ביאור:בבלי כתובות דף מד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת כתובות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

הכא נמי היינו טעמא דלא גביא - מדלא כתב לה 'אוסיפית לך מאה אמאתים [1]' [2] - [3] אחולי אחילתיה לשעבודא קמא [4].

אמר מר [5]: אי בעיא בהאי גביא אי בעיא בהאי גביא - לימא פליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן: שני שטרות [6] היוצאין בזה אחר זה [7] - ביטל שני את הראשון [8]!?

לאו מי איתמר עלה 'אמר רב פפא: ומודה רב נחמן דאי אוסיף ביה דיקלא [9] - לתוספת כתביה' [10]? הכא נמי - הא אוסיף לה מידי [11]!

גופא: אמר רב נחמן: שני שטרות היוצאין בזה אחר זה - ביטל שני את הראשון. אמר רב פפא: ומודה רב נחמן דאי אוסיף ביה דיקלא - לתוספת כתביה.

פשיטא ראשון במכר ושני במתנה - ליפות כחו הוא דכתב ליה [12], [13] משום דינא דבר מצרא; וכל שכן ראשון במתנה ושני במכר, דאמרינן משום דינא דבעל חוב הוא דכתב כן [14][15]; אלא אי שניהם במכר שניהם במתנה - ביטל שני את הראשון.

מאי טעמא [16]?

רפרם אמר: אימר: אודויי אודי ליה [17].

רב אחא אמר: אימר אחולי אחליה לשיעבודיה.

מאי בינייהו?

איכא בינייהו אורועי סהדי [18], ולשלומי פירי [19] ולטסקא [20].

מאי הוי עלה דכתובה [21]?

תא שמע, דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי אלעזר ברבי שמעון: מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנישואין; וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה מן הנישואין.

והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנישואין.

משנה:

הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזינתה [22] - הרי זו בחנק [23].

אין לה לא פתח בית האב [24] ולא מאה סלע [25].

היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה - הרי זו בסקילה [26], ואין לה לא פתח בית האב ולא מאה סלע.

היתה הורתה ולידתה בקדושה - הרי היא כבת ישראל לכל דבריה [27].

יש לה אב ואין לה פתח בית האב [28], יש לה פתח בית האב ואין לה אב - הרי זו בסקילה; לא נאמר פתח בית אב אלא למצוה.


עמוד ב

גמרא:

מנא הני מילי [29]?

אמר ריש לקיש: דאמר קרא (דברים כב כא: והוציאו את הנער אל פתח בית אביה וסקלוה אנשי עירה באבנים) ומתה [כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה ובערת הרע מקרבך] - [30] לרבות הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה.

אי הכי מילקא נמי נילקי, ומאה סלע נמי לשלם?

אמר קרא 'ומתה' - למיתה נתרבתה, ולא לקנס.

ואימא לרבות הורתה ולידתה בקדושה?

ההיא - ישראלית מעלייתא היא!

ואימא לרבות הורתה ולידתה שלא בקדושה?

אם כן, '[31] בישראל' - מאי אהני ליה?

אמר רבי יוסי בר חנינא: המוציא שם רע על היתומה - פטור, שנאמר (דברים כב יט: וענשו אתו מאה כסף) ונתנו לאבי הנערה [כי הוציא שם רע על בתולת ישראל ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו] - פרט לזו שאין לה אב.

מתיב רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר זבידא: '(שמות כב טז) ואם מאן ימאן אביה [לתתה לו - כסף ישקל כמהר הבתולת] לרבות יתומה לקנס [32] - דברי רבי יוסי הגלילי'!?

הוא מותיב לה והוא מפרק לה: [33] בבא עליה ואח"כ נתיתמה [34].

רבא אמר: חייב [35].

ממאי?

מדתני אמי: ’[דברים כב,יט: וענשו אתו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה כי הוציא שם רע על] בתולת ישראל [ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו] - ולא בתולת גרים' [36]: אי אמרת בשלמא כי האי גוונא בישראל מיחייב - היינו דאיצטריך קרא למעוטי גרים, אלא אי אמרת בישראל כי האי גוונא פטור - השתא בישראל פטור, בגרים מיבעיא?

אמר ריש לקיש: המוציא שם רע על הקטנה – פטור, שנאמר: (דברים כב יט: וענשו אתו מאה כסף) ונתנו לאבי הנערה [כי הוציא שם רע על בתולת ישראל ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו] - 'נערה' מלא דבר הכתוב [37].

מתקיף לה רב אחא בר אבא: טעמא דכתיב בה 'הנערה', הא לאו הכי הוה אמינא אפילו קטנה? הא כתיב (דברים כב כ) ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנער[ה] [38] והוציאו את הנער[ה] אל פתח בית אביה וסקלוה [אנשי עירה באבנים ומתה כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה; ובערת הרע מקרבך] וקטנה לאו בת עונשין היא!? אלא כאן 'נערה', הא כל מקום שנאמר 'נערָ' - אפילו קטנה במשמע. [39]

תני שילא: 'שלש מדות בנערה [40]:

1</ref> באו לה עדים בבית חמיה [41] שזינתה בבית אביה [42] -

הערות

עריכה
  1. ^ קמאי
  2. ^ אלא כתב זמן שני לכל השלש מאות, ולא בלשון מוסיף על השטר הראשון
  3. ^ שמע מינה
  4. ^ אחילתיה לשעבודא קמא, ואם באת לגבות שטר השני תגבה מזמן שני; אבל גבי תוספת המוסיף בכל כתובות על מנה מאתים - כותבין בו 'ואוסיפית לה על מאי דתקון רבנן', הלכך לא אחילתיה לשעבודא קמא, וכדקאי קאי
  5. ^ אדרב הונא קאי, דאמר 'אם באת לגבות מאתים כו’’
  6. ^ של שדה אחת, של מכר או מתנה, וכתבן ראובן לשמעון
  7. ^ [כגון] אחד בניסן ואחד בסיון
  8. ^ ואם כתב לו אחריות, וטרפוה ממנו - אין גובה אלא מזמן שני; והכא נמי נימא ראשון בטיל ליה, דאחליה לשעבודיה קמא
  9. ^ בשטר בתרא
  10. ^ ולא לבטולי לקמא, אלא דאי מזמן שני אתי למגבי - ליקני עיקר ותוספת, ואי ניחא ליה בקמא משום דקדים - לא ליקני תוספת
  11. ^ דכתב לה שלש מאות
  12. ^ ואי נמי לא אוסיף ביה - לא ביטל את הראשון, אלא דלא ליתו בני מצרא לערעורי עליה
  13. ^ דקיימא לן: מתנה לית בה
  14. ^ דאי אתי בעל חוב וטריף ליה מיניה - קבל עליו אחריות בשטר השני, דנהדר וניגבי מיניה מעות הכתובים כאן
  15. ^ ובשני מקרים אלה אין נזקקים לכלל של רב נחמן, שבשני מקרים אלה ברור שהשטר השני היא הערמה, ולכן - אם שני השטרות לפנינו – השני בטל [– על פי הרא"ש וראשונים נוספים, הריא"ז ועוד]
  16. ^ ביטל
  17. ^ בעל השטר, שהראשון מזויף היה; ונתרצה על האחר לגבות מזמן שני
  18. ^ החתומים בראשון: לרפרם פסולים לרב אחא כשרים [להעיד לטובת מוציא שתי השטרות בענין אחר, שהרי הוא הראה אותם פסולים; אבל לאחרים הם כשרים, שהרי לא הוכח שעשו דבר שלא כהוגן – כן פירשו תוספות ד"ה איכא בינייהו]
  19. ^ שאכל לוקח בין זמן ראשון לזמן שני: לרפרם משלם
  20. ^ לפרוע מס הקרקע למלך מזמן ראשון לזמן שני: לרפרם על המוכר לפרוע, לרב אחא על הלוקח לפרוע
  21. ^ מאימת גביא
  22. ^ באירוסין, והיא נערה
  23. ^ ואפילו נתגיירה פחותה מבת שלש שנים, דבחזקת בתולה היא; דכי כתיבא סקילה - בנערה המאורסה בישראל כתיבא, דכתיב [והוציאו את הנערָ אל פתח בית אביה וסקלוה אנשי עירה באבנים ומתה] כי עשתה נבלה בישראל [לזנות בית אביה ובערת הרע מקרבך [דברים כב,כא]]
  24. ^ אין צריכים להוציאה אל פתח בית אביה
  25. ^ אם נמצא בעל שקרן ועדיו זוממין דכולה פרשה בישראל כתיבא
  26. ^ בגמרא יליף לה
  27. ^ ויש לה פתח בית אב ומאה סלעים
  28. ^ כגון שאין לו בית; ובישראלית קמיירי
  29. ^ שהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה - בסקילה
  30. ^ והאי 'ומתה' קרא יתירא הוא
  31. ^ כי עשתה נבלה
  32. ^ במפתה הכתוב מדבר; דמצי למיכתב 'ואם ימאן' וכתב 'ואם מאן ימאן' - בין אביה קיים וממאן, בין שאין אביה קיים והיא ממאנת; אלמא אף על גב דכתיב באונס 'ונתן... לאבי הנערָ', ואונס ומפתה מהדדי גמירי - מיחייב קנס איתומה; וכי תימא שאני הכא דרבי רחמנא [אבל לגבי מוציא שם רע לא אתרבאי] - הכא נמי לאו יתומה משמע מריבוי אלא דבין היא ובין אביה יכולין לעכב, כדאמרינן ב'אלו נערות' (לעיל לט,ב); ויתומה לא אתרבאי הכא, אלא דסבירא ליה לתנא ד'אביה' דקאמר קרא (שמות כב טז) - לאו למעוטי יתומה, אלא למימרא דקנסה לאביה, ולא לעצמה; והוא הדין ל'אביה' האמור במוציא שם רע (דברים כב כא: לזנות בית אביה)
  33. ^ הא יתומה דקאמר תנא
  34. ^ ולעולם 'אבי הנערה' - למעוטי יתומה, בין בקנס בין בהוצאת שם רע
  35. ^ המוציא שם רע על היתומה
  36. ^ והא בתולת גרים יתומה היא, דרחמנא אפקריה לזרעיה דמצרי כשל חמור דכתיב (יחזקאל כג) 'וזרמת סוסים זרמתם' והוא לשון שכבת זרע הזורם כזרם מים, ואצטריך קרא למעוטי
  37. ^ בכל מקום כתיב 'נער' וכאן כתיב 'נערה' מלא - להוציא את הקטנה
  38. ^ פסוק כא
  39. ^ אלא האי דכתיב מלא - לא ללמד על עצמו בא, ולהוציא את הקטנה, דבלאו הך דרשא - אמעיטא לה קטנה, כדאמרינן, דלאו בת עונשין; אלא ללמד בא על כל 'נערה' שבתורה שכתובין חסר - לומר שאף הקטנה במשמע; והכי יליף כאן 'נערה' כאן, שאי אפשר בקטנה, כתיב מלא - הא למדת שכל מקום שנכתב חסר אף הקטנה במשמע כגון באונס ומפתה.
  40. ^ במיתת נערה המאורסה
  41. ^ לאחר שניסת
  42. ^ באירוסין