ביאור:ספרי דברים/עקב

ביאור:ספרי דבריםעריכה

  1. פרשת דברים - פיסקה א-כה
  2. פרשת ואתחנן - פיסקה כו-לו
  3. פרשת עקב - פיסקה לז-נב
  4. פרשת ראה יא - פיסקה נג-נח
  5. פרשת ראה יב - פיסקה נט-פא
  6. פרשת ראה יג-יד - פיסקה פב-קי
  7. פרשת ראה טו - פיסקה קיא-קכו
  8. פרשת ראה טז - פיסקה קכז-קמג
  9. פרשת שופטים טז - פיסקה קמד-קמו
  10. פרשת שופטים יז - פיסקה קמז-קסב
  11. פרשת שופטים יח - פיסקה קסג-קעח
  12. פרשת שופטים יט-כא - פיסקה קעט-רי
  13. פרשת כי תצא כא - פיסקה ריא-רכא
  14. פרשת כי תצא כב - פיסקה רכב-רמה
  15. פרשת כי תצא כג - פיסקה רמו-רסז
  16. פרשת כי תצא כד - פיסקה רסח-רפה
  17. פרשת כי תצא כה - פיסקה רפו-רצו
  18. פרשת כי תבוא - פיסקה רצז-שג
  19. פרשת ניצבים - פיסקה שד-שה
  20. פרשת האזינו - פיסקה שו-שמא
  21. פרשת וזאת הברכה - פיסקה שמב-שנז

ספרי דברים לפרשת עקבעריכה

פיסקה לזעריכה

על דברים יא י

(דברים יא י) "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה",


לכאורה מציג הפסוק יתרון של מצרים על פני א"י, שהרי במצרים יש מי נילוס המשקים אותה בלי צורך בגשם. הפיסקה כולה עמלה כדי לטעון שא"י משובחת יותר, כנראה מכמה שיקולים: ההקשר הוא טענה של משה שא"י עדיפה על מצרים; המרגלים שהוציאו דיבה רעה על א"י נענשו; ולשני שיקולים אלו יש לצרף את המצב בימי חז"ל, של מגמת הגירה מא"י לבבל, שחכמים מנסים להיאבק בה.



הרי זו נאמרה הפסה להרגיע אותם, להפיס את דעתם לישראל בשעה שיצאו ממצרים, שהיו אומרים שמא לא נכנס לארץ יפה כזו?
אמר להם המקום, "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים",
מגיד שארץ ישראל משובחת ממנה.
בשבח ארץ ישראל הכתוב מדבר או בשבח ארץ מצרים?

תלמוד לומר (במדבר יג כב) "וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים",


הקדמות של בניין חברון לבניין צוען ע"י חם, ושל בריאת א"י לבריאת שאר העולם ע"י הקב"ה מלמדים שחברון עולה על צוען ושא"י עולה על שאר העולם.



צוען מה היה? - מקום מלכות, וכן הוא אומר (ישעיה ל ד) "כי היו בצוען שריו" וגו',

חברון מה היתה? פסולת של ארץ ישראל, שנאמר (בראשית לה כז) "ממרא קרית הארבע היא חברון",


ראו כתובות קיב א, שחברון היא מקום קברים, ומסיקים שאינה מתאימה לחקלאות.



והרי דברים קל וחומר: אם חברון פסולת של ארץ ישראל,
הרי היא משובחת בשבח ארץ מצרים שמשובחת מכל הארצות.
קל וחומר לשבחה של ארץ ישראל!
ואם תאמר: לא מי שבנה את זו בנה את זו,
תלמוד לומר (בראשית י ו) "ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען", חם, לפי לאחר שבנה את זו - בנה את זו!
איפשר שבנה את הכעור ואחר כך בנה את הנאה? אלא בנה את הנאה ואחר כך בנה את הכעור!
משל לאדם שבנה שני טרקלינים, אחד נאה ואחד כעור. אין בונה את הכעור ואחר כך בונה את הנאה,
אלא בונה את הנאה ואחר כך בונה את הכעור; שפסולתו של ראשון מכניס בשני!
הא לפי שהיתה חברון משובחת ממנה היא נבנת תחילה,

וכן אתה מוצא בדרכי מקום, שכל מי שחביב קודם את חבירו:

תורה, לפי שחביבה מכל - נבראת קודם לכל, שנאמר (משלי ח כב) "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז"


התורה, א"י ומקדש נבראו לני שאר העולם, והדבר מלמד על חביבותם; לעניין התורה והמקדש ראו גם בראשית רבה א ד, וכאן נוספה א"י.
החביבות של א"י אינה תלויה בנוחות המגורים בה אלא היא חביבות מהותית בעיני הקב"ה ולאו דווקא בעיני אדם. ואכן כאמור בתקופת חז"ל העדיפו רבים את בבל על פניה.



ואומר (משלי ח כג) "מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ",
בית המקדש, לפי שחביב מכל - נברא לפני כל, שנאמר (ירמיה יז יב) "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו",
ארץ ישראל, שחביבה מכל - נבראת לפני כל, שנאמר (משלי ח כו) "עד לא עשה ארץ וחוצות וראש עפרות תבל",
"ארץ" - אלו שאר ארצות, "וחוצות" - אלו מדברות, "תבל" - זו ארץ ישראל.

רבי שמעון בן יוחי אומר: "תבל" זו ארץ ישראל, שנאמר (משלי ח לא) "משחקת בתבל ארצו",


הכינוי 'תבל' לא"י, היא ארצו של הקב"ה, מוסבר לפי שיש בה תכונות טובות ומושלמות, וכן לפי שיש בה תורה. ההסבר השני שוב חוזר לטענה ששלמות א"י היא שלמות עקרונית ומהותית, ואינה תלויה בתכונות פיזיות.



למה נקרא שמה תבל? - שהיא מתובלת בכל,
שכל הארצות יש בזו מה שאין בזו, ויש בזו מה שאין בזו; אבל ארץ ישראל אינה חסרה כלום,
שנאמר (דברים ח ט) "לא תחסר כל בה".
דבר אחר: "ארץ" - אלו שאר ארצות, "וחוצות" - אלו מדברות, "תבל" - זו ארץ ישראל,
למה נקרא שמה "תבל"? - על שם תבל שבתוכה. איזהו תבל שבתוכה? - זו תורה
שנאמר (איכה ב ט) "בגוים אין תורה", מיכן שהתורה בארץ ישראל

וכן אתה מוצא בסנחריב, כשבא לפתות את ישראל מה אמר להם?


שני נוסחים להוכחה על שבח א"י מדברי סנחריב: אפילו הוא לא התפאר והציג את ארצו כטובה מא"י. רשב"י חוזר בפירוט על אותה הוכחה: סנחריב לא היה שוטה, אלא אכן לא העיז לטעון שארצו טובה יותר.



(מלכים ב יח לב) "עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם",
אל ארץ יפה מארצכם אין כתוב כאן, אלא אל ארץ כארצכם,
והלא דברים קל וחומר: אם מי שבא לומר שבחה של ארצו לא אמר גנייה של ארץ ישראל
קל וחומר לשבחה של ארץ ישראל.
רבי שמעון בן יוחי אומר: שוטה היה זה, ולא היה יודע לפתות
משל לאדם שהלך לישא אשה, אמר לה: אביך מלך ואני מלך, אביך עשיר ואני עשיר,
אביך מאכילך בשר ודגים ומשקך יין ישן ואני מאכילך בשר ודגים ומשקך יין ישן - אין זה פתוי,
כיצד אומר לה? - אביך הדיוט ואני מלך, אביך עני ואני עשיר,
אביך מאכילך ירק וקטנית ואני מאכילך בשר ודגים, אביך משקך יין חדש ואני משקך יין ישן
אביך מוליכך למרחץ ברגלך ואני מוליכך בגלגטיקא! אפריון
והלא דברים קל וחומר: אם מי שבא לומר שבחה של ארצו לא אמר גנייה של ארץ ישראל
קל וחומר לשבחה של ארץ ישראל.

הרי הוא אומר (דברים ג ט) "צידונים יקראו לחרמון שריון והאמרי יקראו לו שניר"


ריבוי שמות למקומות בא"י, החרמון דביר והר נבו - מעיד על הפופולריות שלה.
ההרים אינם ראויים לעיבוד, ודביר נחשבת כמקום יבש ('ארץ הנגב') בשופטים א טו. הדרשות מציגות את הפסולת של א"י כעולה על מקומות אחרים, ומכאן שבדרך הטבע המקומות הללו אינם משובחים.



ובמקום אחר הוא אומר (דברים ד מח) "ועד הר שיאון הוא חרמון",
נמצא קרוי ארבעה שמות; וכי מה צורך לבאי העולם לכך?
אלא שהיו ארבע מלכיות מתכתשות עליו; זו אומרת יקרא על שמי וזו אומרת יקרא על שמי
והלא דברים קל וחומר: אם פסולת הרי ישראל, ארבע מלכיות מתכתשות עליה
קל וחומר לשבחה של ארץ ישראל.
כיוצא בו אתה אומר (יהושע טו מט) "ודנה וקרית סנה היא דביר",
ובמקום אחר הוא אומר (יהושע טו טו) "ושם דביר לפנים קרית ספר",
נמצאת קרויה שלשה שמות; וכי מה צורך לבאי העולם בכך?
אלא שהיו שלש מלכיות מתכתשות עליה; זו אומרת תקרא על שמי וזו אומרת תקרא על שמי,
והלא דברים קל וחומר: אם פסולת ערי ישראל (ארבע) [שלוש] מלכיות מתכתשות עליה
קל וחומר לשבחה של ארץ ישראל.
כיוצא בו אתה אומר (דברים לב מט) "עלה אל הר העברים הזה הר נבו",
ובמקום אחר הוא אומר (דברים ג כז) "עלה ראש הפסגה",
נמצא קרוי שלשה שמות, וכי מה צורך לבאי העולם בכך?
אלא שהיו שלש מלכיות מתכתשות עליו; זו אומרת יקרא על שמי וזו אומרת יקרא על שמי,
והלא דברים קל וחומר: אם פסולת הרי ארץ ישראל שלש מלכיות מתכתשות עליו
קל וחומר לשבחה של ארץ ישראל.

הרי הוא אומר (ירמיה ג יט) "ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים",


השוואה בין א"י התנ"כית לרומי של ימי חז"ל.
ל31 המלכים המופיעים ביהושע יב לא היה, לדברי ר' יהודה, מקום פיזי בא"י, אלא הם היו בחו"ל והחזיקו גם בתים בא"י. ר' יהודה מדמה מלכים כמלכי רומי ונציביה, המולכים על איזורים נרחבים.
דורש 'צבי' – רצוי, כמו בארמית.



ארץ שעשויה חוילאות חוילאות למלכים ולשלטונים,
שכל מלך ושלטון שלא קנה בארץ ישראל אומר לא עשיתי כלום.
רבי יהודה אומר, וכי אחד ושלשים מלך שהיו לשעבר, כולם היו בארץ ישראל?
אלא כדרך שעושים ברומי עכשו, שכל מלך ושלטון שלא קנה ברומי אומר לא עשיתי כלום
כך כל מלך ושלטון שלא קנה פלטירות וחוילאות בארץ ישראל אומר לא עשיתי כלום.

"נחלת צבי", מה צבי זה קל ברגליו מכל בהמה וחיה - כך פירות ארץ ישראל קלים לבוא מכל פירות ארצות,


שורת דרשות על 'נחלת צבי' שבירמיה. כאן מוזכרים לראשונה פירות א"י כביטוי לשבחה, וגם כאן הדבר תלוי בכך שישראל עושים את התורה.
דרשת 'דבר אחר' מדמה את א"י לצבי, שעורו מתוח, ואם הופשט לא ניתן לחזור ולהכניס את בשרו לתוך העור. הטענה היא שמדובר בנס שהבשר – הנמשל לפירות – רב מלהכנס למקום הפיזי שבו גדל.



דבר אחר: מה צבי זה כשאתה מפשיטו אין עורו מחזיק את בשרו
כך ארץ ישראל אין מחזקת פירותיה בשעה שישראל עושים את התורה,
מה צבי זה קל לאכל מכל בהמה וחיה - כך פירות ארץ ישראל קלים לאכל מכל הארצות,

אי קלים לא יהו שמנים? תלמוד לומר (דברים יא ט) "ארץ זבת חלב ודבש", שמנים כחלב ומתוקים כדבש


ההוכחה לעניין הפירות אינה מהנסיון אלא מהפסוק, כדרכם הסכולסטית של חז"ל.



וכן הוא אומר (ישעיה ה א) "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו כרם היה לידידי בקרן בן שמן",
מה שור זה אין בו גבוה מקרניו - כך ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות

או מה שור זה אין בו פסולת מקרניו - כך ארץ ישראל פסולה מכל הארצות?


ניתן לשמוע את המרירות של ברי השיח של הדרשן, הדורשים בגנותה של א"י הפסולה מכל הארצות. גם כאן הטענה שא"י גבוהה היא טענה מדרשית הנסמכת על פסוקים ולא טענה פיזית, וראו לעיל פיסקה כג.



תלמוד לומר "בקרן בן שמן", שמנה היא ארץ ישראל, ללמדך שגבוה מחבירו משובח מחבירו,
ארץ ישראל לפי שגבוהה מכל - משובחת מכל, שנאמר (במדבר יג ל) "עלה נעלה וירשנו אותה"
(במדבר יג כא) "ויעלו ויתורו את הארץ", (במדבר יג כב) "ויעלו בנגב", (בראשית מה כה) "ויעלו ממצרים".

בית המקדש שגבוה מכל - משובח מכל; שנאמר (דברים יז ח) "וקמת ועלית אל המקום"


לשון 'עליה' היא גם בבית המקדש, כמו בא"י.



ואומר (ישעיה ב ג) "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר בית ה'",
ואומר (ירמיה לא ה) כי יש יום קראו נוצרים... קומו ונעלה ציון".


פיסקה לחעריכה

על דברים יא י

(דברים יא י) "לא כארץ מצרים היא", ארץ מצרים שותה מן הנמוך וארץ ישראל שותה מן הגבוה,


שורת יתרונות של השקיה במטר לעומת השקיה בהצפה ממי הנהר. הראשון הוא שהגשם ניתן ישירות מהקב"ה;
החיסרון העיקרי של המטר אינו נדון כאן, כמובן – והוא העדר הוודאות שלו.



ארץ מצרים: נמוך מהנילוס שותה, גבוה אין שותה; ארץ ישראל: נמוך וגבוה שותה.
ארץ מצרים: נמוך שותה ואחר כך גבוה; ארץ ישראל: שותה נמוך וגבוה כאחת.
ארץ מצרים: גלוי שותה, שאינו גלוי שתעלת ההשקיה שלו חסומה אינו שותה; ארץ ישראל: גלוי ושאינו גלוי שותה.

ארץ מצרים שותה ואחר כך נזרעת, ארץ ישראל שותה ונזרעת, נזרעת ושותה, שותה בכל יום ונזרעת בכל יום.


אם זורעים במצרים ואחר כך משקים בהצפה מהנילוס – הזרעים נשטפים ואינם צומחים. אבל הגשם בא"י אינו שוטף את הזרעים.



ארץ מצרים: אם אתה עמל בה בפסל ובקרדום ונותן שנת עינך עליה, ואם לאו - אין בכך כלום

אבל ארץ ישראל אינה כן, אלא הם ישנים על מטותיהם והמקום מוריד להם גשמים.


החקלאי במצרים מוותר על שינה כדי לחפור תעלות השקיה ולתחזקן, ואילו בא"י ההשקיה היא טבעית.



משל למלך שהיה מהלך בדרך וראה בן טובים אחד ומסר לו עבד אחד לשמשו,
שוב ראה בן טובים אחר מעודן ומפונק ועסוק בפעולה ומכירו ואת אבותיו, ולכן עולה על הראשון

אמר גזרה שאני עושה בידי בעצמי ומאכילו!


המשל מתיחס לשורה הראשונה של ההשוואה: מצרים שותה מהנילוס הנמוך המשרת אותה כעבד, ואילו א"י שותה ישירות מהקב"ה.



כך כל הארצות נתנו להן שמשים לשמשן: מצרים שותה מן הנילוס, בבל שותה מן הנהרות
אבל ארץ ישראל אינה כן, אלא הם ישנים על מטותיהם והמקום מוריד להם גשמים,

וללמדך שלא כדרכי בשר ודם דרכי מקום: בשר ודם קונה לו עבדים שהם זנים ומפרנסים אותו

אבל מי שאמר והיה העולם קונה לו עבדים שיהא הוא זן ומפרנסם!


מסקנה נוספת מהמשל הנ"ל.



וכבר היו רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק מסובים בבית משתה בנו של רבן גמליאל,
מזג רבן גמליאל את הכוס לרבי אליעזר ולא רצה לטלו; נטלו רבי יהושע,
אמר לו רבי אליעזר: מה זה יהושע? בדין שאנו מסובים וגמליאל ברבי עומד ומשמשנו?
אמר לו רבי יהושע: הנח לו וישמש!

אברהם גדול העולם שמש מלאכי שרת, וכסבור שהם ערביים עובדי עבודה זרה


ראו בבא מציעא פו ב, שאברהם חשד במלאכים שהם עובדי ע"ז, וראו גם מכילתא, בסוף פרשה א שבמסכת עמלק ב, שגם משה למד מאברהם; אבל השוו בראשית רבה מח יא ואילך, שם יודע אברהם שמדובר במלאכים.



שנאמר (בראשית יח ב) "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים",
והלא דברים קל וחומר: ומה אברהם גדול העולם שמש מלאכי שרת, וכסבור שהם ערביים עובדי עבודה זרה,
גמליאל ברבי לא ישמשנו?

אמר להם רבי צדוק: הנחתם כבוד מקום ואתם עסוקים בכבוד בשר ודם!


דברי ר' צדוק מחזירים את הדיון לנושא הדרשה – הגשם שניתן בא"י ישירות מידי הקב"ה.



אם מי שאמר והיה העולם משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומגדל צמחים
ועורך שולחן לכל אחד ואחד, גמליאל ברבי לא ישמשנו?

אתה אומר לכך בא הכתוב, או לפי שארץ מצרים פסולת כל הארצות הקישה הכתוב לארץ ישראל?


רמז לדרשה אלטרנטיבית בגנותה של א"י, והשוו לעיל פיסקה לז, ההצעה לדרשה שא"י פסולה כקרני השור. כאן הדרשה האלטרנטיבית משווה את א"י למצרים כפסולת ומציעה שהיא עולה על מצרים אבל לא על שאר הארצות. הדרשה שלפנינו מציגה את הדמיון בין גן העדן (בעצים) למצרים (בזרעים), וטוענת שמצרים – ובפרט ארץ גושן בימים שגרו בה ישראל – היתה מבורכת במיוחד, ובכל זאת א"י עדיפה.



תלמוד לומר (בראשית יג י) "כגן ה' כארץ מצרים", "כגן ה'" - באילנות, "כארץ מצרים" – בזרעים!
או אינו מקישה אלא למגונה שבה? תלמוד לומר (ויקרא יח ג) "אשר ישבתם בה",
מקום שישבתם בו שנאמר (בראשית מז ו) "במיטב הארץ"!
או אינו מקישה אלא לשעת גנותה? תלמוד לומר "אשר יצאתם משם",
כשהייתם שם היתה מתברכת בשבילכם, ולא עכשיו, שאין ברכה עליה כדרך שהייתם אתם שם.

וכן אתה מוצא בכל מקום שהצדיקים הולכים - ברכה באת לרגלם


ראו גם בראשית רבה לט, על הברכה שמזוהה עם אברהם, וכאן לא הזכירו אותה כי היא מובנת מאליה, וראו בראשית רבה עג. והשוו את הרעיון הכללי ואת דברי ר' אלעזר בר' שמעון לתוספתא סוטה י



יצחק ירד לגרר - ברכה באת לרגליו, שנאמר (בראשית כו יב) "ויזרע יצחק",
ירד יעקב אצל לבן - ברכה באת לרגליו, שנאמר (בראשית ל כז) "נחשתי ויברכני ה' בגללך",
ירד יוסף אצל פוטיפר - ברכה באת לרגליו, שנאמר (בראשית לט ה) "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף",
ירד יעקב אצל פרעה - ברכה באת לרגליו, שנאמר (בראשית מז י) "ויברך יעקב את פרעה",
במה ברכו? שנמנעו ממנו שני רעב, שנאמר (בראשית נ כא) "ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם",

מה כלכול האמור להלן בשני רעבון הכתוב מדבר, אף כלכול האמור כאן בשני רעבון הכתוב מדבר!


שנות הרעב נפסקו כשירד יעקב למצרים, אבל חזרו לאחר מותו. רשב"י חולק וטוען שלא חזר הרעב למצרים, ור' אלעזר מצדיק את ת"ק – הוא ר' יוסי; וראו תוספתא סוטה י, רעיון דומה במילים אחרות.



רבי שמעון בן יוחי אומר: אין זה קדוש השם, שדברי צדיקים קיימים בחייהם ובטלים לאחר מיתתם!
אמר רבי אלעזר ברבי שמעון רואה אני את דברי רבי יוסי מדברי אבה,
שזה הוא קדוש השם: שכל זמן שהצדיקים בעולם ברכה בעולם,
נסתלקו צדיקים מן העולם - נסתלקה ברכה מן העולם.

וכן אתה מוצא בארון האלהים שירד לבית עובד אדום הגתי, ונתברך בשבילו
שנאמר (שמואל ב ו יב) "ויגד למלך דוד לאמר ברך ה' את בית עובד אדום ואת כל אשר לו בעבור ארון האלהים",
והלא דברים קל וחומר, ומה ארון: שלא נעשה לא לשכר ולא להפסד אלא לשברי לוחות שבו - נתברך בשבילו,
קל וחומר לצדיקים שבעבורם נברא העולם.
אבותינו באו לארץ - באת ברכה לרגלם,
שנאמר (דברים ו יא) "ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ובורות חצובים אשר לא חצבת."
רבי שמעון בן יוחי אומר: והלא בידוע שלא מלאתה, שעכשו באת לארץ,
"ובורות חצובים אשר לא חצבת", והלא בידוע שלא חצבת, שעכשו באת לארץ,
(דברים ו יא) "כרמים וזיתים אשר לא נטעת", והלא בידוע שלא נטעת, שעכשו באת לארץ,
מה תלמוד לומר מלאת, חצבת, נטעת? - זכותך היא שגרמה!
 
וכן אתה מוצא שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר,

היו אנשי הארץ בונים בתים וחופרים בורות שיחים ומערות נוטעים שדות וכרמים וכל עץ מאכל,


ראו גם מכילתא, פתיחתא דויהי. דורש את לשון הנוכח בביטוי 'ואכלת ושבעת'.



כדי שיבואו אבותינו לארץ וימצאו אותה מלאה ברכה.
או לפי שברכה זו עליהם יכול יהו הכנעניים אוכלים ושבעים? תלמוד לומר (דברים ו יא) "ואכלת ושבעת",
אתה אוכל ושובע, והם מונעים מנשיהם מבניהם ומבנותיהם,
כדי שיבואו אבותינו לארץ וימצאו אותה מלאה ברכה,
זו היא שאמרנו "אשר יצאתם משם": כשהייתם שם היתה ארץ מצרים מתברכת בשבילכם, ולא עכשיו
שאין ברכה עליה כדרך שהייתם אתם שם.

אתה אומר לכך בא הכתוב או להקיש ביאתה של זו לביאתה של זו?
ארץ מצרים הייתם עליה מניין שנים שמטים ויובלות, זמן מוגבל יכול אף בארץ כנען כן?
תלמוד לומר "לרשתה", לרשתה אתם באים, לא להיות עליה מניין שנים שמטים ויובלות,

אלא הפרש בין ביאתה של זו לביאתה של זו: ביאת ארץ מצרים רשות, ביאת ארץ ישראל חובה.


הברכה לא"י תלויה בהתנהגות העם – בניגוד לברכה במצרים. כאן לראשונה מוצג חסרון פיזי של ארץ ישראל: הברכה בה תלויה בעם ואינה אוטומטית כמו במצרים.



ארץ מצרים, בין שעושים רצונו של מקום ובין שאין עושים רצונו של מקום - הרי לכם ארץ מצרים;
ארץ ישראל אינו כן, אם אתם עושים רצונו של מקום - הרי לכם ארץ כנען; ואם לאו - הרי אתם גולים מעליה
וכן הוא אומר (ויקרא יח כח) "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה".

פיסקה לטעריכה

על דברים יא יא

(דברים יא יא) "והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות",


הרים קשים לעיבוד חקלאי, ולכן מציעים שבגנות א"י הכתוב מדבר; וראו גם לעיל פיסקה לז, בדרשה על החרמון המכונה 'פסולת של א"י'. אבל הדרשן ורשב"י מוצאים היבט טוב גם בהרים.



בשבח ארץ ישראל הכתוב מדבר!
אתה אומר כן, או בגנות ארץ ישראל הכתוב מדבר, שמזכיר בה הרים?
תלמוד לומר "ובקעות", מה בקעות לשבח אף הרים לשבח; ועוד שנותן טעם בהר - טעם בבקעה,
שפירות ההר קלים ופירות הבקעה שמנים.

רבי שמעון בן יוחי אומר: כשהיא בקעה - עושה בית כור,


רשב"י טוען שהשטח בהר הוא גדול יותר, כי הוא מחשב את המדרונות שאינם במישור.



כשהוא הר - הרי הוא עושה בית כור מן הצפון, בית כור מן הדרום, בית כור מן המזרח,
בית כור מן המערב, בית כור מלמעלה, ונמצא חמשה מכופלות!

שנאמר (יחזקאל ה ה) "כה אמר ה' אלהים זאת ירושלם בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות",


דרשה נפרדת: האם ירושלים היא ארץ או שרק 'סביבותיה ארצות'? – התשובה היא שבא"י יש סוגי קרקעות שונים ומגוונים, וראו גם בפיסקה לז לעיל.



ובמקום אחר קורא אותה "ארץ"; כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
ארץ שיש בה מיני ארצות הרבה: בית האדמה, בית החולות, בית העפר.

דבר אחר: "ארץ הרים ובקעות", מגיד שלא שוו טעם פירות הר לטעם פירות בקעה
ולא טעם פירות בקעה לטעם פירות הר,
אין לי אלא שלא שוו טעם פירות הר לטעם פירות בקעה ולא טעם פירות בקעה לטעם פירות הר,
מנין שלא שוו טעם פירות הר זה לטעם פירות הר אחר, ולא טעם פירות בקעה זו לטעם פירות בקעה אחרת?

תלמוד לומר "ארץ הרים ובקעות", הרים - הרים הרבה; בקעות - בקעות הרבה.


חלוקת א"י להרבה הרים ולהרבה בקעות, וכן חלוקתה ל12 שבטים מגדילות את הגיוון שבה, הניכר בפירותיה.



רבי שמעון בן יוחי אומר: שתים עשר ארצות נתנו, כנגד שנים עשר שבטי ישראל
ולא שוו טעם פירות שבטו של זה לטעם פירות שבטו של זה
ולא טעם פירות שבטו של זה לטעם פירות שבטו של זה!

ואלו הם: (דברים ו י-יא) "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה",


12 פעמים מופיעה המילה 'ארץ' בפרשיות המספרות בשבח א"י, ורשב"י מסיק שמדובר ב12 ארצות שטעם פירותיהן שונה ומגוון.



"והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה", "ארץ הרים ובקעות", "ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה",
(דברים ח ז-י) "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה", "ארץ נחלי מים", "ארץ חטה ושעורה",
"ארץ זית שמן ודבש", "ארץ אשר לא במסכנות", "ארץ אשר אבניה ברזל",
"על הארץ הטובה אשר נתן לך", "ארץ זבת חלב ודבש" - הרי שתים עשר ארצות
נתנו כנגד שנים עשר שבטי ישראל, ולא שוו טעם פירות שבטו של זה לטעם פירות שבטו של זה
ולא טעם פירות שבטו של זה לטעם פירות שבטו של זה,
תלמוד לומר "ארץ הרים ובקעות", הרים - הרים הרבה, בקעות - בקעות הרבה.

רבי יוסי בן המשולם אומר, מנין אתה אומר, שכשם שנותן מטעמים בארץ כך נותן מטעמים בים?

תלמוד לומר (בראשית א י) "ולמקוה המים קרא ימים",

והלא ים אחד הוא שנאמר (בראשית א ט) "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד",
מה תלמוד לומר "ולמקוה המים קרא ימים"?
מגיד שלא שוה טעם דג העולה מעכו לטעם דג העולה מצידון, ולא העולה מצידון לעולה מפמייס!

לפי שעפרו של הר קל ושל בקעה שמן,


הבקעה אינה מתמלאת בבוץ, והמים מצמיחים עשב.
לעניין גלוי ושאינו גלוי ראו לעיל פיסקה לח; כאן 'שאינו גלוי' הוא שדה במדרון מזרחי, שאינו גלוי לגשם.
בא"י יש גם השקיה ממי נהר וממי שלגים וממי הטל.



יכול יהיו מים גורשים את העפר למקום בקעה ותהא בקעה מחוסרת מים?
תלמוד לומר "ארץ הרים ובקעות", הר לפי מה שהוא ובקעה לפי מה שהיא,
וכן הוא אומר (זכריה י א) "שאלו מה' מטר בעת מלקוש... ומטר גשם יתן להם לאיש עשב בשדה",
או לפי שארץ ישראל מכופלת בהרים, יהא גלוי שותה, שאין גלוי אין שותה?
תלמוד לומר "למטר השמים תשתה מים", גלוי ושאין גלוי שותה!
וכן הוא אומר (איוב לז יא) "אף ברי יטריח עב יפיץ ענן אורו",
ואומר (איוב לז יב) "והוא מסבות מתהפך", שיהו עננים מקיפות אותה ומשקות אותה מכל רוח,
או לפי ששותה מי גשמים אבל אינו שותה מי שלוחים?
תלמוד לומר "למטר השמים תשתה מים", כשהוא אומר "מים" אף מי שלוחים שותה!
וכן הוא אומר (דברים ח ז) "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים",
או לפי ששותה מי שלוחים, אבל אינה שותה מי שלגים?
תלמוד לומר "למטר השמים תשתה מים", כשהוא אומר "מים" אף מי שלגים שותה!
וכן הוא אומר (ישעיה נה י) "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים",
ואומר (איוב לז ו) "כי לשלג יאמר הוי ארץ",
או לפי ששותה מי שלגים, אבל אינה שותה מי טללים?
תלמוד לומר "למטר השמים תשתה מים", כשהוא אומר "מים" אף מי טללים שותה!

דבר אחר: מה גשמים לברכה אף טללים לברכה,


דורש את הסמיכות הנפוצה של טל ומטר, שהטל אינו מעלה מחלות בצמחים אלא משקה אותם, בדומה למטר. בשורה האחרונה מופיע הטל כדימוי לקב"ה ולישראל, כברכה.



וכן הוא אומר (בראשית כז כח) "ויתן לך האלהים מטל השמים",
ואומר (דברים לב ב) "יערוף כמטר לקחי, תיזל כטל אמרתי",
ואומר (הושע יד ו) "אהיה כטל לישראל", ואומר (מיכה ה ו) "והיה שארית יעקב כטל מאת ה'".

פיסקה מעריכה

על דברים יא יב

(דברים יא יב) "ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה", וכי אותה בלבד הוא דורש?


דרשה על פרטיקולריות לעומת אוניברסליות. אמנם הקב"ה מחוייב לכל העולם, אבל ההשגחה שלו על העולם היא נספח להשגחתו על ארץ ישראל, עם ישראל, המקדש והר סיני.



והלא כל הארצות הוא דורש, שנאמר (איוב לח כו) "להמטיר על ארץ לא איש... להשביע שואה ומשואה",
ומה תלמוד לומר "ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה"?
כביכול אין דורש אלא אותה; ובשביל דרישה שדורשה - דורש כל הארצות עמה.
כיוצא בו אתה אומר (תהלים קכא ד) "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל",
וכי ישראל בלבד הוא שומר? והלא הוא שומר את הכל
שנאמר (איוב יב י) "אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש", ומה תלמוד לומר "שומר ישראל"?
כביכול שאינו שומר אלא ישראל; ובשביל שמירה ששומרם - שומר את הכל עמהם.
כיוצא בו אתה אומר (מלכים א ט ג) "והיו עיני ולבי שם כל הימים",
והלא כבר נאמר (זכריה ד י) "עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ",
ואומר (משלי טו ג) "בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים",
ומה תלמוד לומר "והיו עיני ולבי שם כל הימים"? כביכול אין עיני ולבי אלא שם.
כיוצא בו אתה אומר (תהלים כט ח) "קול ה' יחיל מדבר, יחיל ה' מדבר קדש",
מה תלמוד לומר? זה ביותר.

"דורש אותה" - נתנה לדרישה, להפריש ממנה חלה תרומה ומעשרות


החוקים המחייבים הפרשת מתנות חלים רק בא"י.



או אף שאר ארצות נתנו לדרישה? תלמוד לומר "אותה",
אותה נתנה לדרישה, ולא שאר ארצות נתנו לדרישה.

דבר אחר: "דורש אותה", מגיד שנתנה בשכר דרישה


לפי הדרשה א"י מוצגת כשכר על לימוד התורה, בדומה לפשט שבו היא שכר על קיום מצוות, ובניגוד למושג של 'מצוות יישוב א"י', שלפיו היא חובה וטורח המוטל עלינו בניגוד לנוחותנו.



שנאמר (דברים יא יט-כא) "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם... למען ירבו ימיכם וימי בניכם",
ואומר (תהלים קה מד-מה) "ויתן להם ארצות גוים... בעבור ישמרו חקיו".

"תמיד עיני ה' אלהיך בה", כתוב אחד אומר "תמיד עיני ה' אלהיך בה",


הקב"ה מביט תמיד לא"י, וההבדל בין הפסוקים הוא רק בתוצאות של ההבטה הזאת: כשהוא מביט לטובה אין ישראל ניזוקים, וכשהוא מביט לרעה, כשאין ישראל עושים רצונו – הארץ רועדת ונהרסת.
כאן מתחיל המדרש לעסוק בקושי שבמגורים בא"י, הקיים אם אין עושים רצונו.



וכתוב אחד אומר (תהלים קד לב) "המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו",
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? כשישראל עושים רצונו של מקום "תמיד עיני ה' אלהיך בה", ואינם ניזוקים,
וכשאין ישראל עושים רצונו של מקום "המביט לארץ ותרעד".

לענין טובה הוא אומר "תמיד עיני ה' אלהיך בה", לענין רעה הוא אומר "המביט לארץ ותרעד",

לענין טובה כיצד? היו רשעים בראש השנה ונגזרו עליהם גשמים מועטים - וחזרו בהם,


דורש את הפסוק כולו, כולל הסיום 'מראשית שנה ועד אחרית השנה': למרות שנגזר דין מסויים בראש השנה – ניתן לתקן אותו או לקלקל אותו בהתאם להתנהגות הציבור גם מאוחר יותר.



להוסיף עליהם אי איפשר, אלא "תמיד עיני ה' אלהיך בה",
מורידם בזמנם ומשלח בהם את הברכה, ומורידם על הארץ כשהיא צריכה להם.
לענין רעה כיצד? הרי שהיו צדיקים בראש השנה ונגזרו עליהם גשמים מרובים - וחזרו בהם,
לפחות מהם אי איפשר, אלא "המביט לארץ ותרעד",
מורידם שלא בזמנם ושולח בהם את המארה, ומורידם על הארץ שאינה צריכה להם, לימים ולמדברות
שנאמר (איוב כד יט) "ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו",
מעשים שעשיתם עמדי בימות החמה, שלא הפרשתם תרומה ומעשרות - מנעו מכם את הגשמים.

"מראשית השנה ועד אחרית שנה", מגיד שמראשית השנה נגזרו עליה כמה גשמים כמה טללים,

כמה חמה תזרח עליה, כמה רוחות נושבות עליה.


ראו לעיל, וראו ראש השנה א, ב, שם 'בחג נידונים על המים', ולא בראש השנה.



דבר אחר: "מראשית השנה" אני אברך אתכם במשא ומתן, בבנין ובנטיעה, באירוסים ובנשואים

ובכל מה שאתם שולחים בו את ידיכם אני אברך אתכם.


הברכה מראש השנה היא על כל צרכי האדם, ולא רק בגשם. הסגנון, בגוף ראשון - מושפע משמות כ כא.



דבר אחר: "מראשית השנה ועד אחרית שנה", וכי יש פירות בשדה מתחלת השנה ועד סופה?
אלא הם ברשותי ליתן בהם ברכה בבית, כשם שאני נותן בהם ברכה בשדה,

שנאמר (דברים כח ח) "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידיך",


הברכה והמארה עשויות להתגשם גם במאוחר, לאחר שהפירות אוחסנו ואפילו לאחר שנאכלו. ברכה מאפשרת התנהגות של מעט כאילו הוא הרבה ומאירה – להפך. כך מנוטרל המושג של יום דין מסויים, וראו גם בדרשה לעיל, 'לעניין טובה' וכו'.



ואומר (חגי ב יט) "העוד הזרע במגורה... מן היום הזה אברך",
מנין אף באוצר? שנאמר (דברים כח ג) "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה",
מנין אף בעיסה? שנאמר (דברים כח ה) "ברוך טנאך ומשארתך",
מנין אף בכניסה וביציאה? שנאמר (דברים כח ו) "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך",
מנין אף באכילה ובשביעה? תלמוד לומר (דברים ח י) "ואכלת ושבעת וברכת",
מנין אף כשירדו לתוך מעיך? תלמוד לומר (שמות כג כה) "והסירותי מחלה מקרבך",
הם ברשותי ליתן בהם ברכה בבית, כשם שאני נותן בהם ברכה בשדה
לא כינה ורקבובית בפירות, ולא יין מחמיץ, ולא שמן מבאיש
או, לפי שמדת טובה מרובה ממדת פורענות,
יכול לא יהו ברשותי ליתן בהם מארה בבית כשם שאני נותן בהם מארה בשדה?
תלמוד לומר (חגי א ט) "והבאתם הבית ונפחתי בו",
ואומר (דברים כח כ) "ישלח ה' בך את המארה את המהומה ואת המגערת",
מנין אף באוצר? תלמוד לומר (דברים כח טז) "ארור אתה בעיר",
מנין אף בעיסה? תלמוד לומר (דברים כח יז) "ארור טנאך ומשארתך",
מנין אף בכניסה וביציאה? תלמוד לומר (דברים כח יט) "ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך",
מנין אף באכילה ובשביעה? תלמוד לומר (ויקרא כו כו) "ואכלתם ולא תשבעו",
מנין לכשירדו לתוך מעיים? תלמוד לומר (מיכה ו יד) "וישחך בקרבך",
הם ברשותי ליתן בהם מארה בבית כשם שאני נותן בהם מארה בשדה,
כינה ורקבובית בפירות, ויין מחמיץ ושמן מבאיש.

רבי שמעון בן יוחי אומר: משל למלך בשר ודם שהיו לו בנים ועבדים הרבה


רשב"י מדגיש שוב את התלות הקיומית של החיים בא"י בקב"ה וברצונו הטוב.



והיו נזונים ומתפרנסים מתחת ידו ומפתחות של אוצר בידו,
כשהם עושים רצונו הוא פותח את האוצר, והם אוכלים ושבעים,
וכשאין עושים רצונו הוא נועל את האוצר, והם מתים ברעב.
כך ישראל: כשעושים רצונו של מקום (דברים כח יב) "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים",
וכשאינם עושים רצונו, מה הוא אומר?
(דברים יא יז) "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר".

רבי שמעון בן יוחי אומר: ככר ומקל ירדו כרוכים מן השמים,


רשב"י מציג את השכר והעונש במונחים ככר ומקל, ולא כמו ישעיה המשתמש במונחים טוב וחרב.



אמר להם: אם עשיתם את התורה - הרי ככר לאכל, ואם לאו - הרי מקל ללקות בו,
היכן פירושו של דבר? (ישעיה א יט) "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו
ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו כי פי ה' דבר".

רבי אלעזר המודעי אומר: ספר וסייף ירדו כרוכים מן השמים,


המקור למונחים ספרא וסייפא. הדרשה של ר' אלעזר דורשת את סיפור גן עדן כסיפור נתינת התורה: עץ החיים הוא התורה ולהט החרב הוא העונש למי שאינו שומר אותה.



אמר להם: אם עשיתם את התורה הכתובה בזה - הרי אתם ניצולים מזה,
ואם לאו - הרי אתם לוקים בו.
היכן פירושו של דבר? (בראשית ג כד) "ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן
את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים.

פיסקה מאעריכה

על דברים יא יג

(דברים יא יג) "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי", למה נאמר?


הדרשה מבארת את הפרשה כקשורה למצוות לימוד תורה ולאו דווקא לקיום המצוות בכלל. והשוו לדברי ר' יהושע בן קרחה בברכות ב ב, שהפרשה עוסקת בקיום המצוות.
לפי הדרשה לימוד התורה הוא גם במצוות שאין הלומדים יכולים לקיים באותו הזמן. והשוו אבות ד ה.



לפי שנאמר (דברים ה א) "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם",
שומע אני שלא נתחייבו בתלמוד במצוות לימוד התורה התיאורטית עד שנתחייבו במעשה בקיום המצוות באופן מעשי?
תלמוד לומר "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי", מגיד שמיד נתחייבו בתלמוד,
ואין לי אלא מצות עד שלא נכנסו ישראל לארץ, כגון בכורות וקרבנות ומעשר בהמה מצוות שהיו חייבים בהן גם במדבר

מצות משנכנסו ישראל לארץ, כגון העומר והחלה ושתי הלחם ולחם הפנים, שחייבים בהן רק אחרי שנכנסו לא"י מנין?


לעניין לחם הפנים – אמנם היו מחוייבים בו גם במדבר, אבל רק לאחר שבעת ימי המילואים (ראו תוספתא מנחות ז ב;) ואילו בלימוד המצווה היו מחוייבים לפני כן- דורש את הכפילות 'שמוע תשמעו'.



תלמוד לומר "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי", לרבות שאר מצות.
אין לי אלא עד שלא כבשו וישבו

משכבשו וישבו, כגון לקט שכחה ופיאה ומעשרות ותרומה שמטים ויובלות, מצוות התלויות בנחלת הארץ מניין?


כאן דורש את 'מצוותי'.



תלמוד לומר "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי", להוסיף עליהם מצות אחרות.

"ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם", מגיד שמעשה תלוי בתלמוד, ואין תלמוד תלוי במעשה

וכן מצינו, שענש על התלמוד יותר מן המעשה


הדרשה ממשיכה לפתח את המתח בין לימוד התורה לקיומה. נראה שהמתח הזה קשור גם למתח בין החכמים לחסידים הראשונים, וראו אבות ב ה, וכן תוספתא מע"ש ג יז. ההעדפה בדרשה היא כמובן ללימוד, המזוהה עם אמת, חסד (!) ודעת.



שנאמר (הושע ד א) "שמעו דבר ה' בית ישראל כי ריב לה' עם יושבי הארץ
כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ",
"אין אמת" - אין דברי אמת נאמרים, שנאמר (משלי כג כג) "אמת קנה ואל תמכור"
"ואין חסד" - אין דברי חסד נאמרים, שנאמר (תהלים קיט סד) "חסדך ה' מלאה הארץ"
"ואין דעת" - אין דברי דעת נאמרים, שנאמר (הושע ד ו) "נדמו עמי מבלי הדעת כי אתה הדעת מאסת".

ואומר (ישעיה ה כד) "לכן כאכול קש לשון אש וחשש להבה ירפה"


הפסוק מישעיה מתאר מצב שבו אוכל הקש את האש, בניגוד למצב הרגיל שבו ההפך מתרחש; וראו עובדיה א יח.



וכי יש לך קש שהוא אוכל אש? אלא קש זה הוא עשו הרשע
שכל זמן שישראל מרפים ידיהם מן (המצות)[התורה] - שולט בהם
ואומר (ירמיה ט יא-יב) "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה

על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר?


דורש 'את תורתי' במובן 'את לימוד תורתי; ובדומה "את תורת ה'" – את לימוד התורה.



ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה"
ואומר (עמוס ב ד) "כה אמר ה' על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו
על מאסם את תורת ה' וחוקיו לא שמרו".

וכבר היו רבי טרפון ורבי עקיבה ורבי יוסי הגלילי מסובים בבית עריס בלוד


לפי המסקנה התלמוד גדול כי הוא מביא לידי קיום המצוות; אבל נראה שר' עקיבא מעדיף אפילו תלמוד שאינו מביא למעשה על פני המעשה עצמו. ר' טרפון טוען כשיטת החסידים, והשוו אבות א יז, וכן אבות ג ט.



נשאלה שאלה זו לפניהם: מי גדול, תלמוד או מעשה? אמר ר' טרפון: גדול מעשה!
ר' עקיבה אומר: גדול תלמוד! ענו כולם ואמרו: גדול תלמוד, שהתלמוד מביא לידי מעשה!

רבי יוסי הגלילי אומר: גדול תלמוד, שקודם לחלה ארבעים שנה, ולמעשרות חמשים וארבע,


ר' יוסי, בעל "סדר עולם", מדגיש את העובדה שהתלמוד התקיים לפני המעשה בהרבה מצוות, ומכאן שהוא גדול ממנו. כך גם בתקופת חז"ל, כשהרבה מצוות לא יכלו להתקיים עקב החורבן. ראו בתחילת הפיסקה שהמעשרות ניתנו רק לאחר שחלפו 14 שנים מהכניסה לארץ (שנות הכיבוש והחלוקה), ואילו השביעית התקיימה לאחר עוד שבע שנים והיובל – 49 שנים אחרי חלוקת הארץ.
הדרשה מסתיימת בתיאור השכר על לימוד התורה – שוב בהנחה שהפרשה עוסקת במצוות הלימוד ולא בחובת המעשה.



ולשמטים ששים ואחת, וליובלות מאה ושלש
וכשם שענש על התלמוד יותר מן המעשה כך נתן שכר על התלמוד יותר מן המעשה
שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", מהו אומר? "למען ירבו ימיכם וימי בניכם"
ואומר (תהלים קה מד-מה) "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו" וגו'.

"אשר אנכי מצוה אתכם היום",


הדגש בדרשה שלפנינו הוא שאין היררכיה בלימוד התורה, וערך הלימוד אינו קשור לזהות האומרו אלא לתוכן הדברים, ובלשון הרמב"ם: 'שמע האמת ממי שאמרה' (שמונה פרקים לרמב"ם הקדמה). דבר תורה מהקטן שבישראל מוערך כאילו נאמר ישירות מהקב"ה עצמו, המכונה "רועה אחד" בקריאת שמע.



מנין אתה אומר שאם שמע אדם דבר מפי קטן שבישראל יהא בעיניו כשומע מפי חכם?
תלמוד לומר "אשר אנכי מצוה אתכם",
ולא כשומע מפי חכם, אלא כשומע מפי חכמים, שנאמר (קהלת יב יא) "דברי חכמים כדרבונות"

מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה, להביא חיים לבעליה

כך דברי תורה מכוונים דעתו של אדם לדעת המקום,
ולא כשומע מפי חכמים, אלא כשומע מפי סנהדרין; שנאמר "בעלי אסופות"
ואין אסופות אלא סנהדרין, שנאמר (במדבר יא טז) "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל"
ולא כשומע מפי סנהדרין, אלא כשומע מפי משה, שנאמר (קהלת יב יא) "נתנו מרועה אחד"
ואומר (ישעיה סג יא) "ויזכור ימי עולם משה עמו"
ולא כשומע מפי משה, אלא כשומע מפי הגבורה, שנאמר "נתנו מרועה אחד",
ואומר (תהלים פ ב) "רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיעה"
ואומר (דברים ו ד) "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד".

הרי הוא אומר (שיר השירים ז ה) "עיניך ברכות בחשבון על שער בת רבים"


דרשה נוספת בזכותם של חכמים וחשבונותיהם, המתקיימים בבתי המדרש. לפי הדרשה בזכותם תבוא הגאולה ע"י אליהו הנביא.



"עיניך" - אלו זקנים המתמנים על הצבור
וכן הוא אומר (ישעיה כט י) "כי נסך עליכם ה' רוח תרדמה ויעצם את עיניכם",
"ברכות" - מה ברכה זו, אין אדם יודע מה שבתוכה - כך אין אדם עומד על דברי חכמים,
"בחשבון" - בחשבונות שנגמרים בעצה ובמחשבה; היכן נגמרים? בבתי מדרשות, "על שער בת רבים",
מה הוא אומר (שיר השירים ז ה) "אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק"
אם עשיתם את התורה - קוו לאליהו, שאמרתי לו (מלכים א יט טו) "לך שוב לדרכך מדברה דמשק"
ואומר (מלאכי ג כב–כד) "זכרו תורת משה עבדי... הנה אנכי שולח... והשיב וגו'.

"לאהבה את ה' אלהיכם", שמא תאמר: הריני למד תורה בשביל שאעשיר, בשביל שאקרא רבי

בשביל שאקבל שכר לעולם הבא? תלמוד לומר "לאהבה את ה' אלהיכם",


לימוד התורה צריך להיות לשם קיום המצווה ולא כדי לזכות בהישגים אחרים, והשוו לסיפור על אלישע בן אבויה בירושלמי חגיגה ב א.



כל שאתם עושים - לא תהו עושים אלא מאהבה.

"ולעבדו" - זה תלמוד. אתה אומר זה תלמוד, או אינו אלא עבודה?


לפי הדרשה עבודת ה' היא בעיקר בלימוד התורה. העבודה אינה בקרבנות המקדש, כדעת הצדוקים, שהרי אדם הראשון לא הקריב קרבנות אלא עבד את ה' בגן העדן, ולפי הדרשה עשה זאת בלימוד התורה ובשמירת המצוות. הויכוח עם הצדוקים בעניין זה ניכר, כנראה, כבר במשנה ברכות א א, המזכירה את הכהנים בהקשר של מצוות קריאת שמע - היא מצוות לימוד התורה!



הרי הוא אומר (בראשית ב טו) "ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה"
וכי מה עבודה לשעבר ומה שמירה לשעבר? הא למדת: לעבדה - זה תלמוד; ולשמרה - אלו מצות!
וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה - כך תלמוד קרוי עבודה!

דבר אחר: ולעבדו - זו תפלה; אתה אומר זו תפלה, או אינו אלא עבודה?


דרשה דומה לקודמתה, המסיקה שעבודת ה' היא בתפילה הנעשית בלב. שתי הדרשות מציגות שני תחליפים לעבודת המקדש שאינה יכולה להתקיים אחרי החורבן ואף בגלות בבל. חכמים קבעו שהתפילה היא כנגד התמידים והיא התחליף לפולחן המקדש. הפסוק מתהלים ממחיש את הרעיון הזה, והפסוקים מדניאל מציגים תפילה בבבל כעבודה.



תלמוד לומר "בכל לבבכם ובכל נפשכם"; וכי יש עבודה בלב? הא מה תלמוד לומר "ולעבדו" - זו תפלה!
וכן דוד אומר (תהלים קמא ב) "תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב",
ואומר (דניאל ו יא) "ודניאל כדי ידע די רשים כתבא על לביתיה וגו'
ואומר (דניאל ו כא) "וכמקרביה לגבא לדניאל בקל עציב זעק ענא מלכא ואמר לדניאל
דניאל עבד אלהא חייא אלהך די אנת פלח ליה בתדירא היכל לשיזבותך מן אריותא"
וכי יש פולחן בבבל? הא מה תלמוד לומר "ולעבדו" - זו תפלה!
וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה - כך תפלה קרויה עבודה!

רבי אליעזר בן יעקב אומר: "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" - הרי זו אזהרה לכהנים


ר' אליעזר בן יעקב מציג את הפרשנות הכוהנית לעבודה כעבודה במקדש, שהכהנים צריכים להתרכז בזמן ההקרבה 'בכל לבבם', ולחשוב על ששה דברים, ראו זבחים ד ו.



שלא יהא לבם חולק בשעת עבודה.

דבר אחר: מה תלמוד לומר "בכל לבבכם ובכל נפשכם"?


דרשה על הכפילות בין פרשת שמע לפרשתנו. כאן מתפרשת הפרשה כחובת העשיה ולא כלימוד תורה, והשוו גם דרשת ר' יהושע בן קרחה בברכות ב ב.
השורה האחרונה מעבירה את הדרשן לפסוק הבא.



והלא כבר נאמר (דברים ו ה) "בכל לבבך ובכל נפשך"? להלן ליחיד, כאן לציבור
להלן לתלמוד כאן למעשה. הואיל ושמעת - עשה!
עשיתם מה שעליכם - אף אני אעשה מה שעלי: (דברים יא יד) "ונתתי מטר ארצכם בעתו"!

פיסקה מבעריכה

על דברים יא יד

(דברים יא יד) "ונתתי", אני, לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח!


ראו לעיל פיסקה לח, 'משל למלך שהיה מהלך בדרך'.



"מטר ארצכם", ולא מטר כל הארצות
כן הוא אומר (איוב ה י) "הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות"
רבי נתן אומר: "בעתו" - מלילי שבת ללילי שבת, כדרך שירדו בימי שלמצו שלומציון המלכה
וכל כך למה? רבי אומר: כדי שלא ליתן פתחון פה לבאי העולם לומר הרי היכן שכר כל המצות
אלא (ויקרא כו ג-ד) "אם בחוקותי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם"
"והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי, ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש".

ומנין שנתנה ברכה אחת לישראל שכל הברכות כלולות בה?


ברכת יבולי השדה כוללת את כל הברכות הגשמיות, ועדיפה על ברכת הכסף.



תלמוד לומר (קהלת ה ט) "אוהב כסף לא ישבע כסף ומי אוהב בהמון לא תבואה"
ואומר (קהלת ה ח) "ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד"
מלך זה שולט באוצרות של כסף וזהב, ואינו משועבד אלא ליוצא מן השדה
הא למדת שנתנה ברכה אחת לישראל שכל הברכות כלולות בה.

"יורה", שיורד ומורה את הבריות להכניס פרותיהם ולהטיח גגותיהם ולעשות כל צרכיהם.


דורש יורה מלשון הוראה, פקודה.



דבר אחר: "יורה" - שמתכוין לארץ ואינו יורד בזעף.


דורש יורה בניגוד ליורד (בזעף).



דבר אחר: "יורה" שיורד ומרוה את הארץ ומשקה עד תהום

וכן הוא אומר (תהלים סה יא) "תלמיה רוה נחת גדודיה"


דורש יורה מלשון מרווה.




יורה במרחשון ומלקוש בניסן.


דורש בעתו, שאינו מקדים ומאחר.



אתה אומר יורה במרחשון ומלקוש בניסן, או יורה בתשרי ומלקוש באייר?
תלמוד לומר "בעתו": יורה במרחשון ומלקוש בניסן
וכן הוא אומר (יחזקאל לד כו) "והורדתי הגשם בעתו" וגו'

או מה יורה: משיר פרות שוטף זרעים שוטף גרנות?


דוחה מדרשים שליליים על יורה ומלקוש: יורה מלשון יריה וסקילה, ומלקוש מלשון מעלה סקאין (מביא ארבה).
הפסוק מיואל מוכיח שהיורה הוא גשם ברכה, וסמיכות הביטויים מוכיחה שגם המלקוש הוא ברכה ואינם גשמי זעף כמו שירדו לחוני המעגל, ראו תענית ג ח.



תלמוד לומר "מלקוש": מה מלקוש לברכה אף יורה לברכה,
או מה מלקוש, מפיל בתים ועוקר אילנות ומעלה סקאין?
תלמוד לומר "יורה": מה יורה לברכה אף מלקוש לברכה
וכן הוא אומר (יואל ב כג) "ובני ציון גילו ושמחו בה' אלהיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה".

"ואספת דגנך תירושך ויצהריך", דגנך מלא, מרובה תירושך מלא, יצהרך מלא


העבודה בשדה תהיה מרובה: הקציר והדיש ימשכו עד עונת הבציר, דריכת הענבים תימשך עד עונת הזריעה, והחריש ימשך עד הקציר. שוב, הדרשה דוחה (על סמך הפסוקים מויקרא) מדרשי גנאי, שלפיהם יספיק אדם לאסוף את פירותיו במהירות מפני מיעוטם.



אתה אומר דגנך מלא תירשך מלא יצהרך מלא,
או ואספת דגנך תירושך ויצהרך מפני מיעוט הפירות?
תלמוד לומר (ויקרא כו ה") "והשיג לכם דיש את בציר",
מקיש דיש לבציר: מה בציר משאתה מתחיל בו אי אתה יכול להניחו
אף דיש משאתה מתחיל בו אי אתה יכול להניחו.
דבר אחר: שיהא חורש בשעת עד שעת קציר וקוצר בשעת חריש
וכן איוב אומר (איוב כט יט) "וטל ילין בקצירי".

דבר אחר: "ואספת דגנך", למה נאמר?


ר' ישמעאל דורש מהחכם להגביל את עיסוקו בתורה ולהשקיע זמן בעבודת האדמה; רשב"י מפרש את הפסוקים כתוכחה: במצב שישראל חוטאים – ענשם הוא שעליהם לאסוף את היבולים בעצמם. עבודת האדמה היא עונש בעיניו, ואילו המצב הרצוי הוא שהיא תיעשה ע"י הגויים, ואילו ישראל ילמדו תורה; וראו גם מכילתא שבתא א, וראו דברי רשב"י גם במכילתא ויסע ב, 'לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן'.



לפי שנאמר (יהושע א ח) "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", שומע אני כמשמעו?
תלמוד לומר "ואספת" וגו', דרך ארץ דברה תורה! דברי רבי ישמעאל
רבי שמעון בן יוחי אומר: אין לדבר סוף! קוצר בשעת קציר, חורש בשעת חריש,
דש בשעת שרב, זורה בשעת הרוח! אימתי אדם למד תורה?
אלא כשישראל עושים רצונו של מקום - מלאכתם נעשית על ידי אחרים
שנאמר (ישעיה סא ה) "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וגו'
וכשאינם עושים רצון המקום - מלאכתם נעשית על ידי עצמם
ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשה על ידם, שנאמר (דברים כח מח) "ועבדת את אויביך" וגו'.

דבר אחר: "ואספת דגנך תירושך ויצהריך",


דורש 'ואספת' – כיוסף, שהעשיר את מצרים בכסף ובזהב. ארץ ישראל תייצא לכל הארצות מפירותיה.



שתהא ארץ ישראל מלאה דגן תירוש ויצהר, וכל הארצות דובאות מביאות למלאות אותה כסף וזהב
כענין שנאמר (בראשית מז יד) "וילקט יוסף את כל הכסף"
ואומר (דברים לג כה) "וכימיך דבאיך", שיהיו כל הארצות דובאות כסף וזהב לארץ ישראל.

דבר אחר "דגנך" כמשמעו, "תירשך" זה היין


מפרש את הפשט של המילים העתיקות "תירושך ויצהרך".



כענין שנאמר (ישעיה סה ח) "כה אמר ה' כאשר ימצא התירוש באשכול",
"יצהרך" זה השמן, כענין שנאמר (יואל ב כד) "והשיקו היקבים תירוש ויצהר".

דבר אחר: דגנך לך, תירושך לך, יצהרך לך,


דורש את כ השייכות, שהיבולים יהיו לישראל, ולא לפולשים כבימי גדעון ובימי חז"ל עצמם.



לא כענין שנאמר (שופטים ו ג) "והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו"
אלא כענין שנאמר ([ישעיה סב ח]]-ט) "נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו אם אתן את דגנך עוד מאכל...
כי מאספיו יאכלוהו והללו את ה', ומקבציו ישתוהו בהר קדשי".

פיסקה מגעריכה

על דברים יא טו-יז

(דברים יא טו) "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", שלא תהא מצטער למדברות להוביל את הבהמה למרעה


הדרשה מתקשה בביטוי 'עשב בשדך', שלכאורה יעלה העשב במקום היבול המצופה.



אתה אומר שלא תהא מצטער למדברות, או אינו אלא "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" כמשמעו?
תלמוד לומר "ואכלת ושבעת"
הא מה אני מקיים "ונתתי עשב בשדך לבהמתך"? שלא תהא מצטער למדברות
רבי יהודה בן בבא אומר: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" – בין התחומים בין שדה לשדה

ר' שמעון בן יוחי אומר: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך"


רשב"י מפרש שיעלה העשב אבל לא יפחית את היבול העיקרי. דרשתו כאן סותרת את דרשתו לעיל בפיסקה מב.



שתהא גוזז ומשליך לפני בהמתך כל ימות הגשמים
ואתה מונע ידך ממנה קודם לקציר שלשים יום - והיא עושה ואינה פוחתת מדגנה

רבי אומר: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" - זה פשתן


הפשתן נאכל גם ע"י הבהמה וגם ע"י האדם, אבל בעיקרו הוא מוצר מסחרי המכניס כסף, וכן בתהלים העשב נועד לעבודת האדם ובעבורו קונה החקלאי לחם.



וכן הוא אומר (תהלים קד יד) "מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ".

"ואכלת ושבעת" - סימן טוב לאדם כשבהמתו אוכלת ושבעה


אמנם הבהמה היא שאוכלת, אבל היא חוזרת ותורמת לעבודת התבואה.



וכן הוא אומר (משלי יב י) "יודע צדיק נפש בהמתו".
דבר אחר: "ואכלת ושבעת" - כשבהמתך אוכלת ושבעה עובדת בכח האדמה
שנאמר (משלי יד ד) "ורב תבואות בכוח שור".

דבר אחר: "ואכלת ושבעת" - מן הולדות


אכילת האדם אינה את העשב אלא את ולדות הבהמה.



אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר (ירמיה לא יא) "ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה'
על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר".

(דברים יא טו-טז) "ואכלת ושבעת, השמרו לכם פן יפתה לבבכם",


דורש את סמיכות הפסוקים טו-טז: דווקא לאחר שתאכל ותשבע עולה הסכנה של מרד בקב"ה.



אמר להם: הזהרו שמא תמרדו במקום! שאין אדם מורד במקום אלא מתוך שובע
שנאמר (דברים ח יב-יג) "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת,
ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך"
מהו אומר? (דברים ח יד) "ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך"!
כיוצא בו אתה אומר (דברים לא כ) "כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו זבת חלב ודבש",
מהו אומר? "ופנה אל אלהים אחרים"!
כיוצא בו אתה אומר (שמות לב ו) "וישב העם לאכול ושתה", מהו אומר?
(שמות לב ח) "עשו להם עגל מסכה"!

וכן אתה מוצא באנשי דור המבול, שלא מרדו במקום אלא מתוך שובע


לעניין דור המבול, אנשי המגדל ואנשי סדום ראו תוספתא סוטה ג ב-ג, וכן מכילתא שירה ב.



מה נאמר בהם? (איוב כא ט-יג) "בתיהם שלום מפחד... שורו עבר... ישלחו כצאן עויליהם... יבלו בטוב ימיהם"
היא גרמה להם: (איוב כא יד-טו) "ויאמרו לאל סור ממנו, מה שדי כי נעבדנו" וגו'
אמרו: טפה אחת של גשמים היא, אין אנו צריכים לו! (בראשית ב ו) "ואיד יעלה מן הארץ"!
אמר להם המקום: בטובה שהיטבתי לכם, בה אתם מתגאים לפני? - בה אני נפרע מכם!
(בראשית ז יב) "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה"!

רבי יוסי בן דורמסקית אומר: הם נתנו עיניהם עליונה ותחתונה כדי לעשות תאותם


ר' יוסי מזהה את חטא דור המבול עם סיפור בני האלוהים ובנות האדם, כלומר בתחום המיני.



אף המקום פתח עליהם מעיינות עליונים ותחתונים כדי לאבדם
שנאמר (בראשית ז יא) "ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו".
וכן אתה מוצא באנשי מגדל, שלא מרדו במקום אלא מתוך שובע
מה נאמר בהם? (בראשית יא א-ב) "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים
ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם"
ואין ישיבה האמורה כאן אלא אכילה ושתיה,
כענין שנאמר (שמות לב ו) "וישב העם לאכול ושתה ויקומו לצחק"
היא גרמה להם שאמרו (בראשית יא ד) "הבה נבנה לנו עיר" וגו'
מה נאמר בהם? (בראשית יא ח) "ויפץ ה' אותם משם"!
וכן אתה מוצא באנשי סדום, שלא מרדו במקום אלא מתוך שובע
מה נאמר בהם? (איוב כח ה-ח) "ארץ ממנה יצא לחם, מקום ספיר אבניה,
נתיב לא ידעו עיט, לא הדריכוהו בני שחץ" וגו'
אמרו אנשי סדום: הרי מזון אצלינו, הרי כסף וזהב אצלינו, נעמוד ונשכח תורת הרגל מארצנו!
אמר להם המקום: בטובה שהיטבתי לכם אתם מבקשים לשכח תורת הרגל מביניכם?
אני משכח אתכם מן העולם!
מה נאמר בהם (איוב כח ד) "פרץ נחל מעם גר"
(איוב יב ה-ו) "לפיד בוז... ישליו אוהלים לשודדים ובטוחות למרגיזי אל"
היא גרמה להם "לאשר הביא אלוה בידו"!
וכן הוא אומר (יחזקאל טז מח-נ) חי אני נאום ה' אלהים אם עשתה סדם...
הנה זה היה עון סדם אחותך" כל כך "ויד עני ואביון לא החזיקה ותגבהינה"

כיוצא בו אתה אומר (בראשית יג י) "כי כלה משקה",


הדרשה על 'כולה משקה' – 'ותשקינה' אינה בתוספתא אבל במכילתא שם היא נמצאת. הכותרת שם היא 'שבמה שנתגאו לפניו – בו נפרע מהם', ובהקשר זה הדרשה מובנת. כאן הכותרת היא 'שלא מרדו במקום אלא מתוך שובע', והדרשה אינה מתאימה כאן.
בהמשך עובר המדרש להרחבה בעניין 'אם כך נתן למכעיסיו – קל וחומר לעושי רצונו'.



מהו אומר? (בראשית יט לג) "ותשקין את אביהם יין"
ומאין היה להן יין במערה? אלא שנזדמן להן לשעה

וכן הוא אומר (יואל ד יח) "והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס"


לפי הדרשה היין שבו השתמשו בנות לוט נבע בדרך נס מההרים שבמערה.



אם כך נתן למכעיסיו - קל וחומר לעושי רצונו.

ר' מאיר אומר: הרי הוא אומר (אסתר א ו) "חור כרפס ותכלת"


דרשת ר' מאיר נמצאת רק בחלק מכתבי היד, ואינה במקבילות. היא מעבירה את המדרש מהדרשה על בנות לוט לסיפור על ר עקיבא המצחק. היא מבוססת על ההנחה של חז"ל שמידה טובה מובה ממדת פורענות, ומבקשת לאזן ביניהן; וראו מכות א ז.



וכי מה בא הכתוב ללמדנו עושרו של אחשורוש? אלא אם כך נתן למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו!

וכבר היו רבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה נכנסים לרומי

שמעו קול המיה של מדינה מפיטיוליס עד מאה ועשרים מיל

התחילו הם בוכים ורבי עקיבה מצחק. אמרו לו: עקיבה, מפני מה אנו בוכים ואתה מצחק?
אמר להם: אתם למה בכיתם? אמרו לו: ולא נבכה?
שהגוים עובדי עבודה זרה, מזבחים לאלילים ומשתחוים לעצבים - יושבים בטח שלוה ושאנן
ובית הדום רגליו של אלהינו היה לשריפת אש ומדור לחיות השדה!
אמר להם: אף אני לכך צחקתי; אם כך נתן למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו!
שוב פעם אחת היו עולים לירושלם. הגיעו לצופים - קרעו בגדיהם
הגיעו להר הבית וראו שועל יוצא מבית קדש הקדשים. התחילו הם בוכים ורבי עקיבה מצחק
אמרו לו: עקיבה, לעולם אתה מתמיה, שאנו בוכים ואתה מצחק!
אמר להם: ואתם למה בכיתם? אמרו לו: לא נבכה
על מקום שכתוב בו (במדבר א נא) "והזר הקרב יומת", הרי שועל יוצא מתוכו!
עלינו נתקיים (איכה ה יז-יח) "על זה היה דוה לבנו על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו"!
אמר להם: אף אני לכך צחקתי:
הרי הוא אומר (ישעיה ח ב) "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו"

וכי מה ענין אוריה אצל זכריה?


אוריה בן שמעיה נזכר בירמיה כו כ, ור' עקיבא מזהה אותו עם אוריה הכהן; זכריה הנביא עדיין לא נולד בזמן שישעיהו ניבא את נבואתו; ר' עקיבא מזהה את העדים שמזכיר ישעיה עם שתי הדמויות הללו, ומוצא בהתגשמות נבואת החורבן של אוריה אישור לכך שגם נבואת הנחמה שבזכריה תתגשם.



מה אמר אוריה? (ירמיה כו יח) "ציון שדה תחרש וירושלם עיים תהיה, והר הבית לבמות יער",
מה אמר זכריה? (זכריה ח ד) "כה אמר ה' צבאות עוד ישבו זקנים וזקנות... ורחבות העיר..."
אמר המקום: הרי לי שני עדים האלו; אם קיימים דברי אוריה - קיימים דברי זכריה
ואם בטלו דברי אוריה - בטלים דברי זכריה!
שמחתי שנתקיימו דברי אוריה, לסוף שדברי זכריה עתידים לבוא!
בלשון הזה אמרו לו: עקיבה נחמתנו!

דבר אחר: "ואכלת ושבעת, השמרו לכם", אמר להם: הזהרו שמא יטעה אתכם יצר הרע ותפרשו מן התורה


כאן הגורם לע"ז אינו האכילה והשפע אלא עצם הפרישה מעבודת הקב"ה: הדרשה אינה מכירה במצב שבו אין לאדם דת, וטוענת שעצם הפרישה מעבודת ה' מובילה את הפורש לע"ז.



שכיון שאדם פורש מן התורה - הולך ומדבק בעבודה זרה
שנאמר (שמות לב ח) "סרו מהר מן הדרך אשר צויתים - עשו להם עגל מסכה"
ואומר (שמואל א כו יט) "אם ה' הסיתך בי ירח מנחה, ואם בני אדם - ארורים הם לפני ה'
כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לאמר לך עבוד אלהים אחרים"!
וכי תעלה על דעתך שדוד המלך עובד עבודה זרה?
אלא כיון שפוסק מדברי תורה - הולך ומדבק בעבודה זרה.

"וסרתם", מדרך חיים לדרך מות.

"ועבדתם אלהים אחרים", וכי אלהים הם?


הכינוי 'אלוהים אחרים' מופיע בלשון המקרא בכמה מקומות. חז"ל העדיפו את הכינוי 'עבודה זרה', וכאן הם מנסים להתמודד עם לשון המקרא שנראית לכאורה כמאשרת את אלוהותם של האלים הזרים. וראו גם מכילתא בחדש ו.



והלא כבר נאמר (ישעיה לז יט) "ונתון את אלהיהם באש כי לא אלהים המה",

ולמה נקרא שמם אלהים אחרים? שמאחרים את הטובה מלבא בעולם.


אחרים מלשון מאוחר. הדרשה משלימה עם הכינוי 'אלוהים', אבל מפרשת 'אחרים' ככינוי גנאי, וכך גם הדרשות הבאות.



דבר אחר: "אלהים אחרים" - שעושים את עובדיהם אחרים.

דבר אחר: "אלהים אחרים" - שאחרים קורים אותם אלוהות.


שלוש דרשות העוסקות בקשרים בין האלילים לעובדיהם: האלילים מגדירים את עובדיהם, העובדים מגדירים את האלילים, או שהאלילים מכזיבים את העובדים להם.



דבר אחר: "אלהים אחרים" - שאחרים הם לעובדיהם
וכן הוא אומר (ישעיה מו ז) "אף יצעק אליו ולא יענה מצרתו לא יושיענו".
רבי יוסי אומר: למה נקרא שמם "אלהים אחרים"
שלא ליתן פתחון פה לבאי העולם לומר, אילו נקראו על שמו היה בהם צורך

והרי נקראו על שמו - ולא היה בהם צורך!


ר' יוסי מסביר את הביטוי כאשראי שנותן התנ"ך לאלילים, וקורא אותם בשמו של הקב"ה – ולמרות השם המשותף הזה אין באלילים ממש. לפי המדרש עלה האוקיינוס עוד לפני המבול והציף חלקים מהעולם, וראו גם בראשית רבה כג ז.



אימתי נקראו על שמו? בימי אנוש בן שת, שנאמר (בראשית ד כו) "אז הוחל לקרא בשם ה'"
באותה שעה עלה אוקיינוס והציף שלישו של עולם
אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם עשיתם מעשה חדש, וקראתם לעצמכם
אף אני אעשה מעשה חדש ואקרא לעצמי, שנאמר (עמוס ה ח) "הקורא למי הים וישפכם" וגו'

רבי יצחק אומר: אילו נפרט שמה של עבודה זרה לא ספקו להם כל עיירות שבעולם.


לאלילים שמות רבים ואין אפשרות לנקוב בשם כולם.



רבי אליעזר אומר: למה נקרא שמם "אלהים אחרים"? שמחדשים להם אלוהות בכל יום

שאם היה של זהב וצריך לו - עושהו של כסף, של כסף - עושהו של נחושת,


סאטירה על הפגאנים שמשנים את אלוהיהם מדי פעם.



של נחושת - עושהו של ברזל, ברזל - עושהו של בדיל, בדיל - עושהו של עופרת,
של עופרת וצריך לו - עושהו של עץ.
רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: צא וראה לשון שתפסה תורה: מולך - כל שתמליכהו עליך אפילו שעה אחת.

רבי אומר: למה נקרא שמם "אלהים אחרים"? שהם אחרים לאחרון שבמעשים


דורש אלוהי האחרונים – אלוהי האדם שנברא אחרון.



שמי שהוא אחרון במעשים קראם אלהות.

"והשתחויתם להם", להם אתם משתחוים, לי אי אתם משתחוים


מדגיש את הפעולות הפולחניות הדומות בפולחן האלילים לפולחן הקב"ה, ובדרך אגב מקבל את הדמיון בין האלילים לקב"ה.



וכן הוא אומר (שמות לב ח) "וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל" וגו'.

אחרים אומרים: אילו לא שיתפו ישראל שמו של מקום בעבודה זרה - כלים היו מן העולם.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: והלא כל המשתף שמו של מקום בעבודה זרה הרי הוא חייב כליה,


ראו מכילתא נזיקין יז, לפס' יט. מחלוקת בשאלה מה יותר חמור: לעבוד לאלילים כשלעצמם או לעבוד לקב"ה באמצעותם.



שנאמר (שמות כב יט) "זובח לאלהים יחרם" וגו'!

מה תלמוד לומר "אלהים אחרים"? מלמד שעשו להם עגלים הרבה!


דורש את לשון הריבוי של 'אלוהיך ישראל'.




וכן הוא אומר (דברי הימים ב כט ז) "גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות

וקטורת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל" - מקטרים הם לדבר אחר,


המשך הדרשה על 'והשתחויתם להם'



"ועולה לא העלו" - מעלים הם לדבר אחר. "בקודש" לא העלו, בחול העלו.
"לאלהי ישראל" לא העלו, מעלים הם לדבר אחר.

אם עשיתם כן (דברים יא יז) "וחרה אף ה' בכם",
משל למלך ששגר את בנו לבית המשתה, והיה יושב ומפקדו ואומר לו: בני אל תאכל יותר מצרכך

אל תשתה יותר מצרכך, כדי שתבוא נקי לביתך


א"י נמשלת לבית המשתה, שממנו הושלך בן המלך.



לא השגיח הבן ההוא, אכל יותר מצרכו ושתה יותר מצרכו והקיא וטנף את בני מסיבה
נטלוהו בידיו וברגליו וזרקוהו לאחר פלטורין הארמון!
כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: הכנסתי אתכם אל ארץ טובה ורחבה
לארץ זבת חלב ודבש, לאכל מפריה ולשבוע מטובה, ולברך שמי עליה
לא הייתם בטובה - היו בפורענות: "וחרה אף ה' בכם".

"וחרה אף ה' בכם", שומע אני שהם כלים מן העולם? תלמוד לומר "ועצר את השמים"


דרשת נחמה על החורבן: הפגיעה אינה בחיי היהודים החוטאים אלא ברכושם, בשמיהם ובארצם, שהרי בסוף הפרשה נאמר 'ושמתם... על לבבכם'.



מיני פורעניות - הם כלים! וכן הוא אומר (דברים לב כג) "חצי אכלה בם", חצי כלים והם אינם כלים
וכן הוא אומר (איכה ד יא) "כלה ה' את חמתו שפך חרון אפו"

נאמר כאן חרי אף, ונאמר להלן (שמות כב כג) חרי אף

מה חרי אף האמור להלן חרב - אף חרי אף האמור כאן חרב,


חרון אפו של הקב"ה הוא בחמש הדרכים המנויות כאן.



מה (ויקרא כו טז) חרי אף האמור להלן דבר וחיה רעה - אף חרי אף האמור כאן דבר וחיה רעה,
מה חרי אף האמור כאן עצירת גשמים וגלות,
אף (שמות כב כג) חרי אף האמור להלן עצירת גשמים וגלות
נמצינו למידים שכל מקום שנאמר חרון אף - חמשה מיני פורעניות הם
חרב ודבר וחיה רעה ועצירת גשמים וגלות.

דבר אחר: "וחרה אף ה' בכם" - ולא באומות העולם


הסבל מופנה דווקא לישראל, כי הם אחראים ומחוייבים לברית עם הקב"ה. עבודת אלילים אינה אסורה, לכאורה, על הגויים.



שיהיו אומות העולם שרוים בטובה והם שרוים בפורענות
אומות העולם אין קוברים בניהם ובנותיהם והם קוברים בניהם ובנותיהם.

"ועצר את השמים", שיהו עננים טעונים ועומדים, ואין מורידים אפילו טפת גשמים,


מפרש את הפסוק על פי ויקרא: לא יהיה מטר וגם לא פירות – אפילו במקום שיש אפשרות להשקות.



מנין אפילו טללים ורוחות? תלמוד לומר (ויקרא כו יט) "ונתתי את שמיכם כברזל"
או בית השלחים יהא עושה פירות? תלמוד לומר "ואת ארצכם כנחושה".

"והאדמה לא תתן את יבולה", אף לא נפלה.


דורש יבולה – נפלה, וראו פאה ה א. בהמשך דורש יבולה-מביא לה, שהארץ לא תניב אפילו את הזרעים שזרעתם בה.
גם עצי המטע לא יניבו, ואפילו לא יהיו ראויים לעצי הסקה.
בסיום הדרשה עוסקת בירידה לחו"ל, שהיתה אתגר ממשי בתקופת הדרשנים, וטוענת שגם היא לא תציל את היורדים מהפורענות.



"והאדמה לא תתן את יבולה" - אף מה שאתה מביא לה
או יהא אילן עושה פירות? תלמוד לומר (ויקרא כו כ) "ועץ השדה לא יתן פריו"
או יהו עושים עצים להסיק בהם תנור וכירים? תלמוד לומר "ועץ השדה לא יתן פריו"
או ילך לחוצה לארץ ויהא שרוי בטובה?
תלמוד לומר (דברים כח כג) "והיו שמיך אשר על ראשך נחשת והארץ אשר תחתיך ברזל", בכל מקום.

דבר אחר: "וחרה אף ה'", אחר כל היסורים שאני מביא עליכם אני מגלה אתכם,

קשה גלות, ששקולה כנגד הכל


בכל ארבעת הפסוקים הנדרשים מופיעה הגלות אחרונה, ומכאן שהיא העונש הקשה ביותר. גם כאן האתגר העומד לנגד עיני הדרשנים הוא להוכיח שהגלות היא עונש קשה, בניגוד לדעת רוב הציבור שבחר לרדת לבבל.



שנאמר (דברים כט כז) "ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחימה ובקצף גדול
וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה", ואומר (ירמיה טו ב) "והיה כי יאמרו אליך אנה נצא
ואמרת אליהם כה אמר ה': אשר למות למות, ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, ואשר לשבי לשבי".
ואומר (עמוס ז יז) "כה אמר ה': אשתך בעיר תזנה, ובניך ובנותיך בחרב יפולו,
ואדמתך בחבל תחולק ואתה על אדמה טמאה תמות, וישראל גלה יגלה מעל אדמתו"
ואומר (ירמיה כב י) "אל תבכו למת ואל תנודו לו; בכו בכו להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו"
"אל תבכו למת" - זה יהויקים מלך יהודה; מה נאמר בו? (ירמיה כב יט) "קבורת חמור יקבר" וגו',

"בכו בכו להולך" - זה יהויכין מלך יהודה; מה נאמר בו? (ירמיה נב לג-לד) "ושנה את בגדי כלאו, וארוחתו" וגו'


יהויקים נהרג בא"י ואילו יהויכין הוגלה לבבל. הטענה היא שהראשון עדיף על השני.



נמצינו למידים שנבלת יהויקים מלך יהודה, שהיתה מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה
חביבה מחייו של יהויכין מלך יהודה, שהיה כסאו מעל כסא המלכים ואוכל ושותה בטרקליני מלכים.

"ואבדתם מהרה" - מיד אני מגלה אתכם ואיני נותן לכם ארכה


דורש 'מהרה'. לעניין אנשי המבול ראו מכילתא שירה ה.



אם תאמרו: אנשי מבול נתן להם ארכה מאה ועשרים שנה!
אנשי מבול לא היה להם ממי שילמדו, אתם יש לכם ממי שתלמדו!

דבר אחר: "ואבדתם מהרה" - גולה אחר גולה; וכן אתה מוצא בעשרת שבטים - גולה אחר גולה

וכן אתה מוצא בשבט יהודה ובנימן, גולה אחר גולה


ראו ירמיה נב כח-ל. התיאור של גולה אחר גולה סותר את הנאמר בדרשה הקודמת על 'מהרה'. רשב"י מסיק שרחמי הקב"ה היו על גולי בית ראשון, קל וחומר על בני תקופתו שלו, ואין למהר ולרדת מתוך יאוש.



גלו בשנת שבע לנבוכדנאצר, ובשנת שמונה עשרה, ובשנת עשרים ושלש.
ר' יהושע בן קרחה אומר: משל לליסטיס שנכנס לשדה של בעל הבית נבוכדנצר נכנס לא"י, השייכת לקב"ה
קצר קופתו - ולא הקפיד בעל הבית, קצר בשבלים - ולא הקפיד בעל הבית, עד שגדש בקופתו ויצא
וכן הוא אומר (ישעיה ח כג) "כי לא מועף לאשר מוצק לה כעת הראשון הקל

ארצה זבולון וארצה נפתלי והאחרון הכביד.


הפסוק נדרש כמתאר כמה שלבים בגלות, מהראשון עד האחרון.



רבי שמעון בן יוחי אומר: אם מי שנאמר בהם "מהרה" לא גלו אלא לאחר זמן
קל וחומר למי שלא נאמר בהם מהרה.

דבר אחר: "ואבדתם מהרה, ושמתם את דברי אלה" וגו',
אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ - היו מצויינים במצות

שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים,


ראו את המסקנה שהסיק רמב"ן מהדרשה שלפנינו: המצוות בבסיסן אינן מחייבות בחו"ל, ויש לשמור עליהן רק כדי שלא נשכח אותן, כציונים וסימנים!
בהמשך טוען הדרשן שמירת המצוות עשויה להביא לגאולה מיידית, ואין צורך להמתין ל'קץ', בדומה לדעת ר' אליעזר – ראו סנהדרין צז ב.



משל למלך בשר ודם שכעס על אשתו, וטרפה בבית אביה
אמר לה הוי מקושטת בתכשיטיך, שכשתחזרי לא יהו עליך חדשים
כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני היו מצויינים במצות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים
הוא שירמיהו אומר (ירמיה לא כ) "הציבי לך ציונים" וגו' - אלו המצות שישראל מצויינים בהם,
"שימי לך תמרורים" - זה חורבן בית המקדש,
וכן הוא אומר (תהלים קלז ה-ו) "אם אשכחך ירושלם... תדבק לשוני" וגו',
(ירמיה לא כ) "שיתי לבך למסילה דרך הלכת", אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל
ראו באלו דרכים הלכתם ועשו תשובה, מיד אתם חוזרים לעריכם
שנאמר "שובי בתולת ישראל שובי אל עריך אלה."

דבר אחר "ואבדתם מהרה מעל הארץ", מעל הארץ הטובה אתם גולים


שתי דרשות על הכינוי לא"י 'הארץ הטובה': לפי הראשונה הטענה היא בדומה לפשט, שא"י טובה מארצות אחרות, ולכן לעולם לא כדאי לוותר עליה; לפי השניה מדובר בארץ התורה, וזה היתרון שלה על ארצות הגולה.



ואין אתם נכנסים לארץ טובה כיוצא בה.
רבי יהודה אומר: "טובה" זו תורה,
וכן הוא אומר (משלי ד ב) "כי לקח טוב נתתי לכם" - בארץ ישראל
"תורתי אל תעזובו" - בחוצה לארץ.

פיסקה מדעריכה

על דברים יא יח

(דברים יא יח) "ושמתם את דברי אלה על לבבכם" - זה תלמוד תורה,


לטענה שמדובר במצוות לימוד תורה ראו גם לעיל פיסקה מא, 'ולעבדו – זו תלמוד'.
מצוות לימוד תורה ותפילין נוהגות בחו"ל, שהרי הפסוק נאמר אחרי פס' יז 'ואבדתם מהרה'.



"וקשרתם אותם לאות על ידכם" - אלו תפילין.
אין לי אלא תפילין ותלמוד תורה, שאר מצות שבתורה מנין?
הרי אתה דן מבנין אב שבין שניהם: לא ראי תפילין כראי תלמוד תורה
ולא ראי תלמוד תורה כראי תפילין.
הצד השוה שבהם - שהם מצות הגוף שאין תלויות בארץ באדמה, ונוהגות בארץ ישראל ובחוצה לארץ

כך כל מצוות הגוף שאין תלויות בארץ - נוהגות בארץ וחוצה לארץ

ושתלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מן הערלה והכלאים
רבי אליעזר אומר: אף החדש.

פיסקה מהעריכה

על דברים יא יח

"ושמתם את דברי אלה על לבבכם", מגיד שנמשלו דברי תורה בסם חיים


דורש 'ושמתם' – סם חיים. 'דברי אלה' – מתפרשים כדברי תורה, כלומר הנושא הוא מצוות לימוד התורה, וראו גם בפיסקה מד.



משל למלך שכעס על בנו והכהו מכה רעה, ונתן רטיה על גבי מכתו
ואמר לו: בני, כל זמן שרטיה זו על גבי מכתך אכול מה שהנאך ושתה מה שהנאך
ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה נזוק כלום
אבל אם הגבהת אותה - מיד הוא מעלה נומי
כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, בראתי לכם יצר הרע, שאין רע הימנו

(בראשית ד ז) "הלא אם תטיב שאת"; היו עסוקים בדברי תורה - ואינו שולט בכם


התרופה ליצר הרע היא עיסוק בתורה; השיחה של הקב"ה עם קין מתפרשת כך שיצר הרע אורב לעוזבי לימוד התורה בפתח היציאה מבית המדרש, והפסוק ממשלי מתפרש כך שכדי להשקיט את רעבונו של היצר הרע יש להאכיל אותו בדברי תורה, וכך מחלישים אותו. כלומר אחד המניעים ללימוד תורה הוא היצר הרע!



ואם פורשים אתם מדברי תורה - הרי הוא שולט בכם
שנאמר "לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו" - אין משאו ומתנו אלא בך
אבל אם רצה – אתה תשלט בו, שנאמר "ואתה תמשל בו"
ואומר (משלי כה כא-כב) "אם רעב שונאך האכילהו לחם... כי גחלים אתה חותה על ראשו,
רע הוא יצר הרע, שמי שברא אותו מעיד עליו שהוא רע
שנאמר (בראשית ח כא) "כי יצר לב האדם רע".

פיסקה מועריכה

על דברים יא יט

(דברים יא יט) "ולמדתם אותם את בניכם" - בניכם ולא בנותיכם דברי רבי יוסי בן עקיבה


ניסוח דברי ר' יוסי מראה שהוא סובר כר' אליעזר, שלא רק פטר נשים מלימוד תורה אלא אף אסר עליהן ללמוד תורה, ראו סוטה ג ד.




מיכן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה


ראו תוספתא חגיגה א ב. דורש 'את בניכם לדבר' - כשהבן מתחיל לדבר.



ואם אין מדבר עמו בלשון קודש ואינו מלמדו תורה ראוי לו כאילו קוברו
שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם לדבר - בם",

אם למדתם אותם את בניכם – (דברים יא כא) "למען ירבו ימיכם וימי בניכם",


בעניין 'למען יקצרו ימיכם' השוו מכילתא בחדש ה, בעניין כיבוד הורים.
הדרשה אינה מתייחסת לסוף הפסוק, שהיה ניתן לדרוש בו מכלל הן לאו, שאם לא תלמדו את בניכם יקצרון ימיכם בא"י, אבל לא בהכרח יתקצרו חייכם; כלומר יתכן שתאריכו ימים בגלות!



ואם לאו - למען יקצרו ימיכם, שכך דברי תורה נדרשים: מכלל הן לאו ומכלל לאו הן.

פיסקה מזעריכה

על דברים יא כא
(דברים יא כא) "למען ירבו ימיכם" - בעולם הזה, "וימי בניכם" – לימות המשיח שהם עדיין בעולם הזה
"כימי השמים על הארץ" - לעולם הבא.
 

"אשר נשבע ה' לאבותיכם" לתת לכם אין כתוב כאן אלא "לתת להם"


בתחית המתים יקומו אבותינו וינחלו את הארץ.



נמצינו למדים תחיית המתים מן התורה.

"כימי השמים על הארץ" - שיהו פניהם של צדיקים כיום


פני הצדיקים יאירו כמו יום (כשמש). דורש 'כימי' – כמו היום, וראו דרשת רשב"י בהמשך.
לדרשת רשב"י עצמה השוו לעיל י, שם הנוסח מלא יותר: בתחילה מובאת שם רשימה של שבעה דברים מאירים הנדרשים מהפסוקים דלקמן. הפסוק האחרון, 'ויהי כזית הודו', מלמד על פניהם של הצדיקים שיאירו כמנורת המקדש שהיתה מאירה בשמן זית. לפי דרשת רשב"י יהיו 7 מדרגות בין הצדיקים: מהם שיאירו כחמה ומהם כלבנה וכו'.



וכן הוא אומר (שופטים ה לא) "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"
רבי שמעון בן יוחי אומר: לשבע שמחות פניהם של צדיקים עתידים להקביל פני שכינה לעתיד לבא,
ואלו הן: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", (שיר השירים ו י) "יפה כלבנה ברה כחמה"
(דניאל יב ג) "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע", "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד"
(נחום ב ה) "כברקים ירוצצו", (תהלים מה א) "למנצח על שושנים", (הושע יד ז) "ויהי כזית הודו".
ואומר (תהלים קכא א) "שיר למעלות" - למי שעתיד לעשות מעלות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבא.

רבי עקיבא אומר: שיר למעלה אין כתוב כאן, אלא שיר למעלות: שלשים מעלות זו למעלה מזו


ר' עקיבא דורש ל מעלות, כלומר 30 מעלות. רבי דורש גם את לשון הרבים ומגיע ל60 מעלות שונות. העוקץ בדרשה הוא בכך שאין בין הצדיקים קנאה ותחרות, ראו בהמשך.
בסוף הדרשה משווה הדרשן את הצדיקים לכוכבים, שכל אחד מהם מאיר באור משלו; כלומר מספר הדרגות כמספר הצדיקים.



רבי אומר: שיר למעלה אין כתוב כאן, אלא שיר למעלות: ששים מעלות זו למעלה מזו!
או לפי שיש מעלות זו למעלה מזו, שומע אני יש ביניהם איבה ושנאה קנאה ותחרות?
תלמוד לומר (דניאל יב ג) "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד";
מה כוכבים אין ביניהם איבה שנאה קנאה ותחרות - כך צדיקים,
מה כוכבים אין אורו של זה דומה לאורו של זה - כך צדיקים.

דבר אחר: "ומצדיקי הרבים" - אלו גבאי צדקה. רבי שמעון בן מנסיא אומר: אלו זקנים,
וכן הוא אומר (שופטים ה לא) "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו";
מי גדול: האוהבים או המאהיבים? הוי אומר המאהיבים,

אם האוהבים "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", קל וחומר המאהיבים.


מאהיבי הקב"ה הם הפעילים כדי לגרום לרבים לאהבו, והם מצדיקי הרבים: גבאי הצדקה והזקנים.
והשוו מכילתא נזיקין יח, לפס' כ, שם משוה רשב"י בין אוהבי הקב"ה לגרים שהקב"ה אוהב אותם.



(דניאל יב ג) "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד"

מה כוכבים רמים ומנוטלים על כל באי העולם - כך הצדיקים,


הדרשה משקפת אמונה באסטרולוגיה, כמקובל בעולמם של חז"ל.



מה כוכבים רדים רודים ושולטים מסוף העולם ועד סופו - כך הצדיקים,
מה כוכבים פעמים נכסים פעמים נגלים - כך הצדיקים,
מה כוכבים כתות כתות שאין להם מנין - כך הצדיקים!

או בין עושים רצונו של מקום בין אין עושים רצונו של מקום?


הדרשה מבחינה היטב בין צדיקים לרשעי ישראל: אלו ככוכבים ואלו כעפר. והשוו לדרשות המתארות את סבלם של ישראל בהימשלם לעפר, בבראשית רבה סט ה



תלמוד לומר (בראשית כח יד) "והיה זרעך כעפר הארץ"
אם עושים רצונו של מקום הרי הם ככוכבים, ואם לאו הרי הם כעפר הארץ
וכן הוא אומר (מלכים ב יג ז) "כי אבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש".

דבר אחר: "כימי השמים על הארץ", שיהו חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים


הצדיקים ישרדו לנצח, מקל וחומר. בהמשך דורש רשב"י קל וחומר מנצחיות התורה, וטוען שהיא נבראה עבור ישראל; וראו בראשית רבה א ד, שמחשבתן של ישראל קדמה לתורה, כר' שמואל בר יצחק ולא כר' בנאי שם.
לעניין הדרשה 'אין עץ אלא תורה' השוו לדרשת רשב"י במכילתא ויסע א.



וכן הוא אומר (ישעיה סו כב) "כי כאשר השמים החדשים" וגו'
והלא דברים קל וחומר: ומה שמים וארץ, שלא נבראו אלא לכבודם של ישראל, חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים
קל וחומר לצדיקים, שבעבורם נברא העולם!
רבי שמעון בן יוחי אומר: הרי הוא אומר (ישעיה סה כב) "כי כימי העץ ימי עמי"
ואין עץ אלא תורה, שנאמר (משלי ג יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה"
והלא דברים קל וחומר: ומה התורה, שלא נבראת אלא לכבודם של ישראל, הרי היא קיימת לעולם ולעולמי עולמים
קל וחומר לצדיקים, שבעבורם נברא העולם!

רבי יהושע בן קרחה אומר: הרי הוא אומר (קהלת א ד) "דור הולך ודור בא"


הסדר הנכון היה אמור להיות שהדור – בני אדם צדיקים – עומד לנצח, לפי שתי הדרשות דלעיל, והארץ משתנה; אבל כיוון שלא היו צדיקים הולכים בני האדם ומתים בכל דור.



אל תהי קורא כאן אלא "ארץ הולכת וארץ באת ודור לעולם עומד"!
ולפי ששינו מעשיהם שינה המקום עליהם סידורו של עולם.

הרי הוא אומר (הושע ב א) "והיה מספר בני ישראל" וכתוב "כחול הים אשר לא ימד ולא יספר".

כשישראל עושים רצונו של מקום – "כחול הים אשר לא ימד ולא יספר" ואם לאו – "והיה מספר בני ישראל".


הפסוק פותח במספר, שהוא סופי, וממשיך באינסוף. הדרשה קושרת את הסופיות של בני ישראל למצב שאינם צדיקים דיים, בניגוד לפשט הנראה כנבואת נחמה.
פסוקי הפורענות מישעיה ומעמוס מקטינים עוד את מספרם.



ואומר (ישעיה ל יז) "עד אם נותרתם כתורן", ואומר (עמוס ה ג) "כי כה אמר ה' העיר היוצאת אלף תשאיר מאה והיוצאת מאה תשאיר עשרה"

דבר אחר: "והיה מספר בני ישראל" - זה מספר שמים; "כחול הים" - זה מספר אדם.


פתרון קרוב יותר לפשט:הבחנה בין מספר שמים, כלומר ספירה ע"י הקב"ה – למספר אנושי שאינו יכול להגיע למספרים גדולים כחול הים.


פיסקה מחעריכה

על דברים יא כב

(דברים יא כב) "כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת", למה נאמר?


מפרש תשמרו' – שלא יאבדו, שלא תשכח, ולא במובן של תקיימו ותצייתו. כך מתפרשת הפרשה כעוסקת בלימוד תורה ולאו דווקא בקיומה; והשוו לעיל פיסקה מא.
השמירה על דברי התורה מושווית לשמירה על כסף ועל אוצרות יקרי ערך.



לפי שנאמר (דברים יא יג) "והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי",
שומע אני כיון ששמע אדם דברי תורה ישב לו ולא ישנה?
תלמוד לומר כי אם שמור תשמרון
מגיד שכשם שאדם צריך להזהר בסלעו שלא תאבד כך צריך להזהר בתלמודו שלא יאבד
וכן הוא אומר (משלי ב ד) "אם תבקשנה ככסף": מה כסף קשה לקנותו כך דברי תורה קשים לקנותם
או מה כסף קשה לאבדו כך דברי תורה קשים לאבדם?
תלמוד לומר (איוב כח יז) "לא יערכנה זהב וזכוכית"
קשים לקנותם כזהב ונוחים לאבדם ככלי זכוכית.
 
(איוב כח יז) "ותמורתה כלי פז", היה רבי ישמעאל אומר: (דברים ד ט) "רק השמר לך ושמור נפשך מאד"

משל למלך בשר ודם שצד צפור ונתנה ביד עבדו


הציפור מיועדת לבן המלך, ומכאן ערכה הרב יותר מערכה בשוק, יותר מכלי פז. כך גם התורה בעלת ערך בגלל היחוס שלה לברית בין ישראל לקב"ה.



אמר לו: הוי זהיר בצפור זו לבני, אם אבדת אותו - לא תהא סבור צפור באיסר אבדת, אלא כאילו נפשך אבדת

וכן הוא אומר (דברים לב מז) "כי לא דבר רק הוא מכם"


גם דברי תורה שנראים ריקים וחסרי משמעות הם חשובים כנפשו של הלומדם.



דבר שאתם אומרים ריק הוא – "הוא חייכם".
 

רבי שמעון בן יוחי אומר: משל לשני אחים שהיו מסגלים אחר אביהם


רשב"י ממשיך במגמה של ההשוואה בין דברי תורה לכסף מתחילת הפיסקה; הפעם בהקשר של חיסכון ואגירה.



אחד מצרף דינר ואוכלו, ואחד מצרף דינר ומניחו
זה שהיה מצרף דינר ואוכלו נמצא אין בידו כלום, וזה שמצרף דינר ומניחו נמצא מעשיר לאחר זמן
כך תלמידי חכמים למד שנים שלשה דברים ביום, שנים שלשה פרקים בשבת
שתים שלש פרשיות בחדש - נמצא מעשיר לאחר זמן, ועליו הוא אומר (משלי יג יא) "וקובץ על יד ירבה",

וזה שאומר: היום אני למד, למחר אני למד; היום אני שונה, למחר אני שונה - נמצא אין בידו כלום


האגירה של דברי התורה מושוית לאגירת היבול החקלאי לחדשי החורף.



ועליו הוא אומר (משלי י ה) "אוגר בקיץ בן משכיל, נרדם בקציר בן מביש",
ואומר (משלי כ ד) "מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין" ואומר (קהלת יא ד) "שומר רוח לא יזרע",

ואומר (משלי כד ל-לא) "על שדה איש עצל עברתי... והנה עלה כולו קמשונים" וגו'


כאן עוברת הדרשה לחובת האחזקה של דברי התורה שכבר נלמדו, המושוית לאחזקת וניכוש השדה.



"על שדה איש עצל עברתי" - זה שקנה שדה כבר, "ועל כרם אדם חסר לב" - זה שקנה כרם כבר
הואיל וקנה שדה וקנה כרם, וקרוי איש וקרוי אדם, למה נקרא עצל וחסר לב?
שקנה שדה וקנה כרם ולא עמל בהם! מנין שסופו להניח שנים שלשה דברים בפרשה?
שנאמר "והנה עלה כלו קמשונים". ומנין שמבקש פתחה של פרשה ואינו מוצא?
שנאמר "כסו פניו חרולים", ועליו הוא אומר "וגדר אבניו נהרסה":
מתוך שראה שלא עמדה בידו - הוא יושב, מטמא את הטהור ומטהר את הטמא ופורץ גדרם של חכמים,
מה ענשו של זה? בא שלמה ופירש עליו בקבלה (קהלת י ח) "ופורץ גדר ישכנו נחש"
הא כל הפורץ גדרם של חכמים - לסוף שפורעניות באות עליו.

רבי שמעון בן מנסיא אומר: הרי הוא אומר (משלי כז ז) "נפש שבעה תבוס נופת"

תלמיד מתחלתו למד כל דבר


תלמיד שלמד הרבה יכול לוותר על הנופת (דבש), כי ההיא כלולה כבר בחומר שלמד; ואילו תלמיד שלמד מעט – אפילו מסורת מוטעית מתוקה בעיניו, ואינו יכול להבחין במרירותה.



"ונפש רעבה כל מר מתוק" - לא היה לו אלא מה שלמד.

דבר אחר: "נפש שבעה תבוס נופת",


דורש נופת – נפה, וראו את התיאור של ר' עקיבא באדר"נ נו"א יח. תלמיד מוצלח משקל את התורה (ממיין אותה, מבקרה ועורכה) ובכך משפר אותה, בניגוד לתלמיד המתחיל המכונה 'נפש רעבה' בדרשה הקודמת.



מה נפה זו מוציאה קמח בפני עצמו סובין בפני עצמם קיבר בפני עצמו
כך תלמיד יושב ומברר דברי תורה ומשקלם: איש פלוני אוסר איש פלוני מתיר
איש פלוני מטמא איש פלוני מטהר.

רבי יהודה אומר: תלמיד שכחו יפה דומה לספוג, שסופג את הכל


ראו אבות ה טו. ר' יהודה יוצא כנגד המסתפק במעט דברי תורה.



שני לו דומה למוך, שאינו סופג אלא צרכו - זה שאומר "דיי מה ששנה לי רבי".

רבי שמעון בן יוחי אומר: הרי הוא אומר (משלי ה טו) "שתה מים מבורך" וגו'

שנה ממי שעמך בעיר, ואחר כך הפרש בכל מקום


רשב"י ממליץ לתלמיד ללמוד בעירו מרבו ואחר כך לצאת ולהפיץ את תורתו במקומות רחוקים.



וכן הוא אומר (משלי לא יד) "היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה".

רבי שמעון בן מנסיא אומר: הרי הוא אומר "שתה מים מבורך"


דורש 'מבורך' – ממי שבראך; לעניין תורת מינים כמים עכורים השוו אבות א יא.



שתה מימיו שבראך, ואל תשתה מים עכורים ותמשך עם דברי מינים.

רבי עקיבה אומר: הרי הוא אומר "שתה מים מבורך",

בור מתחלתו אין יכול להוציא טיפת מים מאליו, לא היה אלא מה שבתוכו


דורש את ההבדל בין בור לבאר: תלמיד מתחיל אינו יודע די כדי ללמד, אלא רק מה שלמד מרבותיו – כבור; אבל לאחר שצבר ידע הוא כבאר וכמעיין, ויכול כל הציבור להיעזר בו וללמוד ממנו. וראו דברי ריב"ז על תלמידיו באבות ב ח.



כך תלמיד מתחלתו לא למד כל דבר - לא היה אלא מה שלמד,
"ונוזלים מתוך בארך", דומה לבאר: מה באר מנזלת מים חיים מכל צדדיה
כך באים תלמידים ולמדים הימינו. וכן הוא אומר (משלי ה טז) "יפוצו מעינותיך" וגו'

נמשלו דברי תורה למים: מה מים חיים לעולם - כך דברי תורה חיים לעולם

שנאמר (משלי ד כב) "כי חיים הם למוצאיהם"


שורת השוואות בין מים לתורה, בין יין לתורה ולבסוף בין שמן ודבש לתורה.



מה מים מעלים את הטמאים מטומאתם - כך דברי תורה מעלים את הטמאים מטומאתם
שנאמר (תהלים קיט קמ) "צרופה אמרתך מאד ועבדך אהבה"
מה מים משיבים נפשו של אדם, שנאמר (משלי כה כה) "מים קרים על נפש עיפה"
כך דברי תורה משיבים נפשו של אדם, שנאמר (תהלים יט ח) "תורת ה' תמימה משיבת נפש"

מה מים חנם לעולם - כך דברי תורה חנם לעולם, שנאמר (ישעיה נה א) "הוי כל צמא לכו למים"


לעניין חינם ראו מכילתא בחודש ה: 'בשלושה דברים ניתנה תורה'.



מה מים אין להם דמים - כך דברי תורה אין להם דמים, שנאמר (משלי ג טו) "יקרה היא מפנינים"
או מה מים אין משמחים את הלב - כך דברי תורה אין משמחים את הלב?
תלמוד לומר (שיר השירים א ב) "כי טובים דודיך מיין".
מה יין משמח את הלב - כך דברי תורה משמחים את הלב
שנאמר (תהלים יט ט) "פקודי ה' ישרים משמחי לב"

מה יין אי אתה טועם בו טעם מתחלתו וכל זמן שמתישן בקנקן סופו להשביח


לעניין התרבות החכמה של הזקנים ראו קינים ג סוף ו. לעניין כלי החרס המכיל יין השוו לסיפור על ר' יהושע בתענית ז א-ב.



כך דברי תורה כל זמן שמתישנים בגוף סופם להשביח; שנאמר (איוב יב יב) "בישישים חכמה" וגו'
מה יין אי איפשר לו להתקיים לא בכלי כסף ולא בכלי זהב, אלא בירוד שבכלים - בכלי חרס
כך דברי תורה אין מתקיימים במי שהוא בעיניו ככלי כסף וככלי זהב,
אלא במי שהוא בעיניו כירוד שבכלים - ככלי חרס
או מה יין פעמים שהוא רע לראש ורע לגוף, יכול אף דברי תורה כן?
תלמוד לומר (שיר השירים א ג) "לריח שמניך טובים"
מה שמן יפה לראש ויפה לגוף - כך דברי תורה יפים לראש ויפים לגוף
שנאמר (משלי א ט) "כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך" וגו'
ואומר (משלי ד ט) "תתן לראשך לוית חן"
נמשלו דברי תורה בשמן ודבש, שנאמר (תהלים יט יא) "ומתוקים מדבש ונופת צופים".

דבר אחר: "כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת",


דורש 'אם שמור – תשמרון' ו'אם שכוח – תשכח'.



מנין אתה אומר שאם שמע אדם דבר מדברי תורה ראשון ראשון ומקיימו
כשם שראשונים מתקיימים בידו כך האחרונים מתקיימים בידו?
שנאמר "כי אם שמור תשמרון",
ומנין שאם שומע ראשון ראשון ומשכחו,
כשם שאין הראשונים מתקיימים בידו כך אין האחרונים מתקיימים בידו?
תלמוד לומר (דברים ח יט) "והיה אם שכח תשכח"; אי אתה מעלים עיניך ממנו עד שילך לו

שנאמר (משלי כג ה) "התעיף עיניך בו ואיננו", וכתוב במגילת חסידים "יום תעזבני יומים אעזבך".


הציטוט הוא ממגילת חסידים – ראו ירושלמי ברכות דף סח א.




דבר אחר: "כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת",

שמא תאמר: ישנו בני הזקנים, ישנו בני הגדולים, ישנו בני הנביאים?


האחריות על לימוד ושמירת התורה מוטלת על כל ישראל (דורש 'לנו', 'כולכם'), ולא על קבוצה כלשהי בתוכם. ואכן ההיסטוריה מצביעה על ישראלים שהצילו את לימוד התורה.



תלמוד לומר "כי אם שמור תשמרון", מגיד שהכל שוים בתורה
וכן הוא אומר (דברים לג ד) "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"
כהנים לוים וישראלים אין כתוב כאן, אלא קהלת יעקב,
וכן הוא אומר (דברים כט ט) "אתם נצבים היום כלכם"
מה אילו אילולי זה שעמד וקיים תורה בישראל - לא היתה תורה משתכחת?
מה אילו לא עמד שפן בשעתו, עזרא בשעתו, רבי עקיבה בשעתו - לא היתה תורה משתכחת?
ואומר (משלי טו כג) "ודבר בעתו מה טוב", דבר שאמר זה שפן, עזרא ור' עקיבא - שקול כנגד הכל.

הרי הוא אומר (עמוס ח יב) "ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו"


ראו תוספתא עדיות א א, דרשה אחרת על אותו פסוק. כאן הוא נדרש לעניין השיטוט לבירור ההלכה.



רבותינו התירו שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה על שרץ שנגע בככר, לידע אם תחילה הוא אם שניה.
 

רבי שמעון בן יוחי אומר: אם לומר שהתורה עתידה להשתכח מישראל


רשב"י טוען שמובטח שהתורה לא תישכח, אבל פרטיה עלולים להישכח, וראו תוספתא שם.



והלא כבר נאמר (דברים לא כא) "כי לא תשכח מפי זרעו"
אלא: איש פלוני אוסר, איש פלוני מתיר, איש פלוני מטמא, איש פלוני מטהר - ולא ימצאו דבר ברור.

דבר אחר: "כי אם שמור תשמרון", שמא תאמר הריני למד פרשה קשה, ומניח את הקלה?


חוזר לתחילת הפיסקה. הטענה היא שאין פרשות קלות וחסרות משמעות בתורה.



תלמוד לומר (דברים לב מז) "כי לא דבר רק הוא מכם": דבר שאתם אומרים ריקן הוא - הוא חייכם!
שלא תאמר: למדתי הלכות דיי; תלמוד לומר: מצוה, המצוה, כל המצוה; למוד מדרש הלכות והגדות,
וכן הוא אומר (דברים ח ג) "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם" - זה מדרש,
"כי על כל מוצא פי ה'" - אלו הלכות והגדות

וכן הוא אומר (משלי כז יא) "חכם בני" וגו', ואומר (משלי כג טו) "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני".

רבי שמעון בן מנסיא אומר: אין לי אלא אביו שבארץ, אביו שבשמים מנין?


אביו של הת"ח שמח וגם הקב"ה משתתף בשמחתו.



תלמוד לומר "גם אני", לרבות אביו שבשמים.

"אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה", למה נאמר? לפי שנאמר "כי אם שמור תשמרון"


נסיון לאזן בין המצווה ללמוד תורה לבין מצוות מעשיות: גם לימוד תורה הוא מצווה, אבל אם גם קיים בפועל – שכרו רב יותר; וראו גם אבות ד ה, 'הלומד על מנת לעשות'.



שומע אני כיון ששומר אדם דברי תורה, ישב לו ולא יעשה? תלמוד לומר "לעשותה". תשובתה לעשותה,
למד אדם תורה - הרי בידו מצוה אחת; למד ושמר - הרי בידו שתי מצות; למד ושמר ועשה - אין למעלה הימנו.

"לאהבה", שמא תאמר: הריני למד תורה בשביל שאיקרא חכם, בשביל שאשב בישיבה,


ראו לעיל פיסקה מא. כאן נוספו פסוקים המאששים את הטענה שלומד התורה אכן זוכה לכבוד ולעשר ומאריך ימים בעולם הזה, וזוכה לחיי העולם הבא – אבל עדיין המניע הישיר של הלומד צריך להיות מתוך אהבת ה'.



בשביל שאאריך ימים, לעולם הבא - תלמוד לומר "לאהבה", למוד מכל מקום וסוף הכבוד לבוא,
וכן הוא אומר (משלי ג יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה" וגו'
ואומר (משלי ד כב) "כי חיים הם למוצאיהם"
ואומר (משלי ד ט) "תתן לראשך לוית חן" - בעולם הזה, "עטרת תפארת תמגנך" - בעולם הבא!
(משלי ג טז) "אורך ימים בימינה" - לעולם הבא; "בשמאלה עושר וכבוד" - בעולם הזה.

רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: עשה דברים לשם פעולתם, דבר בהם לשמם.


ראו אבות שם, בדברי ר' צדוק 'אל תעשם עטרה להתגדל בה' וכו'.



הוא היה אומר: ומה בלשצר שנשתמש בכלי בית המקדש, וכלי חול היו
נעקרו חייו מן העולם הזה ומן העולם הבא
המשתמש בכלי שנברא בו העולם הוא התורה - על אחת כמה וכמה שיעקרו חייו מן העולם הזה ומן העולם הבא!

פיסקה מטעריכה

על דברים יא כב
(דברים יא כב) "ללכת בכל דרכיו", אלו הן דרכי מקום? (שמות לד ו) "ה' אל רחום וחנון",

ואומר (יואל ג ה) "והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט"


הדרשן שואל כיצד יכול אדם להיקרא בשמו של הקב"ה, למרות שהניקוד לפנינו הוא 'יִקְרָא'; אבל השאלה אכן מתאימה לפסוק מישעיה מג ז, המצוטט בסוף הדרשה.
לעניין התשובה, ראו דברי אבא שאול במכילתא שירה ג, על 'ואנווהו': 'אֶדָּמֶה לוֹ: מָה הוּא רַחוּם וְחַנּוּן, אַף אַתָּה רַחוּם וְחַנּוּן.' כאן מרחיבים את העיקרון גם לתארים נוספים של הקב"ה.



וכי היאך איפשר לו לאדם לקרא בשמו של מקום?
אלא נקרא המקום רחום - אף אתה היה רחום; הקדוש ברוך הוא נקרא חנון - אף אתה היה חנון
שנאמר (תהלים קמה ח) "חנון ורחום ה'" וגו', ועשה מתנות חנם, ביאור ל'חנון'.
נקרא המקום צדיק, שנאמר (תהלים יא ז) "כי צדיק ה' צדקות אהב" - אף אתה היה צדיק
נקרא המקום חסיד, שנאמר (ירמיה ג יב) "כי חסיד אני נאם ה'" - אף אתה היה חסיד
לכך נאמר (יואל ג ה) "והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט"
ואומר (ישעיה מג ז) "כל הנקרא בשמי" וגו'; ואומר (משלי טז ד) "כל פעל ה' למענהו."

"ולדבקה בו", וכי היאך איפשר לו לאדם לעלות למרום ולדבק באש?


השאלה כאן אינה כיצד יכול אדם ללכת בדרכי הקב"ה אלא כיצד הוא יכול להדבק בו. הדרשן מבין בתחילה שמדובר בהדבקות פיזית. התשובה, שקובעת שההידבקות בקב"ה היא באמצעות החכמים, מרחיקת לכת ומציגה הקשר של מאבק בין החכמים לקב"ה, שבו מנצחים החכמים, והשוו בבא מציעא נט ב, 'נצחוני בני'.



והלא כבר נאמר (דברים ד כד) "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא"
ואומר (דניאל ז ט) "כרסיה שביבין דינור"!
אלא הדבק בחכמים ובתלמידיהם, ומעלה אני עליך כאילו עלית למרום ונטלתה
ולא שעלית ונטלת בשלום, אלא כאילו עשיתה מלחמה ונטלתה
וכן הוא אומר (תהלים סח יט) "עלית למרום שבית שבי".

דורשי הגדות אומרים: רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם? למוד הגדה


דרך נוספת להידבק בדרכי הקב"ה היא לימוד האגדה, המגשר על הפער שבין האדם לקב"ה.



שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו.

עשיתם מה שעליכם אף אני אעשה מה שעלי (דברים יא כג) "והוריש ה'".


השוו לעיל סוף פיסקה מא.


פיסקה נעריכה

על דברים יא כג
(דברים יא כג) "והוריש ה'" - ה' מוריש ואין בשר ודם מוריש.

"את כל הגוים", שומע אני כמשמעו? תלמוד לומר "האלה".


לכאורה יש סתירה בין הביטוי המרחיב 'כל' לביטוי המצמצם 'האלה'. המדרש מסיק שההרחבה כוללת את מסייעי שבעת העממים אבל לא יותר מכך.



אין לי אלא אלה, מנין לרבות את מסייעיהם? תלמוד לומר "את כל הגוים האלה מלפניכם",

שתהו אתם רבים והולכים והם מתמעטים והולכים וכן הוא אומר (שמות כג ל) "מעט מעט אגרשנו מפניך"

ואומר (שמות כג כט) "לא אגרשנו מפניך בשנה אחת


לדברי ר' אלעזר נחלת הארץ היתה איטית כי חטאו ישראל, והשוו לדברי רשב"י לעיל פיסקה מב, שטען שגם ברכת החקלאות היא במצב שאין ישראל עושים רצונו של מקום.



פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה" דברי רבי יעקב
אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: או לפי שישראל צדיקים הם, למה יראים מן החיה?
והלא אם צדיקים הם אין יראים מן החיה!
שכן הוא אומר (איוב ה כג) "כי עם אבני השדה בריתך"!
אם תאמר: מפני מה יגע יהושע כל היגיעה ההיא?
אלא לפי שחטאו ישראל - נגזר עליהם "מעט מעט אגרשנו מפניך".

"וירשתם גוים גדולים ועצומים", גדולים בקומה, ועצומים בכח.
"מכם", אף אתם גדולים ועצומים; אלא שהם גדולים ועצומים מכם.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: משל לאדם שאומר איש פלוני גבור - וזה גבור, אלא שהלה גבור ממנו!

דבר אחר: "מכם" עוד למה נאמר? והלא כבר נאמר (דברים ז א) "שבעה גוים רבים ועצומים ממך",

מה תלמוד לומר "מכם"? מלמד שאחד משבעה עממים גדול וקשה כנגד כל ישראל


הביטוי בלשון רבים ('מכם') נדרש שכל אחד משבעת העממים היה גדול מישראל, והנצחון עלים היה נס בידי הקב"ה, ראו בתחילת הפיסקה.



וכן הוא אומר (עמוס ב ט) "ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים."

פיסקה נאעריכה

על דברים יא כד
(דברים יא כד) "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו",

אם ללמד על תחומי ארץ ישראל - הרי כבר נאמר "מן המדבר והלבנון".


סדר הכיבוש חשוב ומשפיע על דיני המקום. לפי הדרשה חלה מצווה לכבוש קודם כל את א"י כדי לבער ממנה ע"ז, ורק אח"כ מותר לכבוש מקומות נוספים, ואם שינו את הסדר – אין קדושת א"י חלה על המקומות שכבשו בחו"ל (כגון ארם נהרים וארם צובא).



מה תלמוד לומר "כל המקום אשר תדרוך"?
אמר להם: כל מקום שתכבשו חוץ ממקומות האלו - הרי הוא שלכם,
או רשות בידם לכבש חוצה לארץ עד שלא יכבשו ארץ ישראל?
תלמוד לומר (דברים יא כג) "וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם",
ואחר כך "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו";
שלא תהא ארץ ישראל מטמאה בגלולים - ואתם חוזרים ומכבשים חוצה לארץ!
אלא משתכבשו ארץ ישראל - תהו רשאים לכבש חוצה לארץ,
הרי שכבשו בחוצה לארץ, מנין שהמצות נוהגות שם?
הרי אתה דן: נאמר כאן "[לכם] יהיה" ונאמר להלן "יהיה [גבולכם]"
מה יהיה האמור להלן – מצות נוהגות שם, דורש 'גבולכם' אף יהיה האמור כאן - מצות נוהגות שם,

ואם תאמר: מפני מה כבש דוד ארם נהרים וארם צובה, ואין מצות נוהגות שם? אמרת: דוד עשה שלא כתורה!


קדושת סוריה (ארם נהרים וכו') פחותה מקדושת א"י, ראו תוספתא ב"ק דכלים א, ה. הסיבה לכך לפי הדרשה היא שסוריה נכבשה לפני שהושלם כיבוש א"י.



התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ
והוא לא עשה כן, אלא חזר וכבש ארם נהרים וארם צובה, ואת היבוסי סמוך לירושלם לא הוריש
אמר לו המקום: את היבוסי סמוך לפלטורין לארמון שלך לא הורשת; היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה?

הרי שכבשו בחוצה לארץ, מנין שכנגדו בים הרי הוא שלהם?


סוגיית הגבול הימי עולה כבר בימי חז"ל! - וראו דברי ר' יהודה בתוספתא תרומות ב יא.
הגבולות של הנהר, המדבר והים הם גבולות מקסימליים, החלים רק אם כבשו את השטח עד לשם לאחר שכבשו את א"י. במקרה של הים, לפי דברי ר' יהודה, הים עצמו נכלל בא"י, כולל האיים ("הניסין") שבו.



תלמוד לומר "מן המדבר והלבנון": מן המדבר גבולכם, ואין המדבר גבולכם
ואם כבשתם - יהי גבולכם, ו"המדבר... גבולכם",
"מן הנהר, נהר פרת": מן הנהר גבולכם, ואין הנהר גבולכם; ואם כבשתם - יהי גבולכם ו"הנהר... גבולכם",
"ועד הים גבולכם", ואין הים גבולכם; ואם כבשתם - יהי גבולכם
וכן הוא אומר (במדבר לד ו) "וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבול" יהיה גבולכם – ו"הים... גבולכם".
נמצית אומר: (שביעית ו א:) "כל מקום שהחזיקו עולי בבל, מארץ ישראל ועד כזיב - לא נאכל ולא נעבד
עולי מצרים - נאכל אבל לא נעבד; אילך ואילך - נאכל ונעבד".

תחומי ארץ ישראל עד מקום שהחזיקו עולי בבל,


השוו תוספתא שביעית ד יא: רשימה של הערים שבגבול א"י; וראו שם לפיענוח המקומות ביחס לא"י בימינו.



פרשת אשקלון, חומות מגדל, שרשן דור וחומות עכו, וראש מגיאתו, וגיאתו עצמו, כברתא
ובית זניתא, קצרא דגלילא, קבייא דעייתא, מצייא דעבתא, כמותא דביריין, פחורתא דיתר,
נחלה דאבצל, בית ער מרעשתא, לולא רבתא, כרכא דבר סנגרא, מיסף ספנתא, נקיבתא דעיון
תרנגלא עילאה דקיסרי, בית סוכות, וינקת, ורקם דחגרא, וטרכונא דזימרא דביתחום ביצרא סקא
וחשבון, ונחלא דורד, סכותא נימרין, מליה זירזא, ורקם גיאה, וגינייא דאשקלון
ודרך גדולה ההולכת במדבר.

פיסקה נבעריכה

על דברים יא כה

(דברים יא כה) "לא יתיצב איש בפניכם",


אשה עלולה לסכן את ישראל רק בכשפים, כי אינה נלחמת בדרך רגילה; זאת למרות שהמכשף היחיד שניסה לקלל את ישראל בתורה היה גבר.



אין לי אלא איש. אומה, ומשפחה, אשה בכשפיה מנין? - תלמוד לומר "לא יתיצב איש", מכל מקום
אם כן למה נאמר "איש"? - אפילו כעוג מלך הבשן
כענין שנאמר (דברים ג יא) "כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים".

"פחדכם ומוראכם", והלא אם נפחדים הם יריאים הם!


השואל מניח שהאימה פחותה מהפחד ונכללת בו, ומחלק בין הקרובים לרחוקים. והשוו מכילתא שירה ט, על פס' טז: '"אֵימָתָה", עַל רְחוֹקִים, "וָפַחַד", עַל קְרוֹבִים' וכו'.



אלא "פחדכם" על הקרובים, "ומוראכם" על הרחוקים
וכן הוא אומר (יהושע ה א) "ויהי כשמוע כל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ימה
וכל מלכי הכנעני אשר על הים, את אשר הוביש ה' את מי הירדן מפני בני ישראל עד עברם - וימס לבבם
ולא היה בהם עוד רוח מפני בני ישראל"
וכן רחב הזונה אומרת לשלוחי יהושע (יהושע ב י) "כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם,
ונשמע וימס לבבינו" וגו'.

תאמר שלא היו אנשי יריחו גדולים וקשים?


העיקרון הפרשני, שאיזכור של מי שהיה בכלל שלא לצורך מלמד שהוא שקול כנגד הכלל – מיושם בשורת הדרשות הזו הן לחיוב, הן לשלילה (שאול ובת פרעה).



והלא כבר נאמר (יהושע ב א) "וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש
לאמר לכו ראו את הארץ ואת יריחו"; יריחו בכלל היתה ולמה יצאת?
מלמד שהיתה קשה כנגד כולם!
כיוצא בו אתה אומר (במדבר לא ו) "וישלח אותם משה אלף למטה לצבא
אותם ואת פינחס"; פינחס בכלל היה ולמה יצא? מלמד ששקול כנגד כולם!
כיוצא בו אתה אומר (שמות טו א) "אז ישיר משה ובני ישראל"; משה בכלל היה ולמה יצא?

מלמד שהיה שקול כנגד כולם!


השוו מכילתא שירה א, 'מֹשֶׁה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל'.



כיוצא בו אתה אומר (שמואל ב כב א) "וידבר דוד לה'... מכף כל אויביו ומכף שאול"
שאול בכלל היה ולמה יצא? מלמד שהיה שקול כנגד כולם!
כיוצא בו אתה אומר (שמואל ב ב ל) "ויפקדו מעבדי דוד תשעה עשר איש ועשהאל"
עשהאל בכלל היה ולמה יצא? מלמד שהיה קשה כנגד כולם!
כיוצא בו אתה אומר (מלכים א יא א) "והמלך שלמה אהב נשים נכריות... ואת בת פרעה"
בת פרעה בכלל היתה ולמה יצאת? מלמד שהיה מחבבה יתר מכולם,
וכלפי חטא שהחטיאה אותו יתר מכולן!

"יתן ה' אלהיכם" למה נאמר? לפי שנאמר (דברים טז טז) "שלש פעמים בשנה יראה" וגו'

שמא יאמרו ישראל: הרי אנו עולים להשתחוות, מי משמר לנו את ארצנו?


השמירה של הארץ מאויבים וגנבים בזמן הרגל היא ע"י האימה המוטלת עליהם, המונעת מהם לחמוד ולכן גם מונעת את גניבת הנכסים והבהמות. הדגם לכך הוא הבקשה של נעמן לקבל ברשות אדמה מא"י.



אמר להם המקום: עלו, ושלכם אני שומר
שנאמר (שמות לד כד) "ולא יחמד איש את ארצך בעלותך ליראות".
אם בעיניו אינה חומדה, כיצד בא ליטול נכסים ובהמה?
וכן אתה מוצא כשישראל עושים רצונו של מקום מה נעמן אומר לאלישע?
(מלכים ב ה יז) "ולא יותן נא לעבדך משא צמד פרדים אדמה"
והלא דברים קל וחומר: אם עפר הרי הוא מתירא ליטול מארץ ישראל שלא ברשות
כיצד הוא בא ליטול נכסים ובהמה?

"כאשר דבר לכם", והיכן דבר? (שמות כג כז) "את אימתי אשלח לפניך

והמותי את כל העם אשר תבא בהם".