ביאור:ספרי דברים/ראה/טז

ספרי דברים לפרשת ראה פרק טזעריכה

פיסקה קכזעריכה

על דברים טז א

(דברים טז א) "שמור את חדש האביב", שמור את החדש סמוך לאביב, מפני אביב שיהא בזמנו


עיבור השנה: מעברים את החודש הסמוך לאביב (אדר).
אין להוסיף לשנה ימים בודדים אלא דווקא חודש שלם – לא פחות ולא יותר, ולכן השנה לעולם אינה בדיוק כמו קודמתה בעניין מועד האביב. וראו תוספתא סנהדרין ב ד, וכן מכילתא פסחא ב.



יכול אם היתה שנה חסרה ארבעה עשר יום או חמשה עשר יום
אתה נותן לה ארבעה עשר יום או חמשה עשר יום? תלמוד לומר "חדש": לא פחות ולא יתר
יכול אם היתה שנה חסרה ארבעים יום או חמשים יום אתה נותן לה ארבעים יום או חמשים יום?
תלמוד לומר "חדש": לא פחות ולא יתר.

"שמור את חדש האביב", בשלשה מקומות מזכיר פרשת מועדות


רשימת המועדים מופיעה בויקרא כג, בבמדבר כח-כט, ובדברים טז. הדרשה מנסה להצדיק את החזרה המשולשת: אחת לגוף העניין, אחת לעניין המוספים ואחת לעיבור השנה.



בתורת כהנים מפני סדרן, בחומש הפקודים מפני קרבן, במשנה תורה מפני העבור

ללמדך ששמע משה פרשת מועדות ואמרה לישראל, וחזר ושנאה להם בשעת מעשה

דבר אחר: אמר להם הלכות הפסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג


ראו תוספתא מגילה ג ה. הדרשה בציבור היא מעניינו של יום. הסבר אלטרנטיבי לחזרה המשולשת - בשלוש הרגלים.



מיכן אמרו: משה הזהיר את ישראל להיות שונים בענין ודורשים בו.

פיסקה קכחעריכה

על דברים טז א

(דברים טז א) "ועשית פסח", שתהא עשייתו לשם פסח; שאם שחטו שלא לשמו - פסול


ראו פסחים ה ב: השוחט, מקבל הדם והזורקו צריכים לכוון דווקא לשם פסח. בכך מתייחדים קרבנות הפסח והחטאת משאר הקרבנות. וראו גם ומכילתא פסחא יא. הדרשה מרחיבה את דין השחיטה גם לקבלת וזריקת הדם, אבל אינה דורשת כוונה בצליית הפסח וכו', שאינן עבודות במקדש. וראו גם לקמן פיסקה קכט.



אין לי אלא שחיטתו; מנין לרבות קיבול דמו וזריקת דמו? תלמוד לומר "ועשית"
יכול שאני מרבה צלייתו והדחת קרביו? תלמוד לומר (דברים טז ב) "וזבחת"
זביחה בכלל היתה, ולמה יצאה? להקיש אליה: מה זביחה מיוחדת, שהיא לשם עבודה
יצאו אלו, שאינן לשם עבודה.

"לה' אלהיך" - לשם המיוחד.


הפסח צריך להיזבח גם לשם ה' ולא רק לשם קרבן פסח; וראו זבחים ד ו.




"כי בחדש האביב" - חדש שהוא כשר: לא חם ולא צונן


ראו גם מכילתא פסחא טז. דורש 'מוציא אסירים בכושרות' – שהוציא את ישראל בזמן נוח וכשר.



וכן הוא אומר (תהלים סח ז) "אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות".

"הוציאך אלהיך ממצרים לילה", וכי בלילה יצאו?


בלילה נגאלו והותר להם ע"י פרעה לצאת (ראו שמות יב לא), אבל היציאה ממש היתה רק ביום. בנוסחאות המשנה הבבליות נראה שהחיוב לאכול את הפסח עד חצות הוא מהתורה – עד זמן הגאולה ולאו דווקא עד היציאה, וראו דיון על כך בביאור לברכות א א, וכן לקמן פיסקה קלג.



והלא לא יצאו אלא ביום שנאמר (במדבר לג ג) "ממחרת הפסח"!
אלא מלמד שנגאלו בלילה.

פיסקה קכטעריכה

על דברים טז ב

(דברים טז ב) "וזבחת פסח: - שתהא שחיטתו לשם פסח; שאם שחטו שלא לשמו - פסול


ראו דרשה דומה לעיל פיסקה קכח. כאן מודגש שהזביחה (השחיטה) מעכבת את הכפרה, ואינה עבודה גרידא, ולכן אין מקטיר החלבים על המזבח לכוון דווקא לשם פסח.



אין לי אלא שחיטתו, מנין לרבות קבול דמו וזריקת דמו? תלמוד לומר (דברים טז א) "ועשית,"
יכול שאני מרבה את הקטר חלביו? תלמוד לומר "וזבחת"
זביחה בכלל הייתה, ולמה יצאה? להקיש אליה: מה זביחה מיוחדת, שמעכבת את הכפרה
אף כל שמעכב את הכפרה; יצאה הקטרה שאינה מעכבת את הכפרה.

"לה' אלהיך" - לשם המיוחד.


ראו לעיל פיסקה קכח.




"צאן ובקר", והלא אין פסח בא אלא (שמות יב ה) "מן הכבשים ומן העזים"!


ראו גם מכילתא פסחא ד, על פס' ו.



אם כן למה נאמר "צאן ובקר"? צאן לפסח ובקר לחגיגה!

דבר אחר: להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח:


ראו מנחות ז ה-ו: יכול להתנות על קרבנות רשות שיביא אותם מהמוקדשים, כגון ממע"ש; אבל לא על קרבנות חובה.



מה פסח שהוא בא חובה, אינו בא אלא מן החולין - כך כל דבר שהוא בא חובה אינו בא אלא מן החולין.

"במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם" - זו שילה ובית עולמים.

פיסקה קלעריכה

על דברים טז ג

(דברים טז ג) "לא תאכל עליו חמץ",


לדברי ר' יהודה ראו תוספתא פסחים א ח. הוא דורש 'עליו'. ר' שמעון טוען שרק משעה שחל חיוב מצה חל גם איסור החמץ מן התורה.



רבי יהודה אומר: מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה, שעובר בלא תעשה?
תלמוד לומר "לא תאכל עליו חמץ".
אמר רבי שמעון: יכול כן הוא הדבר? תלמוד לומר: "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות"
את שהוא בקום אכול מצה - הרי הוא בבל תאכל חמץ. את שאינו בקום אכול מצה - אינו בבל תאכל חמץ.

"לחם עוני", פרט לחלוט ולאשישה


אשישה היא חמעיסה, וראו תוספתא פסחים ב כ. פסילת החליט וכו' אינה בגלל שאינם לחם עוני אלא משום מסורת, שהרי מצה הרודיאנית יקרה ומשובחת, ויוצאים בה ידי חובה; ואכן ר' שמעון דורש 'לחם עוני' על שם העינוי ולא על שם עוני של ישראל; וראו הצעות נוספות לדרשות על 'לחם עוני' במכילתא דפסחא י, לפס' כ.



יכול לא יהא אדם יוצא ידי חובתו בפת הדראה? תלמוד לומר "מצות", אפילו כמצה של שלמה
אם כן למה נאמר "לחם עוני"? פרט לחלוט ואשישה,
רבי שמעון אומר: למה נקרא "לחם עוני"? אלא על שם עינוי שנתענו במצרים.

"כי בחפזון יצאת מארץ מצרים", יכול חפזון לישראל ולמצרים?


ראו דברי ר' יוסי הגלילי במכילתא דפסחא ז, בניגוד לדברי ר' יהושע בן קרחה שם.



תלמוד לומר (שמות יא ז) "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו"
אמור מעתה: למצרים היה חפזון, ולא היה חפזון לישראל.

"למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים",


ראו ברכות א ה. במכילתא פסחא טז הקריאה 'הרי אני כבן שבעים שנה' מיוחסת לר' יהושע, המתפעל מדרשותיהם של ר' אלעזר ושל בן זומא.



זו היא שאמר רבי אלעזר בן עזריה: הריני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות
עד שדרשה בן זומא, שנאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך",
"ימי חייך" - הימים, "כל ימי חייך" - הלילות.
וחכמים אומרים: "ימי חייך" - העולם הזה, "כל ימי חייך" - להביא את ימות המשיח.

פיסקה קלאעריכה

על דברים טז ד

(דברים טז ד) "לא יראה לך שאר", רואה אתה לאחרים; חמץ של גויים "לא יראה לך שאר", רואה אתה לגבוה;


מותר לראות חמץ שאינו שייך לרואה, ולכן יכול אדם לתת את החמץ לגוי, להקדישו לבדק הבית או להפקיר אותו עד שעת ביעור החמץ; וראו פסחים ב א-ד.



"לא יראה לך שאר", רואה אתה בפלטיא; חמץ מופקר "לא יראה לך שאר", בטל בלבך!
מכאן אמרו (פסחים ג ז): "ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו
אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו – יחזור; ואם לאו - יבטל בלבו."

(שמות יג ז) "לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר" זהו חלוק שבין בית שמיי לבית הלל


החזרה הכפולה על 'לא יראה' היא כנראה יסוד הדרשות: בית שמאי דורשים שיש הבדל בין שני האיסורים, ולכן חזרו על המילים הללו – ובית הלל דווקא מקישים בין האיסורים על סמך המילים הזהות.



(ביצה א א) ש"בית שמיי אומרים: שאור כזית וחמץ ככותבת, ובית הלל אומרים: זה וזה כזית."

"ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב",


קורא 'בערב' כמועד אכילת הבשר, שהרי אין שוחטים בלילה במקדש. את הפסח צריך לאכול בליל הסדר ולא אחריו, ראו זבחים ה ח.



איזו זביחה אתה זובח על מנת לאכול לערב? הוי אומר זה הפסח.

"ביום הראשון לבקר", לבקרו של שלישי


כאן מפרשים את 'הבשר' ככינוי לבשר החגיגה, שהיא קרבן שלמים הנאכל לשני ימים, ראו שם משנה ז, וכן בדרשה על ויקרא ז הדורשת 'אם' ו'או' כלשונות ריבוי; ה'בקר' כאן הוא של א חוהמ"פ - היום השלישי מהשחיטה.



או יכול לבקרו של שני? תלמוד לומר נדר, (ויקרא ז טז) "ואם נדר"; נדבה, (ויקרא ז טז) "או נדבה"
לרבות חגיגה הבאה עם הפסח, שתאכל לשני ימים.
הא מה אני מקיים "לבקר"? לבקרו של שלישי.

פיסקה קלבעריכה

על דברים טז ה

(דברים טז ה) "לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך",


לדברי ר' יהודה ור' יוסי ראו פסחים ח ז: האם מספר המנויים מוגבל מראש?



רבי יהודה אומר: מנין לשוחט את הפסח על היחיד, שעובר בלא תעשה?
תלמוד לומר "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך"
רבי יוסי אומר: פעמים שהוא אחד ושוחטים אותו עליו פעמים; שהם עשרה ואין שוחטים אותו עליהם.
הא כיצד? אחד ויכול לאכלו - שוחטים אותו עליו;
עשרה ואין יכולים לאוכלו - אין שוחטים אותו עליהם, שלא יביאו את הפסח לידי פסול

רבי אלעזר בן מתתיה אומר: לפי שמצינו שהצבור עושים פסח בטומאה בזמן שרובם טמאים


ראו תוספתא פסחים ו ב. ר' אלעזר טוען שאם יש רוב של אחד לטובת הטמאים אין הרוב נחשב, ועושים פסח בטהרה – והטמאים יעשו פסח שני; לא ברור איזה רוב דורש ר' אלעזר כדי להכריז על פסח ראשון בטומאה.



