מעשה אפוד (דוראן)/פרק יב
הפרק השנים עשר עריכה
לפי שהיה הפעל אמנם יורה על המקרה ההוא בזמן עבר או עתיד כפי האמור, יהיה העצם המחדשו אם אחד אם רבים, וזה אם במדברים בעדם או הנמצאים במעמד או שאינם בנמצאים במעמד, וכל זה בזכרות והנקבות, הנה כבר יחוייב שיונח לשון לכל אחד מאלה החלקים שהם שנים עשר, וזה בעבר והעתיד ויהיו ארבע ועשרים. אבל בעל הלשון העברי לא הבדיל במדבר בעדו ובמדברים בעדם בין הזכרים והנקבות, וסבת זה לפי שהבדל הקול במדבר מוחש בטבע בין הזכרות והנקבות. ולזה אין צריך להבדיל ביניהם בשמוש הלשון כי די בהבדל הטבעי. וזה כי אתה כשתשמע המדבר או המדברת הנה בטבע הקול תרגיש אם הוא זכר או נקבה וכן ברבים והרבות, ומפני זה יחסרו מאלה הארבעה ועשרים חלקים ארבעה. ולא רצה להשוות בנמצאים במעמד בין הזכרים והנקבות עם שהבדלם מוחש גם כן, לפי שזה יוחש בראות לא בקול אשר הוא חמר הלשון. וגם כי לא ידברו הם אבל ידבר אליהם, והשומע הבלתי רואה אותם לא ישיג הענין אם לא היה הבדל בקול. וכן שם דבור משתף לנסתרים ולנסתרות בעוברים לפי שההבדל ביניהם יושג מצד המאמר לפי שהדבור מהנסתרים והנסתרות אי אפשר מבלתי זכירת הפועלים או הפועלות, כי אי אפשר לך שתאמר אָמְרוּ או שָׁמְרוּ או הָלְכוּ אם לא תזכור האומרים והשומרים וההולכים זכרים או נקבות. אמנם כשיהיה הדבור מהנמצאים במעמד לא תחויב זכירתם, כי אתה כבר תאמר לנמצאים במעמד אַתֶּם אֲמַרְתֶּם או שְׁמַרְתֶּם או הֲלַכְתֶּם מבלתי זכירתם, ומפני זה יחסר מהחלקים הנזכרים אחד וישארו תשעה עשר. אבל שזאת הסבה תחייב שיהיה הדבור משתף לנסתר ולנסתרת גם כן, אבל לפי שכבר יקרה בלשון העברי והוא אפשר גם כן מצד ההסכמה שיהיה השם לזכר ולנקבה משתוה וכשידובר מהם כשאינם במעמד לא יושג ההבדל מצד הדבור, על כן שם הבדל ביניהם בשמוש. אבל אם אולי צ"ל: עם הרבוי זה בלתי אפשר כי המקרה לא יתמיד. אמנם שיהיה השם משתוה לזכר ולנקבה בלשון העברי הנה שם "מִרְיָם" (דה"א ד, יז), ו"נוֹעַדְיָה הַנְּבִיאָה" (נחמיה ו, יד), "וָאֹהֶל" "וַחֲשֻׁבָה" "וּבֶרֶכְיָה" "יוּשַׁב חֶסֶד" (דה"א ג, כ) ו"חֹדֶשׁ אִשְׁתּוֹ" (דה"א ח, ט) וזולתם. ולפי שכבר הסכים בעוברים שלא לעשות דבור מיוחד לנסתרות כשישתמש בדבור המונח לנסתרים, הנה גם כן בעתידים לא רצה לעשות דבור מיוחד לנסתרות והשתמש במה שיורה על הנמצאות במעמד, והיה הדבור לנסתרות והנמצאות במעמד שוה בעתידים. ולא השתמש במה שיורה על הזכרים הנסתרים לתת הבדל כזה כין העבר והעתיד, וגם כי לפעמים ישתמש בו כמו "וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן" (בראשית ל, לט), או במה שיורכב מהנמצאות במעמד והנסתרים כמו "וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת" (ש"א ו, יב), "וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן" (בראשית ל, לח). ומפני זה נפל מהחלקים הנזכרים אחד. ולפי שכבר הסכים בעוברים להבדיל בין הנסתרת והנסתר הנה כן המשיך בעתידים, אבל שהוא השתמש לנסתרת במה שיורה על הזכר הנמצא ולא נודעה לו בזה סבה מצד הלשון. ואולי לפי שהיה בבריאת אדם עתידה להיות הנקבה הנסתרת בזכר הנמצא והיא הוה בצלע אדם, על כן להורות על הסוד הזה העתיד הונח בלשון הקדום הדבור המונח על הזכר הנמצא במעמד בעתידים מורה על הנקבה הנסתרת. והנה בסבת זה יחסר מהחלקים הנזכרים אחד, וישארו חלקי הדבור בעוברים והעתידים שבע עשרה – תשעה בעוברים ושמונה בעתידים.
והנה ממנהג הלשון העברי כשיספר על הזכר והנקבה יחד שיזכר הפעל כפי מה שיחיבוהו שמוש הסמוך אליו זכר או נקבה. כמו "וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר… וּמָרְדֳּכַי" (אסתר ט, כט), "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן" (במדבר יב, א), "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק" (שופטים ה, א), "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ" (בראשית ג, ח). וכן כשיספר על היחיד והרבים – "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו" (שמות א, ו), "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות טו, א). ולפי שהיה המאמר בטבע נחלק לשנים למה שיקבל האמת והשקר והוא הנקרא הגדה או ספור, ואם למה שלא יקבלוהו כצווי והתפלה והתחנה והבקשה וזולתם ממה שלא יקבל האמת והשקר, והיו העוברים והעתידים מורים על החלק הראשון, הנה כבר יחויב שיונח לחלק השני גם כן לשון יורה עליו. ולפי שהיה מי שאליו הצווי או התפלה מזולתם יחיד או יחידה או רבים או רבות הנה מפני זה היו חלקי הצווי ארבעה וכלל בם התפלה והתחנה וזולתם, לפי שהבדלי אלה יוכרו מאיכות הדבור ומטבע המדבר והמדובר אליו, וגם כי הוא הניח מלות טעם יורו על אלה, כמו אָנָּא ונָא ואַחֲלַי. ודע כי הסגלה הזאת מנתינת ההבדל בפעלים בין הזכרים והנקבות היא ללשון העברי והלשונות הלקוחים ממנו. אמנם בלשון יוני ורומי וזולתם הנה הזכרות והנקבות משתוים בשמוש בפעלים, וזה מעלה יתירה בלשון העברי כי הבדיל בשמוש בנמצאות הנבדלות בטבע.
והנה בסדור אלה הפעלים בחכמת הלשון נפל מחלקות בין המדקדקים, קצתם יאמרו כי העתידים ראוי שיונחו ראשונה בסדר לפי שהעוברים כבר יהיו ראשונה עתידים, ואחרים יאמרו כי העתיד אפשר המציאות והעובר במחויב, והמחויב קודם לאפשר וסבה לו. והמדקדק המעולה ר' שמואל בן בנשת נתן בזה סבה אחרת ואמר כי הקדמת העבר נמשכת אחר הסדור אשר עשה אותו בעל הלשון בהנחת הלשון, וזה שהוא מן המבואר כי בעל הלשון בהנחת הלשון הניח ראשונה העובר ואחריו העתיד, וזה שהפעל אשר הניחו ראשונה הוא העובר המונח על הנסתר, וזה מפני שהניח אותו בלא תוספות אות ואין בו זולתי האותיות ההכרחיות מצד טבע הגזרה והן שיקראו שורשיות מפני שאין בם תוספת יובדל זה מזולתו, כמו פָּעַל במשלנו, וכשבא אחר זה להניח לשון על העתיד לנסתר הוכרח להבדילו מהנסתר שכבר הניח בעבר להוסיף בו אות ואמר יִפְעַל במשלנו. וזה מבואר כי אנחנו כשנעשה שני דברים ונרצה להבדיל ביניהם בסימן כי אנחנו נעשה הסימן על השני לא על הראשון עד כאן מכוון דבריו. והסבה הזאת שנתן מספקת למדקדקים שהניחו בסדורם ראשונה העוברים להמשכם אחר סדור בעל הלשון. אמנם היא בלתי מספקת לבעל הלשון, שכבר ישאל על הסבה אשר בעבורה הניח ראשונה בעל הלשון העבר קודם העתיד, וראוי שיושב בסבה שכבר נזכרה מקדימת טבע המחויב לטבע אפשר אמנם הקדמתו לזכר למעלתו. והנסתר, כי הרמיזה על הנסתר בדבור יותר הכרחית מאשר הוא על הנמצא במעמד והמדבר בעדו, כי כבר אפשר שיורמז אליהם ברמיזות אחרות זולת הדבור.
ועוד אני אומר כי למה שהיה כל מה שנודע לנו מחכמת הלשון לקוח מספרי קדש ואין לנו הקדמת אחרות זולתי מה שנמצא בם לעשות מהם התחלות לזאת החכמה, הנה מפני זה הניח בסדורו העבר ראשונה ואחר העתיד, כי הוא כבר מצא ראשונה "בְּרֵאשִׁית בָּרָא" (בראשית א, א), שהוא עבר וכן "וְהָאָרֶץ הָיְתָה" (פסוק ב)}} ואחר "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" (פסוק ג) שהוא עתיד כשיוקח בזולת הוא"ו ההופכת. ואולי סדר הנסתר והנמצא במעמד והמדבר בעדו, כי מצא אחר הספור הנמשך על הנסתר "פְּרוּ וּרְבוּ" (פסוק כב) שהוא דבור עם הנמצא, ואחר "נַעֲשֶׂה אָדָם" (פסוק כו) שהוא למדברים בעדם. ואפשר שנאמר והוא היותר נכון, כי אחר שהניח הנסתר אשר כל אותיותיו שרשיות הניח הנמצא במעמד אשר יובדל ממנו בסימן אחד, ואחר המדבר בעדו שיובדל ממנו בשני סימנין. וגם כי אחר שהניח ראשונה הנסתר הנה היה הסדור הנאות שיעתק אל הנמצא במעמד ואחר אל המדבר בעדו. והרומיים לפי שהניחו ראשונה המדבר בעדו הפכו הסדור. אמנם בעתידים הניחו המדקדקים המדבר בעדו ראשונה לפי שהאות אשר הניח לסימן אליו היא האל"ף, ולכן הניחו ראשון בדבור. והניח בסדור הזה שמות הפועלים והפעולים לפי שהם יורו אצל בעלי הדקדוק על החלק מהזמן אשר הוא סביב העתה הלקוח בנפש עם היותו בלתי מוגבל בעבר או עתיד אם לא בתוספת דבור הָיָה או יִהְיֶה והדומים להם. וכבר היה סדר העיון נותן הדבור בסימני העוברים והעתידים, וזה במה שהיה מהם בעצמות וראשונה על הדרך שהתבאר ובמה שהיה מהם במקרה. ושנית וזה בההפך העוברים לעתידים והעתידים לעוברים בתוספת הוא"ו ובתנאים. אבל מפני שזה חלק מהדבור בדרך שמוש האותיות בלשון העברי הנה מפני זה יחויב ראשונה הדבור בזה והוא חלק גדול מהשמוש בלשון, ולכן איחד אל זה פרק נפרד.