ביאור:ספרי דברים/ראה/טו

ספרי דברים לפרשת ראה פרק טו

פיסקה קיא

על דברים טו א

(דברים טו א) "מקץ שבע שנים", יכול מתחלת השנה או בסופה?

שמיטת הכספים נוהגת בסוף השנה ולא בתחילתה, בדומה למצוות הקהל.

הרי את דן: נאמר כאן "קץ" ונאמר להלן (דברים לא י) "קץ"
מה קץ האמור להלן בסופה ולא בתחלתה - אף קץ האמור כאן בסופה ולא בתחלתה.

(דברים טו א-ב) "תעשה שמטה... שמוט" - כל זמן שיש לך שמטה אתה משמט.

הדרשה מתנה שמיטת כספים בקיום שמיטת קרקעות.

"שבע שנים", יכול שבע שנים לכל אחד ואחד?

הדרשה מוכיחה ששמיטת כספים היא בשנה קבועה לכל המלווים ואינה תלויה בזמן ההלוואה. המודל הוא שמיטת קרקעות ולא שנות העבד העברי. ההוכחה היא מגזירה שווה או מהביטוי "קרבה שנת השבע"

הרי אתה דן: חייב שבע שנים בשמטה של קרקעות, וחייב שבע שנים במלוה
מה שבע שנים האמור בשמטה, שבע שנים לכל העולם - אף שבע שנים האמור במלוה, שבע שנים לכל העולם
או כלך לדרך זו: חייב שבע שנים בעבד עברי וחייב שבע שנים במלוה
מה שבע שנים האמור בעבד עברי שבע שנים לכל אחד ואחד
אף שבע שנים האמור במלוה שבע שנים לכל אחד ואחד!
נראה למי דומה: דנים דבר שאינו תלוי ביובל מדבר שאינו תלוי ביובל
ואל יוכיח עבד עברי, שתלוי ביובל
או כלך לדרך זו: דנים דבר שנוהג בארץ ובחוצה לארץ כגון שמיטת כספים – ראו בסוף הפיסקה מדבר שנוהג בארץ ובחוצה לארץ
ואל יוכיח השמט קרקע, שאין נוהג אלא בארץ!
תלמוד לומר "שבע שנים" "שבע שנים" לגזרה שוה:
מה שבע שנים האמור בשמטה, שבע שנים לכל העולם - אף שבע שנים האמור במלוה, שבע שנים לכל העולם

רבי יוסי הגלילי אומר: הרי הוא אומר (דברים טו ט) "קרבה שנת השבע שנת השמטה"

ר' יוסי מוכיח שמדובר בזמן אובייקטיבי מהביטוי 'קרבה שנת השבע', המצביע על זמן אובייקטיבי, שאינו תלוי בזמן ההלוואה.

אם שבע שנים לכל אחד ואחד - היאך היא קרובה? אמור מעתה: שבע שנים לכל העולם!

יכול יהא השמט מלוה נוהג במדבר? תלמוד לומר (דברים טו א-ב) "תעשה שמטה... שמוט",

שמיטת כספים לא נהגה במדבר, אבל נהוגה בחו"ל, ולמרות שהיא תלויה בשמיטת קרקעות אינה תלויה בא"י דווקא, וראו תוספתא קידושין א י. וכן גם לעיל 'השמט קרקע שאינו נוהג אלא בארץ.'

או אינו אומר (דברים טו א-ב) "תעשה שמטה... שמוט" - אלא בארץ ישראל, שאתה עושה שמטה לארץ - אתה משמט מלוה
בחוצה לארץ, שאי את עושה שמטה לארץ - אין את משמט מלוה?
תלמוד לומר (דברים טו ב) "כי קרא שמטה לה'", בין בארץ ובין בחוצה לארץ.

פיסקה קיב

על דברים טו ב

(דברים טו ב) "וזה דבר השמטה",

דורש דבר – דיבור.

מיכן אמרו (שביעית י ח): המחזיר חוב בשביעית יאמר להם המלווה 'משמט אני'
ואם אמר לו 'אף על פי כן' - יקבל ממנו, משום שנאמר "וזה דבר השמטה".

"וזה דבר השמטה", שמטה משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה

שהיה בדין: מה שמטה, שאין מוציאה עבדים, משמטת מלוה

היובל והשמיטה אינם ניתנים להעמדה כמערכת היררכית: רק היובל משחרר עבד עברי, ורק השמיטה משמטת מילווה.

יובל, שמוציא עבדים, אינו דין שישמט מלוה?
תלמוד לומר "וזה דבר השמטה": שמטה משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה,
קל וחומר לשמטה שתוציא עבדים: ומה יובל, שאין משמט מלוה, מוציא עבדים
שביעית, שמשמטת מלוה, אינו דין שתוציא עבדים?
תלמוד לומר (ויקרא כה יג) "בשנת היובל הזאת": שביעית משמטת מלוה ויובל מוציא עבדים.

"שמוט כל בעל", יכול אף בגזילה ובפקדון? תלמוד לומר "משה ידו"

לעניין הקפת החנות, שכר שכיר והפיקדון ראו שביעית י א-ב. ושם: 'אם עשאה מילווה הרי זו משמטת'; כלומר אם זקף את הקניה לזכות החנווני או השכיר כחוב כספי – משמט.

או "משה ידו", יכול שכר שכיר והקפת החנות? תלמוד לומר "אשר ישה ברעהו"
אם סופנו לרבות כולם, מה תלמוד לומר "משה ידו"? מה משה ידו בזקוף אף כולם זקופים.

"לא יגוש" - ליתן עליו בלא תעשה. "את רעהו" - פרט לאחרים. לגויים "ואת אחיו" - פרט לגר תושב.

שמיטת כספים לא חלה על גויים ועל גר תושב. היא חלה גם בחו"ל, כאמור גם לעיל פיסקה קיא.

"כי קרא שמטה לה'" - בין בארץ בין בחוצה לארץ.

פיסקה קיג

על דברים טו ג
(דברים טו ג) "את הנכרי תגש" - זו מצות עשה.

"ואשר יהיה לך את אחיך" - ולא של אחיך בידך; מיכן אתה אומר: (שביעית י ב) "המלוה על המשכון אין משמט".

לעניין המלווה על המשכון ראו גם לעיל פיסקה קיב. דורש 'יהיה לך את אחיך', כלומר החוב הוא דווקא ורק לזכותך. לעניין המוסר שטרותיו לבית דין דורש 'את אחיך' ולא חוב לבית הדין.

"את אחיך תשמט ידך" - ולא המוסר שטרותיו לבית דין
מיכן אמרו: (שביעית י ג-ד) התקין הלל פרוסבול מפני תיקון העולם
שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה, ועברו על מה שכתוב בתורה - עמד והתקין פרוסבול
וזהו גופו של פרוסבול: מוסרני אני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני
כל חוב שיש לי - שאגבנו כל זמן שארצה; והדיינים חותמים למטה או העדים.

פיסקה קיד

על דברים טו ד

(דברים טו ד) "אפס כי לא יהיה בך אביון",

הפסוקים אינם סותרים מילולית זה את זה, שהרי נאמר אצלנו 'לא יהיה בך אביון', ויתכן שאביונים באחרים (בין הגויים);
הדרשה מסתמכת על האמור בפס' ה-ז: עושים רצונו של מקום – (פס' ה) "אם שמוע תשמע" וכו'. אביונים באחרים – (פס' ו) "והעבטת גויים רבים". אביונים בכם – (פס' ז) "כי יהיה בך אביון"!

ולהלן הוא אומר (דברים טו יא) "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ"!
בזמן שאתם עושים רצונו של מקום - אביונים באחרים
וכשאין אתם עושים רצונו של מקום - אביונים בכם.

"כי ברך יברכך ה' בארץ", מגיד שאין ברכה תלויה אלא בארץ.

הברכה היא חקלאית ולכן היא תלויה בארץ.
לעניין 'בשכר שתירש', השוו לעיל פיסקה נה ופיסקה נז, דרשות משלימות: 'בשכר שתבוא תירש', 'בשכר שתירש תשב', וכאן 'בשכר שתירש תכבוש'. ההשתלטות על א"י היא מצווה ששכרה בצידה.

"אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה", בשכר שתירש - תכבש.

פיסקה קטו

על דברים טו ה

(דברים טו ה) "רק אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך",

דורש 'אם שמוע – תשמע! והשוו לעיל פיסקה מח ופיסקה עט, (וראו שם גם לעניין מצווה קלה וחמורה) וכן מכילתא ויסע א לפס' כו ומכילתא בחדש ב לפס' ה.
לעניין מצווה קלה ראו גם אבות ב א.

מיכן אמרו: שמע אדם קימעה - משמיעים אותו הרבה
שמע אדם דברי תורה - משמיעים אותו דברי סופרים.
"לשמור לעשות את כל המצוה הזאת" - שתהא מצוה קלה חביבה עליך כמצוה חמורה.

פיסקה קטז

על דברים טו ו-ח

(דברים טו ו) "כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך",

השוו מכילתא פסחא יב, שם מובא פסוק אחר: (דברים ז יד) "ברוך תהיה מכל העמים".

ומה דבר לך? (דברים כח ג) "ברוך אתה בעיר" וגו'.

"והעבטת גוים רבים", יכול תהא לוה בסלע ומלוה בשקל, כדרך שאחרים עושים?

בניגוד לבנק מודרני, שסך ההתחייבויות שלו גדול מזכויותיו, מובטח לישראל שלא יעבטו כלל.

תלמוד לומר "ואתה לא תעבט".
"ומשלת בגוים רבים", יכול תהא מושל באחרים ואחרים מושלים בך

כענין שנאמר (שופטים א ז) "ויאמר אדני בזק שבעים מלכים..."? לכך נאמר "ובך לא ימשלו".

הדרשה מניחה ששבעים המלכים מתחת שולחנו של אדוני בזק היו מלכים בפועל, אלא שהיו משועבדים לאדוני בזק, בדומה למלכים הוסאלים שהיו משועבדים לרומי.

(דברים טו ז) "כי יהיה בך" - ולא באחרים. בגויים "אביון" - תאב תאב קודם.

דורש אביון-תאב ומבקש עזרה. "אחיך" הוא מאביך – ראו לעיל פיסקה פז. מציג את הצדקה כעניין משפחתי ביסודו; והשוו מכילתא כספא יט, שם היא מוצגת כעניין לאומי.

"אחיך" - זה אחיך מאביך; כשהוא אומר "מאחד אחיך" - מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך.
"באחד שעריך" - יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת. "בארצך" - יושבי הארץ קודמים ליושבי חוצה לארץ.

כשהוא אומר "באחד שעריך", היה יושב במקום אחד - אתה מצוה לפרנסו

ראו גם תוספתא פאה ד ח, שאין הקופה מפרנסת עניים המחזרים על הפתחים.

היה מחזר על הפתחים - אי אתה זקוק לו לכל דבר. "אשר ה' אלהיך נתן לך" - בכל מקום.

"לא תאמץ את לבבך", יש בן אדם שמצטער מתלבט אם יתן - אם לא יתן.

הדרשה קוראת לתת בלי להסס ובלי להפסיק.

"ולא תקפוץ את ידך", יש בן אדם שפושט את ידו וחוזר וקופצה.
"מאחיך האביון" - אם אין אתה נותן לו - סופך ליטול הימנו

מנין אם פתחת פעם אחת פתח אפילו מאה פעמים? תלמוד לומר (דברים טו ח) "כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו"

דורש 'פתח תפתח' – שוב ושוב. לעניין ההצגה לעני הביישן, כאילו מדובר בהלוואה – ראו תוספתא פאה ד יב.

"פתוח תפתח" - פתח לו בדברים, שאם היה ביישן אמור לו 'את צריך ללות'! מיכן אמרו צדקה ניתנת כמלוה.
"העבט תעביטנו" - נותנים לו וחוזרים וממשכנים אותו, דברי רבי יהודה
וחכמים אומרים: אומרים לו הבא משכון, כדי להגיס את דעתו.

"די מחסורו" - אין אתה מצוה לעשרו. "אשר יחסר לו" - אפילו סוס ואפילו עבד.

כאן מדובר בצדקה ישירה ולא בזכויות העני מן הקופה. הסיפורים על הלל ועל האורח בגליל, וכן האשה שמשיאים לעני מופיעים גם בתוספתא פאה ד י, וראו גם תוספתא כתובות ו ט.

מעשה בהלל הזקן שנתן לעני בן טובים אחד סוס שהיה מתעמל בו ועבד שהיה משמשו,
שוב מעשה בגליל העליון שהיו מעלים לאורח ליטרא בשר בכל יום.
"לו" - זו אשה, כענין שנאמר (בראשית ב יח) "אעשה לו עזר".

פיסקה קיז

על דברים טו ט-י

(דברים טו ט) "השמר לך", הוי זהיר שלא תמנע רחמים

הדרשה קושרת בין מניעת הרחמים, שהיא עבירה שבין אדם לחברו – לבין פריקת עול שמים שהיא בין אדם למקום.
לעניין הדרשה על 'בליעל' ראו לעיל פיסקה צג.

שכל המונע רחמים מוקש לעוברי עבירות, ופורק עול שמים מעליו, שנאמר "בליעל", בלי עול.

דבר אחר: "השמר לך", "השמר" בלא תעשה, "פן" בלא תעשה.

המונע רחמים עובר על שני לאוין, וראו לעיל פיסקה ע, ובדרשות רבות נוספות.

"פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר", זה שקרוי עבודה זרה כאילו עבד ע"ז

בדומה לתחילת הפיסקה, משווה בין עבירת ע"ז למניעת הרחמים, וראו גם תוספתא פאה ד יט.

נאמר כאן בליעל ונאמר להלן (דברים יג יד) "יצאו אנשים בני בליעל"
מה בני בליעל האמור להלן - עבודה זרה, אף בני בליעל האמור כאן - עבודה זרה.

"קרבה שנת השבע שנת השמטה",

הפסוק מוכיח ששנת שמיטת ההלוואות אינה תלויה במועד ההלוואה אלא היא אוניברסלית.

זו היא שאמר רבי יוסי הגלילי (לעיל פיסקה קיא): אם שבע שנים לכל אחד ואחד היאך היא קרובה?
אמור מעתה שבע שנים לכל העולם.

"ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה'",

התפילה של האביון לנקמה במלווה הפוטנציאלי היא רשות בידו, ועלולה לזרז את הפגיעה במלווה, למרות שאינה מחדשת דבר לקב"ה; והשוו מכילתא נזיקין יח לפס' כב.

יכול מצוה שלא לקרות? תלמוד לומר "וקרא",
יכול מצוה לקרות? תלמוד לומר (דברים כד טו) "ולא יקרא עליך"
יכול אם קרא עליך יהיה בך חטא, ואם לאו לא יהא בך חטא? תלמוד לומר: "והיה בך חטא", מכל מקום
אם כן למה נאמר "וקרא עליך אל ה'"? ממהר אני ליפרע על ידי קורא יותר ממי שאינו קורא.

מנין, אם נתת פעם אחת תן לו אפילו מאה פעמים? תלמוד לומר: (דברים טו י) "נתון תתן".

ראו לעיל פיסקה קטז.

"לו", בינך לבינו. מיכן אמרו (שקלים ה ו) "לשכת חשאים היתה בירושלם".

"כי בגלל הדבר הזה", אם אמר ליתן ונתן - נותנים לו שכר אמירה ושכר מעשה

דורש דבר-דיבור, שיש שכר גם על עצם הדיבור על מצוות הצדקה; וראו לעיל פיסקה קיב, וראו תוספתא פאה ד יז.

אמר ליתן ולא הספיק בידו ליתן - נותנים לו שכר אמירה כשכר מעשה
לא אמר ליתן, אבל אמר לאחרים תנו - נותנים לו שכר על כך שנאמר "כי בגלל הדבר הזה".
לא אמר ליתן, ולא אמר לאחרים תנו, אבל נוח לו בדברים טובים, מנין שנותנים לו שכר על כך?
תלמוד לומר "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך".

פיסקה קיח

על דברים טו יא-יב

(דברים טו יא) "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ",

ראו בפירוט לעיל פיסקה קיד.

ולהלן הוא אומר (דברים טו ד) "אפס כי לא יהיה בך אביון". כיצד נתקיימו שני כתובים הללו?
בזמן שאתם עושים רצונו של מקום - אביונים באחרים
וכשאין אתם עושים רצונו של מקום - אביונים בכם.

"על כן אנכי מצוך לאמר", "על כן" - מפני כן. "אנכי מצוך לאמר" - עצה טובה אני נותן לך מטובתך.

דורש 'על כן' – לפס' י: '...יברכך ה' אלהיך' וכו'.

"פתוח תפתח את ידך לאחיך לעניך לאביונך", למה נאמרו כולם?

ראו תוספתא פאה ד י. הצדקה צריכה להתחשב בצרכים המיוחדים – בין פיזיים בין נפשיים – של העני שלפנינו.

הראוי ליתן לו פת - נותנים לו פת. עיסה - נותנים לו עיסה. מעה - נותנים לו מעה
להאכילו בתוך פיו - מאכילים אותו בתוך פיו.

(דברים טו יב) "כי ימכר לך", מנין כשאתה קונה לא תהא קונה אלא עבד עברי?

עדיפות לקניית עבד עברי על פני עבד גוי.

תלמוד לומר (שמות כא ב) "כי תקנה - עבד עברי"
מנין כשהוא נמכר, אינו נמכר אלא לך? תלמוד לומר (ויקרא כה לט) "ונמכר לך"
מנין כשבית דין מוכרים אותו, אין מוכרים אותו אלא לך? תלמוד לומר "כי ימכר לך."

"אחיך העברי או העבריה", יש בעברי מה שאין בעבריה ובעבריה מה שאין בעברי

ראו קידושין א ב, וכן תוספתא סוטה ב ח.

עברי יוצא בשנים וביובל ובגרעון כסף, מה שאין כן בעבריה
עבריה יוצאה בסימנים, ואינה נמכרת ונשנית, ומפדים אותה על כרחה, מה שאין כן בעברי
הא לפי שיש בעברי מה שאין בעבריה, ובעבריה מה שאין בעברי
צריך לומר בעברי וצריך לומר בעבריה.

"ועבדך שש שנים" - אף את הבן. יכול אף את היורש? תלמוד לומר (שמות כא ב) "שש שנים יעבוד"

מי לחשך להביא את הבן ולהוציא את היורש?

אם האדון נפטר ואין בנו יורשו העבד משתחרר. הבן נחשב המשך ישיר של אביו, יותר מיורשים אחרים.
וראו לעניין הייעוד ששייך דווקא לבן מכילתא נזיקין ג לפס' ט.

מביא אני את הבן, שכן קם תחת אביו ליעידה של האמה העבריה ולשדה אחוזה
ומוציא אני את היורש, שלא קם תחת האב ליעידה ולשדה אחוזה.

ברח וחזר, מנין שמשלם לו שניו? תלמוד לומר "שש שנים יעבוד",

אם העבד ברח ולא היה בבית אדונו שש שנים – הוא צריך להחזיר לרבו את החלק היחסי של מחירו; אבל אם היה חולה ומשום כך לא עבד – אינו חייב לפצות את רבו; וראו גם מכילתא נזיקין ב, לפס' ב.

חלה ונתרפה יכול יחזיר לו שכר בטלתו? תלמוד לומר (שמות כא ב) "יצא לחפשי חנם"!

פיסקה קיט

על דברים טו יג-יד

(דברים טו יג-יד) "וכי תשלחנו חפשי מעמך... הענק תעניק לו",

מצוות הענקה חלה בכל דרכי שיחרור העבד והאמה העבריים – חוץ מפדיון כסף, ששחרר את עצמו.

יכול אין מעניקים אלא ליוצא בשש? מנין ליוצא ביובל ובמיתת האדון, ואמה עבריה בסימנים?
תלמוד לומר: תשלח, כי תשלח, "וכי תשלחנו".
יכול אף למשתלח בכסף אתה מעניק? תלמוד לומר "וכי תשלחנו חפשי מעמך" וגו'
למי שאתה משלחו אתה מעניק, ואי אתה מעניק למי ששילוחו מעצמו.

מנין שאם הענקת לו פעם אחת, הענק לו אפילו מאה פעמים? תלמוד לומר "הענק תעניק".

ההענקה דומה למצוות נתינת ההלואה, השוו לעיל פיסקאות קטז וקיז.
אם העבד נפטר אין מעניקים ליורשיו.

"לו" - ולא ליורשיו. "מצאנך מגרנך ומיקבך", יכול אין מעניקים אלא מצאן מגרן ומיקב המיוחדים,

מנין לרבות כל דבר? תלמוד לומר "הענק תעניק", לרבות כל דבר

מעניקים מכל דבר הראוי לברכה. לדעת ר' שמעון אין מעניקים כסף אלא טובין, כי הכסף הוא כמנוי ושקול, ולכן אינו 'ראוי לברכה' (וראו תוספתא ברכות ו ד, שאין ברכה בדבר המדוד והשקול) ולדעת ראב"י אין מעניקים פרדות.

אם כן למה נאמר "מצאנך מגרנך ומיקבך"? מה צאן גרן ויקב מיוחדים, שהם ראוים לברכה
יצאו כספים, שאינם ראוים לברכה, דברי רבי שמעון,
רבי אליעזר בן יעקב אומר: יצאו פרדות, שאינן יולדות.

"אשר ברכך ה' אלהיך", יכול נתברך בית בגללו מעניקים לו, לא נתברך בית בגללו אין מעניקים לו?

תלמוד לומר: "הענק תעניק לו", מכל מקום

בעל הבית חייב להעניק, אבל את הכמות הוא רשאי לקבוע כרצונו, לפי הברכה ששרתה בביתו בזכות העבד; והשוו בראשית ל כז-כט, שלבן לא נהג הענקה, וכן בראשית לט ה, שגם פוטיפר לא העניק דבר ליוסף.

אם כן למה נאמר "אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו"? הכל לפי הברכה אתה מעניק לו!

פיסקה קכ

על דברים טו טו

(דברים טו טו) "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים",

כאמור לעיל, פוטיפר ולבן לא העניקו, אבל המצרים העניקו לישראל בעל כרחם. הביזה שבנצחון הקב"ה על מצרים היא ההענקה והיא התקדים למצווה לדורות. הכפילות שבביזת מצרים ובביזת הים מלמדת שגם הרב צריך להעניק שוב ושוב.
לעניין הדרשות מתהלים ומשיה"ש ראו גם במכילתא פסחא סוף פרשה יג, שם מדגישים שביזת הים, המדומה לזהב – גדולה מביזת מצרים, הקשורה לכסף.

מה במצרים, הענקתי לך ושניתי לך - אף אתה הענק לו ושנה לו
מה במצרים, נתתי לך ברוחב יד - אף אתה תתן לו ברוחב יד
וכן הוא אומר (תהלים סח יד) "כנפי יונה נחפה בכסף" - זו בזת מצרים,
"ואברותיה בירקרק חרוץ" - זו בזת הים,
(שיר השירים א יא) "תורי זהב נעשה לך" - זו בזת הים, "עם נקודות הכסף" - זו בזת מצרים.

"על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום" - ביום רוצעים, ואין רוצעים בלילה.

קושר את הביטוי "היום" לפס' טז העוסק ברציעה.

פיסקה קכא

על דברים טו טז

(דברים טו טז) "והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך",

שורת דרשות המצמצמות את דין הרציעה ומציבות לו תנאים רבים. חלקם מופיעים גם במכילתא נזיקין ב לפס' ה, אבל שם מנוסח התנאי של האהבה ההדדית בין העבד לרבו באופן חיובי, ואין דגש על 'אינו נרצע' כמו כאן.

יכול פעם אחת? תלמוד לומר (שמות כא ה) "ואם אמור יאמר העבד", עד שיאמר וישנה,
אם אמר בתוך שש ולא אמר בסוף שש - הרי זה אין נרצע
שנאמר (שמות כא ה) "לא אצא חפשי"; עד שיאמר בשעת יציאה,
אמר בסוף שש ולא אמר בתוך שש - הרי זה אין נרצע,
שנאמר (שם) "ואם אמור יאמר העבד", עד שיאמר בשעה שהוא עבד.

"כי אהבך", מכלל שנאמר (שמות כא ה) "אהבתי את אדוני", איני יודע שאוהב את רבו?
אלא מיכן אתה אומר: היה הוא אוהב את רבו ורבו אין אוהבו,
היה הוא אהוב על רבו והוא אין אוהב את רבו - הרי זה אין נרצע, שנאמר "כי אהבך",
לו אשה ובנים ולרבו אין אשה ובנים - אין נרצע, שנאמר "כי אהבך ואת ביתך". דורש ביתך – אשתך.

"כי טוב לו עמך", הא אם חלה הוא או רבו - הרי זה אין נרצע.

אם חלה העבד -לא 'טוב לו', ואם חלה הרב – אין 'עמך'.

פיסקה קכב

על דברים טו יז
(דברים טו יז) "ולקחת את המרצע",

מנין לרבות את הקוץ ואת הזכוכית ואת הקרומית של קנה? שנאמר "ולקחת", דברי רבי יוסי ברבי יהודה

לדעת ר' יוסי ניתן לרצוע בכל דבר חד, והשוו להלכה דומה בעניין סכין השחיטה, תוספתא חולין א ה. גם רבי אינו מחייב לרצוע דווקא במרצע, אבל דורש שהכלי יהיה ממתכת.

רבי אומר: "מרצע", מה מרצע המיוחד מן המתכת - אף אין לי אלא מן המתכת.
 

מיכן היה רבי ישמעאל אומר: בשלשה מקומות הלכה עוקפת המקרא

ר' ישמעאל מונה שלושה ענייני הלכה שבהם התושב"ע מתירה לשימוש חומרי גלם שלא הותרו בפשט המקרא: עפר לכיסוי הדם – ראו חולין ו ז כרשב"ג; החומר שעליו נכתב גט – ראו גיטין ב ג-ד, שם נוסף גם תנאי שהחומר מתקיים; והמרצע – כר' יוסי בר' יהודה לעיל.

התורה אמרה (ויקרא יז יג) "ושפך את דמו וכסהו בעפר", והלכה אמרה בכל דבר שמגדיל צמחים,
התורה אמרה (דברים כד א) "וכתב לה ספר כריתות" והלכה אמרה בכל דבר שהוא בתלוש,
התורה אמרה "במרצע" והלכה אמרה בכל דבר.

רבי אומר: (שמות כא ו) "בדלת או במזוזה" - מעומד.

ראו גם מכילתא נזיקין ב על פס' ו.

הדרשה דורשת דווקא מרצע, בניגוד לדרשות דלעיל. יש הגורסים כאן 'מקדח גדול', וקשה לקבל גירסה כזו, כי המקדח גדול מדי, ראו כלים יז יב.

"מרצע", זה מרצע גדול.

"ולקחת את המרצע", שומע אני בינו לבין עצמו?

אם מדובר בגנב שנמכר ע"י בית הדין - אותו בית דין נוכח גם ברציעה שלו. וראו דעת רבי, במכילתא נזיקין ב, שאכן עבד שמכר עצמו נרצע בלי נוכחות בית הדין. לפי הספרי לפנינו השוואת דין העבד לדין בן סורר ומורה ולדין הסוטה, שמועלים לבית הדין דווקא.

תלמוד לומר (שמות כא ו) "והגישו אדניו אל האלהים", אצל הדינים, שימסור במוכרים.

"במרצע" - בכל דבר שהוא רושם.

ראו במכילתא שם, שחלקו בשאלה אם הרציעה היא במילת (בתנוך הרך) או בסחוס בחלקה העליון של האוזן. אם כדעה השניה הרי מדובר בהטלת מום ולכן כהן אינו נרצע.

אמר רבי אלעזר" והלא יודן ברבי היה דורש שאין רוצעים אלא במילת בתנוך
וחכמים אומרים ראו ר' מאיר לקמן: אין כהן נרצע, שמא נעשה בעל מום
אם במילת הוא נרצע, היאך נעשה בעל מום? אלא מלמד שאין רוצעים אלא בגבוה שבאוזן.
רבי מאיר אומר: אף מן הסחוס; שהיה רבי מאיר אומר: אין כהן נרצע.

"אזנו", נאמר כאן אזנו, ונאמר להלן (ויקרא יד יד) אזנו

גם ההשוואה להזאת הדם בחנוכת הכהנים מופיעה במכילתא שם.

מה אזנו האמור להלן ימנית אף אזנו האמור כאן ימנית, בגבוה שבאוזן.

"באזנו ובדלת", יכול בצד אזנו? תלמוד לומר "באזנו ובדלת", מגיד שנותן באוזן עד שמגיע לדלת.

"והיה לך עבד עולם", כל ימי עולמו של אדון, אפילו נמכר שלשים שנה וארבעים שנה לפני היובל

מיכן אתה אומר: עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את הבת

כיוון שההחלטה להירצע היתה בזכות יחסיו האישיים של העבד עם רבו, העבודה של עבד נרצע היא דווקא לרבו אישית ולא לבניו. וראו מכילתא שם.

נרצע - לא את הבן ולא את הבת.

מנין ליתן את האמור כאן להלן ואת האמור להלן כאן? - תלמוד לומר (שמות כא ו) עולם עולם לגזירה שוה.

למרות החלוקה בין עבד שנמכר בגניבתו (כאן) לבין מוכר עצמו (בשמות) לעניין נוכחות בית הדין, שאר דיני הרציעה זהים בשני המקרים.

ואף לאמתך תעשה כן – להעניק.

אמה עבריה אינה נרצעת, והדרשה מגבילה את השוואתה לעבד רק לדין ההענקה, וראו תוספתא סוטה ב ח.

יכול אף לרציעה? תלמוד לומר (שמות כא ה) "ואם אמור יאמר העבד", העבד ולא האמה!

פיסקה קכג

על דברים טו יח

(דברים טו יח) "לא יקשה בעיניך בשלחך",

ראו מכילתא נזיקין א, 'אף עבד עברי עובד ביום ואינו עובד בלילה', בניגוד לספרי. יתכן ש'עבודת הלילה' של העבד היא להפרות את השפחה הכנענית שרבו נתן לו.

מיכן אתה אומר: שכיר עובד ביום; זה - ביום ובלילה.

"וברכך ה' אלהיך", יכול בטל? תלמוד לומר "בכל אשר תעשה".

אין ברכה משמים אלא אם האדם עושה את שלו.

"וברכך ה' אלהיך", כל מקום שהכתוב עונש ממון - כתוב ברכה

וביותר מקום שיש בו חסרון כיס.

הכוונה למצוות ההענקה, שהקב"ה מבטיח ברכה שתשפה את הרב על מה שנתן לעבדו.

פיסקה קכד

על דברים טו יט

(דברים טו יט) "כל הבכור אשר יולד בבקרך... לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה", מגיד שהבכור נאכל כל שנתו

ראו בכורות ד א-ב. בכור תם צריך להיקרב בשנתו הראשונה, ובעל מום צריך לכתחילה להיאכל תוך שנה. והשוו לעיל קו, 'נאכל משנה לחברתה'.

אין לי אלא בכור תם; בעל מום מנין? תלמוד לומר "כל הבכור".

מכלל שנאמר "לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך",

גם בכור בעל מום אסור בגיזה ובעבודה. לעניין דין הגיזה לאחר שנשחט ראו בכורות ג ד, אבל כולם מודים שאין להשתמש בגיזת הבכור בחייו.
לעניין יוצא דופן ראו בכורות ב ט.

מלמד שהבכור אסור בגזה ובעבודה. אין לי אלא בכור תם; בעל מום מנין? תלמוד לומר "כל הבכור".
"אשר יולד" - פרט ליוצא דופן.

"בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך", מלמד שהבכור נאכל כל שנתו

חוזר על הדרשה דלעיל, אבל הפעם מרחיב אותה לכל הקודשים, שיש להקריב אותם תוך שנה מהקדשתם; ראו תוספתא ערכין ג ט, כת"ק.

אין לי אלא בכור; מנין לרבות שאר כל הקדשים? תלמוד לומר "כל הבכור".

מכלל שנאמר "לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך",

בכור קל משאר הקדשים בחלק מהפרמטרים, וחמור מהם באחרים. לכן לומדים איסור גיזה ועבודה בקדשים מהמילה 'תקדיש' ולא בקל וחומר.

מלמד שהבכור אסור בגזה ועבודה. אין לי אלא בכור; שאר כל הקדשים מנין?
ודין הוא: ומה הבכור, שאין נוהג בכל הולדות, אלא בבכור זכר יוצא לחולין שלא בפדיון ואסור בגזה ועבודה
קדשים, שנוהגים בכל הולדות ואין יוצאים לחולין אלא בפדיון, אינו דין שיהו אסורים בגזה ועבודה?
לא: אם אמרת בבכור, שקדושתו מרחם, וקדושה חלה עליו על בעל מום קבוע
תאמר בקדשים, שאין קדושתם מרחם ואין קדושה חלה עליהם על בעל מום קבוע?
מנין? תלמוד לומר "בקרך וצאנך תקדיש" ולא תעבוד ולא תגוז.

"תקדיש לה' אלהיך", רבי ישמעאל אומר: כתוב אחד אומר "תקדיש"

וכתוב אחד אומר (ויקרא כז כו) "לא יקדיש"

הקדש עילוי – ראו ערכין ח ז: רשאי אדם להחרים את הבכור, ולתת לכהן בנוסף לבכור עצמו גם את ערך טובת ההנאה שיש לו בבכור; אבל אינו יכול להקדיש את הבכור קדושת מזבח, שהרי הוא כבר מוקדש ועומד.

אי איפשר לומר תקדיש, שכבר נאמר אל יקדיש; ואי איפשר לומר אל יקדיש, שכבר נאמר תקדיש
אמור מעתה: מקדישו אתה הקדש עילוי, ואין אתה מקדישו הקדש מזבח

יכול אף הקדש בדק הבית אסור בגיזה ובעבודה שאינו הקדש מזבח? תלמוד לומר "בכור".
מה בכור מיוחד, הקדש מזבח אף כל הקדש מזבח

או דבר שאתה למדו לדרך אחד אתה למדו לכל הדרכים שיש בו:

אין למעט מהמילה 'בכור' את שאר קדשי המזבח השונים ממנו, אלא רק את קדשי בדק הבית.

מה בכור מיוחד, שהוא קדשים קלים, ונאכל לשני ימים, ונוהג בבקר ובצאן
אף אני איני מרבה אלא כיוצא בו!
מנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של יחיד ושל צבור?
תלמוד לומר "בקרך וצאנך... תקדיש. לא תעבוד... ולא תגוז"
לא יצא בכור אלא ללמדך: מה בכור מיוחד, שהוא הקדש מזבח - יצא הקדש בדק הבית שאינו הקדש מזבח.

רבי יהודה אומר: "לא תעבוד בבכור שורך" עובד אתה בשל אחרים, "ולא תגוז בכור צאנך" גוזז אתה בשל אחרים.

ר' יהודה מתיר גיזה ועבודה בבכורות בהמה של גויים.

רבי שמעון אומר: "לא תעבוד בבכור שורך" - עובד אתה בבכור אדם

ר' שמעון מתיר לעבוד בבכור אדם ולגזוז פטר חמור, ששניהם נפדים ואינם מוקרבים.

"ולא תגוז בכור צאנך" - גוזז אתה פטר חמור.

אין לי אלא בכור שור בעבודה ובכור צאן בגזה. בכור שור בגזה ובכור צאן בעבודה מנין?

בכור שור בעל מום אסור בעבודה, ומכאן שגם בכור צאן תמים אסור בה, וכן לאיסור גיזת השור התמים.

הרי אתה דן: ומה במקום שלא שוה בעל מום של בקר לתמים של בקר, ליקרב על גבי מזבח - שוה לו בעבודה
מקום ששוה תמים של צאן לתמים של בקר, ליקרב על גבי מזבח - אינו דין שישוה לו בעבודה?
והוא הדין לגזה: ומה במקום שלא שוה בעל מום של צאן לתמים של צאן, ליקרב על גבי מזבח - שוה לו בגזה
מקום ששוה תמים של בקר לתמים של צאן, ליקרב על גבי מזבח - אינו דין שישוה לו בגזה?

ועדין לא למדנו אלא תמימים. בעלי מומים מנין?

איסור עבודה בבכור צאן בעל מום נלמד בהיקש מהאיסור בבכור בקר בעל מום, ששניהם אינם מוקרבים על המזבח; וכן גם איסור גיזת בכור שור בעל מום נלמד מהאיסור בבכור צאן בעל מום, ששניהם נאכלים מחוץ לירושלים.

ומה במקום שלא שוה תמים של בקר לבעל מום של בקר, ליקרב על גבי המזבח - שוה לו בעבודה,
מקום ששוה בעל מום של צאן לבעל מום של בקר, ליקרב על גבי המזבח - אינו דין שישוה לו בעבודה?
והוא הדין לגזה: ומה במקום שלא שוה תמים של צאן לבעל מום של צאן, ליאכל עמו בגבולים - שוה לו בגזה
מקום ששוה בעל מום של בקר לבעל מום של צאן, ליאכל עמו בגבולים - אינו דין שישוה לו בגזה?
תלמוד לומר "לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך".

פיסקה קכה

על דברים טו כ

(דברים טו כ) "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה",

שחיטת הבכור התמים היא תוך שנה מההמלטה שלו (ראו לעיל פיסקה קכד), אבל מותר לאכלו תוך שני ימים (ראו זבחים ה ח), ואחד מהם יכול להיות בשנה השניה.

מלמד שהבכור נאכל לשני ימים: יום אחד לשנה זו ויום אחד לשנה הבאה.

פיסקה קכו

על דברים טו כא-כג

(דברים טו כא) "וכי יהיה בו מום", אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום

מציע לדרוש 'יהיה' – שהתרחש לאחר ההמלטה, ודוחה את ההצעה מהביטוי 'כל מום רע'.

נולד בעל מום ממעי אמו מנין? תלמוד לומר "כל מום רע"

מנין לבעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית, וזקן וחולה ומזוהם? תלמוד לומר "מום",

ראו בכורות ו יב: מדובר בפגמים אסתטיים הפוסלים את הבהמה לקרבן אבל אינם נחשבים מום המתיר לשחוט אותה ולאכלה.
הדגם למום המתיר לשחוט הוא 'פיסח או עיוור': נזקים תפקודיים גלויים, וראו תוספתא בכורות ד י.

"כל מום רע לא תזבחנו לה' אלהיך", יכול לא ישחט עליהם במקדש, אבל ישחט עליהם בגבולים?
תלמוד לומר "פסח או עור"; פסח ועור בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש אליהם
מה פסח ועור מיוחדים - מום שבגלוי ואינו חוזר, אף אין לי אלא מום שבגלוי ואינו חוזר.

(דברים טו כג) "רק את דמו לא תאכל", שתיה בכלל אכילה.

הפסוק משתמש בלשון אכילה לדם הנוזלי, ומכאן הדרשה. חיוב מלקות על שתיית דם מותנה בהתראה ובשיעור כזית.

"רק" - זו התריית עדים; "רק" - ליתן שיעור כזית שאמרה תורה.

"על הארץ" - ולא על העוקא, ולא על הגומא, לא על המים והנהרות המהלכים

ראו לעיל פיסקה עא, וכן חולין ב ט.
בשוק הגלוי לעין אין להשתמש בעוקה, למרות שבבית מותר לעשות כך.

אלא נכנס לתוך ביתו ושוחט חוץ לגומא, והדם שותת ויורד לתוך הגומא שלא יטנף את כל הבית
ובשוק לא יעשה כן, שלא יחקה את המינים.

"תשפכנו" אין שפיכה אלא מן הצואר

ר' אליעזר רואה את הדם המכשיר לטומאה דווקא בדם השחיטה מן הצואר; בניגוד לדעת ר' שמעון בחולין ב ה, שעצם השחיטה מכשירה את הבשר לקבל טומאה;
לעניין המיתה ראו מכשירין ו ו, שר' שמעון טוען שדם האדם שמת לפני שנשפך הדם אינו מכשיר את הזרעים. גם שאר הדוגמאות בדרשה מציגות מצבים שבהם אין הדם נשפך בכמות גדולה, ולכן אינו נחשב כמים ואינו מכשיר לקבלת טומאה.

רבי אליעזר אומר: "על הארץ תשפכנו כמים",
מה מים מכשירים את הזרעים - אף דם שחיטה מכשיר את הזרעים
או דם נחירה, דם עיקור, דם קילוח, דם הקזה, הטחול השליל והתמצית, הכבד הלב והמיתה במשמע?
תלמוד לומר "תשפכנו כמים", מי שנשפך כמים הוא שמכשיר, יצאו אלו שאינם מכשירים.