יכול יהא יחיד מכריע? תלמוד לומר "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד".

רבי שמעון אומר: השוחט את הפסח על היחיד בבמת יחיד בשעת איסור הבמה עובר בלא תעשה


פירוש שלישי לפסוק, בנוסף לאלו של ר' יהודה ושל ר' אלעזר: אין לשחוט פסח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות. וראו תוספתא זבחים יג ו - שם הוא מיוחס לר' שמעון: התנאי לאיסור הבמות הוא 'שכל ישראל מכונסים במקום אחד'.



יכול אף בשעת היתר הבמה? תלמוד לומר "באחד שעריך", בשעה שישראל מכונסים במקום אחד
בשעת איסור הבמה, ולא בשעת היתר הבמה.

פיסקה קלגעריכה

על דברים טז ו

(דברים טז ו) "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך...",


תיאורי הזמן בפסוק אינם מתלכדים: הערב הוא אחרי 'כבוא השמש' (שקיעה), ומועד היציאה ממצרים הוא ביום שאחרי הלילה הנ"ל! הפתרון בדרשה הוא שמדובר בשלושה זמנים המתיחסים לשלוש פעולות שונות.
ר' אליעזר ור' עקיבא מנסים לשמור על סדר הביטויים, ומפרשים 'בערב' – ביום לפני החג, בדומה ל'ערב יום טוב'; ר' אליעזר טוען שבבקר יש לשרוף את הנותר, ראו פסחים ז י. לדעתו איסור אכילת הפסח אחרי חצות הוא מהתורה. ר' עקיבא טוען שמהתורה מותר לאכול את הפסח עד עמוד השחר, הוא מועד היציאה ממצרים, וראו ברכות ט א, ובביאור לברכות א א, ולעיל פיסקה קכח.



רבי אליעזר אומר: "בערב" אתה זובח, "כבא השמש" אתה אוכל, "מועד צאתך ממצרים" אתה שורף
רבי עקיבה אומר: "בערב" אתה זובח, "כבוא השמש" אתה אוכל; עד מתי? עד "מועד צאתך ממצרים"

דבר אחר: "מועד צאתך ממצרים" ביום לשחיטתו, "כבא השמש" בשקיעה לצלייתו, "בערב" בחשיכה לאכילתו.


זו דרשת רשב"י במכילתא פסחא סוף פרשה ה: הופך את סדר הפסוק 'ראשון אחרון ואחרון ראשון', כדי שהסדר יהיה הגיוני.


פיסקה קלדעריכה

על דברים טז ז-ח

(דברים טז ז) "ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלהיך בו",


ר' יהודה רואה את הדין כתלוי בהלכות צליית הפסח, ואוסר להחזיר לצליה חתיכות בשר שלא נצלו כי הן נראות כבשר חול; ר' יוסי רואה את הדין כעוסק בהלכות צליה בשבת ומתיר ביו"ט להחזיר הכל לתנור, וראו תוספתא פסחים ז ב.



מלמד שמחזיר את השלם, ואינו מחזיר את החתיכות ואת האברים, דברי רבי יהודה
רבי יוסי אומר: בשבת בין כך ובין כך אסור, ביום טוב בין כך ובין כך מותר.

"ופנית בבוקר והלכת לאהליך", מלמד שטעונים לינה


אחרי אכילת הפסח יש להשאר בירושלים לפחות עד הבקר, וכך גם מקריבי עופות ומנחות וכו' במשך כל השנה.



אין לי אלא אלו בלבד, מנין לרבות עופות ומנחות, יין ולבונה ועצים?
תלמוד לומר "ופנית" כל פונות שאתה פונה - מן הבקר ואילך.

רבי יהודה אומר: יכול יהא פסח קטן טעון לינה? תלמוד לומר "ופנית בבקר והלכת לאהליך


לדעת ר' יהודה אין אוכלי הפסח השני חייבים להשאר בירושלים עד הבקר, וראו תוספתא פסחים ח ח.



ששת ימים תאכל מצות", את שטעון ששה טעון לינה; יצא פסח קטן שאינו טעון אלא יום אחד
וחכמים אומרים: הרי הוא כעצים וכלבונה, שטעונים לינה.

(דברים טז ח) "ששת ימים תאכל מצות",


ראו מכילתא פסחא ח: ביום השני של החג מקריבים את העומר, ולכן רק מאז מותר לאכול מצות מהחדש, וביום הראשון המצות הן מן הישן.



רבי שמעון אומר: כתוב אחד אומר "ששת ימים תאכל מצות"
וכתוב אחד אומר (שמות יב טו) "שבעת ימים מצות תאכלו"
מצה נאכלת כל שבעה: אוכלה ששה מן החדש - ובשביעי מן הישן.

פיסקה קלהעריכה

על דברים טז ח

"וביום השביעי עצרת לה' אלהיך",


ראו דברי ר' יהושע בפסחים סח ב.



רבי אומר: יכול יהא אדם עצור בבית המדרש כל היום כולו? תלמוד לומר (במדבר כט לה) "לכם".
יכול יהא אדם אוכל ושותה כל היום כולו? תלמוד לומר "עצרת לה' אלהיך"
הא כיצד? תן חלק לבית המדרש ותן חלק לאכילה ושתיה.

רבי ישמעאל אומר: לפי שלא למדנו שימי מועד אסורים במלאכה, מנין לימי מועד שאסורים במלאכה?

תלמוד לומר "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת", מה שביעי עצור - אף ששי עצור


ראו מכילתא פסחא ט.
דורש את חומרת יו"ט מחול המועד במילה 'עצרת'. פרטי הדינים של חול המועד הם בידי חכמים, ואינם מפורשים בתושב"כ.



או מה שביעי עצור מכל מלאכה, אף ששי ושאר ימי חוה"מ עצור מכל מלאכה?
תלמוד לומר: "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך"
שביעי עצור מכל מלאכה, ואין ששי עצור מכל מלאכה
הא לא מסרו הכתוב אלא לחכמים, לומר איזה יום אסור ואיזה יום מותר
איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת.

פיסקה קלועריכה

על דברים טז ט

(דברים טז ט) "שבעה שבועות תספר לך" - בבית דין


ספירת העומר היא גם בבית דין וגם חובה על כל אחד ואחד.



מנין לכל אחד ואחד? תלמוד לומר (ויקרא כג טו) "וספרתם לכם ממחרת השבת" - כל אחד ואחד.

"מהחל חרמש בקמה", משתתחיל חרמש בקמה, שיהא הכל בקמה, שיהא תחלה לכל הנקצרים;


שתי דרשות על 'החל... בקמה' ו'חרמש':
קציר העומר הוא תחילת הקציר, בזמן שכל השדות הם קמה (ראו מנחות י, ט). יש לקצור בכלי, כגון חרמש או מגל ולא ביד.



שלא תהא קצירתו אלא בחרמש.

יכול יקצור ויביא, ויספור כל זמן שירצה? תלמוד לומר "מהחל חרמש בקמה תחל לספור"


קציר העומר, ספירת העומר והבאת הקרבן למקדש קשורים זה לזה ואין להפריד ביניהם.



יכול יקצור ויספור, ויביא כל זמן שירצה? תלמוד לומר (ויקרא כג טו) "מיום הביאכם תספרו"

יכול יקצור ביום ויספור ביום ויביא ביום? תלמוד לומר (ויקרא כג טו) "שבע שבתות תמימות תהיינה"


אסמכתא לדעת הפרושים, שהקציר מתרחש בלילה (שבמוצאי יו"ט של פסח), והקרבן מובא בבקר למחרת; בניגוד לדעת הצדוקים, שטענו שקציר העומר הוא במוצאי השבת שבמועד – ראו מנחות י ג.



אימתי הן תמימות? משאתה מתחיל מבערב
יכול יקצור בלילה ויספור בלילה ויביא בלילה?
תלמוד לומר (ויקרא כג טו) "מיום הביאכם תספרו" אין הבאה אלא ביום
הא כיצד? קצירה וספירה בלילה, והבאה ביום.

פיסקה קלזעריכה

על דברים טז י

(דברים טז י) "ועשית חג שבועות לה' אלהיך",


למרות שחג השבועות מוצג בתורה כחג חקלאי גרידא, חוגגים אותו גם מי שאינם חקלאים, וכן בשנת השמיטה (ראו מכילתא כספא כ לפס' טז); וראו גם בפיסקה קלו, שכל אחד ואחד חייב לספור לקראתו.



מכלל שנאמר (שמות כג טז) "וחג הקציר בכורי מעשיך"
יכול אם יש לך קציר אתה עושה יום טוב, ואם לאו אי אתה עושה יום טוב?
תלמוד לומר "ועשית חג שבועות לה' אלהיך", בין שיש לך קציר ובין שאין לך קציר אתה עושה יום טוב.

"מסת נדבת ידך אשר תתן", מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין


ראו חגיגה א ד, שיכול אדם להביא את עולת הראיה ממעשר בהמה; אבל עדיף להביאה מן החולין.



מנין שאם רצה להביא ממעשר יביא? תלמוד לומר "כאשר יברכך ה' אלהיך".

פיסקה קלחעריכה

על דברים טז יא

(דברים טז יא) "ושמחת", נאמרה כאן שמחה ונאמרה להלן (דברים כז ז) שמחה


מצוות שלמי שמחה, וראו להלן בדברי ר' יוסי. והשוו לעיל פיסקה סד.



מה שמחה האמורה להלן – שלמים, אף שמחה האמורה כאן - שלמים.

"אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר", חביב חביב קודם.


סדר המנויים משקף את סדר העדיפויות; והשוו לעיל פיסקה סט.




רבי יוסי הגלילי אומר: שלש מצוות נוהגות ברגל, ואלו הן חגיגה ראיה ושמחה


ראו תוספתא חגיגה א ד. כאן המקור – ראו בשורה האחרונה, שדורש את האיזכור של כל שלושת סוגי הקרבנות.



יש בראיה שאין בשתיהן, בחגיגה שאין בשתיהן, בשמחה שאין בשתיהן:
ראיה – כולה לגבוה, עולה שאין בשתיהן
חגיגה - נוהגת לפני הדבר מתן תורה ולאחר הדבר, שאין בשתיהן
שמחה - נוהגת באנשים ובנשים, שאין בשתיהן,
הא, מפני שיש בזו מה שאין בזו, ויש בזו מה שאין בזו - צרך הכתוב לומר את כולן

פיסקה קלטעריכה

על דברים טז יב

(דברים טז יב) "וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החקים האלה",


הקרבנות ומצוות השמחה נוהגים גם בפסח ובסוכות, ולא רק בשבועות; אבל אין מצוות חגי הסוכות והפסח נהוגות בשבועות.



מלמד שכל שנוהגים בעצרת נוהגים בפסח וחג
או אף כל שנוהגים בפסח וחג יהו נוהגים בעצרת?
תלמוד לומר "אלה": אלה נוהגים בעצרת, ואין סוכה ולולב ושבעה ומצה נוהגים בעצרת.

פיסקה קמעריכה

על דברים טז יג

(דברים טז יג) "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים" - להדיוט


השוו לדברי הלל בתוספתא סוכה ד ג, שקשר לשמחת הסוכות את שמות כ כ, העוסק בברכת ה' לבית הפרטי ולסוכתו של האדם. העושהסוכה לעצמו כאילו בנה בית לה', וראו השוואות נוספות בין הסוכה למקדש בסוכה א א.



מנין אף לגבוה? תלמוד לומר: (ויקרא כג לד) "חג הסוכות שבעת ימים לה'"
אם כן למה נאמר "תעשה לך"? כל זמן שאתה עושה סוכה - מעלה אני עליך כאילו לגבוה אתה עושה.

"תעשה לך" - פרט לסוכה ישנה


כדעת בית שמאי בסוכה א א. דורש 'תעשה'.
לפי הדרשה פסילת הסוכה של הגפן וכו' אינה בגלל שהגפן מחוברת לקרקע אלא בגלל 'סוכה ישנה'.



מיכן אתה אומר (סוכה א ד): הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבן פסולה.

רבי אליעזר אומר: כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חברו


ר' אליעזר מחייב לבנות סוכה פרטית לכל אדם ביום ראשון של החג, בדומה לחובה של ארבעת המינים. חכמים מבחינים בין ארבעת המינים שהם חובה על כל אדם לבין הסוכה שעשויה להיות משותפת לכמה אנשים.



כך אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בסוכתו של חברו, שנאמר "תעשה לך"
וחכמים אומרים: בלולבו של חברו אינו יוצא, שנאמר (ויקרא כג מ) "ולקחתם לכם" - לכל אחד ואחד
יוצא בסוכתו של חברו, שנאמר (ויקרא כג מב) "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות"
כל ישראל ישבו בסוכה אחת.

רבי שמעון אומר: פסח וחג, שאין עונות מלאכה - עשה זה שבעה וזה שמונה


אורך החג תלוי בכמות העבודה בעונה, וראו לעיל פיסקה קלט, 'ואין... שבעה... נוהגים בעצרת'.



עצרת, שהיא עונת מלאכה - אינה אלא יום אחד בלבד; מלמד שחסך הכתוב לישראל.

"באספך מגרנך ומיקבך", מה גרן ויקב מיוחדים, שהם גדלים על מי שנה שעברה


תוצרת הגורן והיקב, כלומר התבואה והגפן, מתעשרת כיבול השנה שעברה, שבה הם צמחו; לעומת זאת הירקות מתעשרים לפי שנת לקיטתם – ראו תוספתא ראה"ש א ט. ר' יוסי מסביר את ההבדל בכך שהירקות גדלים על מי השנה הנוכחית, ור' עקיבא מסביר אותו בכך שהתבואה והגפן הם גידולי בעל ואלו הירקות הם גידולי שלחין.



יצאו ירקות, שאין גדלים על מי שנה שעברה, דברי רבי יוסי הגלילי
רבי עקיבה אומר: מה גרן ויקב מיוחדים, שאין גדלים על כל מים, לפיכך מתעשרים לשנה שעברה.
יצאו ירקות, שהם גדלים על כל מים, לפיכך מתעשרים לשנה הבאה.

פיסקה קמאעריכה

על דברים טז יד

(דברים טז יד) "ושמחת", בכל מיני שמחות


כיוון שאין להקריב עופות ומנחות לחגיגה, שהרי אינם שלמים – הם פסולים גם למצוות שמחה. וראו חגיגה א ד.



יכול אף בעופות ובמנחות? תלמוד לומר "בחגך"
במה שחגיגה באה מהם, יצאו עופות ומנחות שאין חגיגה באה מהם.

"אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך" - חביב חביב קודם.


סדר המנויים משקף את סדר העדיפויות; והשוו לעיל פיסקה סט. וראו גם לעיל פיסקה קלח, שם נוסף גם הגר.


פיסקה קמבעריכה

על דברים טז טו

(דברים טז טו) "שבעת ימים תחג לה' אלהיך במקום אשר יבחר ה'",


הקרבנות של החגיגה מוקרבים ביום הראשון ואין צורך להקריב עוד קרבן חגיגה במשך אותו הרגל (בניגוד לשלמי שמחה שנוהגים כל שבעת הימים – ראו תוספתא חגיגה א ד); אבל אם לא הקריב את החגיגה ביום הראשון (מסיבה כלשהי: שבת, עומס במקדש או כל סיבה אחרת) – יכול לשלם את החגיגה במשך כל שבעת הימים.
דורש 'תחוג' – תקריב חגיגה.
והשוו מכילתא פסחא ז, שם נראה שאכן מצוות חגיגה היא בכל שבעת ימי החג! – יתכן שלפנינו מחלוקת ויתכן שהכוונה גם שם היא לתשלומי חגיגה ולא לעצם החיוב בה.



והלא כבר נאמר (ויקרא כג לד) "חג הסכות שבעת ימים לה'"
מה תלמוד לומר "שבעת ימים"? מלמד שכל הרגל תשלומים לראשון.
יכול יטעון חגיגה כל שבעה? תלמוד לומר (ויקרא כג מא) "וחגותם אותו" לשון יחיד
אם כן למה נאמר "שבעת ימים"? תשלומים כל שבעה.

"כי יברכך ה' אלהיך", יכול בו במין? תלמוד לומר "בכל תבואתך ובכל מעשה ידך".


הברכה היא כללית, ולאו דווקא בבהמה מהסוג שהקריב.




"והיית אך שמח", לרבות לילי יום טוב הראשון לשמחה


קרבן שמחה מוקרב בכל ערב חוץ ממוצאי יו"ט האחרון. בסוכות הכוונה למוצאי שמיני עצרת.



יכול שאני מרבה לילי יום טוב האחרון לשמחה? תלמוד לומר "אך"

מיכן אמרו: (חגיגה א, ד) ישראל יוצאים ידי חובתם בנדרים ובנדבות.


ראו פיסקה קמא: כאן לומדים את ההגבלה על העופות והמנחות מ'אך' ולא מהשוואה לחגיגה.



יכול אף בעופות ובמנחות? תלמוד לומר "אך".

פיסקה קמגעריכה

על דברים טז טז

(דברים טז טז) "שלש פעמים", אין פעמים אלא זמנים


שתי המילים 'פעמים' ו'רגלים' הן דו משמעיות: במובן רגליים ובמובן פעמים המקובל היום. כך מוסברת גם מחלוקת בית שמאי ובית הלל: הראשונים מבינים בשתי המילים את המובן פעמים, ואילו בית הלל מבינים בשתיהן את המובן רגליים.



דבר אחר: אין פעמים אלא רגלים, וכן הוא אומר (ישעיה כו ו) "תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים".
"יראה" - כדרך שבא לראות כך בא לראות.
"זכורך" - להוציא את הנשים. "כל זכורך" - להביא את הקטנים ראו לקמן – מדובר בקטנים שחייבים בראיה.
מיכן אמרו: (חגיגה א א) "אי זהו קטן הפטור מראיה?
כל שאינו יכול לרכוב על כתיפו של אביו לעלות מירושלם להר הבית, דברי בית שמיי; שנאמר "זכורך".
ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו לעלות ברגליו מירושלם להר הבית
שנאמר (שמות כג יד) "שלוש רגלים".

"את פני ה' אלהיך", אם עושה אתה כל האמור בענין - פונה אני מכל עסקי ואיני עוסק אלא בך.


דורש פני – פונה לברכה. בספרא מופיעה דרשה דומה על נתינת פני הקב"ה לקללת העבריינים.




"בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות", רבי שמעון אומר: אין תלמוד לומר בחג הסוכות שבו דבר הכתוב


ראו תוספתא ערכין ג ט: ר' שמעון בדעה שדווקא שלוש רגלים כסדרן מחייבים את המאחר לשלם, וחג הסוכות אחרון.



מה תלמוד לומר "בחג השבועות ובחג הסוכות"?
מלמד שאינו עובר משם בל תאחר עד שיעברו רגלי שנה כולה.

"ולא יראה את פני ה' ריקם", מן הצדקה; וחכמים נתנו שיעור


הדרשה רומזת להצעה לשלם לצדקה את המחירים של הראיה והשמחה – הצעה רלבנטית במיוחד אחרי החורבן.



(|חגיגה א ב) בית שמיי אומרים הראיה שתי כסף ושמחה מעה כסף
ובית הלל אומרים הראיה מעה כסף ושמחה שתי כסף.

"איש כמתנת ידו", מיכן אמרו: (חגיגה א ה) מי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים - מביא שלמים מרובים ועולות מועטות
אוכלים מועטים ונכסים מרובים - מביא עולות מרובות ושלמים מועטים
זה וזה מועט - על זה אמרו "מעה כסף ושתי כסף"
זה וזה מרובה - על זה נאמר "איש כמתנת ידו, כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך".