ביאור:תוספתא/מעשר שני/ד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
תוספתא מסכת מעשר שני פרק רביעי
עריכהתוספת החומש לפודה
עריכההפודה מעשר שני שלו - הרי זה חייב בחומש
אחד הכונס מתוך שלו, ואחד הלוקח מן הכותי ומן הנכרי פירות טבלים
אחד שירש, ואחד שניתן לו במתנה - ה"ז חייב בחומש
כיצד חייב בחומש? - הפודה בסלע נותן חמישה דינרין
ר"א ב"ר שמעון אומר: הפודה בשקל נותן חומשה שלמעלה
הפודה במעשר, אם רצה לדקדק - ידקדק
כיצד? - חלל על הסלע ונמצאת רעה, על הטריסית מטבע בת שלושה איסרי נחושת ונמצאת רעה – יחליף. מותר להחליף
מערימין על מעשר שני, לפוטרו מן החומש
ראו משנה ד, ד. כנראה שבפועל היו משתמשים בשיטה הזאת גם בעזרת אנשים אחרים, שאינם קשורים לבעל הפירות, ואז היו ביניהם רמאים, שהיו לוקחים את הכסף ולא פודים בו את המעשר. ריב"ק מציע הערמה אחרת, אבל היא מחייבת הקנייה של כל הפירות הטבולים לבן או לעבד וכו', ע"י הגבהה או ע"י השכרת מקומם. וראו גם משנה ד, ה. |
כיצד? - אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים, לעבדו לשפחתו העברים
"הילך מעות אלו, ופדה בהן את מעשר זה", אבל לא יאמר לו "פדה לי בהן את מעשר זה".
אמר רבי יהושע בן קרחה: בראשונה היו נוהגין כך,
משרבו הרמאין, אומר אדם לחבירו "הרי הפירות האלו נתונין לך במתנה"
וחוזר ואומר לו "הרי הן מחוללין על מעות שיש לי בבית."
ובלבד שלא יאמר לו "הרי הן מחוללין על מעות שיש לי בתוך הכיס"
עד שיזכה בעל הבית לתוך ידו או עד שישכור לו את מקומו.
מפקיד אדם מעשר שני שלו אצל חבר, ושל דמאי אצל עם הארץ
מדובר בהפקדה אחרי החורבן, שהיו מפקידים כספי מעשר לטווח ארוך אצל חבר המקפיד על מעשרות. וראו קהלת ב יח. |
חזרו לומר: אפילו חבר אין מפקידין אצלו, שאין אתה יודע מי עומד אחריו. מי יירש אותו לאחר מותו
נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש
חכמים חוששים שלא ישלם את החומש ולכן אוסרים עליו לאכול מייד. רבי מיקל בשבת משום עונג שבת. |
ר"א אומר יאכל, וחכ"א לא יאכל
אמר רבי: נראין דברי רבי אליעזר בשבת, ודברי חכמים בחול.
מי שלא קרא שם לתרומת מעשר של דמאי, ר"א אומר: יאכל, וחכ"א: לא יאכל
לדברי ר' אליעזר ראו דמאי ד, ג. לדברי ר' יוסי ראו משנה ד, ז. ר' יוסי לשיטתו שם, שהתרומה התקדשה גם בלי קריאת שם. |
אמר רבי יוסי: נראין דברי רבי אליעזר בשבת, ודברי חכמים בחול.
שני אחין, ושני שותפין, אב ובנו - פודין זה לזה מעשר שני, ונותנין זה לזה מעשר עני
ר' יהודה מעדיף לתת לאב פירות בנוסף למעשר עני, אבל חכמים עוסקים במצב שאין למפריש כספים אחרים כי גם הוא עני, וראו פאה ה, ה. |
אמרו לו: מה אילו היו שניהם עניים?
אשתו פודה לו את המעשר, כדברי רבי שמעון בן אליעזר.
וחכמים אומרים: אשתו אין פודה לו את המעשר.
כל אלו שאמרו "פודין זה לזה מעשר שני" - נותנין זה לזה מעשר עני
ראו לעיל הלכה ו. האשה לדעת רשב"א יוצאת מהכלל, כי חייב במזונותיה ולכן אינו יכול לתת לה מעשר עני. וראו דברי ר' יהודה בנגעים יד, יב. |
מודה ר' שמעון בן אלעזר באשתו, שאע"פ שפודה לו את המעשר - שאין נותנין לה מעשר עני.
מע"ש ועם הארץ
עריכהמפרישין תרומת מעשר על פירות עם הארץ, אע"פ שעושה תקלה לבאין אחריו
יש הו"א שלא יפריש של פירות ע"ה כדי שלא יקנו ממנו בחזקת מתוקן. אבל הטענה נדחית כי מותר להפריש עבור יהודי אפילו אם הוא ע"ה. הקונים צריכים לדעת שמדובר בע"ה ולא להקיש מכך שפעם אחת הפריש תו"מ על כל פירותיו. |
לא הפריש אלא עד מקום שהוא לוקח
מחללין מעשר שני על מעות ע"ה, אע"פ שעושה תקלה לבאים אחריו
כיצד? - הוציא מעות מתוך ביתו, ואמר לו "חלל על אלו!" - לא חלל אלא עד מקום לוקח
ופורט לו דינר לאלתר
אם מחמת החוב – מותר; ואם מחמת מלוה - ה"ז אסור, עד שילך לתוך ביתו ויחזור.
קטן שמוכר שמחלל פירות מע"ש בשוק - מפרישין עליו מע"ש
מחלל על מטבע, אפילו אם ה"מוכר" כבר הניח אותה בארנק, כי סומכים עליו שלא יחליף את המטבע באחרת. |
כיצד? - נתן לו טריסית,
בין שהיא ביד הלוקח, בין שהיא ביד המוכר, בין שהיא באינפלי – מפריש עליו מחלל על המטבע
נטל הימנו דינר - מפריש עליו והולך,
ולא עוד אלא שאדם מוציא דינר מתוך ביתו, מפריש עליו והולך
וחוזר ומביאו לו באחרונה, ואומר לו על זה חללתו.
לקח הימנו מע"ה עשרה דינרין של זהב - לא יחלל על כולן, אלא על אחד מהם
רק לאחר שחילל על דינר שלם ממשיך לדינר הבא. |
לקח הימנו עשרה כורין של חטין - לא יפריש על כל המגורה, אלא על אחד מהם
לקח הימנו י' חביות של יין - לא יפריש על כל האוצר, אלא על אחת מהן
לקח הימנו עשר אגודת של ירק - לא יפריש על כל האונקלי, אלא על אחת מהן
שלא להפחית את השוק בעיניו.
חילול מע"ש בתנאי ספק
עריכהמוכר מעשר שני לשם חולין.
מי שמחלל מע"ש – לא יגלה שהוא מע"ש וחייב למכרו, אלא יספר שהוא חולין. |
לא ימכרנו לשם מעשר, מפני שפגם את המעשר
יש לו חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה, ומבקש למוכרן - מוכר ראשון ראשון ונותן לתוך האונקלי
נתנן כולן בכרך - נוטל דמיהן בכרך. אלו שרוצה - מוכר לשם חולין, ואלו שרוצה - מוכר לשם מע"ש.
האומר "מעשר שני מחולל על סלע שתעלה בידי מכיס זה, ועל דינר שיעלה בידי מכיס זה"
אם לא הגדיר במדוייק את הסלע המסוימת. אם אמר חדשה – הגדיר אותה. אם אמר שהיתה ביד בני – לא חילל כי אולי איננה ברשותו כלל. וראו בהלכה הקודמת: דינר אחד ורק אחריו השני. |
מודה ר' יוסי לחכמים, באומר
"מעשר שני מחולל על סלע חדשה שתעלה בידי מכיס זה, ועל דינר חדש שיעלה בידי מכיס זה"
שזה חילל. מודים חכמים לרבי יוסי, באומר
"מעשר שני מחולל על סלע שהיתה ביד בני, ועל דינר שהיה ביד בני" - שלא חלל
שאני אומר: שמא לא היתה בידו באותה שעה.
האומר "מעשר שני מחולל על סלע שאפריש מן הדינר" ו"על טריסין שאפרוט מן הסלע"
אפילו לדעת חכמים בהלכה דלעיל יכול לחלל על סלע שיפריש מהדינר, כי למעשה מחלל על חלק מהדינר הקיים. |
נותן אדם לחבירו טריסית טברית ונוטל הימנו צפורית
צפורית ונוטל הימנו שני פונדיון, פונדיון ונוטל הימנו שני אסרין
בד"א? בשל דמאי, אבל בשל ודאי - הרי זה אסור
אף בדמאי מחללין אותו נחושת על נחושת
נותן אדם לחבירו גולנית ונוטל הימנו דינר ונוטל הימנו פונדיון
אמר ר' יוסי: בד"א? - בדמאי ובדוחק, אבל בודאי ובריוח הרי זה אסור.
היה עובר ממקום למקום, ובידו מעות מע"ש
אם במקומו הכספים שוים יותר – מחלל אותם כשער מקומו. אבל אם כבר לא יחזור למקומו – מחלל כשער המקום, וראו לעיל ג, ב. |
אם עתיד לחזור למקומו - מחללן כשער מקומו, ואם לאו - מחללן בשויהן, כשער אותו מקום.
הפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני ולא קרא להן שם
ר' יוסי אומר: נתקדשו. ר' יהודה אומר: לא נתקדשו
ר' מאיר אומר: אם עתיד לקרות להן שם - אין בהן קדושה עד שיקרא להן שם
אם אין עתיד לקרות להן שם - כיון שהפרישן נתקדשו.
פדה הימנו מעשר בסלע, ולא הספיק למושכו עד שעמד בשתים
פדה ממנו מעשר בשתים ולא הספיק למושכו עד שעמד בסלע
מה שפדה – פדה, ומדת הדין ביניהם; שמע"ש, פדייתו היא מכירתו
ר' שמעון ב"ג ור' ישמעאל ב"ר יוחנן בן ברוקא אומרים: אף הקדש, פדייתו היא מכירתו.
המניח איסר, ואכל עליו חציו, והלך למקום אחר, והרי הוא יוצא בפונדיון
המניח פונדיון, ואכל עליו חציו, והלך למקום אחר, והרי הוא יוצא באיסר
יאכל עליו פלג. זה הכלל:
עד שלא פדאו, מה שהשביח - השביח לפי חשבון, ומה שפגם - פגם לפי חשבון
אחר שפדאו, מה שהשביח - השביח לשני, ומה שפגם - פגם לשני.