ביאור:משנה נידה פרק ו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת נידה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת נידה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

---

התבגרות פיזיולוגית

חטיבה I: סימני ההתבגרות של הנערה

(א) בָּא סִימָן הַתַּחְתּוֹן עַד שֶׁלֹּא בָא הָעֶלְיוֹן - אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת.

סימן התחתון – שתי שערות. סימן העליון – התפתחות השדיים, וראו הגדרה לעיל ה, ח.

היישום של בדיקת הסימנים הוא לעניין החליצה והיבום, וראו תוספתא יבמות ו, י, כר' מאיר, והיא מכונה גם "הגעה לפרקה".

המשנה טוענת שלמעשה אין הסימן העליון מופיע לפני הסימן התחתון, ובכך מייתרת את בדיקת הסימן העליון. והשוו תוספתא ו, ו.

בָּא הָעֶלְיוֹן עַד שֶׁלֹּא בָא הַתַּחְתּוֹן - אַף עַל פִּי שֶׁאֵי אֶפְשָׁר,

רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת.

מִפְּנֵי שֶׁאָמָרוּ: אֶפְשָׁר לַתַּחְתּוֹן לָבֹא עַד שֶׁלֹּא בָא הָעֶלְיוֹן,

אֲבָל אֵיפְשָׁר  אי אפשר לָעֶלְיוֹן לָבֹא עַד שֶׁלֹּא יָבֹא הַתַּחְתּוֹן.

חטיבה II: תנאים הכרחיים ולא מספיקים

(ב) כַּיּוֹצֵא בוֹ: כָּל כְּלִי חֶרֶשׂ מַכְנִיס - וּמוֹצִיא,

כשם שאם הופיע הסימן העליון - הופיע התחתון, אבל יתכן שהופיע התחתון ולא העליון - כך כלי חרס שמכניס – מוציא, אבל יתכן שהוא מוציא ואינו מכניס; וכך איבר שיש בו ציפורן – יש בו עצם, אבל יתכן שיש בו עצם ולא ציפורן, וכו'.

המשנה מונה שורת קשרים מסוג זה. וראו קשרים נוספים כאלה בתוספתא ו, ז.

לגבי כלי חרס ראו כלים ג, א: כלי שיש בו נקב שמאפשר לנוזלים להכנס אליו הוא טהור, אבל אם הם רק יוצאים הוא טמא.

לגבי האיברים ראו אהלות א, ז: הציפורן מטמאת גם באהל, ואילו העצם בלי הציפורן מטמאת רק במגע ובמשא.

וְיֵשׁ שֶׁהוּא מוֹצִיא וְאֵינוּ מַכְנִיס.

כָּל אֵבֶר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ צִפֹּרֶן - יֶשׁ בּוֹ עֶצֶם,

וְיֵשׁ שֶׁיֶּשׁ בּוֹ עֶצֶם, וְאֵין בּוֹ צִפֹּרֶן.

(ג) כָּל הַמִּטַּמֵּא מִדְרָס - מִטַּמֵּא טְמֵא מֵת,

ראו כלים פרק כ. טומאת מת חלה על כל כלי, ואילו טומאת מדרס – רק על כלים המיועדים לישיבה, לשכיבה או למרכב.

וְיֵשׁ שֶׁהוּא מִטַּמֵּא טְמֵא מֵת, וְאֵינוּ מִטַּמֵּא מִדְרָס.

(ד) כָּל הָרָאוּי לָדוֹן דִּינֵי נְפָשׁוֹת - רָאוּי לָדוֹן דִּינֵי מָמוֹנוֹת,

ראו סנהדרין ד, ב: גר וממזר כשרים לדון דיני ממונות ולא דיני נפשות.

וראו סנהדרין ג, ג, שם מנויים הפסולים להעיד. מי שאינו פסול אך אינו בקי אינו יכול לדון, אבל יכול להעיד.

וְיֵשׁ שֶׁהוּא רָאוּי לָדוֹן דִּינֵי מָמוֹנוֹת - וְאֵין רָאוּי לָדוֹן דִּינֵי נְפָשׁוֹת.

כָּל הַכָּשֵׁר לָדִין - כָּשֵׁר לְהָעִיד,

וְיֵשׁ שֶׁהוּא כָשֵׁר לְהָעִיד, וְאֵינוּ כָשֵׁר לָדִין.

(ה) כָּל שֶׁהוּא חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת - מִטַּמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין,

אוכל שאין גידולו מהארץ אינו חייב במעשרות אבל מיטמא טומאת אוכלין, וראו מעשרות א, א.

וְיֵשׁ שֶׁמִּטַּמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין, וְאֵינוּ חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת.

(ו) כָּל שֶׁהוּא חַיָּב בַּפֵּאָה - חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת,

אם אינו מכניסו לקיום אינו חייב בפאה למרות שחייב במעשרות, ראו פאה א, ד., והשוו למעשרות א, א.

וְיֵשׁ שֶׁהוּא חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת, וְאֵינוּ חַיָּב בַּפֵּאָה.

(ז) כָּל שֶׁהוּא חַיָּב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז - חַיָּב בַּמַּתָּנוֹת,

ראשית הגז חל רק על רחלות (ראו חולין יא, א,) ואילו המתנות חלות על כל בהמה (ראו חולין י, א.)

וְיֵשׁ שֶׁהוּא חַיָּב בַּמַּתָּנוֹת, וְאֵינוּ חַיָּב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז.

(ח) כָּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ בֵעוּר - יֵשׁ לוֹ שְׁבִיעִית,

ראו שביעית ז, ב, שפרי שביעית שאינו כלה לחיה שבשדה אין לו ביעור.

וְיֵשׁ שֶׁיֶּשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וְאֵין לוֹ בֵעוּר.

(ט) כָּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת - יֵשׁ לוֹ סְנַפִּיר,

ראו חולין ג, ז, שאם יש קשקשת אין צורך לחפש סנפיר.

לחזיר ולג'ירפה יש טלפיים ואין קרניים.

וְיֵשׁ שֶׁיֶּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְאֵין לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת.

כָּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ קְרָנַיִם - יֵשׁ לוֹ טְלָפַיִם,

וְיֵשׁ שֶׁיֶּשׁ לוֹ טְלָפַיִם וְאֵין לוֹ קְרָנַיִם.

(י) כָּל הַטָּעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו - טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו,

ראו ברכות ו, ח: לדעת ת"ק אין מברכים אחרי שתיית מים אלא רק לפניה.

וְיֵשׁ שֶׁהוּא טָעוּן לְפָנָיו, וְאֵינוּ טָעוּן לְאַחֲרָיו.

חטיבה III: השלכות הלכתיות להתבגרות הנער והנערה

(יא) תִּינוֹקֶת שֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת - חַיֶּבֶת בְּכָל הַמִּצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, וְחוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת.

אחרי ההתבגרות המינית השלימו בדרך כלל הנער והנערה את תהליך ההתבגרות שלהם, אבל ההתחייבות במצוות אינה בבת אחת אלא בהדרגה, וראו תוספתא חגיגה א, ב-ג: גם לאחר הבאת שתי שערות אינו נעשה שליח ציבור עד שיתמלא זקנו.

לגבי בן סורר ומורה ראו סנהדרין ח, א. הוא פטור גם אם הקיף הזקן התחתון שלו.

לגבי מיאון של מי שהישיאוה אימה או אחיה ראו יבמות יג, א-ב: ר' יהודה מאפשר לה למאן עד שירבה השיער השחור באיזור הערווה על פני הלבן. וראו מחלוקת זו ודעת בן שלקית גם בתוספתא ו, ד.

וְכֵן תִּינוֹק שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת - חַיָּב בְּכָל הַמִּצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה.

וְרָאוּי לִהְיוֹת בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת - עַד שֶׁיַּקִּיף זָקָן

הַתַּחְתּוֹן, לֹא אֶת הָעֶלְיוֹן, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה.

תִּינוֹקֶת שֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, אֵינָה יְכוּלָה לְמָאֵן.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּרְבֶּה הַשָּׁחוֹר.

(יב) שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּפָּרָה, וּבַנְּגָעִים - הֵן אֲמוּרוֹת בְּכָל מָקוֹם.

וְכַמָּה הוּא שֵׁעוּרָן? אורכן - כְּדֵי לָכוֹף רֹאשָׁן לְעִקָּרָן, דִּבְרֵי רְבִּי יִשְׁמָעֵאל.

רְבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כְּדֵי לִקְרֹץ בְּצִפֹּרֶן.

רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיְּהוּ נִטָּלוֹת בַּזּוֹג. במספריים

חטיבה IV: הנחות מתקנות המונעות זיבה

(יג) הָרוֹאָה כֶתֶם - הֲרֵי זוֹ מְקֻלְקֶלֶת, וְחוֹשֶׁשֶׁת מִשֵּׁם זוֹב, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.

ר' מאיר חושש שמא הכתם נוצר באחד הימים הקודמים, ולכן מטמא את הרואה כתם לא רק כנידה אלא כזבה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין בַּכְּתָמִין מִשֵּׁם זוֹב.

(יד) הָרוֹאָה יוֹם אֶחָד עָשָׂר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת,

פורמאלית אמורה ראיה כזו לטמא את האשה כזבה, או לפחות כספק זבה, אבל המשנה טוענת שראיה כזו היא כנראה תוצאה של טעות בספירה, ואינה מחייבת את הרואה כזבה. מעדיפים להניח שהאשה טועה מאשר לטמא אותה, וכך מתקנים אותה על חשבון האמינות שלה.

ר' יהושע מעיר שאפילו נשים פיקחות, שאחראיות לתקן את השוטות (ראו לעיל ב, א) - אינן אמינות.

וראו ערכין ב, א, "אין פתח בטועה".

תְּחִלַּת נִדָּה וְסוֹף נִדָּה, תְּחִלַּת זִיבָה וְסוֹף זִיבָה.

יוֹם אַרְבָּעִים לַזָּכָר, וְיוֹם שְׁמוֹנִים לַנְּקֵבָה בֵין הַשְּׁמָשׁוֹת,

לְכֻלָּם - הֲרֵי אֵלּוּ טוֹעוֹת.

אָמַר רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ: עַד שֶׁאַתֶּם מְתַקְּנִים אֶת הַשּׁוֹטוֹת - בֹּאוּ וְתַקְּנוּ אֶת הַפִּקְחוֹת!