ביאור:משנה אבות פרק ד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת • משנה עם מפרשים

מסכת אבות: א ב ג ד ה ו

מסכת אבות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו

בפרק זה מצביעה המשנה על אמיתות שאינן ניכרות במוסכמות החברה האנושית הרגילה. שיא הפרק הוא במשנה יז, בטענה שהעולם הבא, הנסתר מהעין - אמור לכוון את פעולות האדם בעולם הזה.

ר' עקיבא, שהיה דומיננטי בפרקים הקודמים, אינו מופיע בפרק זה, אלא רק תלמידיו. יתכן שהעורך מבקש להנגיד אותו מול שלושת חבריו לכניסה לפרדס.

העולם הנסתר מהעין

חטיבה I: הכבוד ושפלות הרוח

(א) בן זומא אומר: איזהו חכם? - הלומד מכל אדם

שנאמר (תהלים קיט צט): "מכל מלמדי השכלתי, כי עדותיך שיחה לי".

השוו תמיד לב א.

החטיבות הבאות מתיחסות לתורה (חכם), לדין ולעושר.

שלוש התכונות הראשונות (חכם גיבור ועשיר) מוכרות מספרות חז"ל כתכונות המאפיינות נביאים, למשל, וראו ירמיה ט כב. אבל כל ארבע התכונות הן המומלצות ע"י סוקרטס כתכונות שיש לשאוף אליהן. לכן יש לראות את דברי בן זומא כהתכתבות עם הפילוסופיה היוונית.

איזהו גבור? הכובש את יצרו, שנאמר (משלי טז לב): "טוב ארך אפים מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר."

איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר (תהלים קכח ב): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך".

"אשריך" - בעולם הזה, "וטוב לך" - לעולם הבא.

איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר (שמואל א ב ל): "כי מכבדי אכבד, ובזי יקלו":

הפרדוקסים במשנה

מכיוון שחונכנו לאור המשנה הזאת עוד מילדות, ההוראות נראות לנו הגיוניות. ננסה להראות את המקוריות בארבעת חלקיה:

חכם - מקובל שחכם הוא מי שיודע יותר מכולם, ומי שיכול לקבל מידע מכל אדם ייחשב לטיפש. מחדשת המשנה שדוקא חכם אמיתי הוא מי שיש לו את הצניעות לשמוע כל אחד, שהרי לכל אדם יש ידע שאין לך. אם במהלך חייך תקשיב לכל אדם, גם אם בעיניך הוא טיפש ממך, תהפך לחכם אמיתי.

גיבור - גיבור הוא איש חזק שעושה מעשי גבורה שאדם שקול לא היה עושה. בימינו המילה משמשת לתיאור אדם אמיץ, אך בעבר היא כוונה יותר לתיאור התנהגות ברברית, בדומה להתנהגות המצטיירת מפעולותיו של שמשון הגיבור או הרקולס. וראו מכילתא שירה ד. החידוש של המשנה שגיבור איננו זה שעושה את מעשיו ללא מחשבה על העתיד, אלא דוקא זה המתגבר על האינסטינקטים שלו ועושה פעולות שקולות (גם אם הם אמיצות).

עשיר - גם בימינו הרוב משייכים עושר לרדיפה אחר ממון, ויש מדריכים המסבירים כיצד להיות עשירים על ידי יוזמה קבועה של דרכים חדשות לעשות כסף. המשנה חולקת על הגישה הזאת ומסבירה שעושר הוא יחסי, ואם אדם אוסף עושר יותר ממה שהוא צריך הוא לא יהיה מאושר - לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

מכובד - אנשים רמי מעלה בדרך כלל לא יתייחסו לאנשים פחותים כיוון שזה יפגע בכבודם. המשנה מחדשת שדוקא מי שמכבד את הפחותים ממנו, דוקא יעריכו ויכבדו אותו יותר.

השוו לעיל ב, א. הסיבה שבגללה הורה רבי להזהר במצווה קלה היא שאין אתה יודע מתן שכרה. בן עזאי אומר ששכר מצוה - מצוה, ולכן אין לבוז לשום מצוה - אפילו קלה, אלא יש לרוץ אליה. במשנה ג הוא מרחיב רעיון זה.

לעניין "מצוה גוררת מצוה" ראו מדרש תנחומא כי תצא. כתוצאה מהטענה הזאת קובע הספרי דברים עט שיש טעם לשמור אפילו מעט מהתורה, כי השמירה תתקדם ותכלול עוד ועוד.

לדוגמא ל"עבירה גוררת עבירה" ראו ספרי דברים קפו.

(ב) בן עזאי אומר, הוי רץ למצוה קלה, ובורח מן העבירה.

שמצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה.

ששכר מצוה - מצוה, ושכר עבירה - עבירה:

(ג) הוא היה אומר: אל תהי בז לכל לשום אדם, ואל תהי מפליג מרחיק, לא מאמין לכל דבר,

בן עזאי מנסח במילים משלו את דברי בן זומא במשנה א, על הצורך לכבד את הבריות. אבל כאן הנימוק הוא לא כדי שתחשב מכובד, אלא כי כך נכון, כי לכל אדם יש לפחות סיטואציה אחת שבה הוא ראוי לכבוד.

ניתן לפרש את דבריו גם לאור האימרה המחייבת ללמוד מ"כל אדם", שהרי "כל אדם" יש לו לפחות שעה שבה ראוי ללמוד ממנו.

שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום:

המשנה הזו היא מפי חכמים מוקדמים יחסית, מתקופת יבנה.

הפסוק שמצטט ר' לויטס בנוי מהרכבת פסוקים שיצר בן סירא מאיוב יד יט ומאיוב כה ו.

ר' יוחנן מזכיר את הפסוק שמואל ב יב יב, ומרחיב אותו גם למחלל את השם בשגגה, שהרי חילול השם הוא בעיני הבריות, ונמדד לפי התוצאה ולא לפי הכוונה, וראו גם מכילתא בא יג. אבל מבחינת הכפרה יש הבדל בין השוגג, שיכול להביא קרבן - לבין המזיד, שחייב כרת. והשוו תוספתא סוטה ו, ד, שם טוען ר' עקיבא שהמחלל ש"ש בסתר מחסכין עליו, ואין נפרעים ממנו.

(ד) רבי לויטס איש יבנה אומר: מאד מאד הוי שפל רוח,

שתקוות אנוש - רימה (בן סירא ז, טז)

רבי יוחנן בן ברוקא אומר: כל המחלל שם שמים בסתר - נפרעין ממנו בגלוי.

אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם:

חטיבה II: מניעים ללימוד התורה

משנה ה מצביעה על סיבות פסולות ללימוד התורה, ומשנה ו - על הדרך הנכונה.

ניכרת התיחסות לדברי בן זומא "איזהו חכם..." במשנה א.

מי "מספיקין בידו"? - כנראה משמים, והשוו יומא ח ט,

וראו ספרי דברים מא, שם מעדיפים את התלמוד אפילו אם אינו מעשי וניתן ליישום, בניגוד לאמור כאן.

(ה) רבי ישמעאל [בנו] אומר: הלומד תורה על מנת ללמד - מספיקין בידו ללמוד וללמד.

והלומד על מנת לעשות - מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות.

רבי צדוק אומר: אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום מעדר לחפור בהם.

וכך היה הלל אומר: "ודאשתמש בתגא - חלף" (לעיל א, יג).

הא למדת: כל הנהנה מדברי תורה - נוטל חייו מן העולם:

השוו למשנה א: הדרך לכבוד היא התורה, ולא לכבד את הבריות!

המכבד את התורה וזוכה לכבוד - עליו להזהר שלא יעשה את דברי התורה עטרה להתגדל בה!

חילול התורה דומה לחילול ה' שהופיע במשנה ד.

(ו) רבי יוסי אומר: כל המכבד את התורה - גופו הוא עצמו מכובד על הבריות.

וכל המחלל את התורה - גופו מחולל על הבריות:

חטיבה III: דין וגבורה

(ז) רבי ישמעאל בנו אומר: החושך עצמו מן הדין - פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא.

והגס לבו בהוראה - שוטה רשע וגס רוח:

ר' ישמעאל עוסק בענייני הדין, ומבטא יראת הוראה. והשוו לעיל א, ח: "אל תהיו כעורכי הדיינים". אבל ראו דעת חכמים בתוספתא סנהדרין א, א, שדיני ממונות ביחיד.

הדיין המוצלח הוא הגיבור, הכובש את יצרו (משנה א) ואינו אומר לחבריו "קבלו דעתי".

(ח) (הוא היה אומר:) אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד הוא הקב"ה.

ואל תאמר "קבלו דעתי" כשאתה יושב בראש בית דין אל תלחץ על שאר הדיינים לקבל את דעתך, שהן רשאין ולא אתה:

חטיבות IV-V הן משל תלמידי ר' עקיבא.

חטיבה IV: העושר והשכר בעולם הזה

מקיים את התורה - ראו דברים כז כו.

בתחילת המשנה המ' היא ציון מצב, כאילו כתוב "בעוני", "בעושר"; ובסופה היא ציון סיבה: בגלל העושר או בגלל העוני.

כאן מתיחסת המשנה למימרה "איזהו עשיר" במשנה א.

(ט) רבי יונתן אומר: כל המקיים את התורה מעוני - סופו לקיימה מעושר.

וכל המבטל את התורה מעושר כי הוא עשיר ועסוק בנכסיו - סופו לבטלה מעוני כי לא יהיה לו כסף לקיימה:

ראו ביאור על משנה זו בתניא חלק א ל.

וראו קהלת רבה ז: "איזהו תלמיד חכם? כל שהוא מבטל עסקיו מפני משנתו"

לגבי שפלות הרוח - השוו לעיל משנה ד. כאן ההוראה באה בהקשר של לימוד התורה.

(י) רבי מאיר אומר: הוי ממעט בעסק, ועסוק בתורה.

והוי שפל רוח בפני כל אדם.

ואם בטלת מן התורה - יש לך בטלים הרבה כנגדך.

ואם עמלת בתורה - יש [לו] שכר הרבה לתן לך:

לשון המשנה "העושה... קונה" דומה לדברי יהושע בן פרחיה לעיל א, ו.

מקובל להסביר שהדין שעליו מדבר ר' אליעזר הוא הדין לעתיד לבוא, אבל אם כך מה המשמעות של ה"תריס מפני הפורענות"?

גם ההקשר אינו מרמז על דין לעתיד, ולכן עדיף להסביר את דבריו בהקשר של העולם הזה, כהמשך של משנה י - זה השכר שמקבל העמל בתורה.

(יא) רבי אליעזר בן יעקב אומר:

העושה מצוה אחת - קונה לו פרקליט אחד.

והעובר עברה אחת - קונה לו קטיגור אחד.

תשובה ומעשים טובים - כתריס כמו מגן בפני הפורענות.

חטיבה V: לומד התורה וחבריו

ראו לקמן ה, יז: ר' יוחנן מדבר על כנסיה, ושם מדברים על מחלוקת.

רבי יוחנן הסנדלר אומר: כל כנסיה התכנסות, התארגנות חברתית שהיא לשם שמים - סופה להתקיים.

ושאינה לשם שמים - אין סופה להתקיים:

ראו לעיל ב, י.

המימרה מותאמת לאווירת בית מדרש שבו יש מורים, חברים ותלמידים, ואילו ר' אליעזר דיבר על אדם שחי מחוץ לבית המדרש.

וראו מכילתא עמלק א א, על היחסים בין משה אהרון ויהושע, וראו נוסחה בסוף מכילתא עמלק ב א. והשוו לדברי אנטיגנוס בעניין מורא שמים.

(יב) רבי אלעזר בן שמוע אומר: יהי כבוד תלמידך חביב עליך ככבוד חברך

וכבוד חברך - כמורא רבך,

ומורא רבך - כמורא שמים:

על האחריות בלימוד התורה: טעות בלימוד עלולה לגרום לשומעים לחשוב שמותר לעשות את האסור, וראו מכות ט א, וראו ברכות ד, ב..

והשוו לעיל משנה ד: אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם.

מקור האימרה של ר' שמעון בספרי במדבר קיט. שם מוזכר כתר תורה כעדיף על הכהונה והמלכות, למרות שאינו מוגבל למוצא מסוים. ר' שמעון צועד צעד נוסף ומעלה את כתר שם טוב מעליו, אבל הלל לא סבר כך, ראו לעיל ב, ז.

(יג) רבי יהודה אומר: הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון.

רבי שמעון אומר: שלשה כתרים הם: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות,

וכתר שם טוב עולה על גביהן:

(יד) רבי נהוראי אומר: הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך,

איך ללמוד תורה: עליך לגלות ממקומך הטבעי, וללמוד עם חברים, ולא לבד. וראו גם לעיל משנה יב, וכן לעיל א, יא: הזהרו שלא תחובו גלות - אלא גלו למקום תורה.

הפסוק במשלי מעמיד מול בינתך את יראת ה'. ר' נהוראי מעמיד מולה את בינת חבריך!

שחבריך יקימוה בידך.

"ואל בינתך אל תשען" (משלי ג ה):

ר' ינאי מצביע על אי היכולת האנושית להסביר את העולם הזה, שבו אין קשר בין העושר והשלוה לבין קיום התורה, בניגוד למשנה ט לעיל.

לדברי ר' מתיא בן חרש: ראו לעיל משנה ג, ומשנה יד, וכן ברכות יז א, על ריב"ז.

וראו לעיל א, טו. יתכן להציג את המשניות המתחילות "הוי" כדרשות על פרק א.

בירושלמי סנהדרין ד ח מובא משל הפוך.

(טו) רבי ינאי אומר: אין בידינו אין לנו הסבר לא משלוות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים.

רבי מתיא בן חרש אומר: הוי מקדים בשלום כל אדם.

והוי זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים:

חטיבה VI: העולם הזה והעולם הבא

במשניות טז-יז מציג ר' יעקב לראשונה בפרק - את העולם הבא, כשכר על חיי העולם הזה, ואת היחסים בין העולמות, כתשובה אפשרית לתלונה של ר' ינאי במשנה טו. בכך מוצג העולם הזה כעולם לא שלם. בכך (ורק בכך!) דומה המשנה למשנה א. לעניין דימויו לפרוזדור ראו תוספתא ברכות ו, כא.

העולם הבא נועד להשלים את השכר בעולם הזה, ולא לקיים מצוות נוספות. לכן אין לו קיום בלי העולם הזה.

יתכן גם להסביר את העולם הבא כשלב שבו אנחנו נהנים או מצטערים על מעשינו, ולא בהכרח כעולם הבא אחר המוות.

(טז) רבי יעקב אומר: העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא.

התקן עצמך בפרוזדור, מבואה כדי שתכנס לטרקלין: סלון

(יז) הוא היה אומר: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה - מכל חיי העולם הבא.

ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא - מכל חיי העולם הזה:

החטיבה עוסקת ביחס למי שנמצא במצוקה: ידיד או אויב.

חטיבה VII: יחס למי שנמצא במצוקה

(יח) רבי שמעון בן אלעזר אומר:

"בשעה שמתו מוטל לפניו" מזכיר את "תקוות אנוש רימה" ממשנה ד, וכעסו של הקב"ה במשנה יט מזכיר את ההיפרעות ממחלל ה' שם.

אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו, ואל תשאל לו בשעת נדרו,

ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו:

(יט) שמואל הקטן אומר: (משלי כד, יז-יח) "בנפל אויביך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך,

פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו":

חטיבה VIII: הלומד, המלמד וגילם

משנה זו מתפרשת בדרך כלל כעידוד ללימוד בזמן הילדות. אבל ניתן לפרשה גם להפך, כאיפיון של הלומד המבוגר שמביא עימו לתורתו נסיון חיים רב.

אלישע מדבר על גילו של הלומד, ור' יוסי ורבי עוסקים בגיל המורה: לדעת ר' יוסי זקנת המורה מבטיחה בשלות, ולדעת רבי לא.

לשון "הלומד" מחזירה אותנו למשנה ה, מסגרת פנימית.

עריכת הפרק מזכירה את שלושת תלמידי ר' עקיבא שנכשלו ויצאו מן העולם (ראו משנה כא, וראו תוספתא חגיגה ב, ג): בן זומא (משנה א), בן עזאי (משנה ב) ואלישע בן אבויה. יש בפרק איזכור למוות, להיפגעות וליציאה מן העולם (משנה יד ומשנה יח). לכן עוסקים כאן ביחסים בין המורה ותלמידיו.

(כ) אלישע בן אבויה אומר: הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על ניר חדש.

והלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על ניר מחוק.

רבי יוסי בר יהודה איש כפר הבבלי אומר: הלומד מן הקטנים, למה הוא דומה?

לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו.

והלומד מן הזקנים, למה הוא דומה? לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן.

רבי אומר: אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו.

יש קנקן חדש מלא ישן, וישן - שאפילו חדש אין בו:

חטיבה IX: העולם הזה והשאול

בלשון אחרת נאמר הרעיון הזה ע"י ר' יהושע: לעיל ב, יא.

(כא) רבי אלעזר הקפר אומר: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם:

ר' אלעזר מלמד את הרעיון של הדין אחרי המוות, בניגוד לר' עקיבא לעיל ג, טז, שהציג את דין האמת בעולם הזה. מצד שני, הביטוי "לידע להודיע" וכו' מכוון גם כנגד הגנוסטיים, ("היודעים") שהאמינו שהבורא אינו האל, ושהשאול בית מנוס להם.

ר' אלעזר מסכים עם ר' עקיבא שהקב"ה הוא הדיין וכו', שהרי הוא המתאים לכך ביותר, אבל לא בעולם הזה.

דבריו דומים לדברי עקביא בן מהללאל, לעיל ג, א, וניתן לראות בפרקים ג-ד יחידה שלמה וסגורה.

הביטוי "ברוך הוא" הוא נוסחה של פתיחת או סיום הלימוד, כמו בפתיחת המדרש על ארבעה בנים בהגדה של פסח. הוא מרמז על סיום המסכת בנקודה זו בעבר.

(כב) הוא היה אומר: הילודים - למות, והמתים - להחיות, והחיים - לדון.

לידע להודיע ולהודע שהוא אל, הוא היוצר, הוא הבורא, הוא המבין,

הוא הדיין, הוא עד, הוא בעל דין, והוא עתיד לדון.

ברוך הוא, שאין לפניו לא עולה ולא שכחה

ולא משוא פנים ולא מקח שוחד - שהכל שלו.

ודע, שהכל לפי החשבון.

ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך,

שעל כרחך אתה נוצר, [ועל כרחך אתה נולד], ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת,

ועל כרחך אתה עתיד לתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא: