ביאור:תוספתא/חגיגה/א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת חֲגִיגָה פֶּרֶק רִאשׁוֹן

הקטן וחיובו במצוות

(א)
הַטָּמֵא פָּטוּר מִן הָרְאִיָּה,

במשנה אין איזכור של פסול הטמא, אבל הוא נראה מובן מאליו.
המחלוקת על הסומא נקשרת לשאלת הזכות לדרוש בניגוד למסורת הקריאה בתורה, וחכמים מכריעים כר' יהודה. התלמוד מדייק שמדובר רק על סומא בשתי עיניו.
הפסוק בסוף הברייתא הובא כראיה לבית הלל, המופיעים רק במשנה. הוא מוכיח שאין חובה להביא למקדש תינוקות לא גמולים.

שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים יב, ה-ו) "וּבָאתָ שָּׁמָּה. וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה" - בָּרָאוּי לִכָּנֵס לָעֲזָרָה.
יָצָא טָמֵא, שֶׁאֵין רָאוּי לִכָּנֵס לָעֲזָרָה.
יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַי אָמַר מִשֵּׁם רַבִּי יְהוּדָה: אַף הַסּוֹמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "יראה", פְּרָט לַסּוֹמֵא.
הֵשִׁיב רַבִּי עַל דִּבְרֵי יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַי שאנחנו קוראים יֵרָאֵה
הִכְרִיעוּ חֲכָמִים לְסַיֵּעַ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. שהקריאה אינה ראיה
(שְׁמוּאֵל א א,כב) "וְחַנָּה לֹא עָלָתָה, כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ:
עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר, וַהֲבִאֹתִיו, וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי יי".

(ב)
קָטָן יוֹצֵא בְּעֵרוּב אִמּוֹ, וְחַיָּב בַּסֻּכָּה,

אגב הדיון במשנה על הגדרת הקטן לעניין מצוות ראיה, מובאים כאן עניינים נוספים של הגדרת הקטן. ההגדרה היא אישית ופונקציונלית, כלומר תלויה בהקשר ובקטן המסוים שלפנינו. אין במשנה ובתוספתא רמז לרעיון של בר/בת מצווה, המשחרר עקרונית ילדים מכפיפות להלכה רק לפי גילם הכרונולוגי.
ברוב המקרים ההגדרה תלויה ביכולת המוטורית של הילד לקיים מצווה זו או אחרת. כלומר, עקרונית הוא חייב בכל המצוות, והפטור שלו הוא משום אונס, שאינו מסוגל לעת עתה לקיים אותן.
יוצאים מהכלל הזה דיני עירוב חצרות שבהם הקטן נספח לאמו, ודיני הצואה שלו, התלויה במזון שהוא אוכל.
ר' יהודה מוסיף קריטריון קוגניטיבי מינימלי, של הבנה מהו "אכל".
בעניין נדרים, שגם בו נדרשת הבנה של הנודר – ראו נדה ה, ו.
לעניין 'יודע לדבר' ולהערה הנלוית אליו ראו ספרי דברים מו.
היכולת של הילד להקפיד על דיני טהרה נמדדת ע"י מבחן, שבו מוסרים לו מזון חולין ומשקרים לו שמדובר בתרומה, ועוקבים לראות אם הוא נוהג במזון כראוי. וראו תוספתא טהרות ג, ה.
בעניין הספקות והשאלות ראו טהרות ג, ו.

וּמְעָרְבִין עָלָיו מָזוֹן שְׁתֵּי סְעוֹדוֹת בְּעֵרוּבֵי תְּחוּמִין.
יוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ - חַיָּב בְּלוּלָב. יוֹדֵעַ לְהִתְעַטֵּף - חַיָּב בְּצִיצִית.
יוֹדֵעַ לְדַבֵּר - אָבִיו מְלַמְּדוֹ "שְׁמַע", וְ"תוֹרָה" וּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ,
וְאִם לָאו - רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָא לָעוֹלָם.
יוֹדֵעַ לִשְׁמֹר תְּפִלָּיו - אָבִיו לוֹקֵחַ לוֹ תְפִלִּין.
יוֹדֵעַ לִשְׁמֹר אֶת גּוּפוֹ - אוֹכְלִין עַל גַּב גּוּפוֹ טְהָרוֹת; לִשְׁמֹר אֶת יָדָיו - אוֹכְלִין עַל גַּב יָדָיו טְהָרוֹת.
כֵּיצַד בּוֹדְקִין אוֹתוֹ? - מַטְבִּילִין אוֹתוֹ, וְנוֹתְנִין לוֹ חֻלִּין לְשֵׁם תְּרוּמָה.
יוֹדֵעַ לִשְׁמֹר אֶת גּוּפוֹ - אוֹכְלִין עַל גַּב גּוּפוֹ טְהָרוֹת; לִשְׁמֹר אֶת יָדָיו - אוֹכְלִין עַל גַּב יָדָיו טְהָרוֹת.
יוֹדֵעַ לִפְרֹשׂ חֵקוֹ כנף בגדו, לקבל תרומה - חוֹלְקִין לוֹ עַל הַגֹּרֶן.
יֵשׁ בּוֹ דַּעַת לִשָּׁאֵל, אם נגע בטומאה - סְפֵקוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד - טָמֵא, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים - טָהוֹר.
יוֹדֵעַ לִשְׁחֹט - שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
יָכוֹל לוֹכַל כַּזַּיִת דָּגָן - פּוֹרְשִׁין מִצּוֹאָתוֹ וּמִמֵּימֵי רַגְלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת;
כַּזַּיִת צְלִי - שׁוֹחֲטִין עָלָיו אֶת הַפֶּסַח.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו אֶת הַפֶּסַח, אֶלָּא אִם יוֹדֵעַ הֶפְרֵשׁ אֲכִילָה.
אֵי זוֹ הִיא הֶפְרֵשׁ אֲכִילָה? - כָּל שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ בֵּיצָה וְנוֹטְלָהּ, אֶבֶן וְזוֹרְקָהּ.

(ג)
תִּינֹקֶת שֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת - חַיֶּבֶת בְּכָל מִצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה: אוֹ חוֹלֶצֶת, אוֹ מִתְיַבֶּמֶת.

המצוות שעליהן מדובר כאן הן מצוות המשפחה, כפי שמודגם בעניין הייבום והחליצה, וכן בעניין בן סורר ומורה. בעניינים אלו הבגרות תלויה בהתפתחות פיזיולוגית, המאפשרת לילדים להוליד או ללדת.
רבי הוא היחיד האוחז בקריטריון כרונולוגי בהקשר של הגדרת הכהן הבוגר.

וְכֵן תִּינוֹק שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת - חַיָּב בְּכָל מִצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה: רָאוּי לִהְיוֹת בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה.
נִתְמַלָּא זְקָנוֹ - רָאוּי לֵעָשׁוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר, לַעֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְלִשָּׂא אֶת כַּפָּיו.
וְאֵין חוֹלֵק בְּקָדְשֵׁי מִקְדָּשׁ, עַד שֶׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת.
רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי, עַד שֶׁיְּהֵא בֶן עֶשְׂרִים שָׁנָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (עזרא ג ח) "וַיַּעֲמִידוּ אֶת הַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית יי."

קרבנות אישיים בחג

(ד)
בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: מְרֻבָּה מִדַּת הָרְאִיָּה מִמִּדַּת חֲגִיגָה:

הרקע למחלוקת שבמשנה א, ב. וראו ספרי דברים קלז-קלח.
מצוות שלמי שמחה אינה מפורטת במשנה.
רשב"א מעיר על משנה א, ג.
לעניין 'שמחה... כל שבעה' ראו ספרי במדבר קמו, וספרי דברים קמב, ובניגוד למכילתא פסחא ז, שגם החגיגה נמשכת שבעה ימים.

רְאִיָּה - כֻּלָּהּ לַגָּבוֹהַּ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּחֲגִיגָה.
בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְרֻבָּה מִדַּת חֲגִיגָה מִמִּדַּת רְאִיָּה:
חֲגִיגָה נוֹהֶגֶת לִפְנֵי דִבּוּר מתן תורה וּלְאַחַר דִּבּוּר, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּרְאִיָּה.
שָׁלֹשׁ מִצְווֹת נוֹהֲגוֹת בָּרֶגֶל. אֵלּוּ הֵן: רְאִיָּה, חֲגִיגָה וְשִׂמְחָה.
יֵשׁ בָּרְאִיָּה מַה שֶּׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן: רְאִיָּה כֻּלָּהּ לַגָּבוֹהַּ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁתֵּיהֶן.
חֲגִיגָה נוֹהֶגֶת לִפְנֵי דִבּוּר וּלְאַחַר דִּבּוּר, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁתֵּיהֶן.
שִׂמְחָה נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וּבַנָּשִׁים, וְנוֹהֶגֶת כָּל שִׁבְעָה,
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁתֵּיהֶן.
אֵי זוֹ הִיא רְאִיָּה? - אֵלּוּ עוֹלוֹת הַבָּאוֹת לָרְאִיָּה.
אֵי זוֹ הִיא חֲגִיגָה? - אֵלּוּ שְׁלָמִים הַבָּאִין לַחֲגִיגָה.
אִם יֵשׁ לוֹ לְהָבִיא מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ - הֲרֵי זֶה מֵבִיא,
וְאִם לָאו - מִשְׁתַּתֵּף הוּא עִם אֲחֵרִים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְחֹת מִכַּשִּׁעוּר. זֶה וָזֶה קְרוּיִין חֲגִיגָה.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לְעָזָר: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּי וּבֵית הִלֵּל
עַל עוֹלוֹת הַבָּאוֹת לְעוֹלָם, שֶׁלֹּא יָבִיא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין,
וְעַל שְׁלָמִים הַבָּאִין בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה,
שֶׁאִם רוֹצֶה לִסְמֹךְ מִן הַמַּעֲשֵׂר - סוֹמֵךְ.
וְעַל מַה נֶּחְלָקוּ? - עַל חֲגִיגַת יוֹם טוֹב עַצְמָהּ,
שֶׁבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִין: יָבִיא הַכֹּל מִן הַחֻלִּין.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִין: יָבִיא חוֹבָתוֹ מִן הַחֻלִּין, וְאִם רָצָה לִסְמֹךְ מִן הַמַּעֲשֵׁר, סוֹמֵךְ.
וּשְׁאָר כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה - יָבִיא חוֹבָתוֹ מִן הַחֻלִּין.

(ה)
יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת וּבְמַעְשַׂר בְּהֵמָה,

ראו משנה א, ד.

כֹּהֲנִים - בַּחַטָּאת וְאָשָׁם בַּבְּכוֹר בֶּחָזֶה וּבַשּׁוֹק, אֲבָל לֹא בָעוֹפוֹת וְלֹא בַמְּנָחוֹת.
נָזִיר יוֹצֵא בְאֵילוֹ, בֵּין שֶׁלּוֹ בֵּין שֶׁלַּאֲחֵרִים, וּבִלְבַד שֶׁיֹּאכַל מִן הַזֶּבַח כָּל שִׁבְעָה.

(ו)

אֵין מְבִיאִין תּוֹדָה בְּחַג הַמַּצּוֹת, מִפְּנֵי חָמֵץ שֶׁבָּהּ,

וְלֹא בָעֲצֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב.

הדיון בברייתא הוא בעיקר על חג הסוכות, בדומה למשנה א, ו, שבה תעסוק גם ההלכה הבאה.
לפי דברי ר' אלעזר יש להוסיף את התודה לעופות ולמנחות שנזכרו במשנה א, ד, אבל שם מדובר על כהנים, וכאן על ישראל.

אֲבָל מְבִיאִין תּוֹדָה בְחַג הַסֻּכּוֹת, וְיוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין מְבִיאִין תּוֹדָה בְחַג הַסֻּכּוֹת,
שֶׁכָּל שֶׁבָּא בְחַג הַמַּצּוֹת - בָּא בְחַג הַשְּׁבוּעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת.
תּוֹדָה, שֶׁאֵינָהּ בָּאָה בְחַג הַמַּצּוֹת - אֵינָהּ בָּאָה לֹא בְחַג הַשְּׁבוּעוֹת וְלֹא בְחַג הַסֻּכּוֹת.
רַבִּי לְעָזָר בֵּירַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: תּוֹדָה בָּאָה בְחַג הַסֻּכּוֹת,
וְיוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ מִשֵּׁם שִׂמְחָה, וְאֵין יוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָה מִשֵּׁם חֲגִיגָה.

(ז)
עָבַר הָרֶגֶל וְלֹא חַג - אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחְרָיוּתוֹ,

ראו משנה א, ו-ז. שם רואה ר' שמעון את החטא בהולדת הממזר, וכאן בפסילת האשה לבעלה.

וְעַל זֶה נֶאֱמַר: (קהלת א טו) "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת."
וְאוֹמֵר: (תהלים לז כא) "לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם, וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן."

מעוות לא יוכל לתקון

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: גָּנַב אָדָם - יָכוֹל שֶׁיַּחְזִיר גְּנֵבוֹ, גָּזַל - יָכוֹל שֶׁיַּחְזִיר גְּזֵלוֹ.
בָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, וּפְסָלָהּ מִתַּחַת יְדֵי בַעְלָהּ - נִטְרַד וְהָלַךְ לוֹ מִן הָעוֹלָם,
וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן".

(ח)

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: אֵין אוֹמֵר: "בַּקְּרוּ גָמָל זֶה, שֶׁמָּא יֵשׁ בּוֹ מוּם!"

"בַּקְּרוּ חֲזִיר זֶה, שֶׁמָּא יֵשׁ בּוֹ מוּם!"

השלמת דבריו ממשנה א, ז: הגמל והחזיר לא היו מתוקנים מתחילתם. לדעת רשב"י רק ת"ח הם מתוקנים!!

אֵין מְבַקְּרִין אֶלָּא תְּמִימִים, וְאֵי זֶה זֶה?
זֶה תַּלְמִיד חֲכָמִים שֶׁפֵּרַשׁ מִן הַתּוֹרָה.
וְעַל זֶה נֶאֱמַר: (קהלת א טו) "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן".
וְאוֹמֵר: (תהלים לז כא) "לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם".
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עָלָיו הוּא אוֹמֵר:
(משלי כז ח) "כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ, כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ."
וְאוֹמֵר: (ירמיה ב ה) "מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל, כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ."

(ט)
הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בְּאָוֵיר, וְאֵין לָהֶם עַל מִי שֶׁיִּסָּמֵכוּ, אֲבָל חָכָם מַתִּיר לְפִי חָכְמָתוֹ.

היתר נדרים הוא לדברי ר' יהושע דומה לצבת, ולדעתו צריך להיות לו מקור בתורה שבכתב. וראו גם אבות ה, ו. אבל ת"ק וגם המשנה (א, ח) טוענים שיש לחכם "לפי חכמתו" כח להתיר אותם גם בלי מקור בתורה שבכתב.
הערכים והחרמים וההקדשות מנויים כאן כגופי תורה למרות שבתורה שבכתב אין הרבה חומר עליהם. אולי כיוון שגם התושב"ע אינה מוסיפה עליהם הרבה.

הִלְכוֹת שַׁבָּת, חֲגִיגוֹת וּמְעִילוֹת, כַּהֲרָרִין תְּלוּיִין בִּסְעָרָה:
מִקְרָא מוּעָט, וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת אֵין לָהֶן עַל מִי שֶׁיִּסָּמֵכוּ.
מִכָּן הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: צַבְתָּא - בְּצַבְתָּא מִתְעַבְדָא, הצבת, בצבת נעשית. צבת נפחים, thermastrís
צַבְתָּא קַדְמָיְתָא, מַה הֲוַת? הצבת הראשונה, מה היתה? הָא לָיִי בִּרְיָה הֲוַת? הלא היא בריאה היתה?
הַדִּינִין, הָעֲבוֹדוֹת, וְהַטְּהָרוֹת וְהַטְּמָאוֹת, וְהָעֲרָיוֹת, מוּסָף עֲלֵיהֶן הָעֲרָכִין וְהַחֲרָמִין וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת,
מִקְרָא מְרֻבֶּה, מִדְרָשׁ וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת, יֵשׁ לָהֶן עַל מִי שֶׁיִּסָּמֵכוּ.
אַבָּא יוֹסֵה בֶן חָנָן אוֹמֵר: אֵלּוּ שְׁמוֹנֶה מִקְצוֹעֵי תוֹרָה, גּוּפִי הֲלָכוֹת!