דברים כב כג-כז:

"כג כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה, מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ; וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר, וְשָׁכַב עִמָּהּ.

כד וְהוֹצֵאתֶם אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶל-שַׁעַר הָעִיר הַהִוא, וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ--אֶת-הַנַּעֲרָ עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-צָעֲקָה בָעִיר, וְאֶת-הָאִישׁ עַל-דְּבַר אֲשֶׁר-עִנָּה אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ.  {ס}

כה וְאִם-בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ, אֶת-הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְהֶחֱזִיק-בָּהּ הָאִישׁ, וְשָׁכַב עִמָּהּ:  וּמֵת, הָאִישׁ אֲשֶׁר-שָׁכַב עִמָּהּ--לְבַדּוֹ.

כו וְלַנַּעֲרָ לֹא-תַעֲשֶׂה דָבָר, אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת:  כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ--כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה.

כז כִּי בַשָּׂדֶה, מְצָאָהּ; צָעֲקָה, הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְאֵין מוֹשִׁיעַ, לָהּ.  {ס"}

מדובר על נערה מאורסה, בתולה, היא לא אשת איש. אירוסין זה לא נישואין. נשאלת השאלה, האם יש כאן מקרה בו יש משפט מוות לזנות? נראה שלא: במקרא המילה לארס אישה שונה מהמושג אירוסין בעברית המודרנית; אירוסין הם השלב הראשון בתהליך הנישואין, אישה מאורסת כבר נחשבת לאשת איש, אסור לה לנאוף ואסור לגברים אחרים לנאוף עמה (ראו ההבדל בין אירוסין לבין נישואין ).

הפסוק מדבר על נערה בתולה שהיא אשת איש - וזאת משום שהיא התקדשה, היא אשת איש, למרות שעדיין אין חיי אישות.

אדם השוכב עם אישה מאורסת - דינם מוות. את הנערה משום שלא צעקה - כלומר הסכימה, והאדם משום שהוא שכב עם אישה שהיא אשת איש

פס' כה' - "ואם בשדה מצאה…. והחזיק בה (אנס אותה ושכב עמה) ומת האיש אשר שכב עמה לבדו ולנערה לא תעשה דבר, כי ….. בשדה מצאה צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה".

יש הבחנה בין עיר ושדה:

בעיר - הכוונה כי הסכימה והיחסים בוצעו בהסכמה - פיתוי.

בשדה - הכוונה לא הסכימה והיחסים בוצעו שלא בהסכמה - אונס.

עיר ושדה הם מושגים משפטיים ולא גיאוגרפיים.

עיר מדובר בנסיבות המראות שהסכימה. בשדה מדובר בנסיבות שמראות שיש להניח שלא הסכימה.

העיקר הוא לא הגיאוגרפיה אלא רצון והסכמת האנשים, בעיקר האישה.

"כי בשדה מצאה… צעקה הנערה ואין מושיע לה…" –

לא ניתן להאשימה בעבירה פלילית. היא נאנסה. ואילו היה מי שמציל אותה, מצפים ממנו שיצילה, כלומר ימנע.

אם האונס לא נשמע לו, עליו להרוג אותו.

במשפטים לא הורגים אדם לפני שהוא מבצע עבירה פלילית. ישנה מניעת עבירה במחיר מותו של עבריין לפני הביצוע.

אדם רוצה לעבוד עבודה זרה, זה החמור ביותר בכל תורת ישראל, והעונש הוא סקילה. אסור להרוג אותו לפני שהוא עושה זאת, זה שלטון החוק. אדם עובר עבירה, תופסים אותו ומעידים עליו בביהמ"ש.

התורה מאפשרת במצב של נערה בשדה להרוג אדם. יש רק עבירה אחת בתורה שחייבים להרוג את העבריין לפני ביצוע העבירה, והכוונה ל: "דין רודף".

המקרה היחיד בתורה שבו חייבים להרוג את העבריין לפני ביצוע העבירה.

הרודף אחרי הנערה המאורסה לאנוס אותה, מצילין אותה בנפשו. זהו חריג בתורה. אפשר להרוג אדם לפני ביצוע עבירה כי זה לא ענישה אלא הצלה. זה סעיף אחר, לא סעיף שבעונשין. העונש בא אילו הינו תופסים אותו לאחר המעשה, אז העדים לוקחים אותו לביהמ"ש וביהמ"ש חורץ את משפטו ועונשים אותו. הרשעת רודף באה לחדש כי כדי להציל אישה מאונס ניתן להרוג את הרודף. רודף זהו עבריין בפוטנציה, עבריין בכוח, עדיין לא עבר את העבירה בפועל.

פסוק כה' - כו'  :

פסוק כה' - האיש מת לבדו, כלומר, רק הוא ולא האישה. אך אם זה הפרוש, הרי כל פסוק כו' מיותר.

החוק לא צריך להסביר עצמו, החוק אומר לא תרצח, לא תגנוב, ללא פרוש. נשאלת השאלה מדוע פסוק כו' נכתב.

הסברו של פרופ' קירשנבאום לכתיבת פסוק כו': כנראה באותה תקופה היו נוהגים להרוג אישה נשואה שנאנסה.

הסברם של חז"ל לכתיבת פסוק כו': התורה אינה שופכת דיו חינם. יש הקש (אנלוגיה מיקומית - שני דברים נכתבים ונמצאים ביחד בפסוק אחד כדי לעשות אנלוגיה אחד לשני) - "כי כאשר יקום איש אל רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה", כלומר יש אנלוגיה בין שתי פרשיות, פרשת נערה מאורסה ופרשת רוצח. חז"ל אומרים כי הם לומדים שני דברים - מנערה מאורסה נלמד עקרון ה"רודף" (ניתן להרוג אדם לפני המעשה). כאן יש אנלוגיה ומקישים את זה גם לפרשת רוצח ("ייהרג ואל יעבור"), כלומר, שרודף הרודף אחר אדם להורגו, מצילים את הנרדף בנפשו של הרודף. חז"ל אומרים שהאנלוגיה היא דו כיוונית מפרשת רוצח(ייהרג ובל יעבור) לנערה מאורסה(דין רודף) ומנערה מאורסה לרוצח. סיכום: ישנה מצווה להרוג אדם אפילו לא רצח ולהרוג אדם שעומד לנוס נערכה מאורסה.

יש בתורת ישראל כלל של "פיקוח נפש דוחה את כל המצוות". אם אדם רוצה לשמור שבת, אסור לו לנהוג בשבת, אך אם הוא זקוק ללכת לבי"ח מסיעים אותו ללא היסוס משום שפיקוח נפש דוחה מצוות השבת. וכך גם פיקוח נפש דוחה את מצוות "לא תרצח".

הרבי דוחה טענה זו, ואומר כי פיקוח נפש דוחה את המצוות כי רוצים להציל נפש, ודחיית "לא תרצח" לא מצילה נפש, ולכן "פיקוח נפש" לא דוחה את מצוות "לא תרצח".

ולכן ההלכה היא "אין דוחים נפש בפני נפש".

יש שלוש עבירות שכתוב עליהן "ייהרג ובל יעבור"  :

עבודה זרה (על פי פסוק).

2. 'שפיכות דמים ' - על פי הגמרא הרעיון לפיו פיקוח נפש דוה הוא על מנת להציל חיים אך במצב בו אומרים   

לאדם להרוג אדם אחר שאם לא כן יהרגו אותו המטרה של פיקוח היא להרוג, המטרה היא פיקוח של נפש,   השאלה של מי. התשובה הארמית "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דחברך סומק טפי" - מה אתה רואה, חושב, שדם (דה - ש) שלך אדום יותר (סומק טפי), אולי הדם של חברך אדום יותר. האמרה הזאת אומרת כי אם יש לבחור, מנין לך שחייך יותר יקרים מחיי האדם השני. לא ניתן להכריע דבר זה ולכן הדין הוא כי לא מכריעים, כלומר, לא ניתן לעשות דבר. התוצאה היא שהורגים אותך - ומכאן, ייהרג באל יעבור.   האמורא שפסק במקרה הזה הביא סברה, הגיון משפטי. במצב בו שני אנשים נמצאים במצוקה, מצוקת מים, וקיטון מים הוא רק אחד נשאלת השאלה מי ישתה ממנו - ר' עקיבא אומר כי יש מצווה להציל את האדם השני, משום שכתוב "וחי אחי עמך", כלומר, אתה צריך לחיות ואז חיי אחיך עמך, ואז חייך קודמים.   אתה לא צריך להציל את השני משום שחייך קודמים. ישנה סתירה בין שני המקרים, סתירה בין שני פסקים, בפסק הראשון אתה לא יכול להציל נפשך בחיי השני אך במקרה שני אתה מציל את עצמך בחיי הזולת. הפתרון - במקרה הראשון, מצווים עליך שלא לעשות מעשה על מנת שלא לקחת חיים. במקרה השני מותר לך לא לעשות דבר וזאת על מנת לא להכריע דמו של מי יקר יותר. אתה לא חייב לומר דמו יותר יקר משלך. ואם אתה לא מכריע הקיטון נשאר בידך.

3. גילוי עריות - יודעים זאת מתוך אנלוגיה, "הקיש הכתוב".   התורה עושה אנלוגיה ממקרה של נערה מאורסה  

למקרה של פרשת רוצח, האנלוגיה היא דו כיוונית: מנערה מאורסה לומדים את דין הרודף ומפרשת רוצח לומדים לנערה מאורסה עניין של ייהרג באל יעבור.

ד