ביאור:ספרי דברים/שופטים/יח

ספרי דברים לפרשת שופטים פרק יחעריכה

פיסקה קסגעריכה

על דברים יח א

(דברים יח א) "לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי",


גם כהנים בעלי מומים, שאינם עובדים במקדש – אינם מקבלים לא מהביזה שבמלחמות כיבוש הארץ ולא מהנחלה, אלא אוכלים מקדשי המקדש ומקדשי הגבול (תרומות ומעשר ראשון).



מכלל שנאמר (דברים יח ז) "ושרת בשם ה' אלהיו"
אין לי אלא תמימים, בעלי מומים מנין? תלמוד לומר "כל שבט לוי".
"חלק" - זו ביזה. "ונחלה" - זו נחלת הארץ.
"אשי ה'" - אלו קדשי מקדש; קדשי הגבול מנין? תלמוד לומר "ונחלתו יאכלון".

פיסקה קסדעריכה

על דברים יח ב

(דברים יח ב) "ונחלה" - זו נחלת שלשה. שנים וחצי שבטים בעבר הירדן


שבט לוי לא קיבל נחלה בעבר הירדן וגם לא בא"י, כי ה' הוא נחלתו, ופרנסתו ממעשרות וממתנות לווייה של ישראל.



"לא יהיה לו בקרב אחיו" - זו נחלת חמשה. צ"ל תשעה – הנחלה בא"י
"ה' הוא נחלתו כאשר דבר לו" - להגיד מה גרם.

פיסקה קסהעריכה

על דברים יח ג

(דברים יח ג) "וזה יהיה משפט הכהנים" - מלמד שהמתנות יוצאות בדיינים.


ניתן לתבוע את מתנות הכהונה בבית דין.




יכול אף קדשים יהיו חייבים במתנות? ודין הוא: ומה חולין, שאין חייבים בחזה ושוק, חייבים במתנות


דורש 'וזה' – למעט, שהמתנות הן רק משחיטת החולין, וראו חולין י א, שם ממעטים מויקרא ז לד, 'אותם'. וראו לעיל עה.



קדשים, שחייבים בחזה ושוק, אינו דין שיהו חייבים במתנות? תלמוד לומר "וזה יהיה משפט הכהנים."

"מאת העם" - ולא מאת אחרים. גויים "מאת העם" - ולא מאת הכהנים.


"העם" הוא כינוי ליהודים שאינם כהנים, וראו חולין י ג.
הזבח" הוא בהמה הראויה לאכילה שנשחטה כראוי ולא נטרפה.



"מאת זובחי הזבח" - פרט לטריפה.

"מאת זובחי הזבח" - אין לו בו אלא בשעת זביחה בלבד


החובה לתת מתנות היא רק בשעת השחיטה, ואם הגוי התגייר לאחר שנשחטה הבהמה הוא פטור.



מיכן אמרו: (חולין י ד) גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר – פטור; משנתגייר - חייב
ספק – פטור, המוציא מחבירו עליו הראיה.

"אם שור אם שה" - לרבות כלאים, כוי "אם שור אם שה" - בין בארץ בין בחוצה לארץ,


מרבה בגלל הכפילות 'אם' 'אם'.
לעניין כלאים ראו תוספתא חולין ט א.
לעניין חו"ל ראו חולין י א.
הדרשה מראה שאין לדעת האם לדמות את המתנות לראשית הגז, הנוהג בארץ ובחו"ל, אבל רק במרובה (ראו חולין יא א,) או לתרומה, הנוהגת רק בארץ, אבל רק בגידולי קרקע; ולכן יש צורך בפסוק המלמד שהמתנות נוהגות גם בחו"ל.



והלא דין הוא: חייב כאן וחייב בראשית הגז;
מה מצינו בראשית הגז, נוהג בארץ ובחוצה לארץ- אף מתנות נוהגות בארץ ובחוצה לארץ!
או כלך לדרך זו: חייב כאן וחייב בתרומת ראשית;
מה תרומת ראשית, אינו חייב אלא בארץ - אף מתנות אינן נוהגות אלא בארץ!
נראה למי דומה: דנים דבר שאין תלוי בארץ ובקדש מדבר שאין תלוי בארץ ובקדש
ואל תוכיח תרומת ראשית, שהיא תלויה בארץ ובקדש
או כלך לדרך זו: דנים דבר שנוהג בין במרובה בין במועט מדבר שנוהג במרובה ובמועט
ואל יוכיח ראשית הגז, שאינו נוהג אלא במרובה
תלמוד לומר: "אם שור אם שה"; בין בארץ בין בחוצה לארץ.

"ונתן לכהן" – לכהן עצמו.


למרות שהכהן יכול לתבוע את המתנות בבית דין (ראו בתחילת הפיסקה), הוא יכול לתבוע אותן רק בעצמו ולא ע"י שלוחו או עבדו.




"הזרוע" - זרוע של ימין, "והלחיים" - זה לחי התחתון, "והקבה" כמשמעה,


רבי יהודה אומר, דורשי רשומות אומרים:


לפי הדרשה של דורשי הרשומות הזרוע והלחיים והקיבה הן שכר על מעשה פנחס.



נתן לו זרוע תחת היד, וכן הוא אומר (במדבר כה ז) "ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו";
והלחיים תחת תפילה, וכן הוא אומר (תהלים קו ל) "ויעמד פינחס ויפלל";
קיבה תחת קיבה, שנאמר (במדבר כה ח) "ואל האשה אל קובתה"!

פיסקה קסועריכה

על דברים יח ד
(דברים יח ד) "ראשית דגנך תירושך ויצהרך", מלמד שאין תורמים אותו אלא מן המובחר.

מה מצינו בשני מינים שבאילן - אין תורמים מזה על זה


לעניין המובחר דורש 'ראשית', לפי קריאת הדרשן אין מדובר כאן בביכורים אלא בתרומה, שהרי אין ביכורים מן הדגן; וראו לעצם העניין תרומות ב ד. לעניין תרומה מזה על זה דורש 'תירושך ויצהרך', הם שני מינים באילן, ומקיש אותם ל'דגנך', שגם בו אין תורמים מזה על זה – וראו שם.



כך שני מינים שבתבואה ושבירק - אין תורמים מזה על זה.

"ראשית הגז" ולא ראשית שטף, "ראשית הגז" פרט לטריפה,


ראו תוספתא חולין י, הלכה א והלכה ד, שחולקות על שתי הדרשות הללו.




"ראשית הגז" בין בארץ בין בחוצה לארץ.


"צאנך", ולא של אחרים. גויים
מיכן אמרו: (חולין יא ב) הלוקח גז צאנו של נכרי - פטור מראשית הגז
לקח גז צאנו של חבירו, אם שייר המוכר - חייב ואם לאו - הלוקח חייב.

"תתן לו", שיהא בו כדי מתנה.
מיכן אמרו: (שם) כמה נותן לו? משקל חמש סלעים ביהודה, שהם עשר בגליל
מלובן ולא צוי, כדי לעשות ממנו בגד קטן, שנאמר "תתן לו" שיהא בו כדי מתנה.

כמה צאן יהיה לו, ויהא חייב בראשית הגז?


ראו שם. בית שמאי לומדים מישעיה שעדר מינימלי הוא שתי כבשים. הפסוק של בית הלל נראה לא רלבנטי כי הוא עוסק בכבשים שחוטות. ר' עקיבא מסכים עם הדרשה של בית שמאי אבל טוען שכאן מדובר בכמה קבוצות של כבשים ומבחינה הלכתית פוסק כבית הלל.



בית שמי אומרים: שתי רחילות, שנאמר (ישעיה ז כא) "והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן"
ובית הלל אומרים: חמש, שנאמר (שמואל א כה יח) "וחמש צאן עשויות"
רבי עקיבה אומר: "ראשית הגז" - שתים, "צאנך" - ארבע, "תתן לו" - הרי חמש.

פיסקה קסזעריכה

על דברים יח ה

(דברים יח ה) "כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת"

מגיד שאין שירות כשר בו אלא מעומד; הא אם ישב ושרת - עבודתו פסולה.

"הוא ובניו כל הימים" - בין בארץ ובין בחוצה לארץ


בהמשך לדרשות בפיסקאות קסה-קסו, המדגישות את מצוות מתנות הכהונה וראשית הגז גם בחו"ל, מוצגת כאן גם הכהונה עצמה, כנראה בהקשר של ברכת הכהנים, כדבר שאינו תלוי בא"י דווקא.


פיסקה קסחעריכה

על דברים יח ו

(דברים יח ו) "וכי יבוא הלוי", יכול בבן לוי ודיי שאינו כהן הכתוב מדבר?


שתי הובחות שמדובר בכהנים ולא בלויים גרידא: ללוויים היו ערים משלהם והביטוי 'מאחד שעריך' נדרש כשער סתמי; והמילה 'ושרת' מלמדת שמדובר בכהן הראוי לשרת.



תלמוד לומר "מאחד שעריך", מי שלא נטלו שעריהם במקום אחר; יצאו לויים, שנטלו שעריהם במקום אחר.
(דברים יח ז) "ושרת" - בראוי לשרת; יצאו לויים, שאין ראוים לשרת.

(דברים יח ו) "מכל ישראל אשר הוא גר שם" - בכל מקומות מושבותיהם. של הכהנים

"ובא בכל אות נפשו", מנין אתה אומר כהן בא ונושא את כפיו במשמר שאינו שלו?


הפסוק מאפשר לכאורה לכל כהן לעבוד במקדש כאות נפשו. הדרשה מגבילה את החופש הזה למשמרות הכהונה; הזכות לברך נתונה לכל הכהנים, כי אינה כרוכה בטובת הנאה כלשהי; אבל זכות הקרבת הקרבן, שכרוכה בהנאה, מוגבלת לשלוש רגלים.



תלמוד לומר "ובא בכל אות נפשו",
מנין אתה אומר כל המשמרות שוים בקרבנות הרגל הבאים מחמת הרגל?

תלמוד לומר "ובא בכל אות נפשו".


ראו סוכה ה ז. בשלוש הרגלים היו כל הכהנים במקדש, אבל בשאר ימות השנה היו רק כהני המשמר עובדים. וראו שם משנה ו, שגם בשלוש הרגלים היתה דרך לחלוקת המוספים.



יכול לעולם? תלמוד לומר "מאחד שעריך", בשעה שישראל מכונסים בשער אחד, בשלש רגלים.

פיסקה קסטעריכה

על דברים יח ז-ח
(דברים יח ז) "ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו... העומדים שם", על גבי הרצפה
מיכן אתה אומר: (זבחים ב א) ערל, טמא, יושב, עומד על גבי כלים, או על גבי בהמה או על גבי רגלי חבירו - פסול.

מנין אתה אומר: (סוכה ה ז) כל המשמרות שוים באימורי רגלים ובחלוק לחם הפנים?


ראו לעיל פיסקה קסח, שם הערנו שגם ברכת כהנים היתה לכל המשמרות. הדרשה טוענת שבשלב היסטורי מסויים (כנראה בימי דוד, ראו דברי הימים א כד ז-יח) עשו ראשי המשמרות חלוקה של העבודה ("ממכרי האבות"), ובכך הפקיעו את האמור כאן, ואין לאף כהן זכות לשרת כרצונו אלא במסגרת המשמר – חוץ מאמורי רגלים, חלוקת לחם הפנים וחלוקת שתי הלחם בחג השבועות.



תלמוד לומר (דברים יח ח) "חלק כחלק יאכלו", חלק לאכול, חלק לעבוד; חלק לאכילה כחלק לעבודה.
יכול כל המשמרות שוים בקרבנות הרגל הבאים שלא מחמת הרגל?
תלמוד לומר "לבד ממכריו על האבות". מה מכרו אבות זה לזה? אתה שבתך ואני שבתי

פיסקה קעעריכה

על דברים יח ט

(דברים יח ט) "כי אתה בא אל הארץ", עשה מצוה האמורה בענין, שבשכרה תכנס לארץ.


שתי הדרשות הללו הופיעו פעמים אחדות בפיסקאות הקודמות, ראו למשל לעיל פיסקה קנו.



"אשר ה' אלהיך נותן לך" - בזכותך.

"לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם" יכול אי אתה רשיי ללמוד להורות ולהבין?


הדרשה מגינה על החופש האקדמי, המתבטא בזכות ללמד כדי להבין ולהורות. וראו גם סנהדרין סח א, שבשם החופש האקדמי עסקו גם בכישוף בפועל, כדי ללמד את שיטותיו זה לזה.



תלמוד לומר "לעשות". לעשות אי אתה למד, אבל אתה למד להורות ולהבין!

פיסקה קעאעריכה

על דברים יח י
(דברים יח י) "לא ימצא בך", להזהיר בית דין על כך.

"מעביר בנו ובתו באש", אין לי אלא בנו ובתו; בן בנו ובן בתו מנין?
תלמוד לומר (ויקרא כ ד) "בתתו מזרעו למולך"
עדיין אני אומר: כאן באש ולהלן למלך; מנין ליתן את האמור כאן להלן ואת האמור להלן כאן?
נאמר העברה העברה לגזירה שוה: מה העברה האמורה כאן באש - אף העברה האמורה להלן באש,
ומה העברה האמורה להלן מולך - אף העברה האמורה כאן מולך

נמצאת אומר עד שימסור ויעביר באש ובמולך

הא עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו - לא שמענו.

"קוסם קסמים", אחד קסם מרובה ואחד קסם מועט, לחייב על כל קסם וקסם.

איזהו קוסם? זה האוחז במקלו ואומר אם אלך - אם לא אלך,
וכן הוא אומר (הושע ד יב) "עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו"

דבר אחר: שועל בימינו ומשמאלו.


ראו לקמן על המנחש.




דבר אחר: "מעביר בנו ובתו באש" - זה הבועל ארמית ומעמיד ממנה בן אויב למקום


ראו מגילה ד ט, זו דרשה מדבי ר' ישמעאל, ודבי דר' עקיבא דחו אותה שם. וראו גם ספר היובלים ל יא-טז.



עונש שמענו, אזהרה לא שמענו! תלמוד לומר "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש"

רבי יהודה אומר: זה שהוא מעביר בנו ובתו לעבודה זרה וכורת עמה ברית


בירמיה שם מדובר בברית לקיום המצווה של שילוח עבדים, ור' יהודה מדמה את טקס הברית המוצדקת לטקס כריתת ברית לע"ז, שבשניהם עוברים ומעבירים.



שנאמר (ירמיה לד יח) "העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו".

"מעונן", רבי ישמעאל אומר: זה המעביר על העין המורח שכבת זרע על עיניו; רבי עקיבה אומר: אלו נותני העתים;


ר' ישמעאל דורש מעונן – עין ור' עקיבא דורש מעונן – עונה. חכמים דורשים כר' ידמעאל, אבל לדעתם העין היא עינו של המתבונן.
המעונן בשיטת ר' עקיבא מתבסס גם על הכתוב בויקרא כה כא. ר' עקיבא מתנגד אפילו להנחה כזאת, שיבול השנה הששית יהיה מוצלח.



כגון אלו האומרים 'למודי ערבית שביעיות להיות חטים יפות, עקורות קטניות להיות רעות,
וחכמים אומרים: אלו אוחזי העינים.

"ומנחש", איזהו מנחש? כגון האומר 'נפלה פתי מפי, נפלה מקלי מידי, עבר נחש מימיני,


ראו תוספתא שבת פרקים ז-ח, וראו גם לעיל, שהיו שקשרו את האמונות התפלות לקוסם.



ושועל משמאלי, ופסק צבי את הדרך לפני, אל תתחיל בי אלא במישהו מבורך, שחרית הוא, ראש חודש הוא, מוצאי שבת הוא.

"ומכשף", העושה מעשה, ולא האוחז את העינים,

רבי עקיבה אומר משם רבי יהושע: שנים מלקטים קישואים, אחד מלקט והוא פטור, ואחד מלקט והוא חייב
העושה מעשה חייב, האוחז את העינים פטור

פיסקה קעבעריכה

על דברים יח יא

(דברים יח יא) "וחובר חבר", אחד חובר מרובה ואחד חובר מועט


השוו לדרשה שבפיסקה קעא על הקוסם.
נראה שחובר חבר חוזה את העתיד באמצעות נחשים ועקרבים.



ואחד חובר את הנחש ואת העקרב.

(סנהדרין ז ז) "ושואל אוב" - זה פיתום המדבר משחיו. "ידעוני" - המדבר בפיו


רק שואל האוב והידעוני מופיעים ברשימת הנסקלים שבמשנה, כי רק הם נזכרים בויקרא כ כז, ושאר הדרכים לחזות את העתיד אינן נמנות שם.



הם עצמם בסקילה, והנשאל בהם - באזהרה.

"ודורש אל המתים", אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגולגלת


שתי שיטות ליצירת קשר עם המתים. המעלה בזכורו יוצר את הקשר תוך עירור מיני של עצמו, ולכן אינו יכול להבטיח שייצור את הקשר בכל פעם, וגם לא בשבת; ואילו הנשאל בגולגולת 'משוחח' עם שריד ממשי של המת, ובדרך זו יכול לשאול אותו גם בשבת.



מה בין מעלה בזכורו לנשאל בגולגלת?
מעלה בזכורו אין עולה כדרכו ואין נשאל בשבת, והנשאל בגולגלת עולה כדרכו ונשאל בשבת.

פיסקה קעגעריכה

על דברים יח יב-יג
(דברים יח יב) "כי תועבת ה' כל עושה אלה", יכול לא יהא חייב עד שיעבור על כולם?

תלמוד לומר: "כל עושה אלה" אפילו על אחת מהם.


דורש את סדר המילים: כל עושה אלה ולא עושה כל אלה.



 

"ובגלל התועבות האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך",


ראו דברי ר' שמעון ור' יוסי בתוספתא ע"ז ט ד: יש לבני נח יותר משבע מצוות, ובין השאר גם הכישוף נאסר להם.



אמר רבי שמעון: מלמד שהוזהרו כנענים על כל המעשים האלו
שאין עונשים את האדם עד שמזהירים אותו.

כשהיה רבי אליעזר מגיע לפסוק זה היה אומר: חבל עלינו


לפי דעת חז"ל הכישופים למיניהם פועלים – אבל נאסרו. ר' אליעזר (וראו גם סנהדרין סה ב, שם מופיע ר' עקיבא ומוסיף טכניקה מיסטית של הרעבה עצמית) מתלונן על הפער בין הכשפים, הפועלים למרות שנאסרו – לבין רוח הקדש, שקשה להשיגה. לפי דבריו המיסטיקה זהה בבסיסה, ומכאן התלונה.
לדבריו מדובר בהתערבות של ההשגחה המפריעה למיסטיקה של רוח הקדש לפעול, בניגוד לטבע.



ומה מי שמדבק בטומאה - רוח טומאה שורה עליו, המדבק בשכינה - דין הוא שתשרה עליו רוח הקודש!
ומי גרם? (ישעיה נט ב) "עונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין אלהיכם".

(דברים יח יג) "תמים תהיה עם ה' אלהיך", כשאתה תם נקי מעוונות - חלקך עם ה' אלהיך


המשך דברי ר' אליעזר: אלמלא העוונות היינו תמימים ואז היתה לנו רוח הקדש. קורא גם את הפסוקים מתהלים כשכר של קרבת ה' על התמימות.



וכן דוד אמר (תהלים כו יא) "ואני בתומי אלך - פדני וחנני"
(תהלים מא יג) "ואני בתומי - תמכת בי ותציבני לפניך לעולם".

"תמים תהיה עם ה' אלהיך", אם עשית כל האמור בענין - הרי אתה תמים לה' אלהיך.


אם לא יהיו בך מעביר בנו וכו' – תהיה תמים לה'. קורא את הפסוקים כמתכון לקרבת ה', ולא כעובדה נתונה או כמשימה הכוללת את כל התורה.


פיסקה קעדעריכה

על דברים יח יד

(דברים יח יד) "כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם",


ראו לעיל פיסקה נה. ירושת הארץ היא בזכות קיום המצוות הנזכרות לידה.



עשה מצוה האמורה בענין, שבשכרה אתה יורש את הגוים האלה.

"אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו", שמא תאמר: להם יש במה להשאל ולי אין לי?


לפי הפשט התחליף עבור ישראל למעוננים ולקוסמים הוא הנביא (פס' טו); אבל הדרשה מציבה כתחליף את התורה שנתן לנו הקב"ה, שאליה יש לשמוע ולציית.



תלמוד לומר "ואתה לא כן: נתן לך ה' אלהיך".
נתן לך רמז לתורה, ראו ברכת התורה. - לך נתנה, ואתה מניח דברי תורה ומתעסק בבטולה?

פיסקה קעהעריכה

על דברים יח טו

(דברים יח טו) "נביא מקרבך" - ולא מחוצה לארץ. "מאחיך" - ולא מאחרים.


נביא ה' הוא יהודי יליד א"י. וראו כמה גישות שונות לנבואה בחו"ל, למשל בפתיחה למכילתא, והשוו לדברי ריה"ל, כוזרי ב יד, שקשר את הנבואה לא"י מצד תוכנה. קהל היעד של הנביא הוא דווקא ישראל, והפסוק בירמיה מתפרש שהנבואה של ירמיה היתה לישראל שחטאו ונהגו כגויים.
נביא כזה יכול לבטל באופן זמני (כהוראת שעה) אפילו ממצוות התורה, והשוו פיסקה קעד, שם הודגשה העליונות של חכמי התורה על פני הנביא.



"יקים לך ה' אלהיך" - ולא לגוים.
ומה אני מקיים (ירמיה א ה) "נביא לגוים נתתיך"? בנוהג מנהג גוים.
"אליו תשמעון", אפילו אומר לך עבור על אחת מן המצות האמורות בתורה
כאליהו בהר הכרמל - לפי שעה - שמע לו!

פיסקה קעועריכה

על דברים יח טז-יח
(דברים יח טז) "ככל אשר שאלת מעם ה' אלהיך בחורב"
בזו זכו שיעמדו להם נביאים: "לא אוסיף לשמוע את קול ה' אלהי".

(דברים יח יז) "ויאמר ה' אלי היטיבו אשר דברו" - כוונו לדעתי, "נביא אקים להם"


 ראו גם מכילתא בחדש ט, לפס' טו: הנבואה היא שכר על המצווה של היראה, ואינה פתרון לבעיה שהיא מעוררת.



הא למדת שבשכר יראה שיראו - זכו שיעמדו להם נביאים.

(דברים יח יח) "ונתתי דברי בפיו" - דברי בפיו אני נותן, אבל איני מדבר עמו פנים בפנים.


הדרשה מתקשה בסתירה בין דברי משה כאן 'נביא... כמוני' (דברים יח טו) לבין במדבר יב ו-ח, שם מודגש היתרון של נבואת משה על נבואות אחרות.




דבר אחר: "ונתתי דברי בפיו", מיכן ואילך הוי יודע היאך רוח הקודש ניתנת בפי הנביאים:


נביא צריך לדבר ישירות עם הציבור, ובסדר שבו נאמרה לו הנבואה.



"ודבר אליהם" - שלא להושיב את התורגמן. "את כל אשר אצונו" - אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

פיסקה קעזעריכה

על דברים יח יט

(דברים יח יט) "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי"


ראו סנהדרין יא ה-ו, וכן תוספתא סנהדרין יד ד. כאן מובאים ששת העבריינים שבמשנה עם הדוגמאות שבתוספתא.
קשה לדעת כיצד דן בית הדין את המתנבא מה שלא שמע והמתנבא מה שנאמר לאחרים: אילו הוכחות יכולים להביא?
נביא השקר בשם ע"ז מנבא דברי הלכה אבל מייחס אותם לע"ז, ועל כך הוא נהרג.



שלשה מיתתם בידי שמים: הכובש נבואתו, כיונה בן אמיתי
והמותר על דברי נביא, כחבירו של מיכה; ונביא שעובר על דברי עצמו כעידוא
ושלשה מיתתם בבית דין: המתנבא מה שלא שמע, כצדקיה בן כנענה
ומה שלא נאמר לו, כחנניה בן עזור, שהיה שומע דברים מפי ירמיה שהיה מתנבא בשוק העליון
וחוזר ומתנבא בשוק התחתון
והמתנבא בשם עבודה זרה ואומר: כך אמרה עבודה זרה
אפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור!

פיסקה קעחעריכה

על דברים יח כ-כא
(דברים יח כ) "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי ומת" - בסתם מיתה האמורה בתורה, בחנק.

(דברים יח כא) "וכי תאמר", עתידים אתם לומר


המדרש אכן מצא עימות בין ירמיה לחנניה בן עזור – עימות שהוכרע תוך זמן קצר יחסית, ומצדיק את דברי הדרשה שדבר שדברו המקום בא ומתגשם במהירות; אבל דברי ישעיה, למשל, לא התגשמו עד היום – ראו ישעיה יא ו!



"איכה נדע הדבר"; ירמיה אמר הנה כלי בית ה' הולכים בבלה (ראו ירמיה כז כב)
וחנניה אומר (ירמיה כז טז) "הנה כלי בית ה' מושבים מבבל", ואיני יודע למי אשמע!
תלמוד לומר "אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה'"
איזהו דבר שדברו המקום? זה שאומר ובא.

"בזדון דברו הנביא", על זדון הוא חייב, ואינו חייב על שגגה.


גם נביא השקר עלול להתנבא בטעות, ואז אינו מומת; וראו גם לעיל פיסקה פו, שם מונים גם הקלות נוספות בדין נביא השקר.
החשש מנביא השקר עלול לגרום להטיית משפטו לטובה, וראו לעיל פיסקה יז.



"לא תגור ממנו", אל תמנע עצמך מללמד עליו חובה