מכות ה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אי איסטטית היא זו אפי' כת ראשונה נמי לא אמר ר' אבהו שקדמו והרגו מאי דהוה הוה אלא אמר רבא הכי קאמר אם אינה אלא כת אחת נהרגת אי איכא טפי אין נהרגין הא בלבד קאמר קשיא ההיא איתתא דאתאי סהדי ואישתקור אייתי סהדי ואישתקור אזלה אייתי סהדי אחריני דלא אישתקור אמר ריש לקיש הוחזקה זו א"ל ר' אלעזר אאם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו זימנין הוו יתבי קמיה דרבי יוחנן אתא כי האי מעשה לקמייהו אמר ריש לקיש הוחזקה זו א"ל רבי יוחנן אם הוחזקה זו כל ישראל מי הוחזקו הדר חזיה לרבי אלעזר בישות אמר ליה שמעת מילי מבר נפחא ולא אמרת לי משמיה לימא ריש לקיש דאמר כרבי יהודה ורבי יוחנן דאמר כרבנן אמר לך ריש לקיש אנא דאמרי לך אפי' לרבנן עד כאן לא קא אמרי רבנן התם דליכא דקא מהדר אבל הכא איכא הא דקא מהדרא ורבי יוחנן אמר לך אנא דאמרי אפי' לרבי יהודה עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם דאמרינן אטו כולי עלמא גבי הני הוו קיימי אבל הכא הני ידעי בסהדותא והני לא ידעי בסהדותא:
מתני' באין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין שהרי הצדוקין אומרים עד שיהרג שנאמר (שמות כא, כג) נפש תחת נפש אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר (דברים יט, יט) ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים ואם כן למה נאמר נפש תחת נפש יכול משעה שקבלו עדותן יהרגו תלמוד לומר נפש תחת נפש הא אינן נהרגין עד שיגמר הדין:
גמ' גתנא בריבי אומר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין אמר אביו בני לאו קל וחומר הוא אמר לו לימדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין דתניא (ויקרא כ, יז) איש אשר יקח [את] אחותו בת אביו או בת אמו אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו בת אמו ובת אביו מנין ת"ל ערות אחותו גילה עד שלא יאמר יש לי בדין אם ענש על בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו בת אביו ובת אמו לא כל שכן הא למדת שאין עונשין מן הדין עונש שמענו אזהרה מנין תלמוד לומר (ויקרא יח, ט) ערות אחותך בת אביך או בת אמך אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו בת אביו ובת אמו מנין תלמוד לומר (ויקרא יח, יא) ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא עד שלא יאמר יש לי מן הדין מה אם הוזהר על בת אמו שלא בת אביו ובת אביו שלא בת אמו בת אביו ובת אמו לא כל שכן הא למדת שאין מזהירין מן הדין חייבי מלקיות מנין תלמוד לומר רשע רשע חייבי גליות מנין אתיא רוצח רוצח תניא אמר רבי יהודה בן טבאי אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון אמר לו שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי שהרי אמרו חכמים אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם ואין לוקין עד שיזומו שניהם מיד קבל עליו ר' יהודה בן טבאי שאינו מורה הוראה אלא לפני שמעון בן שטח וכל ימיו של ר' יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו העד והיה קולו נשמע וכסבורין העם לומר קולו של הרוג אמר קולי שלי הוא תדעו למחר הוא מת אין קולו נשמע אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי דלמא בדינא קם בהדיה אי נמי פיוסי פייסיה:
מתני'(דברים יז, ו) על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה אלא להקיש (שלשה לשנים) מה שלשה מזימין את השנים אף השנים יזומו את הג' ומנין דאפי' מאה ת"ל עדים ר' שמעון אומר מה שנים אינן נהרגין עד שיהיו שניהם זוממין האף שלשה אינן נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין ומנין אפי' מאה ת"ל עדים רבי עקיבא אומר לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו ואם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה ומה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ואף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה מנין אפי' מאה ת"ל עדים
רש"י
עריכהשקדמו והרגו - את הכת הראשונה קודם שתבוא כת שניה:
מאי דהוה הוה - ולמה לי למיתני אלא כת ראשונה:
בלבד - משמע שיש עוד אחרת:
אישתקור - הכחישו זה את זה בדרישות בית דין כשבדקום:
הוחזקה זו - להביא עדי שקר ולא נקבל עוד עדות אחרת:
אם היא הוחזקה - לחזר אחריהם כל ישראל מי הוחזקו לשמוע לה שתחזיק את האחרים כשקרים:
זמנין - פעם אחרת:
הדר חזייה לר' אלעזר בישות - החזיר ריש לקיש את פניו ונסתכל ברבי אלעזר בפנים זועפות שהבין ריש לקיש ששמע ר' אלעזר דבר זה מפי רבי יוחנן וכשאמרה לו לא אמרה בשמו:
דאמר כר' יהודה - במתניתין איסטטית היא זו והוחזקה להזים:
דליכא דקא מהדר - שאין אדם מחזר אחריהם לשכרם ולהרגילם תמיד לבוא לבית דין ולהזים את כל הבאים:
דקא מהדרא - לבקש ולשכור עדי שקר:
הני ידעי בסהדותא - אלו האחרונים ידעי בעדותה של זו:
מתני' עד שיגמר הדין - אלא אם כן נגמר תחלה הדין של הנדון ליהרג ואחר כך הוזמו:
נפש בנפש - בעדים זוממין כתיב לא תחוס עינך נפש בנפש:
לעשות לאחיו - משמע שהרי אחיו עדיין קיים:
יכול משקבלו עדותן - ובאה להם הזמה מיד קודם גמר דינו של נדון יהרגו:
גמ' בריבי אומר - כך היה שמו.:
הרגו - שלא הוזמו עד שנהרג הנדון על פיהם:
חייבי מלקיות מנלן - אמתניתין קאי דאמר אין עושין דין הזמה עד שיגמר הדין ויליף לה מנפש בנפש דמשתעי בחייבי מיתות חייבי מלקות מנלן העידוהו שחייב מלקות והוזמו מנלן דאין לוקין אלא אם כן נגמר הדין תחלה על פיהם:
חייבי גליות מנלן - העידוהו שחייב לגלות והוזמו ותנן במתניתין סופג את הארבעים מנלן עד שיגמר הדין דהני הואיל ולאו מדין כאשר זמם קא מתרבו לא אתי מלקות דידהו מגזירה שוה דרשע רשע דמההוא לא ילפינן אלא עדים זוממין שהרשיעו הנידון ללקות (או למיתה) דהאי רשע רשע בנידונין כתיב:
אראה בנחמה - לא אראה בנחמה וגמרא הפכו לברכה פ"א אראה בנחמה נשבע ימותו בניו ואראה בנחמתן:
אם לא הרגתי עד זומם - שלא הוזם אלא אחד מהם והרגתיו:
שהרי אמרו חכמים כו' - מתניתין היא מה שנים אין נהרגין עד שיזומו שניהם דכתיב והנה עד שקר העד ואמר מר (סוטה דף ב:) כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד:
אלא בפני שמעון - שאם יטעה יורהו:
כסבורין - הכל בלילה או ביום ואינן רואין אותו:
מתני' מה שנים אין נהרגין עד שיזומו שניהם - כדפרישית לעיל:
ר' עקיבא אומר לא בא השלישי כו' - לא הוצרך ללמדנו זאת דממילא ידעינן ששנים מזימין את השלשה שהרי השנים כשרים לכל עדיות וממילא ידעינן שאין זוממין עד שיזומו כולם שהרי כולם כאחד נעשו עדים וקרא כתיב והנה עד שקר העד ולא בא אלא להחמיר עליו שלא תאמר הואיל ובלאו הוא היתה העדות מתקיימת לא יעשו בו דין הזמה לימדך הכתוב שאף הוא מן מקיימי דבר:
על אחת כמה וכמה כו' - שמצינו מדה הטובה מרובה ממדת פורענות במדה טובה הוא אומר (שמות לד) נוצר חסד לאלפים במדת פורענות הוא אומר (שם) על שלשים ועל רבעים:
תוספות
עריכהאיסטטית היא. ברב אלפס פי' לשון סטים (שבת דף פט:):
חייבי מלקיות מנין. פי' מנין דאין לוקין עד שיגמר הדין על פיהם וא"ת ואמאי לא בעי נמי כן חייבי ממון מנין דאין משלמין ממון עד שיגמר דינו על פיהם וי"ל דכמו דבדיני נפשות דרשינן עד שיגמר דינו מקרא דנפש בנפש דכתיב בעדים זוממין כמו כן כתיב ממון בעדים זוממין דכתיב יד ליד לא ינקה דמפקי מיניה (כתובות דף לב:) דממונא משלמין ודרשינן מיניה עד שיגמר הדין:
חייבי גליות מנין. פירוש מנין דאין לוקין עד שיגמר דינו וקשיא דהא כשהעידו אחייבי גליות הרי הן חייבי מלקות וחייבי מלקות כבר גמרנו מרשע רשע ופ"ה דמההיא לא ילפינן אלא עדים הזוממין שהרשיעו הנדון ללקות או למיתה דהאי קרא דרשע רשע בנידונין כתיב אבל כשהרשיעו הנדון לגלות לא גמרינן:
אף השנים מזימין הג' ומנין אפי' הן מאה ת"ל עדים. תימה אימא דעדים אתא אפי' לארבעה ונמצא אחד קרוב או פסול יותר מן הג' דכתיבי בקרא אבל טפי מארבעה לא וי"ל כיון שכת אחת מזמת שתי כתות הוא הדין מאה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/מכות/פרק א (עריכה)
לז א מיי' פכ"ב מהל' עדות הלכה ה', סמג עשין קי, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"א סעיף ד':
לח ב מיי' פ"כ מהל' עדות הלכה א', סמג עשין קי ולאוין ריג, טוח"מ סי' לח:
לט ג מיי' פ"כ מהל' עדות הלכה ב', סמג שם, טוח"מ סי' לח:
מ ד מיי' פי"ח מהל' עדות הלכה ג', טוח"מ סי' לח:
מא ה מיי' פ"כ מהל' עדות הלכה ג', סמג שם, טור ח"מ שם:
מב ו מיי' פ"ה מהל' עדות הלכה ג', סמג לאוין ריג, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ו סעיף א':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/מכות/פרק א (עריכה)
פי' לא נכון הוא זה ואוקמה ר' אבהו לטעמא דר' יהודה בשקדמו והרגו הראשונה ולולי כן אפי' הראשונה אינה נהרגת. ההיא דמייתי סהדי ואישתקיד אייתי אחריני ואישתקור אייתי שהדי אחריני אמר ריש לקיש הוחזקה זו.
א"ר יוחנן אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו כלומר כשרין הן כרבנן דמתניתין דאמרי כל זמן שלא הוזמו כשרין הן.
ואמר לך ר' יוחנן אפילו ר' יהודה לא פסלינהו אלא דאמר אטו הני הוו בהדי הני והני בהדי הני דקא מסהדי הכי אבל הכא אפי' ר' יהודה מודה דכשרין מ"ט הני הוא דהוו ידעי בשהדותא אבל הני דאישתקור לא הוו ידעי. והלכתא כר' יוחנן. פי' הדר חזא (ליה ר') [לר'] אלעזר בישות. החזיר פניו ריש לקיש ונסתכל בר' אלעזר בן פדת תלמיד ר' יוחנן בפנים רעות כלומר תשמע השמועות מפי ר' יוחנן ואינך אומרן משמו אילו הגדת לי כי ר' יוחנן אמר כך לא הייתי שונה בפניו:
אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין.
תניא רבי אומר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין. א"ל אביו ק"ו הוא. א"ל לימדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין דתניא ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו אין לי אלא כו' ופשוטה היא. ואסיק' שאין עונשין מן הדין ואין מזהירין מן הדין. וכן בחייבי מלקיות אתיא רשע (הוא) [רשע]. כתיב בחייבי מיתות אשר הוא רשע למות ובחייבי מלקיות כתיב והיה אם בן הכות הרשע מה בחייבי כריתות ובחייבי מיתות אין עונשין ואין מזהירין מן הדין כך חייבי מלקיות. בחייבי גליות נמי אתיא רוצח רוצח. תניא אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהן וכך אין לוקין ואין משלמין ממון עד שיזומו שניהן. הצדוקין היו אומרים אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון:
על פי שנים עדים או שלשה עדים כו' עד מנין אפילו הן מאה ת"ל עדים. פי' כשם שג' עדים מזימין ב' כך ב' מזימין ג' ומנין אפילו ק' שהעידו שב' באין ומזימין אותן ת"ל עדים.
גמרא. אי אסטטית היא זו אפילו כת ראשונה נמי לא. שאם אין אתה מקבל זה הכת הד' ואי אתה שומע לדבריהם וכיון שאתה חושש שלא להרוג הכת השלישי שהעידה עליה היאך תהרג הראשונה מחמת עדותה של כת שניה, ומפרקינן שקדמו והרגו אותה על פי כת שניה ואקשינן קדמו והרגו מאי דהוה הוה ואפילו כת שניה נמי אם נהרגת על פי כת ג' נהרגת וא"א להחזירה ובדין הוא דהוה יכול לאקשויי אם קדמו והרגו את הראשונה היכי מקיימה הזמה אכת ב' והא קי"ל הרגו אין נהרגין אלא מאי פריך מינה ובה עדיפא ליה דילמא הוה דחי לה קסבר ר' יהודה הרגו נהרגין ולא אצטריך נמי לאתויי מילתא רברבי ואוקימנא אי איכא כת א' נהרגין כלומר כת אחת מוזמת דהיינו בעדות שניה וב' בעדות שאין כאן שתי כתות להרג אבל בד' דאיכא שתי כתות איסטטית היא זו ואינן נהרגין:
לימא ריש לקיש דאמר כר' יהודה. דר"ל סבר דמאן דמייתי תרי כתי סהדי בתרי זימני ואשתקור תו לא מקבלין שלישית מיניה דבתרי זמני איתחזק להו כשיקרא הכי נמי סבר ר' יהודה ואמר איסטטית היא זו דהא בודאי איכא הכא שתי כתי של שקרי, אי כת רביעית קושטא קאמרי ראשונה ושלישית שקרי ואי לא הך רביעית ושניה שקרי וכיון דאיתחזקא היא שקרא תרי זמני ודאי מבטלינן לכלה סהדותא דכלהו.
ויש לפרש דקס"ד השתא דה"ק ר' יהודה מכיון שהוחזקו וליכא על הרוצח הזה אלא עדים שקרים איסטטית היא זו כלומר הוחזק מאן דמייתי להו בשקרא כדר"ל ושוב אינו נהרג והיינו כשבאת כת ד' שעל פיהם כבר יצא מב"ד זה פעמים והוחזק שלא הרג הילכך לא מזדקקין להו להורגו לעולם, ור' יהודה על אפילו מאה פליג ומפרקינן אמר לך ר"ל אנא דאמרי אפילו כרבנן ע"כ לא אמרי רבנן התם אלא דלא מהדר כלומר זה שהביא העדים האחרונים מעולם לא חזר אחר עדות שקר ולא הביאן אלא האחרים שכנגדו הם כלם עידי שקר אבל הכא הך איתתא גופא בודאי היא גופא הביאה עידי שקר לפיכך אין מקבלין הימנה, ור' יוחנן אמר לך ע"כ לא קאמר ר' יהודה התם אלא משום דאמרינן אטו כ"ע גבי הני קיימי כלומר הני גבי הני הוו קיימי כדפרישית במתני' וכת ד' עמה הוחזקה שקרנית ואין מקבלין ממנה.
ויש שגורסין גבייהו הוו קיימי, ופי' גבייהו דסהדי בעידנא דאסהידו וידעי פלוני ופלוני העידו שראו כך וכך ביום פלוני במקום פלוני והיו עמנו במקום אחד נלך ונזים אותם והיאך באו אלו על אלו והיאך ידעו שאלו מעידין כך וכך אלא ודאי איכא דסני ליה לרוצח ומהדר בתרייהו ומוגר סהדי ומייתי שא"א שידעו אלו בעדותן של אלו דלאו כ"ע קיימי בב"ד בשעת העדות וכלם יבאו אלא ודאי שקרנים הילכך מכיון שבאו ג' שוב אין מקבלין כת רביעית שהוחזקו הם עצמם בשקרי אבל הכא אם היא והראשונים הוחזקו כל ישראל לא הוחזקו, ואין לשון זה מחוור אלא על עיקר עדות הזמתן דאמרינן דלאו הני גבי הני קיימי זה השגתי לפי דעתי לתקן בו דברי הראשונים ויודע אני ומכיר שהצעתה של שמעתה כדברי האחרונים, אבל הסיוע שמצאתי להם בתוספתא הזקיקני לזה וצור ישראל יער עינינו במאור תורתו:
אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי. איכא דק"ל והלא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה ידם צדיקים עצמם לא כ"ש, והתירוץ הנכון לקושיא זו דההוא גברא רשע הוה ומחוייב מיתה הוה כדאמרינן לענין עובדא דרשב"א דאמר לו הוא ובנו באו על נערה המאורסה ביוה"כ ואמר שישו בני מעי שישו הכא נמי הכי הוה וכבר הארכתי בענין זה במס' חולין פ"ק בס"ד:
גמרא אי אסטטית היא זו אפילו כת ראשונה נמי: פי' מדקתני אינה נהרגת אלא כת הראשונה משמע דאפילו כת הראשונה קיימת לפנינו כשנעשת כת המזמת אסטטית אפ"ה אינה ניצולת כת הראשונה ולהכי פרכינן דכיון שהוחזקה כת המזמת בשקדנות אפילו כת הראשונה ראויה שלא תהרג ופריק ר' אבהו דמיירי כשקדמו והרגו את הראשונה קודם שנמצאת זו אסטטית ופרכינן מאי דהוה הוה כלומר פשיטא שאם כבר קדמו והרגו תהרג ומאי קמ"ל במאי דקתני אלא כת הראשונה אלא אמר רבא ה"ק אי איכא כת אחד בלחו' נהרגין איכא טפי אין נהרגין כלל ופרכינן והא בלבד קתני פי' דמשמע דאיכא אחריני עם הראשונה וה"ה דקשיא לשון ראשונה דמשמע דאיכא אחרות עמה שהיא ראשונה להם אלא דנקטינן חדא מתרי פרכי' ואמרינן קשיא כלומר דודאי לישנא דמתני' לא דק בה תנא והכי בעי למימר אינה נהרגת אלא כשלא באה להזים כת אחרת בלתי אומתה כת שהיא עכשיו אלינו ראשונה דהשתא שהיא ראשונה אינה נהרגת ואלו היתה היא בלבד נהרגת והאי שינויא הכרחה הוא דאי אפשר לפרש מתניתין באנפא אחריני:
ההיא איתתא דאתיא סהדי ואישתקור אתיא סהדי ואישתקור הדר אייתי סהדי אחריני דלא אשתקור אר"ל הוחזקה זו א"ל ר' אליעזר אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו: קשה לי כיון דמודינן דהוחזקה היא אלמא טענת שקר היא טוענת וכיון שטענתה שקר העדים במעידים כדבריה שקר הם מעידים וזה מושכל ראשון. וי"ל דהא דאמרינן דהוחזקה היא לא שהוחזקה לטעון שקר אלא שהוחזקה להביא עידי שקר ואולי טענתה אמת ולכך אמרינן שאעפ"י שהוחזקה להביא עדות שקר כל ישראל לא הוחזקו להעי' שקר ואולי אע"פ שהשתי כתות הראשונות העידו שקר כי לא היו בענין אולי הכת השלישית מעידין האמת והיו בענין:
שמעת מילי יניה דבר נפחא ולא אמרת לי: ומיהו ר"א דלא אדכר לר' יוחנן לומר דבר בשם אומרו אולי לא שמעת ממנו לזו עדיין אע"פ שהוא רבו או אולי לא חשש שהכל יודעין שדבריו דברי ר' יוחנן רבו כאותן שאמרו ביבמות על יהושע הכל יודעין שהיא תורתו של משה:
לימא ר"י ור"ל בפלוגתא דר"י ורבנן קמפלגי: הריא"ף ז"ל שינה עכשיו בכאן הפירוש שפירש במשנתינו שעל כת המזמ' אומר ר' יהודה אסטטית ושעליה נחלקו ר"י ורבנן משום דקשיא ליה למר"ן ז"ל דא"כ מה ענין הכת ההיא אצל האשה הזאת הוחזקת בשתי כתי עדים להביא עידי שקר ואלו הכת המזמת אין לנו עליה שום ראיה שהעי' שקר כלל ולכך פירש כאן דהשתא ס"ל דעתין דתלמודא דפלוגתא דרבנן ור"י אינו אלא על העדים שבאו להעי' על הנדון שהרג את הנפש והאי דקתנו באו אחרים והזימום לאו שהזימום הכת הראשונה המזמת אלא כת אחרת כי על כל עדים שבאו להעי' על ראובן שהרג באו כת עדים שהזימום ואמרי אבנן שכל הכתות ההם שהעידו על ראובן נהרגין שכבר הוזמה כל אחת מהן בכת אחרת ור"י אומר כי עדות זו שמעידין על ההריגה אסטטית וכל העדים שמביאן אחר שהוזמה הראשונה אין מקבלין אותם כלל דודאי שקר הם מעידין ואפילו לא הוזמו והיא הנותנת שאינן נהרגין אם הוזמו דליכא למימר בהו כאשר זמם לעשות כיון שלא היו עושין מעשה על פיהם כי בודאי היו באין להעיד סרה או לצבע העולם בדם נקי להרוג ראובן שלא כדין ועל זה הוא שאמרו כאן דרבנן דאמרי כר"י דאמר דישראל לא הוחזקו ואע"פ שהוזמו הראשוני' או אפילו השניים אולי השלישים שמעידים על ראובן שהרג אמת הם מעידים. ור"ל דאמר הוחזקה זו כר"י דאמר אסטטית היא ואע"פ דר"ל לא חשיב לה מוחזקת אלא בתר תרי זימני דאתו סהדי ואשתקור ואולי ר' יהודה מחזיק להו בחדא זימנא בכת הראשונה שהוזמו דלמא ה"ה לר"ל דמחזיק לאשה זו בחדא זימנא אלא זלא היה שם ר"ל עד שהוחזקה שני פעמים היינו מאי דקס"ד מעיקרא. וגם על דרך זה תירץ התלמו' אליבא דר"ל אבל כשתירץ אליבא דר' יוחנן ואמר אמר לך ר"י ע"כ לא קאמר ר"י התם אלא משום דאמרינן אטו כל הני סהדי קמי הני הוו קיימי הדר מהאי פירושא וס"ל כפירושא דפרישנא דמתני' דר"י לכת המזמת קרי אסטטית וכדי כמה פליג על רבנן ובודאי דלמאי קס"ד השתא שפיר אתי לישנא דמתני' דקתני אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד דאפילו בשלא קדמו והרגו היא נהרגת דכי מסהדי ראויה היתה לקבל עדותה ולדון על פיה ושפיר קרינן ביה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות. וכל מאי דאקשינן ופרכינן לעיל אינו על דעת המסקנא הזאת שהיא כפי' משנתינו דהא ידע לה ר' אבהו וסוגיא דלעיל אינו אלא על דעת המסקנא הזאת להאי מסקנא ושיטת רבי' הריא"ף ז"ל. והקשה עליו בעל המאורי' ז"ל דא"כ ר' יהודה דסבר למאי ס"ד השתא דבחדא זימנא הוי חזק' לאסטטית דאמר כמאן לא כר' דאמר בתרי זימנא הויא חזקה ולא כרשב"ג דאמר בתלתא זימני. ויש שתירצו בזה דאית לי הדר' או דרשב"ג בעלמא אבל בדיני נפשות ס"ל דבחדא זימנא הויא חזקה. וזה דוחק גם לשון הסוגיא דחוק מאוד דאי ס"ל דלא כסוגיא דלעיל היכי סתים ליה ולא אמרינן בה סברוה. ועוד כי פרקי' אליבא דר' יוחנן והדרין מהאי פירושא ולמעב' פירושא אחריני למתני' הוה ליה לתלמודא לפרושי שכן שיטת התלמו' בכל מקום. לכך הנכון כמו שפירש הר"ז בעל המאור ז "ל וכן נרא' מפי' רש"י ז"ל דהשתא נמיס בירא לן כפי' משנתינו והכי קא מדמינן לה דר' יהודה ורבנן בכת המזמת באומדנא בלא ראיה דאיכא עלייהו פליגי דר"י אזיל בתר אומדנא והא מיחזי ליה אומדנא דמוכח דשקרא קאמרי כיון ששמו עצמם להזים כל הבאים בעדות זו לומר להם עמנו הייתם ודמיא להאי עובדא דאיתתא דאנן לית לן שום ראיה על גופא של כת שלישית זו שמעידין שקר אלא מאומדן דעתא בעלמא דחזינן להאי איתתא דהדרי תרי זימני בתר עידי שקר. ורבנן דמתני' לא אזלי בתר אומדנא וכן ר' יוחנן וקס"ד שהאומדנות הללו שוות הן ותלמודא מתרץ ואזיל שאין האומדנות והחזקות הללו שוות דריש לקיש ס"ל דאומדנא דאיתתא המירא טפי ומודה בה רבנן דכיון דהיא מהדרא אסהדי שקרי וחשו לה לאסהודי שקרא וקרוב לומר כי כשם שהסיתה לשתי הכתות האלה הסיתה לזו מה שאין כן בשטותינו דליכא דמשדל להו ור' יוחנן אמר דלר' יהודה אלימא ליה אומדנא דמתני' כי האומדנא באה אלינו מחמת גופן של עדים דאטו כ"ע גבייהו הזו קיימי אבל בעובדא דההיא אתתא אין האומדנא והחזקה הרעה הזאת באה אלינו מחמת שום ריעות שראינו בכת השלישית שאנו באין לשקר אלא מחמת האשה שהביאתם והרי זה נכון וברור ואע"פ שהר"ז הלוי קצר בלשונו זה פי' דבריו בבידור. והלכתא כר' יוחנן ולא דמיא הא למאי דאמרינן בפ' אלו נערות (דף לו ע"ב) בהאי דאפיק שטרא אחבריה ואמר מזוייף הוא ואתו סהדי ואסהידו דלדידהו אמר להו זייפא לי שטרא דקי"ל דכל שטרא דנפיק מתותיה ידה פסול ואפילו מקויים ולא אמרינן אם הוא מוחזק כל ישראל מי הוחזקו דשאני התם מטעמ' דאמרי' עלה דכיון דאזיל לזויופי שטרי אמרי' דכי לא משכחי ציורי צייריה איהו גופיה וכדפרישנא התם בסנהדרין:
מתני' אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין וכו' עד והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם וכו’: והרי אחיו קיים לאו דנפקא לן מדכתיב לאחיו דהאי ודאי ספיר מיקרי אחיו אפילו לאחר מיתה וכדכתיב להקים לאחיו שם בישראל וכתיב קרבו שאו את אחיכם ובגמרא לא נפקא לן דהרגו אין נהרגין אלא מדכתיב כאשר זמם ושאין עונשין מן הדין אבל מלאחיו לא נפקא לן מידי ואע"ג דגבי מלקות דכתיב ונקלה אחיך לעיניך בעינן שיא אחיך קיים לבתר דנקלה ולהכי אמרינן שאם אמדוהו לקבל עשרים מלקין אותו י"ח שראוי להשתלש ואין מכין אותו כ"א ואע"ג דכי מחית כ"א אגבא דחייא מתי הא מיית בסוף כ"א ובעינן לאחר שנקלה שיהא אחיך התם מדכתי' אחיך לעיניך שיהא קיים לעינינו ולאו מלשון אחיך בלחוד אלא הכא לרווחא דמילתא נקטו רבנן ועדיין אחיו קיים ואף ע"ג דלא נפקו להו מאחיו ודכותא טובא דנקטי חדא קרא במקום קרא אחרינא:
ומנין אפילו הם מאה ת"ל עדים: ואע"ג דעדים לא משמע אלא תרי מ"מ כיון שאפיקתיה מתלתא וארבעה קים לן דלא שני לן בין ארבעה למאה דהא איכא דעת טובא והא דאמרינן בעלמא תרי כמאה מהכא הוא דנפקא לן:
ר"ע אומר לא בא השלישי אלא להחמי' עליו: לפום פשטא נראה דר"ע חולק על ר"ש וסבירה דאם נמצאו שנים זוממין נהרגין אותם שני' מיהת אע"פ שלא הוזמו כולם כי לא בא השלישי להקל עליהם כיון דבלאו דידיה היה הנדון מחוייב ע"פ השנים ושלישי להחמיר על עצמו בא שאם הוזם עמהם שיהא חייב ואע"ג דבלאו דידיה היה הנדון מחוייב ע"פ השנים. ומיהו ר' שמעון מודה לר"ע שכשם שיצא לדבריו להקל יוצא להחמיר דהא קאמר שאם נזומו כולם נהרגין כולם. אבל רש"י ז"ל פי' לא הוצרך השלישי לבא להקל על השאר אלא להחמיר ולפי זה לא פליג ר"ע אלא שאמר שלא הוצרך לכך דהא פשיטא דעד שסתירה כל העדות אין חייבין כלל ולהחמיר הוא שהוצרך הכתוב וכיון שכן ור' שמעון לא פליג על ר"ע כדאמרינן א"כ ליכא בינייהו אלא משמעות דורשין. ואפשר דפליגי בלהחמיר דאע"ג דקתני ר' שמעון שאין נהרגין עד שיזומו כולם דמשמע שאם הוזמו כולם שנהרגין כולם התם בשבאו כולם ביחד אבל אם השלישי בא בעני עצמו פטור ובא ר"ע ואמר שאפילו בא אחרי כן בפני עצמו חייב כיון שנטפל לעוברי עבירה:
ומה פנים נמצא א' מהם קרוב וכו’: בגמרא מתפרשא בסנהדרין:
גמרא למדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין דתניא וכו’: יש שפירשו דרבי לחדודיה לבריה הוא דקאמר ליה דודאי אפילו למ"ד בעלמא עונשין מן הדין כדאיתא במס' סנהדרין (דף נד) בהא אין עונשין דעדים זוממין חדוש הוא ואין לנו בו אלא מקום חדושו בלבד כדאיתא בב"ק. אלא לחדודיה אמר ליה ובריה לאהדר ליה שפיר למדתנו רבינו דאפילו בעלמא אין עונשין מן הדין וכ"ש כאן ומעתה הוא דאמרינן לעיל ומה הסוקל אינו נסקל לפי רש"י ז"ל שפיר פריך לד"ה ואפילו דלמ"ד דבעלמא עונשין מן הדין:
אחותך היא הא למדת שאין מזהירין מן הדין: ובפ"ק דיבמות אמרינן דאע"ג אחותך מיותר איצטרך להיא ללמדנו שאין מזהירין מן הדין דאי לאה"א מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא וכו' לגבי אזהרה כמאן דליכא למדרש הוא אבל לגבי עונש איכא למדרש הוא ולהכי לא כתיב בעונש היא אלא ערות אחותו וממילא שמעינן דאתא ייתירא לאשמעינן שאין עונשין מן הדין:
חייבי מלקות מניין: פרש"י י"ל דאמתני' קאי דקתני שאין העדים נהרגין עד שיגמר הדין ואתי לומר דה"ה לחייבי מלקות וחייבי גליות ויפה פי' דודאי ליכא למימר דאמתני' דאין עונשין מן הדין קאי דההיא לא מתפרשא בחייבי מיתות עד דניליף מינה לחייבי מלקיות ואידך דגבי כריתות הוא דתניא ליה וסתמא נקטינן נמי שיאן עונשין מן הדין ואי משום כאשר זמם ולא כאשר עשה סתמא אתמר ככל עדים זוממין אלא ודאי אמתני' קאי דלמדנו שאין נהרגין עד שיגמור הדין מדכתיב נפש בנפש דהיינו חייבי מיתות. וזה ברור. חייבי גליות מניין. פי' לא שהעדים חייבי גליות דהא תנן שאין גולין אלא ה"פ אם העידו על אדם שהוא חייב גלות ונמצאו זוממין שהם לוקין מנלן שאין דנין אותן עד שיגמור הדין. וא"ת א"כ מחייבי מלקות נפקא מג"ש דרשע רשע תירץ רש"י ז"ל דמהתם לא נפקא אלא כשהנדון חייב מלקות דכי כתיב אם בן הכות הרשע בנדון כתיב. ותמוהא מילתא טובא דהא להדיא אמר תלמודא לעיל אלא עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדים והצדיקו את הצדיק דמעיקרא ושווינהו להני רשעים והיה אם בן הכות הרשע לומר שהן לוקין דאלמא אם בן הכות הרשע בעדים זוממין כתיב וכן פירש"י ז"ל שם. וי"ל דאין ה"נ לפום קושטא דמילתא אבל מ"מ לא משמע הכי קרא ולעיל נמי רמז לעדים זוממין שלוקין קרי ליה תלמודא וכיון דאפשר למיתחי לההיא כלל ניחא ליה טפי לאייתויי מרוצח רוצח. והנכון יותר דשפיר אתיא מג"ש רשע רשע בשאר חייבי מלקיות דהא לא חזינן מאן דפליג בדרשא דעדים זוממין לוקין אלא דהכא נקט לרווחא דמילתא הא דרוצח רוצח משום דבפ' החובל נקטינן ליה הכי לפטור סומא מחייבי מלקיות וחייבי גליות. וא"ת חייבי ממון מנלן תירץ הר"א אב ב"ד ז"ל דנפקא לן מדכתי' נפש בנפש יד ביד:
אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם: דרך קטיל טובא נקט הכי ולא הוה בעי לומר אלא שלא יראה בנחמה אם לא הרג עד זומם וכן שיטת התלמו' בכל מקום וכאותה שאמרה חיה אם נהניתי מכתובתי כלום וכן הכתוב אומר חי אני אם יבואו האנשים. תוספות אם לא שפכתי דם נקי וא"ת והיאך באת תקלה ע"י צדיק זה דהא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן. וי"ל שהעד ההוא היה חייב מיתה מעבירות אחרות וכאותה שאמרו בפ' השוכר על ר' אלעזר ברבי שמעון. הוא ובנו בעלו נערה המאורס' ביום הכפורים:
ודלמא בדינא קם בהדי' אי נמי פיוסי פייסי': קשה לי וכי אין הצדיק הזה נאמן אלינו בכך. וי"K שאין ה"נ קאמר דאיהו ודאי מהימן אבל סייעתא דמייתי שפיר מצינן לדחויי דדלמ' בדינא קם בהדי' או דפייסיה וזה ברור. ואגב אורחי' בא להשמיענו שיש פיוס גם לאחר מיתה בקבר להפטר מעונש הנפש:
מאה טובה הוו: פי' דאפילו דברו כולם ביחד אי אפשר שיגמרו כולם תוך כדי דבור של ראשון ופרקי' כל אחד ואח' כדי דיבורו של חבירו. והכי נמי אמרינן במס' שבועות וטעמא משום דכולהי עדים כאחד חשיבי וכדפי' התם אבל בעלי דינין שהודה אחד מהם לחבירו ואחר שדבר חבירו בא להחזיר בו תוך כדי דיבור של חבירו אינו כלום דכל תוך כדי דיבור שבכל מקום תוך כדי דיבור עצמו הוא בר מהני עדים בלחו' וכן דנתי בתשובת שאלה: ומה שנים נמצא אח' מהם וכו' דרשא אחריתי היא דדריש ר"ע בייתורא דקרא דהקשא הוא והקשא לגמרי דיינינן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה