ביאור:מכילתא מנוקדת ומעוצבת/שירה

מכילתא דרבי ישמעאל הוא מדרש הלכה על ספר שמות.

מְכִילְתָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מְנֻקֶּדֶת וּמְעֻצֶּבֶת

על יסוד מהדורת האראוויטץ-רבין. נוקד לפי לשון חכמים בהשראת כ"י קאופמן ופרמה א למשנה.

1. מַסֶּכְתָּא דְפִסְחָא (בֹּא)
2. מַסֶּכְתָּא דְ"וַיְהִי" (בְּשַׁלַּח)
3. מַסֶּכְתָּא דְשִׁירָה (בְּשַׁלַּח)
4. מַסֶּכְתָּא דְ"וַיַּסַּע" (בְּשַׁלַּח)
5. מַסֶּכְתָּא דַעֲמָלֵק (בְּשַׁלַּח-יִתְרוֹ)
6. מַסֶּכְתָּא דְ"בַּחֹדֶשׁ" (יִתְרוֹ)
7. מַסֶּכְתָּא דִנְזִיקִין (מִשְׁפָּטִים)
8. מַסֶּכְתָּא דְ"כַסְפָּא" (מִשְׁפָּטִים)
9. מַסֶּכְתָּא דְשַׁבָּתָא (כִּי תִשָּׂא-וַיַּקְהֵל)

ראו גם:

ערך בוויקיפדיה: מכילתא

• התורה והמצוה על שמות - פירוש של מלבי"ם על המכילתא.

הורדה כספר

מְכִילְתָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מסכתא דויהי בשלח
על יסוד מהדורת האראוויטץ-רבין. נוקד לפי לשון חכמים בהשראת כ"י קאופמן ופרמה א למשנה, בתוספת ביאור קצר.

פרשה א

על שמות טו, א

(שמות טו א) "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה".

הדרשה הראשונה מונה את שירת הים כדבר שהיה בעבר. השניה רואה אותה כדבר שיתרחש בעתיד, כמו נבואות ישעיהו, ומסיקה מכאן שתחיית המתים מן התורה; היא מדייקת זאת מלשון העתיד 'ישיר'.

יֵשׁ "אָז" לְשֶׁעָבַר, וְיֵשׁ "אָז" לֶעָתִיד לָבֹא.
"אָז הוּחַל", (בראשית ד כו) "אָז אָמְרָה: חֲתַן דָּמִים", (שמות ד כו)
"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה", (שמות טו א)
"אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל", (במדבר כא יז) "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ", (יהושע י יב)
"אָז אָמַר דָּוִיד", (דברי הימים א טו ב) "אָז אָמַר שְׁלֹמֹה", (מלכים א ח יב)
הֲרֵי אֵלּוּ לְשֶׁעָבַר.

יֵשׁ "אָז" לֶעָתִיד לָבֹא: "אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ", (ישעיה ס ה)
"אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר", (ישעיה נח י) "אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ", (ישעיה לה ו)
"אָז תִּפָּקַחְנָה" (ישעיה לה ה) "אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה", (ירמיה לא יב)
"אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ", (תהלים קכו ב) "אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם", (תהלים קכו ב)
הֲרֵי אֵלּוּ לֶעָתִיד.

דָּבָר אַחֵר: 'אָז שָׁר מֹשֶׁה' אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה",
נִמְצֵינוּ לְמֵדִין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה.

"מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" מֹשֶׁה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל,

למרות שהוא אדם אחד, משה שקול ככל ישראל; ובשעה שאמרו שירה היה כל אחד מישראל שקול כנגד משה.

וְיִשְׂרָאֵל שְׁקוּלִין כְּמֹשֶׁה בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ שִׁירָה.

דָּבָר אַחֵר: "מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל",

משה אמר שירה בכמות גדולה, כמו כל ישראל. כאן אין עוסקים בגדולתו של משה אלא בכמות השירה שאמר.

מַגִּיד שֶׁאָמַר מֹשֶׁה שִׁירָה כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל.

"אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת". וְכִי שִׁירָה אַחַת הִיא?

וַהֲלֹא עֶשֶׂר שִׁירוֹת הֵן:

הדרשה מונה שירות רבות. השאלה בראשה היא רטורית, שהרי נאמר 'הזאת'.

הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁנֶּאֶמְרָה בְמִצְרַיִם, בליל הפסח שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה ל כט) "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג,

כבר בפסח מצרים היה גם רכיב של שירה.

וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל, לָבוֹא בְהַר יי אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל."
הַשְּׁנִיָּה, שֶׁנֶּאֶמְרָה עַל הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות טו א) "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה".
השְׁלִישִׁית, שֶׁנֶּאֶמְרָה עַל הַבְּאֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר כא יז) "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל"
הָרְבִיעִית שֶׁאָמַר מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: (על פי דברים לא כד) 'וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב

אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת'.

אמנם בפסוק כתוב: "אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת", אבל ראו דברים לא ל, שפרשת האזינו מכונה גם 'שירה'.

הַחֲמִישִׁית שֶׁאָמַר יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: (יהושע י יב) "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַיי,
בְּיוֹם תֵּת יי אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל:
שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן."
הַשִּׁשִּׁית, שֶׁאָמְרָה דְּבוֹרָה וּבָרָק, שֶׁנֶּאֱמַר: (שופטים ה א) "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם".
הַשְּׁבִיעִית שֶׁאָמַר דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל ב כב א) "וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיי אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת".
הַשְּׁמִינִית שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים ל א) "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד."

וְכִי דָּוִד בְּנָאוֹ? וַהֲלֹא שְׁלֹמֹה בְּנָאוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים א ו יד) "וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת".

השאלה 'וכי דוד בנאו' מפסיקה את רשימת השירות, שתמשך בפיסקאות הבאות.

וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד"?
אֶלָּא, לְפִי שֶׁנָּתַן דָּוִד נַפְשׁוֹ עָלָיו לִבְנוֹתוֹ, נִקְרָא עַל שְׁמוֹ.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (תהלים קלב א-ו) "זְכוֹר יי לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ.
אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַיי, נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב. אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי, אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי.
עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַיי, מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב. הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה, מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר."

וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (מלכים א יב טז) "רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד".

הפסוק 'ראה ביתך דוד' נאמר בימי רחבעם, כאשר מרדו ישראל בבית דוד, ולפי הפשט הוא עוסק בצאצאי דוד ולא במקדש.

הָא, לְפִי שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עָלָיו, נִקְרָא עַל שְׁמוֹ.
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁאָדָם נוֹתֵן נַפְשׁוֹ עָלָיו נִקְרָא עַל שְׁמוֹ.

בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נָתַן נַפְשׁוֹ מֹשֶׁה עֲלֵיהֶם, וְנִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ:

כל אחד משלושת הדברים טוען שלושה פסוקים: ראיה שנקרא על שם משה, ראיה נגדית, שנקרא על שם הקב"ה, ופסוקים המראים שמשה נתן נפשו על הדבר.

נָתַן נַפְשׁוֹ עַל הַתּוֹרָה, וְנִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (מלאכי ג כב) "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי".
וַהֲלֹא תּוֹרַת אֱלֹהִים הִיא? שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים יט י) "תּוֹרַת יי תְּמִימָה, מְשִׁיבַת נָפֶשׁ"!
הָא, מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי"? לְפִי שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ, נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ.
וְהֵיכָן מָצִינוּ בְמֹשֶׁה שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ עַל הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות לד כח) "וַיְהִי שָׁם עִם יי".
וְאוֹמֵר: (דברים ט ט) "בַּעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים, לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יי עִמָּכֶם,
וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי, וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי."
הָא, לְפִי שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עַל הַתּוֹרָה, נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ.
נָתַן נַפְשׁוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות לב ז) "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ".
וַהֲלֹא עַם יי הֵם? שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ט כט) "וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ".
וְאוֹמֵר: (יחזקאל לו כ) "בֶּאֱמֹר לָהֶם, עַם יי אֵלֶּה, וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ."
הָא, מַה תִּלְמֹד לוֹמַר: (שמות לב ז) "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ"?
לְפִי שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶם, נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ.
וְהֵיכָן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶם?
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ב יא) "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה,

וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם",

היציאה הראשונה של משה, שבה הרג את המצרי, היתה יציאה לאומית, שיצא אל אחיו. הריגת המצרי היתה מסירת הנפש של משה.

וּכְתִיב: (שמות ב יב) "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה".
הָא, לְפִי שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶם, נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ.
נָתַן נַפְשׁוֹ עַל הַדַּיָּנִין, וְנִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ,

שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים טז יח) "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ".

דורש 'לך' – למשה.

וַהֲלֹא הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים א יז) "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא"
מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "תִּתֶּן לְךָ"? אֶלָּא, מִתּוֹךְ שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶם, נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ.
וּמְנַיִן שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶם? שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ב יג-יד) "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי,

וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים, וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע: לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?

היציאה השניה של משה, וכן הצלת בנות יתרו היו מאהבת הצדק שלו, ואכן בסיכום חייו הודגש המשפט שוב כתכונה המאפיינת אותו.

וַיֹּאמֶר: מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ?
וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה, וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה,
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר."
וּכְתִיב: (שמות ב טז-יז) "וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת,
וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים, לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם".
מִדִּינִין בָּרַח, וּלְדִינִין חָזַר. (דברים לג כא) "צִדְקַת יי עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל."
הָא לְפִי שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶם נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ.

הַתְּשִׁיעִית, שֶׁאָמַר יְהוֹשָׁפָט, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברי הימים ב כ כא)
"וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם, וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרְרִים לַיי, וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ,

בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ, וְאֹמְרִים: הוֹדוּ לַיי, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ!"

מלחמת יהושפט היתה כנגד אדום מואב והר שעיר, ובדומה לקריעת ים סוף גם בה נאמר "התיצבו... וראו את ישועת ה'" (דברי הימים ב כ יז). כלומר אין להודות 'כי טוב' בשעה שיש קרבנות למלחמה – אפילו בקרב האויב! וראו גם מגילה י ב, והשוו לדברי ר' ישמעאל בספרי במדבר קיז.

וּמָה נִשְׁתַּנֵּיתָ הוֹדָיָה זוֹ מִכָּל הוֹדָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה?
שֶׁבְּכָל הוֹדָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר: "הוֹדוּ לַיי כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ!"
וּבָזוֹ לֹא נֶאֱמַר "כִּי טוֹב".
אֶלָּא כִּבְיָכֹל לֹא הָיְתָה שִׂמְחָה לְפָנָיו בַּמָּרוֹם, עַל אָבְדָן שֶׁלָּרְשָׁעִים.
אִם עַל מִיתָתָן שֶׁלָּרְשָׁעִים, לֹא הָיְתָה שִׂמְחָה לְפָנָיו בַּמָּרוֹם,
קַל וָחֹמֶר עַל הַצַּדִּיקִים, שֶׁאֶחָד שָׁקוּל כְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ!
שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי י כה) "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם."

הָעֲשִׂירִית לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה מב י) "שִׁירוּ לַיי שִׁיר חָדָשׁ, תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ",

וְאוֹמֵר: (תהלים קמט א) "שִׁירוּ לַיי שִׁיר חָדָשׁ, תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים."

השירה העשירית שמורה לאחרית הימים, ואחריה לא יהיה צורך בשירות כי לא יהיה עוד שעבוד.
הנקבה נתפסת ע"י חז"ל כמשועבדת באופן מהותי, ואף אחרי שילדה היא חוזרת לשיעבודה (ראו פסיקתא רבתי לז: "כיוון שכלו ימי שמחתה חוזרת למלאכתה"). רק זכר הוא בן חורין, ולכן השירה האחרונה היא שיר של זכר.

כָּל הַשִּׁירוֹת שֶׁעָבְרוּ קְרוּאוֹת בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה.
כַּשֵּׁם שֶׁהַנְּקֵבָה יוֹלֶדֶת, וחוזרת לשיעבודה כָּךְ הַתְּשׁוּעוֹת שֶׁעָבְרוּ, הָיָה אַחֲרֵיהֶם שִׁעְבּוּד,
אֲבָל הַתְּשׁוּעָה הָעֲתִידָה לִהְיוֹת, אֵין אַחֲרֶיהָ שִׁעְבּוּד.
לְכָךְ קְרוּאָה בִּלְשׁוֹן זָכָר, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה ל ו) "שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ, אִם יֹלֵד זָכָר,
מַדּוּעַ רָאִיתִי כָל גֶּבֶר יָדָיו עַל חֲלָצָיו?"
שֶׁכַּשֵּׁם שֶׁהַזָּכָר אֵינוֹ יוֹלֵד, כָּךְ הַתְּשׁוּעָה הָעֲתִידָה לָבֹא, לֹא יְהֵא אַחֲרֶיהָ שִׁעְבּוּד,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה מה יז) "יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּיי תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים, לֹא תֵבֹשׁוּ וְלֹא תִכָּלְמוּ עַד עוֹלְמֵי עַד."

"לַיי". לַיי אֲמָרוּהָ, וְלֹא אֲמָרוּהָ לְבָשָׂר וָדָם.

כשהלוחם הוא בשר ודם, כגון שאול או דוד – השירה היא לכבודו; אבל כאן הלוחם היה הקב"ה, ולכן השירה היא לה'.

לֹא כָעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן: (שמואל א יח ו-ז) "וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי,
וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר, וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ,
בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים. "וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ: הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו!"
אֲבָל כָּן, לַיי אֲמָרוּהָ, וְלֹא אֲמָרוּהָ לְבָשָׂר וָדָם.

"וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר" רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: שָׁרָת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ שִׁירָה,

כִּבְנֵי אָדָם שֶׁהֵן קוֹרְאִין אֶת שְׁמַע.

ראו סוטה ה ד, שר' עקיבא דורש את 'לאמור'. וראו תוספתא סוטה ו ב, שם נוספת גם דעתו של ר' אליעזר בנו של ר יוסי הגלילי, שישראל חזרו אחרי משה.
לפנינו שלוש דרכים לשירה ע"י סולן ומקהלה: לדעת ר' נחמיה משה היה אומר את הצלע הראשונה של כל פסוק וישראל השלימו את הצלע השניה. לדעת ר' עקיבא משה היה אומר פסוק וישראל חזרו בכל פעם רק על המילים "אשירה לה'". לדעת ר' אלעזר משה היה אומר צלע ראשונה וישראל חזרו אחריו ואמרו גם את הצלע השניה.

רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שָׁרָת עַל יִשְׂרָאֵל, וְאָמְרוּ שִׁירָה, כִּבְנֵי אָדָם שֶׁהֵן קוֹרְאִין אֶת הַהַלֵּל.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן תַּדַּי אוֹמֵר: מֹשֶׁה הָיָה פּוֹתֵחַ בִּדְבָרִים תְּחִלָּה, וְיִשְׂרָאֵל עוֹנִין אַחֲרָיו וְגוֹמְרִין עִמּוֹ.
מֹשֶׁה הָיָה פּוֹתֵחַ וְאוֹמֵר: (שמות טו א) "אָשִׁירָה לַיי", וְיִשְׂרָאֵל עוֹנִין אַחֲרָיו וְגוֹמְרִין עִמּוֹ:
"אָשִׁירָה לַיי, כִּי גָאֹה".
מֹשֶׁה הָיָה פּוֹתֵחַ וְאוֹמֵר: (שמות טו ב) "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ", וְיִשְׂרָאֵל עוֹנִין אַחֲרָיו וְגוֹמְרִין עִמּוֹ:
"עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה".
מֹשֶׁה הָיָה פּוֹתֵחַ וְאוֹמֵר: (שמות טו ג) "יי אִישׁ מִלְחָמָה", וְיִשְׂרָאֵל עוֹנִין אַחֲרָיו וְגוֹמְרִין עִמּוֹ:
"יי אִישׁ מִלְחָמָה, יי שְׁמוֹ."
 

"אָשִׁירָה לַיי" נָאָה גְּדֻלָּה לַיי, נָאָה גְּבוּרָה לַיי,

כאן הדרשה עצמה מנוסחת בסגנון של שירה!

נָאָה הַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד לַיי!
וְכֵן דָּוִד אָמַר: (דברי הימים א כט יא) "לְךָ יי הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד".

"אָשִׁירָה לַיי כִּי גָאֹה גָּאָה". מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?

דרשת הכותרת הזו פותחת שורת דרשות המשרשרות פסוקים במגמה להראות שהקב"ה אכן גיבור, עשיר, חכם וכו' - יותר מקילוסו.
חז"ל משווים את ישראל בשירת הים אליהם עצמם, ומייחסים להם את כל שרשורי הפסוקים הבאים.

לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנִּכְנַס לַמְּדִינָה, וְהָיוּ הַכֹּל מְקַלְּסִין לְפָנָיו שֶׁהוּא גִּבּוֹר, וְהוּא חָלָשׁ,
שֶׁהוּא עָשִׁיר, וְהוּא עָנִי, שֶׁהוּא חָכָם, וְהוּא טִפֵּשׁ, שֶׁהוּא רַחְמָנִי, וְהוּא אַכְזָרִי
שֶׁהוּא דַּיָּן, שֶׁהוּא נֶאֱמָן, וְאֵין בּוֹ אַחַת מִכָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ, אֶלָּא הַכֹּל מַחְנִיפִין לוֹ,

אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא כָּל מַה שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ,

מלך בשר ודם, שמחניפים לו, הוא למעשה פחות מקילוסו; ואילו הקב"ה הוא יותר מקילוסו, ואינו כפוף לתארים של גיבור, עשיר, חכם וכו'. כלומר, הקילוסים אינם מתאימים בדיוק לא למלך בשר ודם וגם לא לקב"ה.

יוֹתֵר הוּא מִקִּלּוּסוֹ.

"אָשִׁירָה לַיי" שֶׁהוּא גִּבּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים י יז) "הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא",

וְאוֹמֵר: (תהלים כד ט) "יי עִזּוּז וְגִבּוֹר, יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה."

ארבעה פסוקים המתארים את גבורת ה'.

וְאוֹמֵר: (ישעיה מב יג) "יי כַּגִּבּוֹר יֵצֵא, כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה,
יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ, עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר."
וְאוֹמֵר: (ירמיה י ו) "מֵאֵין כָּמוֹךָ יי, גָּדוֹל אַתָּה, וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה."

"אָשִׁירָה לַיי" שֶׁהוּא עָשִׁיר,

שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים י יד) "הֵן לַיי אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם, הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ."

חמישה פסוקים המתארים את עושרו של הקב"ה.

וְאוֹמֵר: (תהלים כד א) "לְדָוִד מִזְמוֹר, לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ."
וְאוֹמֵר: (תהלים צה ה) "אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם, וְהוּא עָשָׂהוּ".
וְאוֹמֵר: (חגי ב י) "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב, נְאֻם יי צְבָאוֹת."
וְאוֹמֵר: (יחזקאל יח ד) "הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה, כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן, לִי הֵנָּה,
הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת, הִיא תָמוּת."

"אָשִׁירָה לַיי" שֶׁהוּא חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי ג יט) "יי בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ".

וְאוֹמֵר: (איוב יב יג) "עִמּוֹ חָכְמָה וּגְבוּרָה".

חמישה פסוקים המתארים את חכמת ה'. בכך נשלמו שלושת התארים 'חכם גיבור ועשיר', המופיעים בירמיה ט כב.

וְאוֹמֵר: (משלי ב ו) "כִּי יי יִתֵּן חָכְמָה, מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה."
וְאוֹמֵר: (דניאל ב כא) "יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין, וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה."
וְאוֹמֵר: (ירמיה י ז) "מִי לֹא יִרָאֲךָ, מֶלֶךְ הַגּוֹיִם? כִּי לְךָ יָאָתָה,
כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם, מֵאֵין כָּמוֹךָ."

"אָשִׁירָה לַיי" שֶׁהוּא רַחְמָן,

ששה פסוקים המתארים את רחמי ה'.

שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות לד ו) "וַיַּעֲבֹר יי עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא:
יי! יי! אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת."
וְאוֹמֵר: (תהלים קמה י) "חַנּוּן וְרַחוּם יי."
וְאוֹמֵר: (דברים ד לא) "כִּי אֵל רַחוּם יי אֱלֹהֶיךָ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ,
וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם."
וְאוֹמֵר: (תהלים כה ו) "זְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ, כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה."
וְאוֹמֵר: (תהלים קמה ט) "טוֹב יי לַכֹּל, וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו."
וְאוֹמֵר: (דניאל ט ט) "לַאדֹנָי אֱלֹהֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִחוֹת".

"אָשִׁירָה לַיי" שֶׁהוּא דַּיָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא".

וְאוֹמֵר: (תהלים פב א) "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל".

שני פסוקים המתארים את הקב"ה כשופט צדק.

וְאוֹמֵר: (דברים לב ד) "הַצּוּר, תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט,
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא."

"אָשִׁירָה לַיי" שֶׁהוּא נֶאֱמָן,

שני פסוקים המתארים את הקב"ה כנאמן, כלומר כמי שמאמינים בו – אל אמונה.

שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ז ט) "וְיָדַעְתָּ כִּי יי אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים,
הָאֵל הַנֶּאֱמָן, שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו
וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָו לְאֶלֶף דּוֹר."
וְאוֹמֵר: (דברים לב ד) "הַצּוּר, תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט,
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא."
הָא, לוֹ נָאֶה גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה, וְתִפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד.

"אָשִׁירָה לַיי" שֶׁהוּא נָאֶה, שֶׁהוּא הָדוּר, שֶׁהוּא מְשֻׁבָּח וְאֵין כְּעֶרְכּוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים פט ז-ט) "כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַיי, יִדְמֶה לַיי בִּבְנֵי אֵלִים?"
וְאוֹמֵר: "אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה". וְאוֹמֵר: "יי אֱלֹהֵי צְבָאוֹת מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ".

מַהוּ צְבָאוֹת? אוֹת הוּא בְּתוֹךְ צָבָא שֶׁלּוֹ.

חמישה פסוקים המתארים את הקב"ה שאין כערכו, וששה המתארים את יפיו. דורש "ואתה"-אות, וכן "צבאות"-אות בצבא המלאכים

וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (דברים לג ב) "וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ",
אוֹת הוּא בְּתוֹךְ רִבְבוֹת קֹדֶשׁ שֶׁלּוֹ
וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר: (תהלים פו י) "אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי, וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ."
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (שיר השירים ה י-טו) "דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם", וְאוֹמֵר: "רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז"
וְאוֹמֵר: "עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם" וְאוֹמֵר: "לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם"
וְאוֹמֵר: "יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב" וְאוֹמֵר: "שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ".

רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (תהלים ח ג) "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז".

"מִפִּי עוֹלְלִים", אֵלּוּ עֳבָרִים שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן,

ראו תוספתא סוטה ו, ב: השראת רוח הקודש על ישראל התבטאה בכך שכולם, כולל עוברים ותינוקות, השתתפו באמירת השירה; נראה שהדרשה משוחחת עם דברי ר' עקיבא, שטען לעיל שישראל לא אמרו יותר משתי מילים (אשירה לה').
באשר להגדרת עוללים ויונקים לפנינו מחלוקת בין ר' יוסי הגלילי לרבי. נראה שרבי אינו מודה שגם העוברים אמרו שירה אלא רק היונקים או הפעוטים, שמזוהים לדעתו עם העוללים, אבל ר' מאיר חוזר וטוען כריה"ג, שגם עוברים השתתפו בשירה, ומוסיף גם את מלאכי השרת שהשתתפו בשירת הים.

שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב ג טז) "אוֹ כְנֵפֶל טָמוּן לֹא אֶהְיֶה, כְּעֹלְלִים לֹא רָאוּ אוֹר."
"וְיֹנְקִים", אֵלּוּ שֶׁיּוֹנְקִים מִשְּׁדֵי אִמָּן,
שֶׁנֶּאֱמַר: (יואל ב יב) "אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם".
רַבִּי אוֹמֵר: "עֹלְלִים", אֵלּוּ עוֹלְלִים שֶׁבַּחוּץ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה ט כ) "לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ".
וְאוֹמֵר: (איכה ד ד) "עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם",
"יֹנְקִים", אֵלּוּ שֶׁעַל שְׁדֵי אִמָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: (יואל ב טז) "אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם".
אֵלּוּ וָאֵלּוּ פָּתְחוּ פִיהֶם, וְאָמְרוּ שִׁירָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם,
שֶׁנֶּאֱמַר: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל
אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיי, וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַיי, כִּי גָאֹה גָּאָה,
סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם."
רַבִּי מֵאִיר אָמַר: אַף עֳבָרִין שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן פָּתְחוּ פִיהֶן,
וְאָמְרוּ שִׁירָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים סח כז) "בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים,
אֲדֹנָי מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל."
וְלֹא יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד אָמְרוּ שִׁירָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם,
אֶלָּא אַף מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים ח ב) "יי אֲדֹנֵינוּ, מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ! אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם."

פרשה ב

על שמות טו, א

(שמות טו א) "כִּי גָאֹה גָּאָה" - גֵּאַנִי וְגֵאִיתִיו

הכפילות 'גאה גאה' נדרשת כמחמאות הדדיות ושבח לישראל ולקב"ה, שהיו במצרים ועל הים. המשך ההקבלה בין גאולת מצרים לבין קריעת ים סוף. המקבילה לשירת הים היא השירה במצרים המתוארת בישעיה , ושנמנתה לעיל כאחת מעשר השירות; ראו לעיל פרשה א.

גֵּאַנִי בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ד כב) "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה, כֹּה אָמַר יי: בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל."
אַף אֲנִי גֵאִיתִיו בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה ל כט) "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג,
וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל, לָבוֹא בְהַר יי אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל."

דָּבָר אַחֵר: "כִּי גָאֹה גָּאָה" - גֵּאַנִי וְגֵאִיתִיו
גֵּאַנִי עַל הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יד יט) "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים".
אַף אֲנִי גֵאִיתִיו עַל הַיָּם, וְשַׁרְתִּי לְפָנָיו שִׁירָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: "אָשִׁירָה לַיי, כִּי גָאֹה גָּאָה".

דָּבָר אַחֵר: "כִּי גָאֹה גָּאָה".- גָּאָה וְעָתִיד לְהִתְגָּאוֹת,

כאן הכפילות נדרשת על מצרים והגאולה העתידה.

שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה ב יב-יז) "כִּי יוֹם לַיי צְבָאוֹת עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם, וְעַל כָּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל."
וְאוֹמֵר: "וְעַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים,
וְעַל כָּל אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן. וְעַל כָּל הֶהָרִים הָרָמִים, וְעַל כָּל הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת.
וְעַל כָּל מִגְדָּל גָּבֹהַּ, וְעַל כָּל חוֹמָה בְצוּרָה. וְעַל כָּל אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ, וְעַל כָּל שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה.
וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם, וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים, וְנִשְׂגַּב יי לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא."
וְאוֹמֵר: (ישעיה ב יח) "וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף."

דָּבָר אַחֵר: "כִּי גָאֹה גָּאָה" - מִתְגָּאֶה הוּא עַל כָּל הַמִּתְגָּאִים,

דרשה שלישית על הכפילות: הקב"ה גאה על בני האדם הגאים. הפעם הגאווה האנושית אינה מוצדקת, בניגוד לדרשות שבתחילת הפרשה, שבהן הגאה הקב"ה את ישראל.
מכאן מתחילה שורת דרשות המדגימות את העקרון שהקב"ה מכה את הגאים בדבר שבו התגאו.
הדרשה הראשונה היא על דור המבול, שהצליחו בחקלאות, ורצו לוותר על הגשמים ולהסתפק באדים המשקים את האדמה, וראו תוספתא סוטה ג, ב, וספרי דברים שיח.

שֶׁבְּמַה שֶּׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם מִתְגָּאִים לְפָנָיו, בּוֹ הוּא נִפְרָע מֵהֶם.
שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר בְּדוֹר הַמַּבּוּל: (איוב כא י-יב) "שׁוֹרוֹ עִבַּר וְלֹא יַגְעִל, תְּפַלֵּט פָּרָתוֹ וְלֹא תְשַׁכֵּל."
וְאוֹמֵר: "יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם, וְיַלְדֵיהֶם יְרַקֵּדוּן.
יִשְׂאוּ כְּתֹף וְכִנּוֹר, וְיִשְׂמְחוּ לְקוֹל עוּגָב."
מַה נֶּאֱמַר שָׁם? (איוב כא יד-טו) "וַיֹּאמְרוּ לָאֵל: סוּר מִמֶּנּוּ!
וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפָצְנוּ. מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ, וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע בּוֹ?"
אָמְרוּ, לֹא טִפַּת גְּשָׁמִים הִיא? - אֵין אָנוּ צְרִיכִין לָהּ,
אֶלָּא: (בראשית ב ו) "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה."
אָמַר לָהֶם הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: "שׁוֹטִים שֶׁבָּעוֹלָם!
בַּטּוֹבָה שֶׁהִשְׁפַּעְתִּי לָכֶם, אַתֶּם מִתְגָּאִים בָּהּ לְפָנַי! בָּהּ אֲנִי נִפְרָע מִכֶּם!"
שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית ז יב) "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה."

רַבִּי יוֹסֵה בֶּן דֻּרְמַסְקִית אוֹמֵר: הֵם דור המבול נָתְנוּ עֵינֵיהֶם, הָעֶלְיוֹנָה בַּתַּחְתּוֹנָה, כְּדֵי לַעֲשׁוֹת תַּאֲוָתָם,

ר' יוסי מגדיר את חטא דור המבול בחטא המיני המיוחס ל'בני האלוהים', כלומר למנהיגי הדור, העליונים; וראו בראשית ו א-ד. בתוספתא שם הוא מתנסח שהתגאו בגלגל עינם הדומה למים, שנאמר 'ויראו בני האלוהים' וכו'.

וְהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּתַח עֲלֵיהֶם מַעְיָנוֹת מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה כְּדֵי לְאַבְּדָם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית ז יא) "בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ."

וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְאַנְשֵׁי מִגְדָּל, שֶׁבְּמַה שֶּׁנִּתְגָּאוּ לְפָנָיו, בּוֹ נִפְרָע מֵהֶם,

ראו תוספתא שם הלכה ג. דורש פן נפוץ – ויפץ. הגאווה מתבטאת ב'נעשה לנו שם'

שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית יא ד) "וַיֹּאמְרוּ: הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם
וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ".
וְאַחֲרָיו מָה כְתִיב? (בראשית יא ח) "וַיָּפֶץ יי אֹתָם מִשָּׁם".

וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בְאַנְשֵׁי סְדוֹם, שֶׁבְּמַה שֶּׁנִּתְגָּאוּ לְפָנָיו, בּוֹ נִפְרָע מֵהֶם,

ראו בתוספתא שם. לפי הדרשות מאיוב היו בסדום מכרות זהב וכסף. הדרשה היא על נשכח תורת רגל (בלשון חז"ל: לא נקבל אורחים) – אשכח אתכם מן העולם (לפי איוב כח ד).

שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב כח ה-ז) "אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם, וְתַחְתֶּיהָ נֶהְפַּךְ כְּמוֹ אֵשׁ.
מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ, וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ." וְאוֹמֵר: "נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט, וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה."
וְאוֹמֵר: "לֹא הִדְרִיכוּהוּ בְנֵי שָׁחַץ, לֹא עָדָה עָלָיו שָׁחַל."
אָמְרוּ הַסְּדוֹמִיִּים: אֵין אָנוּ צְרִיכִין שֶׁיָּבֹא אָדָם אֶצְלֵנוּ,
אֶלָּא הֲרֵי מָזוֹן יוֹצֵא מֵאֶצְלֵנוּ, וְכֶסֶף וְזָהָב, וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת יוֹצְאוֹת מֵאֶצְלֵנוּ.
בֹּאוּ וּנְשַׁכַּח תּוֹרַת רֶגֶל מֵאַרְצֵנוּ. אָמַר לָהֶם הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: "שׁוֹטִים שֶׁבָּעוֹלָם!
בַּטּוֹבָה שֶׁהִשְׁפַּעְתִּי לָכֶם אַתֶּם מִתְגָּאִים?
אַתֶּם אֲמַרְתֶּם "נְשַׁכַּח תּוֹרַת רֶגֶל מֵאַרְצֵנוּ"! אַף אֲנִי אֲשַׁכַּח אֶתְכֶם מִן הָעוֹלָם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב כח ד) "פָּרַץ נַחַל מֵעִם גָּר, הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל, דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ."
וְאוֹמֵר: (איוב יב ו) "יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשֹׁדְדִים, וּבַטֻּחוֹת לְמַרְגִּיזֵי אֵל".
מִי גָּרַם לָהֶם? (איוב יב ו) "לַאֲשֶׁר הֵבִיא אֱלוֹהַּ בְּיָדוֹ."
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (יחזקאל טז נ) "וַתִּגְבְּהֶינָה וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה לְפָנָי".
וּמָה גָּרַם לָהֶם? (יחזקאל טז נ) "וָאָסִיר אֶתְהֶן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי."
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (יחזקאל טז מט) "הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ,
גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ",
וּלְכָךְ: (יחזקאל טז מט) "וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה".
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (בראשית יג י) "כי כולה משקה לִפְנֵי שַׁחֵת יי אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה,
כְּגַן יי, כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם".

וְאַחַר מָה כְתִיב? (בראשית יט לג) "וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה".

סדום היתה משקה והתגאתה בכך, ולוט חטא עם בנותיו בגלל המשקה.
סיום הדרשה הוא בסגנון 'הפטרה', ראו בראשית רבה סט ח.

וְכִי מֵאַיִן הָיָה לָהֶם יַיִן בַּמְּעָרָה? אֶלָּא שֶׁזִּמֵּן לָהֶם הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא יַיִן,
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: (יואל ד יח) "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא, יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס".
אִם כֵּן זִמֵּן הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַכְעִיסָיו, קַל וָחֹמֶר לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ!

וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַמִּצְרִיִּים, שֶׁבְּמַה שֶּׁנִּתְגָּאוּ לְפָנָיו, בּוֹ נִפְרָע מֵהֶם,

ראו בתוספתא שם וכן לעיל ויהי פרשה ו.

שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יד ז) "וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר",
וּכְתִיב אַחֲרָיו: (שמות טו ד) "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם,
וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף."

וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּסִיסְרָא שֶׁבְּמַה שֶּׁנִּתְגָּאָה לְפָנָיו, בּוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ,

בתוספתא שם "סיסרא לא נתגאה לפני המקום, אלא בלגיונות שאין מקבלין שכר", והכוכבים אינם מקבלים שכר על מלחמתם עם סיסרא.

שֶׁנֶּאֱמַר: (שופטים ד יג) "וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת כָּל רִכְבּוֹ, תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל,
וְאֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם אֶל נַחַל קִישׁוֹן."
וּכְתִיב: (שופטים ה כ) "מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ, הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא."

וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּשִׁמְשׁוֹן הַגִּבּוֹר, בְּמַה שֶּׁנִּתְגָּאָה לְפָנָיו, בּוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ,

ראו סוטה א, ח וכן תוספתא שם ג ד. ר' יהודה רואה את הבחירה בנערה מתמנה כיד ה' ולכן טוען שתחילת קלקולו היתה מאוחר יותר, בעזה.

שֶׁנֶּאֱמַר: (שופטים יד ג-ד) "וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו:
אוֹתָהּ קַח לִי, כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי. וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵיי הִיא,
כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים, וּבָעֵת הַהִיא פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל."
וּכְתִיב: (שופטים טז כא) "וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים, וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו,
וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה".
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תְּחִלַּת קִלְקוּלוֹ בְעַזָּה הָיְתָה, וּלְכָךְ לֹא הָיָה עָנְשׁוֹ אֶלָּא בְעַזָּה.

וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְאַבְשָׁלוֹם, בְּמַה שֶּׁנִּתְגָּאָה, בּוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ,

ראו במשנה ובתוספתא הנ"ל.

שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל ב יד כה-כו) "וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל,
לְהַלֵּל מְאֹד, מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם. וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ,
וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ, כִּי כָבֵד עָלָיו, וְגִלְּחוֹ,
וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ."
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נְזִיר עוֹלָם הָיָה, וְהָיָה מְגַלֵּחַ לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל ב טו ז-ח) "וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה,
וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ: אֵלְכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי,
אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַיי בְּחֶבְרוֹן." וְאוֹמֵר: "כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ בְּשִׁבְתִּי בִגְשׁוּר בַּאֲרָם, לֵאמֹר:
אִם יָשׁוֹב יְשִׁיבֵנִי יי יְרוּשָׁלִַם, וְעָבַדְתִּי אֶת יי."
רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: נְזִיר יָמִים הָיָה, וְהָיָה מְגַלֵּחַ אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ, וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ".
רַבִּי אוֹמֵר: כָּל עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה מְגַלֵּחַ, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי מְלָכִים לְגַלֵּחַ בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת.
מָה הָיָה בְסוֹפוֹ? (שמואל ב יח ט) "וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד,
וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל הַפֶּרֶד, וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה,
וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה, וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ, וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר תַּחְתָּיו עָבָר."

וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בְּסַנְחֵרִיב, בְּמַה שֶּׁנִּתְגָּאָה, בּוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ,

ראו תוספתא שם הלכה ה: סנחריב השתמש במלאכים (שליחים) והוכה בידי מלאך.

שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים ב יט כג-כד) "בְּיַד מַלְאָכֶיךָ חֵרַפְתָּ אֲדֹנָי וַתֹּאמֶר:
בְּרֹב רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים, יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן, וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו, מִבְחוֹר בְּרֹשָׁיו,
וְאָבוֹאָה מְלוֹן קִצֹּה, יַעַר כַּרְמִלּוֹ."
וְאוֹמֵר: "אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי מַיִם זָרִים, וְאַחְרִב בְּכַף פְּעָמַי כֹּל יְאֹרֵי מָצוֹר."
וְאוֹמֵר: (מלכים ב יט לה) "וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יי, וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר, מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף".
אָמְרוּ: הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם הָיָה מְמֻנֶּה עַל מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף,
וְהַקָּטוֹן שֶׁבָּהֶם, אֵין פָּחוּת מִשְּׁנֵי אֲלָפִים,
שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים ב יח כד) "וְאֵיךְ תָּשִׁיב אֵת פְּנֵי פַחַת אַחַד עַבְדֵי אֲדֹנִי הַקְּטַנִּים?
וַתִּבְטַח לְךָ עַל מִצְרַיִם לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים!"
וְאוֹמֵר: (מלכים ב יט כא) "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יי עָלָיו:
בָּזָה לְךָ, לָעֲגָה לְךָ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן, אַחֲרֶיךָ רֹאשׁ הֵנִיעָה בַּת יְרוּשָׁלִָם."
וּכְתִיב: (ישעיה י לב) "עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד". תיאור המלחמה של סנחריב ותבוסתו

וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִנְבוּכַדְנֶצַּר, בְּמַה שֶּׁנִּתְגָּאָה, בּוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ,

ראו תוספתא שם ו. פשט בישעיה.

שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה יד יג) "וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ: הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה!"
וְאוֹמֵר: (ישעיה יד יד) "אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב".
מַהוּ אוֹמֵר אַחֲרָיו? (ישעיה יד טו) "אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד".

וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּצּוֹר בְּמַה שֶּׁנִּתְגָּאָה בּוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ,

הדרשות על צור ועל מושלה אינן מופיעות במקבילות שבספרות התנאים.
צור התגאתה בשליטתה בים ואויביה עלו עליה כגלי הים.

שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל כז ג-ד) "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יי:
צוֹר, אַתְּ אָמַרְתְּ: אֲנִי כְּלִילַת יֹפִי. בְּלֵב יַמִּים גְּבוּלָיִךְ, בֹּנַיִךְ כָּלְלוּ יָפְיֵךְ."
מַה כָּתוּב שָׁם? (יחזקאל כו ג) "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יי:
הִנְנִי עָלַיִךְ צֹר, וְהַעֲלֵיתִי עָלַיִךְ גּוֹיִם רַבִּים, כְּהַעֲלוֹת הַיָּם לְגַלָּיו."

וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִנְגִיד צוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל כח ב) "בֶּן אָדָם! אֱמֹר לִנְגִיד צֹר:

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יי: יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר: אֵל אָנִי!"

נגיד צור חשב עצמו לאל והומת ביד אויביו. התכונה העיקרית המבדילה בין אדם לאל היא היותו בן תמותה.

וּמָה כְתִיב אַחֲרָיו? (יחזקאל כח ט-י) "והנך אדם ולא אל ביד מחללך,
מוֹתֵי עֲרֵלִים תָּמוּת בְּיַד זָרִים".
הָא בְמַה שֶּׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם מִתְגָּאִין לְפָנָיו, בּוֹ נִפְרָע מֵהֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי גָאֹה גָּאָה".

"סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם."

 אמנם היו 600 רכב, אבל הם נחשבו בעיני ישראל כסוס אחד ורוכבו.

וְכִי סוּס אֶחָד הָיָה, וְרֹכְבוֹ אֶחָד הָיָה?
וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (שמות יד ז) "וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר"?
וְאוֹמֵר: (שמות טו ד) "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם, וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף"!
אֶלָּא, כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁלַּמָּקוֹם, אוֹיְבֵיהֶן אֵין עוֹמְדִין לִפְנֵיהֶם אֶלָּא כְּסוּס אֶחָד וְרוֹכְבוֹ.
כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר: (דברים כ א) "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב".
וְכִי סוּס אֶחָד הָיָה, וְרֶכֶב אֶחָד הָיָה?
וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (דברים כ א) "עַם רַב מִמְּךָ"?
אֶלָּא, כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁלַּמָּקוֹם, אוֹיְבֵיהֶן אֵין עוֹמְדִין לִפְנֵיהֶם אֶלָּא כַּסּוּס אֶחָד וְרוֹכְבוֹ.

"סוּס וְרֹכְבוֹ", מַגִּיד שֶׁהַסּוּס קָשׁוּר בְּרוֹכְבוֹ, וְרוֹכְבוֹ קָשׁוּר בַּסּוּס,

עוֹלִים בַּמָּרוֹם וְיוֹרְדִים לַתְּהוֹם, וְאֵין נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה.

לעניין המרום והתהום ראו בדרשה הבאה. רוכבי הסוסים לא הצליחו להשתחרר מהסוסים ולהימלט - בניגוד לדרשה על 'וינער', לעיל ויהי ו. ולעומק העניין ראו בהמשך, בדרשה על המשפט של הסוס ורוכבו.

מָשָׁל לְאָדָם שֶׁזָּרָק שְׁנֵי כֵלִים לְאַוֵיר, וְנִפְרָדִים הֵן מִיָּד זֶה מִזֶּה.
אֲבָל כָּאן, סוּס וְרוֹכְבוֹ יַחַד.

"רָמָה", "יָרָה". כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: (שמות טו א) "רָמָה בַיָּם",

דורש רמה – מרום וכן ירה – ירד.

וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: (שמות טו ד) "יָרָה בַיָּם".
כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְתוּבִים הַלָּלוּ?
"רָמָה", שֶׁהָיוּ עוֹלִין לַמָּרוֹם, "יָרָה", שֶׁהָיוּ יוֹרְדִים לַתְּהוֹם.

דָּבָר אַחֵר: "רָמָה", כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל שָׂרָהּ שֶׁלָּאֻמָּה נוֹפֵל,

דורש רָמָה – רָמָהּ, שר שלה, שהקב"ה השליך גם את המלאך הממונה על מצרים, השר שלה – לים.
בהמשך הדרשה מכלילים את העיקרון שכשמלכות לוקה – לוקה גם השר שלה במרום; וראו את המסקנה שהסיק הרמב"ן, בפירושו לויקרא יח כה, מתורת שרי האומות.

הִתְחִילוּ נוֹתְנִים שֶׁבַח, לְכָךְ נֶאֱמַר "רָמָה".
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא, שֶׁאֵין הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לְהִפָּרַע מִן הַמַּלְכִיּוֹת לֶעָתִיד לָבֹא,
עַד שֶׁיִּפָּרַע מִשָּׂרֵיהֶן תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה כד כא) "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא,
יִפְקֹד יי עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם", וְאַחַר כָּךְ: "עַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה."
וְאוֹמֵר: (ישעיה יד יב) "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר",
וְאַחַר כָּךְ "נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם."
וְאוֹמֵר: (ישעיה לד ה) "כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי",
וְאַחַר כָּךְ "הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד".

"סוּס וְרֹכְבוֹ " הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא סוּס וְרוֹכְבוֹ,

וּמַעֲמִידָן בַּדִּין וְאוֹמֵר לַסּוּס: "לָמָּה רַצְתָּ אַחַר בָּנַי?"

יישום של המשל היפה שבהמשך, לעניין תחיית המתים הרשעים. חז"ל רואים את הסוס ורוכבו כגוף ונשמתו, ומוציאים את הסיפור מהקשרו ההיסטורי לזמן אחרית הימים. לכן הם קובעים שהסוס ורוכבו לא נפרדו ועלו למרום, ירדו לתהומות ונשארו יחדיו.

וְהוּא אוֹמֵר: "מִצְרִי הֱרִיצַנִי בְּעַל כָּרְחִי!"
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יד ט) וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם,
כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ, עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן."
וְאוֹמֵר לַמִּצְרִי: "לָמָּה רַצְתָּ אַחֲרֵי בָנַי?"
וְהוּא אוֹמֵר: "הַסּוּס הֱרִיצַנִי עַל כָּרְחִי!"
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות טו יט) "כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם,
וַיָּשֶׁב יי עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם."
מָה עָשָׂה הַמָּקוֹם? מַרְכִּיב אֶת הָאָדָם עַל הַסּוּס וְדָן אוֹתָם יַחַד,
שֶׁנֶּאֱמַר: "סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם."

שָׁאַל אַנְטוֹנִינוּס אֶת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ: "בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם מֵת וְהַגּוּף כָּלֶה,

הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲמִידוֹ בַדִּין?"

השאלה היא כיצד עומד הגוף בדין, שהרי אין האדם חוטא לאחר מותו. רבי עונה, שגם הנשמה אינה חוטאת לאחר המוות, אלא הקב"ה מחייה את הרשעים כדי להעמידם בדין; וראו גם דניאל יב ב, ובדרשה שבסוף המשל על תהלים נ ד. הגוף והנשמה הם כסומא והחיגר, וכסוס ורוכבו. מכאן מצאו חכמים רמז לתחית המתים - כדי שיעמדו בדין, והשוו ספרי דברים שו.

אָמַר לוֹ: "עַד שֶׁתִּשְׁאֲלֵנִי עַל הַגּוּף, שֶׁהוּא טָמֵא, שְׁאָלֵנִי עַל הַנְּשָׁמָה, שֶׁהִיא טְהוֹרָה!
מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַרְדֵּס, וְהָיוּ בוֹ בִּכּוּרוֹת נָאוֹת. הוֹשִׁיב בּוֹ שְׁנֵי שׁוֹמְרִין,
אֶחָד חִגֵּר וְאֶחָד סוֹמֵא, לְשָׁמְרוֹ. אָמַר לָהֶן: "הִזָּהֲרוּ בַּבִּכּוּרוֹת!"
הִנִּיחָן וְהָלַךְ לוֹ. אָמַר לוֹ חִגֵּר לַסּוֹמֵא: "בִּכּוּרוֹת נָאוֹת אֲנִי רוֹאֶה."
אָמַר לוֹ: "הָבָה וְנֹאכַל!" אָמַר לוֹ: "וְכִי יָכֹל אֲנִי לְהַלֵּךְ?" אָמַר לוֹ סוֹמֵא: "וְכִי רוֹאֶה אֲנִי?"
מָה עָשׂוּ? רָכַב חִגֵּר עַל גַּבֵּי סוֹמֵא, וְנָטְלוּ אֶת הַבִּכּוּרוֹת וַאֲכָלוּם.
הָלְכוּ וְיָשְׁבוּ לָהֶם, זֶה בִּמְקוֹמוֹ וְזֶה בִּמְקוֹמוֹ. לְיָמִים בָּא הַמֶּלֶךְ. אָמַר לָהֶן: "הֵיכָן בִּכּוּרוֹת?"
אָמַר לוֹ סוֹמֵא: "וְכִי רוֹאֶה אֲנִי?" אָמַר לוֹ חִגֵּר: "וְכִי יָכֹל אֲנִי לְהַלֵּךְ?".
הַמֶּלֶךְ, שֶׁהָיָה פִּקֵּחַ, מָה עָשָׂה? הִרְכִּיב חִגֵּר עַל גַּבֵּי סוֹמֵא, וְדָן אוֹתָם כְּאֶחָד.
אָמַר לָהֶם: "כָּךְ עֲשִׂיתֶם וַאֲכַלְתֶּם."
כָּךְ לֶעָתִיד לָבֹא, אוֹמֵר הַקֹּדֶשׁ לַנֶּפֶשׁ: "לָמָּה חָטָאתְ לְפָנַי?"
אוֹמֶרֶת לְפָנָיו: "רִבּוֹנוֹ שֶׁלָּעוֹלָם! אֲנִי הוּא שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ? הַגּוּף חָטָא!
מִיּוֹם שֶׁיָּצָאתִי מִמֶּנּוּ, שֶׁמָּא חָטָאתִי?" אוֹמֵר לַגּוּף: "לָמָּה חָטָאתָ?"
אוֹמֵר לְפָנָיו: "רִבּוֹן הָעוֹלָמִים! הַנֶּפֶשׁ חָטָאת!
מִיּוֹם שֶׁיָּצְתָה מִמֶּנִּי, לֹא מֻשְׁלָךְ אֲנִי לְפָנֶיךָ כַּחֶרֶס עַל גַּבֵּי אֶשְׁפָּה?
מַה הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה?
מַחְזִיר נְשָׁמָה לַגּוּף, וְדָן אוֹתָן כְּאֶחָד,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים נ ד) "יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל, וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ."
"יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל", לְהָבִיא אֶת הַנְּשָׁמָה, "וְאֶל הָאָרֶץ", לְהָבִיא אֶת הַגּוּף,
וְאַחַר כָּךְ "לָדִין עַמּוֹ", עִמּוֹ.

אִיסֵי בֶן שַׁמַּי אוֹמֵר: "נֶאֱמַר כָּאן "סוּס" סָתוּם, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "סוּס" מְפֹרָשׁ,

תיקנתי את "חמישים מכות" ל"חמש מכות", לפי נוסח הגניזה: איסי משווה את מכת הסוסים לעתיד לבוא, המפורשת בזכריה – למכת סוסי המצרים על הים, שלא התפרשה, אלא היא סתומה: כשם שאלו בחמש מכות (ראו בפסוקים המצוטטים מזכריה: תימהון, עיוורון, המק בשרו, המק עיניו והמק לשונו) - כך סוסי המצרים בחמש מכות.
קשה למצוא משמעות ברצון להגדיל את מכת הסוסים, אלא אם נראה את דברי איסי כהמשך המגמה האליגוריסטית של חכמים, המדמה את הסוס לגוף ואת רוכבו לנשמה.

שֶׁנֶּאֱמַר: (זכריה יב ד) "בַּיּוֹם הַהוּא, נְאֻם יי, אַכֶּה כָל סוּס בַּתִּמָּהוֹן וְרֹכְבוֹ בַּשִּׁגָּעוֹן,
וְעַל בֵּית יְהוּדָה אֶפְקַח אֶת עֵינַי, וְכֹל סוּס הָעַמִּים אַכֶּה בַּעִוָּרוֹן."
וְנֶאֱמַר: (זכריה יד יב) "וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף יי
אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלִָם, הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו,
וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם."
וְאוֹמֵר: (זכריה יד טו) "וְכֵן תִּהְיֶה מַגֵּפַת הַסּוּס הַפֶּרֶד הַגָּמָל וְהַחֲמוֹר".
בָּא מְפֹרָשׁ וְלָמַד עַל הַסָּתוּם מָה מְפֹרָשׁ בחמש מַכּוֹת, אַף סָתוּם בחמש מַכּוֹת.

פרשה ג

על שמות טו, ב

(שמות טו ב) "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ". אֵין "עָזִּי" אֶלָּא תּוֹרָה,

שלושה מובנים ל'עוז'. השלישי הוא הפשט, ושני הראשונים הם הצעות לדרך שבה מתבטא העוז: התורה שנתן לנו הקב"ה או עצם מלכותו.

שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים כט יא) "יי עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן", מתפרש כנתינת התורה
וְאוֹמֵר: (תהלים צט ג) "וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב". הקשר בין התורה למשפט

דָּבָר אַחֵר: "עָזִּי", אֵין "עָזִּי" אֶלָּא מַלְכוּת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים כא ב) "יי בְּעָזְּךָ יִשְׂמַח מֶלֶךְ",
וְאוֹמֵר: (תהלים כח ח) "יי עֹז לָמוֹ וּמָעוֹז יְשׁוּעוֹת מְשִׁיחוֹ הוּא."
וְאוֹמֵר: (שמואל א ב י) "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ".

דָּבָר אַחֵר: "עָזִּי" אֵין "עָזִּי" אֶלָּא תָקְפִּי,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה טז יט) "יי עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה".
וְאוֹמֵר: (תהלים כח ז) "יי עֻזִּי וּמָגִנִּי, בּוֹ בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי".

דָּבָר אַחֵר: "עָזִּי". עוֹזֵר וְסוֹמֵךְ אַתָּה לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם, אֲבָל לִי בְּיוֹתֵר.

דורש עוזי – עזרתי. הקשר עם הקב"ה אינו ייחודי לישראל, אבל חזק אצלם במיוחד. הדרשה מנסה להתוות דרך בין תפיסה אוניברסאלית הקושרת את הקב"ה לעולם כולו - לבין גישה פרטיקולריסטית, הקושרת אותו לישראל דווקא.

זִמְרָת אַתָּה לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם, אֲבָל לִי בְּיוֹתֵר.

דורש זמרה – אימרה, עליונות.
ההאמרה היא הדדית, ומתבטאת בשורת דוגמאות שיפורטו בהמשך.

עֲשָׂנִי אִמְרָה, וַעֲשִׂיתִיו אִמְרָה.
עֲשָׂנִי אִמְרָה, דִכְתִיב: (דברים כו יח) "וַיי הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם".
אַף אֲנִי עֲשִׂיתִיו אִמְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כו יז) "אֶת יי הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם".
וַהֲרֵי כָּל אֻמּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אוֹמְרִים שְׁבָחוֹ שֶׁלַּקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא,
אֲבָל שֶׁלִּי נָעִים וְנָאֶה לְפָנָיו יוֹתֵר מִשֶּׁלָּהֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל ב כג א) "וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים:
נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי, וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל, מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל."

יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: (דברים ו ד) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יי אֱלֹהֵינוּ"
[והקדש ברוך הוא אומר להן (שמות כ א) "אנוכי יי אלהיך".

ישראל אומרים:] (דברים ו ד) "יי אֶחָד."

הוספתי את הקטעים המוסגרים על פי קטע גניזה. שבע דוגמאות להדדיות שבין ישראל לקב"ה, המתבטאת בשורת ביטויים, והנרמזת בפסוק מדברים כו יח, וראו ספרי דברים שנה, על פס' כו.
יש סימטריה במבנה הדרשה: המרכז הוא בדרשה על התפילה מדברים ד; בשתי הדוגמאות הראשונות משתמשים ישראל באותו פסוק, ובשתי האחרונות משתמש הקב"ה באותו פסוק.

וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת מִן הַשָּׁמַיִם: (דברי הימים א יז כא) "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ!"
יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר: (שמות טו יא) "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יי",
וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת מִן הַשָּׁמַיִם: (דברים לג כט) "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל, מִי כָמוֹךָ!"
יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: "מִי כַּיי אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו." (דברים ד ז)
וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת: (שם) "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו?"
ישְׂרָאֵל אוֹמְרִים: (תהלים פט יח) "כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה וּבִרְצוֹנְךָ תָּרוּם קַרְנֵינוּ."
וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת מִן הַשָּׁמַיִם: (ישעיה מט ג) "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר."
[ישראל אומרים: (ישעיה ו ג) "קדוש קדוש קדוש"
והקדש ברוך הוא אומר להן (תהלים טז ג) "לקדושים אשר בארץ המה".
ישראל אומרים: (תהלים צג ד) "אדיר במרום יי"
והקדש ברוך הוא אומר להן (תהלים טז ג) "ואדירי כל חפצי בם".]

"וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה".

ראו הדרשות דלעיל על עוזי ועל זמרת.

יְשׁוּעָה אַתָּה לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם, אֲבָל לִי בְּיוֹתֵר.

דָּבָר אַחֵר: "וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה", הָיָה לִי, וְיִהְיֶה לִי.

למרות ו ההיפוך דורש ויהי – יהיה. הישועה לישראל איננה עניין חד פעמי, אלא היא חלק קבוע במכלול היחסים בינם לקב"ה.

הָיָה לִי, לְשֶׁעָבַר, וְיִהְיֶה לִי, לֶעָתִיד לָבֹא.

"זֶה אֵלִי". רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁרָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם
מַה שֶּׁלֹּא רָאוּ יְשַׁעְיָה וִיחֶזְקֵאל?

שֶׁנֶּאֱמַר: (הושע יב יב) "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה."

הנביאים ראו דמיונות של אלוהים, אבל בים ראו בבירור, שהרי המילה 'זה' מתפרשת ע"י חז"ל כהצבעה על ממשות. וראו גם לעיל פסחא א. בהמשך מוסבר שהנביאים ראו את הקב"ה כדמות אדם, ולכן לא היה ברור להם איזהו המלך, אבל על הים ראו והכירו אותו מיד.

וּכְתִיב: (יחזקאל א א) "נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים."
מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה, וְעָלָיו צְפִירָה שומרי ראש מַקִּיפַתּוּ,
וְגִבּוֹרִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ, וַחֲיָלוֹת מִלְּפָנָיו וּמִלְּאַחֲרָיו.
וְהָיוּ הַכֹּל שׁוֹאֲלִין: "אֵי זֶהוּ הַמֶּלֶךְ?"
מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּשָׂר וָדָם כְּמוֹתָם.
אֲבָל כְּשֶׁנִּגְלָה הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַיָּם, לֹא הֻצְרַךְ אֶחָד מֵהֶם לִשְׁאֹל "אֵי זֶהוּ הַמֶּלֶךְ?"
אֶלָּא, כֵּיוָן שֶׁרָאוּהוּ, הִכִּירוּהוּ.
פָּתְחוּ כֻּלָּן פִּיהֶן וְאָמְרוּ: "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה!
זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ! אֱלֹהֵי אָבִי, וַאֲרֹמְמֶנְהוּ!"

"וְאַנְוֵהוּ". רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: וְכִי אֶפְשָׁר לְבָשָׂר וָדָם לְהַנְווֹת לְקוֹנוֹ?

כיצד יכול האדם הסופי לתת לקב"ה האינסופי? – ר' ישמעאל אומר שעל האדם לייפות את חפצי המצוות. אבא שאול אומר שעל האדם לחקות את מידותיו החיוביות של הקב"ה. ר' יוסי אומר שעל האדם לפאר את שם הקב"ה בפני הגויים. ר'יוסי בן דורמסקית אומר, בדומה לר' ישמעאל, שעל ישראל כעם לייפות ולפאר את בית המקדש – המוסד הלאומי המייצג את הקשר שלהם לקב"ה. ר' עקיבא חוזר לדברי ר' יוסי הגלילי, ואומר שעל ישראל להעלות את קרנו של הקב"ה בעיני האומות.

אֶלָּא אַנְוֶה לוֹ בַּמִּצְווֹת: אֶעֱשֶׂה לְפָנָיו לוּלָב נָאֶה, סֻכָּה נָאָה, צִיצִית נָאָה, תְּפִלָּה נָאָה.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אֶדָּמֶה לוֹ: מָה הוּא רַחוּם וְחַנּוּן, אַף אַתָּה רַחוּם וְחַנּוּן.
רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: נַיֶּנּוּ וְשַׁבְּחוֹ לְהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּפְנֵי כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם!
רַבִּי יוֹסֵה בֶּן דֻּרְמַסְקִית אוֹמֵר: אֶעֱשֶׂה לְפָנָיו בֵּית מִקְדָּשׁ נָאֶה
אֵין 'נָוֶה' אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים עט י) "וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ."
וְאוֹמֵר: (ישעיה לג כ) "חֲזֵה צִיּוֹן קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ עֵינֶיךָ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלִַם נָוֶה שַׁאֲנָן"
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: אֲדַבֵּר בְּנְווֹתָיו וּבִשְׁבָחָיו שֶׁלְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם
בִּפְנֵי כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם,

שֶׁהֲרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם שׁוֹאֲלִין אֶת יִשְׂרָאֵל לוֹמַר:

הדרך להעלות את מעמדו של הקב"ה בעיני האומות היא ע"י הנכונות למסור את הנפש על עבודתו, כמו המארטירים הנוצרים.

(שיר השירים ה ט) "מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ",

שֶׁכָּךְ אַתֶּם מֵתִים עָלָיו וְכָךְ אַתֶּם נֶהֱרָגִין עָלָיו?

הדרשה מציגה את המוות על קידוש השם כדרך שבה מתגברים היהודים על האומות ורוכשים לעצמם את המונופול על אהבת ה', תוך יצירת קשר בין ארוס לתנטוס (אהבה ומוות). והשוו ספרי דברים שמג.

שֶׁנֶּאֱמַר: (שיר השירים א ג) "עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ", אֲהֵבוּךָ עַד מָוֶת. דורש עלמות – עד מות
וּכְתִיב: (תהלים מד כג) "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם".
"הֲרֵי אַתֶּם נָאִים, הֲרֵי אַתֶּם גִּבּוֹרִים, בֹּאוּ וְהִתְעָרְבוּ עִמָּנוּ!"
וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לָהֶם לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם: "מַכִּירִין אַתֶּם אוֹתוֹ?
נֹאמַר לָכֶם מִקְצָת שְׁבָחוֹ: (שיר השירים ה י) "דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה."
כֵּיוָן שֶׁשּׁוֹמְעִין שֶׁכָּךְ שְׁבָחוֹ, אוֹמְרִים לְיִשְׂרָאֵל: "נֵלְכָה עִמָּכֶם!"

שֶׁנֶּאֱמַר: (שיר השירים ו א) "אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים?

מדרש על שיר השירים המדגיש את הייחוד בקשר שבין ישראל לקב"ה, ומוציא את שאר האומות מהקשר הזה, בטענה 'אין לכם חלק בו'. זאת בניגוד לפזמון החוזר '... אתה לכל באי עולם אבל לי ביותר'.
הקשר בין קריעת ים סוף לשיר השירים מבוסס על המילה 'זה' הנדרשת לעיל בפי ר' אליעזר כהצבעה על הקב"ה - ומופיעה בשיר השירים בפסוק 'זה דודי וזה רעי' (שיר השירים ה טז).

אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ, וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ."
וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לָהֶם: "אֵין לָכֶם חֵלֶק בּוֹ,
אֶלָּא, (שיר השירים ב טז) "דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים."
(שיר השירים ו ג) "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים."

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֲלַוֶּנּוּ עַד שֶׁאָבֹא עִמּוֹ לְבֵית מִקְדָּשׁוֹ.

דורש 'אנוהו' – אלוונו. ישראל מלווים את הקב"ה שיצא עימם ממצרים, וראו לעיל פסחא יד, דרשה על 'עמו אנוכי בצרה'.

מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָלַךְ בְּנוֹ לִמְדִינַת הַיָּם, וְיָצָא אַחֲרָיו וְעָמַד עָלָיו.
הָלַךְ לַמְּדִינָה אַחֶרֶת, וְיָצָא אַחֲרָיו וְעָמַד עָלָיו.
כָּךְ יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם, יָרְדָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית מו ד) "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה".
עָלוּ, עָלָת שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית מו ד) "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה".
יָרְדוּ לַיָּם, שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יד יט) "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל".
יָצְאוּ לַמִּדְבָּר, שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יג כא) "וַיי הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם".
עַד שֶׁאָבֹא עִמּוֹ לְבֵית מִקְדָּשׁוֹ
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (שיר השירים ג ד) "כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם, עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי,
אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ, עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי."

"אֵלִי", עִמִּי נָהַג בְּמִדַּת רַחֲמִים, וְעִם אֲבוֹתַי נָהַג בְּמִדַּת הַדִּין

הכינוי 'אלי' מרמז למידת הרחמים, בניגוד לכינוי 'אלוהים', המרמז למידת הדין.

וּמְנַיִן שֶׁאֵין 'אֵלִי' אֶלָּא מִדַּת רַחֲמִים? שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים כב ב) "אֵלִי, אֵלִי! לָמָה עֲזַבְתָּנִי?"
וְאוֹמֵר: (במדבר יב יג) "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ!" וְאוֹמֵר: (תהלים קיח כז) "אֵל יי, וַיָּאֶר לָנוּ".

"אֱלֹהֵי אָבִי, וַאֲרֹמְמֶנְהוּ." אֲנִי מַלְכָּה בַּת מְלָכִים, אֲהוּבָה בַּת אֲהוּבִים,

קְדוֹשָׁה בַּת קְדוֹשִׁים, טְהוֹרָה בַּת טְהוֹרִים.

יחוס האבות של ישראל הוא שיקול חשוב, אבל לא בלעדי, ביחסיהם עם הקב"ה.

מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָלַךְ לְקַדֵּשׁ אִשָּׁה. פְּעָמִים בּוֹשׁ בָּהּ, פְּעָמִים בּוֹשׁ בְּמִשְׁפַּחְתָּהּ,
פְּעָמִים בּוֹשׁ בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ,
אֲבָל אֲנִי, אֵינִי כֵן, אֶלָּא מַלְכָּה בַּת מְלָכִים, אֲהוּבָה בַּת אֲהוּבִים,
קְדוֹשָׁה בַּת קְדוֹשִׁים, טְהוֹרָה בַּת טְהוֹרִים.

"אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ."

הדרשה של רשב"א עונה בחיוב על התמיהה דלעיל 'וכי יכול בשר ודם להנוות לקונו?', וראו גם ספרי דברים שמו: ישראל מרוממים את הקב"ה בכך שהם מגדלים ומקדשים את שמו בעולם, כלומר בעיני הגויים; והם אף עלולים לפגוע בקב"ה אם ינהגו בדרך המבזה והמחללת את שמו בעיני הגויים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁלַּמָּקוֹם, אָז מִתְגַּדֵּל שְׁמוֹ בָּעוֹלָם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (יהושע ה א) "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה,
וְכָל מַלְכֵי הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר עַל הַיָּם, אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יי אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן
מִפְּנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עָבְרָם, וַיִּמַּס לְבָבָם, וְלֹא הָיָה בָם עוֹד רוּחַ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."
וְכֵן אָמְרָה רָחָב לִשְלוּחֵי יְהוֹשֻׁעַ:
(יהושע ב י-יא) "כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יי אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם,
וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, לְסִיחֹן וּלְעוֹג, אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם.
וַנִּשְׁמַע, וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ, וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם,
כִּי יי אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת".
וּבִזְמַן שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ, כִּבְיָכֹל שְׁמוֹ מִתְחַלֵּל בָּעוֹלָם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל לז כ-כא) "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם, וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי,
בֶּאֱמֹר לָהֶם: עַם יי אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ. וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי
אֲשֶׁר חִלְּלֻהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה."
וּכְתִיב: (יחזקאל לז כב) "לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יי: לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל,
כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי, אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם."
וְאוֹמֵר: (יחזקאל לז כב) "וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם".

"אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ."

התהילה לה' היא לאו דווקא על הניסים שעשה בדור הנוכחי אלא גם על ההיסטוריה של מעשיו עם האבות. בכך מבטא המדרש כיוון הפוך מזה שבדרשה דלעיל, על 'מלכה בת מלכים': הייחוס מחייב את ישראל לשבח את הקב"ה גם על הניסים שעשה עם אבותינו.

אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: "רִבּוֹנוֹ שֶׁלָּעוֹלָם!
לֹא עַל נִסִּים שֶׁעָשִׁיתָ עִמִּי בִּלְבַד, אֲנִי אוֹמֵר לְפָנֶיךָ שִׁיר וְזִמְרָה,
אֶלָּא עַל נִסִּים שֶׁעָשִׁיתָ עִמִּי וְעִם אֲבוֹתַי, וְעוֹשֶׂה עִמִּי בְּכָל דּוֹר וָדוֹר!"
"אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ!"

פרשה ד

על שמות טו, ג-ד

(שמות טו ג) "יי אִישׁ מִלְחָמָה, יי שְׁמוֹ."

ר' יהודה אוסף פסוקים מהתנ"ך המתארים את הקב"ה כלוחם: חיל רגלי החמוש בחרב, פרש, אביר משוריין, לוחם בחנית או בקשת וחיצים, וכו'. למעשה מתברר בסוף הדרשה שהקב"ה נלחם באמצעות שמו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה מִקְרָא עָשִׁיר בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה: פסוק המתפרש בעזרת פסוקים רבים נוספים
מַגִּיד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל כְּלֵי זַיִן,
נִגְלָה עֲלֵיהֶם כְּגִבּוֹר חֲגוּר חֶרֶב, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים מה ד) "חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ, גִּבּוֹר!"
נִגְלָה עֲלֵיהֶם כְּפָרָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים יח יא) "וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּרָא עַל כַּנְפֵי רוּחַ."
נִגְלָה עֲלֵיהֶם בְּשִׁרְיָן וְכוֹבַע כְּגִבּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה נט יז) "וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן,
וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ, וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם תִּלְבֹּשֶׁת וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה."
נִגְלָה עֲלֵיהֶם בַּחֲנִית, שֶׁנֶּאֱמַר: (חבקוק ג יא) "לְנֹגַהּ בְּרַק חֲנִיתֶךָ."
וְאוֹמֵר: (תהלים לה ג) "וְהָרֵק חֲנִית וּסְגֹר לִקְרַאת רֹדְפָי, אֱמֹר לְנַפְשִׁי יְשֻׁעָתֵךְ אָנִי."
נִגְלָה עֲלֵיהֶם בְּקֶשֶׁת וּבְחִצִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: (חבקוק ג ט) "עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ".
וְאוֹמֵר: (תהלים יח טו) "וַיִּשְׁלַח חִצָּיו".
נִגְלָה עֲלֵיהֶם בְּצִנָּה וּמָגֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים צא ד) "בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ, וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה,
צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ."
וְאוֹמֵר: (תהלים לה ב) "הַחֲזֵק מָגֵן וְצִנָּה".
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, וְלֹא שֶׁהוּא צָרִיךְ לְאַחַת מִכָּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ?
תִּלְמֹד לוֹמַר "יי אִישׁ מִלְחָמָה, יי שְׁמוֹ." בִּשְׁמוֹ הוּא נִלְחָם, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְאַחַת מִכָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ.
אִם כֵּן, לָמָּה הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לְפָרֵט כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ?
אֶלָּא שֶׁאִם נִצְרְכוּ לְיִשְׂרָאֵל, הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם מִלְחָמוֹת.
וְאוֹי לָאֻמּוֹת מָה הֵם שׁוֹמְעִין בְּאָזְנֵיהֶם, שֶׁהֲרֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם עָתִיד לְהִלָּחֵם בָּם.

"יי אִישׁ מִלְחָמָה", לָמָּה נֶאֱמַר?

למרות שהקב"ה מתגלה כלוחם צעיר או כדיין זקן, הוא אותו אחד.
הכפילות 'ה' איש מלחמה ה' שמו', וכן הפסוקים מישעיה ומדברים המצוטטים בסוף הדרשה מדגישים את אחדות האל בכל הדמיונות.
הקטע המוסגר אינו במקומו ונכנס כאשגרה מלעיל פסחא יד.

לְפִי שֶׁנִּגְלָה עַל הַיָּם כְּגִבּוֹר עוֹשֶׂה מִלְחָמַה, שֶּׁנֶּאֱמַר: "יי אִישׁ מִלְחָמָה".
נִגְלָה בְּסִינַי כְּזָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כד י) "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".
(וּכְשֶׁנִּגְאֲלוּ, מַה הוּא אוֹמֵר? (שמות כד י) "וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר". )
וְאוֹמֵר: (דניאל ז ט-י) "חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו, וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב,
לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר, וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא, כָּרְסְיֵהּ שְׁבִבִין דִּי נוּר, גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק."
וְאוֹמֵר: "נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי,
אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ, וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן, דִּינָא יְתִב, וְסִפְרִין פְּתִיחוּ."
שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר: שְׁתֵּי רָשֻׁיּוֹת הֵן,
אֶלָּא (שמות טו ג) "יי אִישׁ מִלְחָמָה, יי שְׁמוֹ."
הוּא בְּמִצְרַיִם, הוּא עַל הַיָּם, הוּא לְשֶׁעָבַר, הוּא לֶעָתִיד לָבֹא,
הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, הוּא לָעוֹלָם הַבָּא.
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לב לט) "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא,
וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי, אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא, וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל."
וּכְתִיב: (ישעיה מו ד) "וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא, וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל,
אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא, וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט."
וּכְתִיב: (ישעיה מד ו) "כֹּה אָמַר יי, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ, יי צְבָאוֹת:
אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן".
וְאוֹמֵר: (ישעיה מא ד) "מִי פָעַל וְעָשָׂה? קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ,
אֲנִי יי רִאשׁוֹן, וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא."

יֵשׁ גִּבּוֹר בַּמְּדִינָה, וְעָלָיו כָּל כְּלֵי זַיִן, אֲבָל אֵין לוֹ כֹּחַ וְלֹא גְּבוּרָה,
וְלֹא תַּכְּסִיס táxis: מערך קרב; גדוד וְלֹא מִלְחָמָה. אֲבָל הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן:

יֵשׁ לוֹ כֹחַ וּגְבוּרָה וְתַכְּסִיס וּמִלְחָמָה,

בדרשה הזו ובזו שאחריה מתברר שהגבורה של הקב"ה אינה תלויה בכלי הנשק או בגילו, אלא היא אימננטית לו.
דימוי הגיבור מעוצב בהתאם לדימויי המפקדים הרומאים, שהיו מוכרים לחז"ל; והשוו גם לדבריהם על 'איזהו גיבור' (באבות ד א,) שגם בהם הם הופכים על פניו את הדימוי הזה - אמנם לא ביחס לקב"ה אלא לבני אדם.

שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל א יז מז) "כִּי לַיי הַמִּלְחָמָה, וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ."
וּכְתִיב: (תהלים קמד א) "לְדָוִד, בָּרוּךְ יי צוּרִי!
הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב, אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה."

יֵשׁ גִּבּוֹר בַּמְּדִינָה, וְכֹחוֹ עָלָיו. בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אֵינוֹ דּוֹמֶה לְבֶן חֲמִשִּׁים,
וְלֹא בֶּן חֲמִשִּׁים דּוֹמֶה לְבֶן שִׁשִּׁים, וְלֹא בֶּן שִׁשִּׁים לְבֶן שִׁבְעִים,
אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא הוֹלֵךְ, כֹּחוֹ מִתְמַעֵט, אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵן,
אֶלָּא, (מלאכי ג ה) "כִּי אֲנִי יי לֹא שָׁנִיתִי".

יֵשׁ גִּבּוֹר בַּמְּדִינָה, שֶׁמִּשֶּׁקִּנְאָה וּגְבוּרָה לוֹבְשַׁתּוּ, אֲפִלּוּ אָבִיו, וַאֲפִלּוּ אִמּוֹ, וַאֲפִלּוּ קְרוֹבוֹ,

הַכֹּל מַכֶּה בְחֵמָה וְהוֹלֵךְ לוֹ,

למרות שהקב"ה הוא גיבור, הוא אינו מתמצה בתכונה זו, ואפילו בשעת הקרב הוא מרחם על בריותיו.

אֲבָל הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא (שמות טו ב) "יי אִישׁ מִלְחָמָה, יי שְׁמוֹ."
"יי אִישׁ מִלְחָמַה", שֶׁהוּא נִלְחָם בְּמִצְרַיִם, "יי שְׁמוֹ", שֶׁהוּא מְרַחֵם עַל בִּרְיוֹתָיו,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות לד ו) "וַיַּעֲבֹר יי עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא: יי, יי! אֵל רַחוּם וְחַנּוּן,
אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת."

יֵשׁ גִּבּוֹר בַּמְּדִינָה, בְּשָׁעָה שֶׁהַחֵצִי יוֹצֵא מִיָּדוֹ, עוֹד לֹא יָכֹל לְהַחְזִירוֹ אֵלָיו,

אֲבָל הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא כְּשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ,

הקב"ה יכול לשנות את גזירותיו ואת יעדי המלחמה שלו תוך כדי הקרב.

כִּבְיָכֹל גְּזֵרָה יוֹצְאָה מִלְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לב מא) "אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי, וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי,
אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי, וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם."
עָשׂוּ תְּשׁוּבָה, מִיָּד הוּא מַחְזִירָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי".
אוֹ שׁוֹמֵעַ אֲנִי, שֶׁהוּא מַחְזִירָהּ רֵיקָם? תִּלְמֹד לוֹמַר "אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי".
וְעַל מִי הוּא מַחְזִירָהּ? עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם."

מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה, וּמְדִינוֹת קְרוֹבוֹת בָּאוֹת אֶצְלוֹ, וְשׁוֹאֲלוֹת צָרְכֵיהֶן מִלְּפָנָיו,

וְהֵן אוֹמְרִים לָהֶן: "זָעוּף הוּא, לַמִּלְחָמָה הוּא יוֹצֵא!

בדומה לדרשה 'מרחם על בריותיו', מדגישות הדרשה הזו ושלאחריה שהקב"ה מקשיב תמיד, גם בעת מלחמה, לתפלות - והוא זן ומפרנס את כל העולם, וראו גם ספרי דברים שלא.

לִכְשֶׁיְּנַצֵּחַ בַּמִּלְחָמָה וְיָשׁוּב, בָּאִין אַתֶּם וְשׁוֹאֲלִין צָרְכֵיכֶם מִלְּפָנָיו."
אֲבָל הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא "יי אִישׁ מִלְחָמָה", שֶׁהוּא נִלְחָם בְּמִצְרַיִם,
"יי שְׁמוֹ", שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ צַעֲקַת כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים סה ג) "שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה, עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ."

מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם עוֹמֵד בַּמִּלְחָמָה, אֵינוֹ יָכֹל לָזוּן וְלֹא לְסַפֵּק אַכְסַנְיוֹת לְכָל חֲיָלוֹתָיו.
וְהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא "יי אִישׁ מִלְחָמָה", שֶׁהוּא נִלְחָם בְּמִצְרַיִם,
"יי שְׁמוֹ", שֶׁהוּא זָן וּמְפַרְנֵס לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קלו יג-כה) "לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
וְהֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
לְמוֹלִיךְ עַמּוֹ בַּמִּדְבָּר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִּירִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

למרות שהקב"ה עסוק בקריעת ים סוף ובמשימות כגון העברת ישראל במדבר וכו'- עדיין הוא נותן לחם לכל בשר.

נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. שֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
וַיִּפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ."

"יי אִישׁ מִלְחָמָה".
אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (ירמיה כג כד) "הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא, נְאֻם יי".

וְכָתוּב: (ישעיה ו ג) "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר",

הסגנון משתנה כאן. הפעם אין השוואה בין הקב"ה ללוחם אנושי, אלא עצם ההשוואה נמצאת בשאלה: הלא הקב"ה אינו איש, והוא קדוש מכל, וכיצד מכנים אותו 'איש מלחמה'? – התשבה היא שעבור ישראל, ומשום חיבתם, הוא משפיל עצמו ונראה כאיש מלחמה.

וּכְתִיב: (יחזקאל מג ב) "וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים, וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים,
וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ."
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "יי אִישׁ מִלְחָמָה"? מִפְּנֵי חִבָּתְכֶם וּמִפְּנֵי קְדֻשַּׁתְכֶם, אֲקַדֵּשׁ שְׁמִי בָכֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (הושע יא ט) "כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ",
אֲקַדֵּשׁ שְׁמִי בָּכֶם.

"יי שְׁמוֹ." בִּשְׁמוֹ הוּא נִלְחָם, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְאַחַת מִכָּל מִדּוֹת אֵלּוּ.
וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר: (שמואל א יז מה) "אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן,

וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יי צְבָאוֹת".

השלמה לדרשה שבתחילת הפרשה: הקב"ה נלחם באמצעות שמו, ולפנינו שורת פסוקים המתארים כיצד בני אדם נלחמים גם הם באמצעות שמו. הביטוי 'בשמו' מתפרש 'באמצעות שמו', ולא 'כשליח שלו'!

וּכְתִיב: (תהלים כ ט-י) "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים, וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יי אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר."
וְכֵן אָסָא אוֹמֵר: (דברי הימים ב יד י) "וַיִּקְרָא אָסָא אֶל יי אֱלֹהָיו, וַיֹּאמַר:
יי! אֵין עִמְּךָ לַעְזֹר בֵּין רַב לְאֵין כֹּחַ! עָזְרֵנוּ יי אֱלֹהֵינוּ, כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ,
וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ עַל הֶהָמוֹן הַזֶּה! יי אֱלֹהֵינוּ, אַתָּה אַל יַעְצֹר עִמְּךָ אֱנוֹשׁ!"

(שמות טו ד) "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם".
בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד, בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ.

הֵם אָמְרוּ: (שמות ה ב) "מִי יי אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ?"

לעניין 'במדה שאדם מודד' וכו' ראו לעיל שירה ב. הדרשה על 'ירה-רמה' התגלגלה משם.

וְאַף אַתָּה, בְּאוֹתָהּ מִדָּה מָדַדְתָּ לָהֶם,
לְכָךְ נֶאֱמַר: (שמות טו ג) "ה' שמו מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם".
כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר "יָרָה", וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר "רָמָה".
כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי פְסוּקִים הַלָּלוּ? "יָרָה", שֶׁהֵן יוֹרְדִין לַתְּהוֹם, "רָמָה", שֶׁהֵן עוֹלִין לַמָּרוֹם.

דָּבָר אַחֵר: "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה" בַּמִּדָּה שֶׁמָּדְדוּ בָהּ מָדַדְתָּ לָהֶם.

ראו שם, וכן תוספתא סוטה ג, ג.

הֵן אָמְרוּ: (שמות א כב) "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ!"
אַף אַתָּה, בְּאוֹתָהּ מִדָּה מָדַדְתָּ לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם".

דָּבָר אַחֵר: "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה", בַּמִּדָּה שֶׁמָּדְדוּ, בָהּ מָדַדְתָּ לָהֶם.

הֵם אָמְרוּ: (שמות יד ז) "וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר".

דורש 'רכב'-'מרכבות'.

אַף אַתָּה, בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה מָדַדְתָּ לָהֶם.
לְכָךְ נֶאֱמַר: "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם".
בַּמִּדָּה שֶׁמָּדְדוּ בָהּ מָדַדְתָּ לָהֶם.

הֵם אָמְרוּ: (שמות יד ז) "וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ."

דורש 'שלישים'-'שלישיו'.

וְאַף אַתָּה, בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה מָדַדְתָּ לָהֶם: "וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף."

בַּמִּדָּה שֶׁמָּדְדוּ, בָּהּ מָדַדְתָּ לָהֶם. הֵם מֵרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבוֹדָה קָשֶׁה בַּחֹמֶר,

וְאַף אַתָּה, בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה מָדַדְתָּ לָהֶם, וְאַף אַתָּה עָשִׂיתָ לָהֶם הַמַּיִם כַּטִּיט,

דרשה חמישית על 'במדה שאדם מודד' בהקשר של המצרים. שתי הדרשות האחרונות אינן במקבילות.

וְהָיוּ מִשְׁתַּקְּעִין בָּהֶם, לְכָךְ נֶאֱמַר: "טֻבְּעוּ בְיַם סוּף", וְאֵין "טֻבְּעוּ" אֶלָּא בַּטִּיט,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים סט טו) "הצילני מטיט ואל אטבעה",
וּכְתִיב: (ירמיה לח ו) "וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט."
לְכָךְ נֶאֱמַר "טֻבְּעוּ בְיַם סוּף."

פרשה ה

על שמות טו, ה-ו

(שמות טו ה) "תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ" וְכִי תְּהוֹמוֹת יֵשׁ שָׁם? וַהֲלֹא עֲשׁוּנִית נוקשה הִיא?

התהום לא הופיע עד כה בתורה מאז בראשית וסיפור המבול, והוא מסמן מקום שאין בו ודאות אלא תהיה ובהיה. השאלה בדרשה היא שהרי קרקע הים אינה תהום אלא מקום ממשי וקשה, והתשובה היא שהתהומות הקדמונים, שהיו בתחילת הבריאה, עלו ונלחמו בפרעה ובחילו.

וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ"?
אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁעָלָה תְּהוֹם הַתַּחְתּוֹן וּתְהוֹם הָעֶלְיוֹן וְהָיוּ הַמַּיִם נִלְחָמִים בָּהֶם בְּכָל מִינֵי פֻּרְעָנִיּוֹת.
לְכָךְ נֶאֱמַר: "תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ".

דָּבָר אַחֵר: "תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ" וְכִי תְּהוֹמוֹת יֵשׁ שָׁם? וַהֲלֹא עֲשׁוּנִית הִיא?

וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ"?

כאן התשובה של הדרשה לאותה השאלה היא שהתהום התחתון כיסה גם את המאורות, והחזיר את העולם לתוהו ובוהו עבור המצרים.
וראו גם לעיל ויהי ד, שלמצרים חזרה מכת החושך על ים סוף.

אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁעָלָה תְּהוֹם הַתַּחְתּוֹן עַל תְּהוֹם הָעֶלְיוֹן,
וְחִפָּה עֲלֵיהֶם אֶת הָרָקִיעַ, וְהִקְדִּיר עֲלֵיהֶם אֶת הַכּוֹכָבִים,
שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל לב י) "כָּל מְאוֹרֵי אוֹר בַּשָּׁמַיִם אַקְדִּירֵם עָלֶיךָ",
וְלָמָּה? (יחזקאל לב י) "וְנָתַתִּי חֹשֶׁךְ עַל אַרְצְךָ".
וּכְתִיב: (ישעיה יג י) "כִּי כוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וּכְסִילֵיהֶם לֹא יָהֵלּוּ אוֹרָם",
וְלָמָּה? (ישעיה יג י) "חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ, וְיָרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ."
וּכְתִיב: (יחזקאל ל יח) "וּבִתְחַפְנְחֵס חָשַׁךְ הַיּוֹם, בְּשִׁבְרִי שָׁם אֶת מֹטוֹת מִצְרַיִם,
וְנִשְׁבַּת בָּהּ גְּאוֹן עֻזָּהּ",
מִפְּנֵי מָה? (יחזקאל ל יח) "הִיא עָנָן יְכַסֶּנָּה וּבְנוֹתֶיהָ בַּשְּׁבִי תֵלַכְנָה."
וּכְתִיב: (ישעיה יג יא) "וּפָקַדְתִּי עַל תֵּבֵל רָעָה".

יוֹנָה יָרַד לִתְהוֹם אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: (יונה ב ו) "אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ, תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי, סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי."

הֵם יָרְדוּ לִשְׁנֵי תְּהוֹמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ"

השוואה בין יונה למצרים, שירדו יותר ממנו ולא נהנו מהגנתו של הדג.

יוֹנָה יָרַד לִמְצוּלָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה" (יונה ב ד)
וְהֵם יָרְדוּ לִשְׁתַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת",
וְאֵין מְצוּלָה אֶלָּא מַיִם עַזִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: (יונה ב ד) "וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים"
וּכְתִיב: (נחמיה ט יא) "וְאֶת רֹדְפֵיהֶם הִשְׁלַכְתָּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ אֶבֶן בְּמַיִם עַזִּים."

"יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת" וְכִי מְצוֹלוֹת יֵשׁ שָׁם? וַהֲלֹא עֲשׁוּנִית הָיְתָה?

ראו בתחילת הפרשה. השאלה כאן אינה על תהומות אלא על המצולות: מים עזים אינם מי ים סוף אלא מי הים הגדול, שהתמזג עם מי ים סוף להכות במצרים.

מַה תִּלְמֹד לוֹמַר " יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת"
אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁנִּפְרַץ הַיָּם הַגָּדוֹל לְתוֹכוֹ, וְהָיוּ הַמַּיִם נִלְחָמִים בָּהֶם בְּכָל מִינֵי פֻּרְעָנִיּוֹת.
לְכָךְ נֶאֱמַר: "יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן."

בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד, בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ:

דרשה נוספת על אלו דלעיל פרשה ד: דורש אבניים-אבן.

הֵן אָמְרוּ: (שמות א טז) "וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם",
אַף אַתָּה עָשִׂיתָ לָהֶם הַמַּיִם כַּאֲבָנִים, וְהָיוּ הַמַּיִם מַכִּין אוֹתָם עַל מְקוֹם הָאֲבָנִים,
לְכָךְ נֶאֱמַר "כְּמוֹ אָבֶן."

דָּבָר אַחֵר: "כְּמוֹ אָבֶן." הִיא הָיְתָה מַכָּה בֵּינוֹנִית:

שלושה דימויים שונים לאבדן המצרים בים: כאן 'כמו אבן', בפסוק ז 'יאכלמו כקש', ובפסוק י 'צללו כעופרת'. הטענה היא ששפר גורלם של המצרים שמיהרו לטבוע בים ולא טולטלו כקש.

הָרְשָׁעִים שֶׁבָּהֶן הָיוּ מְטֹרָפִין כַּקַּשׁ, הַבֵּינוֹנִיִּים כָּאֶבֶן,
הַפִּקְּחִים שֶׁבָּהֶן "צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים." (שמות טו י)

דָּבָר אַחֵר: "כְּמוֹ אָבֶן." עַל שֶׁהִקְשׁוּ לִבָּם כָּאֶבֶן.

דרשה נוספת בסגנון 'במדה שאדם מודד וכו', ראו לעיל.

אֲבָל אַתָּה, טוּבְךָ וַחֲסָדֶיךָ הָרַבִּים וְרַחֲמֶיךָ עָלֵינוּ, וִימִינְךָ פְּשׁוּטָה לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם,

ימינו של הקב"ה לא רק מכה את המצרים אלא היא מזמינה ומבטיחה ישועה לכל העמים.

שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות טו ו) "יְמִינְךָ יי נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ, יְמִינְךָ יי תִּרְעַץ אוֹיֵב", שְׁנֵי פְעָמִים.
(תהלים מד ד) "כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם."
וּכְתִיב: (ישעיה מה כב-כג) "פנו אלי והוושעו כל אפסי ארץ,
בִּי נִשְׁבַּעְתִּי יָצָא מִפִּי צְדָקָה דָּבָר וְלֹא יָשׁוּב".

(שמות טו ו) "נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ". נָאֶה אַתָּה וְאַדִּיר בַּכֹּחַ,

דורש 'נאדרי' – נאה ואדיר, ומקבל תשובה מהרשעים, בהמשך מהדרשה הקודמת.
על שבעת הימים של הארכה לדור המבול ראו תוספתא סוטה י, א.

שֶׁנָּתַתָּ אָרְכָּהּ לְדוֹר הַמַּבּוּל לַעֲשׁוֹת תְּשׁוּבָה, וְלֹא עָשׂוּ תְּשׁוּבָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית ו ג) "וַיֹּאמֶר יי: לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם",
וְלֹא גָמַרְתָּ לָהֶם כְּלָיָה, עַד שֶׁהִשְׁלִימוּ רִשְׁעָם לְפָנֶיךָ.

וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאַנְשֵׁי הַמִּגְדָּל, שֶׁהֶאֱרַכְתָּ לָהֶם לַעֲשׁוֹת תְּשׁוּבָה, וְלֹא עָשׂוּ,

דורש גזירה שווה 'ועתה'. המסר דומה לזה דלעיל.

שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית יא ו) "וַיֹּאמֶר יי: הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם,
וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת, וְעַתָּה, לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת."
וְאֵין עַתָּה אֶלָּא תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים י יב) "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה יי אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ?"
וְלֹא גָּמַרְתָּ עֲלֵיהֶם כְּלָיָה, עַד שֶׁהִשְׁלִימוּ רִשְׁעָם לְפָנֶיךָ.

וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בְּאַנְשֵׁי סְדוֹם, שֶׁהֶאֱרַכְתָּ לָהֶם לַעֲשׁוֹת תְּשׁוּבָה, וְלֹא עָשׂוּ,

דורש 'המטיר', שוב המסר זהה. בכל דרשה נעשה שימוש בטכניקה דרשנית שונה.

שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית יח כ-כא) "וַיֹּאמֶר יי: זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה,
וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד.אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה? וְאִם לֹא, אֵדָעָה!"
וְאוֹמֵר: (בראשית יט כד) "וַיי הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יי מִן הַשָּׁמָיִם."
אִם עָשׂוּ תְּשׁוּבָה, הֲרֵי מָטָר, וְאִם לָאו, הֲרֵי גָּפְרִית וָאֵשׁ.
וְלֹא גָּמַרְתָּ עֲלֵיהֶן כְּלָיָה, עַד שֶׁהִשְׁלִימוּ רִשְׁעָן לְפָנֶיךָ

עֶשֶׂר מַכּוֹת הֲבָאַת עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם וְלֹא גָּמַרְתָּ עֲלֵיהֶן כְּלָיָה,

כעולה מהפשט, שהרי רוב המצרים שלא באו עם פרעה נשארו בחיים. לפי הדרשה, אפילו בזמן שטבעו בים היו יכולים המצרים לעשות תשובה ולהנצל, כעולה מהדרשות דלעיל.

עַד שֶׁהִשְׁלִימוּ רִשְׁעָן.

דָּבָר אַחֵר: "יְמִינְךָ יי נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ".

תולה את הפסוק במעשיהם של ישראל: בזמן קריעת הים היו שתי ידיו של הקב"ה ימניות כי הם עשו את רצונו; ובזמן החורבן לא היתה אף אחת מידיו ימנית.

כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁלַּמָּקוֹם, הֵן עוֹשִׂין שְׂמֹאל יָמִין,
שֶׁנֶּאֱמַר: "יְמִינְךָ יי", "יְמִינְךָ יי", שְׁנֵי פְעָמִים.
וּכְשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁלַּמָּקוֹם, כִּבְיָכֹל הֵן עוֹשִׂין יָמִין שְׂמֹאל,
שֶׁנֶּאֱמַר: (איכה ב ג) "הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ".

כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁלַּמָּקוֹם, אֵין שֵׁנָה לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קכא ד) "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן",

וּכְשֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁלַּמָּקוֹם, כִּבְיָכֹל שֵׁנָה לְפָנָיו,

בהמשך לדרשה הקודמת, כוחו וגבורתו של הקב"ה תלויים במעשיהם של ישראל!

שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים עח סה) "וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן אֲדֹנָי כְּגִבּוֹר מִתְרוֹנֵן מִיָּיִן."

כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁלַּמָּקוֹם, אֵין חֵמָה לְפָנָיו,

כאן, ובמיוחד בדרשה הבאה, החימה והמלחמה מופנות כנגד ישראל כשהם חוטאים, ואין מדובר בכוחו הפוטנציאלי של הקב"ה אלא במעשיו בפועל.

שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה כז ד) "חֵמָה אֵין לִי".
וּכְשֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁלַּמָּקוֹם, חֵמָה לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ז ד) "וְחָרָה אַף יי בָּכֶם".

כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁלַּמָּקוֹם, הוּא נִלְחָם לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יד יד) "יי יִלָּחֵם לָכֶם".
וּכְשֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁלַּמָּקוֹם, הוּא נִלְחָם בָּם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה סג י) "וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב הוּא נִלְחַם בָּם."
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁעוֹשִׂין רַחְמָן אַכְזָרִי, שֶׁנֶּאֱמַר: (איכה ב ה) "הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב, בִּלַּע יִשְׂרָאֵל,
בִּלַּע כָּל אַרְמְנוֹתֶיהָ, שִׁחֵת מִבְצָרָיו, וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה."

"תִּרְעַץ אוֹיֵב." 'רָעַצְתָּ אוֹיֵב' אֵינוֹ אוֹמֵר כָּן, אֶלָּא "תִּרְעַץ אוֹיֵב", לֶעָתִיד לָבֹא,

שֶׁנֶּאֱמַר: (חבקוק ג יב) "בְּזַעַם תִּצְעַד אָרֶץ, בְּאַף תָּדוּשׁ גּוֹיִם."

מפנה את המבט לעתיד ולא לעבר של המאורע בים סוף. וראו גם לעיל פרשה ג, על פס' ב.
כאן עדיין האויב, גם בעתיד, הוא פרעה; אבל בדרשה הבאה זה עשו - הוא רומי.

"תִּרְעַץ אוֹיֵב." זֶה פַּרְעֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות טו ט) "אָמַר אוֹיֵב: אֶרְדֹּף אַשִּׂיג,
אֲחַלֵּק שָׁלָל, תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי, אָרִיק חַרְבִּי, תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי."

דָּבָר אַחֵר: זֶה עֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל לו ב) "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יי:
יַעַן אָמַר הָאוֹיֵב עֲלֵיכֶם הֶאָח, וּבָמוֹת עוֹלָם לְמוֹרָשָׁה הָיְתָה לָּנוּ."

פרשה ו

על שמות טו, ז-ח

(שמות טו ז) "וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ".

הזיהוי של אויבי ישראל עם אויבי הקב"ה חוזר משני צדדים בשתי הדרשות הראשונות. הראשונה קובעת שאויבי הקב"ה הם אויבי ישראל, והשניה – שאויבי ישראל הם אויבי הקב"ה.

הִרְבֵּיתָ לְהִתְגָּאוֹת נֶגֶד מִי שֶׁקָּם נֶגְדָּךְ, וּמִי הֵם שֶׁקָּמוּ נֶגְדָּךְ? הֵם שֶׁקָּמוּ נֶגֶד בָּנֶיךָ.

"תַּהֲרֹס קָמֶיךָ", 'תַּהֲרֹס קָמֵינוּ' אֵין כְּתִיב כָּן, אֶלָּא "תַּהֲרֹס קָמֶיךָ".
מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכָּל מִי שֶׁקָּם כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל, כְּאִלּוּ קָם כְּנֶגֶד הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (תהלים עד כג) "אַל תִּשְׁכַּח קוֹל צֹרְרֶיךָ, שְׁאוֹן קָמֶיךָ עֹלֶה תָמִיד."
(תהלים צב י) "כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יי".
(תהלים פג ג) "כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן, וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ."
מִפְּנֵי מָה? (תהלים פג ד) "עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד, וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ."
(תהלים קלט כא) "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יי אֶשְׂנָא, וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט."
מִפְּנֵי מָה? (תהלים קלט כב) "תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי."
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (זכריה ב יב) "כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ." של הקב"ה

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 'בְּבָבַת עַיִן' אֵינוֹ אוֹמֵר כָּן, אֶלָּא "בְּבָבַת עֵינוֹ" כְּתִיב.

הפסוק מזכריה מעביר את הנושא לרשימת דרשות 'שכינה הכתוב', כלומר הפסוק מנוסח במכוון בדרך לא מדוייקת, כדי להקטין את הפגיעה בכבודו של הקב"ה. בכל פסוק הוספתי ב'ביאור המילים' את הקריאה המדויקת והמצונזרת לדעת הדרשנים.
הקשר בין שורת הדרשות הזאת לדרשה הקודמת הוא בעצם הטענה שהקב"ה נפגע, כביכול, מאויביו – הם אויבי ישראל.

כִּבְיָכֹל כְּלַפֵּי מַעְלָה, אֶלָּא שֶׁכִּנָּה הַכָּתוּב.
כַּיּוֹצֵא בוֹ: (מלאכי א יג) "וַאֲמַרְתֶּם: הִנֵּה מַתְּלָאָה וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ", והפחתם אותי, גרמתם לי למפח נפש
אֶלָּא שֶׁכִּנָּה הַכָּתוּב.
כַּיּוֹצֵא בוֹ: (שמואל א ג יג) "וְהִגַּדְתִּי לוֹ, כִּי שֹׁפֵט אֲנִי אֶת בֵּיתוֹ עַד עוֹלָם,
בַּעֲוֹן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם מקללים לו, מחללים את שם ה' בָּנָיו, וְלֹא כִהָה בָּם." - אֶלָּא שֶׁכִּנָּה הַכָּתוּב.
כַּיּוֹצֵא בוֹ: (איוב ז כ) "לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ וָאֶהְיֶה עָלַי עליך לְמַשָּׂא." - כִּנָּה הַכָּתוּב.
כַּיּוֹצֵא בוֹ: (חבקוק א יב) "הֲלוֹא אַתָּה מִקֶּדֶם יי אֱלֹהַי קְדֹשִׁי, לֹא נָמוּת". לא תמות - כִּנָּה הַכָּתוּב.
כַּיּוֹצֵא בוֹ: (ירמיה ב יא) "הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים, וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים, וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ". עמי המיר כבודי
כִּנָּה הַכָּתוּב.
כַּיּוֹצֵא בוֹ: (תהלים קו כ) "וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם את כבודי בְּתַבְנִית שׁוֹר" - כִּנָּה הַכָּתוּב.
(במדבר יא טו) "וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי." ברעתך - כִּנָּה הַכָּתוּב.
כַּיּוֹצֵא בוֹ: (מלכים א יב טז) "אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד, וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי!
אִישׁ לְאֹהָלָיו לאלוהיו יִשְׂרָאֵל!" - כִּנָּה הַכָּתוּב.
(יחזקאל ח יז) "וְהִנָּם שֹׁלְחִים אֶת הַזְּמוֹרָה אֶל אַפָּם." אל אפי - כִּנָּה הַכָּתוּב.
(במדבר יב יב) "בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ". 'מְרַחֵם אִמֵּנוּ' הָיָה לוֹ לוֹמַר! - כִּנָּה הַכָּתוּב.

אַף כָּן אַתָּה אוֹמֵר: (זכריה ב יב) "כִּי כֹה אָמַר יי צְבָאוֹת:

חוזר לדרשה על הפסוק מזכריה.

אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם, כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ."
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 'בְּבָבַת' אֵין כְּתִיב כָּן, אֶלָּא "בְּבָבַת עֵינוֹ",
כִּבְיָכֹל כְּלַפֵּי מַעְלָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אֶלָּא שֶׁכִּנָּה הַכָּתוּב.

וְכָל מִי שֶׁעוֹזֵר אֶת יִשְׂרָאֵל, כְּאִלּוּ עוֹזֵר לְהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא,

דוגמא אחת למי שבא לעזרת ישראל המכונה כאן "עזרת ה'".

שֶׁנֶּאֱמַר: (שופטים ה כג) "אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יי,
אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ! כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יי, לְעֶזְרַת יי בַּגִּבּוֹרִים."

הִרְבֵּיתָ לְהִתְגָּאוֹת כְּנֶגֶד מִי שֶׁקָּם כְּנֶגְדָּךְ, וּמִי קָמוּ כְּנֶגְדָּךְ? מִי שֶׁקָּמוּ כְּנֶגֶד בָּנֶיךָ.

חוזר לדרשה על 'ברוב גאונך תהרוס קמיך'

וּמַה טִּיבָן? (בראשית יד א) "וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר, אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר, כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם,
וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם." (בראשית יד טו) "וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם"

(ישעיה מא ב) "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ"

הדרשן מציע תקדימים לטענה שהקב"ה נלחם באויבי עמו: מלחמת אברהם בארבעת המלכים ומלחמות דוד.

מַהוּ אוֹמֵר: (ישעיה מא ג) "יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם, אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא."
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (תהלים קי א-ד) "לְדָוִד מִזְמוֹר. נְאֻם יי לַאדֹנִי:
שֵׁב לִימִינִי! עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ. מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח יי מִצִּיּוֹן רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ.
עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ... בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ מֵרֶחֶם מִשְׁחָר לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ.
נִשְׁבַּע יי וְלֹא יִנָּחֵם: אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם, עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק!"
מַהוּ אוֹמֵר: (תהלים קי ה) "אֲדֹנָי עַל יְמִינְךָ, מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים."

הִרְבֵּיתָ לְהִתְגָּאוֹת כְּנֶגֶד מִי שֶׁקָּמוּ כְּנֶגְדָּךְ. וּמִי קָמוּ כְּנֶגְדָּךְ? מִי שֶׁקָּמוּ כְּנֶגֶד בָּנֶיךָ,

השורה חוזרת כפזמון בתחילת הפרשה, בתחילת הדרשה הקודמת וכאן.
מביא לטענה החוזרת דוגמאות נוספות – פרעה, סיסרא, סנחריב, נבוכדנצר ובלשאצר. כולם נהרגו מידי הקב"ה כי קמו על ישראל. ניתן למצוא גם אפיון נוסף לנפילתם – מפלתם היא לפי העקרון ש'במה שנתגאה בו נפרע ממנו', וראו לעיל פרשה ב, דרשה על פס' א. כאן הדרשה היא על 'ברוב גאונך' וכו'.

פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יד ז) "וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר, וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם, וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ."
מַהוּ אוֹמֵר? (שמות טו ד) "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם, וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף."
סִיסְרָא וְכָל רִכְבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שופטים ד יג) "וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת כָּל רִכְבּוֹ, תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל,
וְאֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם אֶל נַחַל קִישׁוֹן."
מַהוּ אוֹמֵר? (שופטים ה כ) "מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ".
סַנְחֵרִיב וְכָל אֲגַפָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה לז כד) "בְּיַד עֲבָדֶיךָ חֵרַפְתָּ אֲדֹנָי, וַתֹּאמֶר:
בְּרֹב רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים, יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן, וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו, מִבְחַר בְּרֹשָׁיו,
וְאָבוֹא מְרוֹם קִצּוֹ יַעַר כַּרְמִלּוֹ."
מַהוּ אוֹמֵר: (דברי הימים ב לב כא) "וַיִּשְׁלַח יי מַלְאָךְ וַיַּכְחֵד כָּל גִּבּוֹר חַיִל"
נְבוּכַדְנֶצַּר וְכָל הֲמוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה יד יג) "וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ, הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה".
אָמַר נְבוּכַדְנֶצַּר: אֶעֱשֶׂה לִי עָב קְטַנָּה וְאָדוּר בְּתוֹכָהּ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה יד יד) "אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב, אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן."
אָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה רָצִיתָ לִפְרֹשׁ עַצְמָךְ מִבְּנֵי אָדָם, סוֹף בְּנֵי אָדָם נִפְרָשִׁין מִמָּךְ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דניאל ד כו-ל) "לִקְצָת יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂר, עַל הֵיכַל מַלְכוּתָא דִּי בָבֶל מְהַלֵּךְ הֲוָה.
עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר: הֲלָא דָא הִיא בָּבֶל רַבְּתָא,
דִּי אֲנָה בֱנַיְתַהּ לְבֵית מַלְכוּ בִּתְקַף חִסְנִי וְלִיקָר הַדְרִי?
עוֹד מִלְּתָא בְּפֻם מַלְכָּא, קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַל לָךְ אָמְרִין: נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא! מַלְכוּתָא עֲדָת מִנָּךְ.
בַּהּ שַׁעֲתָא מִלְּתָא סָפַת עַל נְבוּכַדְנֶצַּר, וּמִן אֲנָשָׁא טְרִיד, וְעִשְׂבָּא כְתוֹרִין יֵאכֻל,
וּמִטַּל שְׁמַיָּא גִּשְׁמֵהּ יִצְטַבַּע, עַד דִּי שַׂעְרֵהּ כְּנִשְׁרִין רְבָה, וְטִפְרוֹהִי כְצִפְּרִין."
מַהוּ אוֹמֵר? (דניאל ד כה) "כֹּלָּא מְּטָא עַל נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא."
(דניאל ה א-ו) "בֵּלְשַׁאצַּר מַלְכָּא עֲבַד לְחֶם רַב לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַף, וְלָקֳבֵל אַלְפָּא חַמְרָא שָׁתֵה.
בֵּאדַיִן הַיְתִיו מָאנֵי דַהֲבָא דִּי הַנְפִּקוּ מִן הֵיכְלָא דִּי בֵית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם,
וְאִשְׁתִּיו בְּהוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי, שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ. אִשְׁתִּיו חַמְרָא וְשַׁבַּחוּ לֵאלָהֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא,
נְחָשָׁא פַרְזְלָא אָעָא וְאַבְנָא. בַּהּ שַׁעֲתָה נְפַקָה אֶצְבְּעָן דִּי יַד אֱנָשׁ,
וְכָתְבָן לָקֳבֵל נֶבְרַשְׁתָּא עַל גִּירָא דִּי כְתַל הֵיכְלָא דִּי מַלְכָּא,
וּמַלְכָּא חָזֵה פַּס יְדָא דִּי כָתְבָה. אֱדַיִן מַלְכָּא זִיוֹהִי שְׁנוֹהִי, וְרַעְיֹנֹהִי יְבַהֲלוּנֵּהּ,
וְקִטְרֵי חַרְצֵהּ מִשְׁתָּרַיִן, וְאַרְכֻבָּתֵהּ דָּא לְדָא נָקְשָׁן."
וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר: (חבקוק ב טו) "הוֹי מַשְׁקֵה רֵעֵהוּ, מְסַפֵּחַ חֲמָתְךָ וְאַף שַׁכֵּר".
וְאוֹמֵר: (חבקוק ב טז) "שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד".
וְאוֹמֵר: (דניאל ה ל) "בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר מַלְכָּא כַשְׂדָּאָה."

"תַּהֲרֹס קָמֶיךָ" 'הָרַסְתָּ קָמֶיךָ' אֵין כְּתִיב כָּן, אֶלָּא "תַּהֲרֹס קָמֶיךָ", לֶעָתִיד לָבֹא,

שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים נח ז) "אֱלֹהִים הֲרָס שִׁנֵּימוֹ בְּפִימוֹ".

ראו לעיל פרשה ג, על פס' ב. הפסוקים נדרשים, כאן ובשתי הדרשות הבאות, גם לעתיד, ולא רק על העבר.

מִפְּנֵי מָה? (תהלים כח ה) "כִּי לֹא יָבִינוּ אֶל פְּעֻלֹּת יי וְאֶל מַעֲשֵׂה יָדָיו, יֶהֶרְסֵם וְלֹא יִבְנֵם."
"יֶהֶרְסֵם", בָּעוֹלָם הַזֶּה, "וְלֹא יִבְנֵם", לָעוֹלָם הַבָּא.

"תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ" 'שָׁלַחְתָּ חֲרֹנְךָ' אֵין כְּתִיב כָּן, אֶלָּא "תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ", לֶעָתִיד לָבֹא,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים סט כה) "שְׁפָךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ, וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם!"
וְאוֹמֵר: (ירמיה י כה) "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ, וְעַל מִשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ!"
מִפְּנֵי מָה? "כִּי אָכְלוּ אֶת יַעֲקֹב, וַאֲכָלֻהוּ וַיְכַלֻּהוּ, וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ."

"יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ." 'אֲכָלֵמוֹ כַּקַּשׁ' אֵין כְּתִיב כָּן, אֶלָּא "יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ", לֶעָתִיד לָבֹא,
שֶׁנֶּאֱמַר: (עובדיה א יח) "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ, וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה".
וְאוֹמֵר: (זכריה יב ו) "בַּיּוֹם הַהוּא, אָשִׂים אֶת אַלֻּפֵי יְהוּדָה כְּכִיּוֹר אֵשׁ בְּעֵצִים, וּכְלַפִּיד אֵשׁ בְּעָמִיר,
וְאָכְלוּ עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאול אֶת כָּל הָעַמִּים סָבִיב, וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם עוֹד תַּחְתֶּיהָ בִּירוּשָׁלִָם."

כָּל הָעֵצִים, כְּשֶׁהֵן דּוֹלְקִין, אֵין קוֹלָן הוֹלֵךְ, אֲבָל הַקַּשׁ, כְּשֶׁהוּא דּוֹלֵק, קוֹלוֹ הוֹלֵךְ.

דרשות על 'יאכלמו כקש': המצרים צעקו כשנשרפו, כמו קש; לא היה בהם ממש, ולא כח התנגדות, כמו קש; מצרים היתה ממלכה חלשה כקש, וכל כוחה בא רק כששעבדו את ישראל. לעומת המפלצות המדומות לשאר המלכויות מצרים מדומה לשועל, ולעומת המתכות היקרות מדומה מצרים לעופרת.
ביחס לטענה האחרונה השוו לעיל ויהי א, שגם כוחם והצלחתם של שאר העמים ששעבדו את ישראל ניתנו להם רק משום כבודם של ישראל.

כָּךְ הָיָה קוֹלָן שֶׁלְּמִצְרָיִם הוֹלֵךְ, מִפְּנֵי הַפֻּרְעָנוּת שֶׁהֵבֵאתָ עֲלֵיהֶם.
כָּל הָעֵצִים, כְּשֶׁהֵן דּוֹלְקִין, יֵשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ, אֲבָל הַקַּשׁ, כְּשֶׁהוּא דּוֹלֵק, אֵין בּוֹ מַמָּשׁ,
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יד ז) "וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר, וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם, וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ."
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, שֶׁהָיָה בָּהֶם מַמָּשׁ! תִּלְמֹד לוֹמַר "יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ". מָה הַקַּשׁ, כְּשֶׁהוּא דּוֹלֵק, אֵין בּוֹ מַמָּשׁ,
כָּךְ הַמִּצְרִיִּים, כְּשֶׁהָיוּ דּוֹלְקִין, לֹא הָיָה בָּהֶן מַמָּשׁ מִפְּנֵי הַפֻּרְעָנוּת שֶׁהֵבֵאתָ עֲלֵיהֶם,
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (ישעיה מג יז) "יַחְדָּו יִשְׁכְּבוּ, בַּל יָקוּמוּ, דָּעֲכוּ, כַּפִּשְׁתָּה כָבוּ."
לְלַמְּדָךְ שֶׁלֹּא הָיְתָה מַלְכוּת יְרוּדָה מִשֶּׁלְּמִצְרָיִם, אֶלָּא שֶׁנָּטְלָה שְׂרָרָה לְשָׁעָה, בִּשְׁבִיל כְּבוֹדָן שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל.
וּכְשֶׁהוּא מוֹשֵׁל אֶת הַמַּלְכִיּוֹת, אֵינוֹ מוֹשֵׁל אוֹתָם אֶלָּא בָאֲרָזִים,
שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל לא ג) "הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן",
וְאוֹמֵר: (עמוס ב ט) "וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם, אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ",
וְאוֹמֵר: (דניאל ד יז) "אִילָנָא דִּי חֲזַיְתָ דִּי רְבָה וּתְקִף, וְרוּמֵהּ יִמְטֵא לִשְׁמַיָּא, וַחֲזוֹתֵהּ לְכָל אַרְעָא."
וּכְשֶׁהוּא מוֹשֵׁל אֶת הַמִּצְרִים, אֵינוֹ מוֹשְׁלָם אֶלָּא בַקַּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות טו ז) "יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ."
כְּשֶׁהוּא מוֹשֵׁל אֶת הַמַּלְכִיּוֹת, אֵינוֹ מוֹשְׁלָן אֶלָּא בַכֶּסֶף וְזָהָב,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דניאל ב לב) "צַלְמָא, רֵאשֵׁהּ דִּי דְהַב טָב".
וּכְשֶׁהוּא מוֹשֵׁל אֶת הַמִּצְרִים, אֵינוֹ מוֹשְׁלָן אֶלָּא בַּעוֹפֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות טו י) "צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת".
כְּשֶׁהוּא מוֹשֵׁל אֶת הַמַּלְכִיּוֹת, אֵינוֹ מוֹשְׁלָן אֶלָּא בַחַיּוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דניאל ז ג) "וְאַרְבַּע חֵיוָן רַבְרְבָן",
וּכְשֶׁהוּא מוֹשֵׁל אֶת הַמִּצְרִים, אֵינוֹ מוֹשְׁלָן אֶלָּא בַּשּׁוּעָלִים,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שיר השירים ב טו) "אֶחֱזוּ לָנוּ שֻׁעָלִים".

שָׁאַל אַנְטוֹנִינוּס אֶת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ: "אֲנִי מְבַקֵּשׁ לֵילֵךְ לאָלֶכְּסַנְדְּרִיָה. להלחם ולכבשה שֶׁמָּא יַעֲמֹד מֶלֶךְ וִינַצְּחֵנִי?"
אָמַר לוֹ: "אֵינִי יוֹדֵעַ! מִכָּל מָקוֹם, כָּתוּב לָנוּ שֶׁאֵין אֶרֶץ מִצְרָיִם יְכוֹלָה לְהַעֲמִיד לֹא מֶלֶךְ וְלֹא שָׂר,

שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל ל יג) "וְנָשִׂיא מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יִהְיֶה עוֹד".

המחשה של חולשת מצרים בימי רבי ואנטונינוס.

(יחזקאל כט טו) "מִן הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה, וְלֹא תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל הַגּוֹיִם,
וְהִמְעַטְתִּים לְבִלְתִּי רְדוֹת בַּגּוֹיִם."

(שמות טו ח) "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם".בַּמִּדָּה שֶׁמָּדְדוּ, בָהּ מָדַדְתָּ לָהֶם:

דורש נערמו – עורמה; דרשה נוספת על העיקרון 'במדה שאדם מודד בה מודדים לו', וראו דרשות נוספות מסוג זה לעיל פרשה ב ופרשה ד ובביאור שם.

הֵם אָמְרוּ: (שמות א י) "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ", אַף אַתָּה נָתַתָּ עָרְמָה לַמַּיִם
וְהָיוּ הַמַּיִם נִלְחָמִים בָּהֶם בְּכָל מִינֵי פֻרְעָנִיּוֹת. לְכָךְ נֶאֱמַר: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם".

דָּבָר אַחֵר: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם". עֲשָׂאָן את המצרים כְּמִין עֲרֵמוֹת.

"נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד". מַה נֵּד צָרוּר, אֵינוֹ לֹא מוֹצִיא וְלֹא מַכְנִיס,
כָּךְ הָיְתָה נַפְשָׁם שֶׁלַּמִצְרִיִּים צְרוּרָה בָהֶם, וְלֹא מוֹצִיאִין וְלֹא מַכְנִיסִין. המצרים לא אכלו ולא שתו; וראו לעיל ויהי ד, לעניין האכילה והשתיה של ישראל בים.
וְיִשְׂרָאֵל אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִים. יָצְאוּ לָהֶם זִכְרֵי מַיִם מְתוּקִין מִתּוֹךְ מְלוּחִים,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים עח טז) "וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע", וְאֵין נוֹזְלִים אֶלָּא מַיִם חַיִּים,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שיר השירים ד טו) "מַעְיַן גַּנִּים, בְּאֵר מַיִם חַיִּים",
וְאוֹמֵר: (משלי ה טו) "שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ, וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ."

דָּבָר אַחֵר: "נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד". מַה נֵּד צָרוּר, אֵינוֹ לֹא מוֹצִיא וְלֹא מַכְנִיס,

כָּךְ הָיְתָה נַפְשָׁם שֶׁלְּמִצְרָיִם צְרוּרָה בָהֶם, וְלֹא מוֹצִיאִין וְלֹא מַכְנִיסִין,

המצרים לא נשמו, אבל עדיין לא מתו, וראו לעיל ויהי ו; ואילו ישראל נשמו והריחו ריחות גן עדן.

מְעֻלָּפִים מֵרֵיחַ הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב מא כג) "יַרְתִּיחַ כַּסִּיר מְצוּלָה, יָם יָשִׂים כַּמֶּרְקָחָה."
וְיִשְׂרָאֵל, נֶעֱשָׂה לָהֶם הַיָּם מִינֵי בְשָׂמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "יָם יָשִׂים כַּמֶּרְקָחָה."
וְאוֹמֵר: (שיר השירים ד טז) "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן! הָפִיחִי גַנִּי! יִזְּלוּ בְשָׂמָיו".

"קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם." עֲשָׂאָן כְּמִין כִּפָּה בְּלֵב יָם. הֵיאָךְ?

ראו לעיל ויהי ד, לענין לב הים - בגובה שני שליש מקרקעיתו.

לִבּוֹ שֶׁלְּאָדָם נָתוּן מִשְּׁנֵי חֲלָקִים וּלְמַעְלָן, כָּךְ קָפָא עֲלֵיהֶם הַיָּם מִשְּׁנֵי חֲלָקָיו וּלְמַעְלָה.

הַיָּם, אֵין לוֹ לֵב, וְנָתַן לוֹ לֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּלֶב יָם"

דרשה נאה על לב הים, לב האלה ולב השמים – לעומת לב האדם.
לעניין אבשלום ראו גם תוספתא סוטה ג, ד: "ולפי שגנב שלשה גניבות: לב אביו, ולב ב"ד, ולב כל ישראל...".

הָאֵלָה, לֹא הָיָה לָהּ לֵב, וְנָתַן לָהּ לֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל ב יח יד) "עוֹדֶנּוּ חַי בְּלֵב הָאֵלָה."
הַשָּׁמַיִם, לֹא הָיָה לָהֶם לֵב, וְנָתַן לָהֶם לֵב,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ד יא) "וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם".
יָבֹא הַיָּם שֶׁאֵין לוֹ לֵב וְנָתַן לוֹ לֵב, וְיִפָּרַע מִן הַמִּצְרִים, שֶׁהָיָה לָהֶם לֵב,
וְשִׁעְבְּדוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל מִינֵי פֻרְעָנִיּוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות א יג) "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ."
תָּבֹא הָאֵלָה שֶׁאֵין לָהּ לֵב וְנָתַן לָהּ לֵב, וְתִפָּרַע מֵאַבְשָׁלוֹם שֶׁהָיָה לוֹ לֵב וְגָנַב שָׁלֹשׁ גְּנֵבוֹת,
לֵב אָבִיו וְלֵב בֵּית דִּין וְלֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל ב טו ו) "וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל."
יָבֹאוּ הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם לֵב וְנָתַן לָהֶם לֵב, וְיוֹרִידוּ הַמָּן כַּטַּל לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיָה לָהֶם לֵב,

וְקִבְּלוּ הַתּוֹרָה, וְעָבְדוּ הַשֵּׁם בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם,

לב השמים נקשר לעניין המן ולא להר סיני, ואיני יודע מדוע.

שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ו ה) "וְאָהַבְתָּ אֵת יי אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ."

וְלֹא הַשָּׁמַיִם בִּלְבַד שָׂמְחוּ בִּגְאֻלַּת יִשְׂרָאֵל,

דרשת סיום, הקושרת את השמים ואת הארץ עם גאולת ישראל ממצרים ועם הגאולה העתידה.

אֶלָּא אַף (תהלים קמח ט) "הֶהָרִים וְכָל גְּבָעוֹת, עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים",
שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה מד כג) "רָנּוּ שָׁמַיִם, כִּי עָשָׂה יי!
הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ! פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה, יַעַר וְכָל עֵץ בּוֹ!"
מִפְּנֵי מָה? (ישעיה מד כג) "כִּי גָאַל יי יַעֲקֹב, וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר."
וְאָמַר: (ישעיה מט יג) "רָנּוּ שָׁמַיִם וְגִילִי אָרֶץ, וּפִצְחוּ הָרִים רִנָּה!"
מִפְּנֵי מָה? (ישעיה מט יג) "כִּי נִחַם יי עַמּוֹ, גָּאַל יְרוּשָׁלִָם."

פרשה ז

על שמות טו, ט-י

(שמות טו ט) "אָמַר אוֹיֵב". זֶה הָיָה תְּחִלַּת הַפָּרָשָׁה,

העיקרון החוזר כאן 'שאין מוקדם ומאוחר בתורה' הוא טענה שהסדר אינו נקבע על פי הסדר הכרונולוגי, אבל עדיין אינו מסביר על פי איזה עיקרון הוא נקבע בכל זאת.
ההחלטה של פרעה לרדוף אחרי ישראל היא שגרמה לטביעתו בים ולשירה כולה

וְלָמָּה נִכְתַּב כָּן? - שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה.

כַּיּוֹצֵא בוֹ: (ויקרא ט א) "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה". זוֹ הָיְתָה תְּחִלַּת הַפָּרָשָׁה.

פרשת שמיני, העוסקת בחנוכת המשכן, קדמה כרונולוגית לפרשות ויקרא – צו.

וְלָמָּה נִכְתַּב כָּן? - שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה.

כַּיּוֹצֵא בוֹ: (ישעיה ו א) "בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ,

נבואת ההקדשה של ישעיהו מופיעה בפרק ו.

וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא, וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל."
זֶה הָיָה תְּחִלַּת הַסֵּפֶר. וְלָמָּה נִכְתַּב כָּן? - לְפִי שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה.

כַּיּוֹצֵא בוֹ: (יחזקאל ב א) "בֶּן אָדָם, עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ!"

שתי הצעות לזיהוי נבואת ההקדשה של יחזקאל. שני המציעים מסכימים שחזון המרכבה שבפרק א הוא מאוחר יחסית.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: (יחזקאל יז ב) "בֶּן אָדָם, חוּד חִידָה!"
זֶה הָיָה תְּחִלַּת הַסֵּפֶר. וְלָמָּה נִכְתַּב כָּן? - לְפִי שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה.
כַּיּוֹצֵא בוֹ: (ירמיה ב ב) "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר:

כֹּה אָמַר יי: זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ,

נבואת הזכרון מיציאת מצרים קדמה לנבואות הפורענות שבפרק א.

לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה."
זֶה הָיָה תְּחִלַּת הַסֵּפֶר. וְלָמָּה נִכְתַּב כָּן? - מִפְּנֵי שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה.

כַּיּוֹצֵא בוֹ: (הושע י א) "גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל".

פרקים א-ט מתארים את זנוני ישראל, בדומה לזנוני גומר בת דבלים שהושע נשא בתחילת הספר. החל מפרק י מפסיק הושע לדמות את חטאי ישראל לזנות, ומכאן שפרקים אלו קדמו.

זֶה הָיָה תְּחִלַּת הַסֵּפֶר. וְלָמָּה נִכְתַּב כָּן? - לְפִי שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה.

כַּיּוֹצֵא בוֹ: (קהלת א יב) "אֲנִי קֹהֶלֶת, הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם."

לשון של פתיחה

זֶה הָיָה תְּחִלַּת הַסֵּפֶר. וְלָמָּה נִכְתַּב כָּן? - לְפִי שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה.

"אָמַר אוֹיֵב", זֶה פַרְעֹה.

וְכִי מֵאַיִן יָדְעוּ יִשְׂרָאֵל מַה חָשַׁב עֲלֵיהֶם פַּרְעֹה בְּמִצְרַיִם?

הטענה שהשירה נאמרה ברוח הקודש הופיעה לעיל פרשה א.

אֶלָּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שָׁרְתָה עֲלֵיהֶם, וְהָיוּ יוֹדְעִין מַה פַּרְעֹה חָשַׁב עֲלֵיהֶם בְּמִצְרַיִם.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה פַרְעֹה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל, אָמַר:

"לֹא דַּיֵּינוּ לִרְדֹּף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁלָּקְחוּ מִמֶּנּוּ, כְּדַי הוּא!

המצרים ויתרו על הכסף ועל הבגדים שהשאילו לישראל, ולכן הבטיח להם פרעה שישנה את חלוקת השלל הרגילה ויתן להם יותר, וראו גם לעיל ויהי א, על פס' ו.

כֵּיוָן שֶׁרָאוּ מִקְצָת הָעָם שֶׁאִבְּדוּ מָמוֹנָם מוּעָט, שהממון שאיבדו הוא מועט אָמְרוּ:
"הָא וַתְּרָה! נוותר על הממון לֹא נִרְדֹּף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל!"
כֵּיוָן שֶׁרָאָה פַרְעֹה כָּךְ, אָמַר: "כֻּלָּנוּ שָׁוִין בַּבִּזָּה!"
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות טו ט) "אֲחַלֵּק שָׁלָל!"
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֲנִי פּוֹתֵחַ לָכֶם תֵיסַוְרָיוֹת thēsaurós: אוצר שֶׁלְּכֶסֶף וְזָהָב,
וּמְחַלֵּק לָכֶם אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת."

דָּבָר אַחֵר: "אָמַר אוֹיֵב", זֶה פַרְעֹה, וְלֹא יָדַע מָה אָמַר.

דורש 'אֶרְדֹּף' – ארַדֵּף, וכדומה; כלומר בניין נפעל ולא בניין קל.

(משלי טז א) "לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵיי מַעֲנֵה לָשׁוֹן."
'נִרְדֹּף, נַשִּׂיג, נְחַלֵּק' אֵין כְּתִיב כָּן, אֶלָּא "אֶרְדֹּף, אַשִּׂיג, אֲחַלֵּק שָׁלָל":
מֻרְדָּף אֲנִי לָהֶם, מֻתְפָּשׂ אֲנִי לָהֶם, מְחֻלָּק הוּא שְׁלָלִי וּמָמוֹנִי לָהֶם.
'תִּמְלָאֵם' אֵינוֹ אוֹמֵר כָּן, אֶלָּא "תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי", מְמַלְּאִים הֵם נַפְשָׁם מִמֶּנִּי.
'תּוֹרִישֵׁם יָדִי' אֵינוֹ אוֹמֵר כָּן, אֶלָּא "תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי", מוֹרִישׁ אֲנִי עָשְׁרִי וּכְבוֹדִי לָהֶם.

לְשֶׁעָבַר הֱיִיתֶם בּוֹזְזִים בָּהֶם, וְהָיִיתִי תּוֹבֵעַ מִיֶּדְכֶם בְּנִמּוּסֵי מַלְכוּת, אֲבָל כָּן "אֲחַלֵּק שָׁלָל".

חוזר לדברי פרעה לעמו בדרשה 'כיון שראה פרעה'. פרעה מבטיח לעמו יד חפשית בשוד ובאונס של בני ובנות ישראל.

לְשֶׁעָבַר הֱיִיתֶם הוֹרְגִים בָּהֶם, וְהָיִיתִי תּוֹבֵעַ מִיֶּדְכֶם בְּנִמּוּסֵי מַלְכוּת, אֲבָל כָּן "אָרִיק חַרְבִּי".
לְשֶׁעָבַר הֱיִיתֶם רוֹצִים לֶאֱנֹס נְשֵׁיהֶן וּבְנֵיהֶן וּבְנוֹתֵיהֶן, וְהָיִיתִי תּוֹבֵעַ מִיֶּדְכֶם בְּנִמּוּסֵי מַלְכוּת,
אֲבָל כָּן "תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי".
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: 'אֶתֵּן חַרְבִּי' אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא "אָרִיק חַרְבִּי".
אָמַר לְבְעֹל אֶת זְכוּרֵיהֶם. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל כח ז) "וְהֵרִיקוּ חַרְבוֹתָם עַל יְפִי חָכְמָתֶךָ",
'וְנָתְנוּ חַרְבוֹתָם' אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא "וְהֵרִיקוּ חַרְבוֹתָם",
וּלְפִי שֶׁגָּאָה וְגָבַהּ לִבּוֹ, הִשְׁפִּילוֹ הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבִזּוּהוּ כָל הָאֻמּוֹת.

שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת נֶעֱשׂוּ מִצְרָיִם עַל יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם:

דרשת מראה לדרשה על חלוקת ישראל לכתות על הים, ראו לעיל ויהי ב.

אַחַת אוֹמֶרֶת: "נִטֹּל מָמוֹנָם וּמָמוֹנֵנוּ וְלֹא נַהַרְגֵם",
וְאַחַת אוֹמֶרֶת "נַהַרְגֵם וְלֹא נִטֹּל מָמוֹנָם", וְאַחַת אוֹמֶרֶת: "נַהַרְגֵם וְנִטֹּל מָמוֹנָם".
זוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת "נִטֹּל מָמוֹנָם וְלֹא נַהַרְגֵם", "אֲחַלֵּק שָׁלָל".
זוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת "נַהַרְגֵם וְלֹא נִטֹּל מָמוֹנָם", "תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי".
זוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת "נַהַרְגֵם וְנִטֹּל מָמוֹנָם", "אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי."

חֲמִשָּׁה דְבָרִים הָיָה פַּרְעֹה עוֹמֵד וּמְנָאֵץ בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם:

חמש תוכניות להשמדת ישראל – ומולן חמש דרכים שבהן הושמדו פרעה וצבאו. וראו גם בדרשה הבאה.

"אָמַר אוֹיֵב, אֶרְדֹּף אַשִּׂיג", "אֲחַלֵּק שָׁלָל",
"תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי", "אָרִיק חַרְבִּי", "תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי."
וּכְנֶגְדָּן שֶׁלַּחֲמִשָּׁה דְבָרִים, הֱשִׁיבַתּוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאָמְרָה לוֹ:
(שמות טו י ו-ז) "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם", "צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים",
"יְמִינְךָ יי תִּרְעַץ אוֹיֵב", "וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ", "תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ".

(שמות טו יב) "נָטִיתָ יְמִינְךָ", מָשָׁל לְלֶסְטֵיס שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמְנָאֵץ אַחַר פַּלְטְרִין שֶׁלַּמֶּלֶךְ,

אוֹמֵר: "אִם אֶמְצָא בֶּן הַמֶּלֶךְ, אֲנִי תּוֹפְשׂוֹ וְהוֹרְגוֹ! וְצָו בּוֹ וּמְמִיתוֹ מִיתָה חֲמוּרָה."

הצגת התגובות של רוח הקודש לתכניות פרעה כלעג וכזלזול בו; וכך הוא גם בתהלים ב ובתהלים נט, ביחס לתכניות של הגויים כנגד ישראל, וכן ביחזקאל לעניין גוג ומגוג.

כָּךְ פַּרְעֹה עָמַד וְנִאֵץ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: "אֶרְדֹּף אַשִּׂיג, אֲחַלֵּק שָׁלָל",
וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מַלְעֶגֶת עָלָיו, וְאוֹמֶרֶת לוֹ: "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם".
וְאוֹמֵר: (שמות טו יב) "נָטִיתָ יְמִינְךָ".
וְכָךְ הוּא אוֹמֵר: (תהלים ב א) "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם",
וְאוֹמֵר: (תהלים ב ד) "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק".
וְאוֹמֵר: (תהלים נט ח) "הִנֵּה יַבִּיעוּן בְּפִיהֶם חֲרָבוֹת, בְּשִׂפְתוֹתֵיהֶם, כִּי מִי שֹׁמֵעַ?"
וְאַחֲרָיו מַה כָּתוּב? (תהלים נט ט) "וְאַתָּה יי תִּשְׂחַק לָמוֹ, תִּלְעַג לְכָל גּוֹיִם."
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (יחזקאל לח יג) "שְׁבָא וּדְדָן וְסֹחֲרֵי תַרְשִׁישׁ וְכָל כְּפִירֶיהָ",
וְאוֹמֵר: (יחזקאל לח יח) "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל",
וְאוֹמֵר: (יחזקאל לח כ) "וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה,
וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה, וְכֹל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה,
וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת, וְכָל חוֹמָה לָאָרֶץ תִּפּוֹל."
הָא כָּל אוֹתָן הָאֲלָפִים וְהָרְבָבוֹת (שמות טו י) "צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים."

"בְּמַיִם אַדִּירִים." אַרְבָּעָה נִקְרְאוּ אַדִּירִים, וְאֵלּוּ הֵן:

דרשת סיום על 'אדירים'. כאן מתיחסים למצרים כאדירים ולא בזלזול, כמו בדרשות הקודמות.

הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא אַדִּיר, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים צג ד) "אַדִּיר בַּמָּרוֹם יי."
יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ אַדִּירִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים טז ג) "אַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם."
מִצְרִים נִקְרְאוּ אַדִּירִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל לב יח) "אוֹתָהּ וּבְנוֹת גּוֹיִם אַדִּרִם".
הַמַּיִם נִקְרְאוּ אַדִּירִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים צג ד) "מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים".
נִגְלָה הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא אַדִּיר, עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ אַדִּירִים,
לְהִפָּרַע מִן הַמִּצְרִים שֶׁנִּקְרְאוּ אַדִּירִים, בַּמַּיִם שֶׁנִּקְרָאִים אַדִּירִים,
שֶׁנֶּאֱמַר: "צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים."

פרשה ח

על שמות טו, יא

(שמות טו יא) "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יי?"

הדרשה הזאת וכן הדרשות שאחריה עוסקת בקושי להשוות את הקב"ה לאלים, כביכול יש עוד אלים מלבדו, והוא רק הבכיר שבהם. בדרשה הזאת מפרשים אלים - אלוהי עובדי ע"ז, מנקודת המבט שלהם. המכה של הקב"ה בפרעה מקדשת את שמו בעולם גם בלי קשר לגאולת ישראל, ולכן כל האומות כופרות בע"ז.

כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁאָבַד פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְּיַם סוּף,
וּבָטְלָה מַלְכוּתָן שֶׁלַּמִּצְרִים, וְנֶעֱשׂוּ שְׁפָטִים בָּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶן,
פָּתְחוּ פִיהֶם וְאָמְרוּ כֻּלָּם: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יי?"
וְלֹא יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד אָמְרוּ שִׁירָה, אֶלָּא אַף הָאֻמּוֹת,
כְּשֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁאָבַד פַּרְעֹה וּמִצְרָיִם בַּיָּם, וּבָטְלָה מַלְכוּתָם שֶׁלַּמִּצְרִיִּים, וְנֶעֱשׂוּ שְׁפָטִים בָּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶן,
כָּפְרוּ כֻלָּן בָּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶן, וּפָתְחוּ פִּיהֶם כֻּלָּן וְהוֹדוּ לַמָּרוֹם וְאָמְרוּ:
"מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יי? מִי כָּמֹכָה, נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא?"
וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא, שֶׁעֲתִידִין אֻמּוֹת הָעוֹלָם לִכְפֹּר בָּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶן,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה טז יט-כ) "יי עֻזִּי וּמָעֻזִּי, וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה,
אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ, וְיֹאמְרוּ: אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ,
הֶבֶל, וְאֵין בָּם מוֹעִיל. הֲיַעֲשֶׂה לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים, וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים?"
וְאוֹמֵר: (ישעיה ב כ) "בַּיּוֹם הַהוּא, יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ
וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים."
וְאוֹמֵר: (ישעיה ב כא) "לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים,
מִפְּנֵי פַּחַד יי וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ, בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ."
וְאַחֲרָיו מָה כְתִיב? (ישעיה ב יח) "וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף."

דָּבָר אַחֵר: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יי... עושה פלא?"

מפרש אלים - חזקים (אלימים), ויתכן שהכוונה דווקא לכוחו של הים, ודורש פלא – נפלאות. הפעם מנקודת מבט לאומית. במכילתא דרשב"י כאן מובאת כאן דרשה "מי כמוך בעולם", ויתכן לקרוא כך גם כאן.

מִי כָמוֹךָ בְּנִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁעָשִׁיתָ לָנוּ עַל הַיָּם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קו כב) "נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חָם, נוֹרָאוֹת עַל יַם סוּף."
(תהלים קו ט) "וַיִּגְעַר בְּיַם סוּף וַיֶּחֱרָב".

דָּבָר אַחֵר: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יי?"

דורש אלים – אלמים; דרשה הפוכה לקודמת: הקב"ה נוהג כאילם ואינו מגיב בינתיים על עלבון בניו; אבל בעתיד (המתואר בישעיה) ילחם עבורם.

מִי כָמוֹךָ בָּאִלּמִים? מִי כָמוֹךָ שׁוֹמֵעַ עֶלְבּוֹן בָּנֶיךָ וְשׁוֹתֵק?
שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה מב יד) "הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם, אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק,
כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה, אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד."
לְשֶׁעָבַר "אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק", מִכָּן וְאֵילָךְ "כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה".
(ישעיה מב טו-טז) "אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת, וְכָל עֶשְׂבָּם אוֹבִישׁ,
וְשַׂמְתִּי נְהָרוֹת לָאִיִּים, וַאֲגַמִּים אוֹבִישׁ.
וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ, בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם,
אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר, וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר".

דָּבָר אַחֵר: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם?"

מפרש אלים – מלאכים.

מִי כָמוֹךָ בְּאֵלּוּ שֶׁמְּשַׁמְּשִׁין לְפָנֶיךָ בַּמָּרוֹם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים פט ז) "כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַיי יִדְמֶה לַיי בִּבְנֵי אֵלִים."
וְאוֹמֵר: (תהלים פט ח-ט) "אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו.
יי אֱלֹהֵי צְבָאוֹת מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ".

דָּבָר אַחֵר: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יי?"

מפרש 'אלים' – בני אדם שהאליהו את עצמם.
לעניין נבוכדנצר ונגיד צור השוו לעיל פרשה ב, שם מפורטת גם מפלתם.

מִי כָמוֹךָ בְּאֵלּוּ שֶׁקּוֹרִים עַצְמָם אֱלֹהוֹת? פַּרְעֹה קָרָא עַצְמוֹ אֱלוֹהַּ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל כט ג) "אָמַר: לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי!"
וְכֵן סַנְחֵרִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים ב יח לה) "מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת,
אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי, כִּי יַצִּיל יי אֶת יְרוּשָׁלִַם מִיָּדִי?"
וְכֵן נְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה יד יא) "אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב, אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן."
וְכֵן נְגִיד צֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל כח ב) "בֶּן אָדָם, אֱמֹר לִנְגִיד צֹר:
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יי: יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ, וַתֹּאמֶר: אֵל אָנִי! מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים!
וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵל, וַתִּתֵּן לִבְּךָ כְּלֵב אֱלֹהִים."

"מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יי?"

מפרש 'אלים' – אלילים. השואה בין הקב"ה לאלילים מעשי ידי אדם, לעניין הדיבור והנבואה. לא זו בלבד, שהקב"ה מדבר, ואינו אילם כבדרשה דלעיל, אלא שהוא מדבר יותר מאדם, ויכול לומר כמה דברים באותו זמן. הפסוק מירמיה מתיחס לוודאות שבלב שומעי דבר ה' – הנביאים, בניגוד לנביאי האלילים העוסקים בהשערות; והפסוק מאיוב עוסק בעצמת הדיבור האלוהי.

מִי כָמֹכָה בְּאֵלּוּ שֶׁאֲחֵרִים קוֹרִין אוֹתָם אֱלֹהוֹת, וְאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר:
(תהלים קטו ה) "פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ."
אֵלּוּ "פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ", אֲבָל הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר שְׁנֵי דְבָרִים בְּדִבּוּר אֶחָד,
מַה שֶּׁאֵי אֶפְשָׁר לְבָשָׂר וָדָם לַעֲשׁוֹת כֵּן,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים סב יב) "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים, שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי, כִּי עֹז לֵאלֹהִים."
(ירמיה כג כט) "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי, כָּאֵשׁ! נְאֻם יי".
וּכְתִיב: (איוב לז ב) "וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא."

"מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ?" נָאֶה אַתָּה וְאַדִּיר בַּקֹּדֶשׁ!

לֹא כְמִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדָּתָךְ:

הדרשה ממשיכה באותו עניין: הקב"ה אומר כמה דברים ביחד, וכן מאזין לכל הקוראים אליו בבת אחת.
ההקשר של הדרשה, כאן ובדרשה הבאה, אינו שירת הים דווקא אלא תהילת הקב"ה בכלל.

מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אֵינוֹ יָכֹל לוֹמַר שְׁנֵי דְבָרִים כְּאַחַת,
אֲבָל הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת כְּאַחַת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כ א) "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר."
מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אֵינוֹ יָכֹל לִשְׁמֹעַ מִשְּׁנֵי בְנֵי אָדָם כְּשֶׁהֵן צוֹעֲקִין כְּאַחַת,
אֲבָל הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲפִלּוּ כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם בָּאִין וְצוֹעֲקִין לְפָנָיו,
הוּא שׁוֹמֵעַ צַעֲקָתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים סה ג) "שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה, עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ."

"נוֹרָא תְהִלֹּת" לֹא מֵעַכְשָׁו, אֶלָּא מֵעוֹלָם נוֹרָא תְהִלּוֹת.

דָּבָר אַחֵר: "נוֹרָא תְהִלֹּת"

הסיכון לקרובי הקב"ה הוא גדול במיוחד.

מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מוֹרָאוֹ עַל הָרְחוֹקִים יוֹתֵר מֵהַקְּרוֹבִים,
אֲבָל הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא מוֹרָאוֹ עַל קְרוֹבָיו יוֹתֵר מֵרְחוֹקָיו,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא י ג) "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ".
וְאוֹמֵר: (תהלים נ ג) "וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד."
וְאוֹמֵר: (תהלים פט ח) "אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה, וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו."
וְאוֹמֵר: (תהלים פט ט) "יי אֱלֹהֵי צְבָאוֹת! מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ, וֶאֱמוּנָתְךָ סְבִיבוֹתֶיךָ?"

מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, עוֹשֶׂה פּוֹעֵל אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת,

לא רק הסיכון, אלא גם השכר של עובדי ה' הוא גדול מזה של העובדים אצל בני אדם.

חוֹרֵשׁ עִמּוֹ, וְזוֹרֵעַ עִמּוֹ, וּמְנַכֵּשׁ עִמּוֹ, מְעַדֵּר עִמּוֹ,
מַטְבֵּעַ אֶחָד הוּא נוֹתֵן לוֹ וְהוֹלֵךְ, אֲבָל הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן,
אָדָם תָּאֵב לְבָנִים, נוֹתֵן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קכז ג) "הִנֵּה נַחֲלַת יי בָּנִים";
תָּאֵב לַחָכְמָה, נוֹתֵן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי ב ו) "כִּי יי יִתֵּן חָכְמָה";
תָּאֵב לִנְכָסִים, נוֹתֵן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברי הימים א כט יב) "וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ".

מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, כְּשֶׁהוּא בּוֹנֶה, בּוֹנֶה אֶת הַתַּחְתּוֹן, וְאַחַר כָּךְ בּוֹנֶה אֶת הָעֶלְיוֹן,

הדרשה כדעת בית שמאי, ראו בראשית רבה א טו, שם גם מופיע (בשיטת בית הלל) הדימוי לבניה של הקומה העליונה אחרי הקומה התחתונה.
בעניין קרוי במים ראו בראשית רבה ד א.

אֲבָל הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹנֶה אֶת הָעֶלְיוֹן, וְאַחַר כָּךְ בּוֹנֶה אֶת הַתַּחְתּוֹן,
שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית א א) "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם", וְאַחַר כָּךְ "וְאֶת הָאָרֶץ".
מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, כְּשֶׁהוּא מְקָרֶה מְקָרֶה בָעֵצִים וּבָאֲבָנִים וּבֶעָפָר, שֶׁמָּא בַּמַּיִם?
וְהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקָרֶה עוֹלָמוֹ בַמַּיִם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קד ג) "הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו,
הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ, הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ."
מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אֵינוֹ יָכֹל לָצוּר צוּרָה בַמַּיִם, אֲבָל הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא צָר צוּרָה בַמַּיִם,

שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית א כ) "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם!"

ראו בראשית רבה ז א. דורש 'ישרצו' – יש צורה.

מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אֵינוֹ יָכֹל לָצוּר צוּרָה בֶעָפָר, וְהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא צָר צוּרָה בֶעָפָר,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קלט טו) "לֹא נִכְחַד עָצְמִי מִמֶּךָּ אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר, רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ."
מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, כְּשֶׁהוּא בָּא לָצוּר צוּרָה, מַתְחִיל בְּרֹאשָׁהּ אוֹ בְּאֶחָד מֵאֵבָרֶיהָ, וְאַחַר כָּךְ גּוֹמְרָהּ

אֲבָל הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא צָר צוּרָה כֻּלָּהּ כְּאַחַת,

שיא הייחוד של הקב"ה הוא בריאת האדם.
האדם נברא כיחידה שלמה ולא איברים איברים.
הדמיון המשפחתי בין אב לבנו – גם הוא מנפלאות הבורא, שהרי אין לו צורך בדגם נפרד שעל פיו הוא מעצב את הבן!

שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה י טז) "כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא",
וְאוֹמֵר: (שמואל א ב ב) "וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ." אֵין צַיָּר כֵּאלֹהֵינוּ!
מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, הוֹלֵךְ אֵצֶל עוֹשֵׂה צְלָמִים וְאוֹמֵר לוֹ: "עֲשֵׂה לִי צוּרָתוֹ שֶׁלְּאַבָּא!"
וַהֲלֹא אוֹמֵר לוֹ: "יָבֹא אָבִיךָ וְיַעֲמֹד לְפָנַי!" אוֹ "הָבֵא לִי אִיקוֹנִין  eikónion: תמונה קטנה שֶׁלּוֹ, וְאֶעֱשֶׂה צוּרָתוֹ!"
אֲבָל הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן נוֹתֵן לְאָדָם בֵּן מִטִּפָּה שֶׁלְּמַיִם, וְדוֹמֶה לְצוּרַת אָבִיו.

"עֹשֵׂה פֶלֶא."

המשך הדרשות המעבירות את תהילות שירת הים לזמן הגאולה העתידה, וראו גם לעיל פרשה ה, על הפסוק 'תרעץ אויב'.

'עָשָׂה פֶלֶא' אֵין כְּתִיב כָּן, אֶלָּא "עֹשֵׂה פֶלֶא", לֶעָתִיד לָבֹא,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה טז יד) "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם יי,
וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד: חַי יי! אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם."

דָּבָר אַחֵר: "עֹשֵׂה פֶלֶא."

קורא 'עושה פלא' בהווה, בכל מהלך ההיסטוריה.

עָשָׂה עִמָּנוּ פֶלֶא וְעוֹשֶׂה עִמָּנוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קלט יד) "אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי, נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ, וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד."
וְאוֹמֵר: (תהלים מ ו) "רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה יי אֱלֹהַי! נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ".

דָּבָר אַחֵר: "עֹשֵׂה פֶלֶא."

עֹשֵׂה פֶלֶא עִם אָבוֹת, וְעָתִיד לַעֲשׁוֹת עִם בָּנִים,

שילוב של שתי הדרשות הקודמות: עושה פלא עם האבות ועם בניהם, ועתיד לעשות פלא גדול עוד יותר בגאולה העתידה.

שֶׁנֶּאֱמַר: (מיכה ז טו) "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת."
אַרְאֶנּוּ מַה שֶּׁלֹּא הֶרְאֵיתִי אֶל אָבוֹת,
שֶׁהֲרֵי נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁאֲנִי עָתִיד לַעֲשׁוֹת עִם הַבָּנִים, יוֹתֵר הֵם מִמָּה שֶׁעָשִׂיתִי לָאָבוֹת.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (תהלים קלו ד) "לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ."
וְאוֹמֵר: (תהלים עב יח-יט) "בָּרוּךְ יי אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ.
וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָם, וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת כֹּל הָאָרֶץ אָמֵן וְאָמֵן."

פרשה ט

על שמות טו, יב-טז
(שמות טו יב) "נָטִיתָ יְמִינְךָ" - מַגִּיד שֶׁכָּל הַנְּפָשׁוֹת בְּיַד הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא,

שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב יב י) "אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי",

ראו לקמן, 'משל לביצים הנתונות ביד אדם'. המשך הקיום של האדם תלוי ביד הקב"ה, וברירת המחדל היא אבדנו.

וְאוֹמֵר: (תהלים לא ו) "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי"

"תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ."

דרשה בזכות המצרים, שהודו בגדולת הקב"ה והצדיקו על עצמם את הדין. וראו גם לעיל בתחילת ויהי.

בְּאֵי זוֹ זְכוּת נִתְּנָה לָהֶם קְבוּרָה?
בִּזְכוּת שֶׁאָמְרוּ: (שמות ט כז) "יי הַצַּדִּיק!".
אָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: "אַתֶּם צִדַּקְתֶּם עֲלֵיכֶם אֶת הַדִּין,
אַף אֲנִי לֹא אֲקַפֵּחַ לָכֶם שְׁכַרְכֶם, וְאֶתֵּן לָכֶם מְקוֹם קְבוּרָה!"
שֶׁנֶּאֱמַר: "נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ."

"נָטִיתָ יְמִינְךָ, תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ."

הזכות לקבורה אינה מובנת מאליה, והיבשה אינה מסכימה לקבור את המצרים בגלל התקדים השלילי של קבורת הבל - עד שנשבע לה הקב"ה שלא תקולל על כך.

מַגִּיד שֶׁהַיָּם זוֹרְקָן לַיַּבָּשָׁה, וְהַיַּבָּשָׁה זוֹרְקָתַן לַיָּם.
אָמְרָה הַיַּבָּשָׁה: וּמָה, אִם בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא קִבַּלְתִּי אֶלָּא דַּם הֶבֶל, שֶׁהוּא יְחִידִי,
נֶאֱמַר לִי: (בראשית ד יא) "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה
אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ",
עַתָּה, אֵיךְ אוּכַל לְקַבֵּל דָּמָן שֶׁלָּאוֹכְלוֹסִין הַלָּלוּ?
עַד שֶׁנִּשְׁבַּע לָהּ הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵינִי מַעֲמִידֵךְ בַּדִּין,
שֶׁנֶּאֱמַר: "נָטִיתָ יְמִינְךָ, תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ."
וְאֵין יָמִין אֶלָּא שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה סב י) "נִשְׁבַּע יי בִּימִינוֹ".

דָּבָר אַחֵר: "נָטִיתָ יְמִינְךָ",
מַגִּיד הַכָּתוּב, כְּשֶׁהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹטֶה יָדוֹ, רְשָׁעִים כָּלִים מִן הָעוֹלָם,

שֶׁנֶּאֱמַר: (צפניה ב יג) "וְיֵט יָדוֹ עַל צָפוֹן, וִיאַבֵּד אֶת אַשּׁוּר,

כאן נטיית ידו של הקב"ה מכלה דווקא את הרשעים, בניגוד לדרשה הפותחת את הפרשה. אבל שימו לב שרשעים יש גם ביהודה.

וְיָשֵׂם אֶת נִינְוֵה לִשְׁמָמָה, צִיָּה כַּמִּדְבָּר."
וְאוֹמֵר: (יחזקאל כה טז) "לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יי: הִנְנִי נוֹטֶה יָדִי עַל פְּלִשְׁתִּים,
וְהִכְרַתִּי אֶת כְּרֵתִים, וְהַאֲבַדְתִּי אֶת שְׁאֵרִית חוֹף הַיָּם."
וְאוֹמֵר: (צפניה א ד) "וְנָטִיתִי יָדִי עַל יְהוּדָה".
וְאוֹמֵר: (יחזקאל כה יג) "וְנָטִתִי יָדִי עַל אֱדוֹם".

מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְבֵיצִים הַנְּתוּנוֹת בְּיַד אָדָם,

שֶׁאִם יַטֶּה יָדוֹ מְעַט, כֻּלָּן נוֹפְלוֹת וּמִשְׁתַּבְּרוֹת,

משל המסביר את האבדן הנגרם מהטיית ידו של הקב"ה: ברירת המחדל היא האבדן, והמשך החיים של האדם תלוי ברצונו הטוב של הקב"ה.

שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה לא ג) "וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל, וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא רוּחַ,
וַיי יַטֶּה יָדוֹ, וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר, וְיַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן."

(שמות טו יג) "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ", חֶסֶד עָשִׂיתָ לָנוּ, שֶׁלֹּא הָיָה בְיָדֵינוּ מַעֲשִׂים,

ראו דיון בשאלה האם היו לישראל זכויות לעיל פיסחא ה.

שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה סג ז) "חַסְדֵי יי אַזְכִּיר, תְּהִלֹּת יי כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ יי,
וְרַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו."

(תהלים פט ב) "חַסְדֵי יי עוֹלָם אָשִׁירָה, לְדֹר וָדֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי."

בהמשך לדרשה הקודמת, מרחיב את הדיבור בזכות החסד, ומשווה את יציאת מצרים לבריאת העולם, לא בזכות אלא בחסד.

וְהָעוֹלָם מִתְּחִלָּתוֹ לֹא נִבְנָה אֶלָּא בְחֶסֶד,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים פט ג) "כִּי אָמַרְתִּי, עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה, שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם."

"עַם זוּ גָּאָלְתָּ".

גזירה שוה 'עם זו' המתפרש ככינוי לעם ישראל.

לְפִי שֶׁכָּל הָעוֹלָם שֶׁלָּךְ, וְאֵין לָךְ עַם אֶלָּא יִשְׂרָאֵל,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה מג כא) "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ",
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (שיר השירים ו י) "שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת,
וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים, וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר.",
"שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת", אֵלּוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא,

"וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים", אֵלּוּ מִבֶּן עֶשְׁרִים שָׁנָה וּלְמַעְלָה,

הדרשה המקורית כנראה דרשה 'ששים הנה מלכות ושמנים פילגשים' וכו' – על אומות העולם, ו'אחת היא יונתי' על ישראל; ונסמכה לה דרשה של רבי, המשווה את משה לכל ישראל. הדרשה של רבי ערוכה בדומה לדרשות על 'פרו וישרצו', שילדו הנשים ששה בכרס אחת (ראו לדוגמא לעיל פסחא יב). התלמיד של רבי טען אף יותר ממנו, שמשה שקול לא רק כנגד ישראל אלא כנגד כל העולם כולו!
להשוואה בין משה לישראל ראו לעיל פרשה א.

"וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר", אֵלּוּ הַקְּטַנִּים שֶׁאֵין לָהֶם מִנְיָן.
אַף עַל פִּי כֵן, (שיר השירים ו ט) "אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי", זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנִּשְׁקָל כְּנֶגֶד הַכֹּל.
וּכְבַר הָיָה רַבִּי יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ, שֶׁיָּלְדָה אִשָּׁה בְמִצְרַיִם שִׁשִּׁים רִבּוֹא. שילדה יוכבד את משה, השקול כששים ריבוא.
נֶעֱנָה תַּלְמִיד אֶחָד מִלְּפָנָיו וְאָמַר לוֹ: "רַבִּי! מִי גָּדוֹל? הָעוֹלָם אוֹ הַצַּדִּיק?"
אָמַר לוֹ: "הַצַּדִּיק! לָמָּה? כְּשֶׁיָּלְדָה יוֹכֶבֶד אֶת מֹשֶׁה, הָיָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ."
וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁהָיָה מֹשֶׁה שָׁקוּל כְּנֶגֶד הַכֹּל?
שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר כו ד) "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יי אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל",
וְאוֹמֵר: (שמות טו א) "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל",
וְאוֹמֵר: (דברים לד י) "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה".

"נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ", בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁהֵם עֲתִידִין לְקַבֵּל.

שתי הצעות למילה 'עוז', ראו גם לעיל פרשה ג, שם המלכות היתה מלכות הקב"ה וכאן – מלכות בית דוד. במכילתא דרשב"י על הפסוק הנדון מופיע גם "אין עזי אלא תוקף".

וְאֵין "עָזְּךָ" אֶלָּא תּוֹרָה, שׁנֶּאֱמַר: (תהלים כט יא) "יי עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, יי יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם!"
וְאוֹמֵר: (תהלים צט ד) "וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב"

דָּבָר אַחֵר: "נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ", בִּזְכוּת מַלְכוּת בֵּית דָּוִד.
וְאֵין "עָזְּךָ" אֶלָּא מַלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים כא ב) "יי בְּעָזְּךָ יִשְׂמַח מֶלֶךְ, וּבִישׁוּעָתְךָ מַה יָּגֶל מְאֹד."
וְאוֹמֵר: (תהלים כח ח) "יי עֹז לָמוֹ, וּמָעוֹז יְשׁוּעוֹת מְשִׁיחוֹ הוּא!"
וְאוֹמֵר: (שמואל א ב י) "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ."

"אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ." בִּזְכוּת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהֵן עֲתִידִין לִבְנוֹת.

שלוש ההצעות בשלוש הדרשות האחרונות מבוססות על ההנחה שלא היו לישראל זכויות, והם נגאלו בזכות עתידם הצפוי, שבו יקבלו את התורה, יקימו את מלכות בית דוד ויבנו את המקדש; וראו לעיל ויהי ו, על הפסוק 'מימינם ומשמאלם'. ואכן איזכור המקדש בשירת הים הוא אנאכרוניזם לפי הפשט.

וְאֵין 'נָוֶה' אֶלָּא מִקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה י כד) "וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ."
וְאוֹמֵר: (ישעיה לג כ) "חֲזֵה צִיּוֹן קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ עֵינֶיךָ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלִַם נָוֶה שַׁאֲנָן
אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח וְכָל חֲבָלָיו בַּל יִנָּתֵקוּ."

(שמות טו יד) "שָׁמְעוּ עַמִּים, יִרְגָּזוּן". כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ הָאֻמּוֹת שֶׁאָבַד פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בַיָּם,

השוו לנוסח בפרשה ח לעיל: 'כששמעו שאבד פרעה ומצרים בים ובטלה מלכותם של מצרים ונעשו שפטים בע"ז שלהם כפרו כולם בע"ז שלהם' וכו'. כאן הם מתרגזים אבל אינם כופרים בע"ז.

וּמַלְכוּת הַמִּצְרִים בָּטְלָה, וְנֶעֱשׂוּ שְׁפָטִים בָּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶן,
הִתְחִילוּ מִתְרַגְּזִין. לְכָךְ נֶאֱמַר: (שמות טו יד) "שָׁמְעוּ עַמִּים, יִרְגָּזוּן".

דָּבָר אַחֵר: "שָׁמְעוּ עַמִּים, יִרְגָּזוּן",

הכעס של האומות הוא לא בגלל אינטרס שלהן אלא מתוך צרות עין בלבד, והוא מכונה 'כעס שאין בו רצון.'

כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ הָאֻמּוֹת שֶׁהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהַּ קַרְנָן שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל, וּמַכְנִיסָן לָאָרֶץ, הִתְחִילוּ מִתְרַגְּזִין.
אָמַר לָהֶם הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: שׁוֹטִים שֶׁבָּעוֹלָם! כַּמָּה מְלָכִים מָלְכוּ מִכֶּם, וְלֹא כַּעֲסוּ יִשְׂרָאֵל,
שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית לו לד) "וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם",
וְכַמָּה שִׁלְטוֹנוֹת שָׁלְטוּ מִכֶּם, וְלֹא כַּעֲסוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַלּוּף לוֹטָן, אַלּוּף שׁוֹבָל",
וְעַכְשָׁו אַתֶּם כּוֹעֲסִים!
אַף אֲנִי אֶתֵּן לָכֶם כַּעַס שֶׁאֵין בּוֹ רָצוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים צט א) "יי מָלָךְ, יִרְגְּזוּ עַמִּים".

"חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת." כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ יוֹשְׁבֵי פְּלֶשֶׁת, שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לָאָרֶץ,

אָמְרוּ: "עַכְשָׁו הֵן בָּאִין לְעוֹרֵר עֵדוּתָן שֶׁלִּבְנֵי אֶפְרַיִם!"

בפס' כא נאמר שם 'והרגום אנשי גת הנולדים בארץ' - הם הפלשתים.

שֶׁנֶּאֱמַר: (דברי הימים א ז כ) "וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ, וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ."
וְאוֹמֵר: (תהלים עח ט) "בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת".
מִפְּנֵי מָה? (תהלים עח י) עַל אֲשֶׁר "לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים, וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת."
עַל שֶׁעָבְרוּ עַל הַקֵּץ וְעַל הַשְּׁבוּעָה.

דָּבָר אַחֵר: אָמְרוּ: "אֵין לָהֶם דֶּרֶךְ בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא עָלֵינוּ,

חשש שוא של הפלישתים, שמא יבואו ישראל לארץ דרך ארץ פלשתים וילחמו בהם לפני שיגיעו לארץ.

וְעַכְשָׁו הֵם בָּאִים וּבוֹזְזִים אֶת נְכָסֵינוּ, וּמַחְרִיבִים אֶת אַרְצֵנוּ!"

(שמות טו טו) "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם". אִם תֹּאמַר שֶׁהֵם בָּאִים לִירַשׁ אֶת אַרְצָם,
וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (דברים ב ד-ה) "וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר: אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו,

הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר, וְיִירְאוּ מִכֶּם, וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד. אַל תִּתְגָּרוּ בָם!"

גם האדומיים חששו חשש שוא מישראל, המכונה 'אנינות'.

.

הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם"?
מִפְּנֵי אֲנִינוּת.

דָּבָר אַחֵר: אָמְרוּ: "עַכְשָׁו הֵם בָּאִים לְעוֹרֵר מְרִיבָה שֶׁשָּׂטַם אָבִינוּ לַאֲבִיהֶם,

בני אדום חששו גם מהחייאת האיבה הישנה בין עשו ליעקב.

שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית כז מא) "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב".

"אֵילֵי מוֹאָב, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד". אִם תֹּאמַר שֶׁהֵם בָּאִים לִירַשׁ אֶת אַרְצָם,

גם החשש של המואבים היה חשש שוא, וראו גם במדבר כב ב.

וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (דברים ב ט) "וַיֹּאמֶר יי אֵלַי: אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה,
כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה, כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה."
וְאוֹמֵר: (דברים ב יט) "וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן".
הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר: "אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד"?
מִפְּנֵי אֲנִינוּת.

דָּבָר אַחֵר: אָמְרוּ: "עַכְשָׁו הֵם בָּאִים לְעוֹרֵר מְרִיבָה שֶׁבֵּין אָבִינוּ לַאֲבִיהֶם,

אנשי מואב חששו גם מהחיאת האיבה בין רועי אברם לרועי לוט, שהם מיורשיו.

שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית יג ז) "וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט,
וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ."

"נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן." כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ יוֹשְׁבֵי כְנַעַן,

בניגוד לפלשתים, לאדומיים ולמואבים, החשש של הכנעניים מוצדק לחלוטין, והוא ממוגג את ליבם ואותם עצמם.

שֶׁאָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: (דברים כ טז-יז) "רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה,
אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם",
אָמְרוּ: "אֵלּוּ וָאֵלּוּ לֹא הָיוּ מִתְיָרְאִין אֶלָּא מִפְּנֵי מָמוֹנָם וּמִפְּנֵי נִכְסֵיהֶם,
אֲבָל עָלֵינוּ אֵינָן בָּאִין אֶלָּא לְכַלּוֹתֵנוּ וְלִירַשׁ אֶת אַרְצֵנוּ!"
הִתְחִילוּ לְהִמֵּס, שֶׁנֶּאֱמַר "נָמֹגוּ",
וְאֵין נְמִיגָה אֶלָּא מְסִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים עה ד) "נְמֹגִים אֶרֶץ וְכָל יֹשְׁבֶיהָ"
וְאוֹמֵר: (יחזקאל כא כ) "לְמַעַן לָמוּג לֵב".

(שמות טו טז) "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד".

האימה והפחד של האמוריים מוצדקים כמו של הכנעניים, וגורמים לאותה תוצאה. ציטוט של רחב מוכיח את החרדה כפשט.

"אֵימָתָה", עַל רְחוֹקִים, "וָפַחַד", עַל קְרוֹבִים.
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: (יהושע ה א) "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי
אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה, וְכָל מַלְכֵי הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר עַל הַיָּם אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יי אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן
מִפְּנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עָבְרָם, וַיִּמַּס לְבָבָם, וְלֹא הָיָה בָם עוֹד רוּחַ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."
וְכֵן רָחָב אוֹמֶרֶת לִשְלוּחֵי יְהוֹשֻׁעַ: (יהושע ב י) "כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יי אֶת מֵי יַם סוּף
מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, לְסִיחֹן וּלְעוֹג,
אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם. וַנִּשְׁמַע, וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ".

"בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן". כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם,

לפי הדרשה מלחמת עמלק היא שריד ממלחמה גדולה בהרבה שהיתה צפויה אלמלא התפלל משה.

כָּנַס עֲמָלֵק אֶת כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וּבָא וְנִלְחַם עִם יִשְׂרָאֵל.
נִתְפַּלַּל מֹשֶׁה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְדָמְמוּ כֻלָּן כָּאֶבֶן.
לְכָךְ נֶאֱמַר: "בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן".

דָּבָר אַחֵר: "בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן". כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ מְרַגְּלִים לָאָרֶץ,

כָּל מִי שֶׁהָיָה אוֹמֵר "אֵלּוּ מְרַגְּלֵי יִשְׂרָאֵל!" הָיָה דּוֹמֵם כָּאֶבֶן.

זרועו של הקב"ה הגנה על המרגלים מזיהוי ומחשיפה.

דָּבָר אַחֵר: "בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ". כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן,

נִתְקַבְּצוּ כָּל מַלְכֵי כְּנַעַן, וּבָאוּ וְנִלְחֲמוּ עִם יִשְׂרָאֵל,

כאן מועברת התפילה וההדממה כאבן מימי משה לימי יהושע, ומאפשרות דרשנית לסיפור פשט.

שֶׁנֶּאֱמַר: (יהושע יא א-ה) "וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר,
וַיִּשְׁלַח אֶל יוֹבָב מֶלֶךְ מָדוֹן, וְאֶל מֶלֶךְ שִׁמְרוֹן, וְאֶל מֶלֶךְ אַכְשָׁף.
וְאֶל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מִצְּפוֹן בָּהָר וּבָעֲרָבָה נֶגֶב כִּנְרוֹת
וּבַשְּׁפֵלָה וּבְנָפוֹת דּוֹר מִיָּם וַיֵּצְאוּ הֵם וְכָל מַחֲנֵיהֶם עִמָּם,
עַם רָב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב, וְסוּס וָרֶכֶב רַב מְאֹד.
וַיִּוָּעֲדוּ כֹּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה".
וְאוֹמֵר: (יהושע ט ב) "וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו, לְהִלָּחֵם עִם יְהוֹשֻׁעַ וְעִם יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד."
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, הִתְפַּלֵּל יְהוֹשֻׁעַ, וְדָמְמוּ כֻלָּן כָּאֶבֶן. לְכָךְ נֶאֱמַר "יִדְּמוּ כָּאָבֶן".

"עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ, יי", עַד יַעֲבֹר אֶת הַיָּם, עַד יַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן,

שלושה גופי מים שעברו ישראל בחרבה. ים סוף והירדן מפורשים, ונחלי ארנון נלמדים בדרשה משירת הבאר, שההרים נצמדו זה לזה והרגו את האורבים לישראל.
נראה שבמקור היו שתי דרשות נפרדות, המבוססות על הכפילות 'עד יעבור': האחת 'עד יעבור את הים, עד יעבור את הירדן', והשניה 'עד יעבור את הירדן עד יעבור נחלי ארנון', ושתי הדרשות התמזגו לפנינו.

עַד יַעֲבֹר נַחֲלֵי אַרְנוֹן.

"עַם זוּ קָנִיתָ." לְפִי שֶׁכָּל הָעוֹלָם שֶׁלָּךְ,

ראו לעיל בתחילת הפרשה. בדרשה על 'עם זו גאלת'.

וְאֵין לָךְ עַם אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה מג כא) "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי".

אַרְבָּעָה נִקְרְאוּ קִנְיָן יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ קִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות טו טז) "עַם זוּ קָנִיתָ."

שָׁמַיִם וָאָרֶץ נִקְרְאוּ קִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית יד כב) "קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ."

דרשת סיום, והשוו ללשון הדרשה בסוף פרשה ז; וראו גם ספרי דברים שט.

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִקְרָא קִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים עח נד) "הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ."
הַתּוֹרָה נִקְרֵאת קִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי ח כב) "יי קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ".
יָבֹאוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ קִנְיָן, לָאָרֶץ שֶׁנִּקְרֵאת קִנְיָן,
וְיִבְנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנִּקְרָא קִנְיָן, בִּזְכוּתָהּ שֶׁלַּתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת קִנְיָן!
לְכָךְ נֶאֱמַר "עַם זוּ קָנִיתָ."

פרשה י

על שמות טו, יז-כא

(שמות טו יז) "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ". נִתְנַבְּאוּ אָבוֹת דור יוצאי מצרים וְלֹא יָדְעוּ מָה נִתְנַבְּאוּ

השוו לעיל פרשה ז, על הפסוק 'אמר אויב': שם פרעה הוא שהתנבא ולא ידע מה שהתנבא. בשני המקרים מדובר בנבואת פורענות למתנבא.

'תְּבִאֶנּוּ וְתִטָּעֶנּוּ' אֵין כְּתִיב כָּן, אֶלָּא "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ".
אָמְרוּ: הַבָּנִים נִכְנָסִין וְלֹא הָאָבוֹת.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (שיר השירים א י) "אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים,
צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן, וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים."
אָמְרוּ: גְּדָיִים נִכְנָסִין וְלֹא תְּיָשִׁים.

דָּבָר אַחֵר: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ", כְּכֶרֶם זֶה, שֶׁהוּא נָטוּעַ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת,

השירה נדרשת על אחרית הימים לפי יחזקאל, המתאר את נחלות השבטים בסכמתיות, ככרם.

שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל מח א-ז) "מִפְּאַת קָדִים עַד פְּאַת יָמָּה, יְהוּדָה אֶחָד." "דָּן אֶחָד", "נַפְתָּלִי אֶחָד"...

דָּבָר אַחֵר: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ", נְטִיעָה שֶׁאֵין בָּהּ נְתִישָׁה,

גם כאן דורשים בגזירה שווה נטיעה-נטיעה על חזון אחרית הימים של ירמיה ועמוס.

שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה כד ו) "וּבְנִיתִים וְלֹא אֶהֱרֹס, וּנְטַעְתִּים וְלֹא אֶתּוֹשׁ."
(עמוס ט טו) "וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם, וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד".

"בְּהַר נַחֲלָתְךָ", בָּהָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ בּוֹ,

הר נחלתך הוא בנחלת ישראל. כאן הוא הר הבית, ובדרשות הקודמות הוא ארץ ישראל כולה.

שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל כ מ) "כִּי בְהַר קָדְשִׁי, בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל".

אַרְבָּעָה נִקְרְאוּ נַחֲלָה: בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִקְרָא נַחֲלָה, שֶׁנֶּאֱמַר "בְּהַר נַחֲלָתְךָ".

ראו מקבילה סגנונית לעיל בסוף פרשה ז ובסוף פרשה ט.

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נִקְרֵאת נַחֲלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כה יט) "בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה".
וְכֵן הַתּוֹרָה נִקְרֵאת נַחֲלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר כא יט) "וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל".
וְכֵן יִשְׂרָאֵל קְרוּיִין נַחֲלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (יואל ד ב) "עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל".
אָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבֹאוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ נַחֲלָה, לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרֵאת נַחֲלָה,
וְיִבְנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנִּקְרָא נַחֲלָה, בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת נַחֲלָה,
לְכָךְ נֶאֱמַר "בְּהַר נַחֲלָתְךָ".

"מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ". זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים, שֶׁכִּסֵּא שֶׁלְּמַטָּה הוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד כִּסֵּא שֶׁלְּמַעְלָה.

וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (תהלים יא ד) "יי בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, יי בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ".

כסאו של הקב"ה, שעליו הוא יושב הוא בשמים, אבל יש לו זיקה גם למקדש שבארץ; וראו בהמשך תפילת שלמה, מלכים א ח ל: 'ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים'. דורש מכון-מכוון.

וְאוֹמֵר: (מלכים א ח יג) "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים."

"פָּעַלְתָּ יי". חָבִיב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם,

בדרשה זו ובזו שלאחריה חוזרים שני מוטיבים: הקב"ה עמל בעצמו על בניית המקדש, יותר משעמל על בריאת העולם; והגויים שהחריבו את המקדש ייענשו בעונש קשה מידו. כאן דורש 'פעלת' ובדרשה הבאה דורש 'ידיך'.

שֶׁכְּשֶׁבָּרָא הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, לֹא בְרָאוֹ אֶלָּא בְּמַאֲמָר,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים לג ו) "בִּדְבַר יי שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ".
כְּשֶׁבָּא לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, כִּבְיָכֹל פְּעֻלָּה לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר "פָּעַלְתָּ יי".
אוֹי לָהֶם לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם! מָה הֵן שׁוֹמְעִין בְּאָזְנֵיהֶם!
שֶׁהֲרֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁקָּרוּי פְּעֻלָּה לְפָנָיו, עָמְדוּ וְהֶחֱרִיבוּהוּ,
וְהֵם אָמְרוּ: (תהלים קלז ז) "עָרוּ, עָרוּ! עַד הַיְסוֹד בָּהּ!"
לְעִנְיַן כֵּן, מַהוּ אוֹמֵר? (ירמיה כה ל) "יי מִמָּרוֹם יִשְׁאָג, וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ,
שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ".

"מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ." חָבִיב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לִפְנֵי הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא,
שֶׁכְּשֶׁבָּרָא הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, לֹא בְרָאוֹ אֶלָּא בְּיָדוֹ אַחַת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה מח יג) "אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ".
וּכְשֶׁבָּא לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כִּבְיָכֹל בִּשְׁתֵּי יָדָיו, שֶׁנֶּאֱמַר "מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ."
אֵימָתַי תִּבְנֶהוּ בִּשְׁתֵּי יָדֶיךָ? מָשָׁל לְלֶסְטִים שֶׁנִּכְנְסוּ לַפַּלְטְרִין praetorium: ארמון שֶׁלַּמֶּלֶךְ
בָּזְזוּ נְכָסָיו, וְהָרְגוּ פָמִילְיָה familia: בני ביתו שֶׁלַּמֶּלֶךְ, וְהֶחֱרִיבוּ פַּלְטְרִין שֶׁלַּמֶּלֶךְ.
לְאַחַר זְמַן, יָשַׁב הַמֶּלֶךְ עֲלֵיהֶם בַּדִּין. תָּפַשׂ מֵהֶם, הָרַג מֵהֶם, צָלַב מֵהֶן,
וְיָשַׁב בַּפַּלְטְרִין שֶׁלּוֹ, וְאַחַר כָּךְ נִתְוַדְּעָה מַלְכוּתוֹ בָּעוֹלָם.
לְכָךְ נֶאֱמַר: "מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ."

(שמות טו יח) "יי יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד." רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר:

ר' יוסי הגלילי דורש את לשון העתיד לגנאי, כביכול התנבאו ישראל ולא ידעו מה נתנבאו, כמו בתחילת הפרשה.
סוף הדרשה קטוע, ונראה שמדובר בתפילה המדגישה את ההבדל בין ישראל למצרים.

אִלּוּ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם 'יי מֶלֶךְ לְעוֹלָם וָעֵד',
לֹא הָיְתָה אֻמָּה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן לְעוֹלָם. אֶלָּא אָמְרוּ "יי יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֵד", לֶעָתִיד לָבֹא.
אֲבָל עַכְשָׁו, עַל עַמְּךָ, "בצֹאן מַרְעִיתֶךָ", (תהלים עד א)
"זֶרַע אַבְרָהָם אֹהַבְךָ", (דברי הימים ב כ ז)
בְּנֵי יְחִידְךָ יִצְחָק, עֲדַת יַעֲקֹב בִּנְךָ בְכֹרְךָ, גֶּפֶן שֶׁהִסַּעְתָּהּ מִמִּצְרַיִם,
"וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ". (תהלים פ טז)

"יי יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד."

דרשה אופטימית יותר מזו של ר' יוסי הגלילי: מלכות הקב"ה ניכרת בקריעת ים סוף.

מִפְּנֵי מָה? (שמות טו יט) "כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם,
וַיָּשֶׁב יי עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם."

(שמות טו כ) "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה". וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁנְּבִיאָה הָיְתָה מִרְיָם?

השוו בבלי סוטה יב ב – נוסחה מלאה יותר של הדרשה.
הנוסחה 'שמושיע את ישראל מיד מצרים' רומזת לשמות יד ל.
כאן דורשים את המילים 'ותתצב', 'מרחוק', 'לדעה', 'יעשה' – ארבעתן גם יחד על נבואת מרים.
לעניין הקשר בין יציבה לנבואה ראו גם לעיל ויהי ב, על הפסוק 'התיצבו וראו'.

אֶלָּא שֶׁאָמְרָה לְאָבִיהָ: "סוֹפָךְ אַתָּה מוֹלִיד בֶּן, שֶׁמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם."
מִיָּד, (שמות ב א-ג) "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי.
וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ".
נָזַף בָּהּ אָבִיהָ, אָמַר לָהּ: "בִּתִּי! הֵיכָן נְבוּאָתִיךְ?"
וְעוֹדָהּ מַחְזֶקֶת בִּנְבוּאָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ב ד) "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק, לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ."
וְאֵין 'יְצִיבָה' אֶלָּא נְבוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (עמוס ט א) "רָאִיתִי אֶת אֲדֹנָי נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ".
וְאוֹמֵר: (שמואל א ג י) "וַיָּבֹא יי וַיִּתְיַצַּב". וְאוֹמֵר: (דברים לא יד) "וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה:
הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת, קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ, וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וַאֲצַוֶּנּוּ.
וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ, וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד."
(שמות ב ד) "מֵרָחֹק". אֵין 'מֵרָחוֹק' בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה לא ב) "מֵרָחוֹק יי נִרְאָה לִי"
(שמות ב ד) "לְדֵעָה". אֵין 'דֵּעָה' אֶלָּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה יא ט) "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי,
כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יי, כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים."
וְאוֹמֵר: (חבקוק ב יד) "כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת כְּבוֹד יי, כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל יָם."
(שמות ב ד) "מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ." אֵין 'עֲשִׂיָּה' אֶלָּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (עמוס ג ז) "כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יי דָּבָר, כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים."

"אֲחוֹת אַהֲרֹן", וְלֹא אֲחוֹת מֹשֶׁה? וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "אֲחוֹת אַהֲרֹן"?

מרים מכונה 'אחות אהרון' כי הוא שבקש ממשה לרפא אותה מהצרעת, ראו במדבר יב יא.
שמעון ולוי מכונים 'אחי דינה' כי יצאו למלחמה נגד שכם כדי להציל אותה, ראו בראשית לד כה.
לפי הדרשה כזבי היא בתו של יתרו ואחותה של ציפורה; אבל היא מכונה 'אחותם' של כל המדיינים, כי שילמה על לאומיותה בחייה.
לעניין "שנתן נפשו... נקראת על שמו" השוו לעיל פרשה א: סוף המסכתא קשור לתחילתה.

אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתַן אַהֲרֹן נַפְשׁוֹ עַל אֲחוֹתוֹ, נִקְרֵאת אֲחוֹתוֹ עַל שְׁמוֹ.
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר: (בראשית לד כה) "וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה".
וַהֲלֹא אֲחוֹת כָּל הַשְּׁבָטִים הָיְתָה! מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "אֲחֵי דִינָה"?
אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתְנוּ נַפְשָׁם עָלֶיהָ, נִקְרֵאת אֲחוֹתָם עַל שְׁמָם.
וְכֵן: (במדבר כה יח) "כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם".
וְכִי אֲחוֹתָם הָיְתָה? וַהֲלֹא בַּת רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב הָיְתָה!
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ב טז) "וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת". וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "אֲחֹתָם"?
אֶלָּא עַל שֶׁנָּתְנָה נַפְשָׁהּ עַל אֻמָּתָהּ, נִקְרֵאת אֻמָּתָהּ עַל שְׁמָהּ.

"אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ". וְכִי מְנַיִן הָיוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל תֻּפִּים וּמְחוֹלוֹת בַּמִּדְבָּר?
אֶלָּא הַצַּדִּיקִים הָיוּ מֻבְטָחִים וְיוֹדְעִים, שֶׁהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם נִסִּים וּגְבוּרוֹת,
עֵת שֶׁיּוֹצְאִין מִמִּצְרַיִם, וְהִתְקִינוּ והכינו לָהֶם תֻּפִּים וּמְחוֹלוֹת.

(שמות טו כא) "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם: שִׁירוּ לַיי, כִּי גָאֹה גָּאָה! סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם!"

שירת מרים לנשים היתה כמראה לשירת משה לגברים, שהרי היא חוזרת על אותן המילים.
ניתן היה להוסיף ולהציג את שירתה כמקור לשירת משה, כי כאן לא נאמר 'ותען מרים ובנות ישראל', אבל הדרשה אינה מרחיקה לכת עד כדי כך.

מַגִּיד הַכָּתוּב, כַּשֵּׁם שֶׁאָמַר מֹשֶׁה שִׁירָה לָאֲנָשִׁים, כָּךְ אָמְרָה מִרְיָם שִׁירָה לַנָּשִׁים,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם: שִׁירוּ לַיי, כִּי גָאֹה גָּאָה! סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם!"

חַסְלַת שִׁירָתָא.