מעשה אפוד (דוראן)/פרק יג

הפרק השלשה עשר

בדרך שמוש האותיות בלשון העברי

אחר שחלקו המדקדקים הקולות והאותיות המורות עליהן בחלוקה הטבעית להן והוא החלוקה שנזכרה מצד מוצאיהן, חלקו אותם חלוקה שנית מצד השמוש. ואמרו שהאותיות מהן שרשיות תמיד ומהן שהן פעם שרשיות פעם נוספות או שמושיות. וקראו אותן בשם מה שייחדו בו והוא השמוש, ויקראו אותן תמיד אוֹתִיּוֹת נוֹסָפוֹת או שִׁמּוּשִׁיּוֹת. ומכוון החלוקה הזאת כי האותיות אשר מדרכן להיות תמיד בגזרה אם בכח אם בפעל הן הנה שיקראו שורשיות לגזרה ההיא ורצוני בגזרה עתה מה שיורה אם על השם או הפעל או מלת הטעם ועוד אכתוב בזה. אמנם אמרתי אם בכח אם בפעל לפי שבלשון העברי גזרות רבות באה שם האות השרשיית מכח ההבלעה או הנחות כמו שיבא, וכשיחקרו המדקדקים על שרש הגזרה רצונם בו ידיעת האותיות אשר לא תמצא לעולם הגזרה חסרה מהם כפי ההקש, ואי אפשר זה בה כי אם תהיה חסרה מאחת מהן בפעל הנה תהיה שם בכח על דרך הנזכר. וכבר אמרו ברשם הגזרה שהוא התיבה המורה בגזרה על פעל היחיד הנסתר בזמן עבר, וזה צודק ברוב בלשון העברי. אמנם לא יצדק זה בשרשים אשר לא יבנה מהם פעל והם רבים.

והנה שם חלק מהאותיות אשר מסגלתן כשיבאו בגזרה מה שתהיינה לעולם שורשיות, רצוני שיהיו שם להכרח טבע הגזרה ואין שם גזרה תהיינה בה האותיות האלה להכרח השמוש ויקראו אלה האותיות שרשיות, ושם חלק אחר מן האותיות אשר עם היותן שורשיות בקצת גזרות הנה מסגלתן שיבאו בשמוש הלשון לא להורות על טבע הגזרה אבל להכרח אחר מהשמוש בהוראה על העבר והעתיד והזכרות והנקבות והחלקיות והרבוי ועל אפנים רבים מאפני השמוש ויבא ביאורם, ואלה יקראו אותן נוספות מצד שהן בלתי משמשות שם מצד טבע הגזרה או שמושיות להשתמש הלשון בם בזולת מה שיורה עליו טבע הגזרה. וכבר היו שני אלה חלקים שוים במספר האותיות אשר לכל חלק והן אחד עשר לשרשיות ואחד עשר לנוספות. והחכם ר' יונה רשמם ח"ט ספ"ר גז"ע צד"ק לשרשיות, שלומ"י א"ך תבנ"ה לנוספות (הרקמה שער ה). ור' שלמה בן גבירול אמר בשמושיות אנ"י שלמ"ה כות"ב. ולדונש בן לבראט בשרשיות חפ"ץ גז"ע סד"ק נר"ט. והיותר נאה מכל מה שנאמר בזה מש"ה כת"ב אלינ"ו – ג"ט חס"ד קצ"ר זע"ף. והא"ע ז"ל אמר כי בעל הלשון בחר לשמושיות היותר קלה מכל מוצא; מהגרון ה"א ואל"ף, מהלשון הלמ"ד והנו"ן והתי"ו, מהחיך היו"ד והכ"ף, מהשנים השי"ן, מהשפה הבי"ת והוי"ו והמ"ם. וכבר נמצא לטי"ת שמוש ב"מַה נִּצְטַדָּק" (בראשית מד, טז) "וַיִּצְטַיָּרוּ" (יהושע ט, ד) ו"יִצְטַבַּע" (דניאל ד, יב), ולדל"ת ב"הִזְדְּמִנְתּוּן" (דניאל ב, ט), ולא חששו להן להציאן מהכלל הנזכר מפני כי חשבו זה מכלל הזרות, או בטי"ת "נִּצְטַדָּק" "וַיִּצְטַיָּרוּ" שהוא מקום תי"ו וב"הִזְדְּמִנְתּוּן" ו"יִצְטַבַּע" אמרו שאין לשון עברי.

ואחר שהתבאר זה הנה אודיע אופן שמוש האותיות השמושיות על הדרך שבארוהו הראשונים לפי שזה עקר גדול בהבנת הכתוב בספרי הקדש, ואתן הסדור על הדרך שנסדרו בסימן הנזכר והוא מש"ה כת"ב אלינ"ו, וזה בקיצור ועל פי שנים עדים או שלשה לבד בכל מין ומין מהשמוש ויותר לפעמים. והנה מהשמושים האלה מהם מה שתיוחד בו האות ומהם מה שישתתפו בו קצת האותיות ויבא באור בכל זה.

המ"ם הנה מה שהוא מיוחד אליה היא באה על השמות הלקוחים מהפעלים המורים על הזמן הלקוח סביב העתה, וזה בתחלת השם ובכל בניני הכבדות זולת הנִפְעַל. בפִעֵל הדגוש – "מְאַמֶּץ כֹּחַ" (משלי כד, ה), "חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ" (מ"א כ, יא), "מְפָרֵק הָרִים" (מ"א יט, יא), "קֵן מְשֻׁלָּח" (ישעיהו טז, ב), "כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ" (תהלים נב, ד). ובהִפְעִיל – "מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם" (איוב יב, כג), "מוֹצִיא אֲסִירִים" (תהלים סח, ז), "מַזְכִּיר עָוֹן" (יחזקאל כא, כח), "וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת" (מלאכי א, יד), "מֻקְטָר מֻגָּשׁ" (מלאכי א, יא). ובפועל – "לִמְשֹׁפְטִי אֶתְחַנָּן" (איוב ט, טו), "וְהוּא מְחֹלָל" (ישעיהו נג, ה), "אָמַרְתִּי מְהוֹלָל" (קהלת ב, ב), "לֹא מְטֹהָרָה" (יחזקאל כב, כד). ובהִתְפַּעֵל – "מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר" (מ"א א, ה), "מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ" (ש"ב יא, ד) וזה מה שתיוחד בו המ"ם מבין שאר אותיות השמוש.

ומשמוש המ"ם להורות על הסבה החמרית – "מֵחֹמֶר קֹרַצְתִּי" (איוב לג, ו), "עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ז), "עֶצֶם מֵעֲצָמַי" (בראשית ב, כג), וירצה כי עצם אדם ובשרו נעשה חמר לעצם חוה ובשרה, "מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ" (תהלים מה, יד) ירצה שמשבצות זהב היו חמר לבושה. וכבר תחסר המ"ם הזאת במקומות רבים בכתוב והוא שם בכח – "וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב" (שמות כה, יז) – מזהב, "כִּי עָפָר אַתָּה" (בראשית ג, יט) – מעפר, "דַּלְתוֹת עֲצֵי שָׁמֶן" (מ"א ו, לא) – מעצי. "הַמְּכֹנוֹת עֶשֶׂר נְחֹשֶׁת" (מ"א ז, כז) – מנחושת וכאלה רבים. ומשמוש המ"ם להורות על הסבה הפועלת – "מֵיְיָ יָצָא הַדָּבָר" (בראשית כד, נ), "מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ" (איוב ד, ט), "מֵיְיָ מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ" (תהלים לז, כג), וזה לסבה הפועלת בעצם. ולפועלת במקרה – "דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד" (איכה א, ד), כי העדר באי מועד הוא סבה במקרה שהדרכים שהיו באו בהם אל ציון אבלו ושממו. ומן המין הזה "שֶׁהֵם יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי" (איכה ד, ט). ומשמוש המ"ם שתבא על המקום – "מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה" (דברים י, ז), "מִשָּׁם חָפַר אֹכֶל" (איוב לט, כט), "מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ" (איכה א, יג), "מֵרֶשֶׁת רַגְלָי" (תהלים כה, טו), "מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה" (איוב לז, כב). ומשמושה שתבא על הזמן – "מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי" (משלי ח, כג), "מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ" (אסתר ג, ז), "מִנְּעוּרַי גְּדֵלַנִי כְאָב" (איוב לא, יח) ירצה מזמן נעורי. ומשמושה להורות על החלק או החלקים מהכלל. "מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" (שה"ש א, ב) מאחת או שתים ויותר מנשיקותיו. "מִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" (תהלים צד, יב), "עוֹנֶה אֲמָרָיו מִכֶּם" (איוב לב, יב), "אֶל מִי מִקְּדֹשִׁים תִּפְנֶה" (איוב ה, א). ומשמוש המ"ם שהיא תעמוד בלשון העברי מעמד תיבת יוֹתֵר. "טוֹבָה חָכְמָה מִפְּנִינִים" (משלי ח, יא) יותר מפנינים. "וַיַּחְפְּרֻהוּ מִמַּטְמוֹנִים" (איוב ג, כא), "מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם" (איכה ד, יט), "מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים" (תהלים צג, ד), "מִמֶּלֶךְ זָקֵן" (קהלת ד, יג). כל אלה המ"מין מעמדם מעמד יוֹתֵר וכאלה רבות בדברי שלמה. ומשמוש המ"ם עמדה מעמד חלוף ותמורה – "מִקּוֹל מְחַצְצִים" (שופטים ה, יא) ירצה כי תמורה וחלף קוֹל מְחַצְצִים יְתַנּוּ שָׁם צִדְקוֹת יְיָ. "אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ" (תהלים קז, יז) תמורה וחלף פשעם ועונותיהם ישיגם הענוי והצער. ומשמושה שתורה על הקנין – "מִמְּךָ הַכֹּל" (דה"א כט, יד) "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ" (בראשית מט, כ) ירצה ממה שהוא קנין לאשר והוא ארצו או גבולו, הלחם היוצא ממנו שמנה. וכבר כתב ר' יונה במ"ם הזאת שהיא נוספת (רקמה שער ו) ולא דבר נכונה. וכן כתב במ"ם "לֹא אַצְתִּי מֵרֹעֶה אַחֲרֶיךָ" (ירמיהו יז, טז), ובמ"ם "מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ" (בראשית מט, כה), ובמ"ם "וְלוֹא נַכְרִית מֵהַבְּהֵמָה" (מ"א יח, ה). ואין הענין כן, אבל שיעור הכתוב לא רצתי אחריך בעבור היותי רועה, כי משמוש המ"ם שהיא תעמוד מקום בַּעֲבוּר – "שָׁאַגְתִּי מִנַּהֲמַת לִבִּי" (תהלים לח, ט) – בעבור, "מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן" (תהלים קז, לט) – בעבור. ומ"ם "מֵהַבְּהֵמָה" כמ"ם "מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" (שה"ש א, ב) ומ"ם "מֵאֵל אָבִיךָ" (בראשית מט, כה) כמ"ם "מֵיְיָ יָצָא הַדָּבָר" (בראשית כד, נ).

ודע כי מה שאמרו המדקדקים בתוספות האותיות יובן על שני פנים, אם תוספות על אות הגזרה והשרש כמ"ם מִסְפַּר ומִפְקַד מִרְמָה מְזִמָּה וזולתם ולא יכונו בתוספות הזאת שתהיה ללא ענין כי מִרְמָה בלא מ"ם יהיה רְמָה ומְזִמָּה יהיה זִמָּה, ואין ספק שישתנה מובנם וכן בכל מה שידמה לזה מהאותיות הנוספות על האותיות השרשיות וצדקו במה שהניחו מזה. והפנים השניים מהתוספות הוא אשר יניחו בכתוב במקומות רבים אותיות נוספות ללא ענין ואין ראוי להשגיח במאמרם זה וחלילה מתת ספרי האלוקים אשר בא בם מהדקדוק מה שנלאה כל פה לספרו נאמרים בהעברה ובתוספות אותיות בלתי מכוונות וללא ענין וכבר באו מזה המדקדקים אל טעות והזיה בהבנת קצת מאמרי ספרי הקדש. ונמשך לסברתו זאת הביא ר' יונה מכלל המ"מין הנוספות מ"ם "מִטֶּרֶם שׂוּם אֶבֶן" (חגי ב, טו), ומ"ם "לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם [עוֹד] עוּל יָמִים" (ישעיהו סה, כ) ומ"ם "וּמִלְּפָנִים וְנֹאמַר צַדִּיק" (ישעיהו מא, כו). ומ"ם "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" (ויקרא כג, טז) ומשפטם טֶרֶם, שָׁם, לְפָנִים, מָחֳרַת לפי דעתו. ובכלם טעה אם תבין מה שנאמר משמוש המ"ם. ומסגלת המ"ם ההקשר עם קצת גזרות "תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתִי" (תהלים נה, ב), "פָּדָה נַפְשׁוֹ מֵעֲבֹר" (איוב לג, כח), "מִשַּׁדַּי לֹא נִצְפְּנוּ עִתִּים" (איוב כד, א), "לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה" (משלי ז, ה), "הַצִּילֵנִי מִיַּד (מרעים) אוֹיְבַי" (תהלים לא, טז) אי אפשר לגזרות האלה ודומיהן ההקשר אם לא עם מ"ם. וכבר נמצא המ"ם הזאת חסרה במקומות רבים "עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו" (יהושע י, יג), "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר" (שמות יט, יב). ותבא המ"ם על השמות שאינם מהששה בנינים – "מַלְבֵּן" (נחום ג, יד) "מֻדְבָּק" (תהלים כב, טז) "מַרְצֵעַ" (שמות כא, ו) "מְהוּמָה" (דברים ז, כג) "מְאֵרָה" (דברים כח, כ) וזולתם. ותבא בסוף השמות והפעלים להורות על הרבוי מהזכרים – "הוֹי גִּבּוֹרִים" (ישעיהו ה, כב), "הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים" (משלי יג, כ), "מַרְעִידִים עַל הַדָּבָר" (עזרא י, ט), "מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים" (בראשית לז, ז), "אֲדִקֵּם אֶרְקָעֵם" (ש"ב כב, מג). ותורה לפעמים ברבוי הנקבות – "נָשִׁים פִּלַגְשִׁים" (ש"ב טו, טז). וכבר באה על מלות הטעם באחרונה – "לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם" (שמות ג, כא), "חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם" (ישעיהו נב, ג) ואינם נוספות. וכבר חשב ר' יונה כי משמוש המ"ם שיהיה בכחה מלת בֵּין – "שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ" (תהלים מה, ח), "מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל" (שופטים ה, כד) – מבין הנשים, ואין צורך אבל המ"מין האלה תעמודנה מעמד יוֹתֵר כמו שכבר נאמר. ויהיה שמושה שמוש הבי"ת והוא "עַם [רַב] הֹלְכִים מִדֶּרֶךְ" (ש"ב יג, לד) – בדרך. "אֲשֶׁר תַּפִּילוּ מִנַּחֲלָה לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל מח, כט) וזה על דעת ר' יונה (הרקמה שער ח) ונתן סבה כי המ"ם והבי"ת ממוצא אחד ולכן יתחלפו. וממנהג המ"ם המשמשת באחד מהדרכים הנזכרים, לא המ"ם אשר היא מעקר השם, שהיא לעולם דגושה שמעמדה מלת מִן ונקודה בחירק, זולת הבאה על אותיות א"ח הע"ר שהיא רפויה ונקודה בקמץ קטן – "מֵאֲכֹל" (תהלים קב, ה), "מֵהָחֵל" (דברים טז, ט) "מֵחָמָס" (ש"ב כב, ג), "מֵעֹצֶר" (ישעיהו נג, ח), "מֵרָשָׁע" (תהלים יז, יג) והדומים, והנח בם תמורת הדגש. ותבא המ"ם מקום הנו"ן בסוף – "כֶּסֶף הַפִּדְיוֹם" (במדבר ג, מט), והראוי "וְיֵקַר פִּדְיוֹן" (תהלים מט, ט), כמו "חֶבְיוֹן עֻזֹּה" (חבקוק ג, ד) "כְּרִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ" (עזרא ג, ז). ומדרכה לבא על המקורות וחברותיה "מִמְּלֹךְ אָדָם" (איוב לד, ל), "מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב" (בראשית לא, כט) ולא תבא על זולתו מהפעלים. ומדרכה לבא על קצת מלות הטעם – "הֲמִבַּלְעֲדֵי יְיָ" (מ"ב יח, כה).

השי"ן תעמוד מעמד 'אֲשֶׁר'. ותבא על הפעלים – "שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ" (שה"ש א, ו), "שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה" (שה"ש ד, ב); ועל השמות – "שֶׁיֲיָ אֱלֹהָיו" (תהלים קמד, טו). ועם מלת הטעם – "שֶׁכָּכָה לּוֹ" (שם). ותבא עם הבי"ת – "בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר" (בראשית ו, ג), "בְשֶׁלִּי הַסַּעַר" (יונה א, יב).

הה"א לקלות מוצאה הרבה בה השמוש, ומסגולתה להוציא הפעלים ולהעבירם מההתבודדות ולהורות עם התי"ו על ההתפעלות כמו שהוא מבנין הִפְעִיל והִתְפַּעֵל, ולהורות על שלא נזכר פועלו אשר פועלו בנין הִפְעִיל והוא הנִפְעַל (אולי צ"ל: הופעל), וענין ההעברה הנזכרת הוא אשר יקראוהו המדקדקים התעברות, והבנין מתעבר. ומסגלת הה"א שתורה על ההודעה – "הָאָדָם הַגָּדוֹל" (יהושע יד, טו), "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת" (יחזקאל יח, ד), "הָאָרוֹן הַבְּרִית" (יהושע ג, יד), ותבא קמוצה. וכבר תבא הלמ"ד על הה"א הזאת – "לְהַגְּדוּד (הבא) [אֲשֶׁר בָּא]" (דה"ב כה, י) "לְהָעָם הַזֶּה" (דה"ב י, ז). "וּלְהַקַּרְדֻּמִּים" (ש"א יג, כא). ושתורה על התמיהה – "הֲטוֹב לְךָ" (איוב י, ג), "הֲמִן הָעֵץ" (בראשית ג, יא), "הֲכֹל הַיּוֹם" (ישעיהו כח, כד). ואמרו המדקדקים כי הה"א הזאת לעולם נקודה בשוא וחטף. ושתורה על השאלה והוא מקום אִם "הֶהָיְתָה זֹּאת בִּימֵיכֶם" (יואל א, ב), "הַחֵפֶץ לְשַׁדַּי" (איוב כב, ג), "הַשְּׁמֵנָה הִוא" (במדבר יג, כ), "הַבְּמַחֲנִים" (במדבר יג, יט). כל אלה תעמדנה מעמד אִם שהוא שאלה וכאלה רבים. ושתורה על הקריאה – "הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב" (מיכה ב, ז), "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל" (ש"ב א, יט), "הַקָּהָל חֻקָּה" (במדבר טו, טו), "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם" (דברים לב, א), "הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ" (ירמיהו ב, לא). ושתורה על קיום הענין נקשרת עם לֹא "הֲלֹא שְׂאֵתוֹ" (איוב יג, יא), "הֲלֹא אֱלוֹהַּ" (איוב כב, יב), "הֲלֹא הֵם יוֹרוּךָ" (איוב ח, י). אלה כלם והדומים להם על קיום הענין והיותו אמת. או היא לבדה בלא לֹא – "הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ" (במדבר יז, כח), "הַאִם אֵין עֶזְרָתִי" (איוב ו, יג), ומן המין הזה "הַעוֹד הַזֶּרַע" (חגי ב, יט) ולא כדברי ר' יונה (הרקמה שער ח). ותורה הה"א על הנקבות בפעלים "אָמְרָה צֹּר" (יחזקאל כו, ב), "אָבְדָה הָאֱמוּנָה" (ירמיהו ז, כח), "חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ" (בראשית לד, ח). ובשמות – "אִשָּׁה נְבִיאָה" (שופטים ד, ד), "שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה" (ישעיהו מט, כא), "וַיְסִרֶהָ מִגְּבִירָה" (מ"א טו, יג), "צְדָקָה", "יְשׁוּעָה", "תְּעוּדָה". וכבר חשב ר' יונה (רקמה שם) כי באה הה"א גם כן על הזכר – "הַשַּׁעַר הַתַּחְתּוֹנָה" (יחזקאל מ, יט), "מְבוֹא הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה" (מ"ב טז, יח), ואמר בשניהם כי הה"א נוספת ללא ענין, ואמת מאמרו להיות שניהם מלעיל. וכן אמר בה"א "וּדְדָנֶה בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ" (יחזקאל כה, יג) וה"א "וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה" (ש"א כא, ב), "אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה" (שמות ג, א), "בְּטֶרֶם יָבֹא הַחַרְסָה" (שופטים יד, יח) וזולתם רבים לפי דעתו. ואפשר בקצתם שתהיה הה"א מקום אֶל כמו "הַגִּבְעָתָה" (שופטים כ, ד), "הַיַּרְדֵּנָה" (במדבר לד, יב), "הַמִּדְבָּרָה" (שמות ד, כז), "מִצְרַיְמָה" (בראשית יב, י). ומפני זה באו מלעיל לא לסבה שזכר. וכבר חשב בה"א "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" (שמות כב, יז), "וּבְעַד נָכְרִיָּה" (משלי כז, יג) ו"לְנוֹעַדְיָה הַנְּבִיאָה" (נחמיה ו, יד) "הַשָּׁפָלָה הַגְבֵּהַּ" (יחזקאל כא, לא), "נוֹרָא עֲלִילָה" (תהלים סו, ה), "בְּבֹאָה רַגְלַיִךְ" (מ"א יד, יב), "מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה" (ירמיהו כג, ח), "וּמַאֲכָלוֹ בְּרִאָה" (חבקוק א, טז), ובה"א הבאה בסוף המספרים משְׁלֹשָׁה ועד עֲשָׂרָה שהן כלן ללא ענין. ולטוען על כל זה טענות ואין מקום להאריך כי אין בו מועיל לידיעת אופני השמוש לאותיות אשר הוא המכוון. וכבר תבא הה"א באחרית המקורות והצוויין והעתידים – "לְאַהֲבָה אֶת יְיָ… וּלְדָבְקָה בוֹ" (דברים ל, כ), "לְיִרְאָה אֶת יְיָ" (דברים ו, כד), "פְּשֹׁטָה וְעֹרָה" (ישעיהו לב, יא), "קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי" (תהלים סט, יט), "שִׁלְחָה הַנַּעַר" (בראשית מג, ח), "זָכְרָה לִּי" (נחמיה ה, יט), "וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה" (ישעיהו ה, יט), "יְמַהֵר יָחִישָׁה" (שם). ובאה על ה"א הנקבה אחר שובה לתי"ו רפה – "יְשׁוּעָתָה" (יונה ב, י), "עֹלָתָה" (איוב ה, טז), "עֵיפָתָה" (איוב י, כב), "סוּפָתָה" (הושע ח, ז). ועל הה"א אשר בפעלים אחר שובה לתי"ו רפה גם כן – "נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי" (ש"ב א, כו), "כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים" (יהושע ו, יז), "תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף" (דברים לג, טז) אחר ששבה הה"א "וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה" לתי"ו רפה. ובאה על מלת הטעם – "נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ" (תהלים קטז, יד). ותבא על הפעלים ותעמוד מעמד השי"ן – "הֶהָלְכוּא אִתּוֹ" (יהושע י, כד), "הָעִיר הַהֻלָּלָה" (יחזקאל כו, יז), "הַהִקְדִּישׁ שְׁמוּאֵל הָרֹאֶה" (דה"א כו, כח), ועל זולת הפעלים – "הַהוּא יִקָּרֵא" (דברים ג, יג), "הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ" (ש"א ט, כד). וכבר חשב ר' יונה (רקמה שם) שהיא תשמש מקום הבי"ת הנקראת מקום [נ"א בי"ת] הכלי ויבא באורה באמרו "שִׁקְדוּ וְשִׁמְרוּ עַד תִּשְׁקְלוּ לִפְנֵי שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְשָׂרֵי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם הַלִּשְׁכוֹת בֵּית יְיָ" (עזרא ח, כט), ר"ל בְּלִשְׁכוֹת. ואני אומר כי שיעור הכתוב שקדו ושמרו הלשכות בית ה' עד תשקלו וכו' ואין מבוא לשמוש שאמר. ותבא הה"א בתחלת השמות ב"מֵאֵין הֲפֻגוֹת" (איכה ג, מט), ור' יונה אמר שהיא כמו תְּפוּגוֹת, והה"א במקום תי"ו כמו תְּרוּמוֹת, תְּקוּמוֹת, ואין צורך שכבר מצאנו הה"א נוספת בזולת זה מהשמות – "כִּקְדֹחַ אֵשׁ הֲמָסִים" (ישעיהו סד, א), "הַכָּרַת פְּנֵיהֶם" (ישעיהו ג, ט), "הֲנָחָה לַמְּדִינוֹת" (אסתר ב, יח), "רֶוַח וְהַצָּלָה" (אסתר ד, יד), ועל דעת הא"ע ז"ל "לַהֲנָפָה גוֹיִם" (ישעיהו ל, כח). והנה מסגולת שלשת האותיות הנזכרות להדגיש בשמוש האותיות שאחריהן אם היא מן האותיות המקבלות דגשות זולת הה"א תשתנה לשאלה ולתמה לפעמים. ולזה אמרו קצת המדקדקים מש"ה וכל"ב מש"ה מפיק וכל"ב לא מפיק כי אותיות וכל"ב אין זה דרכם אם שיהיה בכחם הה"א ההודעה ואין צורך להאריך בזה כי קל הוא לעמוד עלין מהכתוב ומאיכות הקריאה.

והכ"ף תבא לדמיון ולהשואה בין שני דברים – "כְּשֻׁעָלִים בָּחֳרָבוֹת" (יחזקאל יג, ד), "כְּאַיָּלִים לֹא מָצְאוּ מִרְעֶה" (איכה א, ו), "וּבְנִתִים כְּבָרִאשֹׁנָה" (ירמיהו לג, ז), "כָּמוֹנִי כָמוֹךָ" (מ"א כב, ד), והוא מקצר אתה כמוני ואני כמוך וכמו שכתב הא"ע "כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (בראשית מד, יח), ואינו שמוש אחר לכ"ף כמו שכתב [נ"א שחשב] ר' יונה. ומשמושה שתעמוד מעמד מלת בִּזְמַן "וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ" (בראשית לח, כט) – בזמן שהשיב ידו. "כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ" (תהלים פא, טו), "כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים" (בראשית לח, כד) – בזמן שלש חדשים, או הִשְׁתַּלֵּשׁ החדשים, וכן הבינוהו החכמים ז"ל באמרם "רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם". "כִּמְעָט כִּסְדֹם" (ישעיהו א, ט), "כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה" (שמות יא, ד), וחשב ר' יונה בכ"ף "כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ" (שמות לב, כח) שהוא לקירוב, ובכ"ף "כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה" (יהושע ג, ד) שהיא לאמות ודקדוק. וכן בכ"ף (זה) "כִּי הוּא כְּאִישׁ אֱמֶת" (נחמיה ז, ב), והנכון ששלשתן כפי הדמיון. ולפי שלא נמנו הנהרגים על דבר העגל אמר שהוא כדמיון שלשת אלפי איש, וכן ב"כְּאַלְפַּיִם" וב"כְּאִישׁ" הם על הדמיון, לפי שלא היה מבורר. ומשמושה על הכנוי לנמצא במעמד בסוף השמות והפעלים והמלות – יָדְךָ, עֵינֶיךָ, ו"אֲהַבְתִּיךְ" (שופטים טז, טו) "וָאֲשַׁלֵּחֲךָ" (בראשית לא, כז) "נֶגְדֶּךָ" (בראשית מז, טו) "וּבִלְעָדֶיךָ" (בראשית מא, מד). ולנקבה עם הפעל והשם – "בְּצַדֶּקְתֵּךְ אַחְיוֹתֵךְ" (יחזקאל טז, נב). ועם המ"ם לנמצאים במעמד – יְדֵיכֶם ורַגְלֵיכֶם. ולנקבות עם נו"ן – "אִמְּכֶן חִתִּית וַאֲבִיכֶן אֱמֹרִי" (יחזקאל טז, מה). ועם הנו"ן והה"א – "כְּזִמַּתְכֶנָה" (יחזקאל כג, מח), "כִּסְּתוֹתֵיכֶנָה" (יחזקאל יג, כ).

