ביאור:ספרי דברים/כי תבוא

ספרי דברים לפרשת כי תבואעריכה

פיסקה רצזעריכה

על דברים כו א-ב

(דברים כו א) "והיה כי תבא אל הארץ", אין והיה אלא מיד.


מיד עם כבוש הארץ התחייבו בביכורים, ובזכות הביכורים כבשו את הארץ. והשוו לעיל פ.
לענין 'וירשתה וישבת בה' השוו לעיל נז.



"כי תבא אל הארץ", עשה מצוה האמורה בענין, שבשכרה תיכנס לארץ.
"אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשת וישבת בה", מה שתירש - תכבש.
"וירשת וישבת בה" - משתירש תשב.

(דברים כו ב) "ולקחת מראשית כל פרי האדמה", יכול כל הפירות יהו חייבים בבכורים?

תלמוד לומר "מראשית", ולא כל ראשית


בקומראן אכן כתבו שמביאים ביכורים מכל הפירות. ראו בכורים א ג, "אין מביאין בכורים חוץ משבעת המינים". הדרשה לומדת את הדין מהיקש לעומר ושתי הלחם – שעורה וחיטה – שהם ביכורי ציבור.



ועדין איני יודע איזה מין חייב ואיזה מין פטור! הריני דן: נאמר 'הבא בכורי ציבור' ו'הבא בכורי יחיד'
מה בכורי ציבור, האמורים (ויקרא כג יז) להלן - משבעת המינים
אף בכורי יחיד, האמורים כאן - משבעת המינים,
מה להלן חטים ושעורים - אף כאן חטים ושעורים,
מנין לרבות שאר מינים? תלמוד לומר (שמות כג יט) "בכורי אדמתך" - ריבה
אחר שריבה הכתוב – מיעט? הא אין עליך לדון אלא כדין הראשון,
נאמר 'הבא בכורי ציבור' ו'הבא בכורי יחיד'.
מה בכורי צבור, משבעת המינים האמורים בשבח הארץ
אף בכורי יחיד, משבעת המינים האמורים בשבח הארץ,
ואלו הם (דברים ח ח): חטה ושעורה וגפן ותאינה ורימון ארץ זית שמן ודבש,
"זית" - זה זית אגורי, "ודבש" - זה דבש תמרים.

"מראשית" - אפילו אשכול אחד ואפילו גרגיר אחד.


ראו פאה א א, שאין שיעור לביכורים.




"פרי", פרי אתה מביא בכורים, ואי אתה מביא יין ושמן בכורים.


השוו תרומות יא ג, שמביאים יין ושמן; אבל בחלה ד יא מסופר שדחו את ביכורי היין והשמן של יוסף הכהן, כמו כאן.




"האדמה" - פרט לעריסים ולחכורות ולסיקרקון ולגזלן, שאין מביאים משום אותו הטעם

שנאמר "ראשית בכורי אדמתך"

יכול אתה מביא כל זמן שאתה קורא?


הקריאה על הביכורים מוגבלת בזמן – מהעצרת ועד החג. הדרשה מעירה שיש זמנים החורגים מהתקופה של הקריאה ובכל זאת יש להביא בהם ביכורים למרות שאין קוראים עליהם.



תלמוד לומר "אשר תביא מארצך", כל זמן שהם מצויים על פני ארצך
יכול שאתה קורא כל זמן שאתה מביא? תלמוד לומר "ואמרת... ושמחת", אין קריאה אלא בשעת שמחה!
כשתמצא אומר (בכורים א ו): מעצרת ועד החג מביא וקורא מהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא
רבי יהודה בן בתירה אומר מביא וקורא.

"אשר ה' אלהיך נותן לך", פרט לנוטע בתוך שלו ומבריך בתוך של יחיד או בתוך של רבים

והמבריך מתוך של רבים או מתוך של יחיד לתוך שלו
והנוטע בתוך שלו והמבריך בתוך שלו ודרך הרבים ודרך היחיד באמצע
הרי זה אינו מביא. רבי יהודה אומר: בזה - מביא
מאיזה טעם אינו מביא? משום שנאמר (שמות כג יט) "בכורי אדמתך",
עד שיהו כל הגדולים מאדמתך!

פיסקה רצחעריכה

על דברים כו ב-ג

(דברים כו ב) "ושמת בטנא" - מלמד שטעונים כלי.


"והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו" - זה שילה ובית עולמים.


(דברים כו ג) "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם",


ראו לעיל פיסקה קנג. והשוו תוספתא ראה"ש א יח. הכהן הקיים הוא המוסמך, למרות שלעיתים נראה שהוא התרחק ואינו ראוי (אולי הוא צדוקי), כי הסמכות שלו אינה נובעת מאישיותו אלא מהיותו חלק מהמקדש.



זו היא שאמר רבי יוסי הגלילי: וכי עלתה על דעתנו כהן שאינו בימיך?
אלא כהן שהוא כשר ומוחזק לך באותם הימים. היה קרוב ונתרחק - כשר
וכן הוא אומר (קהלת ז י) "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה"

פיסקה רצטעריכה

על דברים כו ג
(דברים כו ג) "ואמרת אליו" – ולא כפוי טובה. לא תהיה כפוי טובה.

"הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי", פעם אחת אתה קורא בשנה, ואין אתה קורא פעמים בשנה.


ראו בכורים א ט. דורש 'היום'.




"כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו" - פרט לגרים. "לתת לנו" - פרט לעבדים


ראו בכורים א ד-ה, שגרים ועבדים מביאים ולא קוראים. לעניין עבר הירדן ראו דעת ר' יוסי הגלילי במשנה י שם, שלא מביאים כלל בכורים מעבר הירדן.



רבי שמעון אומר: פרט לעבר הירדן, שנטלתו מעצמך.

פיסקה שעריכה

על דברים כו ד
(דברים כו ד) "ולקח הכהן הטנא מידך"

מיכן אמרו (בכורים ג ח:) העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב


נראה מכאן שגם הקלתות של העשירים היו נמסרות לכהנים.



והעניים מביאים בסלי נצרים של ערבה קלופה
והסלים והבכורים ניתנים לכהנים בשביל לרבות מתנה לכהנים.

"מידך" - מלמד שטעונים תנופה דברי רבי אליעזר בן יעקב.


"והניחו לפני מזבח ה' אלהיך", כל זמן שיש לך מזבח - יש לך בכורים


ראו שקלים ח ח. הביכורים נוהגים רק בפני הבית ולא לאחר החורבן.



וכל זמן שאין לך מזבח אין לך בכורים.

"והניחו", מיכן אמרו (בכורים א ח:) נגנבו או אבדו - חייב באחריותם. נטמאו בעזרה - נופץ ואינו קורא.


האחריות של מביא הבכורים מסתיימת בכניסתו לעזרה.


פיסקה שאעריכה

על דברים כו ה-יא

(דברים כו ה) "וענית ואמרת", נאמר כאן עניה ונאמר להלן (דברים כז יד) "עניה"

מה עניה האמורה להלן בלשון הקדש - אף עניה האמורה כאן בלשון הקדש

מיכן אמרו (בכורים ג ז:) בראשונה, כל מי שהוא יודע לקרות – קורא, ושאינו יודע לקרות - מקרים אותו


למרות שהמנהג העתיק הוא שמי שיודע לקרות קורא בעצמו, דרשת האסמכתא תומכת בהלכה המתוקנת, שמקרים את כולם.



נמנעו מלהביא! התקינו שיהו מקרים את היודע ואת מי שאינו יודע
סמכו על המקרא "וענית", אין עניה אלא מפי אחרים.

"ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אובד אבי", מלמד שלא ירד אבינו יעקב לארם אלא על מנת לאבד

ומעלה על לבן הארמי כאילו איבדו.


שתי דרשות: בראשונה 'ארמי' הוא יעקב, שאבד בארם (ויתכן שרצה להיאבד שם) ובשניה 'ארמי' הוא לבן שאיבד את יעקב, כבהגדה של פסח.




"וירד מצרימה", מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם,


למרות שיעקב היה יכול להשתקע במצרים וליטול בה כתר מלכות בזכות יוסף, לא ניסה לעשות כך אלא היה לגר במצרים, וראו בראשית טו יג. אכן בניו נשארו שם והשתקעו במקום.



שמא תאמר שירד ליטול כתר מלכות? תלמוד לומר "ויגר שם".
יכול באוכלוסים הרבה? תלמוד לומר "במתי מעט"
כענין שנאמר (דברים י כב) "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה".

"ויהי שם לגוי גדול" - מלמד שהיו ישראל מצויינים שם.


ישראל היו מובחנים מהמצרים ולא התבוללו במצרים, ובכך עודדו את האנטישמיות של פרעה.




"וירא את ענינו" - כמה שנאמר (שמות א טז) "וראיתן על האבנים".


דורש ראיה-ראיה. עוני ישראל התבטא בגזירה של השמדת הבנים.



"ואת עמלינו" - כמה שנאמר (שמות א כב) "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" וכו'. כבהגדה של פסח.


עמל הוא השקעה בלי תמורה, ראו קהלת ב יא. הולדת הבנים במצרים היתה עמל שהרי כולם נרצחו, וראו סוטה יב א, 'לשוא אנו עמלין'.



רבי יהודה היה נותן בהם סימן: דצ"ך עד"ש באח"ב.

(דברים כו ט) "ויביאנו אל המקום הזה" - זה בית המקדש


לפי הדרשה המקדש הוא החשוב בא"י.



או יכול זה ארץ ישראל? - כשהוא אומר "ויתן לנו את הארץ הזאת" - הרי ארץ ישראל אמורה

ומה תלמוד לומר "ויביאנו אל המקום הזה"? - בשכר ביאתנו אל המקום הזה נתן לנו את הארץ הזאת.


יתכן שא"י נזכרת כהשלמה ליציאת מצרים, שאין להסתפק ביציאה ממצרים אלא יש לשאוף לנחול את א"י.




"ארץ זבת חלב ודבש", נאמר כאן "ארץ זבת חלב ודבש"


ראו בכורים א י, וכן לעיל פיסקה רצט בשם ר' שמעון.



ונאמר להלן (שמות יג ה) "ארץ זבת חלב ודבש".
מה ארץ זבת חלב ודבש האמורה להלן – חמשת עממים ולא עבר הירדן
אף ארץ זבת חלב ודבש האמור כאן - ארץ חמשת עממים.
רבי יוסי הגלילי אומר: אין מביאים בכורים מעבר לירדן, שאינו "זבת חלב ודבש".

(דברים כו י) "ועתה" - מיד. "הנה" - בשמחה. "הבאתי" - משלי.


לעניין 'עתה' השוו לעיל פיסקה רצז. כאן הכוונה היא שמביא את הביכורים מייד כשהם מבשילים. וראו שם גם לעניין 'הבאתי'.




"את ראשית כל פרי האדמה", מיכן אמרו (בכורים ג א:) יורד אדם לתוך שדהו


דורש 'ראשית'.



ורואה תאנה שבכרה, אשכול שבכר, רימון שבכר - קושרים אותו בגמי ואומר הרי אלו בכורים.

"אשר נתת לי ה'", מיכן אמרו (בכורים א ה:) האפוטרופיס והעבד והשליח אשה וטומטום ואנדרוגינוס
מביאים ולא קורים, שאין יכולים לומר "אשר נתת לי ה'".

