ביאור:ספרי דברים/האזינו
ספרי דברים לפרשת האזינו
עריכהפיסקה שו
עריכהעל דברים לב א-ג
דרשת ר' מאיר מתארת השחתה של המציאות: מבגידה של ישראל ויהודה עצמם – עד שהיה צורך להעיד בהם את הנביאים, את המציאות של השמים והארץ, הגויים ובריות העולם, ולבסוף את הנמלה, שאפילו ממנה לא למדו ישראל. הדרשה משופעת בפסוקים על כל טענה שלה, והיא נראית כהפגנת שליטה וירטואוזית בפסוקי התנ"ך. |
רבי מאיר אומר: כשהיו ישראל זכיים - הם היו מעידים בעצמם
שנאמר (יהושע כד כב) "ויאמר יהושע אל העם עדים אתם בכם"
קלקלו בעצמם, כמו שנאמר (הושע יב א) "סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל"
העיד בהם שבט יהודה ובנימן, שנאמר (ישעיה ה ג-ד) "ועתה יושב ירושלם ואיש יהודה
שפטו נא ביני ובין כרמי, מה לעשות עוד לכרמי?
קלקלו שבט יהודה ובנימן, שנאמר (מלאכי ב יא) "בגדה יהודה" - העיד בהם את הנביאים
שנאמר (מלכים ב יז יג) "ויעד ה' בישראל וביהודה ביד כל נביאיו"
קלקלו בנביאים, שנאמר (דברי הימים ב לו טז) "ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים"
העיד בהם את השמים, שנאמר (דברים ד כו) "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ"
קלקלו בשמים, שנאמר (ירמיה ז יז-יח) "האינך רואה מה הם עושים?...
הבנים מלקטים עצים, והאבות מבערים את האש, והנשים לשות בצק - לעשות כונים למלכת השמים"
העיד בהם את הארץ, שנאמר (ירמיה ו יט) "שמעי הארץ הנה אני מביא רעה"
קלקלו בארץ, שנאמר (הושע יב יב) "גם מזבחותם כגלים על תלמי שדי" - העיד בהם את הדרכים,
שנאמר (ירמיה ו טז) "כה אמר ה' עמדו על דרכים וראו"
קלקלו בדרכים, שנאמר (יחזקאל טז כה) "אל כל ראש דרך בנית רמתך" - העיד בהם את הגוים,
שנאמר (ירמיה ו יח) "לכן שמעי הגוים ודעי עדה את אשר בם".
קלקלו בגוים, שנאמר (תהלים קו לה) "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" - העיד בהם את ההרים,
שנאמר (מיכה ו ב) "שמעו הרים את ריב ה'".
קלקלו בהרים, שנאמר (הושע ד יג) "על ראשי ההרים יזבחו" - העיד בהם את הבהמה,
שנאמר (ישעיה א ג) "ידע שור קונהו".
קלקלו בבהמה, שנאמר (תהלים קו כ) "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב" -
העיד בהם את העופות, שנאמר (ירמיה ח ז) "גם חסידה בשמים ידעה מועדיה".
קלקלו בבהמה ובחיה ובעופות, שנאמר (יחזקאל ח י) "ואבוא ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ –
העיד בהם את הדגים, שנאמר (איוב יב ח) "או שיח לארץ ותורך ויספרו לך דגי הים".
קלקלו בדגים, שנאמר (חבקוק א יד) "ותעשה אדם כדגי הים" - העיד בהם את הנמלה
שנאמר (משלי ו ו-ח) "לך אל נמלה עצל... תכין בקיץ לחמה".
רבי שמעון בן אלעזר אומר: עלוב היה אדם זה, שצריך ללמוד מן הנמלה
אילו למד ועשה עלוב היה, אלא שצריך ללמוד מדרכיה ולא למד!
כתוצאה מהדרשה הקודמת עולה השאלה כיצד ניתן לשוב לאחר שכל המציאות מעידה על אשמת ישראל? התשובה כאן היא שהקב"ה אכן עתיד להחליף את כל המציאות, ואפילו השמים והארץ, ההרים והגיאיות יוחלפו באחרים, כדי שתהיה לישראל אפשרות לחזור בהם בעולם הבא. בסוף הדרשה מחליף הקב"ה אפילו את השפה כדי לבטל את המונח 'בעל'. |
שנאמר "העידותי בהם היום את השמים ואת הארץ" - אומר לה: הריני מעבירם,
שנאמר (ישעיה סה יז) "כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה"
אומרת לפניו, רבונו של עולם, הריני רואה מקומות שקלקלתי ובושתי
שנאמר (ירמיה ב כג) "ראי דרכך בגיא" - אומר לה: הריני מעבירם,
שנאמר (ישעיה מ ד) "כל גיא ינשא". אומרת לפניו: רבונו של עולם, הרי שמי קיים! אומר לה: הריני מעבירו
שנאמר (ישעיה סב ב) "וקורא לך שם חדש". אומרת לפניו, רבונו של עולם, הרי שמי קרוי על שם הבעלים!
אומר לה, הריני מעבירו, שנאמר (הושע ב יט) "והסירותי את שמות הבעלים"
אומרת לפניו: רבונו של עולם, אף על פי כן בני בית מזכירים אותו!
אומר לה (הושע ב יט) "ולא יזכרו עוד בשמם".
גם במישור היחסים בין הקב"ה לישראל עולה שאלה האמנם ניתן לחזור; הבשורה של התשובה סותרת לכאורה את איסור החזרת הגרושה (דברים כד א-ד), כפי שמציין ירמיה. הדרשה משיבה שהקב"ה אינו מחוייב להלכות בני האדם, או שלמרות שישראל עזבו את הקב"ה הוא מעולם לא גירש אותם. |
רבונו של עולם, כבר כתבת (ירמיה ג א) "לאמר הן ישלח איש את אשתו
והלכה מאתו והיתה לאיש אחר, הישוב אליה עוד?" אומר לה: כלום כתבתי אלא 'איש',
והלא כבר נאמר (הושע יא ט) "כי אל אנכי ולא איש"
דבר אחר: וכי גרושים אתם לי בית ישראל? והלא כבר נאמר (ישעיה נ א) "כה אמר ה'
אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה, או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו?"
דבר אחר: "האזינו השמים", משל למלך שמסר את בנו לפידגוג, כאן:שומר להיות יושב ומשמרו
השמים והארץ נמצאים בכל מקום, ואי אפשר לחמוק מהם. |
עכשיו הריני משמרו כדי שיאכל וישתה וישן, ואלך אני ואעשה צרכיי
אמר לו אביו: אף אני לא מסרתיך לפידגוג, אלא שלא יהא מזיזך
כך אמר להם משה לישראל: שמא אתם סבורים לברוח מתחת כנפי שכינה, או לזוז מעל הארץ?
ולא עוד אלא שהשמים כותבים, את עוונות ישראל שנאמר (איוב כ כז) "יגלו שמים עוונו"
ומנין שאף הארץ מודעת? מודיעה את חטאי ישראל שנאמר (איוב כ כז) "וארץ מתקוממה לו".
השמים והארץ יוכיחו שישראל הם שחטאו והקב"ה לא פגע בהם לחינם. |
רבונו של עולם, איני יודעת מי קלקל במי, ומי שינה במי:
אם ישראל קלקלו במקום, אם המקום שינה בהם בישראל?
כשהוא אומר (תהלים נ ו) "ויגידו שמים צדקו", הוי ישראל קלקלו במקום, ואין המקום שינה בהם בישראל
וכן הוא אומר (מלאכי ג ו) "כי אני ה' לא שניתי".
השמים הם גם העדים במשפט של ישראל וגם אמצעי השכר והעונש לעשות רצון הקב"ה. |
והשלים להם את שלו, ומכר ומסר להם את בנו, ואמר להם: כל זמן שבני עושה רצוני
היו מעדנים אותו ומפנקים אותו, ומאכילים אותו ומשקים אותו
וכשאין בני עושה רצוני - אל יטעום משלי כלום
כך, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מה נאמר בהם?
(דברים כח יב) "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים",
וכשאין עושים רצונו של מקום, מה נאמר בהם?
(דברים יא יז) "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה".
ר' יהודה דורש את הביטוי 'שמים וארץ' כביטוי המסמן את כל העולם. |
התחיל קובל עליו לאחיו, והתחיל קובל עליו לאוהביו, והתחיל קובל עליו לשכניו,
והתחיל קובל עליו לקרוביו, לא זז האב ההוא להיות קובל והולך, עד שאמר:
שמים וארץ, למי אקבול עליך חוץ מאלו? לכך נאמר "האזינו השמים ואדברה".
ר' יהודה משווה את הלשונות של המטר והבצורת ללשונות הלידה והעקרות, ובכך מקבל לכאורה את הרעיון האלילי-מיני של הבעל המברך את השמים, וגורם לפוריות האדמה. |
שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מה נאמר בהם?
(דברים כח יב) "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים"
ואין פתיחה אלא לשון הרווחה, שנאמר (בראשית כט לא) "ויפתח את רחמה"
ואילו אין דיין של רשעים אלא שדוחקים את העולם שהם בתוכו
שבזמן שאין עושים רצונו של מקום, מה נאמר בהם? (דברים יא יז) "וחרה אף ה' בכם ועצר השמים"
ואין עצירה אלא לשון הדחק, שנאמר (בראשית כ יח) "כי עצור עצר ה'".
השמים והארץ כמודלל לשמירה קפדנית על המצוות ועל רצון הקב"ה. |
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, אמור להם לישראל: הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם
שמא שינו את מדתם? או שמא אמר גלגל חמה איני עולה מן המזרח ומאיר לכל העולם כולו?
אלא כענין שנאמר (קהלת א ה) "וזרח השמש ובא השמש"
ולא עוד אלא שהוא שמח לעשות לי רצוני, שנאמר (תהלים יט ו) "והוא כחתן יוצא מחופתו".
"ותשמע הארץ אמרי פי", הסתכלו בארץ שבראתי לשמשכם שמא שינתה את מדתה?
שמא זרעתם בה ולא צמחה? או שמא זרעתם חטים והעלת שעורים?
או שמא אמרה פרה זו איני דשה ואיני חורשת היום? או שמא אמר חמור זה איני טוען ואיני הולך?
וכן לענין הים הוא אומר (ירמיה ה כב) "האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים",
שמשעה שגזרתי עליו שמא שינה את מדתו, ואמר אעלה ואציף את העולם?
אלא כענין שנאמר (איוב לח י-יא) "ואשבר עליו חקי ואשים בריח ודלתים...
עד פה תבוא ולא תוסיף ופה ישית בגאון גליך"!
ולא עוד אלא שמצטער ואינו יודע מה לעשות, כענין שנאמר "ויתגעשו ולא יוכלו"
והלא דברים קל וחומר: ומה אלו, שנעשו לא לשכר ולא להפסד
אם זוכים אין מקבלים שכר, ואם חוטאים אין מקבלים פורענות, ואין חסים על בניהם ועל בנותיהם - לא שינו את מדתם
אתם, שאם זכיתם אתם מקבלים שכר ואם חטאתם אתם מקבלים פורענות, ואתם חסים על בניכם ועל בנותיכם
על אחת כמה וכמה שאתם צריכים שלא תשנו את מדותיכם.
בדומה לדרשת ר' יהודה דלעיל מבוססת גם דרשה זו על הרעיון שהשמים והארץ אינם רק עדים אלא הם אמצעי העונש והשכר, בדומה לעדים בדיני אדם – ראו סנהדרין ו ד. |
אין פושטים בו יד תחלה אלא עדיו, שנאמר (דברים יז ז) "יד העדים תהיה בו בראשונה"
ואחר כך בני אדם ממשמשים ובאים, שנאמר (דברים יז ז) "ויד כל העם באחרונה"
כך בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום מה נאמר בהם?
(דברים יא יז) "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים",
ואחר כך פורעניות ממשמשות ובאות, שנאמר (דברים יא יז) "ואבדתם מהרה",
ובזמן שישראל עושים רצונו של מקום מה נאמר בהם?
(הושע ב כג) "והיה ביום ההוא נאם ה' אענה את השמים",
ואומר (הושע ב כה) "וזרעתיה לי בארץ".
כיצד מאזינים ושומעים? – לשם כך צריכים השמים והארץ להיות דוממים! בכך מחזק ר' יהודה בן חנניה את כוחו של משה, שהצליח, בדומה ליהושע, להשתיק אץ השמים והארץ. |
בשעה שאמר משה "האזינו השמים ואדברה", היו השמים ושמי השמים דוממים
ובשעה שאמר "ותשמע הארץ אמרי פי" הייתה הארץ וכל אשר עליה דוממים,
ואם תמיה אתה על הדבר, צא וראה מה נאמר ביהושע: (יהושע י יב-יד) "ויאמר לעיני ישראל
שמש בגבעון דם וירח בעמק אילון, וידום השמש וירח עמד. ולא היה כיום ההוא לפניו" וג'
נמצינו למידים שהצדיקים שולטים בכל העולם כולו.
בשלוש הדרשות הבאות יש השוואות בין דברים לב א לבין ישעיה א ב: ישעיה מחליף את השמיעה וההאזנה, אבל עדיין פונה לשמים בלשון רבים ולארץ ביחיד. |
ולפי שהיה רחוק מן הארץ אמר "ותשמע הארץ אמרי פי",
בא ישעיה וסמך לדבר (ישעיה א ב) "שמעו שמים", שהיה רחוק מן השמים
"והאזיני ארץ", שהיה קרוב לארץ.
דבר אחר, לפי שהשמים מרובים לפי תפיסת חז"ל יש שבעה רקיעים ולכן הפניה לשמים היא בלשון רבים. פתח להם בלשון מרובה,
ולפי שהיתה הארץ מועטת פתח לה בלשון מועט, "ותשמע הארץ אמרי פי"
בא ישעיה וסמך לדבר "שמעו שמים והאזיני ארץ", ליתן את המרובה למרובים ואת המעוטה למעוטים
וחכמים אומרים: אין הדבר כן, אלא בזמן שבאים העדים ומעידים, אם נמצאו דבריהם מכוונים כאחד עדותם קיימת
ואם לאו אין עדותם קיימת. כך אילו אמר משה "האזינו השמים" ושתק - היו שמים אומרים לא שמענו אלא בהאזנה
ואילו אמר "ותשמע הארץ אמרי פי", היתה הארץ אומרת לא שמעתי אלא בשמיעה
בא ישעיה וסמך לדבר "שמעו שמים והאזיני ארץ", ליתן האזנה ושמיעה לשמים והאזנה ושמיעה לארץ.
השמים מסמלים את הקב"ה והארץ את ישראל. הקשר בין ה'שמים' וה'ארץ' כבר התקיים במעמד הר סיני, ומשה משחזר אותו. |
שנאמר (שמות כ יט) "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם".
ותשמע הארץ אמרי פי, שעליה עמדו ישראל ואמרו (שמות כד ז) "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע."
כאן השמים מעידים על אי קיום מצוות הקשורות לשמים והארץ – על אי קיום המצוות הקשורות לאדמה. בספר היובלים מובאת שיטת חישוב שנים לפי שנת השמש, ויתכן שהדרשה יוצאת כנגד חישוב כזה – שהיה גם שיטת חישוב השנים של כת ים המלח. |
ואלו הן מצות שניתנו להם מן השמים? עבור שנים וקביעות חדשים
שנאמר (בראשית א יד) "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים".
"ותשמע הארץ", שלא עשו מצות שניתנו להם בארץ
ואלו הן מצות שנתנו להם בארץ? לקט שכחה ופיאה תרומה ומעשרות שמטים ויובלות.
שילוב של שתי הדרשות הקודמות: כל המצוות ניתנו מהשמים לארץ, ומשה קורא לשמים ולארץ להעיד על כך. |
"ותשמע הארץ אמרי פי", שלא עשו כל מצות שניתנו להם בארץ.
כאן השמים והארץ קיימים לנצח, בניגוד לדרשה דלעיל העוסקת בהחלפתם. |
שנאמר (דברים ל יט) "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ"
והקדוש ברוך הוא העיד בהם את השירה, שנאמר (דברים לא יט) "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת"
אין אנו יודעים עדותו של מי קיימת, אם של הקדוש ברוך הוא אם של משה?
כשהוא אומר (דברים לא כא) "וענתה השירה הזאת לפניו לעד",
הא של הקדוש ברוך הוא מקיימת של משה, ולא של משה מקיימת את של הקדוש ברוך הוא
ומפני מה העיד בהם משה בישראל שני עדים שהם חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים?
אמר: אני בשר ודם ולמחר אני מת, מה אם ירצו ישראל לומר לא קבלנו את התורה? מי מכחישם?
לפיכך העיד בהם שני עדים שהם חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים
והקדוש ברוך הוא העיד בהם את השירה, אמר: השירה תעיד בהם מלמטה ואני מלמעלה
ומנין שהמקום קרוי עד? שנאמר (מלאכי ג ה) "וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר"
ואומר (ירמיה כט כג) "ואנכי היודע ועד נאם ה'",
ואומר (מיכה א ב) "ויהי ה' אלהים בכם לעד מהיכל קדשו."
הלקח, המוסר והדברים מסמלים שלושתם את דברי התורה. |
שנאמר (משלי ד ב) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"
ואומר (משלי ח י) "קחו מוסרי ואל כסף", ואין מוסר אלא דברי תורה
שנאמר (משלי א ח) "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך"
ואומר (משלי ח לג) "שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו" ואומר (משלי ד יג) "החזק במוסר אל תרף"
ואומר (הושע יד ג) "קחו עמכם דברים ושובו" ואין דברים אלא דברי תורה
שנאמר (דברים ה יט) "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם".
המטר והטל נותנים בעולם חיים ונחת רוח, כמו דברי התורה. |
אי מה מטר מקצת עולם שמחים בו ומקצת עולם מצירים בו - מי שבורו מלא יין וגרנו לפניו מצירים בו
יכול אף דברי תורה כן? תלמוד לומר "תזל כטל אמרתי".
מה טל כל העולם שמחים בו - כך דברי תורה כל העולם שמחים בהם.
גמול אישי ללומד התורה. |
כך דברי תורה מעלים אותך ומגדלים אותך
וכן הוא אומר (משלי ד ח) "סלסליה ותרוממך".
"וכרביבים עלי עשב", מה רביבים הללו יורדים על העשבים ומעדנים אותם ומפנקים אותם
כך דברי תורה מעדנים אותך ומפנקים אותך, שנאמר (משלי א ט) "כי לוית חן הם לראשך"
ואומר (משלי ד ט) "תתן לראשך לוית חן".
הדרך להבין את התורה היא באמצעות הכללות שעושה האדם לעצמו מאוסף הדוגמאות הקזואיסטי שבתושב"ע – דורש 'יערוף' – יפרוט (הביטוי המקובל בזמנם לפריטת כסף היה 'עריפה'); וכן דורש את גודל הטיפות הקטנות של הטל. |
יכול כדרך שאתה כונסם כללים תהא מוציאם כללים? תלמוד לומר "יערף כמטר לקחי",
ואין יערף אלא לשון כנעני, משל: אין אדם אומר לחבירו 'פרוט לי סלע זה' אלא 'ערוף לי סלע זה'
כך הוי כונס דברי תורה כללים, ופורט ומוציא, כטפים הללו של טל
ולא כטפים הללו של מטר שהן גדולות, אלא כטפים הללו של טל שהן קטנות.
שני טעמים לחזרות ולשינון דברי התורה: כדי למנוע שכחה וחלודה שלהם, שהרי הם לא נכתבו ברובם, אלא נשארו בעל פה – וכדי לשפר ולדייק את הנוסח שלהם. |
כך הוי מפשפש בדברי תורה כדי שלא תשכחם
וכך אמר לו רבי יעקב ברבי חניליי לרבי: בוא ונפשפש בהלכות כדי שלא יעלו חלודה.
"וכרביבים עלי עשב", מה רביבים הללו יורדים על עשבים ומנקים אותם ומפטמים אותם
כך הוי מפטם דברי תורה ושונה ומשלש ומרבע.
דברי תורה מכפרים על חטאי הלומדים, כמו העגלה הערופה וכמו שעירי חטאת, ומנקים אותם כמו שמנקים הרביבים את העשב. |
אין יערף אלא לשון הריגה, שנאמר (דברים כא ד) "וערפו שם את העגלה בנחל".
על מה עגלה מכפרת? על שפיכות דמים. כך דברי תורה מכפרים על כל עבירות.
"כשעירים עלי דשא", ועל מה שעירים מכפרים? על חטאות, כך דברי תורה מכפרים על חטאות.
"וכרביבים עלי עשב," מה רביבים באים תמימים ומכפרים - כך דברי תורה מכפרים על כל עונות ועבירות.
ממשיך בטענה של ר' אליעזר, שעריפה היא לשון הריגה: משה הסתכן במוות כדי ללמוד ולהביא לישראל את התורה, ואכן חייב אדם לעמול הרבה כדי ללמוד את התורה; אבל אין למנוע את מה שהשגת במאמץ מן התלמידים, אלא יש להציע להם את התורה בזול כמו הטל שאין לו ערך. |
שמא אין אתם יודעים כמה צער נצטערתי על התורה, וכמה עמל עמלתי בה, וכמה יגיעה יגעתי בה?
כענין שנאמר (שמות לד כח) "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה"
ואומר (דברים ט ט) "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה"
נכנסתי לבין המלאכים ונכנסתי לבין החיות ונכנסתי לבין השרפים שאחד מהם יכול לשרוף כל העולם כולו על יושביו
כענין שנאמר (ישעיה ו ב) "שרפים עומדים ממעל לו". נפשי נתתי עליה, דמי נתתי עליה,
כדרך שלמדתי אותה בצער כך תהיו למדים אותה בצער
או כדרך שאתם למדים אותה בצער כך תהיו מלמדים אותה בצער
תלמוד לומר "תזל כטל אמרתי", תהו רואים אותה כאילו היא בזול אחד משלש וארבע סאים בסלע.
המפגש הראשון עם התורה עלול להיות מבהיל ומאיים, ועל המלמד לקחת זאת בחשבון. המשך הדרשה לפי ההמשך: "קורא שני ספרים ושונה שני סדרים - והיא נמשכת אחריו כרביב"! |
ואין שעיר אלא שד, שנאמר (ישעיה לד יד) "ופגשו ציים את איים ושעיר אל רעהו יקרא"
ואומר (ישעיה יג כא) "ושעירים ירקדו שם".
דורש 'יערוף כמטר' – לשון מוות ולשון חיים; וראו תענית ז א. וראו דרשה על (הושע יד י) 'ופושעים יכשלו בם' בנזיר כג א. |
שנאמר (משלי ד כב) "כי חיים הם למוצאיהם" ואם לא עשית דברי תורה לשמם - הם ממיתים אותך
שנאמר "יערף כמטר לקחי", ואין עריפה אלא לשון הריגה
שנאמר (דברים כא ד) "וערפו שם את העגלה בנחל"
ואומר (משלי ז כו) "כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה".
ראו דברי ר' עקיבא, לעיל פיסקה מח: בתחילה אין לתלמיד אלא מה שלמד מרבו, אבל ככל שהוא לומד הוא רוכש יכולת ללמד אחרים. |
אם כנסת דברי תורה כדרך שכונסים המים בבור - לסוף שאתה זוכה ורואה את משנתך
שנאמר (משלי ה טו) "שתה מים מבורך".
ואם כנסת דברי תורה כדרך שכונסים מטר, בבורות שיחים ומערות - לסוף שאתה מנזל ומשקה אחרים
שנאמר (משלי ה טו) "ונוזלים מתוך בארך" ואומר (משלי ה טז) "יפוצו מעיינותיך חוצה".
הצד השני של דרשת ר' נחמיה דלעיל, הפעם על היתרון שבהכללות מהסגנון הקזואיסטי: הסגנון הזה מתאים לתלמידים, אבל הת"ח עצמו מכיר את ההכללות, כדי שיוכל להתמצא בכמות הרבה של החומר. בקיסריה צריך סלעים, כדי להימנע מהצורך לטלטל זוזים רבים; ובשוק הגדול של בית אילייס גם הסלעים אינם מספיקים ויש להשתמש בדינרי זהב; והשוו לטלטול מעות מעשר שני במע"ש ב ז. |
שאם אתה כונסם פרטים - מייגעים אותך ואי אתה יודע מה לעשות
משל לאדם שהלך לקיסרי, וצריך מאה זוז או מאתים זוז הוצאה
אם נוטלם פרט - מייגעים אותו ואינו יודע מה לעשות
אבל מצרפם ועושה אותם סלעים, ופורט ומוציא בכל מקום שירצה
וכן מי שהולך לבית אילייס לשוק, וצריך מאה מנה או שתי ריבוא הוצאה
אם מצרפם סלעים - מייגעים אותו ואינו יודע מה לעשות
אבל מצרפם ועושה אותם דינרי זהב, ופורט ומוציא בכל מקום שירצה.
ראו לעיל דברי ר' דוסתאי בן יהודה. |
עד ששונה שני ספרים או שני סדרים, ואחר כך נמשכת אחריו כרביבים כמו כבש הגדל בבית. לכך נאמר "כרביבים עלי עשב".
למרות שהמטר משקה באותם מים את כל העצים – הפירות והעשבים שונים אלו מאלו. משל לתורה, שלמרות שהיא אחידה היא מפתחת אצל כל תלמיד תחום אופייני לו. |
לכל אחד ואחד לפי מה שהוא: בגפן לפי מה שהוא, בזית לפי מה שהוא, בתאנה לפי מה שהיא
כך דברי תורה: כולה אחת, ויש בה מקרא ומשנה תלמוד הלכות והגדות.
"כשעירים עלי דשא", מה שעירים הללו יורדים על העשבים ומעלים אותם
ויש מהם אדומים, ויש מהם ירוקים, ויש מהם שחורים, ויש מהם לבנים
כך דברי תורה: יש בהם בני אדם חכמים, בני אדם כשרים, בני אדם צדיקים, בני אדם חסידים.
המטר תמיד מפתיע, וכן התלמיד שמגלה את כוחו מפתיע את רבו. |
וכן הוא אומר (מלכים א יח מה) "ויהי עד כה ועד כה והשמים נתקדרו בעבים"
כך תלמיד חכמים, אין אתה יודע מה הוא עד שישנה מדרש הלכות והגדות
או עד שיתמנה פרנס על הציבור.
דורש 'יערוף'-עורף. הצד האחורי דהיינו מערב; וראו בדרשה הבאה. |
אלא כמטר זה שבא מן המערב, שכולו לברכה.
שנאמר "יערף כמטר לקחי" - זו רוח מערבית, שהוא ערפו של עולם, שכולו לברכה,
"תזל כטל אמרתי", זו רוח צפונית, שהיא עושה את הרקיע נקיה כזהב,
"כשעירים עלי דשא" - זו רוח מזרחית שמשחרת את הרקיע כשעירים,
"וכרביבים עלי עשב" - זו רוח דרומית שמארגת את הרקיע כרביב.
דבר אחר: "יערף כמטר לקחי", וכן היה רבי סימיי אומר:
לא נאמרו ארבע רוחות אלו אלא כנגד ארבע רוחות השמים:
צפונית - בימות החמה יפה ובימות הגשמים קשה; דרומית - בימות החמה קשה ובימות הגשמים יפה
מזרחית - לעולם קשה; מערבית - לעולם יפה
צפונית - יפה לחטים בשעה שמכניסים שליש, וקשה לזיתים בשעה שחונטים
דרומית - קשה לזיתים בזמן שמכניסים שליש, ויפה לחטים בשעה שחונטים.
כאן ובדרשה הבאה מובאים דברי ר' סימאי למרות שאינם קשורים לפסוקנו, כנספח לדבריו על ארבע הרוחות. |
וכל בריות שנבראו מן הארץ - נפשם וגופם מן הארץ; חוץ מאדם זה, שנפשו מן השמים וגופו מן הארץ
לפיכך אם עשה אדם תורה, ועשה רצון אביו שבשמים - הרי הוא כבריות של מעלה
שנאמר (תהלים פב ו) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם
לא עשה תורה ולא עשה רצון אביו שבשמים - הרי הוא כבריות של מטה
שנאמר (תהלים פב ז) "אכן כאדם תמותון".
ראו אוסף דרשות המוכיחות את תחיית המתים מן התורה בסנהדרין צ ב ואילך. ר' סימאי טוען שתחיית המתים נרמזת בכל פרשה בתורה, ואילו יכולנו היינו מגלים את הרמזים לה. הוא מדגים את דבריו בדרשה על תהלים נ ד, ומוסיף את המקור העיקרי לתחיית המתים מיחזקאל. סוף שורת הדרשות של ר' סימאי חוזר לארבע הרוחות שבדרשתו הראשונה, אבל הפעם אין הרוחות מנוגדות זו לזו אלא כל הארבע מופיעות יחדיו כדי להחיות את המתים. |
שנאמר (תהלים נ ד) "יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדון עמו",
יקרא אל השמים מעל - זו נשמה, ואל הארץ לדון עמו - זה הגוף, מי דיין עמו? דרשה נוספת על "לדון עמו".
ומנין שאין מדבר אלא בתחית המתים? שנאמר (יחזקאל לז ט) "מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה".
ההגבלות על איזכור שם ה' מתגברות לקראת סוף תקופת המשנה. הדרשה טוענת שמשה למד ממלאכי השרת המזכירים את השם לאחר שלוש מילים, כנאמר בישעיה, והחמיר לעצמו פי שבע. מכאן ממשיכה הדרשה וטוענת שאין להזכיר שם שמים לבטלה. |
ממי למד? ממלאכי השרת; שאין מלאכי השרת מזכירים את השם אלא לאחר שלש קדושות
שנאמר (ישעיה ו ג) "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות".
אמר משה: דיי שאהיה בפחות משבעה כמלאכי השרת
והרי דברים קל וחומר: ומה משה, שהוא חכם חכמים וגדול שבגדולים ואבי הנביאים
לא הזכיר שמו של מקום אלא לאחר עשרים ואחד דבר
המזכיר שמו של מקום בחנם - על אחת כמה וכמה.
אלא "עולה לה'", "מנחה לה'", "שלמים לה'"? תלמוד לומר (ויקרא א ב) "קרבן לה'"
והלא דברים קל וחומר: ומה אלו, שהם מוקדשים לשמים,
אמר הקדוש ברוך הוא: לא יוחל שמי עליהם עד שיקדשו
המזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא חנם ובמקום בזיון - על אחת כמה וכמה.
דורש 'כי'-כאשר: כשהש"צ מזכיר את שם ה' יש לענות אחריו; וראו דברי ר' חנינא בן אחי ר' יהושע במכילתא פסחא טז. |
שעונים אחרים "ברוך ה' המבורך לעולם ועד"? שנאמר "כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו",
אמר לו רבי נהוריי: השמים! דרך ארץ היא: גוליירים מתגרים במלחמה וגבורים נוצחים.
ומנין שאין מזמנים אלא בשלשה? שנאמר "כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו".
ומנין שעונים אמן אחר המברך? שנאמר "הבו גדל לאלהינו".
ומנין שאומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"? שנאמר "כי שם ה' אקרא..."
ומנין לאומרים "יהא שמו הגדול מבורך", שעונים אחריהם "לעולם ולעולמי עולמים"?
שנאמר "הבו גדל לאלהינו".
נסיונות להסביר את השעבוד במצרים ואת הצורך בבקיעת ים סוף הירדן ונחל ארנון, וכן את הורדת דניאל לגוב האריות ואת חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש - כהזדמנויות לקדש את שם ה' בעיני הגויים. כל ההסברים הללו הם לפי התוצאה – מנקודת מבט אלוהית ולא מנקודת מבט אנושית של ישראל וכו'. |
אלא כדי שיעשה להם הקדוש ברוך הוא נסים וגבורות, ובשביל לקדש את שמו הגדול בעולם?
שנאמר (שמות ב כג-כד) "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים... וישמע אלהים את נאקתם
ויזכור אלהים את בריתו" ואומר "כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו".
ומנין שלא הביא המקום פורענות, ולא הביא עשר מכות על פרעה ועל מצרים
אלא בשביל לקדש את שמו הגדול בעולם? שמתחלת הענין הוא אומר (שמות ה ב) "מי ה' אשר אשמע בקולו"
ובסוף הענין הוא אומר (שמות ט כז) "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים"
ומנין שלא עשה המקום נסים וגבורות על הים ובירדן ובנחלי ארנון, אלא בשביל לקדש את שמו בעולם?
שנאמר (יהושע ה א) "ויהי כשמוע כל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי" וגו'
וכן רחב אומרת לשלוחי יהושע (יהושע ב י) "כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם",
תלמוד לומר "כי שם ה' אקרא".
ומנין שלא ירד דניאל לגוב אריות, אלא בשביל שיעשה לו הקדוש ברוך הוא נסים וגבורות
ובשביל לקדש את שמו הגדול בעולם? שנאמר "כי שם ה' אקרא",
ואומר (דניאל ו כז) "מן קדמי שים טעם די בכל שולטן מלכותי ליהוון זיעין ודחלין מן קדם אלהא די דניאל"
ומנין אתה אומר, שלא ירדו חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש
אלא כדי שיעשה להם הקדוש ברוך הוא נסים וגבורות בשביל לקדש את שמו הגדול בעולם?
שנאמר (דניאל ג לב-לג) "אתיא ותמהיא דיעבד עמי אלהא עילאה, שפר קדמי להחויא... אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין".
היתרון של ישראל על המלאכים, הכפופים להם ותלויים בהם – וראו גם בראשית רבה סה כא. בניגוד לדעת כת ים המלח, שאין בני אדם יכולים לברך את הקב"ה אלא כחיקוי של המלאכים. |
שנאמר (דברים ו ד) "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" ואומר (איוב לח ז) "ברן יחד כוכבי בוקר",
והדר ואחר כך "ויריעו כל בני אלהים", כוכבי בוקר - אלו ישראל, שמשולים בכוכבים
שנאמר (בראשית כב יז) "והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים",
"ויריעו כל בני אלהים" - אלו מלאכי השרת, וכן הוא אומר (איוב א ו) ויבואו בני האלהים להתיצב על ה'.
פיסקה שז
עריכהעל דברים לב ד
מאפיין את הקב"ה כיוצר האדם. משחק מילים צור-צר-צייר-יצר. לעניין התלונה על שלוש עיניים וכו' ראו בראשית רבה יב א, אבל השוו לדברי רשבי בירושלמי ברכות א ב, שהעלה הצעה שיהיו לאדם שני פיות. |
שנאמר (בראשית ב ז) "וייצר ה' אלהים את האדם".
"תמים פעלו" - פעולתו שלימה עם כל באי העולם, ואין להרהר אחר מעשיו אפילו עילה של כלום
ואין אחד מהם שיסתכל ויאמר 'אילו היו לי שלש עינים, ואילו היו לי שלש ידים,
ואילו היו לי שלש רגלים, ואילו הייתי מהלך על ראשי, ואילו היו פני הפוכות לאחורי - כמה היה נאה לי'
תלמוד לומר "כי כל דבריו משפט": יושב עם כל אחד ואחד בדין ונותן לו מה שהוא ראוי לו.
"אל אמונה" - שהאמין בעולם ובראו. "ואין עול", שלא נבראו בני אדם להיות רשעים אלא צדיקים
וכן הוא אומר (קהלת ז כט) "לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר
והמה בקשו חשבונות רבים".
"צדיק וישר הוא" - מתנהג בישרות עם כל באי העולם.
דרשה דומה לקודמתה, אבל הפעם מאפיין את הקב"ה כאלוהי ההיסטוריה התנכי"ת, שבה נפגעים הרשעים ומתוגמלים הצדיקים. |
ואין להרהר אחר מעשיו אפילו עילה של כלום,
ואין אחד מהם שיסתכל ויאמר 'מה ראו אנשי דור המבול להשטף במים,
ומה ראו אנשי מגדל שנתפזרו מסוף העולם ועד סופו
ומה ראו אנשי סדום להשטף באש וגפרית
ומה ראה אהרן ליטול את הכהונה, ומה ראה דוד ליטול את המלכות, ומה ראו קרח ועדתו שתבלעם הארץ?'
תלמוד לומר "כי כל דרכיו משפט", יושב עם כל אחד ואחד בדין ונותן לו מה שראוי לו.
"אל אמונה" - בעל הפקדון. "ואין עול" - גובה שלו באחרונה שלא כמדת בשר ודם מדת הקדוש ברוך הוא:
הקב"ה אינו מקזז את החובות מהזכויות אלא קודם משלם לאדם על הזכויות ורק אחר כך גובה את החובות. וראו כתובות יג ט. |
כשהוא בא ליטול את שלו אומר לו צא מנה שיש לי בידך והי לך את השאר.
וכן פועל שעשה אצל בעל הבית ויש לו בידו דינר
כשהוא בא ליטול את שכרו אומר לו צא דינר שיש לי בידך והי לך את השאר,
אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא "אל אמונה" - בעל הפקדון, "ואין עול" - גובה את שלו באחרונה.
"צדיק וישר הוא", כענין שנאמר (תהלים יא ז) "כי צדיק ה' צדקות אהב."
דרשה שלישית באותו סגנון, הפעם מאופיין הקב"ה כאלוהי העולם הבא, שבו הוא משלם את השכר והעונש. כך פתרו חז"ל את חידת הגמול בעולם הזה, שבו יש צדיק ורע לו ויש רשע וטוב לו. |
מתן שכרם של צדיקים ומחת פורענותם של רשעים
אלו לא נטלו כלום משלהם מזכויותיהם בעולם הזה ואלו לא נטלו כלום משלהם מענשם בעולם הזה
ומנין שלא נטלו צדיקים כלום משלהם בעולם הזה? שנאמר (תהלים לא כ) "מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך"
ומנין שלא נטלו רשעים כלום משלהם בעולם הזה? שנאמר (דברים לב לד) "הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי"
אי מתי אלו ואלו נוטלים? "כי כל דרכיו משפט", למחר כשהוא יושב על כסא דין
יושב עם כל אחד ואחד בדין, ונותן לו מה שראוי לו.
"אל אמונה" - כשם שמשלם לצדיק גמור שכר מצוה שעשה בעולם הזה לעולם הבא
כך משלם לרשע גמור שכר מצוה קלה שעשה בעולם הזה בעולם הזה.
וכשם שנפרע מרשע גמור על עבירה שעשה בעולם הזה לעולם הבא
כך נפרע מצדיק גמור על עבירה קלה שעשה בעולם הזה בעולם הזה.
"ואין עול" - כשאדם נפטר מן העולם באים כל מעשיו ונפרטים לפניו
ואומרים לו כך וכך עשית ביום פלוני וכך וכך עשית ביום פלוני. אתה מאמין בדברים הללו?
והוא אומר הן. אומרים לו: חתום, שנאמר (איוב לז ז) "ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו."
"צדיק וישר הוא" - והוא מצדיק את הדין ואומר יפה נידנתי
וכן הוא אומר (תהלים נא ו) "למען תצדק בדבריך".
בסיפור ר' חנינא בן תרדיון נראה שאין צדק בעולם, והוא אשתו ובתו נענשים מפני שקיים מצוות; בכך מובא לשיאו חוסר הצדק בעולם הזה, שהוזכר בדרשה הקודמת. הפילוסוף, ולא אחד החכמים, הוא המזכיר את העולם הבא, אבל אין בכך לפתור את חידת הגמול. והשוו לסיפורי המרטירים הנוצריים, שנהרגו בגלל אמונתם וחיזקו בכך את הפופולריות של הנצרות. ר' חנינא עצמו, אשתו ובתו מצדיקים על עצמם את הדין ומייחסים את סבלם לחטאיהם, למרות שבעיני הרומאים הם סבלו בגלל לימוד התורה, כלומר בגלל קיום המצווה. |
אמרו לו: נגזרה עליך גזירה לישרף עם ספרך! קרא המקרא הזה "הצור תמים פעלו"
אמרו לאשתו: נגזרה על בעלך גזרה לישרף, ועליך ליהרג! קראה המקרא הזה "אל אמונה ואין עול",
אמרו לבתו: נגזרה גזירה על אביך לישרף, ועל אמך ליהרג, ועליך לעשות מלאכה להאנס כזונה בעל כרחך!
קראה המקרא הזה (ירמיה לב יט) "גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות..."
אמר רבי: כמה גדולים צדיקים אלו, שבשעת צרתם הזמינו שלשה פסוקים של צידוק הדין
מה שאין כן בכל הכתובים, כיוונו שלשתם את לבם וצידקו עליהם את הדין
עמד פילוסופוס על אפרכיא שלו; אמר לו: מרי, אל תזוח דעתך ששרפת את התורה
שממקום שיצאת חזרה לה לבית אביה
אמר לו: למחר אף דינך כיוצא באלו! אמר לו: בשרתני בשורה טובה, שמחר יהא חלקי עמהם לעולם הבא.
משה טוען שהקב"ה אינו מחליף, כלומר אינו מקזז מהעונש את השכר או ההפך, כאמור לעיל, אלא נותן את השכר על המצוות ואז מעניש על העבירות. |
אמרו לו רבינו משה, אמור לנו מה היא מדת הדין למעלה?
אמר להם איני אומר לכם לזכות את הזכיי ולחייב את החייב, אלא אפילו להחליף בדבר – "אל אמונה ואין עול"!
פיסקה שח
עריכהעל דברים לב ה
(דברים לב ה) "שחת לו לא בניו מומם",
אף על פי שהם מליאים מומים - קרויים 'בנים', דברי רבי מאיר; שנאמר "בניו מומם"
רבי יהודה אומר: אין בהם מומים, שנאמר "לא בניו מומם"
הראיות מישעיה ירמיה ויחזקאל הן לדברי ר' מאיר, שמוצא בישראל קרבה לקב"ה אפילו כשהם חוטאים. דעת ר' יהודה היא במאמר מוסגר. הביטויים 'בנים', 'חכמים' ו'עמי' מעידים על קרבה מצד הקב"ה, למרות שמדובר בחוטאים. וראו גם לעיל פיסקה צו |
אם כשמשחיתים קרויים בנים, אילו לא היו משחיתים על אחת כמה וכמה!
כיוצא בו (ירמיה ד כב) "חכמים המה להרע",
והלא דברים קל וחומר: ומה כשהם מרעים קרויים חכמים, אילו היו מטיבים על אחת כמה וכמה.
כיוצא בו (ירמיה ד כב) "בנים סכלים המה",
ומה כשהם סכלים קרויים בנים, אילו היו נבונים על אחת כמה וכמה.
כיוצא בו (יחזקאל לג לא) "ויבאו אליך כמבוא עם וישבו לפניך עמי ושמעו את דבריך",
יכול שומעים ועושים? תלמוד לומר "ואותם לא יעשו",
והלא דברים קל וחומר: ומה כשהם שומעים ואינם עושים קרויים "עמי", אילו שומעים ועושים על אחת כמה וכמה.
דורש 'שיחת לו לא' – שהשחיתו בכל הלאוים. |
וכל כך למה? שלא ליתן פתחון פה לרשעים לומר כל זמן שאנחנו חוטאים לפניו אנו מצטערים לפניו
למה הדבר דומה לאחד שיצא ליצלב ואביו בוכה עליו ואמו מתחבטת לפניו
זה אומר אוי לי וזה אומר אוי לי אבל אין זה הווה אלא על אותו שיצא ליצלב
וכן הוא אומר (ישעיה ג ט) "אוי לנפשם כי גמלו להם רעה".
סופו של המקל הפתלתול לאש, כי הוא בלתי ניתן לתיקון. כך צפוי גם גורלם של החוטאים: לאחר שיתיאש מהם הקב"ה הוא ישליך אותם וישמידם. |
למה הדבר דומה? לאחד שהיה בידו מקל מעוקם, ונתנו לאומן לתקנו
מתקנו באור, ואם לאו מכוונו במעגילה, ואם לאו אם האומן מתיאש מלתקן ולישר את המקל - מפסלו במעצד ומשליכו לאור
וכן הוא אומר (יחזקאל כא לו) "ונתתיך ביד אנשים בוערים חרשי משחית".
עם עקשים כישראל יתעקש ויתפתל גם הקב"ה. |
וכן הוא אומר (שמואל ב כב כז) "עם נבר תתבר ועם עקש תתפל", "דור עקש ופתלתל"
פיסקה שט
עריכהעל דברים לב ו
אין טעם לריב עם בעל הכח במקום. |
לאחד שהיה עומד וצוהב וכועס כנגד בוליוטוס ראש העיר בשוק.
אמרו לו השומעים: שוטה שבעולם! כנגד בוליוטוס אתה עומד וצוהב?
מה אם רצה להכותך או לקרוע את כסותך, או לחבשך בבית האסורים, שמא את יכול לו?
אם היה קטרון, ראש המחוז שגדול ממנו - על אחת כמה וכמה! אם היה הפתקס ראש הארץ, שגדול משניהם, על אחת כמה וכמה!
כעס נגד האב הוא גם לא מוסרי וגם לא כדאי, משיקולי ירושה. דורש "הלא הוא אביך." |
לאחד שהיה עומד וצוהב כנגד אביו בשוק.
אמרו לו השומעים: שוטה שבעולם! כנגד מי אתה עומד וצוהב, כנגד אביך?
שמע כמה עמל עמל בך, וכמה יגיעה יגע בך, אם לא כבדתו לשעבר צריך אתה לכבדו עכשיו
שלא יהא כותב כל נכסיו לאחרים!
כך אמר להם משה לישראל: אם אי אתם זכורים נסים וגבורות שעשה לכם הקדוש ברוך הוא במצרים
- הזכרו כמה טובות עתיד ליתן לכם לעולם הבא.
הנבל אינו מכיר טובה על העבר, והטיפש אינו מכבד את המוריש לו בעתיד. ישעיה מתפרש לאור פסוקנו כמאשים את ישראל באי מוסריות ובטפשות. הפסוק מאיוב עוסק במות בני אדם כי לא למדו תורה ואינם חכמים. |
כיוצא בו (ישעיה א ג) "ישראל לא ידע" - לשעבר; "עמי לא התבונן" – לעתיד.
ומי גרם לישראל להיות מנובלים ומטופשים? שלא הוחכמו בדברי תורה
וכן הוא אומר (איוב ד כא) "הלא נסע יתרם בם, ימותו ולא בחכמה."
ממשיך את הדרשה שבפתיחת הפיסקה: לא רק שהקב"ה הוא בעל הכוחות, אלא הוא למעלה והאדם למטה, ויש לו יתרון גם בעמדתו, ולכן אין מן החכמה בהתדיינות מולו. דורש 'קנך' – מעליך, כקנה. |
שמא את יכול לו? וכל שכן שהגבור מלמעלה והחלש מלמטה
וכן הוא אומר (קהלת ה א) "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים
כי האלהים בשמים ואתה על הארץ."
"הלא הוא אביך קנך", אמר להם משה לישראל: חביבים אתם לו, קנין אתם לו, ואי אתם ירושה לו!
דורש 'קנך' – קונך. אמנם כל העולם שלו, כמו הירושה במשל, אבל יש לקב"ה קשר מיוחד עם ישראל. |
והיה אוהב אותה מכל שדות שהורישו אביו
וכן מי שהורישו אביו עשר פלטריאות, ארמונות ועמד וקנה פלטריא אחת משלו,
ואותה היה אוהב מכל פלטיריאות שהנחילו אביו
כך אמר להם משה לישראל: חביבים אתם לו, קנין אתם לו, ואי אתם ירושה לו!
השוו מכילתא שירה סוף פרשה ט, "ארבעה נקראו קניין", שם נוספו שמים וארץ (ראו בראשית יד יט), והקניין של ישראל נלמד משמות טו טז. |
תורה נקראת קנין למקום, שנאמר (משלי ח כב) "ה' קנני ראשית דרכו",
ישראל נקראו קנין למקום, שנאמר "הלא הוא אביך קנך",
בית המקדש נקרא קנין למקום, וכן הוא אומר (תהלים עח נד) "הר זה קנתה ימינו".
ר' מאיר דורש 'ויכוננך' – כהנים נביאים וחכמים; שכל המנהיגים הם חלק מישראל. |
כהנים מתוכו, נביאים מתוכו, חכמים מתוכו, סופרים מתוכו
וכן הוא אומר (זכריה י ד) "ממנו פנה ממנו יתד".
רבי יהודה אומר: עשך כוין – כוין.
רבי שמעון בן יהודה אומר:
הושיבך על בסיסך: הלעיטך ביזת שבעה עממים, ונתן לך מה שנשבע לך, והורישך מה שהבטיחך.
רבי דוסתיי בן יהודה אומר: עשך כנונים כנונים מבפנים
שאם תעלה אחת מהם על גבי חבירתה - אי אתה יכול לעמוד!
פיסקה שי
עריכהעל דברים לב ז
מפרש 'ימות עולם' – היסטוריה; אבל בהווה אין הקב"ה מעניש עונש קולקטיבי אלא לכל אדם עונש או שכר משלו. |
מה שעשיתי לאנשי דור המבול, ומה שעשיתי לאנשי דור הפלגה, ומה שעשיתי לאנשי סדום.
"בינו שנות דור ודור" - אין לך דור שאין בו כאנשי דור המבול, ואין לך דור שאין בו כאנשי סדום
אלא שנדון כל אחד ואחד לפי מעשיו.
הדרשה מפקיעה את הלימוד מהאבות והזקנים, ומעבירה אותו לנביאים ולדיינים, המוסמכים לתפקידם ע"י מוסדות החברה. |
"זקניך ויאמרו לך" - אלו זקנים, דיינים כענין שנאמר (במדבר יא טז) "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל".
דורש "עולם" – העולם הבא. ההתבוננות אינה על העבר אלא היא מכוונת לעתיד. |
הזכרו כמה טובות ונחמות עתיד ליתן לכם לעולם הבא.
"בינו שנות דור ודור" - זה דורו של משיח, שיש בו שלשה דורות
שנאמר (תהלים עב ה) "יראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים".
בהמשך לדרשה הקודמת, העוסקת בעתיד ובגאולה, דורש 'אביך' – על הקב"ה: בעולם הבא יזכו כל ישראל לנבואה ולהתגלות הקב"ה, כמו הזקנים בברית האגנות בסיני. |
שנאמר (ישעיה ל כא) "ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר",
ואומר (ישעיה ל כ) "לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך ראות את מוריך".
"זקניך ויאמרו לך" - מה שהראיתי לזקנים בהר
כענין שנאמר (שמות כד א) "ואל משה אמר עלה אל ה'"
פיסקה שיא
עריכהעל דברים לב ח
דורש 'גבולות עמים' – על היסורים. היסורים מתרים באדם לשים גבולות וגורמים לו לחזור בתשובה, והשוו בראשית רבה סה ט, שם מיוחסים היסורים ליצחק. זכות היסורים היא בזכות ישראל, שנאמר 'למספר בני ישראל'. והשוו אבות ה ב. |
עד שלא בא אברהם אבינו, כביכול היה הקדוש ברוך הוא דן את העולם במדת אכזריות
חטאו אנשי מבול - הציפם כזיקים על פני המים; חטאו אנשי מגדל - פיזרם מסוף העולם ועד סופו;
חטאו אנשי סדום - שטפם בגפרית ואש; אבל משבא אברהם אבינו לעולם - זכה לקבל יסורים
והתחילו ממשמשים ובאים, כענין שנאמר (בראשית יב י) "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה".
ואם תאמר: מפני מה יסורים באים? - מפני חבתם של ישראל! "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל".
'גבולות עמים' הם כבפשט, גבולות בין ארץ לארץ, והם נועדו להגן על ישראל מפני פלישות, שנאמר 'למספר בני ישראל'; אלא שבני יון נכנסו לא"י למרות שאין זה גבולם.והשוו מדרש תנאים כאן, הקושר את המספר 70 (אומות) למספר בני ישראל שירדו למצרים. |
כשהנחיל הקדוש ברוך הוא עולם לאומות, פירש תחומה של כל אומה ואומה, כדי שלא יהו מעורבים
שילח בני גומר לגומר, בני מגוג למגוג, בני מדי למדי, בני יון ליון, בני תובל לתובל.
פירש תחומן של אומות, כדי שלא יכנסו לארץ ישראל: "יצב גבולות עמים".
דורש 'בהנחל עליון... למספר בני ישראל': התורה נועדה להינתן לכל הגויים ולשמש להם גבול וחוק, אבל למעשה ניתנה רק לישראל, כי האחרים אינם ראויים לה; וראו מכילתא בחדש א, בדברי ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, וכן שם בפרשה ה, שהגויים סירבו לקבל את התורה. |
עמד וצפה ונסתכל, שנאמר (חבקוק ג ו) "עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים"
ולא היתה אומה באומות שהיתה ראויה לקבל את התורה, אלא ישראל: "יצב גבולות עמים".
דורש 'גבולות עמים' – נחלת הגויים בגיהינום, וירושת חלקם (בעיקר של בני אדום) ע"י ישראל. |
חלקם בגיהנם, שנאמר (יחזקאל לב כב) "שם אשור וכל קהלה",
(יחזקאל לב ל) "שמה נסיכי צפון וכל צידוני" (יחזקאל לב כט) "שמה אדום מלכיה"
ואם תאמר: מי נוטל עשרם וכבודם של אלו? הוי אומר: אלו ישראל: "יצב גבולות עמים".
הקב"ה הפריד מהגויים בדור הפלגה את הכשרים שבהם, והשאיר עימם רק את הרשעים; אבל בישראל השאיר את הכשרים יחד עם הציבור כולו. דורש 'בהפרידו בני אדם... למספר בני ישראל'. |
"בהפרידו בני אדם" - זה דור הפלגה, שנאמר (בראשית יא ט) "ומשם הפיצם ה'"
דורש את מפר הגויים לעומת 'מספר בני ישראל'. מספר הגויים כפול. וראו בפס' ט שם בשיר השירים: 'אחת היא יונתי תמתי' וכו', המעמיד את האהובה בניגוד לכל השאר. |
הרי הוא אומר (שיר השירים ו ח) "ששים המה מלכות ושמונים פילגשים"
ששים ושמונים - הרי מאה וארבעים. אבותינו לא ירדו למצרים אלא בשבעים נפש,
שנאמר (דברים י כב) "בשבעים נפש ירדו אבותיך"
וכן הוא אומר "גבולות עמים", גבולי עמים אין כתוב כאן, אלא "גבולות עמים"
זכו אומות ליטול שני חלקים ב"מספר בני ישראל".
פיסקה שיב
עריכהעל דברים לב ט
המייחד את יעקב לעומת אברהם ויצחק הוא שלא יצאה ממנו פסולת, אלא כל בניו נכללים בעם ישראל, ולכן הוא מוגדר כבנו של הקב"ה ונבחר על ידו, ואילו צאצאי אברהם ויצחק מנושלים מן הנחלה. |
התחילו עריסים גונבים אותה - נטלה מהם ונתנה לבניהם
התחילו להיות רעים מן הראשונים - נטלה מבניהם ונתנה לבני בניהם
חזרו להיות רעים יותר מן הראשונים, נולד לו בן,
אמר להם צאו מתוך שלי, אי איפשי שתהיו בתוכה. תנו לי חלקי, שאהיה מכירו
כך כשבא אברהם אבינו לעולם - יצאת ממנו פסולת: ישמעאל וכל בני קטורה
בא יצחק לעולם - יצאת ממנו פסולת: עשו וכל אלופי אדום חזרו להיות רעים יותר מן הראשונים
וכשבא יעקב - לא יצאת ממנו פסולת, אלא נולדו כל בניו כשרים
כענין שנאמר (בראשית כה כז) "ויעקב איש תם יושב אהלים"
מהיכן המקום מכיר את חלקו? מיעקב, שנאמר "כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו"
ואומר (תהלים קלה ד) "כי יעקב בחר לו יה";
תלמוד לומר (תהלים קלה ד) "ישראל לסגולתו"; ועדין הדבר תלי בדלא תלי
ואין אנו יודעים אם הקדוש ברוך הוא בחר לו ישראל לסגולתו, ואם ישראל בחרו בהקדוש ברוך הוא
תלמוד לומר (דברים יד ב) "ובך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה"
ומנין שאף יעקב בחר בו ביה? שנאמר (ירמיה י טז) "לא כאלה חלק יעקב".
החבל הנופל הוא הגורל, כבפסוקים מיהושע; הברית בין ישראל לקב"ה היא ברית גורל ואינה ניתנת לביטול. |
ואומר (יהושע יז ה) "ויפלו חבלי מנשה עשרה", ואומר (יהושע יט ט) "מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון"
לעניין 'קבל שכר כולם' השוו אבות ה ב. אברהם ויצחק סבלו ויחסיהם עם הקב"ה השתפרו לאיטם, ויעקב זכה לכל השכר ובאמצעותו קיבלו גם אבותיו את שכרם. וראו בתחילת הפיסקה. |
כשנולד אברהם מהו אומר? (משלי יז יז) "ואח לצרה יולד"
וכשנולד יצחק מהו אומר? (קהלת ד ט) "טובים השנים מן האחד"
וכשנולד יעקב מהו אומר? (קהלת ד יב) "והחוט המשולש לא במהרה ינתק"!
פיסקה שיג
עריכהעל דברים לב י
כאן המלך אינו הקב"ה אלא אברהם, והגיבור שמציל אותו הוא הקב"ה. המדבר הוא מקום הבדידות, שנגרמה מהבגידה של חיילותיו של המלך. בהמשך מתחלפים התפקידים, ואברהם הוא העוזר לקב"ה וממליך אותו על הארץ. אברהם הוא הגיבור היחיד שנותר נאמן לו, והוא עומד בכל הנסיונות, מאור כשדים עד העקידה; והוא שממליך את הקב"ה בארץ. |
משל למלך שיצא הוא וחיילותיו למדבר,
הניחוהו חיילותיו במקום הצרות, במקום הגייסות, במקום הלסטים - והלכו להם
נתמנה לו גבור אחד, אמר לו: אדוני המלך אל יפול לבך עליך, ואל יהי עליך אימה של כלום
חייך שאיני מניחך עד שתיכנס לפלטרים שלך, ותישן על מטתך
כענין שנאמר (בראשית טו ז) "ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים".
"יסובבנהו", כענין שנאמר (בראשית יב א) "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך".
"יבוננהו", עד שלא בא אברהם אבינו לעולם כביכול לא היה הקדוש ברוך הוא מלך אלא על השמים בלבד
שנאמר (בראשית כד ז) "ה' אלהי השמים אשר לקחני",
אבל משבא אברהם אבינו לעולם - המליכו על השמים ועל הארץ
כענין שנאמר (בראשית כד ג) "ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ".
"יצרנהו כאישון עינו", אפילו בקש הקדוש ברוך הוא מאברהם אבינו גלגל עינו - היה נותן לו
ולא גלגל עינו בלבד, אלא אף נפשו, שחביבה עליו מן הכל
שנאמר (בראשית כב ב) "קח נא את בנך את יחידך את יצחק"; והלא ידוע שהוא בנו יחידו!
אלא זו נפש, שנקראת יחידה, שנאמר (תהלים כב כא) "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי".
הקב"ה מצא את ישראל במדבר והתגלה להם, והם נענו לו. דורש 'מדבר'-דיבור. |
"ובתוהו ילל ישימון" - במקום הצרות, במקום הגייסות, במקום הלסטים.
"יסובבנהו" - לפני הר סיני, כענין שנאמר (שמות יט יב) "והגבלת את העם סביב לאמר".
מלמד שכשהיה הדיבר יוצא מפי הקדוש ברוך הוא היו ישראל רואים אותו ומשכילים בו
ויודעים כמה מדרש יש בו, וכמה הלכה יש בו, וכמה קולים וחמורים יש בו, וכמה גזירות שוות יש בו.
ולא היו נרתעים לא מן הקולות ולא מן הלפידים.
הקב"ה מצא את ישראל במדבר ועשה להם ניסים. דורש 'ימצאהו' – מצוי. שלוש הדרשות עד כאן מסודרות מהדרשה על אברהם, שהיה פעיל ותואר כגיבור, דרך הדרשה על מתן תורה, שבה היו ישראל מאזינים-פעילים, עד הדרשה הנוכחית, שבה רק הקב"ה פועל וישראל פאסיביים. |
באר עולה להם, מן יורד להם, שליו מצוי להם, ענני כבוד מקיפות עליהם.
"ובתוהו ילל ישימון" - במקום הצרות, במקום הגייסות, במקום הלסטים.
"יסובבנהו" – בדגלים: שלשה מן הצפון שלשה מן הדרום שלשה מן המזרח שלשה מן המערב.
דורש 'יבוננהו' – יבחין בשני נ', שתי הבחנות שעשה הקב"ה לישראל במן ובבאר. |
למלאות מים מן הבאר - לא היה עולה בידו כלום.
המדבר בהושע הוא שוב דיבור, הפעם דיבור העתיד לבוא, של שיקום היחסים בין הקב"ה לישראל, החזרת החכמה והנבואה (נרמזת ב'יבוננהו'), והגנה מן המזיקים. הדרך לעתיד היא בארץ ארבע מלכויות – המספר ארבע נרמז בארבע המילים 'מדבר ובתוהו ילל ישימון'. |
שנאמר (הושע ב טז) "לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר ודברתי על לבה".
"ובתהו ילל ישימון" - אלו ארבע מלכיות, כענין שנאמר (דברים ח טו) "המוליכך במדבר הגדול והנורא".
"יסובבנהו" - בזקנים. "יבוננהו" - בנביאים. "יצרנהו כאישון עינו" - משמרם מן המזיקים שלא יזיקום
כענין שנאמר (זכריה ב יב) "כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו".
פיסקה שיד
עריכהעל דברים לב יא
הנשר מעיר את בניו שבקינו, ומכין אותם לקראת בואו; כך הקב"ה נגלה לישראל מארבעה כיוונים והופיע בהדרגה. ארבע הרוחות הן מסיני, משעיר, מהר פארן ומתימן, שהרי 'מרבבות קודש' אינו תיאור של כיוון אלא הוא הוראת הקב"ה למלאכים. |
בין אילן לחבירו, בין סוכה לחבירתה - בשביל שיתעוררו, כדי שיהא בהם כח לקבלו
כך כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, לא נגלה עליהם מרוח אחת, אלא מארבע רוחות
שנאמר (דברים לג ב) "ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו".
איזו היא רוח רביעית? (חבקוק ג ג) "אלוה מתימן יבוא".
המשך דימוי הקב"ה לנשר, הפעם במובן של סיוע למסע במדבר. |
"ישאהו על אברתו", כענין שנאמר (שמות יט ד) "ואשא אתכם על כנפי נשרים".
המסע על כנפי הנשר מיוחס לעליה לארץ בעתיד, והשוו לסוף פיסקה שיג. |
"יפרוש כנפיו", כענין שנאמר (ישעיה מג ו) "אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי".
"ישאהו על אברתו", כענין שנאמר (ישעיה מט כב) "והביאו בניך בחצן".
פיסקה שטו
עריכהעל דברים לב יב
'בדד' מתיחס לישראל, ולא לקב"ה, שהרי מובן מאליו שאין עם הקב"ה אל ניכר. |
אמר להם הקדוש ברוך הוא: כדרך שישבתם יחידים בעולם הזה, ולא נהניתם מן האומות כלום
כך אני עתיד להושיב אתכם יחידים לעתיד, ואין אחד מן האומות נהנה מכם כלום.
ישראל נשלט רק ע"י הקב"ה, ולא ע"י עם זר. שרי האומות הוא מונח המבוסס על דניאל. |
כענין שנאמר (דניאל י כ) "ואני יוצא והנה שר יון בא"
(דניאל י יג) "ושר מלכות פרס עומד לנגדי" (דניאל י יג) "אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת..."
ישראל ישלטו באחרית הימים על כל העולם, מהמזרח עד המערב, ולא תהיה נחלה לעם אחר כלל. דורש 'ינחנו'-נחלה. |
וכן הוא אומר (יחזקאל מח ב) "מפאת קדים עד פאת ימה אשר אחד"
(יחזקאל מח ו) "מפאת קדים ועד פאת ימה ראובן אחד"
(יחזקאל מח ז) "מפאת קדים ועד פאת ים יהודה אחד".
מה תלמוד לומר "אשר אחד", "ראובן אחד", "יהודה אחד"?
שעתידים ישראל לטול אורך מן המזרח למערב, על רוחב עשרים וחמשת אלפים קנים
שיעורם שבעים וחמשה מיל.
כאן הנושא של המשפט הוא הקב"ה, שהוא היחיד הנעבד ע"י ישראל, ולא ע"ז. סוף הפסוק בישעיה: '...לא יקומו אשרים וחמנים'. |
וכן הוא אומר (ישעיה כז ט) "לכן בזאת יכופר עון יעקב...".
דורש 'ינחנו'-נחת רוח, שתהיה לכל ישראל פרנסה מכובדת וקלה, כבימי איסוף המן. |
"ואין עמו אל נכר" - שלא יהו בכם בני אדם עסוקים בפרקמטיא של כלום
שנאמר (תהלים עב טז) "יהי פיסת בר בארץ", שיהיו חטים מוציאים גלוסקאות כמלא פיסה זו של יד.
(תהלים עב טז) "ירעש כלבנון פריו" - שיהיו חטים שפות משתפשפות זו בזו, ומשירות סולתן בארץ
ואתה בא ונוטל ממנה מלא פיסת יד, ובא כדי פרנסתך.
פיסקה שטז
עריכהעל דברים לב יג
כענין שנאמר (במדבר יג ל) "עלה נעלה וירשנו אותה",
ואומר (במדבר יג כא) "ויעלו ויתורו את הארץ, ויעלו בנגב ויבא עד חברון",
ואומר (בראשית מה כה) "ויעלו ממצרים".
שני סיפורים דומים על חכמים ששלחו את בניהם: ר' יהודה מסכנין גילה שחבית הקציעות (התאנים) מלאה דבש ור' יוסי מציפורי גילה שהזיתים הציפו את העליה בשמן. |
"ויניקהו דבש מסלע" - כגון סכני וחברותיה
מעשה שאמר רבי יהודה לבנו צא והבא לי קציעות מן החבית
אמר לו: אבה, של דבש היא! אמר לו: השקע ידך לתוכה, ואתה מעלה קציעות מתוכה!
"ושמן מחלמיש צור" - אלו זיתים של גוש חלב,
מעשה שאמר רבי יוסי לבנו בצפרי: עלה והבא לנו זיתים מן העליה
הלך ומצא את העליה שצפה בשמן!
פיסקה שיז
עריכהעל דברים לב יג-יד
פרשנות היסטורית, המצביעה על תקופות השפע בימי בית ראשון – ימי שלמה וימי עמוס. השפע החומרי לא הוביל להתקדמות מוסרית, אבל הדרשה שלפנינו אינה עוסקת בכך. |
שנאמר (מלכים א ה ג) "עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רעי ומאה צאן".
"עם חלב כרים ואילים" - זה היה בימי עשרת השבטים
שנאמר (עמוס ו ד) "ואוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק".
"עם חלב כליות חטה" - זה היה בימי שלמה
שנאמר (מלכים א ה ב) "ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כור סלת".
"ודם ענב תשתה חמר" - זה היה בימי עשרת השבטים, שנאמר (עמוס ו ו) "השותים במזרקי יין".
השפע הוא במקדש, ובסדרי עבודת ה' שבו! |
שנאמר (דברים יז ח) "וקמת ועלית אל המקום"
ואומר (ישעיה ב ג) "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה'".
"ויאכל תנובות שדי" - אלו סלי ביכורים. "ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור" - אלו נסכי שמן.
(דברים לב יד) "חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים" - זו חטאת ועולה ושלמים
תודה ואשם וקדשים קלים.
"עם חלב כליות חטה" - אלו סלתות. "ודם ענב תשתה חמר" - אלו נסכי יין.
פרשנות שלישית לפסוקים, הפעם אליגוריה לתורה: השפע אינו חומרי אלא הנתינה של הקב"ה היא בדברי תורה. הדרשה מותאמת לעולמם של חז"ל, שלא הצטיין בשפע חומרי. דורש 'במתי ארץ' – דבר שקדם ליצירת הארץ, ראו לעיל פיסקה לז; 'חיטה' – גוף התורה ו'חמר' – המושך את הלב כיין. |
שנאמר (משלי ח כב) "ה' קנני ראשית דרכו". "ויאכל תנובות שדי" - זה מקרא.
"ויניקהו דבש מסלע" - זו משנה. "ושמן מחלמיש צור" - זה תלמוד.
(דברים לב יד) "חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים" - אלו קלים וחמורים וגזירות שוות ודינים ותשובות.
"עם חלב כליות חטה" - אלו הלכות, שהן גופה של תורה.
"ודם ענב תשתה חמר" - אלו הגדות, שהם מושכות לבו של אדם כיין.
ההבטחה נדחית לעולם הבא, שבו כל השלטון של הרומאים יתמוטט וישראל יירשו אותו. דורש 'כליות' – כליריקים, ו'בני בשן'-מבין השיניים. |
שנאמר (תהלים פ יד) "יכרסמנה חזיר מיער". "ויאכל תנובות שדי" - אלו ארבע מלכיות.
"ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור" - אלו מציקים שהחזיקו בה בארץ ישראל
והם קשים להוציא מהם פרוטה כצור, למחר הרי ישראל יורשים נכסיהם, והם עריבים עליהם כשמן וכדבש!
(דברים לב יד) "חמאת בקר" - אלו הפיטקים ממונים והגמונים שלהם,
"עם חלב כליות" - אלו כליריקים שרי אלפים שלהם. "ואילים" - אלו קינטרונים מפקדי גדודים, צנטוריונים שלהם.
"בני בשן" - אלו בניפיקרין גובי מס שהיו מפקיעים אפילו בשעת הארוחה את המזון. המוציאים מבין שיניים. "ועתודים" - אלו סנוקליטים סנאטורים שלהם.
"עם חלב כליות חטה" - אלו מטרניאות שלהם.
"ודם ענב תשתה חמר" - למחר הרי ישראל יורשים נכסיהם, ועריבים להם כשמן ודבש.
חוזר לדרשות על השפע החומרי בא"י, כדלעיל פיסקה שטז. מביא דוגמאות לשפע מעולמם של חז"ל. |
משקל ארבעה ליטרים בצפרי. ואם תמה אתה על הדבר - הסתכל בראשי לפתות
מעשה ושקלו ראש שבלפת שלשים ליטרים בצפרי, ומעשה וקינן שועל בראש הלפת
מעשה בשיחין, בקלח של חרדל שהיו בו שלשה בדים, ונפשח אחד מהם, וסיככו בו סוכת יוצרים
וחבטוהו, ומצאו בו תשעה קבים חרדל
אמר רבי שמעון בן חלפתא: קלח של כרוב היה בתוך ביתי, והייתי עולה ויורד בו כעולה ויורד בסולם,
דבר אחר: "ודם ענב תשתה חמר", שלא תהו יגיעים לא לדרוך ולא לבצור
אלא אתה מביאה בעגלה, וזוקפה בזוית בפינת הבית; ומסתפק והולך ושותה ממנה ישירות מהאשכול כשותה מן הפיטס
פיסקה שיח
עריכהעל דברים לב טו-יז
ראו לעיל פיסקה מג. לעניין דור המבול, אנשי המגדל ואנשי סדום ראו תוספתא סוטה ג ב-ג, וכן מכילתא שירה ב. הדרשה אינה מאשימה את ישראל - ואת שאר הדורות הנמנים כאן - רק בבעיטה בחובותיהם אלא במרד נגד הקב"ה. |
וכן אתה מוצא באנשי דור המבול, שלא מרדו בהקדוש ברוך הוא אלא מתוך מאכל ומשתה ומתוך שלוה
ומה נאמר בהם? (איוב כא ט) "בתיהם שלום מפחד" וכו' בריתא כי היכי דכתיבא באלה הדברים.
וכן מצינו באנשי מגדל, שלא מרדו בהקדוש ברוך הוא אלא מתוך שלוה
שנאמר (בראשית יא א) "ויהי כל הארץ שפה אחת"
וכן מצינו באנשי סדום, שלא מרדו אלא מתוך מאכל
שנאמר (איוב כח ה) "ארץ ממנה יצא לחם" וכו' מתני'
וכן הוא אומר (יחזקאל טז מח) "חי אני נאם ה' אם עשתה סדום"
וכן אתה מוצא באנשי מדבר, שלא מרדו אלא מתוך מאכל ומשתה
שנאמר (שמות לב ו) "וישב העם לאכול ושתה ויקומו לצחק"
מה נאמר בהם (שמות לב ח) "סרו מהר מן הדרך".
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אמור להם לישראל, כשאתם נכנסים לארץ
אי אתם עתידים למרוד אלא מתוך אכילה ושתיה ומתוך שלוה
שנאמר (דברים לא כ) "כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו זבת חלב ודבש
ואכל ושבע ודשן - ופנה אל אלהים אחרים"!
אמר להם משה לישראל: כשאתם נכנסים לארץ
אין אתם עתידים למרוד אלא מתוך אכילה ושתיה ומתוך שלוה,
שנאמר (דברים ח יב-יד) "פן תאכל ושבעת... ובקרך וצאנך ירביון... ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך"
וכן אתה מוצא בבניו ובבנותיו של איוב, שלא באה עליהם פורענות אלא מתוך מאכל ומשתה
שנאמר (איוב א יח) "עוד זה מדבר וזה בא ויאמר בניך ובנותיך אוכלים ושותים יין בבית אחיהם הבכור
והנה רוח גדולה..."
וכן אתה מוצא בעשרת השבטים, שלא גלו אלא מתוך מאכל ומשתה ושלוה
ראו לעיל פיסקה שיז: בימי עמוס התקיימה הברכה שבפס' יד, והיא גרמה למרד ולגלות. |
וכן אתה מוצא לימות המשיח, שאין עתידים למרוד אלא מתוך אכילה ושתיה
שנאמר "וישמן ישורון ויבעט ויטש אלה עשהו",
משל לאחד שהיה לו עגל, והיה מפשפשו ומגרדו ומאכילו כרשינים, בשביל שיהא חורש בו
כשהגדיל העגל נתן בעליו עול עליו - וקירטע ושיבר את העול ופסק את הסמלונים
וכן הוא אומר (ירמיה כח יג) "מוטות עץ שברת ועשית תחתיהן מטות ברזל."
שלושת הפעלים מרמזים לשלושה ממלכי ישראל ושלושה ממלכי יהודה. |
דבר אחר: "שמנת" - בימי אחז, "עבית" - בימי מנשה, "כשית" - הכל בימי צדקיהו.
מפרש 'כסל' – מפלי שומן, וברמז גם כסילות. |
וכן הוא אומר (איוב טו כז) "כי כסה פניו בחלבו ויעש פימה עלי כסל".
שנאמר (ישעיה ב ז-ח) "ותמלא ארצו סוסים ואין קצה למרכבותיו
ותמלא ארצו כסף וזהב ואין קצה לאוצרותיו; ותמלא ארצו אלילים, למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעותיו."
"ויטוש אלוה עשהו", וכן הוא אומר (ירמיה ב יג) "כי שתים רעות עשה עמי".
נטישה על נטישה. |
(ירמיה יב ז) "עזבתי את ביתי, נטשתי את נחלתי" (תהלים עח ס) "ויטוש משכן שילה"
ואומר (ישעיה ב ו) "כי נטשת עמך בית יעקב".
דבר אחר: "ויטוש אלוה עשהו", כענין שנאמר (יחזקאל ח טז) "ויביאני אל החצר הפנימית
והנה בין האולם ולמזבח כעשרים וחמשה איש אחוריהם אל היכל ה'"
הקב"ה הוא שניבל את ישורון ולא ההפך, כמו בפסוק מירמיה. |
כענין שנאמר (ירמיה יד כא) "אל תנאץ למען שמך אל תנבל כסא כבודך".
ישראל עבדו ע"ז, ולכן הוסרו מלהיות מכובדים והיו כזרים. |
וכן הוא אומר (מלכים א טו יג) "וגם את מעכה אמו ויסירה מגבירה אשר עשתה מפלצת לאשרה".
שני פסוקים המגירים משכב זכר כ'תועבה'. |
וכן הוא אומר (ויקרא יח כב "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא"
ואומר (מלכים א יד כד) "וגם קדש היה בארץ, עשו ככל תועבות הגויים".
דורש 'לא אלוה'- שאינם מועילים. |
אילו היו עובדים לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות, ולדברים שהם צורך לעולם, והניה לעולם בהם
לא היתה קנאה כפולה; אלא הם עובדים לדברים שאין מטיבים להם, אלא מריעים להם!
"לשדים", מה דרכו של שד? נכנס באדם וכופה אותו!
ירושלים ושומרון היו מרכזי ע"ז אפילו עבור הגויים! |
"חדשים מקרוב באו" - שכל זמן שאחד מן האומות רואה אותו, אומר צלם יהודים הוא זה
וכן הוא אומר (ישעיה י י) "כאשר מצאה ידי לממלכות האליל ופסיליהם מירושלם ומשומרון"
מלמד שירושלם ושומרון מספקות דפוס לכל באי העולם.
שורת מדרשים על 'שערום': מלשון שערה, שאבותיהם לא החשיבו את האלילים החדשים; מלשון שיעור ואומדן, שאבותיהם אפילו לא בחנו את האלילים החדשים; ומלשון שעיה, שאבותיהם לא יראו ולא החשיבו את האלילים החדשים, למרות שעבדו להם. |
דבר אחר: "לא שערום אבותיכם" שלא שערום אבותיכם, לידע אם יש בהם צורך אם לאו.
דבר אחר: "לא שערום אבותיכם", אל תהי קורא לא שערום אבותיכם אלא "לא שעום אבותיכם"
שאף על פי שמזבחים ומקטרים להם - לא היו יריאים מהם
כענין שנאמר (בראשית ד ה) "ואל קין ואל מנחתו לא שעה".
פיסקה שיט
עריכהעל דברים לב יח
(דברים לב יח) "צור ילדך תשי", אמר להם הקדוש ברוך הוא עשיתם אותי כאילו אני זכר מבקש לילד
דורש 'צור ילדך', שזכר יולד – משל לסבל רב ומיותר. |
כענין שנאמר (מלכים ב יט ג) "כי באו בנים עד משבר וכח אין ללדת"
אילו הייתה חולה ומבכירה לא הייתה מצטערת?
כענין שנאמר (ירמיה ד לא) "כי קול כחולה שמעתי צרה כמבכירה"
אילו היו שנים במעיה לא הייתה מצטערת?
כענין שנאמר (בראשית כה כב) "ויתרוצצו הבנים בקרבה"
אילו היה זכר שאין דרכו לילד ומבקש לילד, לא היה צער כפול ומכופל?
כענין שנאמר (ירמיה ל ו) "שאלו נא וראו אם יולד זכר".
דורש 'ילדך' – אבותיך, שאת מעשיהם הטובים שכחתם. |
וכן הוא אומר (ישעיה נא א) "הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם."
למרות שהיו לישראל הזדמנויות לקבל את הטבת הקב"ה – הם החמיצו אותן, וגם כשהלכו בדרך הנכונה - לא התמידו בה ובהפכפכנות קלקלו את הישגיהם. דורש 'צור תשי' – היתשתם את צורכם. |
עמדתם על הים ואמרתם (שמות טו ב) "זה אלי ואנוהו"
בקשתי להיטיב לכם - חזרתם בכם ואמרתם (במדבר יד ד) "נתנה ראש ונשובה מצרים".
עמדתם לפני הר סיני ואמרתם (שמות כד ז) "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע"
בקשתי להיטיב לכם - חזרתם בכם ואמרתם לעגל (שמות לב ד) "אלה אלהיך ישראל"
הוי כל זמן שאני מבקש להטיב לכם אתם מתישים כח של מעלה.
דורש 'מחוללך' – שהחיל בך והתאמץ עבורך; בהמשך דורש 'מחוללך'-מחילות, 'מחוללך'- החיל שמו, המיצג אותך בעולם, וכן 'מחוללך'-הגורם לך מחלות, וכן 'יחולל איילות' – יגרום לאיילות (חזקות, מלשון אייל–כח) להיות חולות; ולבסוף 'מחוללך'-מוחל לך על עוונותיך. |
כענין שנאמר (תהלים מח ז) "חיל כיולדה"
רבי יהודה אומר: שעשך מחילים מחילים.
דבר אחר: "ותשכח אל מחולליך", אל שהחיל שמו עליך, מה שלא החיל על כל אומה ומלכות
וכן הוא אומר (שמות כ ב) "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים
רבי נחמיה אומר: אל עשך חולים על כל באי העולם בשעה שאי אתה עושה את התורה
וכן הוא אומר (תהלים כט ג-ט) "קול ה' על המים... קול ה' יחולל אילות".
דבר אחר: "ותשכח אל מחולליך" - אל שמוחל לך על כל עוונותיך.
פיסקה שכ
עריכהעל דברים לב יט-כב
ר' יהודה דורש 'וינאץ'-שהנאם, שבמה שנתן להם הקב"ה הם משתמשים כנגדו. הדרשה בגנות ישראל. ר' מאיר מסכים שמדובר בבגידה בקב"ה, אבל דורש את הכינויים 'בניו ובנותיו' לזכותם של ישראל, שעדיין קרויים בנים, וראו גם את דרשותיהם לעיל פיסקה צו. |
רבי מאיר אומר: "מכעס בניו ובנותיו" והלא דברים קל וחומר: ומה בזמן שמכעיסים קרויים בנים
אילו לא היו מכעיסים - על אחת כמה וכמה.
שתי דרשות שאינן סותרות זו את זו: הקב"ה מסלק את שכינתו מביניהם ומוסר אותם ביד המלכויות – ויראה מה יהיה בסופם, על דרך 'ונראה מה יהיו חלומותיו', (בראשית לז כ). |
"אראה מה אחריתם", ואדע מה סופם.
דבר אחר: הריני מוסרם ביד ארבע מלכיות שיהו משעבדים אותם.
"אראה מה אחריתם" - אדעה מה בסופם.
ישראל אינם עקביים, ואינם עומדים בדבריהם. קורא את תהלים פב כדברי הקב"ה, המביעים אכזבה; והשוו לעיל פיסקה שיט על 'צור ילדך תשי' – גם שם מופיע הניגוד בין נעשה ונשמע לבין העגל. משחק מילים בנים-אמון-אמונה |
הפכפנים הם, פורנים הם.
"בנים לא אמון בם" - בנים אתם שאין בכם אמונה:
עמדתם על הר סיני ואמרתם (שמות כד ז) "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע",
(תהלים פב ו) "אני אמרתי אלהים אתם"!
כיון שאמרתם לעגל (שמות לב ד) "אלה אלהיך ישראל" אף אני אמרתי לכם (תהלים פב ז) "אכן כאדם תמותון"!
הכנסתי אתכם אל ארץ אבותיכם ובניתם לכם בית הבחירה, ואמרתי שלא תהיו גולים ממנו לעולם
כיון שאמרתם (שמואל ב כ א) "אין לנו חלק בדוד",
אף אני אמרתי (עמוס ז יז) "וישראל גלה יגלה מעל אדמתו."
ר' דוסתאי מנסח עבירה פורמליסטית של עניית 'אמן', ולא בעיית אמון. |
שלא היו רוצים לענות 'אמן' אחר הנביאים בשעה שהיו מברכים אותם
וכן הוא אומר (ירמיה יא ה) "למען הקים את השבועה אשר נשבע לאבותיכם
לתת להם ארץ זבת חלב ודבש כיום הזה"
ולא היה בהם אחד שפתח פיו וענה אמן עד שבא ירמיה וענה אמן
שנאמר "ואען ואומר אמן ה'".
דורש 'הבל' כפשוטו. בבואה והבל הם תופעות דינמיות שאינן יציבות. |
יש לך אדם עובד לצלם, דבר הרואה אותו; אבל הם עובדים לבבואה!
ולא לבבואה בלבד, אלא להבל זה שעולה מן הקדירה; כענין שנאמר "כעסוני בהבליהם".
המלווים עיקלו את בתי ישראל. |
אלו הבאים מתוך האומות ומלכיות, ומוציאים אותם מתוך בתיהם.
ההליכה בקוד לבוש שאינו מקובל זעזעה גם את חז"ל, כפי שזעזעה את ההלניסטים. |
אין לך אדם בזוי ופגום בעולם, אלא המהלך ערום בשוק.
כאן מדובר בגישה שונה לענייני התיאולוגיה. בסך הכל הדרשות על 'גוי נבל' נעות מבעיה מוסרית, דרך שונות במנהגים עד שונות תיאולוגית. |
הפורענות קיימת ומכה בחוטאים שבעוה"ז ובגיהנום, בא"י ובירושלים, או בעולם ובמלכויות השולטות בו. |
ומנין אף בתוך גיהנם? שנאמר "ותיקד עד שאול תחתית".
"ותאכל ארץ ויבולה" - זו ארץ ישראל, "ותלהט מוסדי הרים" - זו ירושלם, כענין שנאמר (תהלים קכה ב) "ירושלם הרים סביב לה".
דבר אחר "ותאכל ארץ ויבולה" - זה העולם ומלאו, "ותלהט מוסדי הרים" - אלו ארבע מלכיות
ואומר (זכריה ו א) "והנה ארבע מרכבות" וגו'
פיסקה שכא
עריכהעל דברים לב כג-כה
דורש 'אספה'-אאסוף; בדרשה הראשונה את הרעות ובשניה את ישראל. |
דבר אחר: הריני כונסם כולם לתוך מצודה, ומביא עליהם כל פורעניות כלם כאחת.
דרשה המכוונת לנחמה: גם אחרי שישלח בישראל את כל הרעות ואת כל החיצים – לא יכלה אותם. וראו לעיל פיסקה מג, על 'וחרה אף ה' בכם'. |
וכן הוא אומר "חצי אכלה בם": חצי יכלו אותם אין כתיב כאן, אלא חצי אכלה בם: חצי כלים והם אינם כלים.
מפרש לפי המשך העניין. |
וכן הוא אומר (יחזקאל ה טז) "בשלחי את חצי הרעב הרעים בהם".
(דברים לב כד) "מזי רעב ולחומי רשף", שיהיו מוזאים חסרי אונים ברעב ומושלכים בחוצות
וכן הוא אומר (ירמיה יד טז) "והעם אשר המה נבאים להם יהיו מושלכים בחוצות ירושלם".
"וקטב מרירי", לפי דרכך אתה למד שכל מי שהשד בו הוא מיריר. מרייר, מזיל ריר
אפילו בתנאי המצור קשים ינהגו בבהמיות ויחפשו הנאות מין, וכך יזרזו את מותם. |
שיהו מתחממים ומחזרים על כל עבירות.
דבר אחר: שיהא אחד מהם מתחמם, ומושך עצמו ומעלה נמי, ומת והולך בה.
בהמות הבית ינשכו אותם ויגרמו למותם. |
אמרו: מעשה היה שרחלים נושכים וממיתים.
"עם חמת זוחלי עפר", שיהיו מוזחלין מוטלים בעפר,
רבי אומר: אלו עכנים נחשים, שאין שלטונם אלא בעפר.
בזמן מלחמה עדיף להתכנס בבית, ובזמן רעב עדיף לצאת ממנו; אבל אם באים שניהם יחדיו אין פתרון. |
ובשעת רעב פזר את הרגל
וכן הוא אומר (ירמיה יד יח) "אם יצאתי השדה והנה חללי חרב ואם באתי העיר והנה תחלואי רעב"
ואומר (יחזקאל ז טו) "אשר בשדה בחרב ימות, ואשר בעיר רעב ודבר יאכלנו."
אפילו אם ברח מהחרב לביתו – ימות שם שנאמר "ומחדרים אימה"; דורש 'חדרים' – בלב. |
אם יכול לברוח ולהמלט ממנה - אז חדרי לבו נוקפים עליו נמי, ומת והולך בה.
דורש 'מחוץ' – בגלל מה שעשו בחוץ, כענש: עובדי ע"ז היו פעילים במרחב הציבורי וגם במרחב הפרטי, ולכן נהרגו הן בחוץ הן בחדרים. |
וכן הוא אומר (ירמיה יא יג) "כי מספר עריך היו אלהיך יהודה ומספר חוצות ירושלם שמתם מזבחות לבשת".
וכן הוא אומר (יחזקאל ח יב) "הראית בן אדם אשר זקני בית ישראל עושים בחשך, איש בחדרי משכיתו
ואומרים אין ה' רואה אותנו עזב ה' את הארץ."
"גם בחור גם בתולה", הא ותרה לאלו האם אלו הם החמורים ביותר? אלא "יונק עם איש שיבה"!
וכן הוא אומר (ירמיה ו יא) "גם איש עם אשה ילכדו זקן עם מלא ימים".
דורש 'בחור'-נבחר. בין החוטאים היו גם צדיקים וחכמים, והם נפגעו ראשונים, וראו גם תענית יא א, 'מפני הרעה נאסף הצדיק'. |
וכן הוא אומר (במדבר יא כח) "ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו".
"גם בתולה", מלמד שהיו מנוקים מן החטא כבתולה זו, שלא טעמה טעם חטא מימיה.
"יונק", מלמד שהיו יונקים דברי תורה כיונק זה שיונק חלב מדדי אמו.
"עם איש שיבה", אל תהי קורא איש שיבה, אלא איש ישיבה; מלמד שכולם ראוים לישב בישיבה
הגיבורים שהוגלו בגלות החרש והמסגר היו תלמידי חכמים, וכן גם החרשים והמסגרים. הדרשה מתארת את גבורת המלחמה כמו"מ הלכתי, שהרי לאחר התבוסה והיציאה לגלות אין ערך לגבורה במלחמה פיזית. |
וכי מה גבורה עושים בני אדם ההולכים בגולה? ומה מלחמה עושים בני אדם זקוקים אזוקים בזיקים והנתונים בשלשלאות?
אלא "גבורים" - אלו גבורי תורה, כענין שנאמר (תהלים קג כ) "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו."
"עושי מלחמה", שהיו נושאים ונותנים במלחמתה של תורה
שנאמר (במדבר כא יד) "על כן יאמר בספר מלחמות ה'"
ואומר (מלכים ב כד טז) "והחרש והמסגר אלף": "חרש" - אחד מדבר והכל שותקים.
"והמסגר" - הכל יושבים לפניו ולמדים הימנו, אחד פותח ואחד סוגר
לקיים מה שנאמר (ישעיה כב כב) "ופתח ואין סוגר, וסגר ואין פותח"!
פיסקה שכב
עריכהעל דברים לב כו-כח
בשלוש הדרשות הראשונות מובאים פסוקים שבהם המילה 'לולא', כמו בפס' כז לקמן: הסברים שונים לטענה הבסיסית, שהתכנית של הקב"ה להשמיד את ישראל לא התקיימה. שתי הדרשות הראשונות תולות את הישרדות ישראל בקב"ה והשלישית בתפילת משה. |
"אשביתה מאנוש זכרם" – אמרתי: לא יהיו בעולם
אבל מה אעשה להם, (תהלים קכד א-ב) "לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם...
דבר אחר: אמרתי באפי איה הם, אשבית מאנוש זכרם - שלא יהיו בעולם
אבל מה אעשה, (ישעיה א ט) "לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד".
דבר אחר: "אמרתי אפאיהם", לולי...
שנאמר (תהלים קו כג) "ויאמר להשמידם לולא משה בחירו עמד בפרץ לפניו".
האנטישמיות של הגויים היא שגרמה להם להלחם בישראל, וכיוון שהיא לא מוצדקת שרדו חלק מישראל. |
"אגור" אין אגור אלא כנוס, שנאמר (משלי ל א) "דברי אגור בן יקה"
ואומר (תהלים נה טז) "ישיא מות עלימו ירדו שאול חיים כי רעות במגורם בקרבם".
גם אומות שאינן נלחמות עם ישראל משתפות פעולה עם האויבים ומסגירות אליהם את ישראל. במקרה של צור ושל עזה ושל דמשק נאמר כך בפירוש בעמוס א; במקרה של אדום ממערב נרמז כך בישעיה. |
ועושים עצמם כאילו אין מכירים אותם מעולם
וכן מצינו שבקשו לברוח כלפי צפון - לא היו מאספים אליהם, אלא היו מסגירים אותם
כענין שנאמר (עמוס א ט) "כה אמר ה' על שלשה פשעי צור ועל ארבעה לא אשיבנו...
על הסגירם גלות שלימה לאדום"
בקשו לברוח לדרום - והיו מסגירים אותם
שנאמר (עמוס א ו) "כה אמר ה' על שלשה פשעי עזה... על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום"
בקשו לברוח למזרח והיו מסגירים אותם,
שנאמר (עמוס א ג) "כה אמר ה' על שלשה פשעי דמשק... על דושם בחרוצות הברזל את הגלעד".
בקשו לברוח למערב והיו מסגירים אותם,
שנאמר (ישעיה כא יג-טו) "משא בערב ביער בערב תלינו אורחות דדנים... כי מפני חרבות נדדו."
בשעת טובתם של ישראל אומות העולם מכחישים מכחשים להם, ועושים עצמם כאילו הם אחים
הדרשה מתרעמת על הצביעות הנהוגה ביחב"ל. התופעה נמשכת עד ימינו. |
וכן חירם אמר לשלמה (מלכים א ט יג) "מה הערים האלה אשר נתת לי אחי".
בספר עמוס אומרים כך אנשי שומרון; כאן מסבים את האמירה לגויים. |
כמו שאמרו אותם השוטים (עמוס ו יג) "הלא בחזקנו לקחנו לנו קרנים."
התהפוכות בשדה הקרב אמורות היו להוכיח למתבוננים – ישראל והגויים – שהקב"ה עומד מאחורי התבוסה של ישראל, אבל בשני הצדדים אין מי שישים לבו לכך. |
רבי יהודה דורשו כלפי ישראל; רבי נחמיה דורשו כלפי אומות העולם
רבי יהודה דורשו כלפי ישראל: איבדו ישראל עצה טובה שנתנה להם,
ואין עצה אלא תורה, שנאמר (משלי ח יד) "לי עצה ותושיה",
"ואין בהם תבונה", אין אחד מהם שיסתכל ויאמר
אמש אחד ממנו רודף מן האומות אלף ושנים יניסו רבבה
ועכשיו אחד מן האומות רודף ממנו אלף ושנים יניסו רבבה. (דברים לב ל) "אם לא כי צורם מכרם".
רבי נחמיה דורשו כלפי האומות: איבדו האומות שבע מצות שנתתי להם,
"ואין בהם תבונה", אין אחד מהם שיסתכל ויאמר: עכשיו אחד ממנו רודף מישראל אלף, ושנים יניסו רבבה
לימות המשיח אחד מישראל רודף ממנו אלף, ושנים יניסו רבבה. (דברים לב ל) "אם לא כי צורם מכרם"!
מעשה בפולמוס שביהודה, שרץ דיקריון מפקד עשרה אחד אחר בן ישראל בסוס להרגו ולא הגיעו
היהודי רץ יותר מהר מהסוס, ונהרג רק בגלל הנחש, שמסמל את הכח של הקב"ה. והשוו ירושלמי תענית ד ה, לעניין מותו של בר כוכבא: "אילולי אלהא דקטלי, מאן הוה יכיל קטלי? וקרא עליו 'אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם'". |
אמר לו: לא תהיו סבורים לומר מפני שאנו גבורים נמסרו בידינו, "אם לא כי צורם מכרם".
פיסקה שכג
עריכהעל דברים לב כט-לג
ראו דרשת ר' יהודה לעיל פיסקה שכב על פס' כח. דורש 'ישכילו'-יסתכלו. |
אילו הסתכלו ישראל בדברי תורה שנתתי להם - לא שלטה בהם אומה ומלכות
ואין זאת אלא תורה, שנאמר (דברים ד מד) "וזאת התורה אשר שם משה".
ראו בראשית רבה צח ב-ג, שצוה אותם לכבד את שבטי יוסף ויהודה, ושצוה עליהם להיות אסיפה אחת, ובקש מהם שלא יחלקו על הקב"ה. כאן הניסוח הוא: מלכות שמים, יראת שמים וגמילות חסדים. |
אילו הסתכלו ישראל במה שאמר להם יעקב אביהם - לא שלטה בהם אומה ומלכות
ומה אמר להם? קבלו עליכם מלכות שמים, והכריעו זה את זה ביראת שמים
והתנהגו זה עם זה בגמילות חסדים.
השוו לעיל פיסקה שכב, על פס' כח. |
אם לא עשיתם את התורה, היאך אני עושה הבטחתם?
שהייתם מבקשים שאחד מכם ירדף אלף מן האומות ושנים יניסו רבבה
ועכשיו אחד מן האומות רודף אלף מכם ושנים מהם יניסו רבבה.
דורש 'לא... ה' הסגירם'. הנסתרים במערות הוסגרו ע"י זבובים שגרמו לגילויים. |
וכבר היה מעשה שהזבובים מסרו אותם ביהודה.
דרשה הפכה לקודמתה: בניגוד למכירת עבד, שאינו ניתן מיד אלא בזמן מוסכם מראש ('קירי'), הקב"ה מסגיר את ישראל מיידית. |
אבל אני איני כן, אלא מוכר אני ומסגיר אני מיד
דורש 'הסגירם' כהסגר הצרעת. |
או [אינו] אלא כטהורים ביד טמאים? הא אין מסגירים אלא טמא,
שנאמר (ויקרא יג ד) "והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים".
דורש 'צור' – שלטון וכח. הפסוק נדרש כתשובה של ישראל לקב"ה, והם מתלוננים שהאויבים לא הסתפקו בהכנעתם אלא התאכזרו אליהם מעבר למידה. |
שכשאתה נותן לנו את התוקף, אנו מתנהגים עמהם במדת רחמים
וכשאתה נותן להם את התוקף, הם מתנהגים עמנו במדת אכזריות: הורגים ממנו ושורפים ממנו וצולבים ממנו.
(במדבר לה כג) "והוא לא אויב" - לא יעידנו "ולא מבקש רעתו" - ידיננו
ואתה מניתה עלינו אויבים עדים ודיינים.
השוו לעיל פיסקה שכב, לפס' כח. דרשת ר' יהודה משלבת את טענת ירמיה כלפי ישראל. דורש 'רוש'-ראשון. לעניין האשכול והפסוק ממיכה השוו סוטה ט ט: אפילו האשכולות, הגדולים והמלומדים (מלשון 'סכולה' ביוונית) שביניכם – כועסים ומרירים על שאר הציבור, קל וחומר שאר האנשים. |
רבי יהודה אומר: וכי מגפן סדום אתם? או ממטעתה של עמורה אתם?
והלא אי אתם אלא ממטע קודש, שנאמר (ירמיה ב כא) "ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת!"
"ענבימו ענבי רוש", בניו של אדם הראשון אתם, שקנסתי עליו מיתה ועל תולדותיו הבאים אחריו עד סוף כל הדורות.
"אשכלות מרורות למו", הגדולים שבכם - מרתם פרוסה בהם כאשכול
ואין אשכול אלא גדול, אדם גדול שנאמר (מיכה ז א) "אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי".
ממשיך באותו קל וחומר: אפילו החסידים יחסית – חמתם כתנינים וכו'. דורש יין – יראי שמים. בדרשה הבאה דורש 'תנינים' פעמיים: אחת – 'חמת תנינים'-מתונים, ואחת תנינים כפשוטו. |
"וראש פתנים אכזר", שיהו ראשים שבכם כפתן זה, שהוא אכזרי.
דבר אחר: "חמת תנינים יינם", שהמתונים ויראי חטא שבכם - חמתם כתנינים.
"וראש פתנים אכזר", ראשים שבכם כפתן זה שהוא אכזרי.
כלפי האומות אין לר' נחמיה ציפיות, והפסוק שכלפי ישראל נדרש כשאלה נדרש כאן כקביעה גמורה. 'רוש' אינו אדם הראשון אלא הנחש הרשע. שאר הדרשות נשארו כמו אצל ר' יהודה, אבל מופנות לאומות העולם, שאפילו הגדולים שבהם – מררתם כנחש. |
תלמידיו של נחש הקדמוני אתם, שהטעה את אדם וחוה.
"אשכלות מרורות למו", שהגדולים שבכם - מרתם פרוסה בהם כנחש, "אשכלות מרורות למו",
ואין אשכול אלא גדול, שנאמר (מיכה ז א) "אין אשכול לאכול".
פיסקה שכד
עריכהעל דברים לב לד
ר' אליעזר דורש את הפסוק על כוס הפורענות של הרשעים המוזכרת גם בתהלים עה ובישעיה כה. הכוס מלאה רעל, ואכן היתה גם דרך הוצאה להורג ע"י שתיית כוס של רעל (מוכרת במקרה של סוקרטס). בירמיה הכוס מיוחסת לבבל, והיא מזהב – דבר המלמד על הישרדותה, בניגוד לכוס החרס של ישראל. |
רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כוס שהיה כמוס ומחוסר, יכול דיהה מאבד את חריפותו?
תלמוד לומר (תהלים עה ט) "חמר". יכול שאין בו אלא חציו? תלמוד לומר "מלא מסך".
יכול שאינו חסר אפילו טיפה אחת? תלמוד לומר "ויגר מזה".
מאותה טיפה - שתו ממנה דור המבול, ודור הפלגה, ואנשי סדום, ופרעה וכל חילו, סיסרא וכל המונו
סנחריב וכל אגפיו, נבוכדנצר וכל חילו.
ומאותה טיפה עתידים לשתות כל באי העולם עד סוף כל הדורות.
וכן הוא אומר (ישעיה כה ו) "ועשה ה' צבאות לכל העמים בהר הזה משתה שמנים משתה שמרים"
יכול שמנים (שיש) [שאין] בהם צורך שמנים שאינם מיועדים למאכל ושמרים שאין בהם צורך? תלמוד לומר "שמנים ממוחים שמרים מזוקקים".
שמנים שאין בהם כלום אלא פקטים,
וכן הוא אומר (ירמיה נא ז) "כוס זהב בבל ביד ה', משכרת כל הארץ"
מה דרכו של זהב, לאחר שנשבר יש לו רפואה - כך כשתפסק הפורענות מן האומות, עתידה לחזור להם
וכשמגיעה אצל ישראל, מהו אומר? (יחזקאל כג לד) "ושתית אותה ומצית ואת חרשיה תגרמי".
מה דרכו של חרס זה, לאחר שנשבר אין לו רפואה - כך כשתפסק הפורענות מן ישראל, אין עתידה לחזור להם.
ראו תוספתא פאה א ג. הדרשן מסביר את חוסר הסימטריה בין מעשיהם של רשעים לאלו של הצדיקים בכך שהדבר חיוני לקיום העולם. |
אם אמרת כן - מאבדים היו את העולם! וכן הוא אומר (ישעיה ג יא) "אוי לרשע רע, כי גמול ידיו יעשה לו"
אבל מעשיהם של צדיקים עושים פירות ופירי פירות,
וכן הוא אומר (ישעיה ג י) "אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו".
ראו לעיל פיסקה שז. מפרש את הפסוק על הגמול והעונש בעולם הבא, ובעוה"ז הגמול כמוס. |
ומנין שלא נטלו צדיקים כלום ממה שלהם בעולם הזה? שנאמר (תהלים לא כ) "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך"
ומנין שלא נטלו רשעים כלום ממה שלהם בעולם הזה? שנאמר "הלא הוא כמוס עמדי",
אימתי אלו ואלו נוטלים? למחר כשתבוא גאולה לישראל, שנאמר (דברים לב לה) "לי נקם ושלם"!
פיסקה שכה
עריכהעל דברים לב לה
מכות מצרים היו ע"י שליח – משה, וכן המכה בצבא אשור; אבל בעתיד יכה הקב"ה בעצמו! |
כענין שנאמר (שמות ג י) "ועתה לך ואשלחך אל פרעה"
ואומר (מלכים ב יט לה) "ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור".
הנקמה תתבצע רק לאחר שהקב"ה ישלם את השכר על המעשים הטובים שעשו האבות; וראו לעיל פיסקה שז. |
משלם אני שכר מעשיהם שעשו אבותיהם לפני בעולם הזה
וכן הוא אומר (ישעיה סה ו) "לא אחשה כי אם שלמתי"
ואומר (ירמיה טז יח) "ושלמתי ראשונה משנה עונם וחטאתם".
רגלם תמוט ותרמס כרגל העני. |
ר' יוסי מסיק מעיכוב הפורענות, למרות שנאמר בה 'קרוב' - על עיכוב הגמול בעולם הבא; וראו דרשה דומה לעיל פיסקה מג, בדברי רשב"י על 'ואבדתם מהרה'. |
מי שנאמר בהם (ישעיה כד כב) "ומרוב ימים יפקדו" על אחת כמה וכמה.
"וחש עתידות למו", כשהקדוש ברוך הוא מביא פורענות על האומות - מרעיש עליהם את העולם
הפורענות על הגויים מגיעה במהירות, ואילו הפורענות על ישראל נדחית לאחר שעבוד המלכויות. |
ואומר (ישעיה ה יט) "האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה ותקרב ותבואה"
וכשהקדוש ברוך הוא מביא יסורים על ישראל - אין מביא עליהם מיד אלא ממתין
הא כיצד? מוסרם לארבע מלכיות שיהו משתעבדים בהם
וכן הוא אומר (ירמיה א ח) "אל תירא כי אתך אני נאם ה' להושיעך".
פיסקה שכו
עריכהעל דברים לב לו
הדין את עמו הוא הנקמה מהגויים, והדין עם עבדיו הוא הנקמה מישראל. הדרשה מבחינה בין שתי הפורענויות וטוענת שהשניה גוררת חרטה כביכול ולכן היא פחותה בעוצמתה. וראו מדרש תנאים כאן, שמוסיף פסוק נוסף של מניעת העונש מישראל - "וינחם ה' על הרעה אשר ביקש" (שמות לב יד). |
שנאמר "כי ידין ה' עמו", וכשהקדוש ברוך הוא דן את ישראל - כביכול תהות חרטה היא לפניו
שנאמר "ועל עבדיו יתנחם", ואין נחמה אלא תהות, שנאמר (בראשית ו ז) "כי נחמתי כי עשיתים"
ואומר (שמואל א טו יא) "נחמתי כי המלכתי את שאול למלך".
הדרשן מתעניין במיוחד בסימני קרבת הגאולה, כרגיל בדרשות חישובי הקץ. סימני הגאולה אינם קיום המצוות אלא דווקא חולשת ישראל, וראו גם סנהדרין צז א: היאוש מן הגאולה מביא אותה ומאפשר תקוה – פרדוקס; החולשה היא גם כלכלית, גם לאומית (שביה) וגם של ההנהגה, שאינה יכולה להציל את העם. |
"כי יראה כי אזלת יד", כשרואה כליה שלהם, על השביה שהיו כולם מהלכים
דבר אחר: "כי יראה" - כשנתייאשו מן הגאולה.
דבר אחר: "כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב", כשרואה שתכלה פרוטה מן הכיס
שנאמר (דניאל יב ז) "וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה",
דבר אחר: "כי יראה כי אזלת יד", כשרואה שאין בהם בני אדם שמבקשים עליהם רחמים כמשה
שנאמר (תהלים קו כג) "ויאמר להשמידם לולי משה בחירו".
דבר אחר: "כי יראה", כשרואה שאין בהם בני אדם שמבקשים עליהם רחמים כאהרן
שנאמר (במדבר יז יג) "ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה".
דבר אחר: "כי יראה", כשרואה שאין בהם בני אדם שמבקשים עליהם רחמים כפינחס
שנאמר (תהלים קו ל) "ויעמד פינחס ויפלל".
דבר אחר: "כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב", אפס עצור ואפס עזוב ואין עוזר לישראל.
פיסקה שכז
עריכהעל דברים לב לז
ר' יהודה דורש ש"ואמר" הוא דברי ישראל לאומות; הוא מפרש "אלהימו" במובן של כח צבאי, שלא יועיל לאומות בזמן הגאולה. |
רבי יהודה אומר: עתידים ישראל שאומרים להם לאומות העולם, היכן הפיטקים הממונים והגמונים המפקדים שלכם?
פיסקה שכח
עריכהעל דברים לב לח
(דברים לב לח) "אשר חלב זבחימו זבחינו יאכלו",
שהיינו נותנים להם אפסניות מזון ועושים להם דונאטיבי מתנות ומעלים להם סלניא. שכר
ר' נחמיה קורא 'ואמר' בלשון יחיד, על טיטוס שכפר בקב"ה ואמר אי הקב"ה; והקב"ה נפרע ממנו מיד, כדין מחלל ה' – ראו תוספתא יומא ד ח. ר' יהודה קורא את הפסוק כפשטו: המפקדים הרומאים לא יוכלו לעזור לצבאם בזמן הגאולה. |
"יקומו ויעזרוכם", יקומו ויעזרו אתכם אין כתיב כאן, אלא יקומו ויעזרכם
רבי נחמיה אומר: זה טיטוס הרשע, בן אשתו של אספסיינוס
שנכנס לבית קדש הקדשים, וגדר שתי פרכות בסייף, ואמר 'אם אלוה הוא יבוא וימחה'.
"אשר חלב זבחימו זבחיהם יאכלו",
אמר: הללו היהודים - משה הטעם, ואמר להם בנו לכם מזבח, והעלו עליו עולות והסבו עליו נסכים
כענין שנאמר (במדבר כח ד) "את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים",
"יקומו ויעזרכם יהי עליכם סתרה", על הכל הקדוש ברוך הוא מוחל, על חילול השם - פורע מיד.
פיסקה שכט
עריכהעל דברים לב לט
תיאולוגיה בסיסית: ראו שלושה עשר עיקרים, 1-2, 13; לעניין 'שתי רשויות הן' השוו מכילתא בחדש ה, כנגד האמונה הזורואסתרית. |
האומר שתי רשויות בשמים - משיבים אותו ואומרים לו: והלא כבר כתוב "ואין אלהים עמדי"!
או כענין שאין בו כח לא להמית ולא להחיות ולא להרע ולא להטיב
תלמוד לומר "ראו עתה כי אני אני הוא... אני אמית ואחיה"
ואומר (ישעיה מד ו) "כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות, אני ראשון ואני אחרון, ומבלעדי אין אלהים".
ראו מכילתא פסחא יב, 'והיכן דבר? – אני אמית ואחיה'. במדרש תנאים מוזכר שיש עשר דרשות על תחיית המתים, אבל מפורטות רק שבע: שלוש מהדרשות שלפנינו (אין שם דרשה על במדבר), ועוד ארבע דרשות המופיעות שם. |
דבר אחר: "אני אמית ואחיה" - זה אחד מארבע הבטחות, שניתן להם רמז לתחית המתים.
"אני אמית ואחיה", (במדבר כג י) "תמות נפשי מות ישרים", (דברים לג ו) "יחי ראובן ואל ימות",
(הושע ו ב) "יחיינו מיומים";
שומע אני מיתה באחד וחיים באחד? שממית את זה ומחייה את זה תלמוד לומר "מחצתי ואני ארפא",
כדרך שמכה ורפואה באחד - כך מיתה וחיים באחד.
בניגוד לתפיסה המקובלת של 'זכות אבות', הדרשה שלפנינו טוענת שאין זכות כזו באופן אוטומטי, ולכן ישמעאל ועשו אינם רשאים לסמוך עליה. בהמשך היא מתנגדת גם לרעיון של פדיון בידי האחים וגם לפדיון בכסף. |
אין לי אלא אבות, שאין מצילים את הבנים; אחים את אחים מנין?
תלמוד לומר (תהלים מט ח) "אח לא פדה יפדה איש"!
לא יצחק מציל את ישמעאל, ולא יעקב מציל את עשו
ואפילו נותן אדם לו כל ממון שבעולם - אין נותנין לו כפרו
שנאמר (תהלים מט ח) "אח לא פדה יפדה איש, ויקר פדיון נפשם"
יקרה היא נפש זו, שכשאדם חוטא בה אין לה תשלומים
פיסקה של
עריכהעל דברים לב מ
המאמר ברא את העולם והשבועה מסכנת את קיומו, ונצרכה רק בגלל מחוסרי אמונה. |
כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם לא בראו אלא במאמר, ולא בראו (אלא) בשבועה
ומי גרם לו לישבע? מחוסרי אמנה, הם גרמו לו לישבע
שנאמר (תהלים קו כו) "וישא ידו להם להפיל אותם במדבר"
(יחזקאל לו ז) "אני נשאתי את ידי אם לא הגוים... המה כלימתם ישאו".
מלך בשר ודם אינו יכול תמיד להעניש את פקידיו שהשחיתו, במיוחד אם הפקידים מתו; אבל הקב"ה תמיד יכול להעניש כל אחד מברואיו. |
מדת בשר ודם, הפיטקי פקיד ממונה נכנס לתוך אפרכיא שלו של המלך
אם יכול ליפרע מן הפיטקי שלו - הוא נפרע, ואם לאו - אין יכול ליפרע
אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן: אם אינו נפרע מן החיים - נפרע מן המתים,
אם אינו נפרע בעולם הזה - נפרע לעולם הבא
פיסקה שלא
עריכהעל דברים לב מא
גם כאשר הקב"ה נלחם כנגד אויביו הוא שולט בקצב הפורענות המדוד, והשוו מכילתא שירה ד, על 'ה' איש מלחמה'. |
אף על פי כן "ותאחז במשפט ידי".
"אשיב נקם לצרי" - הרי אחד, "ולמשנאי אשלם" - הרי שנים.
אויביהם של חז"ל: הכותים היו ותיקים בארץ, מימי עזרא; ואילו המינים (כנראה נוצרים) הם יהודים שהתנגדו להנהגה של חז"ל ובחרו בדרך אחרת. בשתי הקבוצות יפגע הקב"ה ביום הדין. |
"ולמשנאי אשלם" - אלו המינים, וכן הוא אומר (תהלים קלט כא) "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט".
פיסקה שלב
עריכהעל דברים לב מב
קורא 'אשכיר בחיצי מדם', וכן 'אאכיל בחרבי בשר'; המושא הוא 'ציפור כל כנף' מיחזקאל, וההקשר – גם בישעיה - הוא מלחמת גוג ומגוג; וראו גם מכילתא פסחא יב. |
וכי איפשר להם לחצים שישתכרו מדם? אלא הריני משכיר את אחרים ממה שחצי עושים.
"וחרבי תאכל בשר", וכי איפשר לחרב שתאכל בשר? אלא הריני מאכיל אחרים ממה שחרבי עושה
וכן הוא אומר (יחזקאל לט יז-כ) "ואתה בן אדם אמור לצפור כל כנף... בשר גבורים תאכלו...
ואכלתם חלב לשבעה ושתיתם דם... ושבעתם על שלחני סוס ורכב"
ואומר (ישעיה לד ו) "חרב לה' מלאה דם הודשנה מחלב" מפני מה?
"כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום".
'דם חלל ושביה' הם החטאים שבגללם ינקום הקב"ה בגויים; מצטט פסוק על חללי ישראל ופסוק על שבויהם. |
וכן הוא אומר (ירמיה ח כג) "מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה, ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי".
"ושביה" - ממה שעשו בשבי עמי, וכן הוא אומר (ישעיה יד ב) "והיו שובים לשוביהם ורדו בנוגשיהם."
דורש 'מראש' – מתחילת ההפרדה בין ישראל לאויביהם – בין אברהם לנמרוד. |
אין מביא עליהם שלהם לבדם, אלא שלהם ושל אבותיהם מנמרוד ואילך
כשמביא טובות על ישראל - מביא עליהם שלהם ושל אבותיהם, מאברהם ואילך.
דורש 'פרעות'-פרעה, וכן 'פרעות'-פורענות. |
מפני שהיה תחילה לשעבודם של ישראל!
פיסקה שלג
עריכהעל דברים לב מג
מפרש 'הרנינו' מלשון העברת שמועה, כמו (מלכים א כב לו) "ויעבור הרינה במחנה', וכיוון ששמעו – התרגזו וכעסו. |
אומות העולם מתרגזים לפניו; ולא זו תחילה להם, שכבר רגזו מקדם
כענין שנאמר (שמות טו יד) "שמעו עמים ירגזון".
כאן 'הרנינו' - שבחו. העולם כולו ישבח את ישראל בזמן גאולתם, וגם האבות והאמהות, 'יושבי סלע' - יצטרפו לרינה. |
שנאמר "הרנינו גוים עמו".
ואף שמים וארץ, שנאמר (ישעיה מד כג) "רנו שמים כי עשה ה', הריעו תחתיות ארץ"
מנין אף הרים וגבעות? שנאמר (ישעיה נה יב) "ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה"
מנין אף האילנות? שנאמר (ישעיה נה יב) "וכל עצי השדה ימחאו כף"
מנין אף אבות ואמהות? שנאמר (ישעיה מב יא) "ירונו יושבי סלע מראש הרים יצוחו".
דורש 'יקום ונקם' – שתי נקמות: על הרצח ועל השוד (חמס). מתבסס בעיקר על פס' יט ביואל. פס' כ מבסס את תזמון הנקמה לימי הגאולה. |
מנין שכל חמס שחמסו אומות העולם את ישראל, מעלה עליהם כאילו דם נקי שפכו?
שנאמר (יואל ד ב) "וקבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ישראל"
(יואל ד יט) "מצרים לשמה תהיה ואדום למדבר שממה, מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם"
באותה שעה – (יואל ד כ) "ויהודה לעולם תשב וירושלם לדור ודור ונקיתי דמם לא נקיתי וה' שוכן בציון."
דורש 'מזמור', שאסף מודה על החורבן של א"י ('אדמתו'), כי הוא מכפר לישראל 'עמו'. |
שנאמר (תהלים עט א) "מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך נתנו את נבלת עבדיך שפכו דמם כמים."
הירידה של הגויים לגיהינום ('אדמתו') מכפרת על עוונות ישראל ('עמו'). |
שנאמר (ישעיה מג ג) "נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך, מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך".
ר' מאיר דורש ממי שרוצה שימחלו עוונותיו לשבת בא"י ולגור בה בחייו; במדרש תנאים המחילה היא אפילו לנקבר בא"י, בהתאם לדרשות התלמוד הבבלי, ראו כתובות קיא א. |
שנאמר (ישעיה לג כד) "העם היושב בה נשוא עון"
עדין הדבר תלי בדלא תלי: אין אנו יודעים אם פורקים עוונותיהם עליה ואם נושאים עוונותיהם עליה,
כשהוא אומר "וכפר אדמתו עמו", הוי פורקים עונתיהם עליה, ואין נושאים עוונותיהם עליה,
ר' מאיר טוען שגם עמי הארץ שבא"י הם בני עולם הבא. |
הרי הוא בן העולם הבא!
אמרת: גדולה שירה זו, שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא
שירת האזינו אינה רק נבואה לעתיד, לזמן הגאולה – אלא יש בה גם התיחסות לעבר ולהווה, ולעולם הזה והעולם הבא. |
פיסקה שלד
עריכהעל דברים לב מד
הסתירה הלשונית נדרשת לעניין החלפת משה בידי יהושע. |
אי איפשר לומר "ויבא משה", שכבר נאמר "וילך משה"; ואי איפשר לומר "וילך משה", שכבר נאמר "ויבא משה"
אמור מעתה: בא דיותיכוס ממלא המקום שלו, והרשות נתנה ביד אחר.
דורש 'באזני' – בתוך האזנים. |
כבר בשילוח המרגלים מינה משה את יהושע והתיחס אליו במיוחד; ולאחר שהתמנה בידי הקב"ה, ראו במדבר כז יח, היתה רוחו עלולה להיות גאה על המינוי; אבל הדרשה טוענת שנשאר בצניעותו. כך גם יוסף ודוד לא התגאו למרות שזכו למלוכה. |
מה תלמוד לומר "הוא והושע בן נון"? - להודיע צדקו של יהושע
שומע אני שטפת גאתה דעתו עליו משנתמנה ברשות? תלמוד לומר "הוא והושע בן נון", הושע בצדקו
אף על פי שנתמנה פרנס על ישראל - הוא הושע, בצדקו
כיוצא בו אתה אומר (שמות א ה) "ויוסף היה במצרים". וכי אין אנו יודעים שיוסף היה במצרים?
אלא להודיע צדקו של יוסף, שהיה רועה את צאן אביו
ואף על פי שנתמנה מלך במצרים - הוא יוסף בצדקו
כיוצא בו (שמואל א יז יד) "ודוד הוא הקטן". וכי אין אנו יודעים שדוד הוא הקטן?
אלא להודיעך צדקו של דוד שהיה רועה את צאן אביו
ואף על פי שנתמנה מלך על ישראל, הוא דוד בקטנו.
פיסקה שלה
עריכהעל דברים לב מו
לימוד התורה דורש ריכוז. הפסוק שלנו מלמד את הצורך בכיוון הלב, והפסוק מיחזקאל – גם את כיוון העיניים והאזניים. הדרשן מניח שלימוד התורה דורש יותר מהכרת מבנה המקדש, כי הוא עוסק בדברים מופשטים. דוגמאות ל'הררים התלויים בשערה' ראו בחגיגה א ח. |
צריך אדם להיות לבו ועיניו ואזניו מכוונים לדברי תורה
וכן הוא אומר (יחזקאל מד ד) "בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע אל אשר אני דובר אליך,
ושמת לבך אל מבוא הבית"
קל וחומר: ומה בית המקדש, שנראה בעינים ונמדד ביד, צריך אדם שיהו לבו ועיניו ואזניו מכוונים
דברי תורה, שהם כהררים התלויים בשערה - על אחת כמה וכמה.
התורה מוצגת כצוואה אישית של משה, המחזיק טובה לישראל שישמרו אותה לאחר מותו; כך גם בסיפור על רבי. |
אף אתם צריכים שתחזיקו טובה לבניכם, שיקיימו את התורה אחריכם
מעשה שבא רבינו מלדיקיא, ונכנס רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר בן יהודה וישבו לפניו
אמר להם: קרבו לכם. אני צריך להחזיק לכם טובה, שתקיימו את התורה אחרי
אף אתם צריכים שתחזיקו טובה לבניכם, שיקיימו את התורה אחריכם
אם לא היו ממשיכים את המסורת של משה לא היה ערך לתורתו, כי היא לא היתה נשמרת; קל וחומר לממשיכי המסורת של רבי, שפעילותם חיונית לשימור תורתו. |
[אנו] על אחת כמה וכמה! לכך נאמר "אשר תצום את בניכם"!
פיסקה שלו
עריכהעל דברים לב מז
הדרשה על תמנע מדגימה דרשה על פסוק שנראה לכאורה 'ריק', ולפי סנהדרין צט ב אכן הוצג כך ע"י מנשה בן חזקיה. היא טוענת שעשו היה פופולרי בזכות מצוות כיבוד אב ואם; קל וחומר יעקב, שקיים את כל התורה, וראו בראשית רבה פב יד. הטענה האחרונה מבוססת על 'איש תם' שמתפרש 'מושלם' בעניין קיום התורה. |
אין לך דבר ריקם בתורה שאם תדרשנו שאין בו מתן שכר בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא
תדע שכן, שהרי אמרו: למה נכתב (בראשית לו כב) "ואחות לוטן תמנע",
(בראשית לו יב) "ותמנע הייתה פלגש"?
לפי שאמרה איני כדיי שאהא לו לאשה, אהא לו פלגש!
וכל כך למה? להודיעך חבתו של אברהם אבינו: היו שלא רוצים מלכות ושולטנות, ורצים להדבק בו
והלא דברים קל וחומר: ומה עשו, שאין בידו אלא מצוה אחת - שכבד את אביו
היו מלכים ושלטונים רצים להדבק בו
על אחת כמה וכמה שהיו רצים להדבק ביעקב הצדיק, שקיים את התורה כולה
שנאמר (בראשית כה כז) "ויעקב איש תם יושב אהלים".
ראו פאה א א, שם לא נמנית מצוות שילוח הקן, ובמקומה מופיעה גמילות חסדים. גם נוסח המשנה שם שונה: 'הקרן קיימת לו לעולם הבא' ולאו דווקא אריכות ימים. נראה שהנוסח שלפנינו מתמודד עם הסיפור בקידושין לט ב, שממנו עולה שאין למכבד אביו ואמו ולמשלח הקן הבטחה לאריכות ימים בעולם הזה. |
זה אחד מן הדברים שהעושה אותם אוכל פירותיהם בעולם הזה, ואריכות ימים - לעולם הבא
ומפורש כאן בתלמוד תורה. בכבוד אב ואם מנין?
תלמוד לומר (שמות כ יב) "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך".
בשלוח הקן כתוב (דברים כב ז) "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים".
דרשה על הבאת שלום בין אדם לחברו - ראו במשנה שם. הנבואה עוסקת ב'חסד עולם' ובהבטחה ש'חסדי מאתך לא ימוש', ומכאן שמדובר באריכות ימים של משכין השלום בין בני ישראל. |
פיסקה שלז
עריכהעל דברים לב מח
(דברים לב מח) "וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה",
בשלשה מקומות נאמר 'בעצם היום הזה'
מעשי הקב"ה נעשו בפרהסיה, ולא בסתר; והשוו לעיל פיסקה א, על 'אל כל ישראל'. רעיון דומה מופיע במכילתא פסחא ו, על הפסוק 'ונתנו על שתי המזוזות'. וכן שם ויסע ו. לעניין המבול השוו בראשית רבה לב ח. במדרש תנאים נוספה גם ברית המילה של אברהם, שנאמר גם בה "בעצם היום הזה" (בראשית יז כו. |
מלמד שהיו דור נח אומרים: כך מכך, לשון שבועה אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו
ולא עוד אלא אנו נוטלים כשילים וקרדומות ומבקעים עליו את התיבה!
אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מכניסו בחצי היום, וכל מי שיש בידו למחות - יבוא וימחה!
ומה ראה לומר במצרים (שמות יב מא) "בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה'"?
לפי שהיו מצריים אומרים: כך מכך, אם אנו מרגישים בהם אין אנו מניחים אותם
ולא עוד אלא שאנו נוטלים סייפים וחרבות והורגים אותם בהם!
אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מוציאם בחצי היום, וכל מי שיש בידו למחות - יבוא וימחה!
ומה ראה לומר כאן "בעצם היום הזה"? לפי שהיו ישראל אומרים כך מכך
רשימת ההישגים של משה מופיעה גם לעיל פיסקה ט. |
אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו
ועשה לנו נסים וגבורות – אין אנו מניחים אותו למות!
אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מכניסו למערה בחצי היום, וכל מי שיש בידו למחות - יבוא וימחה
לכך נאמר "וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמר".
פיסקה שלח
עריכהעל דברים לב מט
מותו וקבורתו של משה הם לזכותו – בסוף ימיו משה עולה ומתעלה. |
ראו לעיל לז, שהר העברים, הר נבו וראש הפיסגה הם אותו ההר. |
ולמה קורים אותו הר נבו? שנקברו בו שלשה נביאים הללו, שמתו שלא מידי עבירה
ואלו הם: משה אהרן ומרים.
דורש מואב ויריחו על שם הנשים שעמדו מהם – רות ורחב. |
"אשר על פני יריחו", מלמד שהראהו שלשלת הנביאים שעתידים לעמוד מרחב הזונה:
הקב"ה הצביע על חלקי א"י והסביר למשה את מה שראו עיניו. ר' אליעזר דורש 'הזה' – שהראהו באצבע, והשוו מכילתא פסחא א, שם מנה ר' עקיבא עוד שלושה דברים שהראה הקב"ה למשה באצבע, ובשלשתם נאמר 'זה' או 'זאת'. |
והראהו כל קריי ערי ארץ ישראל: עד כאן תחומו של אפרים, עד כאן תחומו של מנשה
רבי יהושע אומר: משה בעצמו ראה אותה! הא כיצד? נתן כח בעיניו של משה, וראה מסוף העולם ועד סופו!
פיסקה שלט
עריכהעל דברים לב נ
משה מבקש להשאר בחיים כמוצג מוזיאוני, שישמר את הזכרון הלאומי. הקב"ה מסרב וקובע שגזירה היא שכל אדם ימות, באשר הוא אדם. |
לא טוב שיאמרו 'טוב משה ממראה' משיאמרו 'טוב משה משמועה'?
לא טוב שיאמרו 'זה משה שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן
ועשה לנו נסים וגבורות' משיאמרו 'כך וכך היה משה, כך וכך עשה משה'?
אמר לו: כלך משה! גזירה היא מלפני, שהיא שוה בכל אדם
שנאמר (במדבר יט יד) "זאת התורה אדם כי ימות באהל"
ואומר (שמואל ב ז יט) "וזאת תורת האדם ה' אלהים".
משה מת לא כעונש אלא כאדם, באשר הוא אדם. בכך הוא עולה על אדם הראשון שחטא. הדרשה מנוגדת לפשט, וטוענת שמשה ואהרון לא חטאו במי מריבה; וראו טענה זו כבר לעיל בפיסקה שלח. וראו בפיסקה שמ. |
אמר להם: שלא עשה פיקודיי. אמרו לפניו: והרי משה עשה פיקודיך!
אמר להם: גזירה היא מלפני שוה בכל אדם, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל".
הקב"ה מפתה את משה ב'עמיו' – אבותיו ואחיו. |
"כאשר מת אהרן אחיך" - מיתה שחמדת לה
דורש 'כאשר מת' – לא כסיבת המוות אלא כדרך המיתה: אהרון שלט בגופו עד מיתתו, ולא היה צורך להכין את גופתו לקבורה ולקברו, אלא רק להעביר את בגדי הכהונה לאלעזר. במיתה דומה מת גם משה, שנאמר עליו (דברים לד ז) 'לא נס ליחו'. |
בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא (במדבר כ כה-כו) "קח את אהרן ואת אלעזר בנו...
והפשט את אהרן את בגדיו" - אלו בגדי כהונה, הלבישם לאלעזר, וכן שני וכן שלישי.
אמר לו: היכנס למערה – ונכנס, עלה למיטה – ועלה, פשוט ידיך – ופשט, פשוט רגליך - ופשט
קמוץ פיך – וקמץ, עצום עיניך – ועצם.
באותה שעה אמר משה: אשרי מי שמת במיתה זו
לכך נאמר "כאשר מת אהרן אחיך" - מיתה שחמדתה לה!
פיסקה שמ
עריכהעל דברים לב נא
הדרשה מעמעמת את חטאם של משה ואהרון וטוענת שהם לא המרו את פי הקב"ה אלא גרמו לישראל לעשות כך בעקיפין. |
"על אשר לא קידשתם אותי" - אתם גרמתם שלא לקדש אותי.
(במדבר כז יד) "כאשר מריתם פי" - אתם גרמתם למרות פי.
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:
משה היה אמור להשליך שוב את המטה ולא להכות בו. |
מה אותות שבידך לא עכבתה, דבר הקל הזה היה לך לעכבו?
שנאמר (במדבר כ יב) "לכן לא תביאו את הקהל הזה".
פיסקה שמא
עריכהעל דברים לב נב
נאמר כאן "ושמה לא תבוא" ונאמר להלן (דברים לד ד) "ושמה לא תעבור"
אי איפשר לומר "ושמה לא תעבור", שהרי כבר נאמר "ושמה לא תבא",
ואי איפשר לומר "ושמה לא תבא", שהרי כבר נאמר "ושמה לא תעבור"!
אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: אם איני נכנס לה מלך - אכנס לה הדיוט
אם איני נכנס לה חי - איכנס לה מת!
אמר לו הקדוש ברוך הוא: "ושמה לא תבוא", "ושמה לא תעבור"!
לא מלך ולא הדיוט, לא חי ולא מת!