קטגוריה:בראשית יח ב
וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורת הכתיב של הפרק
* * *
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המנוקדת של הפרק
* * *
וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רׇץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה׃
נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המוטעמת של הפרק
עזרה · תרשים של הפסוק מחולק על-פי הטעמים
* * *
וַ/יִּשָּׂ֤א עֵינָי/ו֙ וַ/יַּ֔רְא וְ/הִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑י/ו וַ/יַּ֗רְא וַ/יָּ֤רָץ לִ/קְרָאתָ/ם֙ מִ/פֶּ֣תַח הָ/אֹ֔הֶל וַ/יִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָ/ה׃
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה הדקדוקית של הפרק
* * *
הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת ווסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה. לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
ביאורים: המפרשים עונים לשאלות • ביאור קצר על כל הפרק • ביאור מפורט על הפסוק
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּזְקַף עֵינוֹהִי וַחֲזָא וְהָא תְּלָתָא גּוּבְרִין קָיְמִין עִלָּווֹהִי וַחֲזָא וּרְהַט לְקַדָּמוּתְהוֹן מִתְּרַע מַשְׁכְּנָא וּסְגֵיד עַל אַרְעָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּזְקַף עֵינוֹי וְחָמָא וְהָא תְלָתָא מַלְאָכִין בִּדְמוּת גוּבְרִין קַיְימִין קוֹמוֹי דְאִשְׁתַּלְחוּ לִצְרוֹךְ תְּלַת מִילַיָא אֲרוּם לֵית אַוְשַׁר לְמַלְאָכָא דְשֵׁירוּתָא דְמִשְׁתַּלֵיחָא לְיַתִּיר מִן מִילָא חַד חַד אָתָא לִמְבַשְרָא יָתֵיהּ דְהָא שָרָה יָלְדָה בַּר זָכָר וְחַד אָתָא לְמִישֵׁזְבָא יַת לוֹט וְחַד אָתָא לְמֵיהֲפַךְ יַת סְדוֹם וְיַת עֲמוֹרָה וְכַד חָמִינוּן רָהַט לִקְדָמוּתְהוֹן מִתְּרַע מַשְׁכְּנָא וּסְגִיד עַל אַרְעָא: |
| ירושלמי (קטעים): | תְּלָתָא מַלְאָכַיָא אִשְׁתַּלְחוּ לְוַת אֲבוּנָן אַבְרָהָם וּתְלָתֵיהוֹן אִשְׁתַּלְחִין לִתְלַת מִילִין אֲרוּם לֵית אֶפְשָׁר לְחָד מִן מַלְאֲכֵי מְרוֹמָא דְיִשְׁתַּלַח בִּידֵיהּ יַתִּיר מִן מִילָה חֲדָא מַלְאָכָא קַדְמָאָה אִשְׁתַּלַח לְבַשְרָא לְאָבוּנָא אַבְרָהָם דְהָא שָרָה יָלְדָה לְיִצְחָק מַלְאָכָא תִּינְיָנָא אִישְׁתַּלַח לְשֵׁיזְבָא יַת לוֹט מִגוֹ הֲפֵיכָתָא מַלְאָכָא תְּלִתָאָה אִשְׁתַּלַח לְמֶהְפַךְ לִסְדוֹם וַעֲמוֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם בְּגִין כֵּן הֲוָה פִּתְגָם נְבוּאָה מִן קָדָם יְיָ לְוַת אַבְרָהָם צַדִיקָא וְאִתְגְלֵי עִילוֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ בְּמֵישְׁרֵי חֲזוֹזָא וְהוּא הֲוָה יָתִיב בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא מִתְחַמָם מִן גְזֵירוּתֵיהּ לְתוּקְפָא דְיוֹמָא: |
רש"י
"נצבים עליו" - לפניו כמו (במדבר ב) ועליו מטה מנשה אבל לשון נקיה הוא כלפי המלאכים
"וירא" - מהו וירא וירא ב' פעמים הראשון כמשמעו והשני לשון הבנה נסתכל שהיו נצבים במקום אחד והבין שלא היו רוצים להטריחו ואע"פ שיודעים היו שיצא לקראתם עמדו במקומם לכבודו ולהראותו שלא רצו להטריחו וקדם הוא ורץ לקראתם (כך הגירסא ברש"י ישן) בבבא (מציעא שם) כתיב נצבים עליו וכתיב וירץ לקראתם כד חזיוהו דהוה שרי ואסר פירשו ממנו מיד וירץ לקראתם
מפרשי רש"י
[יב] כי לא אוכל וגו'. ואף על גב דכתיב (ר' להלן יט, יז) "ויניחוהו החוצה וגו'" "כי משחיתים אנחנו וגו'" (שם שם יג), ונראה דהוצאה שהיא קודם השחתה יכול המלאך המהפך לעשות, כיון שאי אפשר להשחית אלא אם כן מוציא את לוט תחלה (להלן יט, כב), אם כן ההוצאה מענין שליחות המהפך, אבל בעת שהוא מהפך לא יכול להציל, שהרי אין לומר שאין לו להפך עד שיהיה לוט ניצול, כיון שכבר הוא מהפך. וכן מה שכתוב "כי משחיתים אנחנו" לפי שעל ידי המלאך המציל את לוט היה יכול המלאך המהפך להפוך, לכך כתיב "כי משחיתים אנחנו":
[יג] ורפאל וכו' הלך משם וכו'. ואם תאמר מנא ליה לומר שהיה כאן מלאך לרפאות את אברהם, שמא לא היה כאן שום מלאך לרפאות את אברהם, ויש לומר שאם כן לא צריך לג' מלאכים, ואילו בשביל להציל לוט ולהפוך את סדום היו יכולים לילך לסדום, ולא יצטרכו לבא אל אברהם ולבא אל ביתו, אבל השתא שאותו שהיה מציל את לוט היה מרפא את אברהם - אתי שפיר, דכולם יבאו אל אברהם; האחד לבשר את שרה, ואותו שהיה מציל את לוט היה צריך לבא לרפאות אברהם, והמהפך את סדום לא היה רשאי לילך בלא אותו המציל את לוט, שלא היה יכול להפוך אם לא שיהיה לוט ניצול קודם, כדכתיב (להלן יט, כב) "כי לא אוכל לעשות דבר וגו'", ולפיכך באו שלשתן אל אברהם:
[יד] הלך להציל את לוט. וקשה והלא אין מלאך אחד עושה שתי שליחות, ויש אומרים דלאחר שגמר שליחותו יכול לעשות שליחות אחרת. וזה אינו, דאם כן בתרי סגי - לרפאות אברהם וילכו משם לעשות שניהם שליחות אחרת. ויש מתרצין דרפואה והצלה חדא מלתא היא. וקשה דבגמרא דידן אמרינן (בבא מציעא דף פו:) שמיכאל שבישר את שרה היה הולך להציל את לוט, ולא שייך למימר כי בשורה והצלה חדא מילתא. ונראה כי מיני השליחות הם ג', שלא יוכל האחד לעשות שליחות חבירו; האחד - הוא טובה גמורה לעשות חסד, והשני - לעשות דין ורעה גמורה לאבד ולהשמיד, והשלישי - כמו ממוצע בין שניהם, ולקיים כל דבר שיהיה מקוים כמו שהוא דרך הנהגת העולם. והשתא לבשר את שרה ליתן לה בן - שהוא חסד גמור ליתן לעקרה (לעיל יא, ל) בן - היה מלאך אחד. ולהפוך את סדום - היה מלאך אחר, שהוא אבוד וכליון לגמרי. ולרפאות את אברהם שיוכל לחיות - הוא מלאך אחר, שזה אין טובה ואין רעה, רק שיהיה עומד קיים כמו דרך העולם. ומפני שאלו דברים אינם זה כמו זה, ולפיכך אין מלאך אחד עושה שתי שליחות, שאין זה שייך לשליחתו של זה. ולפיכך המלאך שריפא את אברהם הלך להציל את לוט, מפני שהצלה גם כן היא עמידת האדם בחייו, ואינו חסד ואינו גם כן אבוד וכליון:
וגמרא דידן סובר שמיכאל הלך להציל את לוט, וכן ראוי לומר, מפני שלוט היה ניצול בשביל זכות של אברהם, כדכתיב (ר' להלן יט, כט) "ויזכור את אברהם וכו'", וגבי אברהם היה חסד ומתנה להציל את לוט בשבילו, שהרי לא נחשב לו הצלת לוט - קיום. ועוד נראה לומר דלעולם נקרא חסד מה שהציל את לוט, דסבירא לן דלוט כיון דלא היה ראוי להיות ניצול - וכל שאר המקומות נהפכו והוא לבד ניצול בזכות אברהם - וכן אמר לוט בעצמו "ותגדל חסדך עלי להחיות נפשי" (ר' להלן יט, יט), שהרי כל שאר מקומות נהפכו, אין זה רק חסד גמור. וכן מה שבשר את שרה להיות לה ולד גם כן - אין ראוי שיהיה לזקינה וזקן חסד כזה, ולפיכך חסד גמור, ומיכאל שבישר את שרה, שהוא מלאך של חסד, הלך להציל את לוט, מפני שלוט היה רשע רק בזכות אברהם ניצול, ולפיכך חסד גמור הוא גם כן. אבל רפאל שריפא אין זה מקרי חסד, כיון שראוי להיות נרפא:
אבל הב"ר (נ, יא) תולה הדבר כמו שאמרנו, מפני שהצלה דומה לרפואה, לפי שהצלה הוא להציל מן הפורענות גם כן, לפיכך אמר שרפאל הציל את לוט, לאפוקי מיכאל שבישר את שרה הוא ליתן בן במתנה, ובהא פליגי:
[טו] לשון נקייה. כלומר המלאכים הם עליון במעלה ובמדריגה מן האדם:
[טז] בב"מ וכו'. נראה דקשה לרש"י דמשמע שלא היו רוצים להטריחו, והלא כתיב "נצבים עליו" שהיו עומדים לפניו, ואם כן היו מטריחים אותו, ומתרץ 'בב"מ (דף פו:) וכו, והשתא לא קשה מידי, דודאי קודם שראו שהיה אסר ושרי - באו אצלו ורצו להטריחו, אבל אחר שראו אותו אסר ושרי - פירשו מאצלו, והיו עומדין במקום אחד קצת רחוק ממנו, כלומר - אין אנו רוצים להטריח אותך, וכאשר ראה זה מיד "וירץ לקראתם". ואם תאמר מנא לן שהיו עומדין במקום אחד, שמא אחר שראו אותו היו פורשים ממנו, ואז היה רץ לקראתם, ויש לומר דאם כן הוי ליה למימר 'וירץ אחריהם', אלא אחר שפירשו למקום רחוק קצת - עמדו ורץ לקראתם:מה שפירש רש"י שאין מלאך אחד עושה ב' שליחות תימה דבפ' חלק איתא שאמר הקדוש ברוך הוא לגבריאל כשאתה הולך לבשל פירות הזקיק להם הרי בישול פירות והריגת סנחרב פענח רזא ונ"ל ליישב דבישול פירות לא קרוי שליחות דמעולם נתמנה גבריאל על בישול פירות וכן משמע לישנא דכשאתה הולך לבשל פירות ודוק כנ"ל:בד"ה שאין מלאך א' כו' שתי שליחות נ"ב ותדע שכתב רש"י מגומגם מאוד וקבלתי מאמ"ז שה"ק דלמא לעולם לא משום שאין מלאך אחד עושה ב' שליחות אלא משום ששלשה היו נזקקין לשליחות אחד על זה אמר תדע ודוק מהרש"ל: בד"ה ורפאל שרפא את אברהם כו' נ"ב ותימה דלמא היה נתרפא מאליו וי"א דאי אפשר שאדם חולה מיד שנתרפא שיהיה בבריאותו שירוץ לפני אורחי' לשמש לפניהם ולי נראה מאחר שהוא לא היה חולה בעבע אם כן בוודאי צריך רפואה וק"ל מהרש"נ:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
נִצָּבִים עָלָיו – לְפָנָיו [כְּמוֹ "וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה" (במדבר ב,כ)], אֲבָל לָשׁוֹן נְקִיָּה הוּא כְּלַפֵּי הַמַּלְאָכִים.
וַיַּרְא – מַהוּ "וַיַּרְא", "וַיַּרְא" שְׁתֵּי פְעָמִים? הָרִאשׁוֹן כְּמַשְׁמָעוֹ, וְהַשֵּׁנִי לְשׁוֹן הֲבָנָה: נִסְתַּכֵּל שֶׁהָיוּ נִצָּבִים בְּמָקוֹם אֶחָד, וְהֵבִין שֶׁלֹּא הָיוּ רוֹצִים לְהַטְרִיחוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִים הָיוּ שֶׁיֵּצֵא לִקְרָאתָם, עָמְדוּ בִמְקוֹמָם לִכְבוֹדוֹ, לְהַרְאוֹתוֹ שֶׁלֹּא רָצוּ לְהַטְרִיחוֹ, וְקָדַם הוּא וְרָץ לִקְרָאתָם. בְּבָבָא מְצִיעָא (פ"ו ע"ב): כְּתִיב "נִצָּבִים עָלָיו" וּכְתִיב "וַיָּרָץ לִקְרָאתָם"? כַּד חָזְיוּהוּ דַּהֲוָה שָׁרֵי וְאָסַר – פֵּרְשׁוּ הֵימֶנּוּ. מִיָּד "וַיָּרָץ לִקְרָאתָם".
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" נצבים עליו" פונים אליו כממתינים לדבר עמו בהיותו פנוי מן המראה הנכבדת כי הממתינים אצל אדם לדבר עמו יקראו נצבים עליו כמו להתאפק לכל הנצבים עליו וכמו וכל העם נצב עליך: " וירץ לקראתם" בטרם יקרכו לדבר עמו: " מפתח האהל" שהתחיל מן הפתח לרוץ לכבודם כי הזריזות לדבר יורה על חשיבותו בעיני המזדרז אליו כענין וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו:
" וישתחו ארצה" כי הי' תארם נורא כאמרו ומראהו כמראה מלאך אלהים נודא מאד וחשב אותם לשלוחי איזה מלך:בכור שור
• לפירוש "בכור שור" על כל הפרק •
(בראשית יח א): "א וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה."
- וירא והנה שלשה אנשים – לפי הפשט: אנשים ממש, כי לא מצינו מלאכים אוכלים ושותים ולנים בבית איש כמו שלנו בבית לוט, אך אמר המלאך למנוח (שופטים יג טז): "אם תעצריני לא אוכל בלחמך". אך אין להשיב על דברי רבותינו (בבא מציעא פו ב), שאף הם כמלאכים לדעת אשר בארץ. ומיהו אסור להורות לפני המינין שהיו מלאכים, שהוא ראייה להם על תרפותם שאכל. מכאן תשובה למינין, שאומרים שאֵילו שלשה הם שלשה חלקים של אלוה; אם כן למה הוצרך החלק האחד ליכנס באשה, הוא הנצרי, ליקח בשר, הלא כאן היה להם בשר לשלשתם ואכלו ושתו ולא נכנסו במעי אשה? [הג"ה].
- כאן מתגלות כמה וכמה תופעות מעניינות במקום אחד: פירוש על פי הפשט, יחד עם התבטלות ל"דברי רבותינו", ובנוסף פולמוס נגד הנוצרים (שמסתבר שגם הוא הביאו לפרש "לפי הפשט" אחרת מחז"ל), כולל גם עוקץ חוזר, "תשובה למינין". בנוסף יש כאן מקרה מעניין של "בעיית ההגהות", שכן בסוף הפירוש כתוב "הג"ה", אך לא ברור מהיכן היא מתחילה, והאם היא של המחבר או של מגיה מאוחר.
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אלשיך
העוברים והשבים באים אצלי תאמר משמלתי באים אצלי, אמר לו הקב"ה עד שלא מלתה היו בני אדם ערלים באים אצלך עכשיו אני בכבודי בא ונגלה עליך הה"ד וירא אליו ה' כו' ע"כ:
והנה ראוי להעיר מה ראה על ככה אברהם לטעון נגד מאמרו יתברך, מי שלא פצה את פיו באמור אליו ה' קח נא את בנך את יחידך כו' לאמר לו הלא אתה אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע, איך בציווי זה בקש טענה ליפטר, וגם מה לו ולעוברים ושבים ערביים ערלים נגד צוויו יתברך. ועוד תשובתו יתברך עכשיו אני בכבודי בא כו', האם לו יונח שלא היה בא ונגלה עליו היה הדין עם אברהם לעבור ציוויו יתברך. וגם נשים לב אל אומרו בכבודי כי מי לא ידע כי בכבודו בא. וגם איך למד זה מאומרו וירא כו' שאומר הה"ד וירא כו':
אך לזה נקדים כי הנה ידענו כי על שלשה דברים העולם עומד על התורה כו', ואמרו רבותינו ז"ל (בשמות רבה) [במדבר רבה] (יב יד) כי משנברא העולם עד מתן תורה היה העולם עומד על עמוד אחד שהוא גמילות חסדים הוא של אברהם, והוא כמו שאמרו ז"ל שהיה כמריש שבאמצע הבירה שסובל קורות שמכאן ומכאן, כך הדורות שלפניו ושלאחריו היו סמוכים עליו: ונבא אל הענין והוא כי בעל המאמר הוקשה לו אומרו וירא אליו ולא אמר אל אברהם. על כן אמר כי עברו דברים בין אברהם ובינו יתברך, כי אברהם בענותנותו היה חש יותר על קיום העולם מהנוגע אל עצמו, על כן על אומרו יתברך קח נא את בנך כו' לא דבר מאומה. אך על ענין המילה להיותה דבר זר בעיני ההמון, באומרם היתכן ברא אלהים אדם שיחשוב לבעל מום עד החסיר מאשר ברא אלהים לשיהיה שלם. והיא תמיהת טורנוסרופוס, מעשה הקב"ה נאים או מעשה בני אדם נאים כו' (תנחומא פרשת תזריע ה). על כן אמר אברהם הנה אין העולם מתקיים אלא על ידי גמילות חסדים שאני עושה, והנה על ידי מצוה זו יתבטל, כי תאמר משמלתי יהיו באים, ואם כן איך אעשה הגמילות חסדים, ולמה לא תדחה מצוה אחת מפני מה שמקיים העולם. אז השיב לו הוא יתברך ואמר שעד שלא מלתה כו', לומר הנה גדול יהיה כחך על ידי המילה לקיים העולם מעתה. כי הלא עד כה היו ערלים אשר השכינה רחוק מהם כנודע, ועם כל זה על ידם שהיית גומל להם חסד היה העולם מתקיים, כי גם שלא היתה שכינה שורה בעולם, לא יבצר שזכות הגמילות חסדים היה משפיע שפע לקיימו. כל שכן עכשיו שעל ידי המילה תשרה עליך שכינה שתהיה ממש מרכבה אליה. ולא עוד אלא שיבחר בך מבמלאכי מרכבתו שיניח אותם ויעשה מרכבה ממך. נמצא יהיה זה העולם כעולם המלאכים, ואיך לא יתקיים העולם אז יותר. וזהו אומרו אני בכבודי בא, כלומר בארבע מחנות מרכבתי בא ומניח אותם ונגלה עליך, כלומר עליך ממש כי אעשה מרכבה ממך כמפורש כל מאמר זה למעלה בפרשת ציווי המילה. וכן היה כי בא במלאכי מרכבתו ונתראה עליו ממש, ואת מלאכי מרכבתו הלביש כאנשים ויציבם לפני אברהם שיגמול להם חסד. ועל כן היטיב אשר דבר אל נא תעבור מעל עבדך שהוא מהיותו יתברך עליו ממש כאשר יבא בס"ד. ואמר הה"ד וירא אליו ה' כו' והוא לומר כי בזה יתיישב אומרו אליו, שהוא אל הנימול שהענין היה בזכות המילה כמדובר למעלה. וגם בזה יתיישב שלא מצינו דבר אליו דבר, אך אין זה כי אם להודיע מציאות המראה שהיתה ביתר שאת על הקודמת להניח מרכבת מלאכיו לעשות מרכבה ממנו:
(ב) ובזה נבא אל ענין הכתובים, אמר הנה עוד קנה מעלה חמישית, והיא כי על ידי מילה זכה כי בא הוא יתברך במרכבת מלאכיו והניחם ועשה מרכבה מאברהם. וזהו "וישא עיניו וירא" כי נשא עיניו למעלה מעצמו, וירא בשכינה על ראשו שעשה מרכבה ממנו. "והנה שלשה אנשים נצבים עליו" כלומר שלא ראה אותם באים מרחוק ומתקרבים עד גשתם אליו, כדרכן של בני אדם, כי אם "והנה כו' נצבים עליו", כי אחר ש"וישא עיניו" למעלה "וירא" בשכינה וכשבא מיד להביט למטה, "והנה שלשה אנשים נצבים עליו" וירא היותם נצבים לפניו כהרף עין. והוא כי הוא יתברך בעשותו מרכבה מאברהם הוריד מלאכי מרכבתו מיכאל גבריאל רפאל והציבם לפניו מלובשים כאנשים למען זכות את אברהם להסעידם:
והנה אברהם בשתי ראיות אלו שראה ראה עצמו במבוכה גדולה. והוא כי הלא אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה מח ט) שפתח אהלו היה לפני אורך הדרך, ובראותו כי לא ראה אותם באים בדרך ומתקרבים כי אם נצבים לפניו כנופלים מן השמים כאשר היה, ועל כן לא יבצר מלעלות על לב אברהם אולי מלאכים הם. ומה גם לרבותינו ז"ל (שם יא) שאמרו כי אמר וסעדו לבכם ולא לבבכם כד"א ולחם לבב אנוש יסעד, על שהמלאכים אין להם אלא לב אחד, באופן שלא יבצר לפחות מלהסתפק אם מלאכים המה או בני אדם קלי המרוץ מאד שעל ספק זה לא אמר לבבכם:
ומה שהיה נדון בקרבו אולי מלאכים היו, כי על כן לא ראם באים בדרך כי אם נצבים לפניו כרגע, והיו בדמות אנשים מלובשים גשמיות, הוא כי האלהים עשה למען יקיים בהם מצות גמילות חסדים שיתן לפניהם ויאכלו. או אפשר כי אנשים הם קלי המרוץ כי טרם ירגיש אותם מרחוק ראם נצבים עליו. על כן אמר הנה שתי מעלות טובות זכיתי עתה אחד היותי מרכבה אל השכינה שנית מצות גמילות חסדים. אם אטפל במצות גמילות חסד אולי השכינה תסתלק מעלי, ואם אמרתי לפניו יתברך שאל נא יעבור ויעזוב אותי, אולי אצטרך להאריך בתחינה ובין כך ובין כך יסתלקו האנשים, כי גם אם הם אנשים, כאשר קלו מנשרים לבא יקלו להסתלק, ואוי לי אם אומר להם תחלה המתינו לי עד דברי בו יתברך, כי כן לא יעשה להתחיל לדבר בם טרם אדבר עמו יתברך כי הוא מיעוט דרך ארץ. על כן לתקן את הכל עשה בחכמה ולא דבר אתם דבר, רק רמז להם שהיה חפץ לדבר בם כדי שיתעכבו. ועל כן "וירץ לקראתם" - עם היותו קרוב - "מפתח האהל", למען יבינו כי חושק לדבר בם וזה הוא אם אנשים הם. ואם הם מלאכים על כן "וישתחו ארצה". ועל ידי כך בטח לבו שימתינו לו ולא יסעו בעוד ידבר עמו יתברך, כי המה יכירו כי חפצו בם ולא ישקוט עד ידבר אתם:
(ג) ואז דבר אתו יתברך ואמר "אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך" על מלאכי מרכבתך. והוא, שאם מלאכים הם יסתלקו להיות מרכבה אל השכינה, וימנע ממנו מצות גמילות חסד, וגם היותו מרכבה אל השכינה. ואם אנשים הם לבל יחסר ממנו היותו מרכבה אל השכינה בעוד שמתעסק בגמילות חסדים. ומה גם לרבותינו ז"ל (בראשית רבה מח י)
שאמרו כי על ידי גמילות חסד זה זכו בניו במדבר ובארץ ולעתיד למתנות גדולות עד מאד:אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
אכן כוונת הכתוב הוא לפי מה שנתגלה בסוף הענין כי מלאכים היו ובאו בדמות אנשים להתאכסן אצל אברהם לסיבות ידועות לזה אמר וירא והנה וגו' פירוש מה שהוא נראה הוא אנשים ואינם כן, ואם היה אומר וירא שלשה אנשים יהיה דובר שקרים ח"ו, ואומרו נצבים לומר כי אברהם להכרתו במשרתי עליון הכיר בהם שהיו ממונים על דבר פי' הכיר בהם שהיו שלוחים אל אברהם לצורכו כמו שכן היה א' לרפאותו וא' לבשר כעת חיה וגו', וא' הגם שהיה הולך להפוך את סדום אף על פי כן לחיבת אברהם היה עומד מעוכב מלכת עד אשר דבר ה' אליו והיה מה שהיה ואז פנה והלך לו הרי כי כל העמדתו היתה עליו:
עוד ירמוז על זה הדרך אנשים נצבים פי' עומדים בדמות אנשים, עליו פי' על סיבתו לצורך הכנסת אורחים, והכיר בהם כי (הם) מלאכי אלהים הם כי צורת המלאך לא תתעלם. וצא ולמד מאשת מנוח (שופטים, יג) ומכל שכן אברהם שמכירם היה לשעבר. ואומרו וירא היה נראה לומר שראיה זו שנית היא הכרתם היותם מלאכים אלא שאין צורך לזה וכבר רמז הכתוב שהכירם אלא שמודיע הכתוב שבראיה שראה אותם נתרפא ממכאובו ועמד ורץ לקראתם, כי המלאך יראה מרחוק ואין הבדל לבחינת הרוחניות למנוע הרפואה ותכף ומיד עשה שליחותו רפאל וירפאהו, ולצד הרגשה זו וישתחו ארצה למשרתי עליון:ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
אמר: עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באין אצלי; תאמר משמלתי שאין באים אצלי? אמר לו הקב"ה: עד שלא מלת היו בני אדם ערלים באים אצלך; עכשיו אני ופמליא שלי נגלין לך. הדא הוא דכתיב: וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו.
וירא, וירא בשכינה, וירא במלאכים. אמר רבי חנינא: שמות חודשים עלו בידם מבבל. ריש לקיש אמר: אף שמות מלאכים; מיכאל, גבריאל, רפאל. אמר ר' לוי: אחד נדמה לו בדמות סירקי ואחד נדמה לו בדמות נווטי ואחד נדמה לו כדמות ערבי. אמר: אם אני רואה שכינה ממתנת להם אני יודע שהן בני אדם הוגנים, ואם רואה אני אותם שהן חולקין כבוד זה לזה וכו'. כיון שראה שהשכינה ממתנת להם וחולקין כבוד זה לזה, ידע שהן הוגנים. אמר ר' אבהו: פוולונו של אברהם אבינו מפולש היה כהדא דרומלוס, אמר: אם אני רואה אותם שהפליגו וכו', אני יודע שהן באין אצלי. כיון שראה אותם שהפליגו, מיד וירץ לקראתם:
כתיב: וישא עיניו וירא, וכתיב: וירץ לקראתם? כד חזיוה דהוה קא שרי ואסר, פירשו. מיד וירץ לקראתם:
מאן נינהו שלשה אנשים? מיכאל, גבריאל ורפאל. מיכאל בא לבשר את שרה, ורפאל בא לרפאות את אברהם, [ו]גבריאל בא להפוך את סדום. והכתיב: "ויבואו שני המלאכים סדומה"? ההוא דאתא לשזביה ללוט. דיקא נמי דכתיב "ויהפך".
מאי שנא גבי אברהם דכתיב: כן תעשה כאשר דברת, ומאי שנא גבי לוט דכתיב: "ויפצר בם מאד"? מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול:
אמר ר' יוחנן: גדולה הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש, דקתני: מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש. רב דימי מנהרדעא אמר: יותר מהשכמת בית המדרש, דקתני מפני האורחים ברישא. אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, דכתיב: ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך. אמר ר' אלעזר: בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, אין קטן אומר לגדול: המתן עד שאבוא אצלך; אבל בהקב"ה כתיב: אל נא תעבור מעל עבדך. אמר ר' יוחנן: ששה דברים שאדם עושה אותם, אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן: הכנסת אורחים, וביקור חולים, והשכמת בית המדרש, ועיון תפילה, והמגדל בניו לתלמוד תורה., והדן את חבירו לכף זכות. ובהני שייכי נמי כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולן:
כל שמות האמורים באברהם קודש, חוץ מזה שהוא חול, ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך. חנניה בן אחי ר' יהושע ור' אליעזר משום ר' אלעזר המודעי אמרו: אף זה קודש. כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה? כמאן? כאותו הזוג:
יקח נא. אמר לו הקב"ה: אתה אמרת "יקח", בו בלשון אני גואל את בניך, "ולקחתי אתכם לי לעם". הרי בעולם הזה; בעולם הבא מנין? "ולקחתי אתכם אחד מעיר":
רבי אליעזר בשם ר' סימון אמר, אמר הקב"ה לאבינו אברהם: אתה אמרת: יקח נא מעט מים, חייך שאני פורע לבניך; הדא הוא דכתיב: "אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר". הרי במדבר; בארץ כנען מנין? "ארץ נחלי מים" וגו'. לעתיד לבוא מנין? "ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים". אתה אמרת: ורחצו רגליכם, חייך שאני פורעה לבניך, "וארחצך במים". הרי במדבר; בארץ מנין? "רחצו הזכו". לעתיד לבוא מנין? "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון". אתה אמרת: והשענו תחת העץ, חייך שאני פורע לבניך, "פרש ענן למסך". הרי במדבר; בארץ מנין? "בסכות תשבו שבעת ימים". לעתיד לבוא מנין? "וסוכה תהיה לצל יומם". אתה אמרת: ואקחה פת לחם, חייך שאני פורע לבניך, "הנני ממטיר לכם לחם". הרי במדבר; בארץ מנין? "ארץ חטה ושעורה". לעתיד לבוא מנין? שנאמר: "יהי פסת בר בארץ בראש הרים". "ואל הבקר רץ אברהם", חייך שאני פורעה לבניך, "ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים". הרי במדבר; בארץ מנין? "ומקנה רב היה לבני ראובן". לעתיד לבוא מנין? "והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר". "והוא עומד עליהם", חייך שאני פורעה לבניך, "וה' הולך לפניהם יומם". הרי במדבר; בארץ מנין? "אלהים נצב בעדת אל". לעתיד לבוא מנין? "עלה הפורץ לפניהם":
ורחצו רגליכם. אמרו לו: שמא כערביים חשבתנו, שמשתחוים לאבק רגליהם? כבר יצא ממך ישמעאל.
אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת הוא בעצמו, עשה הקב"ה לבניו על ידי עצמו; וכל מה שעשה אברהם למלאכים על ידי שליח, עשה הקב"ה לבניו על ידי שליח. ואל הבקר רץ אברהם, "ורוח נסע מאת ה'" וגו'. ויקח חמאה וחלב ויתן לפניהם, "הנני ממטיר לכם לחם". והוא עומד עליהם, "הנני עומד לפניך שם על הצור". "ואברהם הולך עמם לשלחם", "וה' הולך לפניהם יומם". "יקח נא מעט מים", "והכית בצור ויצאו ממנו מים". ופליגא אדר' חמא בר חנינא: בשכר שלש זכו לשלש. בשכר חמאה וחלב, זכו למן; בשכר "והוא עומד עליהם", זכו לעמוד הענן; בשכר "יקח נא מעט מים", זכו לבארה של מרים.
כתיב "ואקחה פת לחם", וכתיב: ויקח חמאה וחלב? אמר רבי אליעזר: צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה; רשעים אומרים הרבה, ואפילו מעט אינם עושים. מעפרון, דכתיב: "ארץ ארבע מאות שקל כסף", וכתיב: "וישמע אברהם" וגו'; והוא לא שקל מניה אלא קנטרי.
כתיב קמח וכתיב סלת? מכאן שהאשה צרה עיניה באורחין יותר מן האיש:
אמר רבי יצחק: בתורה בנביאים ובכתובים מצינו דהדא פתא מזוניתא דלבא. בתורה, ואקחה פת לחם וסעדו לבכם. בנביאים, "סעד לבך פת לחם". בכתובים, "ולחם לבב אנוש יסעד". אמר רבי אחא: "וסעדו לבבכם" אין כתיב כאן, אלא וסעדו לבכם; הדא אמרה שאין יצר הרע שולט במלאכים, דאמר ר' אחא: "שיתו לבכם לחילה", הדא אמרה שאין יצר הרע לעתיד לבוא.
כי על כן עברתם על עבדכם. מיום שברא הקב"ה את עולמו הייתם מזומנים לבוא אצלי. ויאמרו כן תעשה כאשר דברת: אנו אין לפנינו אכילה ושתיה; אתה שלפניך אכילה ושתיה, כן תעשה לעצמך כאשר דברת. יהי רצון שתזכה לעשות סעודה אחרת לבר דכר דיתיליד לך.
וימהר אברהם האהלה אל שרה וגו', מהרי שלש סאים. תשע סאין אפה: שלש לעגות, שלש לחביץ, שלש למיני מלטמיא. לושי ועשי עוגות. הדא אמרה פרוס הפסח היה. רבי יונה בשם ר' חמא בר חנינא: הוא מדבר סין, הוא מדבר אלוש, הוא מדבר קדש. מאיזה זכות זכו ישראל שנתן להם מן במדבר? בזכותו של אברהם, שאמר: לושי ועשי עגות.
ואל הבקר רץ אברהם. אמר ר' לוי: רץ לקדם אותה אומה שכתוב בה: "עגלה מלומדה אוהבת לדוש".
ויקח בן בקר. יכול גדול? תלמוד לומר רך. אי רך, יכול חסול? תלמוד לומר וטוב.
ויתן אל הנער. זה ישמעאל, כדי לזרזו במצוות:
מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא ושכור לנו פועלין, והלך ופסק להן מזונות. וכשבא אצל אביו, אמר לו: בני, אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו אי אתה יוצא ידי חובתך, מפני שהן בני אברהם יצחק ויעקב! אלא עד שלא יתחילו במלאכה, צא ואמור להם: אין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד. ר' שמעון בן גמליאל אומר: אינו צריך, הכל כמנהג המדינה. למימרא דסעודה דאברהם עדיפא מדשלמה? והכתיב: "ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כור סלת וששים כור קמח", והללו לעמילן של טבחים ולציקי קדירה; ואלף נשים היו לו לשלמה, וכל אחת ואחת עשתה בביתה כך, סבורה שמא אצלה סועד היום. ואילו גבי אברהם כתיב: ואל הבקר רץ אברהם וגו', ואמר רב יהודה אמר רב: בן בקר, אחד; רך, שנים; וטוב, שלשה! אמר ליה: התם תלתא תורא לתלתא גברי; הכא לישראל כלהו, שנאמר: "יהודה וישראל רבים כחול הים". רך וטוב, ואימא חד, כדאמרי אינשי: רכיך וטב? אמר ליה: לכתוב קרא "רך טוב", מאי רך וטוב? לדרשא. אימא תרי? מדטוב לדרשא, רך נמי לדרשא. מתיב רבא בר עולא: ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו? כל חד וחד יהביה לחד נער.
ויקח חמאה וחלב ובן בקר אשר עשה. קמא קמא דתקן אתייה לקמייהו. כל כך למה? אמר רב יהודה אמר רב: כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל.
והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. אמר ר' תנחום בר חנילאי: לעולם אל ישנה אדם ממנהג המדינה, שהרי משה עלה למרום ולא אכל ולא שתה, ומלאכי השרת ירדו למטה ואכלו ושתו. אוכלין ושותין סלקא דעתך? אלא נראין כאילו אוכלין ושותין:
ויקח חמאה וחלב. המעולה אחד מששים, בינוני אחד ממ', הקיבר אחד מכ'. ר' יונה אומר: המעולה אחד ממאה, בינוני אחד מנ', הקיבר אחד מכ'. ופת היכן היה? אפרים מקשאה תלמידו של ר' מאיר בשם ר' מאיר: שרה אמנו פרסה נדה ונטמאת העיסה. רבנן אמרי: אפילו פת הביא לפניהם; ומה אם דברים שלא אמר להם הביא לפניהם, דברים שאמר להם על אחת כמה וכמה.
והוא עומד עליהם. הכא את אמר: והוא עומד עליהם, ולהלן את אמר: "נצבים עליו"? אלא עד שלא יצאו ידיהם, "נצבים עליו"; וכיון שיצאו ידיהם, והוא עומד עליהם. אימתו מוטלת עליהם, מיכאל מרתת, גבריאל מרתת. אמר ר' תנחום משום ר' אלעזר ור' איבו בשם ר' מאיר: מתלא אמר, עלת לקרתא הלך בנימוסה. למעלה שאין אכילה ושתיה, עלה משה ונדמה להם: "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי". אבל למטה שיש אכילה ושתיה, והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. וכי אוכלין היו? אלא נראין כאוכלין, וראשון ראשון מסתלק. ישמור אדם דברים בלבבו שלא יאכל עם עם הארץ על השולחן, מפני שעמי הארץ ממעטין במעשרות ובשביעית. הכתוב אומר: "מה לתבן את הבר", כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו. וכן דוד הוא אומר: "לא ישבתי עם מתי שוא שנאתי קהל מרעים וגו' ארחץ בנקיון כפי וגו' אל תאסוף עם חטאים נפשי". לעולם ירבה אדם סעודתו עם תלמיד חכם, ולא עם עם הארץ, לפי שלאחר שעה מספרין עליו לשון הרע. לעולם יטול אדם רשות מרבו ואחר כך יעשה רצון תלמידי חכמים הבאין אליו, שנאמר: "אם נא מצאתי חן בעיניך" וגו':
האומר שלא אכלו המלאכים אצל אברהם לא אמר כלום, אלא בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טורח שהטריח פתח להם הקב"ה פיהם ואכלו, שנאמר: עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. בשכר קיתון של מים שרחצו ידיהם נתן הקב"ה באר לישראל מ' שנה, בזמן שישראל עושין רצונו – משכמת והולכת ונובעת במקום שישראל חונים; ובזמן שאין ישראל עושין רצונו היתה מאחרת בשעה בשתים בשלש בארבע בחמש, עד שיוצאים תלמידי חכמים ונערים וקטנים ואומרים: "עלי באר בזכות אברהם יצחק ויעקב, בזכות משה ואהרן ומרים", ואחר כך הולכת ונובעת בין שבט יהודה לשבטו של יששכר, שנאמר: "באר חפרוה שרים" וגו'. וכל המרבה סעודתו עם עם הארץ אין דבריו נשמעין, וסוף שהמחלוקות רבות עליו, ומזלזל תורתו ומחלל שמו של מקום, ומאלמן את אשתו ומייתם את בניו, ואינו ממלא את ימיו, וקושר שם רע לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות:
משום אדם אחד אמרו: גדולה צדקה, שמיום שנברא העולם ועד אותה שעה הרי זה משתבח, וקולט עצמו מדינה של גיהנם, שנאמר: "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'", ואין יום רעה אלא יום דינה של גיהנם, שנאמר: "וגם רשע ליום רעה". ואומר: "אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת". אבותינו הראשונים, מפני מה זכו בעולם הזה ולימות המשיח ולעולם הבא? מפני שנהגו עצמן בצדקה, שנאמר: "כי ידעתיו" וגו'. יצחק לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר: "ויזרע יצחק", ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר: "זרעו לכם לצדקה". יעקב לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר: "קטנתי מכל החסדים", אין קטנתי אלא מעט, ואין מעט אלא צדקה, שנאמר: "טוב מעט בצדקה". משה לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר: "צדקת ה' עשה". אהרן לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר: "תורת אמת היתה בפיהו", ואין אמת אלא צדקה שנאמר: "אמת מארץ תצמח" וגו'. דוד לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר: "וצדקתך לבן מלך". אף הקב"ה נשתבח בצדקה, שנאמר: "והאל הקדוש נקדש בצדקה". אף כסא הכבוד נשתבח בצדקה, שנאמר: "צדק ומשפט מכון כסאך". אדם נותן צדקה לחבירו, מתכוון אליו שיחיה ולא ימות; אף הקב"ה נותנה שיחיה ולא ימות, שנאמר: "וצדקה תציל ממות". מנין אתה אומר שמי שיש ספוק בידו לעשות צדקה ואינו עושה, לקיים נפשות ואינו מקיים, גורם מיתה לעצמו? שנאמר: "ויען נבל אל עבדי דוד ויאמר מי דוד ומי בן ישי ולקחתי את לחמי" וגו', וכתיב: "ויהי כעשרת הימים ויגף ה' את נבל". מנין שמארכת ימיו של אדם? שנאמר בשלוח הקן, במצוה קלה שבתורה: "למען ייטב לך והארכת ימים"; קל וחומר לצדקה שהיא חמורה בתורה, מנין שהיא מביאה את האדם לחיי העולם הבא? שנאמר: "אשרי האיש אשר לא הלך" וגו', וכתיב: "אשרי שומרי משפט עושי צדקה" וגו'; מה אשרי האמור להלן בן העולם הבא, אף אשרי האמור כאן בן העולם הבא. מנין ששוות לתורה? שנאמר: "אם בחקותי תלכו", ואומר: "ונתתי שלום בארץ", ובצדקה הוא אומר: "והיה מעשה הצדקה שלום". ומנין שהתורה משולה בצדקה, שנאמר: "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות" וגו'. ומנין שהיא ממהרת להביא את ימות המשיח ואת ימות הגאולה? שנאמר: "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי" וגו'. ומנין שהיא מעלה ומושיבה את נותנה כנגד כסא הכבוד? שנאמר: "הולך צדקות ודובר מישרים" וגו' "הוא מרומים ישכון".
ואל הבקר רץ אברהם. ברח מלפניו ונכנס למערת המכפלה, ונכנס אחריו שם, וראה שם אדם ועזרו שוכבים וישנים ונרות דולקים עליהם וריח טוב עליהם כריח ניחוח. לפיכך חמד מערת המכפלה, אמר לבני יבוס (והלא חתיים היו? אלא על שם העיר יבוס נקראו יבוסים), לקנות מהם בממכר זהב ובכתב עולם לאחוזת קבר, ולא קבלו עליהם. התחיל כורע ומשתחוה להם, שנאמר: "וישתחו אברהם לפני עם הארץ". אמרו לו: כרות עמנו ברית ושבועה שאין זרעך יורש את עיר יבוסי, ואנו מוכרין לך. כרת עמהם ברית ושבועה. מה עשו אנשי יבוס? עשו להם צלמי נחושת והעמידו אותן ברחוב העיר וכתבו עליהם ברית שבועת אברהם. וכשבאו ישראל לארץ, כתיב: "ואת היבוסי יושב ירושלים" וגו'. ודוד המלך רצה להכניס ולא הניחוהו, שנאמר: "ויאמרו אנשי יבוס לא תבוא הנה." וכי מה היה כוחן של אנשי יבוס לומר לדוד לא תבוא, והיו ישראל כחול הים? אלא מכוח השבועה. "עד הסירך העורים והפסחים", אלו הצלמים, שעינים להם ולא יראו ורגליהם ולא יהלכון:
אמר הקב"ה לאברהם: בזכות שלש ריצות שרצת, חייך כשאבוא ליתן תורה לישראל שאני רץ בפניהם. ג' ריצות שרץ אברהם, "וירץ לקראתם", ואל הבקר רץ אברהם, "וימהר אברהם". ופרע לו הקב"ה, "ויאמר ה' מסיני בא" וגו':
רבי סימון בשם ר' אלעזר אמר: מי שעושה חסד עם מי שאינו צריך חסד. אברהם עשה חסד עם מלאכי השרת, דכתיב: והוא עומד עליהם וגו'; ראה מה פרע לו הקב"ה לבניו, המן והבאר והשליו, וענני כבוד מקיפין אותן. והרי דברים קל וחומר: ומה זה שעשה חסד עם מי שאינו צריך חסד, כך פרע לו הקב"ה, מי שעושה חסד עם מי שצריך חסד על אחת כמה וכמה. דבר אחר: ומה אם מי שלא עשה חסד עם מי שאין צריכין חסד, עמון ומואב עם ישראל, דכתיב: "על דבר אשר לא קדמו" וגו'; וכי צריכין היו? והלא כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר היה המן יורד והבאר עולה והשליו מצוי וענני כבוד מקיפין עליהן. מה פרע להו הקב"ה? "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'". והרי דברים קל וחומר: ומה מי שלא עשה חסד עם מי שאין צריכין חסד, כך פרע להן הקב"ה, מי שהוא עושה חסד עם מי שהוא חייב לו, כגון יתרו עם משה דכתיב: "ויאמר אל בנותיו ואיו וגו' קראן לו ויאכל לחם", בשכרו האכילו דכתיב: "וגם דלה דלה לנו", פרע לו הקב"ה בימי שאול, דכתיב: "ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשיתה חסד" וגו'. וכי עם כל ישראל עשה יתרו חסד? והלא עם משה בלבד עשה! אלא למדך שכל מי שהוא עושה חסד עם אחד מגדולי ישראל, מעלין עליו כאילו עשה חסד עם כל ישראל. והלא דברים קל וחומר: ומה אם מי שעושה חסד עם מי שהוא חייב לו, ראה מה פרע לו הקב"ה שכרו, מי שעושה חסד עם מי שאינו חייב לו על אחת כמה וכמה:
"ויאמרו אליו איה שרה אשתך". אי"ו נקוד, למ"ד אינו נקוד. אמר רבי אלעזר: בכל מקום שאת מוצא כתב רבה על הנקודה, את דורש את הכתב. נקודה רבה על הכתב, את דורש את הנקודה. כאן שהנקודה רבה על הכתב את דורש את הנקודה, איו אברהם? כשם שאמרו לאברהם איה שרה, כך אמרו לשרה: איו אברהם?
ויאמר הנה באהל. הדא הוא דכתיב: "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תבורך". ר' אלעזר אמר: מנשי בני המדבר.
דבר אחר: איה שרה אשתך. יודעין היו היכן היתה; אלא להודיע ששרה אמנו צנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה. רבי יוסי בר חנינא אמר: כדי לשגר לה כוס של ברכה. תנא בשם רבי יוסי: למה נקוד על איו שבאליו? למדתך תורה דרך ארץ, שישאל אדם באכסניא שלו. והאמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה? על ידי בעלה שאני.
אחרי בלותי היתה לי עדנה. אחר שנתבלה הבשר נתפשטו הקמטים וחזר היופי למקומו. גדול השלום, שהקב"ה שינה בו, שנאמר: "ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי":
ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך. בפסח נולד יצחק, מנלן? דכתיב: "כעת חיה למועד הזה". אימת קאי? אלימא בפסח וקאמר בעצרת, בחמשין יומי מי קא ילדה? אלא דקאי בעצרת וקאמר בתשרי, אכתי בחמשא ירחי מי קא ילדה? אלא דקאי בתשרי וקאמר בניסן. אכתי בשיתא ירחי מי קא ילדה? אותה שנה מעוברת היתה. סוף סוף כי מדלי מר ימי טומאה בצרי להו? אמר מר זוטרא: אפילו למאן דאמר יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, יולדת לשבעה יולדת למקוטעין, שנאמר: "ויהי לתקופות הימים ותהר חנה ותלד", מעוט תקופות שנים ומעוט ימים שנים. ושרה שומעת, מכאן שהנשים צייתניות הן וכו' (ברמז כ"ד):
והוא אחריו, זה ישמעאל. והוא אחריו, מפני היחוד. והוא אחריו, המלאך הרגיש שבאה אורה.
ואברהם ושרה זקנים. אמר ר' יוחנן, כבר כתיב: ואברהם ושרה זקנים; מה תלמוד לומר "ואברהם זקן בא בימים"? אלא לפי שהחזירם הקב"ה לימי נערותן, נצרך פעם שניה "ואברהם זקן". אמר ר' אמי: כאן זקנה שיש בה לחלוחית, להלן זקנה שאין בה לחלוחית. חדל להיות לשרה ארח כנשים. כמה דאת אמר: "וכי תחדל לנדור"; פסק, כמה דאת אמר: "וחדל לעשות הפסח".
ותצחק שרה בקרבה לאמר. זה אחד מן הדברים ששנו לתלמי המלך (כתוב ברמז ג'). אחרי בלותי היתה לי עדנה. האשה הזאת, כל זמן שהיא ילדה יש לה תכשיטין, ואני אחרי בלותי היתה לי עדנה, תכשיטין, כמה דאת אמר "ואעדך עדי". האשה הזאת כל זמן שהיא ילדה יש לה עמו ולדות. דבר אחר: עדנה – עדנין; וסתנית. ואדני זקן, טוחן ולא פולט. אמר ר' יהודה בשם ר' סימון: אתם מילדים עצמכם ומזקינים אדוניכם! ואני זקנתי מלעשות נסים. בר קפרא אמר: גדול השלום ששינה הכתוב; היא אמרה ואדני זקן, והקב"ה אמר "ואני זקנתי", כדי להטיל שלום בין אברהם לשרה.
היפלא מה' דבר. רבי יודן בר רבי סימון אמר: משל לאחד שהיו בידו שני קופליות, הוליכן אצל נפח, אמר ליה: יכול אתה לתקנם? אמר ליה: לבראתן כבתחילה אני יכול, ולתקנם איני יכול? כך לבראתן כבתחילה אני יכול, ולהחזירן לימי נערותן איני יכול?
ותכחש שרה לאמר. מכאן שהנשים פסולות לעדות; ואילולי שאמר הקב"ה לאברהם שהוא נותן בן משרה – לא היתה יולדת, שלא האמינה. ויאמר לא כי צחקת. מעולם לא נזקק הקב"ה לדבר ולהסיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת, ואף היא על ידי עילה. רבי אבא בר כהנא אמר בשם רבי אורי: כמה כרכורין כרכר כדי להסיח עמה, ויאמר לא כי צחקת. רבי אליעזר אומר, והכתיב: "ותקרא שם ה' הדובר אליה"? על ידי מלאך. והכתיב "ויאמר ה' לה"? רבי חמא אמר: על ידי מלאך. רבי יוסי בן זמרא אמר: על ידי שם.
ואברהם הולך עמם לשלחם. מתלא אמר: אוכלת? אשקיית? לוואית! כך ואברהם הולך עמם לשלחם:
וה' אמר המכסה אני מאברהם. רבי יצחק פתח: "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב". כל מי שמזכיר את הצדיק ואינו מברכו עובר בעשה, מה טעם? "זכר צדיק לברכה". וכל המזכיר רשע ואינו מקללו עובר בעשה, מה טעם? "ושם רשעים ירקב". ארור המן ארורים בניו, חרבונה זכור לטוב. מצינו שהקב"ה מזכיר שמן של ישראל ומברכן, שנאמר: "ה' זכרנו יברך". אין לי אלא ששים רבוא, מנין שכל אחד ואחד מישראל שהקב"ה מזכיר שמו ומברכו? שנאמר:" וה' אמר המכסה אני" וגו', וכתיב "ואברהם היה יהיה", לא הוה צריך קרא למימר אלא "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה", אלא אמר הקב"ה: הזכרתי את הצדיק ואיני מברכו? ואברהם היו יהיה:
אמר רבי אלעזר: מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים, שנאמר: כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו', וכתיב: "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה". ומקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים, שנאמר: "ואנשי סדום רעים וחטאים", וכתיב: "וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט" וגו'. למה גלה לו? לפי שהיה אברהם מהרהר בלבו על דור המבול, אפשר שלא היו בהם צדיקים שיסלח להם הקב"ה בזכותם? תדע לך שאף בסדום אמר: "האף תספה צדיק עם רשע". למה חלילה לך שני פעמים? בעולם הזה ובעולם הבא:
בתחילה היה סוד ליראים, "סוד ה' ליראיו". ואחר כך לישרים, "ואת ישרים סודו". ואחר כך לנביאים, "כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים". אמר הקב"ה: אברהם זה ירא שמים, שנאמר: "כי ירא אלהים אתה"; אברהם זה ישר, שנאמר: "מישרים אהבוך"; אברהם זה נביא, שנאמר: "כי נביא הוא", ואיני מגלה לו? אמר ר' יהושע בן לוי: משל למלך שנתן פרדס מתנה לאוהבו. לאחר זמן בקש המלך לקוץ מתוכו חמשה אילני סרק. אמר המלך: ואלו מן פטריקון שלו הייתי מבקש, לא היה מעכב; ומה בכך? נמלך בו. כך אמר הקב"ה: כבר נתתי הארץ מתנה לאברהם, שנאמר: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", וחמשה כרכין הללו בתוך שלו הן. ואלו מן פטריקון זה הייתי מבקש, לא היה מעכב; ומה בכך? נמלך בו. למלך שהיה לו שלשה אוהבים וכו' (כדכתוב ברמז ל"ד). דבר אחר: למלך שהיה לו סנקתדרין אחד, ולא היה עושה דבר חוץ מדעתו. פעם אחת בקש לעשות דבר חוץ מדעתו. אמר המלך: כלום עשיתי אותו סנקתדרין שלי, אלא שלא לעשות דבר חוץ מדעתו? כך אמר הקב"ה: כלום קראתי לאברהם איש עצתי, אלא שלא לעשות דבר חוץ מדעתו? דאמר ר' יודן: כך אמר הקב"ה: הרי יש שם לוט בן אחיו, ואיני מגלה לו? ורבנן אמרי: כבר קראתי[ו] אביהן של כולן, "כי אב המון גוים נתתיך"; דנין את הבן בלא דעתו של אב? גיהנם גליתי לו, מתן תורה גליתי לו; דינה של סדום מחר, ואיני מגלה לו? ר' אחא בשם ר' שמואל בר נחמן בשם ר' נתן אמר: אפילו הלכות ערובי חצרות היה אברהם יודע, אפילו שם חדש שעתיד הקב"ה לקראות לירושלים, שנאמר: "בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'", היה אברהם יודע. ר' חייא ורבנן דתמן בשם ר' יהודה: אין לך כל יום ויום שאין הקב"ה מחדש הלכה בבית דין העליון, מה טעם? "והגה מפיו יצא", ואין הגה אלא דברי תורה, שנאמר: "והגית בו יומם ולילה"; אפילו אותה הלכה היה אברהם יודע.
ואברהם היו יהיה. רבי תנחום בשם ר' ברכיה: בשרו שאין העולם חסר משלשים צדיקים כאברהם.
כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'. ר' יודן בשם ר' אלכסנדרי: לעשות צדקה ומשפט, זו גמילות חסדים. רבנן אמרי: זו בקור חולים. ר' יהודה בר ר' סימון אמר: בתחלה צדקה ולבסוף משפט, הא כיצד? אברהם היה מקבל עוברים ושבים. משהיו אוכלין ושותין הוה אמר להו: ברך! אמרו ליה: מה נימא? אמר: ברוך אל עליון שאכלנו משלו. אם קבל עליו וברך, הוה אכיל ושתי ואזיל; ואם לאו, הוה אמר ליה: הב מה דעלך, והוה אמר ליה: מה אית לך עלי? אמר ליה: חד קשיטה דחמר בעשרה פולרין, וחדא ליטרא דקופר בעשרה פולרין, וחד עיגול דפיתא בעשרה פולרין. מאן יהב לך חמרא במדברא? מאן יהב לך קופר במדברא? מאן יהב לך פיתא במדברא? מאן יהב לך עיגולא במדברא? מן דהוה חמי ההיא עקתא דהוה עקי ליה הוה אמר: ברוך אל עליון שאכלנו משלו; הוי מתחילה צדקה ולבסוף משפט. למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר לו אין כתיב כאן, אלא דבר עליו וכו':
זה שאמר הכתוב: "ויקרא המלך לגבעונים והגבעונים לא מבני ישראל המה". דוד גזר עליהן; אמר דוד: ג' סימנין יש באומה זו: רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים. רחמנים, "ונתן לך רחמים". ביישנים, דכתיב: "ובעבור תהיה יראתו על פניכם". גומלי חסדים, דכתיב: "כי ידעתיו למען אשר יצוה" וגו'. כל מי שיש בו שלשה סימנין הללו, ראוי להדבק באומה זו, וכל מי שאין בו שלשה סימנין הללו אין ראוי להדבק באומה זו:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
רבי עובדיה מברטנורא
• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית יח ב.
וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו
אברהם יושב בפתח אוהלו, אולי מנמנם או רק עוצם את עיניו, והנה להפתעתו הוא מתעורר ורואה שלושה אנשים ניצבים מעליו. אולי האנשים עמדו לפניו וחיכו זמן מה, ואולי הם עשו בכוונה רעש קל כדי להעירו.
אברהם היה בעל רכוש רב מאוד, ככתוב: "וְאַבְרָם, כָּבֵד מְאֹד, בַּמִּקְנֶה, בַּכֶּסֶף ובַּזָהָּב" (בראשית יג ב), בעל צבא חזק ותקיף, "ויַָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר ושְּׁלֹשׁ מֵאוֹת" (בראשית יד יד), ו-"נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנו"ּ (בראשית כג ו). הוא לבטח פחד מאוד כשנוכח לגלות שזרים באו וניצבו מעליו:
- איך הכלבים לא נבחו ולא הזהירו אותו?
- איך הבקר, שעמד במרחק ריצה, לא געה למראה הזרים?
- איך שומריו לא ראו אותם?
- איך רועי הצאן שלו לא באו להזהיר אותו?
כבר ההופעה המיוחדת הזו רמזה לאברהם שאורחיו הם אנשים מיוחדים במינם ושמגיע להם כבוד רב.
למה האנשים באו?
הדבר היחיד שהם עשו היה להודיע לשרה על התעברותה העתידית, "שׁוֹב אָשׁובּ אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ" (ביאור:בראשית יח י), מכאן שזו היתה הסיבה לבואם.
שרה צחקה. זה אומר שאברהם לא סיפר לה על כך מקודם ושזו הפעם הראשונה שהיא שומעת זאת.
אז למה הוא לא אמר לה?
אברהם פחד לספר לה כדי שהוא לא יהיה כמצחק בעיניה, ואכן שרה צחקה למלאך ולאלוהים כאשר היא שמעה זאת. שרה היתה עושה ממנו קציצות – "זאת הדרך שלך לנסות לבוא אלי" היתה שואלת בסרקסטיות ומסרבת.
וַיָּרָץ לִקְרָאתָם
כאשר לוט ראה את המלאכים האלה, הוא קם לקראתם והשתחווה אפים ארצה (בראשית יט א) אבל לוט לא רץ כמו אברהם. כנראה הם היו ממש לפניו בשער העיר.
לפי הכתוב, אברהם "רץ לקראתם", כלומר הם לא היו במרחק נגיעה ממנו אלא רחוקים מעט, אחרת הוא לא היה יכול לקום ולרוץ לקראתם. למרות חום היום וגילו המתקדם של אברהם (בן 99), גיל שבוודאי אינו מתאים לריצה, אברהם חלק כבוד לאורחיו ורץ אליהם, במקום לקרוא להם לבוא אליו. כאשר אברהם רץ לקראת המלאכים הוא הודיע להם שהוא האיש החשוב במחנה ושזרים חשובים בעיניו, כמו כן הוא הודיע לאנשיו שהכל תחת שליטתו ושאין לו צורך בהגנה או עזרה.
אברהם הושיב את הזרים תחת העץ, הביא להם מים, והזמין אותם לרחוץ את רגליהם (בראשית יח ד). הוא לא הביא להם כסאות או כרים נוחים לישיבה, אלא הזמין אותם להישען כנגד העץ. אחר כך הוא הביא להם אוכל, "וְהואּ עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, ויַֹּאכֵלו"ּ. במידה מסוימת אברהם מנע מהזרים להתקרב לאוהלו ולאוהל הנשים, וכדי להסתיר זאת הוא חלק להם כבוד רב ושירות שהוא מעל ומעבר.
הרשימה המלאה של דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לפסוק זה
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
דפים בקטגוריה "בראשית יח ב"
קטגוריה זו מכילה את 16 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 16 דפים.