ביאור:תוספתא/בבא בתרא/ט

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת בבא בתרא פרק תשיעי

פירושים לקולא ולחומרא

(א)
רבי נתן אומר: נחום המדי היה מדייני גזירות,

היו שכתבו נכסיהם לחבריהם באופן זמני משיקולי מס, אבל במקרים כאלה צריך להתנות מראש שיחזיר.
אם בעל השדה היה במקום כשמכר אותו לאדם שלישי ולא אישר את המכירה - היא לא בתוקף.

אמר: הכותב נכסיו בשם חבירו אין כופין אותו לחזיר
ואם התנה עמו ע"מ כן - כופין אותו לחזיר.
המוכר שדה חבירו במעמד חבירו - לא עשה כלום. כתב וקיים מאחריו - דבריו קיימין.

(ב)

הבן הנושא ונותן בשל אביו, אף על פי שהשטרות ואונות יוצאין על שמו - הרי הן של אביו

ואם אמר "מה שירשתי משל בית אבי אבא הן" - יעשה כמפורש בפירושו.

אם לא אמר אחרת מניחים שהרכוש הוא של האב או של הבעל. אבל אם אמר שהוא שלו – נאמן.

האשה שנשאה ונתנה בשל בעלה, אע"פ שהשטרות ואונות יוצאין על שמה - הרי הן של בעלה
ואם אמרה "מה שירשתי משל בית אבי אבא הן" או "משל בית אבי אימא הן"
יעשה כמפורש בפירושה.

(ג)
שתי נשים שילדו זכרים במחבא, וחזרו וילדו שני זכרים במחבא

לא ברור מי משני הבנים הוא בנו של הראשון ומי של השני. בכל מקרה אינם יורשים כבכורים, כי לא הוכרה בכורתם. הם משתפים פעולה מול שתי המשפחות, ויחדיו יורשים כבנים. אם אחת מהם נקבה – יורשים שניהם כנקבות.
האומר וכו' – ראו משנה ט, ב: אם הבטיח לאשתו עבור לידתה כסף – חייב לשלם; אם הבטיח לתת כספים לילודים, ונולדו תאומים – בניגוד למשנה, אינו משלם פעמיים, אלא לפי המחיר הגבוה שנקט, כי לא העלה בדעתו שיוולדו תאומים.
המבשר מקבל עוד פחות, כי מפרשים את דברי האב לחומרא, ולכן מקבל כפחות שביניהם ולא כגבוה שביניהם.

שניהן הולכין אצל הראשון ונוטלין חלק כזכר, אצל השני ונוטלין חלק כזכר
זכר ונקבה - שניהם הולכין אצל הראשון ונוטלין חלק כנקבה, אצל השני ונוטלין חלק כנקבה.
האומר "אם תלד אשתי זכר תטול מנה", ילדה זכר - נוטלת מנה
"אם נקבה מאתים", ילדה נקבה - נוטלת מאתים
"אם זכר מנה ואם נקבה מאתים", ילדה זכר ונקבה
הזכר נוטל ששה של זהב ונקבה נוטלת חמשים זוז.
האומר "המבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מאתים, אם נקבה יטול מנה"
ילדה זכר - נוטל מאתים; ילדה נקבה - נוטל מנה; ילדה זכר ונקבה - אין לו אלא מנה.

(ד)

האומר תנו מאתים דינר לפלוני, ושלש מאות לפלוני, וחמש מאות לפלוני

אין אומרין: כל הקודם בשטר זכה, אלא כולם חולקין בשוה

אם הבטיח יותר ממה שיש לו – מקבלים בשווה (בדוגמא שלפנינו – אם יש לו עד 1000 דינר) כמובן אם יש יותר מקבלים את השאר בעלי ההבטחות הגבוהות, וראו שיטה שונה בכתובות י, ד. במקרה כזה אם אחר כך טרפו מהם בגלל כתובה או בעל חוב – טורפים בשווה, לפי מה שקבלו.
אם הבטיח לפי סדר – הראשון ברשימה מקבל מה שהובטח לו ורק אחרי כן נותנים לשני ולשלישי, וזה גם סדר הטריפה.
אם מנה את נכסיו כבעל חוב, ואמר תוך כדי כך שיתנו לפלוני סכום מסויים, כשטורף בעל חוב או כשטורפים לכתובה – טורפים מהחייבים הראשונים ולא ממקבל המתנה; אבל אם אמר "ואחר כך יטול פלוני סכום מסויים" – התכוון שיקח אותו באופן יחסי לשאר החייבים, ואם טורפים – טורפים מכולם.
אם הכתיר אחד כיורש, למרות שחילק גם לאחרים – היורש אחראי לחוב ולכתובה.
אם נתן סכום לאנשי העיר – אנשי העיר נוגעים בדבר ופסולים לדון ולהעיד עליו. אם אמר "לעניי העיר" – רק העניים פסולים.
עבדים אינם מקבלים נכסים בשותפות, ולכן אם נתן את נכסיו לשני עבדים או יותר – לא זכו בהם; אבל אם פירט ואמר כמה מהם מקבל כל אחד - זכו בנכסים ובעצמם.
אם נתן נכסיו לעבדו והוסיף "השאר" לאחר – קיבל האחר את העבד ואת הנכסים.
לדברי ר' שמעון ראו פאה ג, ח. לדעת ר' שמעון אם שייר בעל הבית בידו קרקע במקום מוגדר, אין בכך סתירה לרצונו לשחרר את העבד. אבל אם כתב שהוא משאיר בידו אחוז מסויים מנכסיו בלי לפרט היכן הוא, הרי אנחנו מפרשים שהתכוון שחלק מגוף העבד נשאר בבעלותו, ואז כמובן אין העבד יוצא לחירות כלל.

יצאת עליהן כתובת אשה ובעל חוב - כולן נותנין בשוה
אבל אם אמר "תנו מאתים דינר לפלוני, ואחר כך שלש מאות לפלוני, ואח"כ חמש מאות לפלוני"
אומרים: כל הקודם בשטר זכה
יצאת עליהן כתובת אשה ובע"ח - גובין מן האחרון
אין בהן - גובין משלפניו; אין בהן - גובין משלפני פניו.
האומר "מאתים דינר יש לי ביד פלוני, ושלש מאות ביד פלוני, וחמש מאות ביד פלוני,
ופלוני יטול מאתים דינר";
יצאת עליהן כתובת אשה ובעל חוב – גובה, ואע"פ שלא נתכנסו כולן
אבל אם אמר "ואח"כ יטול פלוני מאתים דינר"
אם נתכנסו כולן – נוטל, אם לאו - אין נוטל אלא לפי חשבון.
האומר "תנו מאתים דינר לפלוני, ושלש מאות דינר לפלוני, ופלוני ופלוני יירש נכסי
יצאת עליהן כתובת אשה ובעל חוב - גובין מזה שירש שאר נכסים.
האומר "תנו מאתים דינר לבני עירי"
אין דנין בדייני אותה העיר, ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר
"לעניי עירי" - דנין בדייני אותה העיר, ומביאין ראיה מאנשי אותה העיר.
האומר "תנו נכסי לפלוני ופלוני עבדי" - לא זכו בנכסים ולא קנו עצמן בני חורין
"חצי נכסי לפלוני עבדי, וחצי נכסי לפלוני עבדי" - זכו עצמן בנכסים וקנו עצמן בני חורין.
האומר "כל נכסי נתונין לפלוני עבדי, והשאר לשני" - זכה שני בראשון
ר"ש אומר: "כל נכסי נתונין לפלוני עבדי, חוץ מאחד מריבוא שבהן" - לא אמר כלום
"חוץ מעיר פלונית ושדה פלונית", אע"פ שאין שם אלא אותה שדה ואותה העיר ולא נשארו נכסים לעבד חוץ מעצמו
זכה עבד זה בנכסים אם היו וקנה עצמו בן חורין
כשנאמרו דברים לפני רבי יוסי אמר: (משלי כד כו) שפתים ישק משיב דברים נכוחים.

(ה)

האומר "נתתי שדה פלונית לפלוני", "נתתיה לו", "נתונה לו"

"תהא שלו", "והרי היא שלו" - הרי היא שלו.

לשונות תקפות של דברי הגוסס. המחלוקת בין רבי לחכמים היא רק בשאלה אם צריך לעשות קניין, אבל גם חכמים מודים שהיורשים חייבים לתת לו, וכן לגבי שחרור העבד: אם אמר בלשון עתיד חכמים טוענים שעדיין לא שחרר אותו, אבל מסכימים שיש לשחרר אותו.

"יטול פלוני נכסי", ו"יקנה פלוני", ו"יחלוק פלוני בנכסי", ו"יזכה פלוני בנכסי" - הרי זו במתנה
"תנתן לו" - רבי אומר: זכה, וחכמים אומרים: לא זכה
וכופין את היורשין לקיים דברי המת.
האומר "עשיתי פלוני עבדי בן חורין", "עשיתיו בן חורין", "עושה אני אותו בן חורין"
"הרי הוא בן חורין" - הרי בן חורין
"יעשוהו בן חורין" - רבי אומר: זכה, וחכמים אומרים: לא זכה
וכופין את היורשין לקיים דברי המת
רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכותב דיוסתמין מתנה בלשון עבר בלע"ז - הרי זו כמתנה.