קטגוריה:משלי כב טז

המפרשים הציעו כמה תשובות:

1. השני הוא גמול על הראשון: מי שעושק אדם דל כדי להרבות לעצמו עושר - סופו שיצטרך לתת את כספו לעשיר, למשל - לשודד או למלך או למס הכנסה... העושק יביא לו רק מחסור (ע"פ רש"י והגר"א).

2. שניהם אינם מועילים: מי שעושק אדם דל כדי להרבות את הונו, וגם מי שנותן מתנות לעשיר - שניהם לא יצליחו להרוויח ממעשיהם, אלא יזכו רק למחסור (ע"פ מצודת דוד). מסקנה מעשית: לפני שנותנים צדקה לעניים, צריך לוודא שהם אכן עניים ולא עשירים מתחזים, שהרי, (משלי יג ז): "יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר - וְאֵין כֹּל, מִתְרוֹשֵׁשׁ - וְהוֹן רָב"*.

3. רעיון מעניין במיוחד הציע מלבי"ם:

"מי שהוא עושק דל, הגם שאין כוונתו לעשקו, רק שיהיו המעות בתורת הלואה, ושיתן להעני ריבית כדי שאח"כ יוכל לתת לו הרבה בפעם אחד, והגם שאינו עוצר המעות בידו רק נותנו ביד עשיר שיהיו בידו בריבית, בכל-זאת הוא אך למחסור."

"ויש לפרש: אם עושק דל ועוצר שכרו כדי שיתאסף לו שכר הרבה בפעם אחד, ויוציאנו על-ידי-כך ממעמד הדלות אל מעמד העושר, שעושק הדל ועוצר שכרו ומרבה לו, שעוסק בהמעות לטובת הדל שיתרבה, ואחר-כך נותן לעשיר, כי אחר שנאסף אצלו מעות הרבה - כשמחזיר לו הוא נעשה עשיר על-ידי-כך, הגם שידמה שעשה לו טובה גדולה, בכל-זאת הוא אך למחסור, כי עשק דל ונתן לעשיר... בעת העושק היה דל וסבל חרפת רעב ולחץ, ומה יועיל מה שנותן אחר-כך בעת שיהיה עשיר? במה ישא חטאו מה שסבל על ידו לחץ ודוחק?"

"וכבר באר החכם בספר המדות, שתנאי הנבון שבכל מה שיסדר פעולותיו להביא התכלית הטוב, שיכוין להגיעם אליו בדרך טוב ונכון, שאם-לא-כן יקרהו כמו שמוליד תולדה אמתית מהיקש כוזב להיות הגבול האמצעי כוזב" (מלבי"ם).

מלבי"ם מתאר אדם שעושק את הדל ומונע ממנו את שכרו, לא כדי להרוויח אלא כדי לעזור לדל! הוא רוצה להשקיע את שכר הדל בהשקעה משתלמת שתניב לדל תשואה נאה ותהפוך אותו לעשיר. למרות זאת המעשה פסול, כי הדל חי בדוחק ובצער וצריך את הכסף עכשיו.

מי הוא אותו אדם שעושק את הדל כדי לעזור לדל? אני לא יודע למי התכוון מלבי"ם, אבל בימינו יש חוק שעושה לכאורה בדיוק אותו הדבר - חוק הפנסיה. החוק (נכון לשנת ה'תשע"ו) מחייב שכירים להפריש מעל 1/6 מעלוּת השכר שלהם לקרן פנסיה, שאותה יקבלו רק כשיהיו זקנים. הדבר נעשה מתוך כוונה טובה - להשקיע את הכסף שלהם בהשקעה שתניב להם תשואה משתלמת ותאפשר להם לחיות ברווחה לאחר הפרישה. אולם, בינתיים הדבר גורם לעובדים לדוחק וצער. במקום שיוכלו לחסוך כסף ולקנות דירה, הם חיים בשכירות או לוקחים משכנתא ומשלמים ריבית לבנק. "עושק דל... אך למחסור".

4. על-פי מבנה הפסוק, וגם מהשוואה לפסוקים אחרים שבהם נזכר הביטוי "אך למחסור", נראה שבפסוק ישנן שתי צלעות מנוגדות שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה, ולא משפט אחד ארוך שאומר דבר אחד. כלומר לביטוי להרבות לו יש משמעות בפני עצמו ולא רק כתאור המניע של האיש העושק דל.

לכן נראה לי, שהמילים להרבות לו הן העונש הראוי למי שעושק דל - הוא יצטרך לפצות אותו בריבית והצמדה.

ישנו חוסר-סימטריה בגביית חובות, העלול לגרום עוול:

כשאדם עשיר חייב כסף לאדם עני (כגון: שכיר המצפה למשכורת, נפגע המצפה לדמי-ביטוח, וכד'), העני לחוץ וצריך את הכסף בדחיפות, בעוד שלעשיר יש את כל הזמן שבעולם. אם העני יתבע את חובו מהעשיר, העשיר יוכל "למרוח את הזמן" בבית המשפט, והעני יקבל את חובו רק לאחר שנים רבות - אם לא ימות לפני כן מרעב ומחלות. כתוצאה מכך, העני לפעמים נדחק להסכים לפשרה שאינה הוגנת.

לעומת זאת, כשאדם עני חייב כסף לאדם עשיר (כגון: אדם שפוטר מעבודתו ואינו יכול לעמוד בתשלומי המשכנתא לבנק), העשיר יכול להרשות לעצמו להפעיל הליכים משפטיים מורכבים, ארוכים ויקרים, ובסופו של דבר להטיל את כל ההוצאות על העני, דבר הגורם לניפוח עצום של החוב (בנוסף לריבית).

הפסוק שלנו מציע לאזן את המצב. הפסוק מדבר על אדם העושק - אינו נותן לזולת רכוש ששייך לו, למשל - אינו משלם את משכורתו בזמן, אינו מחזיר הלוואה שלקח ממנו, אינו מחזיר לו רכוש שהפקיד אצלו, וכד'. דל הוא חלש ועני.

כדי לפצות על העושק, אותו עושק דל צריך להרבות לו (לעני) - להרבות את החוב שהוא מחזיר לו - כלומר להוסיף עליו ריבית והצמדה (ראו במאמר "נשך ותרבית"). התוספת נועדה גם לפצות את העני על הנזק שנגרם לו מהסחבת המשפטית, וגם להרתיע עשירים נוספים, שלא ינצלו את כוחם כדי לעשוק עניים. ולעומת זאת -

נותן לעשיר - מחזיר חוב לעשיר; במקרה זה, אסור לתת ריבית, שהרי לפי ההלכה, איסורי ריבית חלים על הלווה כמו על המלווה; כל השותפים בעיסקה של ריבית (אפילו העדים) נחשבים לחוטאים.

הדבר היחיד שמותר ללווה לתת לעשיר, מעבר להחזר הקרן, הוא להשלים לו את המחסור שנגרם כתוצאה מההלוואה, כגון הוצאות הכרחיות שהיה חייב להוציא על-מנת לגבות את החוב (עמלות בנקאיות וכד').

נדגיש כי על-פי ההלכה, איסורי ריבית אינם מבחינים בין עשיר לעני; בכל מקרה אסור לקחת ריבית ואסור לשלם ריבית - בין אם המלוה עשיר והלווה עני, ובין אם להיפך. אולם, ספר משלי אינו ספר הלכה, אין מטרתו לפסוק הלכה אלא להנחות את המנהיגים ואת השופטים לשפוט בצדק, והשופטים רשאים, במקרים מסויימים, לחייב את הלווה לשלם ריבית והצמדה. החלטה זו של השופטים צריכה להתחשב, בין השאר, במצבם הכלכלי של שני הצדדים.