ביאור:ספרי דברים/וזאת הברכה
ספרי דברים לפרשת וזאת הברכה
עריכהפיסקה שמב
עריכהעל דברים לג א
הדרשה מצביעה על דפוס נפוץ, שבתחילת נבואת נביא הוא מוכיח את ישראל ובסופה הנבואה היא נבואת נחמה; אבל ראו ירמיה ב א-ג, שנבואת הנחמה מופיעה סמוך לתחילת הספר, ושמא סדר הספר אינו סדר הנבואות. |
לפי שאמר משה לישראל דברים קשים תחילה, (דברים לב כד-כה) "מזי רעב ולחומי רשף...
מחוץ תשכל חרב", (דברים ט ז-ח) "ובחורב הקצפתם את ה'... ממרים הייתם"
חזר ואמר להם דברי ניחומים: "וזאת הברכה אשר ברך משה",
וממנו למדו כל הנביאים, שהיו אומרים לישראל דברים קשים תחילה, וחוזרים ואומרים להם דברי ניחומים
ואין לך בכל הנביאים שהיו דבריו קשים כהושע
תחילת דבריו אמר להם (הושע ט יד) "תן להם ה' מה תתן? תן להם רחם משכיל",
וחזר ואמר להם דברי ניחומים (הושע יד ז-ח) "ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון",
ואומר "ישובו יושבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן"
ואומר (הושע יד ה-ו) "ארפא משובתם אהבם נדבה, אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה"
וכן יואל אמר להם (יואל א ב-ד) "שמעו זאת הזקנים והאזינו כל יושבי הארץ
ההיתה זאת בימיכם ואם בימי אבותיכם, עליה לבניכם ספרו" ואומר "יתר הגזם אכל הארבה",
וחזר ואמר להם דברי ניחומים, (יואל ב כה) "ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה
הילק החסיל והגזם".
וכן עמוס אמר להם (עמוס ד א) "שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון
העושקות דלים הרוצצות אביונים האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה"
וחזר ואמר להם דברי ניחומים (עמוס ט יג) "הנה ימים באים ונגש חורש בקוצר".
וכן מיכה אמר להם (מיכה ג ב-ג) "שנאי טוב ואהבי רע, גוזלי... ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו"
וחזר ואמר להם דברי ניחומים (מיכה ז יח-כ) "מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו
לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא, ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם,
תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם"
וכן ירמיה אמר להם (ירמיה ז לד) "והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלם קול ששון וקול שמחה",
וחזר ואמר להם דברי ניחומים (ירמיה לא יב) "אז תשמח בתולה במחול".
יכול משאומרים להם דברי ניחומים חוזרים ואומרים להם דברי תוכחות?
תלמוד לומר (ירמיה נא סד) "ואמרת ככה תשקע בבל ולא תקום מן הרעה אשר אני מביא עליה
עד הנה דברי ירמיהו."
הוי, משאומרים להם דברי ניחומים - אין אומרים להם דברי תוכחות!
דורש גזירה שווה 'וזאת', ומציג את הדמיון בין ברכות יעקב לברכות משה. יתכן שדורש גם את הכפילות 'הברכה אשר בירך'. |
(בראשית מט כח) "וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם"
נמצינו למידים שממקום שסיים יעקב אבינו לברך את ישראל - משם התחיל משה לברכם
שנאמר "וזאת הברכה אשר ברך":
מציג את ברכות משה מול תפילתו בתהלים, ולא מול ברכות יעקב. |
ואיזו היא? (תהלים צ א) "תפלה למשה איש האלהים". ועדין הדבר תלוי
אין אנו יודעים אם תפילה קודמת לברכה, אם ברכה קודמת לתפילה
כשהוא אומר "וזאת הברכה" - הוי תפילה קודמת לברכה, ואין ברכה קודמת לתפילה.
החשיבות היא גם בתוכן הברכה וגם בזהות המברך והמתברכים. |
אלא ברכם משה! נמצינו למידים שכדיי משה שיברך את ישראל, וכדיי ישראל שברכם משה.
ראו גם סדר עולם רבא פרק כ. לעניין מיכה ראו תוספתא סנהדרין יד ד, שזיהו אותו עם מיכיהו בן ימלא שבפרק כב שם. |
משה נקרא איש האלהים: "תפלה למשה איש האלהים"
אלקנה נקרא איש האלהים: (שמואל א ב כז) "ויבא איש האלהים אל עלי"
שמואל נקרא איש האלהים, שנאמר (שמואל א ט ו) "הנה נא איש האלהים בעיר הזאת"
דוד נקרא איש האלהים, שנאמר (נחמיה יב כד) "במצות דוד איש האלהים"
שמעיה נקרא איש האלהים, שנאמר (מלכים א יב כב) "ויהי דבר ה' אל שמעיה איש האלהים לאמר"
עדוא נקרא איש האלהים, שנאמר (מלכים א יג א) "והנה איש האלהים בא מיהודה בדבר ה'"
אליהו נקרא איש האלהים, שנאמר (מלכים ב א יג) "איש האלהים תיקר נא נפשי"
אלישע נקרא איש האלהים, שנאמר (מלכים ב ד ט) "הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא"
מיכה נקרא איש האלהים, שנאמר (מלכים א כ כח) "ויגש איש האלהים ויאמר אל מלך ישראל"
אמוץ אביו של ישעיה נקרא איש האלהים, שנאמר (דברי הימים ב כה ז) "ואיש אלהים בא אליו לאמר המלך אל יבא עמך צבא ישראל".
פירוש פשט פשוט. |
אלא מה תלמוד לומר "לפני מותו"? - סמוך למותו!
כיוצא בו (מלאכי ג כג) "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה'"
וכי עלתה על דעתך שלאחר ביאה אליהו מתנבא להם?
מה תלמוד לומר "לפני בא יום ה'"? - סמוך לביאה!
פיסקה שמג
עריכהעל דברים לג ב
למרות שהמטרה של משה היתה לברך את ישראל, הוא פתח וסיים בשבחו של הקב"ה, וכמוהו עשו גם דוד ושלמה ומנסחי תפילת העמידה (המצוטטת כאן בנוסח א"י). |
מגיד הכתוב שכשפתח משה - לא פתח בצרכם של ישראל תחילה, עד שפתח בשבחו של מקום
משל ללוטייר לנואם מליץ שהיה עומד על הבמה, ונשכר לאחד לדבר על ידיו
ולא פתח בצרכי אותו האיש תחילה, עד שפתח בשבחו של מלך
אשרי עולם ממלכו, אשרי עולם מדיינו, עלינו זרחה חמה, עלינו זרחה לבנה, והיו אחרים מקלסים עמו
ואחר כן פתח בצרכו של אותו האיש - וחזר וחתם בשבחו של מלך
אף משה רבינו לא פתח בצרכי ישראל, עד שפתח בשבחו של מקום
שנאמר "ויאמר ה' מסיני בא", ואחר כך פתח בצרכם של ישראל: "ויהי בישורון מלך"
חזר וחתם בשבחו של מקום "אין כאל ישורון",
ואף דוד המלך פתח בשבחו של מקום תחילה, שנאמר (תהלים קמט א) "הללויה שירו לה' שיר חדש"
ואחר כך פתח בשבחם של ישראל: (תהלים קמט ד) "כי רוצה ה' בעמו"
וחזר וחתם בשבחו של מקום: (תהלים קנ א) "הללו אל בקדשו"
ואף שלמה בנו פתח בשבחו של מקום תחילה: (דברי הימים ב ו יד) "אין כמוך אלהים בשמים ובארץ שומר הברית והחסד
ואחר כך פתח בצרכם של ישראל (דברי הימים ב ו כח) "רעב כי יהיה בארץ"
וחזר וחתם בשבחו של מקום (דברי הימים ב ו מא) "קומה ה' אלהים לנוחך"
ואף שמנה עשרה ברכות שתיקנו נביאים הראשונים שיהו ישראל מתפללים בכל יום
לא פתחו בצרכם של ישראל, עד שפתחו בשבחו של מקום:
"האל הגדול הגבור והנורא... קדוש אתה ונורא שמך ברכת קדושה בנוסח א"י... ואחר כך "מתיר אסורים" ואחר כך "רופא חולים"
ואחר כך "מודים אנחנו לך".
לא מרוח אחת נגלה אלא מארבע רוחות; שנאמר "ויאמר ה' מסיני בא, וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן"
ואיזו היא רוח רביעית? (חבקוק ג ג) "אלוה מתימן יבא".
הלשון העברית אינה מיוחדת כבדרשות אחרות, אלא היא אחת מארבע לשונות התרבות של חז"ל; וראו גם בדרשה הבאה, שגם התורה עצמה מיועדת לכל באי העולם, ובהם לרומאים ולערבים (בני עשו ובני ישמעאל). |
לא בלשון אחד אמר להם, אלא בארבעה לשונות
שנאמר "ויאמר ה' מסיני בא" - זה לשון עברי, "וזרח משעיר למו" - זה לשון רומי
"הופיע מהר פארן" - זה לשון ערבי, "ואתה בארמית: בא מרבבות קדש" - זה לשון ארמי.
ראו מכילתא בחדש ה, על 'אנוכי ה' אלהיך': התורה מיועדת בבסיסה לכל האומות, אבל הגויים סירבו לקבל אותה ולכן אינם יכולים לבוא בטענות ובדרישות הנובעות ממנה. |
כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד הוא נגלה אלא על כל האומות,
תחילה הלך אצל בני עשו, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה?
אמר להם (שמות כ יג) "לא תרצח". אמרו: כל עצמם של אותם האנשים ואביהם רוצח הוא
שנאמר (בראשית כז כב) "והידים ידי עשו", (בראשית כז מ) "ועל חרבך תחיה"!
הלך אצל בני עמון ומואב, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה?
אמר להם (שמות כ יג) "לא תנאף". אמרו לו: כל עצמה של ערוה - להם היא
שנאמר (בראשית יט לו) "ותהרין שתי בנות לוט מאביהן"!
הלך אצל בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה?
אמר להם (שמות כ יג) "לא תגנוב". אמרו לו: כל עצמם אביהם - ליסטים היה
שנאמר (בראשית טז יב) "והוא יהיה פרא אדם"
וכן לכל אומה ואומה, שאל להם אם מקבלים את התורה,
שנאמר (תהלים קלח ד) "יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך"
יכול שמעו וקבלו? תלמוד לומר (מיכה ה יד) "ועשיתי באף ובחימה נקם את הגוים אשר לא שמעו"
הגויים אינם שומרים אפילו את שבע מצוות בני נח, קל וחומר שאינם יכולים לשמור את כל התורה. וראו מכילתא בחדש ה. |
כיון שראה הקדוש ברוך הוא כך - נתנם לישראל,
משל לאחד ששילח את חמורו וכלבו לגרן, והטעינו לחמור לתך 15 סאים ולכלב שלש סאים
היה החמור מהלך והכלב מלחית מתקשה ללכת ומתנשם; פרק ממנו סאה ונתנו על החמור, וכן שיני וכן שלישי
כך ישראל קבלו את התורה בפירושיה ובדקדוקיה,
אף אותם שבע מצות שלא יכלו בני נח לעמוד בהם ופרקום - באו ישראל וקבלום
לכך נאמר "ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו".
לעניין הרעש ראו לקמן, הדרשה על 'מסיני בא'. |
עתיד להרעיש את העולם כולו על יושביו, כדרך שהרעיש במתן תורה
שנאמר (שופטים ה ד) "ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום
ארץ רעשה גם שמים נטפו גם שחקים יזלו מים"
ואומר (בראשית כה כו) "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב"
הדרשן טוען שנפילת שעיר תהיה סמוכה להצלחת ישראל ולגאולתם שתגיע בעקבותיה. |
מה עשה אותו הבן? עמד ופרכס את עצמו וספר את שערו; אמר לו המלך: לך אני נותן מתנה!
כך כשבא אברהם אבינו לעולם - יצא ממנו פסולת: ישמעאל ובני קטורה חזרו להיות רעים יותר מן הראשונים
וכשבא יצחק - יצא ממנו פסולת: עשו וכל אלופי אדום. חזרו להיות רעים יותר מן הראשונים
וכשבא יעקב - לא יצא ממנו פסולת, אלא נולדו כל בניו תמימים
כענין שנאמר (בראשית כה כז) "ויעקב איש תם יושב אהלים".
אמר לו הקדוש ברוך הוא: לך אני נותן את התורה! לכך נאמר "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו".
שנאמר (תהלים כט ג) "קול ה' על המים" ואומר "קול ה' בכח"
באותה שעה נתקבצו כל האומות אצל בלעם. אמרו לו: כמדומים אנו, הקדוש ברוך הוא מחריב את העולם במים
אמר להם (בראשית ט טו) "לא יהיה עוד המים למבול"
אמרו לו: מה הקול הזה? אמר להם (תהלים כט יא) "ה' עוז לעמו יתן", ואין עוז אלא תורה
שנאמר (איוב יב טז) "עמו עוז ותושיה". אמרו לו: אם כן (תהלים כט יא) "ה' יברך את עמו בשלום".
ארבע אירועים שיש בהן התגלויות של הקב"ה. נראה שלדעת הדרשן במצרים היתה רק התגלות אחת, כנראה במכת בכורות, ולא בים סוף. |
שנאמר (תהלים פ ב) "רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף, יושב הכרובים הופיעה"
שניה בשעת מתן תורה, שנאמר "הופיע מהר פארן"; שלישית לימות גוג ומגוג,
שנאמר (תהלים צד א) "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע"
רביעית לימות המשיח, שנאמר (תהלים נ ב) "מציון מכלל יופי אלהים הופיע".
ההתגלות בהר סיני לא היתה מלאה ומוחלטת. |
מדת בשר ודם, כשהוא עושה משתה לבנו וכשהוא שמח בחופתו - מראה הוא את גנזיו ואת כל אשר לו
אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא "ואתא מרבבות קדש", ולא כל רבבות קודש.
דבר אחר: "ואתא מרבבות קדש", מלך בשר ודם יושב בתוך פלטיא שלו
יש בה בני אדם נאים ממנו, בני אדם משובחים ממנו, בני אדם גבורים ממנו
לדרשה על שיר השירים ראו דברי ר' עקיבא במכילתא שירה ג, - דרשה העוסקת במרטירולוגיה יהודית, שבה הקשר בין ישראל לקב"ה ניכר בנכונותם למות על קידוש שמו בהווה, וכך הם רוכשים בלעדיות עליו בעתיד. דורש 'עלמות' – על מוות. |
וכשנגלה על הים - מיד הכירוהו, שנאמר (שמות טו ב) "זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנו"
כך היו אומות העולם שואלים את ישראל, ואומרים להם (שיר השירים ה ט) "מה דודך מדוד"
שכך אתם מומתים עליו, כענין שנאמר (שיר השירים א ג) "על כן עלמות אהבוך"
ואומר (תהלים מד כג) "כי עליך הורגנו כל היום"; כולכם נאים, כולכם גבורים, בואו ונתערבה יחד!
וישראל אומרים: נאמר לכם מקצת שבחו - ואתם מכירים אותו
(שיר השירים ה י-טז) "דודי צח ואדום... ראשו כתם פז... עיניו כיונים על אפיקי מים
לחייו כערוגת הבשם... ידיו גלילי זהב... שוקיו עמודי שש... חכו ממתקים וכולו מחמדים"
כיון ששמעו אומות העולם נאותו ושבחו של הקדוש ברוך הוא - אמרו להם: נבא עמכם
שנאמר (שיר השירים ו א) "אנה הלך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך"
מה ישראל אומרים להם? אין להם חלק בו, (שיר השירים ו ג) "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים".
הדיבור של כל אחת מעשר הדיברות נראה כאש הנמסרת מהקב"ה לישראל, ועוברת בכל המחנה, העומד מול הקב"ה כאדם מול חברו. לעניין הדימוי לאש ראו בדרשה הבאה ובמכילתא בחדש ט. לעניין מעבר הדיבור במחנה ישראל ראו לעיל שיג. |
היה יוצא דרך ימינו של הקדוש ברוך הוא לשמאל ישראל,
ועוקב את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל
וחוזר ובא דרך ימינם של ישראל לשמאלו של הקדוש ברוך הוא,
והקדוש ברוך הוא מקבלו בימינו וחוקקו בלוח; והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו
שנאמר (תהלים כט ז) "קול ה' חוצב להבות אש".
התורה ודבר הקב"ה דומים לאש מכמה וכמה בחינות, וראו גם בדרשה הקודמת. |
מה אש, נתנה מן השמים - כך דברי תורה נתנו מן השמים,
שנאמר (שמות כ יט) "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם"
מה אש, חיים לעולם - כך דברי תורה חיים לעולם
מה אש, קרוב לה אדם – נכוה, רחוק ממנה - צונן
כך דברי תורה, כל זמן שאדם עמל בהם - חיים הם לו. פרש מהם - ממיתים אותו
מה אש, משתמשים בה בעולם הזה ולעולם הבא - כך דברי תורה, משתמשים בהם בעולם הזה ולעולם הבא
מה אש, כל המשתמש בה עושה גופו רושם - כך דברי תורה, כל המשתמש בהם עושה גופו רושם
מה אש, עמלים בה ניכרים בין הבריות - כך תלמידי חכמים ניכרים בהלוכם ובדבורם ובעטפתם בשוק.
"אש דת למו", אלולא דת שנתנה עמה - אין אדם יכול לעמוד בה!
פיסקה שמד
עריכהעל דברים לג ג
שלוש דרשות על הפסוק. בחלק ניכר ממנו הן דומות זו לזו. |
"כל קדושיו בידיך", אלו פרנסי ישראל שנותנים את נפשם על ישראל
במשה הוא אומר (שמות לב לב) "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחיני נא מספרך אשר כתבת"
בדוד הוא אומר (דברי הימים א כא יז) "הלא אני אמרתי למנות בעם".
"והם תכו לרגליך", אף על פי שאנוסים, אף על פי שלוקים, אף על פי שבזוזים.
"ישא מדברותיך", מקבלים עליהם ואומרים (שמות כד ז) "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע".
דבר אחר: "אף חובב עמים", מלמד שלא חלק להם הקדוש ברוך הוא חיבה לאומות העולם
הדרשה השניה מדגישה את היחסים המיוחדים של ישראל עם הקב"ה, שאהבתו מכפרת אפילו מעבר לשורת הדין: כאן נוסף הסיפור על אישור התורה ע"י מלכות רומי חוץ מההעדפה בעניין הגזל, וראו ב"ק ד ג: בחוק הרומי אין כלל פיצוי לבעל השור הנפגע, אבל ספק אם הצליחו חז"ל לגבות פיצוי כששור של ישראל נפגע, וראו בתלמודים שם. בירושלמי העירו בעקבות הסיפור 'באותה שעה גזר רבן גמליאל על גזילות נכרי שיהא אסור מפני חילול השם'. |
תדע לך שכן, שהרי אמרו "גזילו של נכרי מותר ושל ישראל אסור"
וכבר שלחה מלכות שני סרדיטיאות ואמרה להם לכו ועשו עצמכם יהודים, וראו תורתם מה טיבה!
הלכו אצל רבן גמליאל לאושא, וקראו את המקרא, ושנו את המשנה, מדרש הלכות והגדות
בשעת פטירתם אמרו להם: כל התורה נאה ומשובחת
חוץ מדבר אחד זה שאתם אומרים "גזילו של גוי מותר ושל ישראל אסור"
ודבר זה אין אנו מודיעים למלכות.
"כל קדושיו בידיך", אלו גדולי ישראל שמתמשכנים על ישראל
וכן הוא אומר ביחזקאל (יחזקאל ד ד-ו) "ואתה שכב על צדך השמאלי...
ואני נתתי לך את שני עונם למספר ימים... וכלית את אלה ושכבת על צדך הימני".
"והם תכו לרגליך", אף על פי שהם מכעיסים, ואף על פי שהם חוטאים.
"ישא מדברותיך", מקבלים עליהם עול תורתך (שמות כד ז) "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע".
הדרשה השלישית על הפסוק אינה עוסקת כלל בעמים אחרים, אלא רק ביחסי ישראל עם הקב"ה. |
"כל קדושיו בידיך" - אלו נפשותיהם של צדיקים, שהן נתונות באוצר
שנאמר (שמואל א כה כט) "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך".
"והם תכו לרגליך", ואפילו הם נרתעים לאחוריהם שנים עשר מיל וחוזרים שנים עשר מיל.
"ישא מדברותיך", מקבלים עליהם: (שמות כד ז) "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע".
פיסקה שמה
עריכהעל דברים לג ד
כשם שבית המקדש נבנה עבור הארון, המייצג את "ה' אלוהי ישראל" – כך התורה נוצרה בעבורנו. דורש "לנו", "לשם ה'". |
וכן הוא אומר (מלכים א ח כ) "ואבנה הבית לשם ה' אלהי ישראל". בית זה למה? לארון
ואומר (מלכים א ח כא) "ואשים שם מקום לארון".
הוי: ציווי זה אינו אלא לנו, אינו אלא בעבורנו.
מימי האבות ('קהילת יעקב') ניתנה התורה למיוחסים ולבני מלכים; ובימי משה ניתנה לכל הציבור, ואף לחוטבי העצים ולשואבי המים. |
שנאמר "מורשה קהילת יעקב"! - שומע אני ירושה לבני מלכים.
ירושה לבני קטנים מנין? תלמוד לומר (דברים כט ט) "אתם נצבים היום כלכם".
התורה מאורסת לישראל ולכן אסור לגויים ללמוד אותה, כשם שאסור לבעול נערה מאורסה או אשת איש, וראו סנהדרין נט א. |
מלמד שהתורה מאורשה היא לישראל, ואשת איש לאומות העולם
וכן הוא אומר (משלי ו כז-כט) "היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה
אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה - כן הבא על אשת רעהו, לא ינקה כל הנוגע בה."
חוזר לקריאה הרגילה - 'מורשה', שהתורה מיועדת לישראל כתרבות לאומית, ולכן גם בגיל מבוגר ניתן לחזור אליה וללמדה. |
משל למה הדבר דומה? לבן מלכים שנשבה כשהוא קטן למדינת הים
אם מבקש לחזור, אפילו לאחר מאה שנה - אינו בוש לחזור, מפני שהוא אומר 'לירושתי אני חוזר!'
כך תלמיד חכם שפירש מדברי תורה והלך לו לדברים אחרים
אם מבקש לחזור, אפילו לאחר מאה שנה - אינו בוש לחזור
מפני שהוא אומר 'לירושתי אני חוזר'. לכך נאמר "מורשה קהלת יעקב"
פיסקה שמו
עריכהעל דברים לג ה
דורש 'יחד שבטי ישראל' – 'בישורון מלך'. כשראשי העם יחדיו – בישורון מלך. |
כשישראל שוים בעצה אחת מלמטה - שמו הגדול משתבח מלמעלה, שנאמר "ויהי בישורון מלך".
אימתי? "בהתאסף ראשי עם", ואין אסיפה אלא ראשי עם,
שנאמר (במדבר כה ד) "ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם".
המעמד החגיגי של מינוי דיינים הוא שמשבח את שם ה', ואין צורך בהנהגה הפוליטית לשם כך. |
שנאמר "ויהי בישורון מלך". אימתי? "בהתאסף ראשי עם"
ואין אסיפה אלא זקינים, שנאמר (במדבר יא טז) "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל".
חוזר למסר של תחילת הפיסקה: האגודה ושיתוף הפעולה בארץ ובהנהגת הציבור מקדשים שם שמים. |
וכן הוא אומר (עמוס ט ו) "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה".
בתחילת הדרשה המשל מלמד שחשוב שהספינות קשורות זו לזו, כלומר הנהגת העם מאוחדת ויכולה לקיים את ארמון המלוכה (הפלטרין). |
והעמידן בלב הים ובנה עליהם פלטרין
כל זמן שהספינות קשורות זו בזו - פלטרין קיימים; פרשו ספינות - אין פלטרין קיימים
כך ישראל, כשעושים רצונו של מקום - בונה עליותיו בשמים
וכשאין עושים רצונו - כביכול "אגודתו על ארץ יסדה"
וכשאין אני מודה לו - כביכול בשמו הוא נאה. לשון סגי נהור: אינו נאה
כיוצא בו (דברים לב ג) "כי שם ה' אקרא": כשאני קורא בשמו - הוא גדול; ואם לאו - כביכול וכו'
היוצא בו (ישעיה מג יב) "ואתם עדי נאם ה' ואני אל": כשאתם עדיי - אני אל
וכשאין אתם עדיי - כביכול איני אל
כיוצא בו (תהלים קכג א) "אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים"
אילמלא אני - כביכול לא היית יושב בשמים!
ואף כאן אתה אומר: "יחד שבטי ישראל", כשהם עשוים אגודה אחת, ולא כשהם עשוים אגודות אגודות!
פיסקה שמז
עריכהעל דברים לג ו
הקב"ה סלח לראובן בזכות תפילתו של שאר העם. מכאן נראה שאלמלא היה סולח לראובן היה השבט נדחה ומיטתו של יעקב לא היתה שלמה, בניגוד לאמור לעיל פיסקה שמג, ולעיל לא. |
משל למלך שבא אצל בניו לפרקים, כשהוא נפטר מבניו היו בניו וקרוביו מלוים אותו
אמר להם: בניי, שמא צורך יש לכם לומר? שמא דבר יש לכם? אמרו לי!
אמרו לו: אבה, אין לנו צרך, ואין לנו דבר - אלא שתתרצה לאחינו הגדול
כך: אילמלא שבטים - לא נתרצה המקום לראובן
לכך נאמר "יחד שבטי ישראל יחי ראובן ואל ימות".
עוסק בראובן בן יעקב ולא בשבט ראובן. |
אין מחליפין – לא מקזזים עבירות מול מצוות חוץ משתי הדוגמאות של ראובן ודוד: בזכות דרך הפעולה של ראובן במעשה יוסף נמחל לו על מעשה בלהה, בזכות התשובה של דוד במעשה אביגיל (ההר, ראו שמואל א כה כ) נמחל לו על מעשה בת שבע (צלע). ובזכות בניית המילוא נמחל על פרץ דוד – יתכן ששוב הכוונה למעשה בת שבע. |
רבי חנניה בן גמליאל אומר: לעולם אין מחליפין, לא זכות בחובה ולא חובה בזכות
חוץ משל ראובן ומשל דוד; שנאמר (שמואל ב טז יג) "ושמעי הולך בצלע", אף על פי כן "ההר לעומתו"
(מלכים א יא כז) "שלמה בנה את המילוא", אף על פי כן "סגר את פרץ עיר דוד אביו"
אלא נותנים שכר על המצות ועונשים על העבירות
ומה תלמוד לומר "יחי ראובן ואל ימות"? שעשה ראובן תשובה,
לדעת רשב"ג לא עשה ראובן עבירה במעשה בלהה אלא נאבק על כבודה של לאה אמו לאחר מות רחל, וראו בראשית רבה צח ד. |
איפשר מי שעתיד לעמוד בראש שבטים בהר עיבל,
ואומר (דברים כז כ) "ארור שוכב עם אשת אביו" נזקק לאותו מעשה?
ומה תלמוד לומר (בראשית מט ד) "כי עלית משכבי אביך"? - שתבע עלבון אמו.
"ויהי מתיו מספר" - בעולם הזה, שימיו מספר; אבל לעתיד לבא "יחי ראובן ואל ימת".
אנשי ראובן היו גבורים במלחמה, שנלחמו עם שאר השבטים בימי יהושע. הפסוק מישעיה מוכיח ש'מתים' הם גבורים במלחמה, הפסוק מתהלים ניתן להתפרש בשני סוגי הגבורה, והפסוק מדברי הימים מוכיח שהיו גבורים בתורה, שעמד מראובן בארה, אביו של הנביא הושע - או, כדברי מדרש תנאים כאן, שמדובר בדרשת שם "בארה של תורה" |
גבורים בכח שנאמר (ישעיה ג כה) "מתיך בחרב יפולו וגבורותיך במלחמה".
גבורים בתורה, שנאמר (תהלים קג כ) "גבורי כח עשי דברו"
ואומר (דברי הימים א ה ו) "בארה בנו אשר הגלה תגלת פלאסר מלך אשור, הוא נשיא לראובני".
פיסקה שמח
עריכהעל דברים לג ז
המשותף לראובן וליהודה הוא היות שניהם בעלי תשובה. שניהם לא כיחדו מיעקב אביהם את חטאיהם ואת תשובתם. הדרשה מעדיפה מבין שניהם את יהודה, שהודה וחזר בתשובה ראשון. |
לפי שעשה יהודה מה שעשה, ועמד ואמר (בראשית לח כו) "צדקה ממני"
כיון שראה ראובן שהודה יהודה - עמד אף הוא והודה על מעשיו
הוי אומר: יהודה גרם לראובן שעשה תשובה
עליהם הכתוב אומר (איוב טו יח-יט) "אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם,
להם לבדם נתנה הארץ, ולא עבר זר בתוכם."
"שמע ה' קול יהודה", מלמד שנתפלל משה על שבטו של יהודה
כשיהיה בצער בגלל צרה – תעלה אותו מצרתו. דורש 'שמע... קול יהודה... ועזר מצריו תהיה'. |
"ואל עמו תביאנו", שיקבר עם אבות בארץ
ת"ק טען שיהודה נקבר בא"י, בניגוד לשאר השבטים. ר' יהודה טוען שכל השבטים נקברו בא"י, וראו מכילתא, ויהי, פתיחתא. המיוחד ביהודה הוא שהוא נקבר במערת המכפלה. |
והלא כל שבט ושבט העלה עצמות שבטו ממצרים, שנאמר (שמות יג יט) "והעליתם את עצמותי מזה אתכם
שאין תלמוד לומר "אתכם", מה תלמוד לומר "אתכם"? שכל שבט ושבט העלה עצמות שבטו ממצרים!
ומה תלמוד לומר "ואל עמו תביאנו"? שנקבר עם אבות בקבורתם
ר' מאיר חוזר לעמדת ת"ק, שיהודה נקבר בא"י אבל לא במערת המכפלה. |
אני נקבר בה, ואין אחר נקבר בה! ומה תלמוד לומר "ואל עמו תביאנו"? שנקבר עם אבות בארץ.
יהודה התבלט בהריגת עשו, לפי חלק מהדרשות – וזכה לעזרת הקב"ה בעמידתו לפני יוסף. עד כאן הניחה הדרשה שהנושא הוא יהודה בן יעקב. |
הברכה לשבט שמעון אינה מפורשת, והמדרש קושר אותה לברכת יהודה. התפילה של משה זהה לזו שבדרשה הקודמת, אבל מוסבת על שבט שמעון. |
אמר לפניו: רבונו של עולם, כל זמן ששבטו של שמעון שרוי בצער ומתפלל לפניך - אתה מעלה אותו מתוכה.
שמעון נחל עם יהודה, ולכן ברכתו מוטמעת בברכת יהודה. זכותו של שמעון היתה במלחמת שכם, והקב"ה עזר לו בהטלת המחיתה על הערים בסביבה. |
"ידיו רב לו", בשעה שנאמר (בראשית לד כה) "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי".
"ועזר מצריו תהיה", כענין שנאמר (בראשית לה ה) "ויסעו
ויהי חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב".
הפעם מסבים את תפילת משה לדוד המלך. הוא התבלט בהריגת גלית, ונעזר בקב"ה כמתואר במזמור מתהלים. דורש 'עזר'-'עזרי'. |
אמר לפניו: רבונו של עולם, כל זמן שדוד מלך ישראל שרוי בצער ומתפלל לפניך - אתה מעלה אותו מתוכה.
"ואל עמו תביאנו" שתחזירו אל אחיו בשלום.
"ידיו רב לו" - בשעה שהרג את גלית.
"ועזר מצריו תהיה" - בשעה שאמר (תהלים קכא א) "אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי".
דרשה רביעית על הפסוק, הפעם על מלכי בית דוד, שאפילו כשחטאו התקבלה תשובתם ותפילתם. דורש 'ועזר'-'עזרו'. |
אמר לפניו: רבונו של עולם, כל זמן שמלכי בית דוד שרוים בצער ומתפללים לפניך
אתה מעלה אותם מתוכה.
"ואל עמו תביאנו" - זה יאשיהו, שנאמר (מלכים ב כב כ) "הנני אוסיפך אל אבותיך".
"ידיו רב לו" - זה מנשה, שנאמר (מלכים ב כא טז) "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד"
לסוף מה נאמר בו? (דברי הימים ב לג יג) "ויתפלל אליו ויעתר לו".
"ועזר מצריו תהיה" - זה יהושפט, שנאמר (דברי הימים ב יח לא) "ויזעק יהושפט וה' עזרו".
פיסקה שמט
עריכהעל דברים לג ח
בניגוד לדרשה השניה בפיסקה שמח, שגם שמעון זכה לברכה, כאן דורש 'ללוי' – ולא לשמעון. לוי קיים שתי מצוות במדבר: במעשה העגל, שבו נשאר נאמן לה' – ובבעל פעור; ואילו שמעון לא נשאר נאמן במעשה העגל ונשיאו אף חטא בבעל פעור. |
שנאמר (בראשית מט ז) "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל"
משל לשנים שלוו מן המלך; אחד פרע למלך, וחזר והלוה את המלך
ואחד, לא דיו שלא פרע - אלא חזר ולוה
כך שמעון ולוי: שניהם לוו בשכם, כענין שנאמר (בראשית לד כה) "ויקחו שני בני יעקב
שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו, ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר"
לוי פרע מה שלוה במדבר, שנאמר (שמות לב כו) "ויעמד משה בשער המחנה...
ויאמר... כה אמר ה'... שימו איש חרבו על יריכו... ויעשו בני לוי כדבר משה'"
וחזר והלוה את המקום בשטים, שנאמר (במדבר כה יא) "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן
השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי."
שמעון לא דיו שלא פרע, אלא חזר ולוה,
שנאמר (במדבר כה יד) "ושם איש ישראל המוכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא
נשיא בית אב לשמעוני". לכך נאמר "וללוי אמר".
משבט לוי מתמנה הכהן הגדול המחליף את אהרון, שנמצא שלם ונאמן בכל הנסיונות במדבר. |
"לאיש חסידיך" - למי שנעשו לו חסדים על ידי בניך.
"אשר נסיתו במסה" - הרבה נסיונות נסיתו, ונמצא שלם בכל נסיונות.
דורש 'תריבהו', שנפגע בלי שחטא. |
אם משה אמר (במדבר כ י) "שמעו נא המורים", אהרן ומרים מה עשו?
פיסקה שנ
עריכהעל דברים לג ט
אביו, אחיו ובנו של לוי הם לוויים, ומכאן שלא עבדו את העגל. לכן מסיקה הדרשה שלא מדובר בהם ממש אלא בקרובים רחוקים יותר. |
והלא כבר נאמר (שמות לב כו) "ויעמד משה בשער המחנה... ויאספו אליו כל בני לוי"!
אלא זה אבי אמו מישראל.
"ואת אחיו לא הכיר" - זה אחי אמו מישראל. "ואת בניו לא ידע" - זה בן בתו מישראל.
שבט לוי שמר את התורה במצרים, ולפי 'דבר אחר' – לא השתתפו גם בחטא המרגלים, שהרי לא היה לשבט לוי נציג בין המרגלים. |
דבר אחר: "כי שמרו אמרתך" – במצרים, "ובריתך ינצרו" - במרגלים
פיסקה שנא
עריכהעל דברים לג י
שנאמר (דברים כא ה) "ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע".
"ריב" - אלו ריבי פרה וריבי עגלה וריבי סוטה. "נגע" - אלו נגעי אדם ונגעי בגדים ונגעי בתים.
דורש את לשון הריבוי שגרסו בפסוק, כנוסח השומרונים "ותורותיך", או שדורש את ו החיבור. |
שאל אגניטוס הגמון את רבן גמליאל, אמר לו: כמה תורות ניתנו לישראל?
אמר לו: שתים, אחת בפה ואחת בכתב.
הדרשה הראשונה על 'כליל על מזבחך' היא גזירה שווה מויקרא. דרשת 'דבר אחר' דורשת 'כליל'-'הכל' (ויקרא א ט). |
"וכליל על מזבחך" - זו מנחת כהן, שנאמר (ויקרא ו טז) "וכל מנחת כהן כליל תהיה".
דבר אחר: "ישימו קטורה באפך" - זו קטורת שלפני לפנים. "וכליל על מזבחך" - אלו איברי עולה.
פיסקה שנב
עריכהעל דברים לג יא-יב
העושר של הכהנים נתפס כברכת ה' ולא כתוצאה של מתנות הכהונה ושל העדר הצורך לעסוק בחקלאות. |
משום אבה הדרוס אמרו: הרי הוא אומר (תהלים לז כה) "נער הייתי וגם זקנתי
ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" - זה זרעו של אהרן.
"ופעל ידיו תרצה", שמרצה את ישראל לאביהם שבשמים.
"מחץ מתנים קמיו" - שכל מי שמעורר כנגדו על הכהונה מיד נופל.
שתי דוגמאות למערערים על הכהונה שנפלו. |
(דברים לג יב) "לבנימן אמר ידיד ה'", חביב בנימן, שנקרא ידיד למקום
דרשה הקושרת את כל הידידים יחדיו. בסיום חסר "ע"י ידיד בחלקו של ידיד", שמוסיף גם את שלמה ובנימין. |
ששה הם נקראו ידידים: הקדוש ברוך הוא נקרא ידיד, שנאמר (ישעיה ה א) "אשירה נא לידידי".
אברהם נקרא ידיד, שנאמר (ירמיה יא טו) "מה לידידי בביתי"
בנימן נקרא ידיד, שנאמר "לבנימן אמר ידיד ה'"
שלמה נקרא ידיד, שנאמר (שמואל ב יב כה) "וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה"
ישראל נקראו ידידים, שנאמר (ירמיה יב ז) "נתתי את ידידות נפשי"
בית המקדש נקרא ידיד, שנאמר (תהלים פד ב) "מה ידידות משכנותיך"
יבוא ידיד בן ידיד ויבנה בית ידיד לידיד
יבואו ישראל שנקראו ידידים, בני אברהם שנקרא ידיד, ויבנו בית המקדש שנקרא ידיד
בחלק בנימן שנקרא ידיד, להקדוש ברוך הוא שנקרא ידיד.
השראת השכינה גורמת גם לבטחון קיומי לבני בנימין. |
וכן הוא אומר (יחזקאל לד כה) "וישבו במדבר לבטח וישנו ביערים".
שני בתי המקדש נבנו בנחלת בנימין, וכך גם בית המקדש השלישי צפוי להבנות שם. |
"ובין כתיפיו שוכן" - בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא.
השראת שכינה על בנימין, בעוה"ז, בעוה"ב ובימות המשיח. |
"ובין כתיפיו שכן" - בנוי ומשוכלל לעתיד לבא
מי שרואה עולם בנוי וחרב ובנוי חווה אסון והצליח להשתקם, כמו כמה מניצולי השואה שזכו לראות עולם בנוי בישראל, אמנם כאן מדובר על ראיה נבואית. לעניין אברהם ראו בראשית רבה נו י: דורש את שני הביטויים "ה' יראה" כשתי תקופות שהמקדש היה בנוי. לעניין יצחק ראו בראשית רבה סה כג: דורש בני-בנוי, והכפילות "ריח" מרמזת לריח הקרבנות ולריח שריפת המקדש. לעניין יעקב ראו בראשית רבה סט ז. וראו גם בראשית רבה ב ה, שגם הקב"ה ראה את המקדש בנוי, חרב ובנוי, וכך נבנתה ההסטוריה של העולם; וראו גם דרשה דומה על משה, לקמן פיסקה שנז. |
שנאמר (בראשית כב יד) "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה" - הרי בנוי,
"אשר יאמר היום בהר" - הרי חרב; "ה' יראה" - בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא,
וכן אתה מוצא ביצחק, שראה אותו בנוי וראה אותו חרב וחזר וראה אותו בנוי
שנאמר (בראשית כז כז) "ראה ריח בני" - הרי בנוי; "כריח שדה" - הרי חרב
"אשר ברכו ה'" - בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא, שנאמר (תהלים קלג ג) "כי שם צוה ה' את הברכה חיים"
וכן אתה מוצא ביעקב, שראה אותו בנוי וראה אותו חרב וראה אותו בנוי
שנאמר (בראשית כח יז) "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה" - הרי בנוי
"אין זה" - הרי חרב; "כי אם בית אלהים וזה שער השמים" - הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבא.
גם לכורש מלך פרס היה ברור שביהמ"ק השני יבנה בירושלים, שבה שורה השכינה. |
וכן הוא אומר (דברי הימים ב לו כג) "כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים...
לבנות לו בית בירושלים".
לבית המקדש תמיד 'עולים', ומבחינה לשונית הוא גבוה מכל העולם. וראו גם לעיל לז. הציטוט מישעיה מלמד שמדובר במעמד בינלאומי, ולא רק פנים-ישראלי. |
וכן הוא אומר (דברים יז ח) "וקמת ועלית אל המקום"
ואומר (ישעיה ב ג) "והלכו עמים רבים... לכו ונעלה אל הר ה'",
אינו אומר גד מן המזרח ודן מן המערב, אלא "עמים רבים".
אפילו כשמדובר על ירידה לגיא - הלשון היא של עליה, שהרי מדובר בירושלים. |
וכאן הוא אומר (יהושע טו ח) "ועלה הגבול גיא בן הינום אל כתף היבוסי מנגב היא ירושלם"
מלמד שבית הבחירה היה בנוי בחלקו של בנימין
רבי מאיר אומר: בית הבחירה היה בנוי בחלקו של בנימן, וכראש תור יוצא מחלקו לחלקו של יהודה
שנאמר "ובין כתיפיו שכן".
ומה אני מקיים (בראשית מט י) "לא יסור שבט מיהודה"? - זו לשכת הגזית, שנתונה בחלקו של יהודה
שנאמר (תהלים עח סז-סח) "וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר, ויבחר את שבט יהודה"
אבל בית הגדול המקדש הראשון אחרי המשכן היה בנוי בחלקו של יוסף, בשילה.
רבי יהודה אומר: בית המקדש בתוך חלקו של יהודה היה,
שנאמר (מיכה ה א) "ואתה בית לחם אפרתה צעיר להיות באלפי יהודה"
ראו גם תוספתא סוטה יא ז, שרחל נקברה בנחלתו של יהודה. המדרש עוסק במיקום קבר רחל ובמיקום המקדש במקביל, כי הפסוק במיכה, המזכיר את אפרתה, מסתיים "להיות מושל בישראל ומוצאותיו...", תיאור המתפרש כמקום המקדש. |
רבי מאיר אומר: בחלקו של בנימן בנה מתה
שנאמר (בראשית מח ז) "ואני בבואי מפדן בארץ כנען בדרך, בעוד כברת ארץ לבא אפרתה, מתה עלי רחל"
כאמור לעיל, רחל מתה בנחלת בניה, הדרשה מצביעה על כך שהיא לא מתה בנחלת יוסף אלא בזו של בנימין. |
שומע אני בחלקו של יוסף בנה? תלמוד לומר (תהלים קלב ו) "הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדה יער"
במי שנמשל בחייתו יער, ואיזה? זה בנימן, שנאמר (בראשית מט כז) "בנימן זאב יטרף"
זכה בנימן שתשרה שכינה בחלקו
וכן אתה מוצא, כשחלק יהושע ארץ ישראל לשבטים
הניח דושנה של יריחו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה ונתנו לבני יונדב בן רכב חלק בראש
ראו לעיל סב: היו מהקינים שהתנחלו באופן זמני בדושנה של יריחו, שבגבול יהודה ובנימין, שם היה אמור לקום המקדש. כשהוא אכן הוקם – בירושלים – הם יצאו מאיזור יריחו לצפון. |
שנאמר (מלכים א ו א) "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה"
צא מהם אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, נמצאו אוכלים אותו ארבע מאות וארבעים שנה
וכששרת שכינה בחלקו של בנימן - עמדו ופנו אותו מלפניהם
שנאמר (שופטים א טז) "ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה".
משה לא העלה על דעתו להבטיח לבני יתרו חלק קבוע בארץ, אלא את דושנה של יריחו באופן זמני, ל440 שנה בלבד! |
וכי עלת על לב שאמר משה ליתרו בוא וניתן לך חלק בארץ?
והלא כבר נאמר (במדבר י כט) "לכה אתנו והטבנו לך"
מה תלמוד לומר (במדבר י כט) "כי ה' דבר טוב על ישראל"? - זו דושנה של יריחו
שהיו אוכלים אותה בני בניו של יתרו קודם שנבנה בית הבחירה לשבטים
(במדבר י ל) "ויאמר אליו לא אלך". אמר לו: למחר כשתחלק ארץ ישראל לשבטים
איזה שבט מכם שיתן לי כרם אחד בתוך שלו או תלם אחד בתוך שלו?
אלא הריני הולך לארצי, ואוכל פירות מארצי, ואשתה יין מכרמי
וכן אתה מוצא בישראל, שהניחו מקום פירות ומאכל ומשתה
והלכו לעדר במדבר, ללמוד תורה מיעבץ, וזהו עתניאל בן קנז.
הדרשה על קניית גורן ארוונה מועתקת בשינויים מסוימים מלעיל סב. כאן מתיחסים גם לחילוף בין שקלי כסף לשקלי זהב, וטוענים שדוד סיכם על קניה בכסף, אבל לבסוף נתן זהב, למרות שלא התבקש. |
ובמקום אחר הוא אומר (דברי הימים א כא כה) "ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב שש מאות"
אי איפשר לומר שקלי זהב, שכבר נאמר שקלי כסף; ואי איפשר לומר שקלי כסף, שכבר נאמר שקלי זהב
אמור מעתה: בכסף קנה וזהב שקל
אי איפשר לומר חמשים, שכבר נאמר שש מאות; ואי איפשר לומר שש מאות, שכבר נאמר חמשים
אמור מעתה: כיון שראה דוד מקום שראוי לו לבנות בית הבחירה, עמד וכנס חמשים שקלים מכל שבט ושבט
נמצאו שש מאות שקלים מכל השבטים.
המלך מעדיף להשתכן אצל הבן הקטן כי הוא שפל רוח ומוותר על השתתפות בתחרות שבין אחיו. |
וכל אחד ואחד אומר: אצלי הוא שורה. קטן שבכולם אמר: איפשר שמניח אבה אחיי הגדולים ושורה אצלי?
עמד לו ופניו כבושות ונפשו עגומה
אמר: ראיתם בני הקטן, שעמד ופניו כבושות ונפשו עגומה עליו?
עכשיו המאכל והמשתה יהיה משלכם, ולינתי אצלו
כך אמר הקדוש ברוך הוא: בית הבחירה יהיה בחלק בנימן, וקרבנות מכל השבטים.
העדפת בנימין בגלל מקום הלידה ואי ההשתתפות במכירת יוסף מופיעים גם במכילתא בחדש ד. כאן מופיעים גם הסברים נוספים. |
דבר אחר: כל השבטים היו במכירתו של יוסף, ובנימן לא היה במכירתו
אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני אומר לאלו שיבנו לי בית הבחירה
כשהם מתפללים לפני איני מתמלא רחמים עליהם, שלא היה להם רחמים על אחיהם.
הדרשה הרביעית מייחסת את הבחירה בבנימין למצוות כיבוד אב שנהג בה עם יעקב אביו. |
משהגדילו הלך כל אחד ואחד תפש את מקומו
קטן שבהם - היה אביו אוהבו, אוכל ושותה עמו, נשען עליו ויוצא, נשען עליו ונכנס
כך בנימן הצדיק קטן שבשבטים היה, והיה יעקב אביו אוכל ושותה עמו, נשען עליו ויוצא, נשען עליו ונכנס
אמר הקדוש ברוך הוא: מקום שסמך צדיק זה ידיו - אני משרה שכינתי, שנאמר "ובין כתיפיו שכן"
פיסקה שנג
עריכהעל דברים לג יג-יז
ארץ מבורכת היא ארץ עתירת מים. |
"ממגד שמים מטל", שיהא טל מצוי לה בכל שעה:
"ומתהום רובצת תחת", מלמד שהיא מרבצת מעיינות.
השמש והירח מברכים את הפירות. |
ואין לך פירות יפים ומתוקים בעולם אלא הרואים את החמה
וכשם שפתוחה לחמה כך פתוחה ללבנה, שנאמר "וממגד גרש ירחים".
הררי יוסף נבראו לפני ('מראש') הררי המקדש, שבעצמם קדמו ('קדם') להררי א"י. וראו לעיל פיסקה לז, 'שכל מי שחביב קודם את חבירו'. |
והררי מקדש קודמים להררי ארץ ישראל:
הפסוק בשיר השירים נדרש על זמן ההמתנה לגאולה ('עד שיפוח היום...'), שבו סומכים ישראל על זכות האבות והאמהות. |
שנאמר (שיר השירים ד ו) "אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה".
(דברים לג טז) "וממגד ארץ ומלואה", מלמד שארצו של יוסף מליאה ואינה חסירה כל ברכה
רבי שמעון בן יוחי אומר: אדם מעמיד ספינתו בחלקו של יוסף - אין צריך חוץ ממנה כלום.
יוסף הוביל את אחיו למצרים, ומשיח בן יוסף יוביל וינהיג את העם באחרית הימים. |
"תבואתה לראש יוסף", הוא בא בראש למצרים, והוא יבוא בראש לעתיד לבוא.
כאן נזיר הוא המבודד מסביבתו, בדומה לנזירות הנוצרית; ולא המובחר והדומה לכהן, כמו בדרך כלל ביהדות. |
ההוד עלול לסכן את הסביבה, ורק משה נזהר בו כראוי – ראו שמות לד כט-לה, שקרן עור פני משה. ההדר אינו פוגע באנשים שסביבו, והוא ניתן ליהושע מבני יוסף, שנמשל לשור בעל קרני ראם. |
שאילו ניתן הוד ליהושע לא היה העולם יכול לעמוד בו:
"וקרני ראם קרניו", שור כחו קשה, אבל אין קרניו נאות. ראם קרניו נאות, אבל אין כחו קשה
ניתן ליהושע כחו של שור וקרנו של ראם.
לפי שתי הדרשות הבאות יהושע אמנם כבש רק 31 מלכים בא"י, אבל ממלכותיהם השתרעו מעבר לגבולות א"י, בכל העולם כולו. |
מלמד שכבש מלכים ושולטונים שהיו מסוף העולם ועד סופו:
"יחדיו אפסי ארץ", וכי כל הארצות כבש יהושע? והלא לא כבש אלא פרטוס זה קטן!
אלא כל מלכים ששעבד היו מלכים ושולטונים,
ראו גם לעיל לז, דברי ר' יהודה. הוא מדמה את א"י בימי יהושע לרומי של ימיו – מרכז עולמי; לדבריו הכיבושים של יהושע השתרעו הרחק מעבר לגבולות א"י, וכללו את כל העולם התרבותי בימיו. |
כדרך שעושים ברומי עכשיו
שכל מלך ושלטון שלא קנה ברומי פלטוריות וחוילות - אומר לא עשיתי כלום
כך כל מלך ושלטון שלא קנה פלטירות וחוילות בארץ - אומר לא עשיתי כלום.
ראו בדרשות הקודמות, 'כל מלכים ששעבד היו מלכים ושולטונים'. |
תלמוד לומר (שופטים א ז) "ויאמר אדני בזק שבעים מלכים בהונות ידיהם ורגליהם מקוצצים
היו מלקטים תחת שולחני".
והלא דברים קל וחומר: ומה אדני בזק, שאינו ראוי לימנות עם מלכי כנען
היו לו שבעים מלכים מלקטים תחת שולחנו - הא למוד וראה מה היה עשרם של כנעניים:
'רבבות אפרים' ו'אלפי מנשה' הם ההרוגים הכנעניים שהרגו אפרים ומנשה, ולא מספר בני השבטים הללו. |
תלמוד לומר (שופטים ח י) "וזבח וצלמונע בקרקר ומחניהם עמם כחמשה עשר אלף
כל הנותרים מכל מחני בני קדם והנופלים מאה ועשרים אלף"
הרי מאה ושלשים וחמשה אלף, לקיים מה שנאמר "והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה"
פיסקה שנד
עריכהעל דברים לג יח-יט
לפי אחת הדעות האחים החלשים שבחר יוסף להציג לפני פרעה הם אלא ששמם נכפל, כגון זבולון, ששמו מופיע פעמיים בפסוק. והשוו בראשית רבה צה ד, שטוענים ההפך. ועיינו בנוסחאות שונות שם, שיש הגורסים בדומה לכאן. |
לפי שנאמר (בראשית מז ב) "ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים ויציגם לפני פרעה"
ולא נתפרשו שמותם; וזה אחד מהם.
"שמח זבולון בצאתך", מלמד שהיה זבולון סרסור סוחר לאחיו
והיה לוקח מאחיו ומוכר לגוים, ומן הגוים ומוכר לאחיו:
על תיאור שבט יששכר כתלמידי חכמים ראו בראשית רבה צח יב, שדורשים 'טוב' ו'ארץ' על התורה. בניית בית המקדש אמורה להיות במקום התורה ונספחת לה, ולא ההפך, שהסנהדרין יושבת באחת הלשכות של המקדש. |
שנאמר (דברי הימים א יב לג) "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים"
וכן מצינו שאביו משבחו, שנאמר (בראשית מט טו) "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה"
דבר אחר: "ויששכר באהליך" - מלמד שבית הבחירה היה ראוי ליבנות בחלקו של יששכר.
הדרשה מעודדת את הגיור, בניגוד לתפיסה המאוחרת, המנסנ לצמצם אותו. הגיור הוא בזכות אחדות ישראל הן מבחינה דתית הן במאכליהם. |
מנין אתה אומר שהיו אומות ומלכיות מתכנסות ובאות לפרגמטיא של ארץ ישראל
והיו אומרים הואיל ונצטערנו ובאנו לכאן נלך ונראה פרגמטיא של יהודים, מה טיבה
מיד עולים לירושלם ורואים את ישראל שעובדים לאל אחד ואוכלים מאכל אחד
לפי שהגוים לא אלוהו של זה אלוהו של זה ולא מאכלו של זה כמאכלו של זה
והם אומרים 'אין יפה להדבק אלא באומה זו'!
מנין אתה אומר שאין זזים משם עד שמתגיירים ומקריבים זבחים ועולות?
תלמוד לומר "שם יזבחו זבחי צדק".
הים והמלכות גדולים מהאדם הבודד, ועשויים לתת לו הרבה, כדלקמן – או לקחת ממנו רכוש רב ואף את חייו. המלכות נתפסת ככח טבע, בדומה לים. |
ים נותן בשפע ונוטל בשפע, מלכות נותנת בשפע ונוטלת בשפע.
כל האוצרות בספינות הטרופות יגיעו בסופו של דבר לים חיפה שבנחלת זבולון עבור הצדיקים. דוגמא ל'נתינה בשפע'. |
מנין אתה אומר שאין ספינה אובדת בים הגדול
וצרור של כסף ושל זהב ואבנים טובות ומרגליות וכלי זכוכית וכל כלי חמדה
שאין הים הגדול מקיאה לימה של חיפה, שגנוז לצדיקים לעתיד לבוא?
תלמוד לומר "כי שפע ימים ינקו"
בתקופת ר' יוסי כבר היו החלזונות נדירים וצידתם היתה כרוכה בסכנת מוות. הוא מסיק שהחלזונות נחשבו כנשמרים לצדיקים לעתיד לבוא. |
אמרתי לו: פרנסתך במה? אמר לי: מחלזון. אמרתי לו: וכי מצוי הוא?
אמר לי: השמים, שיש מקום בים שמוטל בהרים וסממיות מקיפות אותו
ואין לך אדם שהולך לשם שאין סממיות מכישות אותו ומת ונימק במקומו
אמרתי: ניכר הוא שגנוז לצדיקים לעתיד לבא
שלושה מוצרים הכרוכים בחוף הים: חילזון לייצור צבעי ארגמן ותכלת; דגים לאכילה וזכוכית. זבולון אמנם ביקש נחלה כמו אחיו אבל המדרש טוען שקיבל מונופול על החילזון, ויכול הוא לגבות על המוצרים הנ"ל מחיר גבוה – ואין מי שיוכל לפגוע במעמדו המיוחד. |
לפי ששבטו של זבולון מתרעם לפני המקום ואומר לפניו:
רבונו של עולם, לאחיי נתת ארצות ולי נתת ימים! לאחיי נתת שדות וכרמים ולי נתת חלזון!
אמר לו: לסוף שאני מצריכם לידך על ידי חלזון זה
אמר לפניו: רבונו של עולם, מי מודיעני?
אמר לו: סימן יהא בידך, שכל מי שגונבך - לא יהא בפרגמטיא שלו כלום!
פיסקה שנה
עריכהעל דברים לג כ-כו
ראו לעיל פיסקה שנד, ושם גם הפניה לבראשית רבה. |
לפי שנאמר (בראשית מז ב) "ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים", ולא נתפרשו שמותם
וזה אחד מהם.
"ברוך מרחיב גד", מלמד שתחומו של גד מרחיב והולך כלפי מזרח:
ראו לקמן בברכת דן, וכן בברכת יעקב ליהודה. כמעט כל השבטים סמוכים לספר, ולא כולם נמשלו לאריות; אבל הצורך בגבורת אריה כדי להגן על שאר השבטים מפני פלישות באיזור הספר מובן בהחלט. |
שתי דרשות על גבורת גד לעתיד לבוא יתכן שמדובר על מלחמות יהושע, שבהן יצאו בני גד חלוצים, ויתכן שמדובר על ימות המשיח, בדומה ליוסף – ראו לעיל פיסקה שנג. |
(דברים לג כא) "וירא ראשית לו", הוא בא בראש תחילה והוא יבוא בראש לעתיד לבא.
והלא לא מת אלא בחלקו של ראובן, שנאמר (דברים לב מט) "עלה אל הר העברים הזה הר נבו",
ואין נבו אלא חלקו של ראובן, שנאמר (במדבר לב לז) "ובני ראובן בנו וגו' ואת נבו ואת בעל מעון" וגו'!
ומה תלמוד לומר "כי שם חלקת מחוקק ספון"?
מלמד שהיה משה מוטל בכנפי שכינה בארבעת מילים מחלקו של ראובן וחלקו של גד
ומלאכי השרת מספידים עליו, ואומרים (ישעיה נז ב) "יבוא שלום ינוח על משכבו"
ראו אבות ה ו, רשימה דומה אבל לא זהה, וכן מכילתא ויסע ה. הטענה העקרונית היא שגם מקור הניסים הוא בששת ימי בראשית, ואחריהם לא השתנה דבר בעולם. |
ואלו הם קשת ומן באר וכתב מכתב והלוחות ופי האתון ופי הארץ וקברו של משה
ומערה שעמד בה משה ואליהו (שמות לג כב), ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה (במדבר יז כג)
ויש אומרים: אף בגדי אדם הראשון (בראשית ג כא), ויש אומרים: אף כתנות והמזיקים,
מותר להשתמש בפירדה למרות שהיא כלאים, כי היא נבראה בערב שבת; והשוו לדברי אסי הבבלי בתוספתא כלאים ה ד. |
רבי יהודה אומר: אף הצבת, וכן הוא אומר "צבתא בצבתא תתעבד, צבתא קדמייתא מאי הוית?
ר' יהודה (בחלק מהמקבילות ר' יהושע) מוסיף שיקול בפתגם ארמי, הנראה שאוב ממקורות חיצוניים, ואולי הוא טיעון שמטרתו המקורית בספרות היוונית היתה להוכיח שהעולם קדמון. מכל מקום, כאן סותרים את הטענה הזאת, ומציעים פתרון בייצור צבת בדפוס (תבנית). |
הא לוו ברייה הות! אמרו לו: והרי יכול לעשותה בדפוס ולהתיכה בתוכו, הא לוו ברייה הות!"
הדרשה מפרשת את הפסוק כהספד על משה ולא כחלק מברכת גד: משה יבוא (בארמית 'ייתי', דומה ל'יתא') בראש חבורות החכמים לקבל את שכרו. |
דבר אחר: מלמד שעתיד משה ליכנס בראש כל חבורה וחבורה
בראש חבורה של בעלי מקרא, ובראש חבורה של בעלי משנה, ובראש חבורה של בעלי תלמוד,
ונוטל שכר עם כל אחד ואחד
וכן הוא אומר (ישעיה נג יב) "לכן אחלק לו ברבים, ואת עצומים יחלק שלל".
המדרש שואל איך נעשתה צדקה עם ישראל בנדודים במדבר, והלא לא היו ביניהם עניים! ועונה שמשה לימד את הלכות הצדקה לדורות הבאים, ולכן נחשב כעושה צדקה בעצמו. העברה מצדקה ממשית ללימוד תורה, הנכנס במקומה גם בעולמם של חז"ל. |
והלא כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר
באר עולה להן, ומן יורד להם, ושליו מצוי להם, וענני כבוד מקיפות אותם
אלא שאמר (דברים טו ז) "כי יהיה בך אביון".
דורש 'צדקת ה'... ומשפטיו'. החובה לתת צדקה נחשבת כדין, והיא אינה וולונטארית. |
שנאמר (ישעיה נו א) "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה".
הדרשה חוזרת כמה פעמים בברכות משה. ראו לעיל בתחילת הפיסקה וכן בפיסקה שנד. |
לפי שנאמר (בראשית מז ב) "ומקצה אחיו לקח", ולא נתפרשו שמותם, וזה אחד מהם.
ראו לעיל בברכת גד. |
"יזנק מן הבשן", מה זינוק זה יוצא ממקום אחד ונחלק לשני מקומות
וכן הוא אומר (יהושע יט מז) "ויצא גבול בני דן מהם ויעלו בני דן וילחמו".
ראו לעיל בתחילת הפיסקה ובברכת דן. |
ולא נתפרשו שמותם, וזה אחד מהם.
"נפתלי שבע רצון", מלמד שהיה נפתלי שמח בחלקו בימים ובדגים ובספינות.
ברכת ה' שהובטחה לנפתלי מתבטאת בבקעת גינוסר, ולדברי רבי - ביכולת האכיפה של בית הדין של טבריה שהיה בנחלתו. |
רבי אומר: זה בית דין של טבריה, ועליו הוא אומר (תהלים קמה יט) "רצון יריאיו יעשה".
"ים" - זה ים של סופני. החולה "ודרום" - זה ימה של טבריה, הכנרת "ירשה" - מלמד שנטל מלא חבל חלקו בדרום.
ראו לעיל בתחילת הפיסקה, ובברכות גד ודן. |
לפי שנאמר (בראשית מז ב) "ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים", ולא נתפרשו שמותם, וזה אחד מהם.
לעניין הריבוי של בני אשר ראו דברי הימים א ז מ. אשר לא גידל תבואה אלא רק זיתים ועופות, ולכן נאלץ לקנות תבואה. |
"יהי רצוי אחיו" - שהיה מתרצה לאחיו בשמן אנפקינון ובקיבלאות, שמן לסיכה ועופות והם מרצים לו בתבואה.
אשר מבני זילפה, סיפר לאחיו שבלהה אינה יכולה להיות השפחה המועדפת על יעקב בגלל מעשה ראובן. אחיו בתחילה אינם מאמינים לו, אבל לאחר שהודה ראובן – התרצו לו. |
ונזפו בו, ואמרו לו: כך אתה מדבר באחינו הגדול?
וכשהודה ראובן על המעשה - נתרצו לו אחיו. לכך נאמר "יהי רצוי אחיו".
אשר קובע שהשבט העשירי הוא "קודש לה'" (ויקרא כז לב), וזוכה בלווייה. אשר טוען שאם מונים מראובן לפי הגיל – הוא העשירי, ואם מונים מבנימין אחורה – לוי הוא העשירי, ואכן לוי זכה בלווייה. אחיו הסכימו איתו כי טען טיעון הגיוני; והשוו בראשית רבה ע ז. |
אמר להם: אם מראובן הכתוב מייחס - שלי היא לויה, ואם מבנימין הכתוב מייחס - של לוי היא לויה
ריצה את אחיו באותה שעה, לכך נאמר "יהי רצוי אחיו".
היבול מנחלת אשר לא נפגע בשביעית, כי כאמור הנחלה היתה בעיקר מטעי זיתים; אמנם הזיתים הופקרו, אבל עדיין נשאו הרבה פרי. דורש 'רצוי אחיו' כקנאת שאר השבטים בנחלת אשר. |
"וטובל בשמן רגלו" - מלמד שארצו של אשר מושכת שמן כמעין
מעשה שנצטפצפו אנשי לודקיא בשמן ומינו להם פולימוטוס שליח אחד
אמרו לו: לך וקח לנו שמן במאה ריבוא. הלך לו לצור, אמר להם: שמן במאה ריבוא אני צריך
אמרו לו: לך לגוש חלב. הלך לו לגוש חלב, אמר להם שמן במאה ריבוא אני צריך
אמרו לו: לך אצל פלוני. הלך לביתו ולא מצאו, אמרו לו: הרי הוא בשדה
הלך ומצאו שעוזק תחת הזית. אמר לו: שמן במאה ריבוא אני צריך
אמר לו: המתן עד שאגמור את הזית. משגמר את הזית ונטל את כליו והיה ממשמש ובא
אמר פומליטוס: איפשר שיש לזה שמן במאה ריבוא? דומה שצחקו בי יהודים!
כיון שבא לביתו קרא לשפחתו, אמר לה: בואי ורחצי את רגלינו! מלאת ספל שמן ורחצה רגליהם
לקיים מה שנאמר "וטובל בשמן רגלו", נתן לפניו לחם ואכל ושתה
לאחר שאכל ושתה עמד ומדד לו שמן במאה ריבוא. אמר לו: רצונך שוב בעוד שמן? אמר לו: אין לי מעות
אמר לו: טול, ואני אבוא עמך ואטול את מעותיי. עמד ומדד לו שמן בשמונה עשרה ריבוא
אמרו: לא הניח אדם זה לא גמל ולא חמור בארץ ישראל שלא משכו עמו
הכירו אנשי לודקיא וקדמו לפניו שלשת מילים, וקילסו לפניו קילוס גדול
אמר להם: לא תקלסו לי קילוס זה, אלא לאדם זה שהכל שלו
ולא עוד אלא שאני חייב לו שמונה עשרה ריבוא
לקיים מה שנאמר (משלי יג ז) "יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב".
דורש 'מנעלך'- מנעולך. נחלת אשר ייצגה את ישראל בחו"ל, כיצואנית של שמן זית, כשם שהמנעול מייצג את בעל החנות. |
סוף הפסוק נדרש על א"י בכלל ולאו דווקא על נחלת אשר. |
כענין שנאמר (בראשית מז יד) "וילקט יוסף את כל הכסף" וגו'.
שורת השוואות בין תיאורי הקב"ה לתיאורי עם ישראל. הדוגמא הראשונה קוראת את 'אל' פעמיים, בשיטת 'דברים שאין להם הכרע', ראו מכילתא עמלק א א. |
ישראל אומרים (שמות טו יא) "מי כמוכה באלים ה'"
ורוח הקודש אומרת (דברים לג כט) "אשריך ישראל מי כמוך"
ישראל אומרים (דברים ו ד) "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד"
ורוח הקודש אומרת (דברי הימים א יז כא) "ומי כעמך ישראל גוי אחד"
ישראל אומרים (שיר השירים ב ג) "כתפוח בעצי היער"
ורוח הקודש אומרת (שיר השירים ב ב) "כשושנה בין החוחים"
ישראל אומרים (שמות טו ב) "זה אלי ואנוהו" ורוח הקודש אומרת (ישעיה מג כא) "עם זו יצרתי לי"
ישראל אומרים (תהלים פט יח) "כי תפארת עוזמו אתה"
ורוח הקודש אומרת (ישעיה מט ג) "ישראל אשר בך אתפאר".
כל תיאורי הברכה וההצלחה של כל שבטי ישראל הם בתנאי שיעשו רצונו של מקום. אם לא – ישאר הקב"ה בשחקים ולא יברך אותם; והשוו לנוסח נוסף לדרשה במדרש תנאים לדברים לג כו, שיש לקב"ה אינטרס בעזרה לישראל כי כך גדל שמו בעולם. |
וכשאין עושים רצונו - כביכול "ובגאותו שחקים".
השוו לעיל סוף פיסקה קז. כאן לא מדובר על מידת הדין אלא על הכבוד והעוצמה המתבטאת בשחקים, הנמשלים לוילון התלוי בפתח ארמון המלך, ומרשים את הצופים בו עוד לפני שנכנסו לארמון עצמו. |
אמרו לו: רבינו משה, אמור לנו מה היא מדת כבוד למעלה?
אמר להם: מן השמים התחתונים אתם יודעים מה היא מדת כבוד למעלה
משל למה הדבר דומה? לאחד שאמר: מבקש אני לראות כבודו של מלך
אמרו לו: לך למדינה ואתה רואה אותו
נכנס וראה וילון פרוס על פתח המדינה, ואבנים טובות ומרגליות קבועות בו
ולא יכול לזוז עיניו ממנו עד שנפל.
אמרו לו אם וילון פרוס על פתח המדינה ושם אבנים טובות ומרגליות - לא יכולת לזוז עיניך מהם עד שנפלת
אילו נכנסת במדינה על אחת כמה וכמה! לכך נאמר "ובגאותו שחקים".
פיסקה שנו
עריכהעל דברים לג כז-כט
נוסח התורה של חז"ל הוא אקלקטי, ואינו זהה לאף אחד מספרי התורה שבעזרה. בעניין המילה 'היא' בי' ולא בו' - ראו רשימת 11 המקומות שבהם היא מופיעה באבות דר' נתן לד ה. בעניין 'זעטוטי' השוו מגילה ט א, שכך גרסו בתרגום השבעים. |
שלשה ספרים נמצאו בעזרה: אחד של מעונים, ואחד של היא היא, ואחד נקרא ספר זעטוטים
באחד כתיב 'מעון אלהי קדם', ובשנים כתיב "מעונה אלהי קדם" בטלו חכמים את האחד וקיימו השנים
באחד כתיב תשעה "היא", ובשנים כתיב אחד עשרה "היא". בטלו חכמים את האחד וקיימו את השנים
באחד כתיב "וישלח את זעטוטי בני ישראל", "ואל זעטוטי בני ישראל"
ובשנים כתיב (שמות כד ה) "וישלח את נערי בני ישראל", (שמות כד יא) "ואל אצילי בני ישראל"
בטלו חכמים את האחד וקיימו את השנים.
א"י היא עיקר העולם. דורש 'זרועות עולם' – מחזיקה את העולם בזרועותיה. |
מבין שבעת העממים היו שברחו לחו"ל והיו שהושמדו במקומם בא"י, וראו לעיל פסקאות רא-רב, שם לא השאירו לשבעת העממים אפשרות לברוח, אלא רק לעשות תשובה; וראו לעומת זאת ויקרא רבה יז ו. |
ראו לעיל פיסקה שנב. |
וכן הוא אומר (יחזקאל לד כה) "וישכן במדבר לבטח וישנו ביערים".
"בדד", לא כבדד שאמר משה (דברים לב יב) "ה' בדד ינחנו"
הבדידות בדברי משה שבפרק לב היא בדידות של הקב"ה, והבדידות שבדברי ירמיה היא בדידות מאונס; כאן מדובר על בדידות של ישראל שאינם זקוקים לעם אחר. |
אלא כבדד שאמר אותו רשע, בלעם (במדבר כג ט) "הן עם לבדד ישכון".
דורש 'עין יעקב'-מעין הברכה של יעקב. |
"אל ארץ דגן ותירוש", בברכה שברכם יצחק אביהם, שנאמר (בראשית כז כח) "ויתן לך האלהים מטל השמים... ורוב דגן ותירוש".
טל השמים הופיע כבר בברכת יצחק, והפסוק מישעיה מסביר את המילה 'יערפו'. |
"אף שמיו יערפו טל", כענין שנאמר (ישעיה מה ח) "הרעיפו שמים ממעל".
ראו לעיל פיסקה שנה. |
ישראל אומרים (שמות טו יא) "מי כמוך באלים", ורוח הקדש אומרת "אשריך ישראל מי כמוך"
ראו לעיל סוף פיסקה שנה וכן לעיל סוף פיסקה קז. כאן אין משה משיב לישראל אלא מסתפק באמירה כללית שתהיה הרבה טובה. דורש את השאלה הריטורית 'מי כמוך', ששאלה כזו משמעה הרבה מאד, כאדם שאומר לחברו 'מה מתוקן לך!' ותומך את המשל בפסוק מתהלים. |
מה טובה עתיד הקדוש ברוך הוא ליתן לנו לעתיד לבא?
אמר להם: איני יודע מה אומר לכם! אשריכם, מה מתוקן לכם!
משל לאדם שמסר את בנו לפידגוג, והיה מחזרו ומראה אותו
ואומר לו כל האילנות הללו – שלך! כל הגפנים הללו – שלך! כל הזיתים הללו - שלך!
כשיגע להראותו אמר לו: איני יודע מה אומר לך! אשריך, מה מתוקן לך!
כך אמר משה לישראל: איני יודע מה אומר לכם! אשריכם, מה מתוקן לכם!
(תהלים לא כ) "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך"!
ה' הוא המושיע את ישראל והוא מגינו. |
(ישעיה מה יז) "ישראל נושע בה' תשועת עולמים".
"מגן עזרך", כענין שנאמר (שמואל ב כב ג) "אלהי צורי אחסה בו מגיני וקרן ישעי".
ראו שבת פח א, שישראל קבלו במעמד הר סיני שני כתרים לכל אחד, ואיבדו אותם בחטא העגל. כאן מדובר לא על כתרים אלא על כלי זיין שישראל איבדו בחטא העגל, ועתיד לחזור אליהם בימת המשיח, אבל גם כלי הנשק הזה מוצג כעדי, קישוט לכלה. |
כענין שנאמר (שמות לג ו) "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב",
בשבועה נשבעתי, ועתיד אני להחזירו להם!
כענין שנאמר (ישעיה מט יח) "חי אני נאם ה', כי כולם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה".
ראו לעיל שכב. לעומת החנפנות בשעת טובתם של ישראל, מעמידה הדרשה שם את 'פן ינכרו צרימו', שבשעת צרתם של ישראל האומות מתנכרות אליהם. הדרשה מתרעמת על הצביעות הנהוגה ביחב"ל - תופעה הנמשכת עד ימינו. |
ועושים אותם כאילו הן אחים, וכן עשו אמר ליעקב (בראשית לג ט) "יש לי רב אחי יהי לך אשר לך"
וכן חירם אמר לשלמה (מלכים א ט יג) "מה הערים האלה אשר נתת לי אחי."
טקס כניעה של הגויים: דריכה על במה או על הצואר של הנכנע. |
ויאמר אל קציני אנשי המלחמה ההלכוא אתו קרבו שימו את רגליכם על צוארי המלכים האלה."
פיסקה שנז
עריכהעל דברים לד א-יא
"מערבות מואב", מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא
שלשלת המלכים העתידים לעמוד מרות המואביה - זה דוד וזרעו.
קבורת משה היתה בגיא בין ההרים, כמו במלחמת גלית ודוד; המקום לא היה חלק מן ההר ממש, וראו גם לקמן. |
כך קבורתו של משה מותאמת מן ההר ואינה מותאמת, (שמואל א יז ג) "והגיא ביניהם".
ראו לעיל שלח. מכאן מתחילה שורת דרשות המתארות את שראה משה. ההנחה מאחורי כולן היא שמשה לא ראה בראיה פיזית, אלא בנבואה. |
"ויראהו ה' את כל הארץ", מלמד שהראהו ארץ ישראל מיושבת על שלוותה
דורש 'כל הארץ'. משה ראה את הצלחת ישראל וגם את חורבנם – וגם את גאולתם העתידה, בבחינת 'עולם בנוי וחרב ובנוי', השוו לעיל שנב. |
"את הגלעד", מלמד שהראהו בית המקדש מיושב על שלותו וחזר והראהו המחריבים לו
"עד דן", מלמד שהראהו ארץ דן מיושבת על שלותה, וחזר והראהו מציקים המחזיקים בה.
הקב"ה מראה למשה בנבואה את א"י ביישובה ובחורבנה, ולפי 'דבר אחר' הוא מראה לו את החטאים ואת הגאולה. מבנה דומה ראו בהמשך בדרשה על 'כל נפתלי' ובדרשות על אפרים, מנשה ויהודה. |
כענין שנאמר (שופטים יח ל) "ויקימו להם בני דן את הפסל",
וחזר והראהו גואל ישראל שעתיד לעמוד הימנו. ואיזה זה? זה שמשון בן מנוח.
(דברים לד ב) "ואת כל נפתלי", מלמד שהראהו ארץ נפתלי מיושבת על שלותה
וחזר והראהו מציקים המחזיקים בה.
דבר אחר: מלמד שהראהו ברק בן אבינועם, שעשה מלחמה בסיסרא וחיילות שעמו
נאמר כאן "ואת כל נפתלי", ונאמר להלן (שופטים ד ו) "ותשלח ותקרא לברק בן אבינועם מקדש נפתלי".
"ואת ארץ אפרים", מלמד שהראהו ארץ אפרים יושבת על שלותה, וחזר והראהו מציקים המחזיקים בה.
דבר אחר: "ואת ארץ אפרים" - מלמד שהראהו יהושע בן נון עושה מלחמה בכנענים
נאמר כאן "ואת ארץ אפרים", ונאמר להלן (במדבר יג ח) "למטה אפרים הושע בן נון.
"ומנשה", מלמד שהראהו ארץ מנשה יושבת על שלוותה, וחזר והראהו מציקים המחזיקים בה.
דבר אחר: "ומנשה", מלמד שהראהו גדעון בן יואש, שעשה מלחמה במדין ועמלק.
דבר אחר: לפי שהיה אפרים צעיר - סמכו הכתוב לגדול
וכן הוא אומר (שופטים ו טו) "הנה אלפי הדל במנשה.
"ואת כל ארץ יהודה", מלמד שהראהו ארץ יהודה יושבת בשלוותה, וחזר והראהו מציקים המחזיקים בה.
דבר אחר: "ואת כל ארץ יהודה", מלמד שהראהו דוד במלכותו
נאמר כאן "ואת כל ארץ יהודה" ונאמר להלן (דברי הימים א כח ד) "ויבחר ה' אלהי ישראל בי".
"עד הים האחרון", מלמד שהראהו פני כל המערב יושב על שלוותו, וחזר והראהו מציקים המחזיקים בו.
תמצית הדרשות – העברה מממד פיזי לממד נבואי לעבר ולעתיד. |
מלמד שהראהו כל העולם כולו מיום שנברא ועד שיחיו המתים.
דבר אחר: "ואת הנגב" מלמד שהראהו מערת המכפלה שאבות קבורים בה
נאמר כאן "ואת הנגב", ונאמר להלן (במדבר יג כב) "ויעלו בנגב ויבא עד חברון".
"ואת הככר", מלמד שהראהו שלמה בן דוד שעושה כלים לבית המקדש
נאמר כאן "ואת הככר" ונאמר להלן (מלכים א ז מו) "בככר הירדן יצקם המלך".
"בקעת ירחו", מלמד שהראהו גוג וכל המונו שעתידים ליפול בבקעת יריחו
כשם שכל אדם רואה את בקעת יריחו ואת השדות הזרועים בה כך ראה משה את א"י כולה. |
כך הראהו כל העולם כולו בבקעת יריחו.
הצדיקים משולים כתמרים, והגיהינום בנויה כתמר הפוך. הקב"ה הראה למשה את התשובה של חז"ל לשאלת 'צדיק ורע לו'. |
וכן הוא אומר (תהלים צב יג) "צדיק כתמר יפרח".
דבר אחר: מלמד שהראהו סמוכה מצדה גיהנם, שהיא צרה מלמעלה ורחבה מלמטה
וכן הוא אומר (איוב לו טז) "ואף הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה".
דורש 'צוער' – מצערי ישראל. |
משה זכה לראות בעיניו את ההצלחה של ישראל בארצם – יותר מהאבות שהסתפקו בהבטחת הקב"ה; והשוו דברי ר' חנינא בן עקביא במכילתא עמלק א, ב, הטוען שגם אברהם ראה את הארץ ואף עלה על משה. |
מה תלמוד לומר "ושמה לא תעבור"? אמר משה: אם איני נכנס בה חי אכנס בה מת!
אמר לו המקום: "ושמה לא תבא", אמר לפניו: אם איני נכנס בה מלך אכנס בה הדיוט!
אם איני נכנס לה חי אכנס לה מת!
אמר לו המקום: "ושמה לא תעבור" לא מלך ולא הדיוט, לא חי ולא מת.
ראו בבא בתרא טו א. ר' מאיר אינו מסכים לפגוע בטענה הכוללת שמשה כתב את התורה כולה, וטוען שמשה כתב גם את תיאור מותו שלו. |
אלא עד כאן כתב משה, מיכן ואילך כתב יהושע
רבי מאיר אומר: הרי הוא אומר "ויכתוב משה את התורה הזאת"
איפשר שנתן משה את התורה כשהיא חסירה אפילו אות אחת?
אלא מלמד שהיה משה כותב מה שאמר לו הקדוש ברוך הוא כתוב
כענין שנאמר (ירמיה לו יח) "ויאמר אליהם ברוך מפיו יקרא אלי".
ר' אליעזר וסמליון עוסקים בשאלה כיצד נודע מותו של משה לישראל. סמליון מחלק את המילה 'וימת'. |
והיתה מכרזת ואומרת: 'מת משה'. סמליון אמר: 'וי מת שם משה'.
ומנין אתה אומר: מחילה היתה יוצאה מקבורתו של משה לקבורתם של אבות?
נאמר כאן "וימת שם משה" ונאמר להלן (בראשית מט לא) "שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו".
ויש אומרים: לא מת משה, אלא עומד ומשרת למעלה
נאמר כאן "שם" ונאמר להלן (שמות לד כח) "ויהי שם עם ה'".
שכך מצינו בנביאים הראשונים, שנקראו 'עבדים'
שנאמר (עמוס ג ז) "כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים".
דורש 'על פי', בנשיקה: הקב"ה עצמו לוקח את נשמות הצדיקים; אבל הרשעים מתים בידי מלאך המוות, שלוקח את הנשמה באלימות, שהרי לא הוא שהכניס אותה לגוף ולכן אינו יודע כיצד לקחתה. |
משלו משל למה הדבר דומה? לאחד נאמן שהיה בעיר, והיו הכל מפקידים אצלו פקדון
וכשבא אחד מהם לתבוע את שלו - היה מוציא ונותן לו, לפי שידע היכן הוא כי הנאמן יודע היכן הניח את הפקדון.
וכשבא לשלח ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו - הופך תחתונים על העליונים, לפי שאינו יודע היכן הוא
כך כשהמקום נוטל נשמתם של צדיקים - נוטלה בנחת,
וכשהוא נוטל נשמתם של רשעים - מוסרה למלאכים רעים, למלאכים אכזריים, כדי שישמטו את נשמתם
וכן הוא אומר (משלי יז יא) "ומלאך אכזרי ישולח בו", ואומר (איוב לו יד) "תמות בנוער נפשם".
ראו לעיל פיסקה שנד, בברכה לגד. |
ואם נאמר בארץ מואב, למה נאמר בגיא?
לומר שמת משה בתוך נחלתו של ראובן, ונקבר בשדה נחלתו של גד.
"ולא ידע איש את קבורתו". יש אומרים: אף משה אינו יודע מקום קבורתו
שנאמר "ולא ידע איש את קבורתו", ואין איש אלא משה, שנאמר (במדבר יב ג) "והאיש משה עניו מאד"
ראו לעיל על הפסוק 'ראש הפסגה'. המקום של קבורת משה מתעתע. |
הלכו ועמדו למעלה - וראו אותו למטה; ירדו למטה - וראו אותו למעלה
נחלקו, חציים למעלה וחציים למטה, עליונים ראו אותו כלפי מטה ותחתונים ראו אותו כלפי מעלה
לכך נאמר "ולא ידע איש את קבורתו".
הלל ריב"ז ור' עקיבא נחשבים גדולי התנאים ולכן האגדות מספרות עליהם שחיו 120 שנה כמו משה, וחלוקת חייהם היא ב40 שנה. לגבי ריב"ז ראו ראש השנה לא ב. לגבי ר' עקיבא ראו אבות דרבי נתן ז. |
זה אחד מארבעה שמתו בן מאה ועשרים שנה, ואלו הם: משה והלל הזקן
ורבן יוחנן בן זכיי ורבי עקיבה
משה היה במצרים ארבעים שנה ובמדין ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה
הילל הזקן עלה מבבל בן ארבעים שנה ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה
רבן יוחנן בן זכיי עסק בפרגמטיא ארבעים שנה
ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה
רבי עקיבה למד תורה בן ארבעים שנה
ושמש את החכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה
לעניין רבקה ראו סדר עולם רבא פרק א - ב; קהת – ראו שמות ו יח; לוי – ראו שמות ו טז; עמרם – שמות ו כ; יוסף – בראשית נ כו; יהושע – יהושע כד כט, והוא מבני יוסף; שמואל – סדר עולם רבא פרק יג; שלמה – סדר עולם רבא פרק יד ומלכים א יא מב. |
"לא כהתה עינו", מלמד שעיניהם של מתים כהות:
"ולא נס לחה", רבי אליעזר בן יעקב אומר: אל תהי קורא "לא נס לחה", אלא "לא נס לחה"
המילה 'נס' אינה נקראת בעבר אלא בהווה. אם ימצא אדם את גופת משה יגלה שעדיין היא לחה. |
הבכי נמשך שלושה ימים, והאבל הסתיים מיד, כי הוא התחיל לפני מותו של משה. |
מה 'ימי' האמור כאן שלשים יום - אף 'ימי' האמור להלן שלשים יום.
עד למעבר הירדן נשענה סמכותו של יהושע על סמיכת משה עליו, ורק אחרי שהפגין נס יראו אותו בפני עצמו. |
"וישמעו אליו בני ישראל" אין לך משמע גדול מזה, "ויעשו כאשר צוה ה' את משה",
ועדין לא ניתן מוראו עליהם,
שנאמר (יהושע ד יד) "בעת ההיא גדל ה' את יהושע", באותה שעה ניתן מוראו עליהם.
שני ההבדלים מציבים את נבואת בלעם כעדיפה על נבואת משה; אבל משה עלה על בלעם במידותיו המוסריות. בלעם היה כטבח, המחליט מי יתברך ומי יתקלל, ומשה כשר הנפגש עם המלך רק בהזמנה מראש; והשוו לדברי ריב"ז על ההבדל בינו לבין ר' חנינא בן דוסא, בברכות לד ב. |
ואיזה זה? זה בלעם בן בעור
אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם
משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו,
שנאמר (במדבר כד טז) "נאם שומע אמרי אל"
משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר עמו, ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו
שנאמר "ויודע דעת עליון", משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד
שנאמר (דברים ה כח) "ואתה פה עמוד עמדי", ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל
שנאמר (במדבר כד ד) "מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים".
משל למה הדבר דומה? לטבחו של מלך, ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו.
הדרשה מציגה את משה כמיסטיקן שזכה להתגשמות שאיפותיו המיסטיות ביום מותו. מעמד נקרת הצור חזר והתרחש באותו היום, ומשה זכה לראות את כבוד הקב"ה בעולם הבא, וראו ספרי במדבר קג, וכן דברי ר' דוסא בספרא נדבה פרק ב יב, שנראה שכל המתים רואים את הקב"ה. |
אמר לו: בעולם הזה אי אתה רואה, שנמשל בפנים, שנאמר (שמות לג כ) "לא תוכל לראות את פני",
אבל אתה רואה בעולם הבא, שנמשל באחורים, שנאמר (שמות לג כג) "והסירותי את כפי וראית את אחורי"
אימתי הראהו? סמוך למיתה. הא למדת שהמתים רואים.
(דברים לד יא) "לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו"
למצרים בפני עצמה, לפרעה בפני עצמו, ולעבדיו בפני עצמם:
ת"ק דורש 'יד חזקה' על פי שמות יג יד-טו, או על פי שמות ו א, ו'מורא גדול' על פי שמות יד לא. |
רבי אלעזר אומר: "לכל האותות והמופתים", ומנין אף לפני הר סיני? תלמוד לומר "ולכל היד החזקה",
ומנין אף במדבר? תלמוד לומר "ולכל המורא הגדול", ומנין אף בשיבור הלוחות?
נאמר להלן (דברים ט יז) "ואשברם לעיניכם", וכאן הוא אומר "אשר עשה משה לעיני כל ישראל".