פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת סוטה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת סוטה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

השקיית הסוטה ותוצאותיהעריכה

חטיבה I: סדר השקיית הסוטהעריכה

חטיבה I מקבילה לחטיבה III. המבנה הזה מעמיד את חטיבה II כעיקר הפרק, והנושא המגדרי שם חוזר בחטיבה IV.

בכל הפרק הקודם החזיקה האשה את המנחה בכפיפה מצרית.

עכשיו המנחה מועברת לכלי שרת ומונפת. המניפה היא האשה, ומנחה אותה הכהן ולא בעלה.

(א) היה הכהן נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית

ונותנה לתוך כלי שרת, ונותנה על ידה.
וכהן מניח ידו מתחתיה ומניפה:


השקיית האשה מופיעה פעמיים בכתוב: לפני הקטרת המנחה (במדבר ה כד) וגם אחריה (שם כו). זאת הסיבה למחלוקת.

יתכן גם שר' שמעון חושש שהיא תמות לפני ההקרבה.

(ב) הניף והגיש, קמץ והקטיר, והשאר נאכל לכהנים.

היה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה.

רבי שמעון אומר: מקריב את מנחתה, ואחר כך היה משקה

שנאמר (במדבר ה כו) "ואחר ישקה את האשה את המים".

אם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה - כשרה:


זכות האשה לסרב לשתות היא חידוש של חז"ל. והשוו לעד שאמר "איני נשבע", בתוספתא ז, ב.

במקרה הראשון אין מים, ולכן יכולה האשה לסרב לשתות. וראו תוספתא גיטין ב, י, שהמגילה צריכה להכתב לשם האשה הזאת.

במקרה השני אינה שותה, כי הודתה.

במקרה השלישי חוזרים לדין המקראי, כי אסור לאפשר לה לסרב לאחר שהקהילה "שילמה את המחיר" של מחיקת השם. המים מאררים ואת האשה מערערים. לערער קשור לרע ולפגיעה גופנית.

(ג) עד שלא נמחקה המגילה אמרה "איני שותה" - מגילתה נגנזת, ומנחתה מתפזרת על הדשן. אם הועברה לכלי שרת, ראו משנה ה

ואין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת.

נמחקה המגילה, ואמרה "טמאה אני" - המים נשפכין, ומנחתה מתפזרת על הדשן.

נמחקה המגילה, ואמרה "איני שותה" - מערערים אותה, ומשקין אותה בעל כרחה:


חטיבה II: השקיית הסוטה: תורת האשהעריכה

בתורה שבכתב אין המים ממיתים את הסוטה אלא מנפחים את בטנה ומפילים את ירכה. כאן היא מתה. אבל מיד דנים בשאלה מדוע אינה מתה, וכנראה שהיו דברים מעולם.

הרעיון ש"זכות תולה", כלומר דוחה את מותה - מבוסס על המקרא: ראו מלכים א יא יב, מלכים א כא כט ועוד.

הויכוח אם הזכות תולה לה או לא, מבוסס על שיקולים מוסריים - ואולי נובע מהעובדה שהיו סוטות שלא מתו. חכמים רצו ליצור בין הנשים חרדה מהמים אבל הם ידעו שבדרך כלל הסוטה אינה מתה מהמים.

בן עזאי מניח שאשה שלמדה תורה אינה חסינה בפני חטא וקנאה. אולי ההפך: לימוד התורה מיועד למצבים של שתיית המים. בכך הוא אולי מוביל לטענה של ר' אליעזר: אם זה מה שהוא מלמד אותה, ומסביר לה שלא תמות מהמים - הרי גרם לה לסטות, ועדיף שלא ילמדה כלל.

(ד) אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאת גידין

והם אומרים: "הוציאוה (הוציאוה)", שלא תטמא את העזרה!

אם יש לה זכות - היתה תולה לה.

יש זכות תולה שנה אחת, יש זכות תולה שתי שנים, יש זכות תולה שלש שנים.

מכאן אומר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה

שאם תשתה, תדע שהזכות תולה לה.

רבי אליעזר אומר: כל המלמד את בתו תורה - כאלו מלמדה תיפלות!

רבי יהושע אומר: רוצה אשה בקב ותיפלות - מתשעה קבין ופרישות!

הוא היה אומר: חסיד שוטה, ורשע ערום,
ואשה פרושה, המגזימה בפרישות ומכות פרושין אנשים המתחזים לצדיקים ופרושים - הרי אלו מכלי עולם:



(ה) רבי שמעון אומר: אין זכות תולה במים המרים.

ר' שמעון סובר כתנא קמא במשנה ד. השיקול שלו הוא פוליטי, ואינו מוסרי. יתכן שהסיבה שחכמים חלקו עליו היא מוסרית, ויתכן שהיא מעשית, כיוון שחיפשו הסבר לעובדה שסוטות נשארו בחיים.

רבי מציע פשרה: הזכות תולה, אבל מייד רואים תוצאות מסויימות.

ואם אתה אומר "הזכות תולה במים המאררים"
מדהה אתה את המים בפני כל הנשים השותות,
ומוציא אתה שם רע על הטהורות ששתו,
שאומרים "טמאות הן, אלא שתלתה להן זכות"!

רבי אומר: הזכות תולה במים המאררים

ואינה יולדת ואינה משבחת, אלא מתנוונה והולכת
לסוף היא מתה באותה מיתה:


חטיבה III: שריפת המנחהעריכה

ראו מנחות יב א.

טומאת המנחה או ביטול הצורך בה (ראו משנה ג לעיל) - גורמות לשריפתה. כך גם דינה של מנחת כהן, כאמור בויקרא ו טז.

לגבי הרשימה המובאת כאן, של מקרים שבהם אין מקום לטקס הסוטה - ראו גם לעיל א, ג, וכן לקמן ד, ב. החזרה המשולשת על הרשימה מרמזת אולי לתקווה של חז"ל שאכן תתבטל השקיית הסוטה. כאן נוספה לרשימה מנחת סוטה הנשואה לכהן.

(ו) נטמאת מנחתה עד שלא קדשה בכלי - הרי היא ככל המנחות, ותפדה ובכסף יקנו מנחה חליפית טהורה.

ואם משקדשה בכלי - הרי היא ככל המנחות, ותשרף.

ואלו שמנחותיהן נשרפות:

האומרת "טמאה אני לך", ושבאו לה עדים שהיא טמאה, והאומרת "איני שותה", לפני שנמחקה המגילה, ראו משנה ג.
ושבעלה אינו רוצה להשקותה, ושבעלה בא עליה בדרך.
וכל הנשואות לכהנים - מנחותיהן נשרפות:


(ז) בת ישראל שנשאת לכהן - מנחתה נשרפת. אם היא סוטה, כדין מנחת כהן

וכוהנת שנשאת לישראל - מנחתה נאכלת.

חטיבה IV: הבדלי הלכה מגדרייםעריכה

הרשימה הזו מבחינה בין הכהן לאחותו בת הכהנים. היא מובילה לרשימה שבמשנה הבאה, המבחינה בין זכר לנקבה בכלל, ונגזרת כנראה מהדיון במשנה ד, על לימוד התורה לנשים.

היא מלמדת שהכהונה - וכן ענייני הייחוס כולם - עוברים דרך הזכרים, וראו קידושין ג, יב.

מה בין כהן לכוהנת? - מנחת כוהנת נאכלת, מנחת כהן אינה נאכלת.

כוהנת מתחללת, וכהן אין מתחלל. אם נישאו לפסולים, הכוהנת אינה חוזרת לכהונתה, והכהן חוזר לאחר שהתאלמן או התגרש.
כוהנת מטמאה למתים, ואין כהן מטמא למתים. חוץ ממשפחתו הקרובה
כהן אוכל בקדשי קדשים, ואין כוהנת אוכלת בקדשי קדשים: אפילו כשהיא רווקה.


המשנה אינה מתיימרת למנות את כל ההבדלים ההלכתיים בין גברים לנשים, אלא מציגה שני עקרונות: העליונות של הגבר כראש המשפחה - לעומת השמירה על כבוד האשה. ראו גם הוריות ג, ז. העיקרון הראשון מתבטא בזכות האב להדיר את בנו (ראו נזיר ד, ו-ז,) לקדש ולמכור את בתו (ראו כתובות ו, ו.) השני מתבטא באי הפריעה של הנזירה, ובדיני הנסקלת והגנבת.

הבדלים מגדריים נוספים ראו בתוספתא ב, ח.

(ח) מה בין איש לאשה?

האיש פורע ופורם, אם הוא נזיר ואין האשה פורעת ופורמת.
האיש מדיר את בנו בנזיר, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר.
האיש מגלח על נזירות אביו, ואין האשה מגלחת על נזירות אביה.
האיש מוכר את בתו, ואין האשה מוכרת את בתה.
האיש מקדש את בתו, ואין האשה מקדשת את בתה.
האיש נסקל ערום, ראו סנהדרין ו ג ואין האשה נסקלת ערומה.
האיש נתלה, ראו שם משנה ד ואין האשה נתלית.
האיש נמכר בגניבתו, ואין האשה נמכרת בגניבתה: ראו מכילתא משפטים ג.