"והנחתו לפני ה' אלהיך והשתחוית לפני ה' אלהיך",


כדעת ר' יהודה בבכורים ג ו, שקריאת מקרא בכורים נעשית לאחר שהוריד את הטנא לצד המזבח.



מלמד שטעונים הנחה שתי פעמים: אחת בשעת קריאה, ואחת בשעת השתחויה.

(דברים כו יא) "ושמחת" - בכל מיני שמחות. "בכל הטוב" - זה השיר.


לעניין השיר ראו בכורים ג ד.




"אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך", מלמד שאדם מביא בכורים מנכסי אשתו וקורא.


למרות שהאשה והאפוטרופוס פטורים, הבעל חייב בבכורים גם מהמטע של אשתו, וראו בכורים א ה.




"אתה והלוי והגר אשר בקרבך", מיכן אמרו: ישראל ממזרים מתודים


ראו מע"ש ה יד, לעניין וידוי מעשר, והוא הדין לעניין מקרא בכורים, שהרי הממזר יורש עם אחיו את נחלת אביו, ראו תוספתא ב"ב ז א.



אבל לא גרים ועבדים משוחררים, שאין להם חלק בארץ.

פיסקה שבעריכה

על דברים כו יב

(דברים כו יב) "כי תכלה לעשר", יכול בחנוכה?


למרות שאיסוף הפרי מסתיים בחנוכה (סוף המסיק), ביער המעשרות נמשך עד הפסח הבא; וראו לעיל פיסקה קט.



הרי אתה דן: נאמר כאן (דברים יד כח) "קץ" ונאמר להלן (דברים לא ז) "קץ"
מה קץ האמור להלן – רגל, אף קץ האמור כאן - רגל
אי, מה קץ האמור להלן - חג הסכות, אף קץ האמור כאן - חג הסכות?
תלמוד לומר "כי תכלה לעשר", רגל שהמעשרות כלים בו; הוי אומר זה פסח!
מיכן אמרו (מע"ש ה ו:) ערב יום טוב האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית היה הבעור.

"בשנה השלישית", יכול אף שנת שבוע שנת השמיטה תהא חייבת במעשר?

תלמוד לומר "בשנה השלישית שנת המעשר", שנה שחייבת במעשר
יצאת שנת שבוע, שאינה חייבת במעשר!

יכול יהו שני מעשרות נוהגים בה בשנה השלישית?


מעשר עני אינו בנוסף למעשר שני אלא במקומו. וראו לעיל פיסקה קט.



תלמוד לומר "שנת המעשר": מעשר אחד נוהג בה, ואין שני מעשרות נוהגים בה

אין לי אלא מעשר עני, שבו דבר הכתוב. מנין לרבות שאר מעשרות?


הוידוי וחובת הביעור הם על כל המעשרות, ולא רק על מעשר עני שנהג בשנה שהסתיימה.



תלמוד לומר "מעשר תבואתך", ריבה!

פיסקה שגעריכה

על דברים כו יב-טו
(דברים כו יב) "ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה" - תן לכל אחד ואחד לפי חלקו.

"ואכלו בשעריך ושבעו" - תן להם כדי שבעם


ראו לעיל פיסקה קי: התוספתא מגדירה מהו 'כדי שבעם'.



מיכן אמרו (פאה ח ה:) אין פוחתים לעני בגורן מחצי קב חטים או קב שעורים דברי רבי יהודה. רבי אומר חצי קב.

"בשעריך" - מלמד שאין מוציאים אותו את העני מן הארץ לחוצה לארץ


אם אפשר לפרנס עני מהצדקה בארץ – יש לעשות זאת ולא להורות לו לרדת ממנה. בית נבלטא היו עניים בירושלים, ויכלו להתפרנס מחוץ לה - אבל חכמים העדיפו לפרנס אותם בירושלים. וראו תוספתא פאה ד יא.



אמרו משפחת בית נבלטה היתה בירושלם, ונתנו להם שש מאות ככרי כסף, ולא רצו להוציאם מירושלם.

(דברים כו יג) "ואמרת" - בכל לשון. "לפני ה' אלהיך" - זה וידוי מעשר.


ראו סוטה ז א. בניגוד למקרא ביכורים, וידוי מעשר נאמר בכל לשון שמבין הקורא.
מכאן ואילך מרחיבה הדרשה את הוידוי לא רק למעשרות ולתרומות אלא לכל המתנות מהיבול. וראו מע"ש ה י-יג.
אין המבער אחראי לכך שהפירות יגיעו לכהן וכו', אלא רק להוציא אותם מביתו, וראו תוספתא מע"ש ה, יג,



"בערתי הקדש מן הבית" - זה מעשר שני ונטע רבעי. "וגם נתתיו ללוי" - זה מעשר לוי,
"וגם נתתיו" - זה תרומה ותרומת מעשר.
"לגר ליתום ולאלמנה" - זה מעשר עני לקט שכחה ופאה, אף על פי שאין מעכבים את הוידוי.
"מן הבית" - זו חלה.
דבר אחר: "מן הבית" - כיון שהפרשתו מן הבית אין את נזקק לו לכל דבר.

"ככל מצותך" - שאם הקדים מעשר שני לראשון אין בכך כלום.


במע"ש ה יא נאמר "שאם הקדים... אינו יכול להתודות".



"אשר צויתני" - לא נתתיו למי שאינו ראוי לו.

"לא עברתי ממצותיך" - לא הפרשתי ממין על שאינו מינו,


ממין על שאינו מינו וכו' - ראו תרומות א, ה.
מן החדש על הישן - שאין להפריש תו"מ וחלה מהיבול של שנה אחד על של שנה אחרת, וראו חלה ד, ד.



לא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש.
"ולא שכחתי" - לא שכחתי מלברך ומלהזכיר שמך עליו.

(דברים כו יד) "לא אכלתי באוני ממנו", הא אם אכלו באנינה אינו יכול להתודות.

"ולא בערתי ממנו בטמא" - לא שאני טמא והוא טהור, ולא שאני טהור והוא טמא.


דיני טומאה וטהרה במעשר שני – ראו מע"ש ג ט-י,
איסור אכילת מע"ש וקודשים אחרים ע"י אבלים ואוננים מופיע גם בפסחים ח, ו, וכן בביכורים ב, ב. האיסור חל גם על אונן שאינו טמא!




"ולא נתתי ממנו למת" - לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת, דברי רבי אליעזר


במשנה יב שם מופיעה רק דעת ר' אליעזר. ר' עקיבא מעיר שכל שימוש במעשר שלא לצורך אכילה או שתיה אסור, ומפרש 'מת' כמטאפורה לכל חפץ, שאין לרכוש בכספי מע"ש, וראו מע"ש ב א.



אמר לו רבי עקיבה: אם למת - אף לחי אסור!
מה תלמוד לומר "למת"? שלא החלפתיו אפילו בדבר טהור.

"שמעתי בקול ה' אלהי", והבאתיו לבית הבחירה.
"עשיתי ככל אשר ציויתני" - שמחתי ושימחתי בו.

(דברים כו טו) "השקיפה ממעון קדשך" - עשינו מה שגזרתה עלינו, עשה עמנו מה שהבטחתנו!


סיום הוידוי שלפנינו נכנס לסידור התפילה כתפילה של הכהנים לאחר ברכתם. וראו תוספתא מע"ש ה יד, המפליגה ביעילות התפילה הזאת.
ניתן לראות את וידוי המעשרות כצידו השני של מקרא הביכורים: שם מביאים ישראל את הביכורים כתודה על כך שהקב"ה נתן לנו את א"י, וכאן הם מביעים ציפייה לשכר על שעשו את חובותיהם.



השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך וכו'