ביאור:משנה בכורות פרק ד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת בכורות: א ב ג ד ה ו ז ח ט
בכור בזמן הזה - היבטים חברתיים עריכה
חטיבה I: הטיפול ואכילת הבכור עריכה
(א) עַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּבִין לְהִטַּפֵּל בַּבְּכוֹר?
|
השוו את אורך הזמנים לתוספתא ב"מ ה, ד, שם אמנם מודים חכמים שאם נהגו זמנים אחרים הולכים לפי מנהג המדינה, אבל כאן אינם מודים בכך. במכילתא פסחא טז קובעים בפשטות 'בכור בהמה אתה מטפל בו שלושים יום', ומדמים את דינו לדין בכור אדם; וכן ראו גם מכילתא כספא יט על פס' כט. לאחר החורבן הבכור התמים הוא מעמסה כלכלית. אבל אסור להעבירו לכהן לפני הזמן הנקוב כאן, אלא אם הוא בעל מום. במשך הזמן הנקוב יכול הישראל להאכיל את הבכור בכרשיני תרומה, ראו תוספתא תרומות י, ז. גם בכור בהמה דקה מותר לגדל אפילו בא"י, וראו תוספתא ב"ק ח, ד. אבל בזמן שהיה מקדש היו יכולים לתת את הבכור לכהן מיד. אין לתת את הבכור לכהן כשכר על עבודתו, ראו תוספתא דמאי ה, יח. תוך שנה מלידתו היו חייבים להקריב את הבכור התמים ולאכלו; אבל ראו ספרי דברים קו, שם מתירים לאכול בכור משנה שעברה. וראו גם ספרי דברים קכד, כמשנתנו. |
- בִּבְהֵמָה דַקָּה - שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּבַגַּסָּה - חֲמִשִּׁים יוֹם.
- רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: בַּדַּקָּה - שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים.
אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן בְּתוֹךְ הַזְּמַן "תְּנֵהוּ לִי!" - הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנֵהוּ לוֹ.
אִם הָיָה בַעַל מוּם, אָמַר לוֹ "תְּנֵהוּ לִי, שֶׁאֹכְלֶנּוּ!" - מֻתָּר.
- בְּשָׁעַת הַמִּקְדָּשׁ, אִם הָיָה תָמִים, אָמַר לוֹ "תֶּן לִי, שֶׁאַקְרִיבֶנּוּ!" - מֻתָּר.
הַבְּכוֹר נֶאֱכָל שָׁנָה שָׁנָה, בֵּין תָּמִים - בֵּין בַּעַל מוּם,
- שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים טו כ) "לִפְנֵי ה' אֱלהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה".
|
בתוספתא ג, ב מוסיפים שאם הראה את הבכור למומחה לפני שנפל בו מום - מתחילים את מדידת הזמן משעה שנבדק. |
(ב) נוֹלַד לוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ - רַשַּׁי לְקַיְּמוֹ כָל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ;
- לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ נולד בו מום - אֵינוּ רַשַּׁי לְקַיְּמוֹ, אֶלָּא עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם.
חטיבה II: מומחה עריכה
|
השוו תוספתא סנהדרין א, א, וכן תוספתא ערכין ד, א, שם ר' מאיר מתיר בתנאים מסוימים ור' יוסי אוסר. |
(ג) הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר, וּמַרְאֵהוּ אֶת מוּמוֹ אם הראה למומחה את המום רק לאחר השחיטה - רְבִּי יְהוּדָה מַתִּיר.
- רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הוֹאִיל וְנִשְׁחַט שֶׁלֹּא עַל פִּי מֻמְחֶה - אָסוּר.
(ד) מִי שֶׁאֵינוּ מֻמְחֶה, וְרָאָה אֶת הַבְּכוֹר,
|
המשנה היא לפי דעת ר' מאיר (משנה ג), שאפילו אם יש בבכור מום אסור לאכלו. במקרה כזה הרואה שאינו מומחה משלם את האובדן על חשבונו. הטעות של ר' טרפון היתה בדיני טריפות, ראו חולין ג, ב. תודוס מספר שכל הפרות המשווקות מאלכסנדריה הן נטולות אום, וכמובן שאינן טריפות, ועל סמך דבריו התירו את הפרה וקבעו את ההלכה בדיני הטריפות. אבל ר' טרפון היה פטור מלשלם, כי הוא מומחה. והשוו לדין שוחט מקצועי שניבל את הבהמה בטעות, בתוספתא ב"ק י, ד. |
נִשְׁחַט עַל פִּיו - הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ.
הַדָּן אֶת הַדִּין,
- זִכָּה אֶת הַחַיָּב, חִיֵּב אֶת הַזַּכַּי, טִמֵּא אֶת הַטָּהוֹר, טִהֵר אֶת הַטָּמֵא,
- מַה שֶּׁעָשָׂה - עָשׁוּי, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ.
- אִם הָיָה מֻמְחֶה בְבֵית דִּין - פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.
מַעֲשֶׂה בְּפָרָה שֶׁנִּטָּלָה הָאוֹם הרחם שֶׁלָּהּ, וְהֶאֱכִילָהּ רְבִּי טַרְפוֹן לַכְּלָבִים.
- וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים - וְהִתִּירוּ.
אָמַר רְבִּי תוֹדְרוֹס הָרוֹפֵא:
- אֵין פָּרָה וַחְזִירָה יוֹצְאִין מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָה - עַד שֶׁחוֹתְכִין אֶת הָאוֹם שֶׁלָּהּ, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵלֵד.
אָמַר רְבִּי טַרְפוֹן: הָלְכָה לָהּ חֲמוֹרָךְ רְבִּי טַרְפוֹן! ר' טרפון חשב שעליו לפצות את הניזוק ולמכור את חמורו לשם כך
- אָמַר לוֹ רְבִּי עֲקִיבָה: רְבִּי טַרְפוֹן, פָּטוּר אַתָּה, שֶׁאַתָּה מֻמְחֶה בְבֵית דִּין,
- שֶׁכָּל הַמֻּמְחֶה בְבֵית דִּין - פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.
(ה) הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לִהְיוֹת רוֹאֶה בִבְכוֹרוֹת - אֵין שׁוֹחֲטִין עַל פִּיו,
|
אין לסמוך על ראיית אדם המעורב כספית בעניין, אפילו אם לא התכוון לשחיתות; וראו שמות כג ח, ולקמן משנה י, ולקמן ה, ד. אילא קבל שכר קבוע מראש גם אם הבהמה היתה תמימה. וראו עוד לגבי אילא לקמן ו, ח. |
- אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מֻמְחֶה כְּאַיְלָה בְיַבְנֶה,
- שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים לִהְיוֹת נוֹטֵל אַרְבָּעָה אִסָּרוֹת בִּבְהֵמָה דַקָּה וְשִׁשָּׁה בַגַּסָּה, בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם.
(ו) הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לָדִין - דִּינָיו בְּטֵלִים; לְהָעִיד - עֵדוּתָיו בְּטֵלָה;
|
דין הנוטל שכר חמור מדין מי שאינו מומחה, כי כאן קנסו וביטלו גם את מעשהו, אפילו הטיהורים שעשה באפר פרה אדומה אינם תקפים, והמזה עצמו הופך לטמא. וראו גם דברי ר' עקיבא שהחמיר בעניין זה, בתוספתא פרה יב, ד. אבל מותר לפצות את הדיין או את המטהר בשכר בטלתו ולהאכילו וכו'. |
- לְהַזּוֹת וּלְקַדֵּשׁ - מֵימָיו - מֵי מְעָרָה, וְאֶפְרוֹ - אֵפֶר מִקְלָה. אִם הָיָה כֹהֵן - מְטַמֵּהוּ מִתְּרוּמָתוֹ
- וּמַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקוֹ וְסָכוֹ.
- וְאִם הָיָה זָקֵן - מַרְכִּיבוֹ עַל הַחֲמוֹר, וְנוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְפוֹעֵל.
חטיבה III: חשוד ודיניו עריכה
|
החשוד על הבכורות חשוד גם שישקר ויאמר שהבשר של הבכור הוא בשר צבי, שאין בו בכורה. אבל אין חשש אם הוא מוכר עורות מעובדים, כי היו מגלים את העורות הללו במהלך העיבוד שלהם. לדעת ר' אלעזר ניתן לזהות גם עורות של נקבה, שכמובן אין בה בכורה. האמור לגבי העורות דומה לעניין הגיזה: הצמר אסור, אבל חוטים ואריגים מותרים. כך גם לגבי החשוד על השביעית המוכר פשתן ומוצריו. |
(ז) הֶחָשׁוּד עַל הַבְּכוֹרוֹת - אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ בְשַׂר צְבָאִין, וְלֹא עוֹרוֹת שֶׁאֵינָן עֲבוּדִין.
- רְבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ עוֹרוֹת שֶׁלִּנְקֵבָה.
- אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ צֶמֶר, מְלֻבָּן - וְצֹוִי, צמר נקי או מזוהם אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ טָווּי וְאָרִיג.
(ח) הֶחָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית - אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ פִשְׁתָּן, אֲפִלּוּ שֶׂרֶק,
- אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ טָווּי וּבְגָדִים.
|
לדעת ר' יהודה קונסים את המוכר תרומה וטוען שהיא חולין, אבל ר' שמעון מסתפק באי קניית מוצרים שעלולים להכיל תרומה. לפי התוספתא ג, יא רואה אותו ר' שמעון גם כחשוד על הטהרות, כקנס. |
(ט) הֶחָשׁוּד לִהְיוֹת מוֹכֵר תְּרוּמָה לְשֵׁם חֻלִּין
- אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ מַיִם וּמֶלַח, דִּבְרֵי רְבִּי יְהוּדָה.
- רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ זִקַּת תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת - אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ.
|
נראה שבדרך כלל אין היררכיה בחשדות, כי היו אנשים שהקפידו על מצווה זו ולא על אחרת, אבל שמירת הטהרות היתה נדירה יחסית, ובה היו חשודים כל החשודים האחרים. וראו דמאי ב, ג, לגבי חברים ועמי הארץ. הכלל בסוף הפרק חוזר לקמן ה, ד, בדברי ר' מאיר. |
(י) הֶחָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית - אֵינוּ חָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת.
- הֶחָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת - אֵינוּ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית.
- הֶחָשׁוּד עַל זֶה וְעַל זֶה - חָשׁוּד עַל הַטְּהָרוֹת.
- וְיֵשׁ שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַטְּהָרוֹת, וְאֵינוּ חָשׁוּד לֹא עַל זֶה וְלֹא עַל זֶה.
זֶה הַכְּלָל: הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר - לֹא דָנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ.