ביאור:משנה אבות פרק ה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת • משנה עם מפרשים

מסכת אבות: א ב ג ד ה ו

מסכת אבות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו

פרק המספרים – כולו סתם משנה

חטיבה I: המספר 10 - הצדיקים והרשעים בהסטוריה התנכ"ית

(א) בעשרה מאמרות "ויאמר... ויהי... ויאמר... ויהי..." וכו' נברא העולם!

ומה תלמוד לומר לשם מה נכתב כל פירוט בריאת העולם?? והלא - במאמר אחד יכול להבראות היה יכול להיות כתוב "ויאמר ה': יהי עולם! ויהי עולם".?!

העולם נברא למען הצדיקים, ולכן הוקדשו לו עשרה מאמרות.

המשנה מדגישה את מקומו המרכזי של האדם בעולם: העולם לא נברא למען ה' אלא למען האדם.

אלא:

להפרע מן הרשעים - שמאבדין את העולם שהורסים את העולם במעשיהם הרעים, כגון שמזהמים את המים שברא ה' במאמר, או הורסים את הצומח שברא ה' במאמר אחר שנברא בעשרה מאמרות,

ולִתֵּן שכר טוב לצדיקים - שֶמְּקַיְמִין את העולם שנברא בעשרה מאמרות!

בעשרה מאמרות נברא העולם

(תחילת פרשת בראשית) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ' אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱ' מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. (א) וַיֹּאמֶר אֱ': "יְהִי אוֹר!" - וַיְהִי אוֹר! וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וַיַּבְדֵּל אֱ' בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱ' לָאוֹר "יוֹם" וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא "לָיְלָה", וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד. {פ}
(ב) וַיֹּאמֶר אֱ': "יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם!". וַיַּעַשׂ אֱ' אֶת הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ - וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱ' לָרָקִיעַ "שָׁמָיִם". וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי. {פ}
(ג) וַיֹּאמֶר אֱ': "יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד - וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה!". וַיְהִי כֵן! וַיִּקְרָא אֱ' לַיַּבָּשָׁה "אֶרֶץ" וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא "יַמִּים", וַיַּרְא אֱ' כִּי טוֹב.
(ד) וַיֹּאמֶר אֱ': "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא: עֵשֶׂב - מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי - עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ, עַל הָאָרֶץ!" - וַיְהִי כֵן! וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא: עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ. וַיַּרְא אֱ' כִּי טוֹב. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי. {פ}
(ה) וַיֹּאמֶר אֱ': "יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם - לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה. וְהָיוּ - לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים! וְהָיוּ - לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ!" - וַיְהִי כֵן! וַיַּעַשׂ אֱ' אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל - לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן - לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים. וַיִּתֵּן אֹתָם אֱ' בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם - לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ, וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיַּרְא אֱ' כִּי טוֹב. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי. {פ}
(ו) וַיֹּאמֶר אֱ': "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה, וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ - עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם!" וַיִּבְרָא אֱ' אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים, וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת - אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ. וַיַּרְא אֱ' כִּי טוֹב: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ' לֵאמֹר: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים! וְהָעוֹף - יִרֶב בָּאָרֶץ!". וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי. {פ}
(ז) וַיֹּאמֶר אֱ': "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ: בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ, וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ!" - וַיְהִי כֵן! כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱ' כִּי טוֹב.
(ח) וַיֹּאמֶר אֱ': "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ, וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ!" וַיִּבְרָא אֱ' אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱ' בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם!
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ' (ט) וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ! וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ!"
(י) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע - אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע - לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה! - וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ, וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה - אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה!" - וַיְהִי כֵן! וַיַּרְא אֱ' אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד! וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי.

(ב) עשרה דורות - מאדם ועד נח:

להודיע כמה ארך אפים לפניו!

שכל הדורות היו מכעיסין ובאין - עד שהביא כלומר לא העניש מיד, אלא נתן להם הזדמנות במשך עשרה דורות עליהם את מי המבול.

עשרה דורות מאדם עד נח

בראשית ה: זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם, בְּיוֹם בְּרֹא אֱ' אָדָם, בִּדְמוּת אֱ' עָשָׂה אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם, וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם 'אָדָם' בְּיוֹם הִבָּרְאָם.
וַיְחִי (א) אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ (ב) שֵׁת... וַיְחִי שֵׁת חָמֵשׁ שָׁנִים וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת (ג) אֱנוֹשׁ. ...{ס} וַיְחִי אֱנוֹשׁ תִּשְׁעִים שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת (ד) קֵינָן... וַיְחִי קֵינָן שִׁבְעִים שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת (ה) מַהֲלַלְאֵל... וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁשִּׁים שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת (ו) יָרֶד... וַיְחִי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת (ז) חֲנוֹךְ... וַיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת (ח) מְתוּשָׁלַח. וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱ' אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מְתוּשֶׁלַח שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. ...וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱ', וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱ'. {ס} וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח שֶׁבַע וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת (ט) לָמֶךְ... וַיְחִי לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בֵּן. וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ 'נֹחַ' לֵאמֹר: "זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'"...

כלומר למרות שהכעיסו שוב, לא נענשו וקיבלו הזדמנות לשוב. ובהגיע אברהם, קיבל את השכר (שכן עוונות הופכים לזכויות, אם החוטא חוזר בתשובה) כאילו קיים את המצוות של כל עשרת הדורות. ניתן גם לפרש שכמות הטובה נתונה מראש לכל דור, אבל הרשעים אינם זוכים לה וממילא ככל שאנשי הדור רשעים - נשארת יותר טובה לצדיקים שבדור.

ויש מפרשים: "שכר כולם" בלשון נקיה, והכוונה שאברהם סבל עשרה נסיונות כעונש עבור עשרת הדורות, ובכך מנע מבול נוסף.

פירוש זה מציג את תחילת הפרק כניגוד בין צדיקים לרשעים: בזכות אלו נברא העולם, ואלו כמעט והחריבו אותו. הניגוד הזה יחזור בסוף הפרק (משנה יח לקמן).

ופירוש רביעי: אברהם מנע את החורבן שהיה אמור להתרחש, ועל כך מגיע לו שכר מכל בני דורו, ולאו דווקא משמים.

והשוו ספרי זוטא לבמדבר כז א: "כל אדם כשר שעומד בתוך דור רשע - זכה ליטול שכר כולו: נח עמד בדור המבול - זכה ליטול שכר כולו. אברהם עמד בדור הפלגה - זכה ליטול שכר כולו. לוט עמד בדור סדום - זכה ליטול שכר כולו."

וראו גם ספרי דברים שיב, שיעקב קבל את שכרם של אברהם ויצחק.

עשרה דורות מנח ועד אברהם:

להודיע כמה ארך אפים לפניו!

שכל הדורות היו מכעיסין ובאין - עד שבא אברהם וקבל [עליו] שכר כלם ראו בהערה!

(ג) עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום - ועמד בכלם!

להודיע התורה מראה לנו דרך ריבוי הפרטים על נסיונותיו של אברהם כמה חבתו כמה אהב אותו הקב"ה. ויש מפרשים: כמה אהב אברהם את הקב"ה של אברהם אבינו עליו השלום!

בעניין הניסים והמכות על הים השוו למכילתא ויהי ד ופרשה ו, המצוטטת בהגדה של פסח.

וראו דרשת ר' יהודה בספרי דברים א.

לא רק שלא הודו לקב"ה על עשרת הניסים אלא עוד ניסו אותו בעשרה נסיונות. בכך הפכו על פניה את זכותו של אברהם שעמד בעשרה נסיונות. משחק מילים נס-נסיון; אבל השוו דברי ר' אליעזר במכילתא, פתיחה לויהי, שהקב"ה הוא שניסה את ישראל במדבר והקשה עליהם.

(ד) עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים - ועשרה על הים

[עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשר על הים].

עשרה נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר,

שנאמר (במדבר יד כב): "וינסו אתי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי":

(ה) עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש:

בית המקדש כמערכת ניסים קבועה, בניגוד למצרים, שם היו הניסים זמניים.

לגבי בשר הקודש ראו ויקרא רבה ג ה, שאכן הסריח.

לגבי הכהן הגדול עיינו יומא א, ד ז. היו מי שדאגו שלא יראה קרי, וראו ירושלמי יומא א א, שאכן ראה קרי, וראו שם הלכה ד, שר' יוסי בר' בון מעמיד את המשנה במקדש ראשון.

לגבי "משתחווים רווחים" השוו תוספתא פסחים ד, טו, שם מסופר על "פסח מעוכים".

(א) לא הפילה אשה מריח בשר הקדש,

(ב) ולא הסריח בשר הקדש מעולם,

(ג) ולא נראה זבוב בבית המטבחים,

(ד) ולא ארע קרי מלשון "מקרה" - יציאת זרע תוך שינה, הגורם לטומאתו במהלך יום אחד לכהן גדול ביום הכפורים,

(ה) ולא כִּבּוּ גשמים - אש של עצי המערכה העצים הנשרפים על גבי המזבח החיצון והגדול שבבית המקדש,

(ו) ולא נצחה הרוח את עמוד העשן המיתמר כמו עמוד מעל המזבח,

(ז) ולא נמצא פסול בעמר קרבן העומר המוקרב ביום ראשון של פסח ובשתי הלחם של חג השבועות ובלחם הפנים,

(ח) עומדים צפופים - ומשתחוים רוחים כלומר שהמתפללים אינם חשים בדוחק בשעה שמשתחווים ארצה, למרות שבעמדם חשו בצפיפות,

(ט) ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם,

(י) ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום צפוף לי ולכן אני מעדיף לשוב לביתי שאלין בירושלים שאשאר לנוח ולישון

(ו) עשרה דברים נבראו בערב שבת לקראת סוף ששת ימי בראשית בין השמשות לקראת ערב, מקור הביטוי בהשתקפות כפולה של השמש לקראת שקיעתה בעת שמעונן, ואלו הן:

(א) פי הארץ הארץ אוכלת את מה שעליה ברעידות אדמה: "ותפתח הארץ את פיה, ותבלעם חיים" (במדבר טז לב), (ב) ופי הבאר של יעקב אבינו (והנה שלשה עדרי צאן רובצים עליה והאבן גדולה על פי הבאר) (במדבר כא טז), (ג) ופי האתון אתונו של בלעם דיברה אתו: (ויפתח ה' את פי האתון). הפה שלה נברא לפניה... (במדבר כב כח),

המדובר על ארועים ניסיים המופיעים בתנ"ך, והמשנה טוענת שאינם ניסים אלא חוקי טבע חד פעמיים, שנבראו בששת הימים ולא אחרי כן. והשוו לרשימות שונות במקצת במכילתא ויסע ה ובספרי דברים שנה.

לעניין השמיר ראו בפנים, שמדובר בסלע קשה; אבל השוו תוספתא סוטה טו, א, שמדובר בסוג של תולעת, וראו בביאור שם מקורות נוספים.

(ד) והקשת הקשת לאחר המבול, בה הבטיח ה' לנח: "והיה בענני ענן... ונראתה הקשת בענן" (בראשית ט יג),

(ה) והמן מאכל פלאי שירד לבני ישראל במדבר (שמות טז טו), (ו) והמטה מטהו של משה רבנו בו בקע את הים ("ואתה, הרם את מטך ונטה את ידך על הים, ובקעהו") (שמות ד יז),

(ח) והשמיר אבן בעלת קשיות גבוהה - שאיתה סותתו אבני המקדש ולוחות הברית - (ראו יחזקאל ג ט), ויש אומרים שמדובר בתולעת ניסית הבוקעת את האבנים, ואף הלוחות נחתכו באמצעותה., (ט) והכתב (דניאל על הכתב שראה בלשאצר: ודנה כתבא די רשים מנא מנא תקל ופרסין), (י) והמכתב והלוחות אותיות פורחות באויר (קבלת הלוחות בפר' כי תשא: "והלוחות מעשה א' המה, והמכתב מכתב א' חרות על הלוחות) (שמות לב טז)

ויש אומרים:

אף המזיקין מחלות שאינן מדבקות, או שדים, וקבורתו של משה שלא נודעה והיתה פלאית (דברים לד ו), ואֵילוֹ האיל שהחליף את יצחק בעקידה של אברהם אבינו (בראשית כב יג).

ויש אומרים, אף צבת - בצבת עשויה הצבת הראשונה. כי ברזל אפשר להחזיק ולייצר רק בעזרת צבת ברזל. אם כן הצבת הראשונה היתה מוכרחה להיות מוחזקת בצבת קודמת. מרעיון זה נגזרה המילה synapse ביוונית. (תוספתא ערובין ח, טז):

חטיבה II: שביעיות

(ז) שבעה דברים בגלם, ושבעה בחכם:

"גולם" הוא אדם שאינו גמור, כמו גוש חומר שעדיין אינו כלי המכונה "גולם", ועליו להשלים את עצמו. אין מדובר בטיפש, שבו נעסוק בהמשך הפרק. המאפיינים של הגולם דומים להפרעת קשב וריכוז.

ראו תוספתא סנהדרין ז, ה להדגמת הדברים.

חכם:

(א) אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין,

(ב) ואינו נכנס לתוך דברי חברו,

(ג) ואינו נבהל להשיב,

(ד) שואל כענין ומשיב כהלכה,

(ה) ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון,

(ו) ועל מה שלא שמע, אומר לא שמעתי,

(ז) ומודה על האמת.

וחלופיהן מי שאינו גולם יכול לחשב מהן חלופיהן בגלם:

השוו להסבר ליקויי המאורות בתוספתא סוכה ב, ה,

(ח) שבעה מיני פרעניות סוגים של בעיות וצרות באין לעולם - על שבעה גופי עברה סוגים של עבירות:

מקצתן מעשרין נותנים מתנות לכהן וללוי ומקצתן אינן מעשרין:

רעב 'של בצורת' באה: מקצתן - רעבים, ומקצתן - שבעים.

גמרו החליטו שלא לעשר: רעב 'של מהומה ושל בצורת' באה.

ושלא לטול את החלה החליטו של להפריש 'חלה' מהבצק של הלחם: רעב של 'כליה' באה.

דבר מחלה הפוגעת באדם ובבהמה (בעיקר כבשים ועזים) - בא לעולם: על מיתות האמורות בתורה עבירות שענשם עונש מוות לפי התורה שלא נמסרו אבל אי אפשר היה לבצע את גזר הדין לבית דין, ועל פירות שביעית מי שאכל או מכר פירות משנת שמיטה שלא כדין.

חרב כינוי למצב מלחמה או לרצח באה לעולם:

המשנה מערבבת, כנראה בכוונה, בין חטאים מהתורה - כגון מיתות שלא נמסרו לבית דין - לבין חטאים על דברי חכמים, כגון סוחרי פירות שביעית.

לגבי המורים בתורה שלא כהלכה, ראו לעיל ג, יא: מדובר ביצירת פירושים לתורה שבכתב בניגוד לתורה שבעל פה. אמנם במשנה עצמה יש מחלוקות, ומי שנאמן לאחת הדעות שם כמובן אינו מביא חרב. נראה שמדובר בעיקר במי שמתנגדים להלכה בכלל, כמושג מחייב, כגון הנוצרים מבית מדרשו של פאולוס

על ענוי הדין משיכת הזמן או תהליכים שאינם ראויים - כמו צעקות על המתדיינים,

ועל עוות הדין הוצאת פסקי דין 'עקומים',

ועל המורים בתורה שלא כהלכה.

(ט) למעשה המשך המשנה הקודמת

לגבי חילול השם השוו לעיל ד, ד.

בעניין מעשר עני, תמוה מדוע אין כמעט בספרות ההלכה התיחסות למעשר זה. וראו דמאי ד, ג-ד.

לעניין הגלות על ע"ז ראו ספרי דברים קמח.

חיה רעה באה לעולם: על שבועת שוא, ועל חילול השם.

גלות באה לעולם:

על עובדי עבודה זרה, ועל גלוי עריות, ועל שפיכות דמים,

ועל השמטת חוסר השמטת הארץ.

בארבעה פרקים תקופות הדבר מתרבה:

ברביעית השנה הרביעית מתוך שבע שנות השמיטה, ובשביעית, ובמוצאי שביעית, ובמוצאי החג חג סוכות נקרא במקרא ובעקבותיו במשנה 'החג', שכן סובבים את המזבח עם ערבות שבכל שנה ושנה.

ברביעית - מפני מעשר עני שבשלישית.

בשביעית - מפני מעשר עני שבששית.

ובמוצאי שביעית - מפני פירות שביעית.

ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה, מפני גזל מתנות עניים הרי שדבר אינו מעיד דוקא על פירות שביעית אלא על מתנות עניים בכלל.

המשניות בחטיבה זו ערוכות סביב המספר 4, ומבוססות על מערכת בינארית של 2X2. תמיד יש אחד טוב, אחד רע ושנים בינוניים.

חטיבה III: טטראדרמות - רביעיות

(י) ארבע מדות באדם:

האומר שלי שלי ושלך שלך כל אחד דואג לעצמו - זו מדה בינונית.

ויש אומרים - זו מדת סדום.

ראו יחזקאל טז מט, שחטא סדום הוא התעלמות מצרכי העניים.

שלי שלך ושלך שלי שיתוף נכסים בלי גבולות. ויש אומרים: הנותן בתנאי שיקבל תמורה. - עם הארץ.

שלי שלך ושלך שלך נותן לאחרים את שלו - חסיד.

שלי שלי ושלך שלי - רשע!

(יא) ארבע מדות בדעות:

נוח לכעוס ונוח לרצות - יצא שכרו בהפסדו.

קשה לכעוס וקשה לרצות - יצא הפסדו בשכרו.

קשה לכעוס ונוח לרצות - חסיד.

נוח לכעוס וקשה לרצות - רשע:

(יב) ארבע מדות בתלמידים.

משניות י-יא עסקו בחסיד לעומת הרשע. כך גם משניות יג-יד. משנה יב ומשנה טו עוסקות בתלמידים ולא בחסידים.

המבנה הוא 2-1-2-1.

מהר לשמוע להבין ומהר לאבד - יצא שכרו בהפסדו.

קשה לשמוע וקשה לאבד - יצא הפסדו בשכרו.

מהר לשמוע וקשה לאבד - חכם לא בהכרח צדיק.

קשה לשמוע ומהר לאבד - זה חלק רע אבל אינו רשע, שכן אינו אשם בחלק הרע שקיבל

(יג) ארבע מדות בנותני צדקה:

החסיד כאן ובמשנה יד קשור למצווה קונקרטית, לא כבמשניות י-יא.

הביטוי "עינו רעה" וכו' נראה מוזר, וזה המסר של המשנה: מי שאינו נותן צדקה - פוגע ברכושו שלו, ואינו שומר עליו (כפי שנראה לעין), כי שנינו: עשר תעשר - עשר בשביל שתתעשר, ומי שלא יתן - לא יתעשר!

הרוצה שיתן, ולא יתנו אחרים - עינו רעה בשל אחרים.

יתנו אחרים, והוא לא יתן - עינו רעה בשלו.

יתן, ויתנו אחרים - חסיד.

לא יתן, ולא יתנו אחרים - רשע:

(יד) ארבע מדות בהולכי לבית המדרש:

הולך ואינו עושה - שכר הליכה בידו.

עושה ואינו הולך - שכר מעשה בידו.

הולך ועושה - חסיד.

לא הולך ולא עושה - רשע:

(טו) ארבע מדות ביושבים לפני חכמים: ספוג, ומשפך, משמרת, ונפה.

השוו לעיל משנה יב. הספוג והמשפך מופיעים גם שם, אבל המשמרת (מכשיר לסינון היין) והנפה רק פה.

מעניין לשאול מה עדיף: הספוג או הנפה? - וראו דברי ר' יהודה בספרי דברים מח, שעדיף הספוג שיכול למיין את דברי התורה שלמד.

ספוג - שהוא סופג את הכל.

משפך - שמכניס בזו ומוציא בזו.

משמרת - שמוציאה את היין וקולטת את השמרים זוכר רק את הדברים השוליים.

ונפה - שמוציאה את הקמח וקולטת את הסלת:

חטיבה IV: זוגות

לגבי אהבת אמנון ותמר, ראו שמואל ב יג.

לגבי אהבת דויד ויהונתן, ראו שמואל א כ טז. בשום מקום לא כתוב שדוד אהב את יהונתן, ואם אהבו, הרי אהבתו היתה תלויה בדבר, שהרי יהונתן הציל אותו. אבל יהונתן אכן אהב את דוד.

(טז) כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר - בטלה אהבה.

ושאינה תלויה בדבר - אינה בטלה לעולם.

איזו היא אהבה התלויה בדבר? - זו אהבת אמנון ותמר.

ושאינה תלויה בדבר - זו אהבת דויד ויהונתן שיהונתן אהב את דוד למרות שלא קיבל ממנו דבר.:

מחלוקת לשם שמים אינה תלויה בדבר, ולכן משנה יז משקפת את משנה טז; אבל הניסוח הוא הפוך: במשנה טז מזכירים דבר שנחשב חיובי (אהבה), ומראים שלעיתים הוא מכיל זוועה כבמקרה של אמנון ותמר, ובמשנה יז מזכירים דבר הנחשב שלילי (מחלוקת), ומראים שלעיתים הוא חיובי.

והשוו לעיל פרק ד משנה יא.

מחלוקת הלל ושמאי עשויה להתפרש גם כמחלוקת שבין שניהם לבין הצדוקים, בדומה למחלוקת קורח ועדתו כנגד משה.

(יז) כל מחלוקת שהיא לשם שמים - סופה להתקיים.

ושאינה לשם שמים - אין סופה להתקיים.

איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים?

- זו מחלוקת הלל ושמאי.

ושאינה לשם שמים - זו מחלוקת קרח וכל עדתו:

השוו יומא ח, ט: המחטיא את הרבים דומה לחוטא בין אדם לחבירו, שאינו יכול לחזור בתשובה על חטא חברו. וראו גם תוספתא יומא ד, י.

וראו את תיאור התשובה של מנשה, דברי הימים ב לג יג, ושל אחאב, מלכים א כא כז-כט, ולעומתם את חטא מי מריבה. כל אלו סותרים, לכאורה, את הנאמר במשנה.

נראה שהתשובה שאינו מספיק לעשות היא על חטאי הרבים, וכך גם הזכות של הרבים עומדת לצדיק, אפילו אם חזר בו וחטא.

(יח) כל המזכה את הרבים - אין חטא בא על ידו.

וכל המחטיא את הרבים - אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

משה זכה, וזכה את הרבים - זכות הרבים תלוי בו,

שנאמר (דברים לג כא): "צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל".

ירבעם חטא, והחטיא את הרבים - חטא הרבים תלוי בו,

שנאמר (מלכים א טו ל): "על חטאות ירבעם [בן נבט] אשר חטא, ואשר החטיא את ישראל":

(יט) כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו - מתלמידיו כלומר בני תרבותו של אברהם אבינו.

ושלושה דברים אחרים - מתלמידיו של בלעם הרשע:

עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה - מתלמידיו של אברהם אבינו.

לעצם ההשוואה בין אברהם לבלעם ראו בראשית רבה נה ח.

משניות יז-יט מחזירות לדיכוטומיה בין צדיקים לרשעים, שבה נפתח הפרק. משנה יט מזכירה גם את ה"עולם" כמסגרת.

עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה - מתלמידיו של בלעם הרשע.

מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע?

תלמידיו של אברהם אבינו, אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא,

שנאמר (משלי ח כא): "להנחיל אהבי יש, ואצרתיהם אמלא".

אבל תלמידיו של בלעם הרשע - יורשין גיהנום, ויורדין לבאר שחת,

שנאמר (תהלים נה כד): "ואתה אלהים תורידם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה הפסוק מצוטט גם על יושבי קרקסיות ותיאטראות, שישבו שם כדי לראות דם ומרמה, והם הם תלמידי בלעם ואנשי התרבות הרומית לא יחצו ימיהם, ואני אבטח בך":

חטיבה V: סיום

(כ) יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי

לעשות רצון אביך שבשמים.

השוו ישעיה מ לא: "קל כנשר" שם הוא השכר, ולא המאמץ לקיים את המצוות!

עז פנים אינו עז כנמר לרצון אביו שבשמים אלא לרצון עצמו, ודינו גיהינום.

גם כאן, כמו בסיום פרק ד, לפנינו לשון של סיום לימוד תורה. כאן הסתיים הפרק.

הוא היה אומר: עז פנים - לגיהנם, ובשת פנים - לגן עדן.

יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך:

(כא) הוא היה אומר:

בן חמש שנים - למקרא צריך להתחיל ללמוד לקרוא - למשל בתורה. וכפי שכתוב: (פר' בשלח) "ביום הראשון מקרא: 'קדש!'",

בן עשר - למשנה משניות נקראים כך על שם שינונם, אך גם בעקבות "ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה" ביהושע - וכן בדומה בפרשיית המלך בפרשת כי תצא,

בן שלש עשרה - למצות מחוייב לקיים את המצוות, ומכונה בימינו "בר מצווה". וכפי שכתוב בנחמיה: "ואת שבת קדשך הודעת להם ומצוות וחקים ותורה צוית להם ביד משה עבדך",

בן חמש עשרה - לתלמוד (בפרשת נצבים) ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו... וכמאמר ישעיה: ה' אלקים נתן לי לשון למודים לעות (לתת עצה או להעיר) את יעף...,

בן שמונה עשרה - לחפה לחופה כלומר מתאים לחתונה ונישואים. (תהלים) ועל מקראה ענן יומם, ועשן ונגה אש להבה לילה, כי על כל - כבוד חֹפֶה (כלומר מכסה),

בן עשרים - לרדוף אחרי פרנסה. (ובפרשת שופטים) צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך,

בן שלשים - לכח (פר' דברים) וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה,

יש המפרשים משנה זו בעניין בניית האדם לקראת היותו משפיע ומנהיג כמאמר (ישעיה יא ב) על הגואל (המשיח): "ונחה עליו רוח ה': רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה - רוח דעת ויראת ה'." אבל נראה שהם טועים, כי הפשט במשנה הוא שהיא משקפת מספרים ממוצעים, ואינה מחייבת. למשל, אין בשום מקום חובה על מי שהגיע לגיל 100 לעבור מן העולם.

המספרים כאן מורכבים משלוש רשימות: סילבוס הלימודים (5, 10, 15), התבגרות פיסיולוגית (13, 18) וסקירה על תולדות האדם הממוצע (20, 30, 40, 50, 60, 70, 80, 90, 100).

בן ארבעים - לבינה להתבוננות בדברים והבנה מתוך כך. (משלי) תֹחלת חכמה - יראת ה', ודעת קדושים - בינה! כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים,

בן חמשים - לעצה יכול לתת עצות שכן יש לו נסיון חיים. (משלי) מים עמוקים - עצה בלב איש, ואיש תבונה - ידלנה. הלוויים היו מפסיקים לעבוד בגיל 50 ומתחילים לתת עצות.,

בן ששים - לזקנה יכול להצטרף למועצת הזקנים. (פרשת קדושים) מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן,

בן שבעים - לשיבה שיער לבן, מצב של מנוחה. (פרשת קדושים) מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן,

בן שמונים - לגבורה שהגיע לגיל זה, ככתוב בתהלים "ימי חיינו בהם... ואם בגבורות - שמונים שנה".,

בן תשעים - לשוח להתחיל להתכופף. אך גם להכיר במקומו בלא גאווה מיותרת. ויש מפרשים בשין שמאלית לשוחח ולהתפלל. (סוף קהלת על הזיקנה) וסגרו דלתים בשוק בשפל קול הטחנה, ויקום לקול הצפור (כלומר השכם בבוקר) וישחו (כאשר מתחילות לשוחח) כל בנות השיר (הציפורים),

בן מאה - כאלו מת היו שראו זאת כמחמאה וטובה - שכן אין לו יותר עסק עם צרות העולם, למרות שהוא חי בו, ועבר ובטל מן העולם:

(כב) בן בג בג אומר: הפך בה בתורה והפך בה, דכלא בך וכולך בה. שהיא כולה בך

תוספות מאוחרות בארמית.

התורה כבר נמצאת בתוכך!

המצווה ללמוד תורה אינה מוטלת רק על המנהיגים, בניגוד למה שהיה אפשר להבין מתחילת המסכת.

ובה תחזי, וסיב ובלה בה, ומינה לא תזוע, ובה תעיין, והזדקן בה, וממנה לא תזוז

שאין לך מדה טובה הימנה:

(כג) בן הא הא אומר: לפום צערא אגרא לפי הצער, כך השכר: