ביאור:בבלי כתובות דף מד
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת כתובות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
הכא נמי היינו טעמא דלא גביא - מדלא כתב לה 'אוסיפית לך מאה אמאתים [1]' [2] - [3] אחולי אחילתיה לשעבודא קמא [4].
אמר מר [5]: אי בעיא בהאי גביא אי בעיא בהאי גביא - לימא פליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן: שני שטרות [6] היוצאין בזה אחר זה [7] - ביטל שני את הראשון [8]!?
לאו מי איתמר עלה 'אמר רב פפא: ומודה רב נחמן דאי אוסיף ביה דיקלא [9] - לתוספת כתביה' [10]? הכא נמי - הא אוסיף לה מידי [11]!
גופא: אמר רב נחמן: שני שטרות היוצאין בזה אחר זה - ביטל שני את הראשון. אמר רב פפא: ומודה רב נחמן דאי אוסיף ביה דיקלא - לתוספת כתביה.
פשיטא ראשון במכר ושני במתנה - ליפות כחו הוא דכתב ליה [12], [13] משום דינא דבר מצרא; וכל שכן ראשון במתנה ושני במכר, דאמרינן משום דינא דבעל חוב הוא דכתב כן [14][15]; אלא אי שניהם במכר שניהם במתנה - ביטל שני את הראשון.
מאי טעמא [16]?
רפרם אמר: אימר: אודויי אודי ליה [17].
רב אחא אמר: אימר אחולי אחליה לשיעבודיה.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו אורועי סהדי [18], ולשלומי פירי [19] ולטסקא [20].
מאי הוי עלה דכתובה [21]?
תא שמע, דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי אלעזר ברבי שמעון: מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנישואין; וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה מן הנישואין.
והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנישואין.
משנה:
הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזינתה [22] - הרי זו בחנק [23].
אין לה לא פתח בית האב [24] ולא מאה סלע [25].
היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה - הרי זו בסקילה [26], ואין לה לא פתח בית האב ולא מאה סלע.
היתה הורתה ולידתה בקדושה - הרי היא כבת ישראל לכל דבריה [27].
יש לה אב ואין לה פתח בית האב [28], יש לה פתח בית האב ואין לה אב - הרי זו בסקילה; לא נאמר פתח בית אב אלא למצוה.
גמרא:
מנא הני מילי [29]?
אמר ריש לקיש: דאמר קרא (דברים כב כא: והוציאו את הנער אל פתח בית אביה וסקלוה אנשי עירה באבנים) ומתה [כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה ובערת הרע מקרבך] - [30] לרבות הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה.
אי הכי מילקא נמי נילקי, ומאה סלע נמי לשלם?
אמר קרא 'ומתה' - למיתה נתרבתה, ולא לקנס.
ואימא לרבות הורתה ולידתה בקדושה?
ההיא - ישראלית מעלייתא היא!
ואימא לרבות הורתה ולידתה שלא בקדושה?
אם כן, '[31] בישראל' - מאי אהני ליה?
אמר רבי יוסי בר חנינא: המוציא שם רע על היתומה - פטור, שנאמר (דברים כב יט: וענשו אתו מאה כסף) ונתנו לאבי הנערה [כי הוציא שם רע על בתולת ישראל ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו] - פרט לזו שאין לה אב.
מתיב רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר זבידא: '(שמות כב טז) ואם מאן ימאן אביה [לתתה לו - כסף ישקל כמהר הבתולת] לרבות יתומה לקנס [32] - דברי רבי יוסי הגלילי'!?
הוא מותיב לה והוא מפרק לה: [33] בבא עליה ואח"כ נתיתמה [34].
רבא אמר: חייב [35].
ממאי?
מדתני אמי: ’[דברים כב,יט: וענשו אתו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה כי הוציא שם רע על] בתולת ישראל [ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו] - ולא בתולת גרים' [36]: אי אמרת בשלמא כי האי גוונא בישראל מיחייב - היינו דאיצטריך קרא למעוטי גרים, אלא אי אמרת בישראל כי האי גוונא פטור - השתא בישראל פטור, בגרים מיבעיא?
אמר ריש לקיש: המוציא שם רע על הקטנה – פטור, שנאמר: (דברים כב יט: וענשו אתו מאה כסף) ונתנו לאבי הנערה [כי הוציא שם רע על בתולת ישראל ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו] - 'נערה' מלא דבר הכתוב [37].
מתקיף לה רב אחא בר אבא: טעמא דכתיב בה 'הנערה', הא לאו הכי הוה אמינא אפילו קטנה? הא כתיב (דברים כב כ) ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנער[ה] [38] והוציאו את הנער[ה] אל פתח בית אביה וסקלוה [אנשי עירה באבנים ומתה כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה; ובערת הרע מקרבך] וקטנה לאו בת עונשין היא!? אלא כאן 'נערה', הא כל מקום שנאמר 'נערָ' - אפילו קטנה במשמע. [39]
תני שילא: 'שלש מדות בנערה [40]:
הערות
עריכה- ^ קמאי
- ^ אלא כתב זמן שני לכל השלש מאות, ולא בלשון מוסיף על השטר הראשון
- ^ שמע מינה
- ^ אחילתיה לשעבודא קמא, ואם באת לגבות שטר השני תגבה מזמן שני; אבל גבי תוספת המוסיף בכל כתובות על מנה מאתים - כותבין בו 'ואוסיפית לה על מאי דתקון רבנן', הלכך לא אחילתיה לשעבודא קמא, וכדקאי קאי
- ^ אדרב הונא קאי, דאמר 'אם באת לגבות מאתים כו’’
- ^ של שדה אחת, של מכר או מתנה, וכתבן ראובן לשמעון
- ^ [כגון] אחד בניסן ואחד בסיון
- ^ ואם כתב לו אחריות, וטרפוה ממנו - אין גובה אלא מזמן שני; והכא נמי נימא ראשון בטיל ליה, דאחליה לשעבודיה קמא
- ^ בשטר בתרא
- ^ ולא לבטולי לקמא, אלא דאי מזמן שני אתי למגבי - ליקני עיקר ותוספת, ואי ניחא ליה בקמא משום דקדים - לא ליקני תוספת
- ^ דכתב לה שלש מאות
- ^ ואי נמי לא אוסיף ביה - לא ביטל את הראשון, אלא דלא ליתו בני מצרא לערעורי עליה
- ^ דקיימא לן: מתנה לית בה
- ^ דאי אתי בעל חוב וטריף ליה מיניה - קבל עליו אחריות בשטר השני, דנהדר וניגבי מיניה מעות הכתובים כאן
- ^ ובשני מקרים אלה אין נזקקים לכלל של רב נחמן, שבשני מקרים אלה ברור שהשטר השני היא הערמה, ולכן - אם שני השטרות לפנינו – השני בטל [– על פי הרא"ש וראשונים נוספים, הריא"ז ועוד]
- ^ ביטל
- ^ בעל השטר, שהראשון מזויף היה; ונתרצה על האחר לגבות מזמן שני
- ^ החתומים בראשון: לרפרם פסולים לרב אחא כשרים [להעיד לטובת מוציא שתי השטרות בענין אחר, שהרי הוא הראה אותם פסולים; אבל לאחרים הם כשרים, שהרי לא הוכח שעשו דבר שלא כהוגן – כן פירשו תוספות ד"ה איכא בינייהו]
- ^ שאכל לוקח בין זמן ראשון לזמן שני: לרפרם משלם
- ^ לפרוע מס הקרקע למלך מזמן ראשון לזמן שני: לרפרם על המוכר לפרוע, לרב אחא על הלוקח לפרוע
- ^ מאימת גביא
- ^ באירוסין, והיא נערה
- ^ ואפילו נתגיירה פחותה מבת שלש שנים, דבחזקת בתולה היא; דכי כתיבא סקילה - בנערה המאורסה בישראל כתיבא, דכתיב [והוציאו את הנערָ אל פתח בית אביה וסקלוה אנשי עירה באבנים ומתה] כי עשתה נבלה בישראל [לזנות בית אביה ובערת הרע מקרבך [דברים כב,כא]]
- ^ אין צריכים להוציאה אל פתח בית אביה
- ^ אם נמצא בעל שקרן ועדיו זוממין דכולה פרשה בישראל כתיבא
- ^ בגמרא יליף לה
- ^ ויש לה פתח בית אב ומאה סלעים
- ^ כגון שאין לו בית; ובישראלית קמיירי
- ^ שהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה - בסקילה
- ^ והאי 'ומתה' קרא יתירא הוא
- ^ כי עשתה נבלה
- ^ במפתה הכתוב מדבר; דמצי למיכתב 'ואם ימאן' וכתב 'ואם מאן ימאן' - בין אביה קיים וממאן, בין שאין אביה קיים והיא ממאנת; אלמא אף על גב דכתיב באונס 'ונתן... לאבי הנערָ', ואונס ומפתה מהדדי גמירי - מיחייב קנס איתומה; וכי תימא שאני הכא דרבי רחמנא [אבל לגבי מוציא שם רע לא אתרבאי] - הכא נמי לאו יתומה משמע מריבוי אלא דבין היא ובין אביה יכולין לעכב, כדאמרינן ב'אלו נערות' (לעיל לט,ב); ויתומה לא אתרבאי הכא, אלא דסבירא ליה לתנא ד'אביה' דקאמר קרא (שמות כב טז) - לאו למעוטי יתומה, אלא למימרא דקנסה לאביה, ולא לעצמה; והוא הדין ל'אביה' האמור במוציא שם רע (דברים כב כא: לזנות בית אביה)
- ^ הא יתומה דקאמר תנא
- ^ ולעולם 'אבי הנערה' - למעוטי יתומה, בין בקנס בין בהוצאת שם רע
- ^ המוציא שם רע על היתומה
- ^ והא בתולת גרים יתומה היא, דרחמנא אפקריה לזרעיה דמצרי כשל חמור דכתיב (יחזקאל כג) 'וזרמת סוסים זרמתם' והוא לשון שכבת זרע הזורם כזרם מים, ואצטריך קרא למעוטי
- ^ בכל מקום כתיב 'נער' וכאן כתיב 'נערה' מלא - להוציא את הקטנה
- ^ פסוק כא
- ^ אלא האי דכתיב מלא - לא ללמד על עצמו בא, ולהוציא את הקטנה, דבלאו הך דרשא - אמעיטא לה קטנה, כדאמרינן, דלאו בת עונשין; אלא ללמד בא על כל 'נערה' שבתורה שכתובין חסר - לומר שאף הקטנה במשמע; והכי יליף כאן 'נערה' כאן, שאי אפשר בקטנה, כתיב מלא - הא למדת שכל מקום שנכתב חסר אף הקטנה במשמע כגון באונס ומפתה.
- ^ במיתת נערה המאורסה
- ^ לאחר שניסת
- ^ באירוסין