוציאם
- ^ הן נכסי מלוג, שאין שמין אותם עליו ואינו רשאי להוציאן, אלא: משנכנסה לרשותו נכנסין עמה וכשהיא יוצאה יוצאין עמה
- ^ ביבמות פרק 'החולץ' קא מפרש: מאי שנא רישא, כשהיא קיימת, דלא פליגי שאין לו כח בהם, ומאי שנא סיפא, כשמתה, אמרו בית שמאי 'יחלוקו יורשי הבעל בהם'? ומפרש נמי: דדוקא נקט 'יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב' בנכסי מלוג, אבל יורשי האב לא יחלוקו בכתובת הבעל; ואף על גב דנקט רישא מה יעשו בכתובתה - תניא ושבקה [ולא חזרה המשנה לשאלה בענין כתובתה לתת עליה תשובה במשנה, ולכן רש"י כאן מפרש שתשובת ניתנה במשנתנו רק על 'נכסים הנכנסים והיוצאים עמה’]
- ^ דצאן ברזל
- ^ ובבבא בתרא בפרק 'מי שמת' (דף קנח,ב) מפרש בחזקת מי הם מוחזקין: אי בחזקת יורשי הבעל, הואיל ואחריותן עליו, או בחזקת יורשי האשה, שהיו שלה
- ^ הכי גרסינן: 'כתובתהּ': מנה מאתים ותוספת שראויין לבא לה משל בעל
- ^ עיין רש"י פג,א ד"ה נפקא מינה לשומרת יבם
- ^ לפי שכתובתהּ על נכסי בעלהּ הראשון, כדקתני לקמן - לפיכך נכסי המת אחראין לכתובתה
- ^ אלא
- ^ שהיבם, אם מייבם אותה
- ^ וקסבר מטלטלי משתעבדי לכתובה
- ^ דקסבר כל מה שגדל ברשות המת אחראין לכתובה
- ^ בגמרא פריך עלה
- ^ קסבר: מטלטלי לכתובה לא משתעבדי אלא אם כן תפסה, ומחיים דבעל בעינן תפיסה, כדלקמן ב'הכותב' (דף פד,ב), והוא הדין נמי דפליגי אכספים, דמאי שנא כספים מפירות תלושים?
- ^ מפרש בגמרא
- ^ שיירש מאחיו
- ^ ליבמתו לאחר שכנסה
- ^ אבל כל זמן שלא גרשה היו כל הנכסים משועבדים לה, ואינו רשאי למכור
- ^ דתנן בפירקין דלקמן [פ"ט מ"ט]: המגרש את אשתו והחזירה - על מנת כתובה הראשונה החזירה; ובגמרא פריך: למה לי לאשמועינן ביבמה
- ^ משום דיש לה שני יורשין קמבעיא לן
- ^ ותניא בפרק 'נערה שנתפתתה' (לעיל דף מז,ב) קבורתה תחת כתובתה