ביאור:ספרי דברים/שופטים/יז

ספרי דברים לפרשת שופטים פרק יזעריכה

פיסקה קמזעריכה

על דברים יז א

(דברים יז א) "לא תזבח לה' אלהיך שור ושה",


מקום שחיטת החטאת הוא בצפון המזבח, ואם שחט אותה בדרום היא פסולה וראו זבחים ה ג; אבל לדעת ר' יהודה, השוחט אינו עובר בלא תעשה, כשם שאינו חייב כרת; ראו שם ב א. חכמים חולקים עליו, שנאמר "כל דבר רע", וראו בהמשך.
לעניין סדר הקרבת הקרבנות השונים ראו שם י, א-ב; כאן מודים גם חכמים שהשוחט קרבנות כשרים שלא לפי הסדר הנכון – אינו עובר בלא תעשה; אבל האוכל קדשים מחוץ לעזרה ('חוץ למקומו') עובר, בדומה לשוחט חטאת בדרום, ראו דברים יב יז.



רבי יהודה אומר: יכול השוחט חטאת בדרום יהא עובר בלא תעשה?
תלמוד לומר "לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום"
על מום עובר בלא תעשה, ואין השוחט חטאת בדרום עובר בלא תעשה,
וחכמים אומרים: אף השוחט חטאת בדרום עובר בלא תעשה,
יכול המקדים קדשים זה לזה, עולה לחטאת, פסח לתמיד, מוספים לתמידים - יהא עובר בלא תעשה?
תלמוד לומר (דברים יב יז) "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך";
(דברים טז ה) "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך אשר ה' אלהיך";
"לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום"
על אלו עובר בלא תעשה ואין מקדים קדשים זה לזה עובר בלא תעשה.

"אשר יהיה בו מום", אין לי אלא שנולד תם ונעשה בעל מום


ראו לעיל פיסקה קכו, וכן בכורות ו יב, בעל גרב וכו' אינם בעלי מומים המתירים לשחטם, אבל פסולים להקרבה מסיבות אסתטיות.



נולד בעל מום ממעי אמו מנין? תלמוד לומר "כל דבר רע"
מנין בעל גרב בעל יבלת ובעל חזזית? תלמוד לומר "מום כל דבר רע",
מנין לזקן וחולה ומזוהם? תלמוד לומר "שור ושה... כל דבר רע"

מנין לקדשים ששחטם חוץ לזמנם וחוץ למקומם, שעובר בלא תעשה? תלמוד לומר "דבר", שתלוי בדבר.


הדרשה לדעת חכמים, שהרי ר' יהודה טען בתחילת הפיסקה שאין השוחט חטאת מחוץ למקומה עובר בלא תעשה.
הרובע וכו' אסורים לא משום מום אלא כתועבה, וראו גם זבחים ח א.



מנין לרובע ונרבע ומוקצה ונעבד? תלמוד לומר "תועבת ה' אלהיך הוא".
מנין לאתנן ומחיר וכלאים וטריפה ויוצא דופן? תלמוד לומר "כי תועבת".

רבי יהודה אומר: היא תועבה ואין הולד תועבה,

רבי שמעון אומר: לפי שמצינו ברובע ונרבע שהם פסולים בבהמה, יכול אף באדם?


שתי דרשות על 'הוא': ר' יהודה לומד שולדות האסורים למזבח מותרים, ראו תמורה ו ה.
לדברי ר' שמעון ראו בכורות ז ז, וכן תמורה ו א.



תלמוד לומר "הוא"; בזבח דברתי, ולא דברתי בזובח.

פיסקה קמחעריכה

על דברים יז ב-ג

(דברים יז ב) "כי ימצא" - בעדים.


הפסוק מפרק יט מלמד על הפסוק שלנו שהוא עוסק בעדים, ומכאן שבכל מקום שנאמר 'ימצא' מדובר על עדים.



מכלל שנאמר להלן (דברים יט טו) "על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר"
זה בנין אב, שכל מקום שנאמר "ימצא" - בשני עדים ובשלשה עדים.

"בקרבך באחד שעריך", מה תלמוד לומר?


'שעריך' כאן הוא שערי העיר שבהם נמצאו המדיחים ופעלו - ולקמן בפס' ה נראה לכאורה שמדובר על שער בית הדין. הדרשה קובעת שגם שם מדובר בשערי העיר.



לפי שנאמר (דברים יז ה) "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא
אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך"
שומע אני שער שנמצאו בו - ושער שנדונו בו!
תלמוד לומר "שעריך" "שעריך" לגזירה שוה
מה "שעריך" האמור להלן, שער שנמצאו בו ולא שער שנדונו בו
אף "שעריך" האמור כאן, שער שנמצאו בו ולא שער שנדונו בו.

לפי שמצינו שהנדחים בסייף, יכול אף המדיחים?
תלמוד לומר (דברים יז ה) "את האיש או את האשה וסקלתם באבנים ומתו."

לפי שמצינו שאין עושים עיר הנדחת לא על פי אחד ולא על פי אשה, יכול יהו פטורים?


הדרשה מדייקת מהחזרה על 'איש או אשה' בפס' ה שלמרות שעד אחד או אשה פסולים לעדות על המדיחים, המדיחים עצמם יכולים להיות אחד או אשה.



תלמוד לומר "איש או אשה".

"אשר יעשה את הרע בעיני ה' אלהיך לעבור בריתו",


חמש זהויות למדיח, חמש לשונות גנאי וחמישה עונשים שהוא גורם.
לעניין הגלות ראו גם אבות ה ט.



קרוי חמשה שמות: חרם, תועבה, שנאוי, משוקץ ועוול
והמקום קרא לו חמשה שמות: רע, ומפר ברית, מנאץ, מכעיס, וממרא
וגורם חמשה דברים: מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה,
ומפיל את ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם.

אין לי אלא זה בלבד, עובד מנין? תלמוד לומר (דברים יז ג) "וילך ויעבוד אלהים אחרים",


מרבה עובד ע"ז כדרכה וגם המשתחווה לה, וראו סנהדרין ז ו, וראו בביאור שם.



מנין אף המשתחוה? תלמוד לומר "וישתחו להם ולשמש או לירח או לכל צבא השמים"

"אשר לא צויתי" (דברים כח יד) "לעבדם" - להביא את המשתף.


מחבר פסוק מפרק כח לפסוק שלנו ומסיק שגם המשתף ועובד את הקב"ה וגם אליל אחר חייב סקילה.
בדינו של המשתף נחלקו חכמים במכילתא נזיקין יז, האם יש בו עבירה פחותה מעובד ע"ז רגיל או לא.




רבי יוסי הגלילי אומר: מכלל שנאמר (דברים ד יט) "אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים"


הפסוק מפרק ד נראה כמצדיק ע"ז ע"י עמים זרים, וראו מגילה ט ב, שבתרגום השבעים הוסיפו 'חלק... להאיר להם'.



יכול שחלקם לאומות? תלמוד לומר (דברים כט כה) "אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם".

רבי יוסי אומר: אלעזר בני אומר בו שלשה דברים


שתי דרשות על ירמיה יט ה. הדרשות עוסקות בפער בין דברים יב לא לבין עקידת יצחק (בראשית כב ב), והפסוקים המאפשרים לדרוש את מעשה יפתח (שופטים יא לה) ומעשה מישע מלך מואב (מלכים ב ג כז) לזכותם. הן מובאות כאן אגב הביטוי 'אשר לא ציויתי' (דברים יז ג).



(ירמיה יט ה) "אשר לא צויתי" - בתורה, "ולא דברתי" - בעשרת הדברות,
"ולא עלתה על לבי" - שיקריב אדם את בנו על גב המזבח,
אחרים אומרים: "אשר לא צויתי" - על יפתח, "ולא דברתי" - על מישע מלך מואב,
"ולא עלתה על לבי" - שיקריב אברהם בנו על גבי המזבח!

פיסקה קמטעריכה

על דברים יז ד-ה

(דברים יז ד) "והוגד לך ושמעת ודרשת היטב",

ולהלן הוא אומר (דברים יג טו) "ודרשת וחקרת ושאלת היטב"
היטב היטב לגזירה שוה; מלמד שבודקים אותו בשבע חקירות
אין לי אלא חקירות; בדיקות מנין? תלמוד לומר "והנה אמת נכון הדבר".
אם סופנו לרבות בדיקות, מה תלמוד לומר חקירות?
חקירות, אמר אחד איני יודע - עדותם בטלה
בדיקות, אמר אחד איני יודע, ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעים - עדותם קיימת
אחד חקירות ואחד בדיקות, בזמן שמכחישים זה את זה - עדותם בטילה.

"בישראל", אין לי אלא ישראל; גרים ונשים ועבדים מנין?


גם נשים וכו' נהרגים אם עבדו ע"ז, והשוו לעיל פיסקה קמח לעניין המדיחים.



תלמוד לומר (דברים יז ה) "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא".

(דברים יז ה) "אל שעריך", שומע אני שער שנמצאו בו ושער שנדונו בו!


ראו לעיל פיסקה קמח.



תלמוד לומר שעריך שעריך לגזירה שוה; נאמר כאן שעריך ונאמר להלן (דברים יז ב) שעריך
מה שעריך האמור להלן - שער שנמצאו בו ולא שער שנדונו בו
אף שעריך האמור כאן - שער שנמצאו בו ולא שער שנדונו בו.

"ההוא" ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה; "ההיא" ולא אנוסה ולא שוגגת ולא מוטעת.


"וסקלתם באבנים", יכול באבנים מרובות? תלמוד לומר (ויקרא כ כז) "באבן"

אי באבן, יכול באבן אחת? תלמוד לומר באבנים,
אמור מעתה: לא מת בראשונה - ימות בשניה

פיסקה קנעריכה

על דברים יז ו

(דברים יז ו) "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת",


דורש 'יומת המת' – כל מומת, ולאו דווקא עובד ע"ז.



יכול אין לי אלא זה בלבד? מנין לרבות שאר המומתים?
תלמוד לומר "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת".

מנין שלא ילמד עד אחד חובה? תלמוד לומר "לא יומת על פי עד אחד",


כיוון שעדות של עד אחד אינה מתקבלת, אסור לעד יחיד אפילו להעיד, שכן הדבר אינו משפיע על תוצאת הדין ונתפס כהוצאת שם רע גרידא.
להגבלת התלמידים שלא ללמד חובה ראו סנהדרין ה ד.



ומנין שלא ילמד תלמיד חובה? תלמוד לומר "לא יומת על פי עד אחד".

פיסקה קנאעריכה

על דברים יז ז

(דברים יז ז) "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו" - מצוה בעדים להמיתו


ראו סנהדרין ו ד.
לדרשה 'ובערת' ראו לעיל פיסקה פו.



מנין לא מת ביד העדים - ימות ביד כל אדם? תלמוד לומר "ויד כל העם באחרונה".
"ובערת הרע מקרבך" - בער עושי הרעות מישראל!

פיסקה קנבעריכה

על דברים יז ח
(דברים יז ח) "כי יפלא" - מלמד שבמופלא באב בית הדין הכתוב מדבר.

"ממך" - זו עצה. "דבר" - זו הלכה. "למשפט" - זה הדין.


הדרשה פורשת לפנינו את מירב התחומים בהלכה שעליהם ניתן להסתפק ולדון.



"בין דם לדם" - בין דם נדה לדם יולדת לדם זיבה.
"בין דין לדין" - בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיני מכות.
"בין נגע לנגע" - בין נגעי אדם לנגעי בגדים לנגעי בתים.
"דברי" - אלו ערכים וחרמים והקדשות. "ריבות" - זו השקית סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע.
"בשעריך" - זה לקט שכחה ופיאה.

"וקמת" - מיד, "וקמת" - בבית דין,


ראו סנהדרין יא ב. היחידים שמפעילים שיקול דעת, ולא רק מייצגים תקדימים – הם חברי בית הדין שבלשכת הגזית. כל האחרים משמשים רק כמאגר ידע בהלכות הידועות להם.



מיכן אמרו: (סנהדרין יא ב) שלשה בתי דינים היו שם
אחד על פתח הר הבית ואחד על פתח העזרה ואחד בלשכת הגזית
באים לזה של שער הר הבית ואומר כך דרשתי וכך דרשו חבריי כך לימדתי וכך לימדו חבריי
אם שמעו אמרו להם, ואם לאו באים לזה שעל פתח העזרה
ואומר כך דרשתי וכך דרשו חבריי כך לימדתי וכך לימדו חבריי
אם שמעו אמרו להם, ואם לאו אלו ואלו באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית
שמשם תורה יוצאה לכל ישראל שנאמר "מן המקום ההוא אשר יבחר ה'."

"וקמת ועלית", מגיד שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות ובית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל


רמז לטענה שלבית הדין שבלשכת הגזית היתה רוח הקודש, שהרי ישב במקדש הגבוה מכל העולם.


פיסקה קנגעריכה

על דברים יז ט

(דברים יז ט) "ובאת" - לרבות בית דין שביבנה.


לאחר החורבן היה בית הדין המרכזי ביבנה, ושם היו שואלים; אבל זקן שהמרה על בית הדין ביבנה לא נהרג – ראו סנהדרין יא ד, וכן להלן פיסקה קנד.




"אל הכהנים הלוים", מצוה בבית דין שיהיו בו כהנים ולוים


בתקופת התנ"ך וכן ברוב תקופת הזוגות היו הכהנים משמשים כדיינים, אבל הדרשה אינה רואה כל פסול בחסרונם; וראו גם אבות א א, שם לא נזכרו הכהנים בשלשלת מסירת התורה.



יכול מצוה, ואם אין בו יהא פסול? תלמוד לומר "ואל השופט": אף על פי שאין בו כהנים ולוים כשר.

"אשר יהיה בימים ההם", אמר רבי יוסי הגלילי: וכי עלת על דעתך שתלך אצל שופט שאינו בימיך?

אלא שופט שהוא כשר ומוחזק באותם הימים.


השוו תוספתא ראה"ש א יח. בית הדין הגדול הקיים הוא המוסמך, למרות שלעיתים נראה שהוא התרחק ואינו גדול כל כך, כי הסמכות של בית הדין אינה נובעת מגדולתו בתורה אלא מהיותו מוסד מרכזי.



היה קרוב ונתרחק - כשר
וכן הוא אומר (קהלת ז י) "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה
כי לא מחכמה שאלת על זה".
"ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" - אלו דקדוקי משפט

פיסקה קנדעריכה

על דברים יז י-יא

(דברים יז י) "ועשית על פי הדבר",


דורש את המשך הפסוק: ..."מן המקום ההוא אשר יבחר ה'"
למרות ששואלים גם בבי"ד שביבנה, אין חייבים מיתה אם לא עשו כדבריהם; וראו לעיל פיסקה קנג וכן סנהדרין יא ד.



על הורית בית דין הגדול שבירושלם חייבים מיתה, ואין חייבים מיתה על הורית בית דין שביבנה.

(דברים יז יא) "על פי התורה אשר יורוך",


דורש 'התורה', שאין חייבים מיתה אם בית הדין קבע את דבריו שלא מהתורה. והשוו סנהדרין יא ג, שלכאורה טוענת ההפך.
יתכן שההמשך הוא דעה אחרת, המחמירה בעניין זקן ממרה.



על דברי תורה חייבים מיתה ואין חייבים מיתה על דברי סופרים.

"ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה" - מצות עשה.


הדרשה תובעת ציות עיוור לדברי בית הדין; אבל השוו הוריות א ג, שם מגבילה המשנה את אחריות בית הדין, וקובעת שאין ללכת אחריהם בכל מצב; אם הוראתם אינה משכנעת אין לסמוך עליה – והסומך עליה חייב חטאת!



"לא תסור מן התורה אשר יגידו לך" - מצות לא תעשה,
"ימין ושמאל" - אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין - שמע להם!

פיסקה קנהעריכה

על דברים יז יב

(דברים יז יב) "והאיש אשר יעשה בזדון",


לא שמע ומורה – השוו לדיני נביא השקר, סנהדרין יא ה. יש דמיון בין הנבואה להוראת בית הדין!



"אשר" לא שמע מפי בית דין ומורה.

"אשר יעשה" - על מעשה הוא חייב ואינו חייב על הוריה.


ראו סנהדרין יא ב.
לעניין השגגה השוו לעיל פיסקה קמט, וכן להלן בסוף הפיסקה.
הוראת בית הדין מחייבת רק את מי ששמעו אותה ישירות.



"בזדון" - על זדון הוא חייב ואינו חייב על שגגה. "לבלתי שמוע" - ולא שומע מפי שומע.

"אל הכהן העומד לשרת", מגיד שאין שרות כשר אלא מעומד. הא אם ישב ועבד - עבודתו פסולה.


ראו תוספתא תענית ג א, וזבחים ב א.
דין העמידה בעבודת הכהנים מופיע באמצע דיני בית הדין הגדול!




"או אל השופט" - זהו שאמרנו 'אף על פי שאין בו כהנים ולוים כשר'.


ראו לעיל פיסקה קנג.




"ומת האיש" - בסתם מיתה האמורה בתורה, בחנק.

"ההוא" - לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה.


לעניין אנוס שוגג ומוטעה השוו לעיל פיסקה קמט, וכן בתחילת הפיסקה. לדרשה 'בער' וכו' ראו פיסקה קנא.



"ובערת הרע מישראל" - בער עושי הרעות מישראל!

פיסקה קנועריכה

על דברים יז יד

(דברים יז יד) "כי תבוא אל הארץ" - עשה מצוה האמורה בענין, שבשכרה תיכנס לארץ.


ראו תוספתא סנהדרין ד ג, שם אומר ר' יהודה שמצוות מינוי המלך היא תוצאה של הכניסה לארץ. כאן נראה שהכניסה לארץ היא שכר על מינוי המלך - ה"מצווה האמורה בעניין"!
לעניין 'בזכותך' ו'בשכר שתירש תשב' השוו לעיל פיסקה נז.



"אשר ה' אלהיך נותן לך" - בזכותך. "וירשתה וישבתה בה" - בשכר שתירש תשב.

"ואמרת אשימה עלי מלך", רבי נהוריי אומר: הרי זה דבר גניי לישראל


ר' נהוראי רואה את מינוי המלך כמצווה בדיעבד, בדומה לדין יפת תואר. ר' יהודה רואה אותו כמצווה לכתחילה, בדומה לדרשה שבתחילת הפיסקה. המחלוקת מבוססת על הסתירה בין ספר דברים לספר שמואל, שבו נראה מינוי המלך כעבירה שישראל נענשו עליה במטר בזמן הקציר. וראו בתוספתא שם גם את דעות ר' יוסי, בנו ר' אלעזר ודעת חכמים. יתכן שמאחורי המחלוקת עומדת גם שאלת היחס לשלטון הרומי, וראו גם שבת לג ב: ר' יוסי ור' יהודה רואים בו גם ברכה, ומאשרים אותו ואת רצון העם 'והיינו ככל הגויים' - לפחות בדיעבד; ואילו ר' נהוראי מתנגד לעצם המלכות ולשלטונה, ורואה בה עצמה מעין ע"ז.



שנאמר (שמואל א ח ז) "כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם"
אמר רבי יהודה: והלא מצוה מן התורה לשאול להם מלך, שנאמר (דברים יז טו) "שום תשים עליך מלך"!

למה נענשו בימי שמואל? לפי שהקדימו על ידם.


ר' יהודה מסביר שבימי שמואל היתה שאילת המלך מוקדמת מדי ולכן נענשו עליה; חכמים בתוספתא מבחינים בין רצון הזקנים הלגיטימי לבין רצון עמי הארץ; ר' נהוראי דורש 'ככל הגויים' בספר שמואל וכאן כרמז לרצון לעבוד עבודה זרה, ולכן מתנגד לדברי ר' יהודה.



"ככל הגוים אשר סביבותי", רבי נהוריי אומר: לא בקשו להם מלך אלא להעבידם עבודה זרה
שנאמר (שמואל א ח כ) "והיינו גם אנחנו ככל הגוים
ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתינו".

פיסקה קנזעריכה

על דברים יז טו

(דברים יז טו) "שום תשים", מת - מנה אחר תחתיו.


דורש את הכפילות 'שום תשים'.
לעניין מלך ולא מלכה ראו בהמשך שדורש גם מ'איש נכרי'.
מינוי המלך הוא לפי דבר הנביא, המשקף את בחירת ה'.
אין ממנים מלך בחו"ל, ראו תוספתא סנהדרין ד ו.



"מלך" - ולא מלכה. "אשר יבחר ה' אלהיך בו" - על פי נביא.
"מקרב" - ולא מחוצה לארץ. "אחיך" - ולא מאחרים. גוי

"תשים עליך מלך", והלא כבר נאמר "שום תשים עליך מלך", ומה תלמוד לומר "תשים עליך מלך"?


דורש את הכפילות 'עליך מלך': המלך חייב לשמור מרחק נפשי מהציבור.



 שתהא אימתו עליך! מיכן אמרו: (סנהדרין ב ה) מלך אין רוכבים על סוסו ואין יושבים על כסאו
ואין משתמשים בשרביטו ואין רואים אותו ערום ולא כשהוא מסתפר ולא בבית המרחץ.

דבר אחר: שום תשים עליך מלך - מצות עשה. לא תוכל לתת עליך איש נכרי - מצות לא תעשה.
"איש נכרי" - מיכן אמרו: האיש ממנים פרנס על הציבור, ואין ממנים האשה פרנסת על הצבור.

(סוטה ז ח) "אשר לא אחיך הוא", כשהיה אגריפס מגיע לפסוק זה היה בוכה


ראו הסתייגות של ר' נתן ממה שאמרו לאגריפס, בתוספתא סוטה ז ח.



והיו כל ישראל אומרים לו: אל תירא אגריפס אחינו אתה אחינו אתה

פיסקה קנחעריכה

על דברים יז טז
(דברים יז טז) "רק לא ירבה לו סוסים",
יכול לא ירבה למרכבתו ולפרשיו? תלמוד לומר לו, לו אינו מרבה אבל מרבה הוא למרכבתו ולפרשיו.

אם כן למה נאמר "למען הרבות סוס"? סוסים בטלים


דורש 'למען הרבות סוס' – אפילו סוס מיותר אחד.
וראו סנהדרין ב ד.
הברית כרותה שישראל לא יחזרו למצרים, ראו שמות יד יג, ובכל זאת ריבוי סוסים בעבירה עלול לגבור על הברית, ק"ו לגלויות אחרות; והשוו מכילתא ויהי ב, שם מתפרש הפסוק כאיסור, ונאמר 'בשלושתם חזרו (למצרים) ובשלושתם נפלו'.



מנין אפילו סוס אחד והוא בטל, כדיי הוא שיחזיר את העם למצרים?
תלמוד לומר "רק לא ירבה לו סוסים ולא ישוב"
והלא דברים קל וחומר: ומה מצרים, שהברית כרותה עליה, עבירה מחזירתה לשם
שאר ארצות, שאין הברית כרותה עליהן - על אחת כמה וכמה

פיסקה קנטעריכה

על דברים יז יז

(דברים יז יז) "ולא ירבה לו נשים" - אלא שמונה עשרה


ראו סנהדרין ב ד. לדוד היו שש נשים ונתן אמר לו שהוא יכול להוסיף עליהן 'כהנה וכהנה' (שמואל ב יב ח) – כך הגיעה הדרשה ל18 נשים. ר' יהודה מסיק מהתוספת 'ולא יסור לבבו' שמספר הנשים אינו מחייב אלא איכותן. יתכן שהמגמה שלו היא להצדיק את שלמה המלך; ר' שמעון מחמיר יותר, ואוסר לקחת יותר מ18 – אפילו צדיקות כאביגיל.



רבי יהודה אומר: מרבה הוא לו, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו
רבי שמעון אומר: אפילו אחת והיא מסירה את לבו - לא ישאנה
אם כן למה נאמר "לא ירבה לו נשים"? אפילו כאביגיל.

"לא ירבה לו נשים" - אפילו כאביגיל וחברותיה, שהן כשרות, לא ישאנה


הסבר לדברי ר' שמעון דלעיל: אין למלך לקחת יותר מ18 נשים אפילו כאביגיל, ואשה כמו איזבל אין לו לקחת - אפילו רק אותה בלבד.



וכגון איזבל וחברותיה, שהן רעות - היא מסירה לבו.

"וכסף וזהב לא ירבה לו מאד", יכול לא ירבה לו כדי ליתן לאפסניא?

תלמוד לומר: "לא ירבה לו", לו אינו מרבה, אבל מרבה הוא כדי שיתן לאפסניא.

דבר אחר: ...כדי שיתן לאפסניא? תלמוד לומר "לא ירבה לו". לו אינו מרבה, אבל מרבה הוא לאפסניות.


הכפלה מדלעיל.




וכן עשה דוד, שנאמר (דברי הימים א כב יד) "והנה בעניי הכינותי לבית ה'"


דוד מלמד את הדרך שבה מותר למלך להרבות כסף וזהב – כדי להכין לבית ה'; שלמה, שהרבה נשים וסוסים בניגוד לפסוקים (לפי דעת ר' שמעון) - חטא גם בעניין הכסף.



אבל שלמה שינה, כענין שנאמר (מלכים א י כז) "ויתן את הכסף בירושלים כאבנים".

פיסקה קסעריכה

על דברים יז יח

(דברים יז יח) "והיה כשבתו על כסא ממלכתו"


המלכות של מלך אינה רק הסיבה למצווה אלא גם ההפך: קיום המצווה היא הסיבה למלכות.



אם עושה הוא כל האמור בענין - כדיי הוא שישב על כסא ממלכתו.

"וכתב לו" – לשמו; שלא יהא נאות בשל אבותיו.


"משנה", אין לי אלא משנה תורה. ספר דברים שאר דברי תורה מנין?


ת"ק טוען שהספר של המלך הכיל את חמשת החומשים, והכינוי 'משנה התורה' אינו מרמז לספר דברים אלא לכך שהכתב עתיד להשתנות מכתב עברי קדום לכתב אשורי בימי עזרא, ראו תוספתא סנהדרין ד ה.
אחרים טוענים שאכן ספרו של המלך הכיל רק את ספר דברים, וממנו קראו ביום הקהל; ראו סוטה ז ח.



תלמוד לומר: (דברים יז יט) "לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם"
אם כן למה נאמר "משנה התורה"? - שעתידה להשתנות!
אחרים אומרים: אין קוראים ביום הקהל במצוות הקהל אלא משנה תורה בלבד.

"על ספר" - ולא על הלוח, "על ספר" - ולא על הנייר, אלא על המגילה, שנאמר "על ספר".


ספר הוא מגילה מקלף, כמו ספר תורה בימינו, ואינו קודקס כרוך.




"מלפני הכהנים הלוים", שתהא מוגהת מלפני הכהנים הלוים.

"על ספר", על גבי עור בהמה טהורה


חוזר על שתי הדרשות האחרונות ומסכם אותן.



ומגיהים לו מספר עזרה על פי בית דין של שבעים ואחד "מלפני הכהנים הלוים",

מיכן דרש רבי אלעזר בן ערך שסוף תורה עתידה להשתכח.


יש להגיה לפי ספר העזרה, כי אם לא יעשו כך התורה תישכח, כמו בימי שפן הסופר, ראו מלכים ב כב.


פיסקה קסאעריכה

על דברים יז יט

(דברים יז יט) "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו",


המשנה, ובעקבותיה הדרשה, מניחות שהמלך יושב בדין, בניגוד למשנה ב שם.
לדרשה על 'כל ימי חייו' השוו לדברי בן זומא בברכות א ה.



מיכן אמרו: (סנהדרין ב ד) המלך יוצא למלחמה והוא עמו, נכנס והוא עמו יושב בדין והוא אצלו, מיסב והוא כנגדו
שנאמר "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". "ימי חייו" - הימים, "כל ימי חייו" - הלילות.

"למען ילמד ליראה את ה' אלהיו", מלמד שהמורא מביא לידי מקרא, מקרא מביא לידי תרגום,


אם נניח שמורא הוא יראה יתקבל כאן מעגל סגור. יש המפרשים שמורא הוא ראיית ספר התורה, המושכת את המלך לקרוא בו, והתוצאה הסופית של התהליך היא היראה את ה', ככתוב בפסוקנו.



תרגום מביא לידי משנה, משנה מביאה לידי תלמוד, תלמוד מביא לידי מעשה, מעשה מביא לידי יראה.

לפי שמצינו ששוה הדיוט למלך בדברי תורה, ישוה לו בדברים אחרים?


הכפיפות להלכה והדרישה ליראה מהקב"ה זהות עקרונית למלך ולאדם פשוט, שנאמר 'לשמור... ואת החוקים האלה'; אבל ההלכה מפלה את המלך לטובה, ומתירה לו לפרוץ דרך ולקבל זכות בשלל יותר מההדיוט.
יתכן גם לפרש שההדיוט חייב, כמו המלך, לכתוב לעצמו ספר תורה, שנאמר (דברים לא יט) 'כתבו לכם את השירה הזאת', אבל הדרשה הזאת חסרה במדרש, וראו סנהדרין כא ב.



תלמוד לומר: "לשמור את כל דברי התורה הזאת", לדברי תורה שוה לו, ואין שוה לו לדברים אחרים
מיכן אמרו: (סנהדרין ב ד) מלך פורץ לעשות לו דרך - ואין ממחים בידו,
להרחיב לו סטרטיאות דרכים - ואין ממחים בידו. דרך המלך - אין לו שיעור, יכול להרחיב אותה כרצונו
וכל העם בוזזים ונותנים לפניו והוא נוטל חלק בראש.

דבר אחר: "ואת החקים האלה" - אלה חקי מלכות


אלטרנטיבה לדרשה הקודמת: 'החוקים האלה' אינם חוקי התורה אלא חוקי המלכות, שהם בידי המלך והוא אינו כפוף להם – בניגוד להדיוט. שמירת החוקים היא יישומם המוטל על המלך, ולא הציות להם כבמקרה של ההדיוט.


פיסקה קסבעריכה

על דברים יז כ

(דברים יז כ) "לבלתי רום לבבו מאחיו" - ולא משל הקדש.


נראה שהדרשה מתירה למלך לקחת מכספי ההקדש לצרכיו, אבל לא מכספי האזרחים; וראו מלכים ב יח טו-טז.




"ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל" - שלא יסור מן המצוה ימין ושמאל.

"למען יאריך ימים על ממלכתו", אם עושה הוא מה שכתוב בענין - כדיי הוא שיאריך ימים על ממלכתו.


ראו גם לעיל פיסקה קס.




"הוא ובניו" - שאם מת, בנו עומד תחתיו

ואין לי אלא זה בלבד, מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם?


בדרך כלל הירושה כוללת גם את המינוי, אלא אם לא היה הבן ראוי לו כלל; וראו תוספתא שקלים ב יד.



תלמוד לומר 'הוא ובניו בקרב ישראל': כל שהוא 'בקרב ישראל' נוהג כראוי וכמקובל - בנו עומד תחתיו.

רבי חנניה בן גמליאל אומר: הרי הוא אומר (מלכים א ג יג) "גם אשר לא שאלת נתתי לך גם עושר גם כבוד"


חוזר לעניין הדרשה 'למען יאריך ימים' דלעיל. הקב"ה נתן לשלמה עושר וכבוד בלי תנאי, אבל את אריכות הימים של שלטונו תלה במעשיו, בדומה למה שנאמר כאן.



על מה שלא התניתי בתורה ליתן - נתתי לך
על מה שהתניתי ליתן - איני נותן לך אלא אם כן עשית
וכן הוא אומר (מלכים א ג יד) "ואתה אם תלך בדרכי... והארכתי את ימיך."