וכבר חשב ר' יונה על הכ"ף שהיא נוספת בתחלת המלות ואינה נותנת טעם בדברים, וכתב מזה המין "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, כ), "כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא" (קהלת י, ה), "וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (בראשית לט, יז), "וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה" (ויקרא י, יט), "כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים" (יהושע ב, ז), "כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ" (תהלים קה, יב), "הֵמָּה כִּדְוֵי לַחְמִי" (איוב ו, ז). ולפי שלא ידעו לכ"פין האלה ענין הוא וזולתו מהמדקדקים נשתבשו בהן לאמר שאן (צ"ל: שאין) להן ענין, והמכוון בכ"פין האלה יתבאר מהשמושים הקודמים לה, כי אמרו עזר כנגדו הכ"ף הוא לדמין, וזה כי נֶגְדּוֹ המובן ממנו לְפָנָיו, כמו "נֶגֶד יְיָ" (ש"א יב, ג) לפני ה'. ואלו אמר עֵזֶר נֶגְדוֹ יראה שיהיה המכוון מהעזר הוא כשתהיה לפניו, ואין זה המכוון מהאשה לבד אבל תמיד לפניו ואחריו ראויה שתהיה לעזר ולהועיל לאיש בשמושו בהכנת מאכליו ומשתיו והצעת מטתו וזולת זה מצרכי תקון הבית ומה שכתב בפרשת "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא" (משלי לא, י). לזה אמר שתהיה לו עזר כאלו היא נגדו ולפניו תמיד, והוא אמרו "כְּנֶגְדּוֹ" עם כ"ף הדמיון, ור"ל כאלו היא נגדו ולפניו תמיד. והאדם כבר מצא בבעלי חיים עזר נגדו, שכבר ישמשו אותו קצתם בהיותו עליהם ולפניו, אבל בזולת זה לא ישיג מהם עזר, ולזה לא נמצא בהם "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", ירצה שיעזרוהו תמיד כאלו הם לפניו. וכן "כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא" אמר "יֵשׁ רָעָה רָאִיתִי", והוא אומר כמתמיה האם יש רעה ראיתי תחת השמש תדמה לשגגה שיצא מלפני השליט, וזה כי השליט והוא המלך אין ראוי שישגה בדבר, ולזה צוה על קריאת ספר התורה תמיד "וְהָיְתָה עִמּוֹ" וכו' (דברים יז, יט), וכבר אמרו בשגגה כזאת "שגגת תלמוד עולה זדון" (משנה אבות ד יג), ולזה הפליג בגנותה ברעתה. ואפשר שנאמר והוא היותר נכון שזה הפסוק נקשר בשאחריו, ויאמר כי יש רעה באה תחת השמש וידמה שהיא שגגה יוצאת מאת השליט והמְנַהֵג זה העולם התחתון, והוא כי נתן הסכלות בתכלית המעלה והרוממות, והעשירים ירדו ממעלתם וישבו בשפל. ואפשר שירצה ב"עֲשִׁירִים" – שלמי המדע והשכל, מקביל לאמרו "נִתַּן הַסֶּכֶל" ואמנם אמר שהיא תדמה לשגגה לפי שאינה שגגה על דרך האמת, כי אין בדבר ממה שיעשוהו השליט ההוא מקרה ושגגה. וכ"ף "כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה" לפי שלא ספרה לו דבריו בלא תוספת וחסרון אבל מכוון דבריו והעולה מהם, ולזה אמרה "כַּדְּבָרִים" בכ"ף הדמיון וכבר הבינוה החכמים ז"ל בכ"ף הדמיון אבל בדרך זר. וכ"ף "וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה", כי מאלו המקרים שקרו לו והדומים להם יחוייב המנעו מאכילת החטאת. וכ"ף "כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים" הוא כ"ף הזמן, ו"כִּדְוֵי לַחְמִי" – אמר איוב שהדברים שמאנה לנגוע [נפשו] בבריאותו דומים לנגעי בשרו עתה. וכ"ף "כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ" כ"ף הדמיון, לא יאמר שהיו מעט אבל דומים למעט, והקש על השאר מאלה. וכבר שמה נוספת ללא ענין בסוף המלה – "כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן" (ויקרא כז, יב), והוא לנוכח הכהן כמו שאמר הא"ע. וכבר תביא בכחה ה"א ההודעה – "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב" (תהלים קלג, ב), "כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל" (ישעיהו ל, כט) וזולתם רבים.

והתי"ו תבא עם הפעלים עוברים ועתידים והמקורות ודרך שמושה בהם מפורסם. ועל המקורות – "לְבִלְתִּי לֶכֶת" (מ"א יא, י), "וּבָרַד בְּרֶדֶת" (ישעיהו לב, יט), "לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר" (בראשית יט, ל), "יוֹם הֻלֶּדֶת" (בראשית מ, כ). ותבא בתחלת השמות – תְּקוּמָה, תְּרוּמָה, תַּכְרִיךְ; ובסופם – מִצְנֶפֶת, מִגְבַּעַת; ובתחלתם ובסופם יחד – תִּלְבֹּשֶׁת, תִּפְאֶרֶת. ותבא תמורת ה"א – "שְׁנַת לְעֵינָי" (תהלים קלב, ד), "רָע מְאַת" (קהלת ח, יב), "מַכַּת בִּלְתִּי" (ישעיהו יד, ו), "נֵפֶל אֵשֶׁת" (תהלים נח, ט), ובפעלים "וְשָׁבַת לַנָּשִׂיא" (יחזקאל מו, יז), "וְקָרָאת אֶתְכֶם" (דברים לא, כט), "וְחָטָאת עַמֶּךָ" (שמות ה, טז). ועם לשון נקבה לפעמים, כמו "מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה הָעָם הַזֶּה" (ירמיהו ח, ה), "הָעָם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ יוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח" (שופטים יח, ז) לפי הא"ע. ולפעמים תורה עם הוי"ו על רבוי הזכרים – "אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר" (יחזקאל יח, ב), "כָּל הַמְּקוֹמוֹת" (ש"א ז, טז), "לֻחֹת הָעֵדֻת" (שמות לא, יח) .וכבר באה על פעל אחד בכתוב מהסכמות המדקדקים מקום ה"א – "וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם" (הושע יא, ג) דינו הרגלתי לאפרים, ולפי שלא נמצא זולתו לולי הסכמות המדקדקים הייתי אומר שהוא מרבע וגזרתו נעלמת למעוט המצאה.

והבי"ת משמושה להורות על הסבה החמרית – "בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת" (שמות לח, ח), "לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת" (שמות לא, ד). כי המראות היו חומר לכיור והזהב והכסף והנחשת לעשות בצלאל מעשהו. ולא הטיב הא"ע באמרו כי בי"ת במראות כבי"ת "וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר" (ויקרא ח, לב). ומשמושה להורות על הכלי אשר בו יעשה העושה – "בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה" (ישעיהו ז, כ), "בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן" (ישעיהו ז, כה), "זַמְּרוּ לֵאלֹהֵינוּ בְכִנּוֹר" (תהלים קמז, ז), "בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ" (ישעיהו ח, א), "יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ" (ישעיהו מד, יג), "הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים" (ישעיהו מז, יג) ירצה שהכוכבים הם כלי להם לידיעתם העתיד. ומשמושה להורות על המקום – "וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ" (תהלים עו, ג), "בּוֹא בַצּוּר" (ישעיהו ב, י), "בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים" (ישעיהו ב, כא), "גַּן בְּעֵדֶן" (בראשית ב, ח), "וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (שמות ה, א). ומשמושה להורות על הזמן – "בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים" (תהלים לז, לד), "בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ" (תהלים לד, א), "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן" (דברים לב, ח), "בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ" (בראשית לב, כ). וכן בכל בי"ת שתבא על שמות הזמן כשנה וחדש וזולתם הוא מן המין הזה ותהיה מקום עִם – "בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו" (שמות יד, יז), "בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת" (שמות טו, כ), "בְּרֹב דָּלִיֹּתָיו" (יחזקאל יט, יא), "בַּחִצִּים וּבַקֶּשֶׁת יָבוֹא שָׁמָּה" (ישעיהו ז, כד). ותהיה מקום בַּעֲבוּר – "וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה" (הושע יב, יג). "הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה" (בראשית יח, כח), "נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ" (בראשית מד, ה), "בְּלַחַץ אוֹיֵב" (תהלים מב, י), "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי" (תהלים קכב, א), "נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל" (תהלים לג, טז), "בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יִחְיֶה" (יחזקאל יח, כב), ותהיה מקום מן – "וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם" (ויקרא ח, לב), "בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ" (בראשית ט, י), "בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח" (שמות יב, יט), "בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל" (ויקרא כב, ד), "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי" (משלי ט, ה). וכבר חשב ר' יונה (רקמה שם) כי בי"ת "בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת" (בראשית ל, יג) מן המין הזה, ואין הענין כן, אבל הוא מקום בַּעֲבוּר. ומשמוש הבי"ת לדעת ר' יונה שהיא מקום ה"א ההודעה, והביא מהם "כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר" (ישעיהו ט, ב), "כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי" (ש"א כא, ו), "אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים" (ויקרא כה, נא), "לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ" (דברים א, לג), "וַיְהִי בַּדָּבָר הַזֶּה לְחַטַּאת בֵּית יָרָבְעָם" (מ"א יג, לד), ואין צורך לשמוש הזה כי בי"ת "בַּקָּצִיר" היא בי"ת הזמן והתי"ו ב"כְּשִׂמְחַת" מקום ה"א וכבר באו דומות לה. ובבי"ת "כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי" נשתבש, כי הבי"ת בי"ת הכלי ובאור הענין כי אחימלך אמר אל דוד שאין לו כי אם לחם קדש והוא לחם הפנים ואין ראוי להתירו לזרים אם לא היו פרושים והם האוכלים חוליהם בטהרה, ולזה אמר "אִם נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה" כי היא אשר ראויה השמירה ממנה יותר בדומה לזה, והשיבו דוד באמת שזה שלשת ימים אשר עצורה להם ור"ל נמנעת להם, כי כן דרכו בצאתו ללכת, ולכן כלי הנערים קדש וירצה שהם טהורים וכליהם, "וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל" (ש"א כא, ו) ירצה: וגם כי הלחם ההוא משנסתלק מעל השלחן והוקטרו הבזיכין קרוב הוא להיות חולין שיצא מידי מעילה משהיה לו שעת היתר לכהנים. "וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי" ירצה שאפילו היה היום הזה תחלת הנחתו וקדשתו על השלחן הנה יהיה מותר לנו להיותנו מסוכנים אם לא נאכל עתה. ואמרו החכמים ז"ל שאחזו בולמוס, וכן בארו הכתוב הזה במס' מנחות (צה ע"ב) והנך רואה כי הם הבינו מהבי"ת הזאת שהוא בי"ת הכלי ולא כמו שנשתבש ר' יונה. ובי"ת "רַבּוֹת בַּשָּׁנִים" היא בי"ת הזמן, ו"לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ" בי"ת המקום. "וַיְהִי בַּדָּבָר הַזֶּה לְחַטַּאת בֵּית יָרָבְעָם" שעורו ויהי בדבר הזה והבי"ת מקום בעבור. ומשמושה לדעת ר' יונה שהיא מקום עַל והביא מזה המין "הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֲנִי רֹכֵב בָּהּ" (נחמיה ב, יב), "הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא יז, יא), "חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ" (ויקרא ד, כג), "וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם" (במדבר יג, כג). ואין צורך לשמוש הזה, כי "רֹכֵב בָּהּ" הבי"ת בי"ת המקום או הכלי, ו"בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" בעבור הנפש, וכן "אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ" – בעבורה. ו"בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם" בי"ת הכלי. וכבר חשב ר' יונה שמשמוש הבי"ת להורות על הדבק, והביא מהם "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה" (בראשית לד, ג) "רוּחַ יְיָ דִּבֶּר בִּי" (ש"ב כג, ב) ואין להביא ראיה ממה שיאמר על מה שאינו גשם, כי מה שיאמר עליו הוא מושאל ולקוח בהעברה ואפשר כי שמושו אחד מהשמושים הקודמים על דרך ההשאלה. וכבר אמרו החוקרים על "וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי" (זכריה ד, א), "רוּחַ יְיָ דִּבֶּר בִּי" (ש"ב כג, ב) כי הבי"ת כבי"ת מקום מצד ההשאלה, ולזה אמר "הַדֹּבֵר בִּי" "רוּחַ יְיָ דִּבֶּר בִּי" ו"תְּחִלַּת דִּבֶּר יְיָ בְּהוֹשֵׁעַ" (הושע א, ב), ולא אמר הדובר לִי ולא לְהוֹשֵׁעַ, כי הדבק עם הנפרד להתאחדו עמו בעת הדבוק יהיה כאלו הוא מקום אליו והוא ענין דק בחכמת הנפש ואין זה מקומו. והבי"ת ב"בִּי אֲדֹנָי" (יהושע ז, ח) הוא ממין הזה. ומשמוש הבי"ת לדעתי (אולי צ"ל: לדעתו) שהיא לעזר, והביא מהמין הזה "וַאֲנִי כֹּתֵב עַל הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ" (ירמיהו לו, יח), "וּפָעַל בַּפֶּחָם וּבַמַּקָּבוֹת" (ישעיהו מד, יב), "וְאִם בְּשִׂנְאָה יֶהְדָּפֶנּוּ" (במדבר לה, כ) וזולתם. ואין צורך אליו, כי השנים הראשונים הבי"ת בהם היא בי"ת הכלי, אבל שהכלי ממנו קיים אחר העדר הפועל וממנו שהוא נעדר בגם העדר הפעל והדיו והפחם מזה המין. ובי"ת "בְּשִׂנְאָה" מקום בַּעֲבוּר. וכבר אמר על הבי"ת שהיא ללא ענין והביא מזה המין "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" (בראשית א, א) ואמר שהוא כמו רֵאשִׁית בָּרָא, הורה שהבין מעט במעשה בראשית, וכבר אמר הרב במורה (מו"נ ב ל) שהוא בי"ת הכלי ואין זה מקום באור זה והביא בכלל המין הזה בי"ת "בְּטֶרֶם לֹא יָבוֹא" (צפניה ב, ב) ובי"ת "בְּעוֹדֶנִּי" (דברים לא, כז) ואין הכרח כי הן בי"תי הזמן. והשאר שהביא מזה המין עליך לתת אותן מאחד מהשמושים הקודמים ולא תהיה ללא ענין כאמרו. ומשמושה לפי דעתו שהיא בענין תמורת כך וכך והביא מזה המין "בִּפְאַת מִטָּה וּבִדְמֶשֶׁק עָרֶשׂ" (עמוס ג, יב) ואמר שלא ינצלו מבני ישראל היושבים בשומרון כי אם המכה או ההרוג והוא אמרו "כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי", וזה אמנם יבא להם תמורת עמדם במנוחה ותענוג ושלוה כמו שאמר "הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן" (עמוס ו, ד). והיותר נכון שיאמר כי לא ינצלו מבני ישראל היושבים בשומרון כי אם החולים היושבים בפאת מטה ובדמשק ערש וכפל הענין במלות שונות או אולי ירצה בדמשק ערש אל כל הקטנים שבעריסה שינצלו והבי"ת לפי זה היא בי"ת המקום וכתב במין הזה "בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ" (איכה ה, ט), "הֲדַם הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶשְׁתֶּה בְנַפְשׁוֹתָם כִּי בְנַפְשׁוֹתָם הֱבִיאוּם" (דה"א יא, יט), "כִּי בְנַפְשׁוֹ דִּבֶּר אֲדֹנִיָּהוּ" (מ"א ב, כג) וירצה בכלם תמורת הנפש ובסכנה ממנה. וכבר כתבתי כי אלה הענינים שאינם גשמים לא ילקה מהם ראיה להיות ךנאמר עליהם ומהם לקוח בהשאלה גם כי לא ימצא זה כי אם על הנפש ואולי רצו בסכנת הנפש ויהיה מקום עִם. ומן המין הזה כתב "אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי" (דברים ב, כח) והיא בי"ת הכלי כי הכסף הוא הכלי אשר בו ישלם הקנין וכבר כתב על בי"ת "בְּאֵל שַׁדָּי" (שמות ו, ג) שהיא לשבועה וכי זה משמוש הבי"ת ופירוש הפסוק לפי דעתו נשבע לו באל שדי ובשם ה' כי לא נראה אל האבות מבלי מסך והוא אמרו "לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג) וחשב א"ע כי הוא אמר זה מוא"ו "וּשְׁמִי יְיָ" וכתב כי לא מצאנו הוי"ו הזאת בלה"ק, ואין הענין כן אבל אמר זה מבי"ת "בְּאֵל שַׁדָּי" המושכת עצמה. וכבר תמצא השבועה נקשרת עם בי"ת "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי" (בראשית כב, טז), "נִשְׁבַּע אֲדֹנָי יְיִ בְּקָדְשׁוֹ" (עמוס ד, ב), "וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם" (דניאל יב, ז), אבל בכלם יקדים לשון שבועה לא שתהיה הבי"ת מורה על השבועה כמו שחשב ר' יונה, ומכיוצא באלה הענינים הנאמרים על הנבדלים ומהם לא תלקח ראיה על השמוש כאמור. ומשמושה לדעת ר' יונה שהיא במקום הוא"ו העוטפת, והביא במקום הזה "בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם" (במדבר כא, יח), "וּפָקַדְתִּי עַל כָּל מוּל בְּעָרְלָה" (ירמיהו ט, כד), "לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי" (בראשית כג, יח), הראוי וּמְחֹקֵק, וְעָרְלָה, וְכֹל בָּאֵי. ואין הענין כן, כי בי"ת "בִּמְחֹקֵק" מקום עִם, והרצון שחפרוה וכרוה אותה שרים ונדיבי עם יחד עם המחוקק, או היא בי"ת הכלי. ובי"ת "בְּעָרְלָה" תורה על המקום, ובי"ת "בְּכֹל בָּאֵי" מקום עִם. ומשמוש הבי"ת לפי דעתו שהיא בענין עַד כָּךְ, והביא במין הזה אחד לבד, והוא "בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם" (איכה ד, יד). ופירוש הפסוקים אמר שכבר הגיע מדלות ישראל והשפלתם שאשר נעו עורים משאר האומות והם מגואלים כל זה השיעור מן הדם עד שלא יוכלו לגעת לבושם מרוב מאוס הדם, עם היותם עורים ובתכלית הגאול והטנוף להעדר מהם הראות, הנה אלה עם הפלגת מאוסם ימאסו הקורבה לישראל ויקראו להם "סוּרוּ טָמֵא" וכו' (איכה ד, טו). ויפה פירש, אבל אין לו עדים על השמוש הזה ואולי היא מקום עִם, ויסכים זה עם פירושו גם כן. וכבר הביא לבי"ת שימושים אחרים ושהיא בענין קוֹדֶם ואַחַר – "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (בראשית ב, ב), "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" (שמות יב, טו) בענין קוֹדֶם. "בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ" (במדבר כח, כו), "עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ" (במדבר כח, י), "וּבִדְבַר יוֹם בְּיוֹם" (דה"ב ח, יג) בענין אַחַר. ואין צריך לכל זה כי יסכימו כל אלה עם אחד מהשמושים הקודמים ועליך להבין כל אחד מהם כפי הראוי והנאות לשמוש הבי"ת על הדרך שהתבאר. ותבא על הפעלים – "בַּהֵכִין לוֹ דָּוִיד" (דה"ב א, ד), ועל המקורות – "בִּנְסֹעַ הָאָרֹן" (במדבר י, לה), "בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה" (שמות יג, יז), "בְּהִזָּרוֹתֵיכֶם בָּאֲרָצוֹת" (יחזקאל ו, ח), "בְּהָמִיר אָרֶץ" (תהלים מו, ג), "בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי" (יונה ב, ח). וכבר תחסר בקצת מקומות – "וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף" (שמות כא, יא), "יִרְחֲצוּ מַיִם" (שמות ל, כ), "וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (בראשית יד, ד), "וְאִם בֵּית אִישָׁהּ" (במדבר ל, יא), "יָבוֹא שָׁלוֹם" (ישעיהו נז, ב), לַבָּלָה נִאוּפִים (יחזקאל כג, מג)

והאל"ף סימן להעתידים למדבר בעד עצמו ושמושה מפורסם. ותבא על השמות "אֶתְמוֹל", "אֶשְׁכָּר" (תהלים עב, י), "אֶזְרוֹעַ" (ירמיהו לב, כא), "אָפְסָיִם" (יחזקאל מז, ג), "אָבְנָיִם" (שמות א, טז) וזולתם. ועל שם הפעל ב"אָדוֹשׁ יְדוּשֶׁנּוּ" (ישעיהו כח, כח). ואמר ר' יונה שהיא נוספת ב"וְאַשְׂמְאִילָה" (בראשית יג, ט), לפי שמצא "אִם אִשׁ לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל" (ש"ב יד, יט). ותבא נעלמת עם קמץ גדול – "רָאשִׁים" (בראשית ב, י), "וְקָאם שָׁאוֹן" (הושע י, יד). או עם קטן – "רֵאשִׁית", "כִּסֵּא". ועם חירק – "רִאשׁוֹן". ועם חולם – "רֹאשׁ", "שְׂמֹאל". ועם שורק – "פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה" (ישעיהו י, לג). ועם פתח גדול – "חַטָּאת" ועם קטן – "עֹשֵׂה פֶלֶא:" (שמות טו, יא) וזולתם. וכבר תבא בסוף המלות מקום ה"א – "קְרֶאןָ לִי מָרָא" (רות א, כ), "כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא" (תהלים קכז, ב), "וְעַל אֱדוֹם כֻּלָּא" (יחזקאל לו, ה), "וְאַתִּיקֶיהָא" (יחזקאל מא, טו). ובסוף הפעלים "גָּבְהָא קֹמָתוֹ" (יחזקאל לא, ה), "וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ" (מ"ב כה, כט), ואמרו שהוא נוספת באמצע הפעל ב"וְהֶאֶזְנִיחוּ נְהָרוֹת" (ישעיהו יט, ו). ותבא בראש הפעלים במקום ה"א – "אֶתְחַבַּר יְהוֹשָׁפָט" (דה"ב כ, לה), "אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב" (תהלים עו, ו), "וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי" (ישעיהו סג, ג).

והלמ"ד, השמוש היותר מיוחד אליה ויותר רבוי בכתוב הוא הוראתה על הקנין, וכן על כל יחס שבין דבר לדבר. "לַייָ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" (תהלים כד, א), "לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה" (בראשית כג, יח), "וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת" (ש"א א, ה), "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים" (בראשית כה, ו). ולהיות זה השמוש היותר מיוחד אליה חברוה עם האותיות המורות על הכנויין, ובכלם הורה על הקנין, כמו לִי ולוֹ ולָנוּ וּלְךָ ולָכֶם ולָהֶם ולָכֵן ולָהֶן, כי הלמד בלִי הורה על הקנין והיוד על המדבר, והואו בלוֹ על שאינו במעמד והכ"ף בלְךָ הורה על הנמצא במעמד וכן בשאר, וזה בהקשרם על גזרת נתן מבואר כמו "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים" (בראשית כז, כח), "וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת" (בראשית כג, ט). וכן גזרת מכר "מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי" (בראשית כה, לא), "לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ" (ויקרא כה, כז), "וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ" (דברים כח, סח), ובזולת זה ממה שיורה על הקנין מכח הגזרה כמו "וְשָׂכָר לֹא הָיָה לוֹ וּלְחֵילוֹ" (יחזקאל כט, יח). וכבר השתמשו חכמים ז"ל בגזרה זאת עם למ"ד תמיד ויאמרו "המשכיר בית לחבירו" (משנה בבא מציעא ח ו) וזולתו. וכן בקצת גזרות מצד ההשאלה מהקנין בדבור והאמירה נקשרים תמיד עם הלמ"ד, כי מה שידובר או יאמר הוא קנין בצד מה למי שנאמר או ידובר לו. והנה מכח זה השמוש או מצד ההשאלה ממנו באו בכתוב למדין (אולי צ"ל: "לְמִדָּן" (שופטים כ, א)) "לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים" (ש"א כט, ב) ומצד ההשאלה הזאת יֵאָמר למה שהוא חמר לדבר שהוא לו – "וַיְהִי לְנָחָשׁ" (שמות ד, ג), שירצה שהמטה היה חמר לנחש. וכן "וְהָיוּ לְדָם" (שמות ד, ט), "וְהָיָה לְכִנִּם" (שמות ח, יב), "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת" (ישעיהו ב, ד), "פֶּחָם לְגֶחָלִים וְעֵצִים לְאֵשׁ" (משלי כו, כא). כי החמר הוא במדרגת הקנין לצורה וההפך גם כן כי בשניהם יתעצם הנמצא. ואין צורך לשמוש שזכר ר' יונה מהלמ"ד שהיא תורה לשנוי ולהעתקה ושם אלה במין הזה (הרקמה שער ו). ומשמושה להורות על הסבה התכליתית – "לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, טו), "עֹשֵׁק דָּל לְהַרְבּוֹת לוֹ" (משלי כב, טז) וכאלה רבים. ומן הפלא איך לא זכר ר' יונה השמוש הזה והוצרך מפני זה לדחוק הכתוב בקצת מקומות. ומשמושה שתהיה במקום בַּעֲבוּר – "וַיִּשְׁאַל דָּוִד לִשְׁלוֹם יוֹאָב" (ש"ב יא, ז), "אִמְרִי לִי אָחִי הוּא" (בראשית כ, יג), "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יד, ג). ומן המין הזה "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם" (ויקרא ד, ג), כי כשכהן גדול חוטא הוא בעבור אשמת העם כי הוא ראוי לכפר ולהתפלל עליהם והוא על דרך "מִמְּלֹךְ אָדָם חָנֵף מִמֹּקְשֵׁי עָם" (איוב לד, ל). וכן הבינו אותו החכמים ז"ל, ואין צורך לשמוש שזכר ר' יונה שהוא כמו עַל דֶּרֶךְ אַשְׁמַת הָעָם, והביא אחר מן המין הזה והוא "וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי" (יחזקאל טז, ד), והוא מהשמוש המורה על הסבה התכליתית, כי הרצון בו כי לא רחצת במים לתכלית שיהיה בשרך חלק והוא כאלו אמר להחליק בשרך, והיו"ד בו נוספת. ומשמושה שתעמוד מקום הבי"ת – "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ" (איוב ב, יג), "אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי" (בראשית ד, כג), "וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת" וכו' (דה"ב טו, ג) "לִרְקָמוֹת תּוּבַל לַמֶּלֶךְ" (תהלים מה, טו), באורם: בָּאָרֶץ, בְּפִצְעִי, בְּלֹא, בִּרְקָמוֹת. ומשמושה להורות על הפעולים – "וַיִּקַּח רַב טַבָּחִים לְיִרְמְיָהוּ" (ירמיהו מ, ב), "וָאֶשְׁלְחָה לֶאֱלִיעֶזֶר לַאֲרִיאֵל" (עזרא ח, טז), "פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי" (תהלים קטז, טז), "לְכֻלְּכֶם יָשִׂים" (ש"א כב, ז), "אַל יַשִּׁיא לָכֶם" (מ"ב יח, כט), "(ויברכום לכל העם) [וַיְבָרֲכוּ הָעָם לְכֹל הָאֲנָשִׁים]" (נחמיה יא, ב), "וַיְבָרֲכוּ כָל הַקָּהָל לַייָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיהֶם" (דה"א כט, כ). וכאלה שני הפסוקים נקשרו בברכה עם הלמ"ד להוראתה על הפעול כאמור, ושכח אלה מי שיאמר "ברכה בלא למ"ד לא אשכחן" כמו שכתב ר' יונה (הרקמה שער ו). ותבא על הזמן – "לְמָחָר יִהְיֶה" (שמות ח, יט), "לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה" (בראשית ז, ד). ומשמושה להורות על תכונת הענין – "תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד" (ישעיהו כז, יב), "יָצְאוּ לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים" (ש"ב יח, ד), "לָבֶטַח תּוֹשִׁיבֵנִי" (תהלים ד, ט). וכבר חשב ר' יונה במין הזה "לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם" (ישעיהו מה, א), "כֶּעָפָר לָדֻשׁ" (מ"ב יג, ז), "לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא" (במדבר ד, כד), והם מן המין המורה על התכלית. וכבר אמר ר' יונה שתבא על הכרת הפעלה, והביא במין הזה "כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק" (יחזקאל ג, ג), "וַיִּגְדַּל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִכֹּל מַלְכֵי הָאָרֶץ לְעֹשֶׁר וּלְחָכְמָה" (מ"א י, כג), "כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה לָרֹב" (מ"א י, כז), "וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (שמות כד, י), "בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ" (בראשית מא, יט), "הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ" (במדבר יז, כח), "לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה" (בראשית כג, יח). ואפשר בכלם שהיא מקום בַּעֲבוּר ואין צורך לשמוש הזה. ותבא על המקורות – "לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב" (שמות לא, ד), "לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם" (אסתר ח, יג), "לְהִסָּתֶר שָׁם פֹּעֲלֵי אָוֶן" (איוב לד, כב), "לְעַוֵּת אָדָם בְּרִיבוֹ" (איכה ג, לו), "לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב" (ויקרא ה, ד) וכאלה רבים בכתוב, וקרוב הוא שיפורשו למ"די התכלית. ותבא על הפעל לפי דעת קצת באמרו "לְבָרָם הָאֱלֹהִים" (קהלת ג, יח). ותבא על הנושא במאמרם "וּלְשָׂרִים לְמִשְׁפָּט יָשֹׂרוּ" (ישעיהו לב, א), "לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (ש"א טו, כב). ועל הנשוא במאמרם גם כן – "הַשְּׁלִשִׁי לְאַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה" (דה"א ג, ב), "וְחֶרֶב אוֹיְבֶךָ לְמַשֶּׂגֶת" (דה"א כא, יב), "וּכְלֵי כֶסֶף מֵאָה לְכִכָּרִים" (עזרא ח, כו), ולא נודע ענין לאלה הלמ"דין והדומות להן. ומשמושה שתעמד מעמד מִן – "וַיָּבֹא [שְׁלֹמֹה] לַבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן יְרוּשָׁלִַם" (דה"ב א, יג), "נָסוּ לְקֹלָם" (במדבר טז, לד), "כָּל כֵּלִים לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף" (עזרא א, יא), "לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה" (ויקרא ז, כו), "בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן" (בראשית יד, יט), "בָּרוּךְ בְּנִי לַייָ" (שופטים יז, ב) וזולתם, וזה מחויב מצד הגזרה הקודמת להן ומטעם הענין. ותבא על מלות הטעם – לְבִלְתִּי, לְבַעֲבוּר, לְמַעַן. ומשמושה להורות התמורה ושתעמוד מעמד מְקוֹם או תַּחַת – "וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר" (בראשית יא, ג). ואמר הא"ע כי השמוש הזה ללמ"ד הוא בלשון ערבי גם כן. ותהיה הלמ"ד מקום כ"ף לדעת ר' יונה, והביא מזה אחד לבד – "לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַייָ עַל מִזְבַּח הָעֹלָה תָּמִיד לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב וּלְכָל הַכָּתוּב בְּתוֹרַת יְיָ" (דה"א טז, מ), לפי דעתו – כְּכָל הַכָּתוּב. ואין צורך, והרצון: לכל הכתוב משאר הקרבנות מלבד העולה. ותבא על הגעת תכלה וכאלו היא מקום עַד "וַיִּפֹּל מִכּוּשִׁים לְאֵין לָהֶם מִחְיָה" (דה"ב יד, יב). "וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" (שמות כא, ו), "לָחֳלִי לְאֵין מַרְפֵּא" (דה"ב כא, יח), "לֹא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי" (דה"ב ל, ג), "וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת" (ש"ב יג, ב), ותהיה "לְהִתְחַלּוֹת" התכלה לדעת ר' יונה, "לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם" (מלאכי ג, ז), "לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם" (דה"א טו, יג). ואלה מכלל הלמ"דין שלא נודע להם ענין. ותבא הלמ"ד לדעת ר' יונה לשבועה והיא "לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה" (ישעיהו ח, כ) "וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד תַּחְתָּו לֵאמֹר לְמִי אָרֶץ" (ש"ב ג, יב), ירצה ששלח לו בצנעה והוא אמרו "תַּחְתָּו" ונשבע לו במי שלו הארץ והוא השי"ת. ולפי שלשון שבועה נקשר בכתוב עם בי"ת, הטוב שיאמר מה שהיא מקום בי"ת ולא שהוא שמוש מיוחד. וכבר פירשו האחרונים שני אלה הפסוקים בלא לשון שבועה. ומשמוש הלמ"ד לדעת ר' יונה שהיא מקום עַל, והביא מזה המין "וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה" (ש"א ה, ג). ואין הענין כן, שהכנוי ב"לְפָנָיו" שב לארון האלהים שהציגו אצל דגון. ועוד הביא מזה המין "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ" (ויקרא יט, כח), "עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם" (במדבר א, נב), "וְיָשְׁבָה לְפֶתַח בֵּיתָהּ" (משלי ט, יד), "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים" (בראשית מט, יג) וזולתם. ואין צורך, כי קצתם מקום בַּעֲבוּר וקצתם מקום בי"ת או מאחד מהשמושין שקדמו.

ומשמושה לדעת ר' יונה שהיא מקום אַחַר ועֵדו "אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ" (ויקרא יג, ז), ירצה לפי דעתו אחר טהרתו ואין הענין כן, אבל הוא למ"ד התכלית, וזה שהכתוב אמר "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת וכו' וְהוּבָא אֶל… הַכֹּהֵן וכו' וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ" אמנם "אִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא" הנה הכהן ובתנאים מהמסגיר (אולי צ"ל: ובתנאים מה מסגיר) אותו שבעה ושבעה, והוא נראה פעמַיִם אל הכהן, ובשניה אם לא פשה הנגע הוא מטהר אותו וכמו שאמר "וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִוא" כי המִסְפַּחַת שם לנגע טהור. והנה זאת הרְאִיָּה השנית היתה לתכלית שיטהרנו, ולזה אמר "אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ". ואם לומר שהפשיון יהיה אחר הטהרה אין צורך, שכבר אמר "וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן וכו' וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר", ובא אחר זה "וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה". אבל מפני שנראה פעמַיִם אל הכהן שלא יובן "אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ" מראיה ראשונה, אמר "לְטָהֳרָתוֹ", וירצה מהראיה השנית שתכליתה היתה הטהרה, וכמו שאמר "וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן" וכו'. וכל זה אמנם אם יובן שהפשיון הזה אחר הטהרה כמו שנראה שהוא דעת החכמים ז"ל, ויהיה לפי זה אמרו "וְנִרְאָה שֵׁנִית אֶל הַכֹּהֵן" מאמר מחויב. יראה לי מהפשט שהפשיון הזה לא יכוין בו הכתוב שיהיה אחר שטהרו הכהן ואָמְרוֹ ונראה שנית אל הכהן אינו מאמר מחויב אבל הוא נקשר עם אמרו "אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ" ונראה שירצה והיה זה שנראה "שֵׁנִית אֶל הַכֹּהֵן", וביאור זה כי אחרי שהוזכר "שֵׁנִית" אמר "וְרָאָה הַכֹּהֵן" את הנגע "בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית" ובראיה זו כבר אפשר שפשה הנגע ואפשר שלא פשה, ונתן הדין ראשונה אם לא פשה, והוא אמרו "וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן" וכו', ואחר נתן הדין אם פשה בראיה זו ואמר כי אם פשה תפשה אחרי הראותו אל הכהן הראיה הראשונה שהיתה לטהרתו ואחר שנראה שנית אל הכהן והיא ראיה זו שכתב עליו "וְרָאָה… אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית", הנה כשיהיה כן "וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשְׂתָה" וכו', ואמנם קרא הראיה הראשונה אחר הסגר ראשון שהיא לְטָהֳרָתוֹ מפני שלא פשה בה הנגע והיא דרך לטהרה. ואשר הביאני אל זה, כי לפי הביאור הראשון היה ראוי שיאמר וְנִרְאָה שְׁלִישִׁית אֶל הַכֹּהֵן, ולפי דרך הכתוב שקרא הראיה שאחר הסגר שֵׁנִית, אמר "וְרָאָה הַכֹּהֵן… בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית" וכו', ולפי הדרך הראשון ראיה זו שלישית היא. ואולי קרא כל מה שהיה מהענין הראשון עד הטהרה ענין אחד, וחשב כל הראיות כלן אשר היו ראשונה לאחד כי הכל היה ענין אחד אשר תכליתו הטהרה, והראיה הזאת היא שנית לכל מה שנעשה ראשונה. ומשמושה לדעת ר' יונה שהיא מקום ה"א הידיעה – "אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל יָדוֹ" (מ"ב ז, ב), "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת" (תהלים קכא, א), "הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם" (במדבר טו, כט). ותהיה לפי דעתו גם כן מקום ה"א הקריאה, וכן "לַאֲשֶׁר הֶעְמִיקוּ סָרָה" (ישעיהו לא, ו) וכי יקום כל זה על פי עד אחד אין ראוי לסמוך על דעתו, וראוי שיפורשו אלה בדרך אחר מהשמושים הקודמים ובין ותשכיל. וכבר תחסר ב"וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי" (תהלים כב, טז).

והיו"ד משמושה להורות על המדבר בעדו והמדברת בעדה בעוברים, ועל שאינו ואינם במעמד בעתידים, ועל הנמצאת במעמד ולפעמים עם תוספת נו"ן, ובצוויין לנקבה. "תִּתְחַמָּקִין" (ירמיהו לא, כא), "תִּשְׁתַּכָּרִין" (ש"א א, יד), "תִּדְבָּקִין" (רות ב, כא). ולפעמים תורה היו"ד על שאינן במעמד – "וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת" (ש"א ו, יב), "וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת" (בראשית ל, לח), "אַרְבַּע מַלְכֻיוֹת מִגּוֹי יַעֲמֹדְנָה" (דניאל ח, כב). ועל שאינה במעמד – "יֵעָשֶׂה מְלָאכָה" (שמות לא, טו), "יֻתַּן (נא) אֶת אֲבִישַׁג" (מ"א ב, כא), "כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ" (דברים כב, כג). ומשמושה להורות על היחס אם אל האב הראשון – "וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי" (דברים ג, טז) וזולתם, או אל המקום – "אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי" (שמות ב, יא) וזולתם. ומשמושה להורות על התארים בשמות – "מְקִימִי" (תהלים קיג, ז), "מַשְׁפִּילִי" (תהלים קיג, ו), "מַגְבִּיהִי" (תהלים קיג, ה), "הַיֹּשְׁבִי" (תהלים קכג, א), "הַהֹפְכִי" (תהלים קיד, ח), "חֹצְבִי… חֹקְקִי" (ישעיהו כב, טז), "עֹזְבִי" (זכריה יא, יז), "אֹסְרִי" (בראשית מט, יא), "שֹׁכְנִי" (דברים לג, טז). אבל אלה כלן נוספות ללא ענין לדעת כל המדקדקים, וכבר כתבתי למעלה הנראה לי בזה. וכן חשב ר' יונה ביו"ד "לֹא אָבָה יַבְּמִי" (דברים כה, ז), אמר שהוא כמו יַבֵּם, כי לפי דבריו כנוי הפעל הדבק במקור לא יהיה כי אם עם נו"ן ויו"ד, כמו "הַלְהָרְגֵנִי" (שמות ב, יד), "לְשָׁרְתֵנִי" (יחזקאל מג, יט). והנה שכח "מֵאֵן יְיָ לְתִתִּי" (במדבר כב, יג). ואמר שהיא נוספת ללא ענין במלת "בְּנִי אֲתֹנוֹ" (בראשית מט, יא) ואולי היא למדבר בעדו ואמר יעקב כי בנו יהודה אוסר לגפן עירה ולשרקה אתונו. וכן אמר שהיא נוספת ללא ענין ב"וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב" (שמות כח, ג) שהוא לפי דבריו כמו אל כל חכם לב ברְאָיַת אמרו "אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו" ואולי הוא כמו "בָּנוֹת צָעֲדָה" (בראשית מט, כב), "זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ" (קהלת י, א). ותורה עם המ"ם או הנו"ן על הרבוי – "חִטִּים" – "חִטִּין" (יחזקאל ד, ט), "מְלָכִים" – "מְלָכִין" (משלי לא, ג), "נָשִׁים פִּלַגְשִׁים" (ש"ב טו, טז). ובלא מ"ם ונו"ן בסמוכים – "דִּשְׁנֵי אֶרֶץ" (תהלים כב, ל), "גִּבֹּרֵי כֹחַ" (תהלים קג, כ). ובבלתי סמוכים – "כָּל נְבִיאֵי כָל חֹזֶה" (מ"ב יז, יג), "הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן" (עמוס ו, ו). וכבר חשב ר' יונה שהיא נוספת ב"רַבָּתִי" (איכה א, א), "שָׂרָתִי" (איכה א, א), "אֹהַבְתִּי" (הושע י, יא), ולדעתי הם לתואר כמו שהתבאר. וכבר באה עם הכ"ף להורות על הנקבה הנמצאת בכנויים – "עֲוֹנֵכִי" (תהלים קג, ג), "תַּחֲלֻאָיְכִי" (תהלים קג, ג), "חַיָּיְכִי" (תהלים קג, ד). ותבא למשך עם החירק והצירי – "פָּלִיט וְשָׂרִיד" (ירמיהו מד, יד), "וַיֵּרֶד יְיָ" (שמות יט, כ), "וַיַּצֵּב יַעֲקֹב" (בראשית לה, יד). ובאה באמצע נוספת – "לְדַרְיוֹשׁ הַדָּבָר" (עזרא י, טז), "הַאֲמִינוֹן" (ש"ב יג, כ), "דֹּתָיְנָה" (בראשית לז, יז). ובפעלים – "וַתַּעֲשֶׂינָה" (יחזקאל טז, נ), "וּתְבוֹאֶינָה" (ירמיהו ט, טז). ובאה עם מלות הטעם – "אַחֲרֵי", "אַשְׁרֵי", "מִנֵּי דֶרֶךְ" (ישעיהו ל, יא). ובאה תמורת הכפל ב"יָרָה הַחֵצִי" (ש"א כ, לו). וכבר תחסר במקומות מה – "וִיבֹאֻנִי חֲסָדֶךָ" (תהלים קיט, מא), "תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ" (יהושע א, ח) וזולתם.

והנו"ן שתורה עם הוא"ו על המדברים בעדם בעוברים "אִם אָמַרְנוּ" (מ"ב ז, ד), הָלֹךְ הָלַכְנוּ. ובזולת הוא"ו בעתידים "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). ובאה נוספת בתחלת השמות וסופם "נֶפְתּוֹחַ" (יהושע טו, ט), "נְסִבָּה" (דה"ב י, טו), "שָׂשׂוֹן", "לָצוֹן" (משלי א, כב). ובסוף הפעלים עוברים ועתידים והמקורים "יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ" (דברים ח, ג), "צָקוּן לַחַשׁ" (ישעיהו כו, טז), "וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן" (שמות ג, כא), "וְיֶתֶר אֶחָיו יְשׁוּבוּן" (מיכה ה, ב), "בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי" (אסתר ח, ו), "לְתִתֵּן שָׁם" (מ"א ו, יט). ומן המין הזה "יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ" (דברים לב, י) והדומות להן שבאו עם הכנויין. ונוספה עם הה"א בעתיד לנקבה הנסתרת "יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה" (שופטים ה, כו), "בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה" (ישעיהו כח, ג), "תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה" (שמות א, י), ענינם תִּשְׁלַח, תִּרְמוֹס, תִּקְרָא. ולזכר הנמצא במעמד – "תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ" (עובדיה א, יג), "תְּעֻגֶנָה לְעֵינֵיהֶם" (יחזקאל ד, יב), ענינם תִּשְׁלַח, תָּעוּג. או הנו"ן תחסר דגש ויהיו הנו"ן והה"א כנוי לעוגה שזכר כמו "מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ" (שמות טו, יז), "הַצְּפִינוֹ" (שמות ב, ג). וכבר חשב ר' יונה ב"וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ" (הושע יב, ה) דינו עִמּוֹ, ואין צורך כי על כלל הנביאים ידבר. ובאה תמורת הדגש אשר בכחו הכפל ב"לַשְׁמִד מָעֻזְנֶיהָ" (ישעיהו כג, יא) כמו מָעֻזֶּיהָ. "חַסְדֵי יְיָ כִּי לֹא תָמְנוּ" (איכה ג, כב) הוא כמו "תַּמּוּ נִכְרָתוּ" (יהושע ג, טז). וכבר תורה עם היו"ד על כנוי הפעול במקורות – "לְנַחֲמֵנִי" (ישעיהו כב, ד), "לְבַהֲלֵנִי" (דה"ב לה, כא), "לְשַׁלְּחֵנִי" (ש"ב יג, טז). ועל כנוי הפועל אחד לבד – "בְּשׁוּבֵנִי וְהִנֵּה אֶל שְׂפַת הַנַּחַל" (יחזקאל מז, ז). ונוספה ב"תַּחְתֵּנִי" (ש"ב כב, לז) וב"שִׁבְעָנָה בָנִים" (איוב מב, יג), וב"בָּשְׁנָה אֶפְרַיִם" (הושע י, ו). ותורה על התאר ב"רַחֲמָנִיּוֹת" (איכה ד, י), "נַעֲמָנִים" (ישעיהו יז, י), "רַעֲנָן" (דברים יב, ב), "שַׁאֲנַן" (ירמיהו מח, יא). ואינם שמות מרובעים כמו שאמר ר' יונה ונתן הסבה כי הכפל ברבעים לא יבא כי אם לפ"א והעי"ן כמו "קָדְקֹד" (דברים לג, כ), "עַרְעָר" (ירמיהו יז, ו), והוא בעל שני למ"דין שונות זו מזו. ופעמים תכפל השמות (אולי צ"ל: השנית) וישוב מחמש אותיות כמו "שְׁקַעֲרוּרֹת" (ויקרא יד, לז), והוא גם כן רביעי כפל הלמ"ד השנית ואינו חמישי כי לא ימצא חמישי כפול כמהו. ותורה עם היו"ד על הכנוי המדבר בפעלים – "יַסְּרֵנִי יְיָ" (ירמיהו י, כד), "לֹא נְתָנָנִי" (תהלים קיח, יח). ועם הוא"ו על כנוי המדברים בעדם בשמות – "מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ" (איכה ה, טו), "עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה" (שה"ש א, טז). ובפעלים – "הוֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵינוּ" (תהלים מד, ח). "אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ" (תהלים סז, ב) ובהיות בנו"ן דגש יורה על כנוי הנסתר – "הֲתַרְעִישֶׁנּוּ" (איוב לט, כ), "וְלֹא יְכַסֶּנּוּ" (שמות כא, לג), "וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר" (איוב לג, כד).

והוא"ו; השמוש היותר מיוחד והרבוי בכתוב לאות הזאת הוא העטף, וענינו חבור ועטיפת דבר לדבר והקשרו עמו. ולזה היה צורתה ביתר כפוף להורות העטף היותר מיוחד לשמושה. והיא והיו"ד היותר רבי השמוש בכתוב, עד שלא נמצאו בכל הכתוב כי אם עשרים ושנים פסוקים בלא וא"ו ויו"ד לפי המסרה. ולהתיחד השמוש הזה אליה היה מדרכה ושגם במקומות אשר יהיה לה שמוש אחר לא תהיה משוללת מהשמוש הזה ברוב. והמשל "וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר" (דברים כד, ב), כי אם שלוא"ו "וְהָיְתָה" שמוש אחר כאן והוא ההפוך העבר לעתיד, הנה לא תמנע מפני זה מהעטיפה. וכן "וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע" (בראשית כא, יד), "וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה" (שמות ב, טז), "בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי" (בראשית יז, כ) וכאלה רבים. ושמוש העטוף יבא בשמות ופעלים ומלות הטעם – "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי" (בראשית לד, כה), "שׁוֹר וְכֶשֶׂב" (ויקרא ז, כג). ויבאו מהם ששה סמוכים – "אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר" (דברים יד, ה). ובפעלים חמשה וששה – "וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז" (בראשית כה, לד), "וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם" (דה"ב כח, טו). ובמלות הטעם "וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א), "יַעַן וּבְיַעַן" (ויקרא כו, מג), "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר" (שמות י, ב) וכאלה רבים.

ומשמושה להשיב העוברים בפעלים לעתידים והעתידים לעוברים – "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו" (בראשית כב, ד), "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (אסתר א, א), "וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט" (רות א, א), ואלה והדומות להן בלא עטוף. ובעטף – "וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה" (במדבר כז, ב), "וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס" (שמות טז, יג), "וְיָצְאוּ וְרָאוּ" (ישעיהו סו, כד), "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי" (יחזקאל לח, כג) וכאלה רבים בכתוב. וקראו המדקדקים לוא"ו הזאת וא"ו ההפוך. והדרך אשר בו נודע אם הוא להפוך בעוברים והעתידים הוא לפי הענין שבאו עליו. וכבר אמרו המדקדקים כי הוא"ו הבאה על העתידים באותיות יכ"ת כשהיא הופכת היא נקודה בפתח, וכשתבא על האל"ף והופכת היא נקודה בקמץ. וכבר יצא מכלל זה "וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ" (ש"ב א, י), "וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי" (יחזקאל טז, י) והדומים, ואם הם מעט, כי הוא"ו ב"וַאֲכַסֵּךְ" וב"וַאֲמֹתְתֵהוּ" נקודה בפתח והיא להפוך. ובעוברים יאמרו כי כשהמלה הבאה עליה הוא"ו מלעיל היא בלתי הופכת וכשהיא מלרע היא הופכת, וזה גם כן צודק ברב. ויצאו מכלל זה "וְלָקַחְתִּי אָנִי מִצַּמֶּרֶת… וְשָׁתַלְתִּי אָנִי" (יחזקאל יז, כב), "וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי וְתָפַשְׂתִּי" (משלי ל, ט) וזולתם, והם גם כן מעטים.

ואלה שני השמושים הם מיוחדים וסגולים אל הוא"ו בלתי נמצאים לזולתם מן האותיות, ואחשוב כי אין אליה שמוש אחר זולת אלה השנים כשתבא בתחלת השמות והפעלים ומלות הטעם. וכבר הרבה ר' יונה השמוש לאות הזאת בדרכים מתחלפים ואמת אותם לפי סברתו אם על פי עד אחד או שנים ובקצתם יותר. ושלא תשתבש בהבנת הכתוב בהמשכך אחר דעתו, ארחיב בזה הדבור ואראך נטיעתו (צ"ל: נטייתו) מן הדרך הישר בזה.

אמר כי משמושה שהיא מקום עַל, כמו "וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי", ופסוק הוא במלכים (מ"א א, מד), והטעהו לפי שמצא בשמואל "וּבְנָיָה בֶּן יְהוֹיָדָע עַל הַכְּרֵתִי וְעַל הַפְּלֵתִי" (ש"ב כ, כג). ושניהם נכונים, כי שם בשמואל יספר כי בניהו היה שר על הכרתי והפלתי ואדונירם על המס וזולתם משרי דוד, אבל במלכים כי צדוק הכהן ונתן הנביא ובניהו וכן הכרתי והפלתי הרכיבו את שלמה ויהיה אם כן וא"ו "וְהַכְּרֵתִי" לעטף.

אמר: ומשמושה שהיא מקום כָּל שֶׁכֵּן, כמו "לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית" (איוב כח, יז), ר"ל כָּל שֶׁכֵּן זְכוֹכִית, חשב הזְכוֹכִית שהיא הנעשה מאבנים ועשבים המפורסם, ואולי היא זְכוֹכִית לְבָנָה שאמרו החכמים, ולא יצדק עליו כָּל שֶׁכֵּן.

אמר כי משמושה שהיא מקום הלמ"ד, והביא מהם – "בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה" (יחזקאל מד, יז), "מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה" (במדבר לה, ד), "וּפִיהוּ מִבֵּית לַכֹּתֶרֶת וָמַעְלָה" (מ"א ז, לא), "מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה" (ש"א טז, יג), "מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה" (ש"ב ה, ט), משפטם לפי דעתו – לַבַּיִת, לַחוּץ, לְמַעְלָה, לָעֵת. ואין צורך, אבל הן ו"וין עוטפות.

אמר כי משמושה במקום הֲיִהְיֶה כָּךְ וְכָךְ, כמו "הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי" (מ"ב ה, יב) – ענינו: הַאִם טָהָרְתִּי. ואין צורך, אבל היא עוטפת, והיה מאמרו על דרך התמה, והיא כוי"ו "וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ" (יחזקאל לג, כה), "וְהַנְּבִאִים הַלְעוֹלָם יִחְיוּ" (זכריה א, ה), "וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי" (יחזקאל יח, יג), והיא בכלם עוטפת, והמובן מהכתובים ההם יודע מהמקום שהם בו ומאיכות הדבור אז אשר אי אפשר להעלותו על ספר. ואין כח בוא"ו להעמידנו על זה, כי גם בזולת הוא"ו אפשר שיובנו על האופן הזה, כמו "אִם חִכִּי לֹא יָבִין הַוּוֹת" (איוב ו, ל), "כּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָ" (איוב ד, ד), "הִנֵּה יִסַּרְתָּ רַבִּים" (איוב ד, ג).

אמר: ומשמושה שהיא מקום עִם, כמו "כִּי הָיָה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ש"א יד, יח), "לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה" (ישעיהו א, יג), "וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם" (שמות א, ה). וראוי שתדע כי אין זה שמוש מיוחד אבל זה לוא"ו מכח העטיפה, כי בכחה מלת עִם, כי כשתאמר זֶה וְזֶה כאלו תאמר זֶה עִם זֶה, שהעטיפה תחייב זה. וכל וא"ו עוטפת שתבא על השמות תוכל להבין על זה הדרך, כי "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים" (בראשית מט, ה), כמו שִׁמְעוֹן עִם לֵוִי, "שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה" (יחזקאל טז, יג) – שש עִם רקמה, וכאלה רבים.

אמר: ותהיה בענין כמו הפ"א אצל הערב, וענינה קרוב לאָז. ויסכים עמו מזה השמוש הא"ע, והוא מה שיאמר אותו תמיד בפירושיו כפ"א רפה בלשון ישמעאל. ואמנם אמר כפ"א רפה, לפי שהפ"א לעולם אצל הישמעלים רפויה, ואמנם אמר זה לבד מהפ"א הבאה בתחלת המלים. והביא מזה המין "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ" (ויקרא כב, כז), "כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא יב, ב), "וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת שָׁאוּל וַייָ עָנָהוּ" (ש"א ט, יז), "וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ (צריך להוסיף: וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא)" (דברים כד, ז), "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה וכו' וְתָפְשׂוּ בוֹ" (דברים כא, יח-יט) "הִנֵּה חֲנִית הַמֶּלֶךְ וְיַעֲבֹר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים" (ש"א כו, כב), "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ" וכו' עד "וְשַׁבְתָּ עַד יְיָ" (דברים ד, ל). "וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שמות כה, ט), "וְעָלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים" (שופטים טז, יח), "וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא" (דברים יז, יב) "וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים צֵאוּ וְיָצְאוּ וְהִכּוּ בָעִיר" (יחזקאל ט, ז). המכוון בכלם לפי דעתו אָז הָיָה, אָז טָמְאָה, אָז יְיָ, אָז מָכְרוּ, אָז תָּפְשׂוּ וכן לשאר. ואין הכרח להוציא הו"וין האלה שזכר מכלל העטף, גם בקצתם אי אפשר שיובנו על דרך זה, וזה כי תיבת אָז תורה בלשון העברי על העתקה מזמן העובר או העתיד או על חלק מוגבל מהזמן הלקוח מהם, "אָז אָמַרְתִּי" (תהלים מ, ח), "אָז אָמַר שְׁלֹמֹה" (מ"א ח, יב), "וּמִן אָז חָדַלְנוּ" (ירמיהו מד, יח) בעבר, או בעתיד "אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל" (יהושע א, ח). ולמה שיורה על החלק המוגבל מהזמן ההוא יקשר ברוב עם העתידים – "אָז יָשִׁיר" (שמות טו, א), "אָז יִבְנֶה" (יהושע ח, ל), כי העתיד כבר ילקח מקום הזמן ההוא המונח. "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה… וְקָרָא לוֹ" (שמות לג, ז) וזולתם. הנה אם כן אמרו "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים" אי אפשר שיפורש אָז יִהְיֶה שִׁבְעַת יָמִים, כי אָז ישוב אל זמן הלידה, וזה בלתי אפשר, כי בזמן הלידה לא יהיה שבעת ימים תחת אמו. והיה יותר ראוי לפי דעתו שתהיה הוא"ו מקום אַחַר. וכן אָמְרוֹ "וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים", כי אָז ישוב לזמן הלידה. וכן אָמְרוֹ "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה וכו' וְתָפְשׂוּ בוֹ", אין הרצון בו שיתפשוהו אָז, אבל הרצון בו שיתפשו בו כשירצו, והעטף הזה הוא להכרח, כי אם לא ירצו אביו ואמו לתפשו לא יענש כדין סורר ומורה, ויראה כי הוא חשב זה מצות עשה וטעה. וכן אָמְרוֹ "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" (ויקרא כה, לה) אין הרצון בו אז לבד, אבל אז ובכל זמן אחר מוט ידו ומוט כל זמן המשכם. וכן אמרו "וְשַׁבְתָּ עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ" אין הרצון בו אָז תָּשׁוּב, כי לא יקשר עם אמרו אחריו "כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" אבל הוא עטף למה שיאמר "כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ". ולפי שכבר הבטיחם שימצאוהו, וכמו שאמר "וּמָצָאתָ", התנה "כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ", ועטף לאמרו "כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ" "וְשַׁבְתָּ עַד יְיָ", כי אם ידרשוהו ולא ישובו לא ימצאוהו, והכל נמשך עד אמרו "וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ" ויהיה אמרו "כִּי אֵל רַחוּם" נתינת סבה למה שהבטיחם שימצאוהו. וכן בשאר שהביא עליך להקיש אם תיטיב העיון בם שהם לעטף. ויותר תטה הדעת להיותם מקום אַחַר לפי דרכו משיהיו מקום אָז, וכשיובנו אַחַר לא יצאו מהעטיפה, כי בחלק היותר גדול מהו"וין העוטפות הבאות על הפעלים יבא בכח העטיפה ענין אַחַר. והמשל כי באמרו "וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה" (שמות ב, טז), הרצון בו כי אחר שבאו דלו, ואחר שדלו מלאו. וכן "וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ" (שמות ד, ו), אחר שהביאה הוציאה. וכן "וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז" (בראשית כה, לד), אחר שאכל שתה וכן לכלם. והענין הזה יובן מסדור הפעלים, ואין הכרח לשום בו אַחַר, שזה בכח העטיפה והסדור או בכח הסדור לבד.

אמר: ותהיה לתנאי ותהיה אִם נסתרת עמה – "וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ" (שמות ג, יג), "וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ" (שמות ד, כג), "וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ" (מלאכי א, ב), "וָלֹא יֻתַּן נָא לְעַבְדְּךָ" (מ"ב ה, יז), "וָלֹא יֵלֶךְ נָא אִתָּנוּ אַמְנוֹן" (ש"ב יג, כו), "וָאֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי" (תהלים קלט, יא), "וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד" (בראשית לג, יג), "וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר וּמַיִם" (ישעיהו ל, כ), משפטם לפי דעתו וְאִם אָמַרְנוּ, וְאִם תְּמָאֵן, וְאִם אֲמַרְתֶּם, וְאִם לֹא, וְאִם אָמַר, וְאִם דְּפָקוּם, וְאִם נָתַן. ואפלא ממנו, כי הוא ישים ספק במה שלא היה בו ספק אצל אָמרוֹ. ומשה באין ספק יגזור שהם יאמרו לו מה שמו, כי יודע היה שלמות זקני ישראל וחכמתם כי יחקרו קיום ואמתת הנמצא אשר יבא בשמו, וכי לא היו פתאים שיאמינו לו על דרך קבלה לבד משוללת מן החקירה, כי לא היו יודעים עדיין שלמותו בנבואה. וכן אמרו ית' "וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ" "וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ" לא היה אצלו ספק בזה כי לא [צ"ל הלא] יצר מחשבות מבין. וכן יעקב גוזר היה ולא מסופק שאם ילך עשו לנגדו לא יוכל להתנהל לאטו ובאין ספק ידפקום וימותו. וכן "וָאֹמַר אַךְ" "וְנָתַן לָכֶם" הוא ספור המעשה בזמן שעבר. ואמרו "וָלֹא יֻתַּן" "וָלֹא יֵלֶךְ" הוא שאלה למה שהיה הדבור אליו וחקירה, וכאלו [יאמר] וְלֹא יִהְיֶה זֶה שֶׁיּוּתַּן לְעַבְדְּךָ, וְלֹא יִהְיֶה זֶה שֶׁיֵּלֶך אַמְנוֹן אִתָּנוּ, כי איך יאמר אבישלום (צ"ל: אבשלום) לדוד אם לא תלך אתה אתנו כאלו ירצה שילך אביו לגזת צאנו. אמר: ותהיה תשובת התנאי עם הפעלים, והביא מהם "וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק" (ויקרא ו, כא), "אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה" (בראשית יג, ט), "וְאִם תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי וְלֹא תָנוּד" (ירמיהו ד, א), "וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה" (ויקרא יב, ה), "וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה" (ויקרא טו, כח). ואין עקר לשמוש הזה, כי היות זה תשובת התנאי אינו משמוש הוא"ו, אבל זה מובן מכח התיבה התנאית אשר לפניה או מכח המאמר, והו"וין לעטף או להפוך.

אמר: ותהיה הוא"ו בענין כמו קוֹדֶם כָּךְ, כמו "פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם" (דברים כב, ט), ר"ל קוֹדֶם תְּבוּאַת הַכָּרֶם. ופירש זה בספר השרשים – פן יגיע עת הוצאת מעשר מה שנגמר מהזרע קודם תבואת הכרם, וימנע זה בעבור שהוא נתלה בכרם שלא נגמרה תבואתו ולא נשלמה. והפלא ממנו לפירוש הזה, כי איך יאמר הכתוב "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם" (דברים כב, ט) ויתן הסבה פן תקדש המלאה הזרע קודם תבואת הכרם, ואם הזרע הזרוע בכרם נגמר ונשלם קודם הענבים מי ימנענו מהקצירה והדישה וזולת זה מפני איחור תבואת הכרם, ואיך יעכב זה נתינת המעשר עד שיתן זה סבה למניעת הכלאים. והנכון, "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם", שלא יהיה הכל עליך אסור כהקדש, ר"ל מה שיצמח מהזרע והענבים יחד. ופֶּן כמו שֶׁלֹּא, כמו "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ" (דברים טו, ט) – שלא יהיה דבר. "פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו" (ישעיהו ו, י) – שלא יראה בעיניו. או יהיה "תִּקְדַּשׁ" מגזרת קדש, וכן פירשו מנחם בן סרוק (במחברת כ). או מה שהבין ממנו אונקלוס. ועל איזה דרך שיפורש, הוא"ו ב"וּתְבוּאַת" עוטפת ואין מבוא לשמוש שזכר.

אמר: ותהיה הוא"ו בענין כמו אַחַר שֶׁהָיָה כָּך, באמרו "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים" (ויקרא ט, כב) – ענינו אַחַר שֶׁיָרַד, כמו שאמרו ז"ל באמרם "ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה, דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם… ולימר' מקמי עבודה, מי כתיב לַעֲשׂוֹת, מֵעֲשׂוֹת כתיב. ולימר' בתר עבודה, דכתיב זבח תודה יכבדנני" ע"כ. והנכון כי במקום שהקריב אהרן קרבנותיו ונתרצה בעבודתו שם בירך את העם, ואחר ברכתו ירד. ואם היה המובן אצל רז"ל באמרו "וַיֵּרֶד" אחר שירד, איך הקשה ולימר' מקמיה עבודה, אבל לפי שהברכה היתה קודם הירידה חשב המקשה שאין שם הכרע (נ"א היכר) אם היתה קודם לעבודה או אחריה, ולזה הקשה ולימר' מקמי עבודה, והושב "מי כתיב לעשות מעשות כתיב", נראה כי דעתו שאם היה כתוב לַעֲשׂוֹת שהיה זה מחויב שתהיה הברכה קודמת לעבודה. ואם יהיה פירש "וַיֵּרֶד" אחר שירד כמו שהבינו ר' יונה, הנה גם כשיהיה שם לַעֲשׂוֹת לא יחייב זה שתהיה הברכה קודמת לעבודה. ומפני זה יראה כי אין פירוש "וַיֵּרֶד" אחר שירד. וגם כי הוא זר מאד שתעמד הוא"ו מעמד אַחַר ואֲשֶׁר יחד, ואין מבא אם כן לזה השמוש וגם כי דעתו זה יתאמת על פי עד אחד לבד ואין להקימו. והנה ראיתי הא"ע נמשך בזה אחר דעתו ואמר שהוא מקום וּכְבָר, והוא כאלו אמר וּכְבָר יָרַד מֵעֲשׂוֹת, וכמהו רבים בכתוב לפי דעתו. אולי הביאו לזה מה שאמרו חכמים ז"ל בברכה הזאת שהיא ברכת כהנים וממשפטי המצוה זה במקדש רדת הכהן העובד מהמזבח ואחר עולה לדוכן ושם מברך העם, הנה שהברכה שם אחר הירידה מהמזבח, וחשב שברכת אהרן אז היתה על זה הדרך. והיטיב בששם שמושה מקום וּכְבָר, כי לא תצא מכלל העטיפה, אבל שהיא עטיפה מיוחדת.

אמר: ותהיה הוא"ו מקום אוֹ – "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ" (שמות כא, יז), ר"ל אָבִיו אוֹ אִמּוֹ. וכל מי שראיתי ענינו נמשכו אחריו בסברא זו והאמינו כי מהשמושים המיוחדים לוא"ו שהיא תעמד מקום אוֹ, וחשבו זה במחוייב אין להנצל ממנו במקומות רבים בכתוב. ולפי שהשמוש המיוחד לוא"ו הוא העטיפה כמו שהונח, ושמוש תיבת אוֹ הוא בחלוף זה, יקשה בעיני מאד לעשות הוא"ו העוטפת אוֹ המחלקת, על כן אוֹמַר שהיא עוטפת בכל אותן כתובים שזכר שהיא מקום אוֹ. והנה "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ" העטף לא ישוב לאביו שזכר עד שלא יענש עד קלל שניהם, אבל שם העטף ל"וּמְקַלֵּל", והוא כאלו אמר וּמְקַלֵּל אָבִיו וּמְקַלֵּל אִמּוֹ, והם שני דבורים לא דבור אחד, והיא הקשר ועטיפת נושא המאמר עם נשוא מתחלף לנשוא הראשון, וזה לא יחייב חבורם יחד. ואמר אולי צ"ל: ואָמרי נשוא ונושא הוא בהעברה, לפי שמאמר הזה והדומים לו אינם מאמרים פוסקים. וכן "וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ" (דברים יז, ג) אין הרצון אוֹ לַשּׁמֶשׁ, אבל העטף שב ל"וַיִּשְׁתַּחוּ" ול"וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד" והם שני דבורים גם כן. וכן "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת" (שמות כא, טז), אין הרצון בו אוֹ נִמְצָא בְיָדוֹ, אבל העטף שב ל"גֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ", והם שני דבורים גם כן, והוא כאלו אמר וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ, גֹנֵב אִישׁ וְנִמְצָא בְיָדוֹ. ואולי הוא"ו הזאת עוטפת כפי המובן הכולל, כי ממשפטי המצוה הזאת שאינו חייב במכירתו לבד אם לא נשתמש בו הגונב, וכן בא לפטור הרב שגנב את תלמידו, ולזה אמר ונמצא בידו פרט לזה שהוא מצוי בידו (סנהדרין פו א). ומפני שהבין בעל הטעמים הו"וין האלה עוטפות, וחשש שלא תובן העטיפה עם התיבה הסמוכה להם ויגזור חבורם יחד ולזה תקן זה בטעמים ושם תביר בתיבת "אָבִיו" ובתיבת "וּמְכָרוֹ" להורות על ההפסק ושהעטף באלה מובן על דרך שהתבאר. וכן עשה ב"אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ" (דברים כז, טז). ואלו היתה הו"וין מקום אוֹ לא היה צריך לזה, ואם לא שיאמרו שעשה זה לבאר שהוא מקום אוֹ לפי ששמוש זה מעטי. וכן אמרו "תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ" (ויקרא יא, לה) אין הרצון בו אוֹ, אבל תנור יותץ אם יאפה בו, וכירים אם יבושל בהם. ולא הושם ביניהם הבדל בטעם, כי זה כבר יובן זולתו בהם להתחלף התשמיש בהם שזה לאפיה וזה לבשול. אמנם מה שאמר כי "צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת" (נחמיה ח, טו) שהרצון בכל הו"וין האלה אוֹ, הוא ענין מבואר הבטול בעצמו. ומה שאמר "וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה" (ויקרא ז, י) כי הוא אוֹ חֲרֵבָה, יובן ממה שכבר נאמר. ודע כי השגת ההבדל בין העטיפה הגוזרת חבור הנשואים והיותם יחד והבלתי גוזרת זה כבדה, וכמעט שהיא נמנעת מן הכתוב, ועל כרחנו אנו צריכים בזה לקבלה. והצדוקים אין להם מנוס מזה, כי מי יביאנו לדעת מצד החקירה כי אמרו "וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים" (ויקרא ט, ד), "וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה" (ויקרא ט, ג), "כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת" (ויקרא יא, ט), "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ" (דברים טז, יח), שתהיה העטיפה בכל אלה הו"וין מחברת וגוזרת שיהיו יחד; ובאמרו "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ", "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ" (שמות כא, טו), "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי" (דברים כג, ד), "אֶתְנַן זוֹנָ ה וּמְחִיר כֶּלֶב" (דברים כג, יט), "לֹא תִזְבַּח לַייָ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם" (דברים יז, א), אשר יהיה העטף בו"וין האלה לנושא המאמרים ובלתי גוזר החבור. והנך רואה כי שערי החקירה בידיעת זה מצד הלשון נעולים בפניו, ויחויב שיודע זה מצד הקבלה האמיתית. ואולי להעלם הענין הזה וקושי השגתו אמר רבותינו ז"ל "אין לוקין על לאו שבכללות" (כריתות ד א), כי אמרו "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ" (ויקרא כג, יד), "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל" (שמות יב, ט), אי אפשר שיודע מצד הכתוב אם ירצה בוי"ו חבורם יחד אם לא, והוא מין אחד מלאו שבכללות, ולפי שהיה זה ידוע בקבלה ואולי באחד מהשלש עשרה מדות "ואין עונשין מן הדין", לכן אמרו "אין לוקין על לאו שבכללות". והנה אשאל לאומרים שהוא"ו ב"וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ" והדומות לה מקום אוֹ, מה נשיב למי שיתעקש ויאמר שכונת הכתוב שהמקלל אביו או המקלל אמו יומת, ר"ל אחד מהם לבד לא שניהם אם היו שנים שזה קלל אביו וזה קלל אמו, כי שיעור הכתוב לפי דעת האומר שהוא"ו מקום אוֹ – מְקַלֵּל אָבִיו אוֹ מְקַלֵּל אִמּו, ויעזור לעקשותם אָמרוֹ יוּמָת לא יוּמָתוּ.

אמר: ותהיה הוא"ו בענין כמו וְכַאֲשֶׁר הָיָה כָּך. והביא מהמין הזה "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן" (שמות ב, כא), ירצה וְכַאֲשֶׁר רָצָה מֹשֶׁה. "וָאֵדַע כִּי דְבַר יְיָ הוּא. וָאֶקְנֶה אֶת הַשָּׂדֶה" (ירמיהו לב, ח-ט), "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק" (בראשית יד, יד), "וְעָבְרָה הָעֲבָרָה לַעֲבִיר" (ש"ב יט, יט), "וַיִּרְאוּ אַנְשֵׁי אַשְׁדּוֹד" (ש"א ה, ז), "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן" (מ"ב ג, טו), "וַיָּבוֹא יֵהוּא יִזְרְעֶאלָה" (מ"ב ט, ל), "וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן" (במדבר כא, ל), הרצון באלה כלם לפי דעתו וְכַאֲשֶׁר הָיָה זֶה. והוציא בדעתו זה המאמר והמשפט החותך מטבעו ועשה אותו תנאי ללא הכרח, ואיך לא יפרשנו כלם הָיָה זֶה וְהָיָה זֶה, ויהיה עטף מוחלט, ומי הגיד לו כי כשרצה משה לשבת את האיש נתן לו צפורה, אולי המתין זה זמן מה. וכן כשידע כי דבר ה' הוא אז קנה ירמיהו השדה, אולי המתין זמן מה גם כן, וכן בשאר.

אמר ותבא הוא"ו להשוות בין שני דברים, כמו: "מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וּשְׁמוּעָה טוֹבָה" (משלי כה, כה), "דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה" (משלי כז, טו), "חוֹחַ עָלָה בְיַד שִׁכּוֹר וּמָשָׁל בְּפִי כְסִילִים" (משלי כו, ט), "הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ" (משלי כו, יד), "כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע" (משלי י, כה). והאמת כמו שאמר כי אלה הענינים משתוים, אבל אין זה משמוש הוא"ו, אך יובן השיווי מצד המאמר. והאות על זה כי ההשואה הזאת כבר תעשה בזולת הוי"ו – "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם" (משלי יא, כב), "מַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע" (משלי כה, כו), "נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם מוֹכִיחַ חָכָם עַל אֹזֶן שֹׁמָעַת" (משלי כה, יב).

אמר: ותהיה הוא"ו כמו שֶׁהָיָה (אולי צ"ל: כשהיה) כָּךְ וָכָךְ – "וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס" (שמות טז, כא), ר"ל כְּשֶׁחַם הַשֶּׁמֶשׁ. ואין הכרח לזה, אבל הוא"ו עוטפת, ומה שאמר יודע מטבע הענין.

אמר: ותהיה בענין כמו אֲבָל כָּךְ וָכָךְ, כמו "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל" (בראשית מב, י) – אין הדבר כאשר אתה חושב, אֲבָל עֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל. ואין צורך לשמוש הזה, ואין פירוש הכתוב כמו שחשב, אבל הוא התנצלות וטענה על מה שהעלילם שהם מרגלים, ואמרו לו שאין הענין כמו שהוא אומר שיהיו מרגלים, ואיך יהיה זה, והנה אנחנו עבדיך באו לשבר אוכל, ואין מדרך הבאים לשבר אוכל להיות מרגלים. והביא גם כן מזה המין "אִם גָּמַלְתִּי שׁוֹלְמִי רָע וָאֲחַלְּצָה צוֹרְרִי רֵיקָם" (תהלים ז, ה) – אֲבָל אֲחַלְּצֶנּוּ. ואין הענין כן, אבל אמר כי הוא לא גמל מי שהוא שלם אתו רעה, ואִמת זה בשאמר: ואיך אהיה גומל שולמי רע, והנה אני מחלץ ומציל הצורר אותי חנם וללא סבה, והוא אמרו "רֵיקָם", ואחר כן אמר שאם גמל שלמי רע "יִרַדֹּף אוֹיֵב נַפְשִׁי" וכו', והכניס סבת אמות הקודם בין הקודם והנמשך. והביא גם כן מזה המין "וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים יא, יא), ר"ל אֲבָל הָאָרֶץ. ואין הענין כן, אבל הכתוב יספר תארי ארץ ישראל לְאַמֵּת מה שהניח "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא" (פסוק י), ואמר כי ארץ מצרים "תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ" וכו' וארץ ישראל "אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת", והיא לפי זה עוטפת ואין צורך לשמוש הזה שזכר. אמר: ותהיה כמו אע"פ [שהדבר כך וכך], והביא מזה המין אחד לבד והוא "וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה" (קהלת ט, טז), ר"ל אע"פ שֶׁחָכְמַת הַמִּסְכֵּן. ואין הענין כן אבל אמר שהחכמה טובה מגבורה כפי האמת והמפורסם חלופו, והוא "וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה", ואין צורך אם כן לשמוש הזה.

אמר: ותהיה דחוקה בתחלת המלה לבלי עטף, והביא מזה המין "עֶבֶד אָבִיךָ וַאֲנִי מֵאָז וְעַתָּה וַאֲנִי עַבְדֶּךָ" (ש"ב טו, לד), "תֵּת וְקֹדֶשׁ וְצָבָא" (דניאל ח, יג), "וְאַיָּה וַעֲנָה" (בראשית לו, כד), ואחרים מלבד אלה. והא"ע במקומות רבים מפירושיו מסכים עמו בזה, והרבה מהחכמים שכתבו על המקרא. וימים רבים הייתי מהדעת הזה אם היות קשה עלי לאמר שזה ללא ענין ושהנביאים ושהמדברים ברוח הקדש יתנו מקום הטעתה בהנחת ו"וין כאלה, כי בהיות השמוש המיוחד לוא"ו העטיפה וזה בכתוב לאלפים, הנה בכיוצא באלה הו"וין המעדת רגל. ולכן הפלגתי על זה החקירה ואחפש בנרות החריצות בספרי החכמים שכתבו במקרא. ומצאתי מנחם בן סרוק שהיה אדם גדול בספרד מן הקודמים כתב בתשובותיו על דונש בן לבראט במקום הזה, כי הו"וין כולן חשב נוספות בתחלת המלים ללא ענין על דרך האמת, ועם העיון הטוב אינן נוספות אבל לכלם טעם בענין. והנה דונש הביא כל אלה שאזכור (תשובה ד על בנס): "וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ" (ש"א כח, ג), "וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה" (ש"ב יג, כ), "וְאַיָּה וַעֲנָה" (בראשית לו, כד), "תֵּת וְקֹדֶשׁ וְצָבָא" (דניאל ח, יג), "רְחוֹב וְחָרוּץ וּבְצוֹק הָעִתִּים" (דניאל ט, כה), "עַד מָתַי וּמַכְבִּיד עָלָיו" (חבקוק ב, ו), "נִרְדָּם וְרֶכֶב וָסוּס" (תהלים עו, ז), "וַאֲנַחְנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְלֹא עֲזַבְנֻהוּ" (דה"ב יג, י), "מַלְכָּא בְּנַס וּקְצַף שַׂגִּיא" (דניאל ב, יב). כל אלה הו"וין שם דונש בן לבראט ללא ענין, והחכם מנחם בן סרוק השיב עליו ואמר שהם כלם לענין. אמר: ויכול הטוען להוציא למו תוצאות ולא יצטרך לשום אותם נופלים. והאריך בדבריו, אבל אני אכתוב העולה בקצור. "וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ", אמר כי הרמה היה מחוז בו עיירות מתחלפות היה יושב שמואל באחת מהן ושם קברוהו, ולזה אמר "וּבְעִירוֹ", כי אין הרמה עירו, אבל ברמה עירו, אמנם שהָרָמָה שם כולל שם מבואר, כי שם נזכר "נָיוֹת" "(ש"א יט, יט)" ששם ברח דוד ממקום שמואל. "וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה" הם שני משפטים, שישבה בבית אבשלום והיתה שם שוממה. "וְאַיָּה וַעֲנָה" אמר כי הוא"ו הוא מעקר השם, כמו "וַיְזָתָא" (אסתר ט, ט) "וַשְׁתִּי" (אסתר א, ט), "וָפְסִי" (במדבר יג, יד), אם שבדברי הימים כתב "אַיָּה" (דה"א א, מ), הם שני שמות לנקרא אחד ושם דומים לו. "עַד מָתַי וּמַכְבִּיד עָלָיו עַבְטִיט", "נִרְדָּם וְרֶכֶב וָסוּס", ירצה: נִרְדָּם הַצָּבָא, וגם כן הרכב והסוס, כמו "כַּאֲשֶׁר יְפָרֵשׂ הַשֹּׂחֶה לִשְׂחוֹת" (ישעיהו כה, יא) פירושו יָדָיו, "וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם" (בראשית מא, נו) פירושו שֶׁבֶר, "וַתָּחָס עָלֶיךָ" (ש"א כד, י) פירושו נַפְשִׁי. "וַאֲנַחְנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ" פירושו: נַעֲבוֹד אֶת ה' אלהנו ולא עזבנוהו. והנה בוא"ו "תֵּת וְקֹדֶשׁ" ובוא"ו "וּבְצוֹק הָעִתִּים" אמר לקושי השגת הנרצה בכתובים ההם אין ראוי לשפוט בתוספות הו"וין בם. והנך רואה איך לא רצה זה החכם להסכים שיהיו הו"וין בכתוב ללא ענין. ועליך לפקוח עין במקום שבאו הו"וין ושלא תשפוט בתחלת הדעת שהם ללא ענין, והקש עליהן ממה שנאמר.

אמר ומהו"וין מה שיאמר להוא"ו (צ"ל: לה וא"ו) העת – "וַיָּבֹא חוּשַׁי רֵעֶה דָוִד הָעִיר וְאַבְשָׁלֹם יָבֹא יְרוּשָׁלִָם" (ש"ב טו, לז), ר"ל: עת בא אבשלום ירושלים. "וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה" (בראשית ז, ו) – עת שהיה. "כִּי זְכֹר אֲנִי וָאַתָּה אֵת רֹכְבִים צְמָדִים אַחֲרֵי אַחְאָב אָבִיו וַייָ נָשָׂא עָלָיו אֶת הַמַּשָּׂא הַזֶּה" (מ"ב ט, כה) – עת שגזר עליו בכך. "וַיָּבֹא הַמַּעְגָּלָה וְהַחַיִל הַיֹּצֵא" (ש"א יז, כ) – עת שהחיל יוצא ע"כ. ואין צורך לשמוש הזה, אבל כלן ו"וי העטף, ואולי בא חושי העיר קודם בא אבשלום ירושלים, ולא יכוין הכתוב לאמר שנח היה בן שש מאות שנה עת היות המבול, כי לא קדם ספור היות המבול עדיין.

וכבר זכר לוא"ו שמושים אחרים שהיא מקום שי"ן או פֶּן כמו "וְלֹא יַעֲצָרְכָה הַגָּשֶׁם" (מ"א יח, מד) – שֶׁלֹּא יַעֲצָרְכָה או פֶּן יַעֲצָרְכָה. ושהיא מקום כִּי – "וְהִנְּךָ מְבַקֵּשׁ לָלֶכֶת אֶל אַרְצֶךָ" (מ"א יא, כב) – כִּי הִנְּךָ. ושהיא מקום בי"ת השמוש כמו "וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (במדבר יב, ח) – במראה. "יְיָ וּכְלֵי זַעְמוֹ" (ישעיהו יג, ה) – בכלי ואחרים מלבד אלה. ואין צורך לאלה השמושים ובמעט התבונות יתבאר זה.

ומשמוש הוא"ו שהיא תורה הרבים והרבות שאינם במעמד בעוברים, ובעתידים על הרבים ועל שאינו במעמד בכנויים, ועל הנמצאים במעמד בעוברים כשתצורף בכנויים כמו "הֲצוֹם צַמְתֻּנִי" (זכריה ז, ה), "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ" (במדבר כא, ה), ועל שאינם במעמד בעתידים כשתצורף בכנויים גם כן, כמו "גָּרֵי בֵיתִי וְאַמְהֹתַי לְזָר תַּחְשְׁבֻנִי" {{ק|(איוב יט, טו)}, "וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ" (ירמיהו ב, יט).

וכבר תבא בסוף המלות ונעלם ממנה ענינה, כמו "בְּנוֹ בְעֹר" (במדבר כד, ג), "וְחַיְתוֹ אֶרֶץ" (בראשית א, כד), "וְאִם יִתְקְפוֹ" (קהלת ד, יב) וזולתם. ואחרי הכנויין גם כן – "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ" (שמות טו, יז), "וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ" (תהלים ב, ה) וזולתם. ובאה נוספת עם הנו"ן – "שָׂשׂוֹן" "לָצוֹן" "אַגְמוֹן" (איוב מ, כו) ואין מכלל זה אָסוֹן, חָסוֹן. כמו שחשבו קצת, כי הנו"ן בשני אלה שרשית והוא"ו למשך. ונוספה ב"הקימונו", "הֱשִׁיבֹנוּ" (בראשית מד, ח), ב"יַחְדָו" וב"מְקַלְלַוְנִי" (ירמיהו טו, י) להפלגה על דעת ר' יונה. וכבר תחסר בקצת מקומות – "שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ" (חבקוק ג, יא), "חֻלַּק עַד שָׁלָל" (ישעיהו לג, כג) והדומים.

הנה כבר התבארו השמושים הכוללים והמיוחדים לאותיות השמושיות כפי מה שהורנו הכתוב. ואפשר שיהי' להן שמושים אחרים נעלמים ממנו לקצורנו בסגלת זה הלשון. ומשל השמושים הכוללים ב-אינ"ת לעתידים ו-ב"ו כל"ם למקורות. וכבר ימצאו לאותיות האלה סגלות מה לקורות מאיכות הקריאה ייוחדו בהן קצתן זולת קצת, כמו מה שיאמרו מבג"ד כפ"ת הסמוך ליהו"א והסתר והנח ליהו"א, ומה שיאמרו במש"ה וכל"ב, ואולי יבא בכל זה דבור מיוחד. והנה באותיות השרשיות הסכימו הראשונים כלם על שטבעם טבע אחד אין הבדל ביניהם, ולא חלקו קצתם לקצתם בסגלה מה. אבל אני אומר כי מהן שרשיות במוחלט. וביאור זה כי האותיות אשר הן תמיד שרשיות בשמות והפעלים לבד אני קורא שרשיות במוחלט לפי שאין להם צד בשמוש כלל זולת הגזרה, אבל האותיות אשר הן שרשיות עם זה במלות הטעם אני קורא שרשיות לא במוחלט לפי שלהן שמוש בצד מה. כי מלות הטעם הן להכרח השמוש לא שתורינה על גזרה מה ודבר נמצא חוץ לנפש, כמו שהתבאר (לעיל פרק ד). ויהיו לפי זה ד"ז ח"ט ע"ץ שרשיות במוחלט כי לא נמצא אחת מהן עם מלות הטעם, ג"ם פק"ר שרשיות לא במוחלט כי נמצאו במלות הטעם: בִּגְלַל, אֶפֶס, פֶּן, רַק. ואין להקשות מדז"ע שנמצא בִּלְעֲדֵי ועוֹד וזֶה ולָז וזוּלַת ואָז ופַעַם, כי אלה כלם יתבאר עם העיון הטוב שהם שמות לא מלות הטעם. והראיה על בִּלְעֲדֵי וזולת, הקשרם עם הכנויים, וזה בלתי אפשר במלות הטעם הבלתי מורות על הקנין והפעול כמו שיבא. אמר "וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ" (בראשית מא, מד) והוא בדמות תאר לאיש הזולתיי ליוסף, וכן הענין ב"אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל" (רות ד, ד), והוא כאלו אמר אֵין אִישׁ זוּלָתְךָ. ושתי אלה המלות תורינה על הענין נמצא חוץ לנפש זולתיי לענין אשר יאמר שהוא זולתיי אליו, והם שמות צרופיים. ועַד שם לתכלית מוגבל או בלתי מוגבל מהזמן והמקום, וזֶה ולָז שם לרמוז אליו. ופַעַם הוא שם גם כן, והראיה על זה התרבותו והקשרו עם המספר – אמר "פַּעֲמַיִם" "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים" – וזה בלתי אפשר במלות הטעם. ואצל בעל הלשון הרומיי גם כן הוא שם לעתה מוגבל מהזמן. וכבר טעה ר' דוד קמחי בכל אלה.