ביאור:ספרי דברים/כי תצא/כג

ספרי דברים לפרשת כי תצא פרק כג

פיסקה רמו

על דברים כג א

(דברים כג א) "לא יקח איש את אשת אביו", מכאן אמרו (יבמות יא א): נושאים על האנוסה ועל המפותה

הדרשה בהשראת סמיכות הפרשיות לעניין האונס.
המשנה עוסקת במקרה שאבי האנוסה או המפותה סירב להשיא את בתו. במקרה כזה רשאים האונס והמפתה לשאת אפילו את קרובותיהן של האנוסה והמפותה, אבל אם אנס או פיתה את קרובת אשתו חייב מדין גילוי עריות. המשנה צוטטה כאן כי ר' יהודה, שאוסר על אדם לשאת את אנוסת אביו או את מפותתו - דן אותן כ'אשת אביו' אפילו אם לא נישאו לאב – ראו תוספתא יבמות יב א.

והאונס והמפתה על הנשואה חייב,
נושא אדם אנוסת אביו, ומפותת אביו, אנוסת בנו, ומפותת בנו
רבי יהודה אוסר באנוסת אביו ובמפותת אביו
 לכך נאמר "לא יקח איש את אשת אביו".

פיסקה רמז

על דברים כג ב
(דברים כג ב) "לא יבוא פצוע דכא", איזהו פצוע דכא? כל שנפצעו הבצים שלו, ואפילו אחת מהן

אין לי אלא כולן; מנין אף מקצתן? תלמוד לומר "דכא".

ראו יבמות ח ב. דורש 'פצוע', שהאשך קיים אבל פצוע.

"וכרות שפכה" - כל שנכרת הגיד

אמר רבי ישמעאל ברבי יוחנן בן ברוקה: שמעתי בכרם ביבנה 'מי שאין לו אלא ביצה אחת - זהו סריס חמה.

ראו תוספתא יבמות י ג. המסורת מיבנה היא על מי שנולד עם אשך אחד, והסירוס שלו אינו בידי אדם.
"הלכת רופאים" היא טענה רפואית המשפיעה על ההלכה. בדוגמא שלפנינו – פצוע דכא עשוי להחלים וכרות שופכה לא היה יכול להחלים.

מה בין פצוע דכא לכרות שפכה? אלא שפצוע דכא חוזר, וכרות שפכה אינו חוזר; זו הלכת רופאים.

"בקהל ה'", רבי יהודה אומר: ארבע קהלות הן: קהל כהנים, קהל לויים, קהל ישראל, קהל גרים.

ראו תוספתא קידושין ה א. ר' יהודה רואה גם את הגרים כקהל מקודש ולכן אוסר עליהם לקדש ממזרים וכדומה; ואילו חכמים מתירים.

וחכמים אומרים: שלש

פיסקה רמח

על דברים כג ג

(דברים כג ג) "לא יבא ממזר בקהל ה'" - בין איש בין אשה.

ראו יבמות ח ג. בניגוד לעמון ומואב, שבהם הותרו הנקבות (ראו שם), הממזרות אסורות.

"לא יבא ממזר", כל שהוא ממזר.

דורש ממזר – מזר, שאביו בא על אמו והיה אמור להיות זר אליה.

איזהו ממזר? כל שאר בשר שהוא ב"לא יבוא", דברי רבי עקיבה

שנאמר "לא יקח איש את אשת אביו... ולא יבא ממזר בקהל ה'"

ראו גם יבמות ד יג. לפנינו שלוש דרשות דומות עם מסקנות שונות: ר' עקיבא מחמיר ומשווה את האיסור שעליו עברו הורי הממזר ללשון 'לא יבא' שנאמר בו עצמו, כלומר כל חייבי לאו – בנם ממזר, ואפילו המחזיר את גרושתו; שמעון התמני גוזר ממזרות רק על בן שנולד מאיסורי כרת; ור' יהושע גוזר אותו רק על בן שנולד מאיסור שיש עליו מיתה בבית דין.

מה אשת אב מיוחדת, שהיא שאר בשר שהוא ב'לא יבוא', והולד ממזר
כך כל שאר בשר שהוא ב'לא יבוא' - הולד ממזר
שמעון התימני אומר: כל שחייבים עליו כרת בידי שמים - הולד ממזר
שנאמר "לא יקח איש את אשת אביו... ולא יבא ממזר".
מה אשת אב מיוחדת, שחייבים עליה כרת בידי שמים, הולד ממזר
כך כל שחייבים עליו כרת בידי שמים - הולד ממזר.
רבי יהושע אומר: כל שחייבים עליו מיתת בית דין - הולד ממזר
שנאמר: "לא יקח איש את אשת אביו... ולא יבא ממזר"
מה אשת אב מיוחדת, שחייבים עליה מיתת בית דין, והולד ממזר
כך כל שחייבים עליו מיתת בית דין - הולד ממזר.

"דור עשירי", נאמר כאן "דור עשירי", ונאמר להלן (דברים כג ד) "דור עשירי"

ראו יבמות ח ג: איסור הממזרים נלמד בגזירה שווה מאיסור עמון ומואב הסמוך לו, אבל נקבות העמונים והמואבים מותרות, בניגוד לנקבות הממזרים; וראו גם בתחילת הפיסקה.

מה דור עשירי האמור למטה - עד עולם, אף דור עשירי האמור כאן - עד עולם

פיסקה רמט

על דברים כג ד

(דברים כג ד) "לא יבא עמני ומואבי בקהל ה'",

שתי דרשות המביאות לטענה שהאיסור חל רק על גברים עמוניים ומואביים, ומאפשרת להכשיר את רות המואביה ואת נעמה העמונית.

בזכרים הכתוב מדבר, ולא בנקיבות: "עמוני", ולא עמונית; "מואבי", ולא מואבית, דברי רבי יהודה
וחכמים אומרים: "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", מי דרכו לקדם? אנשים ולא נשים!

שהיה בדין: ומה ממזר, שלא נאמר בו "עד עולם", עשה בו נשים כאנשים

ראו לעיל פיסקה רמח, שם הודגש הקל וחומר הנדון כאן: לפי הפשט חמורים העמונים והמואבים מהממזרים, שהרי דווקא בהם מופיע האיסור 'עד עולם'; ולמרות זאת העמוניות והמואביות מותרות ואילו הממזרות אסורות, וראו גם יבמות ח ג. הדרשה מציגה את הקושי כגזירת הכתוב, כדרשת ר' יהודה – בניגוד ל'ממזר', שמתפרש כחל על זכרים ונקבות.

עמונים ומואבים, שנאמר בהם "עד עולם", אינו דין שנעשה בהם נשים כאנשים?
או חילוף: מה עמונים ומואבים, שנאמר בהם "עד עולם", לא עשה בהם נשים כאנשים
ממזר, שלא נאמר בו "עד עולם", אינו דין שלא נעשה בו נשים כאנשים?
תלמוד לומר: "לא יבא ממזר", בין איש בין אשה! אחר שריבה הכתוב - מיעט
הא אין עליך לדון אלא כדין הראשון: ומה ממזר, שלא נאמר בו "עד עולם", עשה בו נשים כאנשים
עמונים ומואבים, שנאמר בהם "עד עולם", אינו דין שנעשה בהם נשים כאנשים?
תלמוד לומר "עמוני" ולא עמונית, דברי רבי יהודה.

אם נאמר "דור עשירי", למה נאמר "עד עולם"? מופנה להקיש, ולדון גזירה שוה

הדרשה הופיעה לעיל בפסקה רמח.

נאמר כאן "דור עשירי", ונאמר למעלה "דור עשירי"
מה "דור עשירי" האמור כאן – "עד עולם" אף "דור עשירי" האמור למעלה – "עד עולם"!

פיסקה רנ

על דברים כג ה-ו
(דברים כג ה) "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים"

כשהוא אומר "על דבר" - אף על העצה

דורש 'דבר' – דיבור, הוא העצה שנתן בלעם בעניין בעל פעור, ראו במדבר לא טז.

וכן הוא אומר (מיכה ו ה) "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב".

"בדרך" - בשעת טירופכם. "בצאתכם ממצרים" - בשעת גאולתכם.

שעת הטירוף נראית כך בעיני האדם הבודד, שנדרש לצאת ממקומו לדרך; אבל במבט כולל היא גם שעת הגאולה.

"ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור" - הרי דבר נוי לבלעם.

(דברים כג ו) "ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם" - מלמד שהמקלל הוא המקולל

בלעם זוכה למחמאה על יכולותיו העל טבעיות; אבל אין הן עומדות כנגד רצון הקב"ה. שתי דרשות מסיקות שהמקלל, הוא בלעם – קולל כשניסה לפגוע בישראל: 'לא אבה' וכן 'ויהפוך'. לפי הדרשה שלפנינו בלעם אכן קילל את ישראל, שלא כמו בסיפור שבספר במדבר – אבל הקב"ה הפך את הקללה לברכה, והיסב את הקללה למקלל; שאם לא כן, מדוע קולל בלעם?

"ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה" - מלמד שאף המקלל מתקלל
מפני מה? "כי אהבך ה' אלהיך".

פיסקה רנא

על דברים כג ז

(דברים כג ז) "לא תדרוש שלומם וטובתם",

על עמון ומואב מוחל למעשה דין שבעת העממים, שאין קוראים להם לשלום – ראו לעיל פסקאות רא-רב; וחמור מכך – אין להם אפשרות לחזור בתשובה ולהתגייר, כפי שיכולים לעשות שבעת העממים!

מכלל שנאמר (דברים כ י) "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום"
יכול אף כאן כן? תלמוד לומר "לא תדרוש שלומם".
"וטובתם", מכלל שנאמר על הגר (דברים כג יז) "בטוב לו לא תוננו", יכול אף כאן כן? תלמוד לומר "וטובתם".

"כל ימיך לעולם" – ולעולמי עולמים.

הדרשה מרחיבה את השנאה לעמון ומואב גם לימות המשיח שבעתיד; אבל ראו ידים ד ד, שלמעשה הפקיעו את דין עמון ומואב כבר ביבנה.

פיסקה רנב

על דברים כג ח

(דברים כג ח) "לא תתעב אדומי", מפני מה? "כי אחיך הוא", וגדולה אחוה.

לדברי ר' אלעזר, ראו דרשה זהה בשם ר' יוסי בברכות סג ב, שהמצרים רצו לנצל את כשרונם של ישראל; והשוו לעניין היחס לרומאים בדברי ר' יהודה בשבת לג ב: למרות שפיתוח הארץ היה לצורך עצמם – יש להכיר להם טובה.

"לא תתעב מצרי", מפני מה? "כי גר היית בארצו".
אמר רבי אלעזר בן עזריה: המצרים לא קבלו את ישראל אלא לצורך עצמם - וקבע להם המקום שכר!
והלא דברים קל וחומר: אם מי שאין מתכון לזכות וזכה, מעלה עליו הכתוב כאילו זכה
המתכוין לזכות - על אחת כמה וכמה!

רבי שמעון אומר: מצרים - הם טבעו את ישראל במים, ואדומים קדמו את ישראל בחרב

ר' שמעון מדגיש את הפער בין המצרים והאדומים לבין עמון ומואב, ומסיק שהתקפה רוחנית חמורה יותר מהתקפה פיזית.

ולא אסרם הכתוב אלא עד שלשה דורות
עמונים ומואבים, מפני שנטלו עצה להחטיא את ישראל - אסרם הכתוב איסור עולם!
ללמדך שהמחטיא את האדם קשה לו מן ההורגו
שההורגו - אין מוציאו אלא מן העולם הזה, והמחטיאו - מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא!

פיסקה רנג

על דברים כג ט

(דברים כג ט) "בנים", בנים ולא בנות, דברי רבי שמעון

ראו יבמות ח ג. ר' שמעון מרחיב את היתר הנשים ומחיל אותו גם על מצריות, כגון בת פרעה שנישאה לשלמה המלך.

וחכמים אומרים: "אשר יולדו להם" - לרבות את הבנות.
אמר רבי שמעון: קל וחומר הדברים! ומה אם במקום שאסר זכרים איסור עולם - התיר את הנקבות מיד
מקום שלא אסר את הזכרים, אלא עד שלשה דורות - אינו דין שנתיר את הנקבות מיד?
אמרו לו: אם הלכה נקבל, ואם לדין יש תשובה
אמר להם: לא, כי הלכה אני אומר, והכתוב מסייעני: "בנים", ולא בנות!

"דור שלישי", יכול ראשון ושני מותר ושלישי יהא אסור? תלמוד לומר "דור שלישי יבא להם בקהל ה'"

ההנמקה 'כי גר היית בארצו' נכונה רק ליוצאי מצרים, ולכן מעלה הדרשה על דעתה שהדורות הראשונים של המצרים, הסמוכים ליציאת מצרים - מותרים והאחרונים אסורים.

אמור מעתה: ראשון ושני אסור, ושלישי מותר.

אמר רבי יהודה: בנימן גר מצרי היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבה,

ראו תוספתא קידושין ה ו, שם מתיר ר' עקיבא את בנימין לבוא בקהל; אבל מתוספתא ידים ב יח נראה שההשהיה של גיור המצרי עדיין בתוקף, בניגוד לאיסור הגיור של בני עמון והמואבים. ונראה שמחלוקת לפנינו. מחלוקת נוספת היא בחישוב שלושת הדורות: לדברי חכמים לעיל (בניגוד לר' שמעון) וכן מדברי בנימין הגר - עולה שגם הנשים בשלושת הדורות הן גיורות או בנות גיורות.

ואמר: אני גר מצרי, ונשוי אני אשה גיורת מצרית, והריני הולך להשיא את בני אשה בת גיורת מצרית,
כדי שיהא בן בני ראוי לבוא בקהל!
לקיים מה שנאמר "דור שלישי יבוא להם בקהל ה'".

פיסקה רנד

על דברים כג י

(דברים כג י) "כי תצא מחנה על איביך", כשתהא יוצא - הוי יוצא במחנה.

השוו לסוף פיסקה קצ.

"על איביך" - כנגד אויביך אתה נלחם.

"ונשמרת מכל דבר רע", שומע אני בטהרות ובטמאות ובמעשרות הכתוב מדבר

לפי הפשט יש סתירה בין הביטוי המרחיב 'כל דבר רע' לבין הביטוי המצמצם 'ערוות דבר'. הדרשה פותרת את הסתירה לפי ההקשר, שמדובר בעבירות שגלו עליהן הכנענים והן מסלקות את השכינה, והן ע"ז, ג"ע וש"ד, וכן קללת השם. בסופה נוספת גם עבירת לשון הרע, הנלמדת מ'דבר' – עבירה בדיבור; כלומר 'דבר' נתפס גם כ'עניין' וגם כ'דיבור'.

תלמוד לומר (דברים כג טו) "ערוה". אין לי אלא ערוה, מנין לרבות עבודה זרה ושפיכת דמים וקללת השם?
תלמוד לומר "ונשמרת מכל דבר רע",
אי ונשמרת, יכול בטהרות ובטמאות ובמעשרות הכתוב מדבר? תלמוד לומר "ערוה"
מה ערוה מיוחדת, מעשה שגלו עליו כנענים, ומסלק את השכינה
כך כל מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה!
כשהוא אומר "דבר" - אף על לשון הרע.

דבר אחר: "ונשמרת", הזהר שלא תהרהר בעבירה ותבא לידי קרי!

דרשה בהשראת סמיכות הפרשיות לעניין הקרי בפס' יא.

פיסקה רנה

על דברים כג יא

(דברים כג יא) "כי יהיה בך" - ולא באחרים. בגויים "איש" - פרט לקטן.

קרי של גויים או קטנים אינן מטמא. וראו ספרא זבים פרשה א א, שזוב של גוי אינו מטמא, אבל של קטן – כן.

"אשר לא יהיה טהור מקרה לילה", אין לי אלא קרי לילה; קרי יום מנין?

בדרך כלל מתרחש הקרי בלילה, אבל אין הלילה תנאי לטומאת הקרי.

תלמוד לומר: "אשר לא יהיה טהור", מכל מקום.
אם כן למה נאמר "מקרה לילה"? מגיד שדבר הכתוב בהווה.

"ויצא אל מחוץ למחנה" - מצות עשה. "לא יבא אל תוך המחנה" - מצות לא תעשה.

הכפילות 'ויצא... ולא יבוא' מוסברת כמצוות עשה ומצוות לא תעשה, או ביציאה משני המחנות הפנימיים; אבל יכול בעל הקרי לשהות במחנה ישראל.

רבי שמעון אומר: "ויצא אל מחוץ למחנה" - זו מחנה לוי; "לא יבא אל תוך המחנה" - זו מחנה שכינה!

פיסקה רנו

על דברים כג יב

(דברים כג יב) "והיה לפנות ערב ירחץ במים", מלמד שהקרי פוטר בזיבה מעת לעת.

אם הזב ראה קרי – אותו היום אינו נספר לחשבון הזיבה שלו, וראו זבים א ב. בית שמאי מקלים עוד ומבטלים את הזיבה ב48 השעות האחרונות; וראו ניסוח כשלנו בזבים ב ג.
ההחמרה לכאורה של הפשט, שבעל קרי חוזר למחנה רק בשקיעת השמש – נדרשת כאן כהקלה בדינו אם הוא גם זב.

"וכבא השמש", ביאת שמשו מעכבתו ליכנס לפנים מן המחנה
ואין זיבתו מעכבתו ליכנס לפנים מן המחנה.

פיסקה רנז

על דברים כג יג-יד

(דברים כג יג) "ויד תהיה לך מחוץ למחנה",

בית השימוש הצבאי הוא מקום סמוך למחנה, שדווקא לשם יוצאים החיילים. אין להטיל אפילו שתן בעמידה במחנה, שנאמר "ויצאת חוץ".

אין יד אלא מקום, שנאמר (שמואל א טו יב) "והנה מציב לו יד", ואומר (במדבר ב יז) "איש על ידו לדגליהם".
"ויצאת שמה חוץ" - ולא בעמידה.

(דברים כג יד) "ויתד תהיה לך על אזנך", אין אזנך אלא מקום זיונך.

ראו תוספתא מגילה ג כה-כו. אין להטיל צואה בישיבה אלא בכריעה, ('בשבתך - חוץ' – שאינו יושב), לאחר שחפר גומה שבה הוא מטיל את צואתו; ואחר כך הוא מכסה את הגומה באותו כלי שבו חפר אותה.
ר' שמעון מעיר שאחורי האדם אינם מופנים לירושלים – בכוון דרום מהגליל.

"והיה בשבתך חוץ" - ולא בישיבה.
"וחפרת בה ושבת וכסית את צאתך", שומע אני יהא חופר באחת ומכסה באחת?
תלמוד לומר "וחפרת בה". רבי שמעון אומר: מנין שלא יהא אדם הופך מתניו כלפי דרום?
תלמוד לומר "וחפרת בה ושבת וכסית את צאתך".

פיסקה רנח

על דברים כג טו
(דברים כג טו) "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך",

מיכן אמרו: לא יקרא אדם את שמע בצד משרה של כובסים

הרחבת השראת השכינה והחובה לכבד אותה מהמחנה הצבאי לחיי היומיום. השכינה נמצאת גם בזמן קריאת שמע, בספרי הקודש ובתפילין, ובהר הבית; לעניין קריאת שמע ראו ברכות ג ה. לעניין כבוד הספרים והתפילין ראו סנהדרין כא ב, וראו גם תוספתא ברכות ב כ.

ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי וספרים ותפילין בידו.

"להצילך ולתת אויביך לפניך", אם עשית כל האמור בענין - לסוף שהוא מצילך ונותן את אויביך לפניך.

"והיה מחניך קדוש" – קדשהו.

ההצלה והקדושה אינן נתונות מראש אלא הן מותנות בקיום המצוות ומוגדרות כמשימה.

מיכן אמרו: (ברכות ט ה) "לא יכנס אדם להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל גבי רגליו".

יש לכבד את הקדושה, ואין לערב אותה עם חול, כל שכן עם טומאות. לעניין ערוות דבר – השוו לעיל פיסקה רנד, שם מנתה הדרשה גם עבירות נוספות המסלקות את השכינה.

"ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך", מלמד שעריות מסלקות את השכינה

פיסקה רנט

על דברים כג טז-יז

(דברים כג טז) "לא תסגיר עבד אל אדניו",

ראו תוספתא ע"ז ד א-ב. גם אם אדוניו הוא גר תושב בא"י, ואינו עובד ע"ז - אין להסגיר את העבד אליו.

מיכן אמרו: המוכר עבדו לגוים או לחוצה לארץ - יצא בן חורים.
"אשר ינצל אליך מעם אדוניו" - לרבות גר תושב.

(דברים כג יז) "עמך ישב" - ולא בעיר עצמו. במקום מיוחד לו "בקרבך" - ולא בספר.

הגבלות על מגורי העבד המשוחרר, הוא גר תושב: הוא צריך להתערב בין היהודים, ואין להקצות לו מקום מיוחד לגרים (מעין גטו) או עיר של גרים, כדי שיחיה בתרבות יהודית. ההגבלה שלא יגור בספר היא מטעמי ביטחון, כי חושדים בנאמנותו.

"במקום אשר יבחר" - במקום שפרנסתו יוצאה. "באחד שעריך" - בשעריך ולא בירושלם

העבד יכול לבחור את מקום מגוריו, אבל לא בירושלים (ראו תוספתא נגעים ו ב). יש לאפשר לו מקום מגורים קבוע, ואם ירצה יוכל לשפר את מקום מגוריו לנוה יפה יותר, בהגבלות הנ"ל. לעניין הונאת דברים, במיוחד לגרים - ראו תוספתא ב"מ ג יד, וכן מכילתא נזיקין יח.

כשהוא אומר "באחד שעריך" - שלא יהא גולה מעיר לעיר. "בטוב לו" - מנוה הרע לנוה היפה.
"לא תוננו" - זו הונית דברים.

דבר אחר: "לא תסגיר עבד אל אדניו" - בגוי שנצל מעבודה זרה הכתוב מדבר.

הגוי נתפס כעבדה של ע"ז, ועלינו להרחיק אותו ממנה. תפיסה מיסיונרית של היהדות.

פיסקה רס

על דברים כג יח

(דברים כג יח) "לא תהיה קדשה מבנות ישראל" - אי אתה מוזהר עליה באומות

לפי הפשט מדובר בזונת מקדש, המופעלת בידי הכהנים ושכל אתנניה מיועדים למקדש, אבל הדרשה אוסרת כל זנות וכל אתנן, גם אם אינם קשורים למקדש ישירות. אין כאן איסור על זנות בין הגויים; ויתכן גם שיהודים השתמשו בעצמם בשירותי מין של גויים; וראו גם בסוף הפיסקה.
הנחת היסוד של הדרשה היא שאיסור הקדשה קל ביחס לאיסור הקדש. ההנחה מבוססת, כנראה, על המצב החברתי שבו התופעה של הזנות נפוצה יותר בקרב נשים.
הדרשה שואלת מה הצורך באיסור מפורש של הקדש, לאחר שלמדנו את איסור הקדשה. התשובה היא שאלמלא הפסוק היינו מניחים שעבירת הקדש תיאסר גם על הגויים בגלל חומרתה; - תשובה שאינה מתאימה לכלל המקובל 'דיו לבא מן הדין להיות כנדון'.

"ולא יהיה קדש" - אי אתה מוזהר עליו באומות
שהיה בדין: ומה אם קדשה, קלה, אתה מוזהר עליה בישראל
קדש, חמור, אינו דין שתהא מוזהר עליו בישראל?
או חלוף: אם קדש, חמור, אי אתה מוזהר עליו באומות
קדשה, קלה, אינו דין שלא תהא מוזהר עליה באומות? מה תלמוד לומר "קדש"?
צריך לאמרו, שאילו נאמר קדשה ולא נאמר קדש, הייתי אומר
אם קדשה, קלה, אתה מוזהר עליה בישראל – קדש, חמור, אינו דין שתהא מוזהר עליו באומות?
תלמוד לומר: "לא תהיה קדשה מבנות ישראל" - אי אתה מוזהר עליה באומות
"ולא יהיה קדש" - אי אתה מוזהר עליו באומות.

דבר אחר: "לא תהיה קדשה" - זו אזהרה למופנה

אין לגבר יהודי, אפילו פנוי, ללכת לקדשה – אפילו גויה. לפי הדרשה יהודה חטא בכך שפנה אל הקדשה – היא תמר - לאחר מות אשתו.

שנאמר (בראשית לח כא) "לא היתה בזה קדשה"

פיסקה רסא

על דברים כג יט

ניתן להסביר את הדרשה כמצמצמת את הגדרת ה"זונה" לנשים שבעילתן אסורה מדיני עריות דווקא, ולא לאשה פנויה. אבל השוו תוספתא קידושין א ב, האוסרת כל בעילה שאינה לשם אישות כזנות.

(דברים כג יט) "לא תביא אתנן זונה",
אין לי אלא אתנן זונה; אתנן כל העריות מנין? תלמוד לומר "אתנן", מכל מקום.

איזה הוא אתנן זונה? האומר לזונה "הילך טלה זה בשכרך", אפילו מאה - כולם אסורים.

ראו תמורה ו ב. האיסור חל על כל תמורה למין, מכל סוג שאינו מותר.

האומר לחבירו "הילך טלה זה, ותלין שפחתך אצל עבדי", רבי אומר אינו אתנן, וחכמים אומרים אתנן.

ראו תמורה ו ג. הניסוח 'לא תביא... בית ה' אלהיך' מאפשר להעלות על הדעת שמדובר בעצם הימצאותו של האתנן במקדש; הדרשה מבטלת אפשרות זאת, ומשווה את הביטוי 'תועבה' כאן לביטוי המופיע לעיל בקרבנות בעלי מום.

"ומחיר כלב", איזהו מחיר כלב? האומר לחבירו "הילך טלה זה תחת כלב זה".
יכול אפילו העבירו ברגלו בעזרה יהא חייב?
נאמר כאן "תועבה" ונאמר להלן (דברים יז א) "תועבה"
מה תועבה האמורה להלן - לשם זבח, אף תועבה האמורה כאן - לשם זבח.

"נדר" - פרט לדבר הנדור. כשהוא אומר "לכל נדר" - לרבות במה.

אם נתן לזונה טלה שכבר הוקדש לקדשי מזבח – העובדה שהוא הפך לאתנן אינה פוסלת אותו; האיסור על אתנן ומחיר חל גם בבמה.

"בית ה' אלהיך", פרט לפרת חטאת, שאינה באה לבית, דברי רבי אליעזר

שתי דרשות על "בית ה' אלהיך": ר' אליעזר דורש את הביטוי לקולא ולצמצום האיסור של אתנן זונה, ואילו חכמים מרחיבים את האיסור. לעניין הפרה האדומה ראו פרה ב ג. לעניין ריקועים מזהב שניתנו לזונה או שהם מחיר כלב ראו תוספתא תמורה ד ב.
ר' אליעזר מתיר להשתמש באתנן זונה לבניין המקדש ("לבדק הבית"), וראו גם את הסיפור בעבודה זרה טז ב, שם נראה שר' אליעזר חזר בו מגישתו כאן, הדוחה החמרות שנובעות משיקולי "מראית העין" הציבורית; וראו גם תוספתא חולין ב כד.

וחכמים אומרים: להביא את הריקועים.

"לכל נדר" - להביא את העוף

למרות שבעוף אין איסור על בעל מום, בעניין זה אין דמיון בין בעלי המום והאתנן, וגם עופות אין להקריב מאתנן זונה; וראו תמורה ו ד.

שהיה בדין: ומה מוקדשים, שהמום פוסל בהם, אין אתנן ומחיר חל עליהם
עוף, שאין המום פוסל בו, אינו דין שלא יהא אתנן ומחיר חל עליהם?
תלמוד לומר "לכל נדר", להביא את העוף.

יכול אפילו שכר פקעתה תוספת מיוחדת לבתולה יהא אסור? תלמוד לומר "כי תועבת ה' גם שניהם", שנים ולא ארבעה.

ראו תוספתא תמורה ד ב, והשוו לתמורה ו ג, שם מסיקים מדרשה דומה שאין איסור על אתנן כלב ועל מחיר זונה.
בכל מקרה, ולדות האתנן והמחיר וכן אם החליפה את האתנן או המחיר בבהמות אחרות – אין איסור להקריבם, וראו במשנה שם. הדין הזה כמעט מבטל למעשה את האיסורים על אתנן זונה ומחיר כלב.

הם - ולא ולדותיהם ולא חלופיהם.

פיסקה רסב

על דברים כג כ

(דברים כג כ) "לא תשיך לאחיך" - זה לוה,

ראו ב"מ ה יא, שגם הלווה בריבית חוטא; וראו מכילתא כספא יט, שאת החיוב ללווה לומדים מויקרא כה לו, ואילו את האיסור למלוה לומדים מויקרא כה לז.

מלוה מנין? תלמוד לומר (ויקרא כה לו) "אל תקח מאתו נשך ותרבית".

מכלל שנאמר "כספך" - ולא כסף אחרים, גויים "אכלך" - ולא אכל אחרים

מותר להלוות בריבית כסף ואוכל של גוי, וראו ב"מ ה ו; אבל אין להלוות כספי מעשר בריבית, ואין ללוות מאכל בהמה.

או "כספך" - ולא כסף מעשר; "אכלך" - ולא אכל בהמה?
כשהוא אומר "נשך כסף" - לרבות כסף מעשר; "נשך אכל" - לרבות אכלי בהמה

אין לי אלא נשך כסף, נשך אכל; מנין לרבות כל דבר? תלמוד לומר "נשך כל דבר אשר ישך".

ראו ב"מ ה י: אין לתת או לבקש גם ריבית שאינה כספית.

רבי שמעון אומר: מנין שלא יאמר לו 'צא ושאל שלום פלוני', או 'דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני'?
תלמוד לומר "נשך כל דבר אשר ישך".

פיסקה רסג

על דברים כג כא

(דברים כג כא) "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך",

מהמילים 'לנכרי תשיך' לומדים מצוות עשה שלא להשיך ליהודי, והשוו ב"מ ה יא, שם לא נמנתה מצוות עשה זאת.

"לנכרי תשיך" - מצות עשה. "ולאחיך לא תשיך" - מצות לא תעשה.

רבן גמליאל אומר: מה תלמוד לומר "ולאחיך לא תשיך"? והלא כבר נאמר "לא תשיך לאחיך"!

אלא יש ריבית מוקדמת, ויש ריבית מאוחרת.

מהכפילות בפס' כ-כא לומד ר"ג על איסור ריבית מוקדמת או מאוחרת. וראו ב"מ ה י.

כיצד? נתן עיניו ללוות ממנו, והיה משלח לו מתנות ואומר "בשביל שילוונו" - זה הוא ריבית מוקדמת,
לוה הימינו והחזיר לו מעותיו, והיה משלח לו ואומר "בשביל מעותיו שהיו בטילות אצלי" - זה הוא ריבית מאוחרת.

"למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך", קבע לו הכתוב ברכה בשליחות יד.

סיום הפיסקה בנימה אופטימית, וראו לעיל פיסקה סד, ופיסקה נה.

"על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה", בשכר שתבא – תירש.

פיסקה רסד

על דברים כג כב

(דברים כג כב) "כי תדר נדר לה'", נאמר כאן "נדר" ונאמר להלן (ויקרא ז טז) "נדר"

בפסוק מויקרא נאמר 'נדר או נדבה'. כאן מדובר על נדר דווקא, אבל האיסור 'לא תאחר' חל גם על נדבה ועל כל ההתחייבויות השונות. לעניין ההבדל בין נדר לנדבה ראו קנים א א.

מה נדר האמור להלן - נדר ונדבה, אף נדר האמור כאן - נדר ונדבה,
ומה נדר האמור כאן – "לא תאחר לשלמו" אף נדר האמור להלן – "לא תאחר לשלמו".

"לה' אלהיך", אלו ערכים וחרמים והקדשות. "לא תאחר לשלמו", הוא ולא חלופיו.

הדרשה מרחיבה את מצוות 'לא תאחר' למחוייבויות רבות, אבל הנדון כאן הוא הנדר, שאם החליף אותו בבהמה אחרת – מתחיל את מניין הזמן מהתחלה. דורש 'מעמך' על מתנות עניים, וראו שמות כב כד.

"כי דרש ידרשנו" - אלו חטאות ואשמות. "ה' אלהיך" - זה הקדש בדק הבית.

"מעמך" - זה לקט שכחה ופיאה. "והיה בך חטא", בך חטא ולא בקרבנך חטא.

גם לאחר הזמן ניתן להביא את הקרבן שהתחייב בו, למרות שעבר ואיחר.

פיסקה רסה

על דברים כג כג-כד

(דברים כג כג) "וכי תחדל לנדור",

ראו תוספתא חולין ב יז: ר' מאיר מתנגד לכל הנדרים, ור' יהודה מציג את העמדה המסורתית, התומכת בנדרים בתנאי שמקיים אותם. הם חולקים במשמעות הביטוי 'לא יהיה בך חטא': ר' יהודה מפרש אותו כהיתר ור' מאיר – כמצווה.

רבי מאיר אומר: (קהלת ה ד) "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם".
טוב מזה ומזה שלא תדור כל עיקר! רבי יהודה אומר: "טוב אשר לא תדור..." טוב מזה ומזה - נודר ומשלם.

(דברים כג כד) "מוצא שפתיך" - מצות עשה. "תשמור" - מצות לא תעשה.

השוו לפיסקה רסד לעיל.

"ועשית" - הרי זו אזהרה לבית דין, שיעשוך. שיגרמו לך לקיים את נדריך
"כאשר נדרת" - זה נדר. "לה' אלהיך" - אלו ערכים וחרמים והקדשות. "נדבה" - זו נדבה.
"אשר דברת" - זה הקדש בדק הבית. "בפיך" - זו צדקה.

פיסקה רסו

על דברים כג כה

(דברים כג כה) "כי תבא בכרם רעך", יכול לעולם?

הדרשה מצמצמת את היתר האכילה לפועל העוסק בקטיף ובבציר בשדה של יהודי אחר.
ר' אלעזר דורש 'כנפשך' – עד כמה שמגיע לך במשכורת, וחכמים מדגישים את 'שבעך' – ככל שתרצה.

תלמוד לומר "ואל כליך לא תתן", בשעה שאתה נותן לתוך כליו של בעל הבית.
"רעך" - פרט לאחרים. לשדה של גויים "רעך" - פרט לגבוה. לשדה של הקדש "ואכלת" - ולא ממצץ.
"ענבים" - ולא תאנים; מיכן אתה אומר: (ב"מ ז ד-ה) היה עושה בתאנים - לא יאכל בענבים; בענבים - לא יאכל בתאנים
אבל מונע את עצמו עד שמגיע למקום היפות ואוכל.
רבי אלעזר חסמה אומר: מנין שלא יאכל פועל יותר על שכרו? תלמוד לומר "כנפשך"
וחכמים אומרים "שבעך", מלמד שאוכל פועל יותר על שכרו.

"ואל כליך לא תתן" - בשעה שאתה נותן לתוך כליו של בעל הבית.

ראו בתחילת הפיסקה.

פיסקה רסז

על דברים כג כו

(דברים כג כו) "כי תבא בקמת רעך", יכול לעולם?

דרשות דומות לאלו שבפיסקה רסו; הפעם על שדה ולא על כרם. וראו שם.
כאן נוספה גם ההגבלה שבפשט, "שלא תהיה קוצר במגל".

תלמוד לומר "וחרמש לא תניף", בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית.
"רעך" - פרט לאחרים. לשדה של גויים רעך - פרט לגבוה. לשדה של הקדש
"וקטפת מלילות בידך" - שלא תהא קוצר במגל.
"וחרמש לא תניף" - בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית.