ביאור:תוספתא/ערכין/ד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת ערכין פרק רביעי

פדיון ההקדש

(א)
שום היתומין ל' יום, ושום הקדש ששים יום

ראו משנה ו, א-ב.
את השומה עושים לפני לקוחות כדי לחבר אותה למציאות.
לעניין שומה של בכור בעל מום השוו בכורות ד, ג. ר' יוסי מחמיר יותר מר' מאיר.

ומכריזין בבוקר ובערב בהכנסת פועלין ובהוצאת פועלין
אומדין כמה סימניה:
כמה היתה יפה וכמה הוא רוצה לפדות על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו
כשם שהדיוט קדם את הדיוט - הרי זו קדימה לעולם
כך הדיוט קדם את הגבוה – הרי זו קדימה לעולם. ולכן אינו יכול להקדיש נכסים משועבדים.
מטלטלין של הקדש ונטע רבעי ומעשר שני דמיו ידועין
נפדין ע"פ שלשה לקוחות, ולא ע"פ שלשה שאינן לקוחות.
מום שבגלוי - ה"ז ישחט ע"פ בני הכנסת, דברי ר' מאיר
ר' יוסי אומר: אפילו רגלו קטועה ועינו סמויה, לא ישחטו אלא ע"פ מומחה.

(ב)
המקדיש את הבהמה ומתה לאחר שהקדיש אותה - יש לה פדיון. המקדיש את המתה - אין לה פדיון.

ראו משנה ה, ה, וכן לעיל ג, ה-ו.
לעניין יד הקדש על העליונה ראו ספרא בחוקותי פרק י י.
הכלל "שפדייתו היא משיכתו" עובד לשני הכיוונים.

הפודה מיד הקדש שלא ביקורת בלי שומה, ויתכן שנתן יותר מדי - הקדש פדוי, שיד הקדש על העליונה
פרה זו תחת פרה של הקדש, וטלית זו תחת טלית של הקדש - הקדש פדוי, שיד הקדש על העליונה
פרה זו בחמשים סלעים תחת פרה של הקדש, טלית זו בחמש סלעים תחת טלית של הקדש
ראשונה טעונה חומש ושניה אין טעונה חומש
משכו, ולא הספיק לפדותו עד שעמד במאתים - הרי זה נותן מאתים
שנאמר (ויקרא כז יט) ויסף... כסף... וקם לו.
אם נתן הכסף הרי לאו שלו, ואם לאו אינו שלו.
משכו ב"ד, ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה - הרי זה נותן מאתים
שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט.
פדאו במנה, ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים - מה שפדה פדוי
פדאו במאתים, ולא הספיק למשכו עד שעמד במנה - מה שפדה פדוי
שהקדש, פדייתו היא משיכתו.
רשב"ג ור' יוחנן בן ברוקה אומרים: אף מעשר שני, פדייתו היא משיכתו.

(ג)
המקדיש את נכסיו, ונתן עיניו לגרש את אשתו

בתחלת הברייתא מדובר על מקרה שהכתובה קטנה מהנכסים שהקדיש. בית הלל אוסרים עליו להחזיר את האשה כדי שלא ישתמש בדרך זו ברכוש ההקדש לפרנס את אשתו.
אם הכתובה גדולה מההקדש לדעת רשב"ג לא הקדיש, ות"ק – כמו המשנה – מאפשר לו לפדות בסכום סמלי של דינר.
המשך הברייתא – ראו משנה ו, ג ומשנה ה.

ר"א אומר: ידירנה הנאה וגובה כתובתה מן הקדש, ואם רצה להחזיר - יחזיר
ר' יהושע אומר: אם רצה להחזיר - לא יחזיר
ובית הלל אומרים: אם רצה להחזיר לא יחזיר
ר"א אומר כדברי בית שמאי, ור' יהושע אומר כדברי ב"ה.
הקדיש תשעים מנה, והיה חובו מאה מנה - מוסיף את דינר, ופודה מיד הקדש אפילו בדינר
שאין הקדש יוצא מידי פדיון.
רשב"ג אומר אם היה חובו מרובה על הקדשו - לא הקדיש כלום
אע"פ שאמרו: חייבי הקדשות ב"ד ממשכנין אותו, ונותנין לו מזון שלשים יום וכסות י"ב חדש.
במה דברים אמורים? בזמן שב"ד נזקקין להן. למשכן אותם
נותנין מטה מוצעת סנדליו ותפיליו
ר"א אומר: אם היה אכר - נותנין לו צמדו.
ר"א אומר: חמר - נותנין לו שני חמורים.
המקדיש את נכסיו והיו בהן עבדים - אין אומרים להאכיל את העבדים ולהלבישם, שיביאו דמים הרבה
ולא עוד אלא אפילו מרגליות בכפר קטן - אין להקדש אלא מקומו ושעתו.

הקדשת השדה ופדיונו

(ד)
אין מקדישין לפני יובל פחות משתי שנים של תבואה

ראו משנה ז, א.

שנאמר (ויקרא כז יח) וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים
הא לא הקדישה ביובל - הרי זו מקודשת "שנים", אין פחות משתים
לא כשם שאין מקדישין פחות משתים כך אין גואלין פחות משתים?
ת"ל (שם) ונגרע מערכך. אפילו שנה.
נמצאת אומר: יובל - ארבעים ותשע שנים, ארבעים ותשע סלעים, ארבעים ותשע פונדיות
אכלה הקדש בעשר ובחמש עשרה שנים - נותן סלע ופונדיון לשנה.

(ה)

המקדיש שדה בשנת היובל נותן (ויקרא כז טז) בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף.

בית זרע חומר שעורים - אבל לא במדה לפי גודל השדה, אלא לפי כמות הזרעים

ראו שם. הגודל אינו נמדד באמות אלא לפי כמות הזרעים.
גם מטע וגם שדה קנים שצמחו מאליהם – נמדדים בדרך זו ולא מתחשבים בהשקעה בשדה.
בורות או סלעים של פחות מעשרה טפחים נחשבים כחלק מהשדה, וראו ב"ב ז, א, וכן שם ד, ט. והשוו ספרא בחוקותי פרק י ד.

אחד שדה ואחד שדה אילן וא' שדה קנים - במדה הזאת
פחות מכן או יותר על כן - נותן לפי חשבון.
היו שם בקעים עמוקין י' טפחים או סלעים גבוהין עשרה טפחים - הרי הן אין מקודשין ונמדדין עמה
פחות מכן - נמדדין עמה ומקודשין
הבית והבורגנין והמגדל והשובך שבתוכה - הרי הן נמדדין עמה
כשהן נפדין - נפדין כבתי חצרים
הקדיש את השדה וחזר והקדיש את האילן, כשהוא פודה - את האילן בפ"ע ואת השדה כשדה אחוזה.

(ו)
הקדישה וגאלה - אין יוצא מידו ביובל

ראו משנה ז, ד-ה.
וראו תוספתא כתובות ח, ג-ד, להגדרת רטושין.

גאלה [בנו] - יוצא לאביו ביובל. גאלה אחר, או אחד מן הקרובים גאלה מידו - אינו יוצא לו ביובל.
אין לך קם תחת האב ליעידה ולעבד עברי ולשדה אחוזה - אלא הבן בלבד
הגיע היובל ולא נגאלה - הכהנים נכנסים לתוכה ונותנין לו את דמיה, דברי ר' יהודה
ר"ש אומר: נכנסין ולא נותנין, אלא נקראת שדה רטושין עד יובל שני
הגיע יובל שני ולא נגאלה - נקראת שדה רטושין רטושין עד יובל ג'
לעולם אין הכהנים נכנסים לתוכה, עד שיגאלנה אחר
בד"א? בשדה אחוזה של ישראל.
אבל בשדה מקנה של ישראל - מקדישין בכל שעה שירצו, וגואלין בכל שעה שירצו
גאלה אחר - יוצא לבעלים ביובל.
שדה היוצא מיד הקדש לכהנים ביובל - הרי היא כשדה אחוזה של ישראל
הכהנים ולוים בשדה בערי מגרשיהן - מקדשין בכל שעה שירצו וגואלין בכל שעה שירצו.
גאלה אחר - יוצא לבעלים ביובל
שדה היוצא מיד הקדש לכהנים - הרי היא כשדה אחוזה של ישראל.
הכהנים ולוים בשדה אחוזתן בערי מגרשיהן - מקדשין בכל שעה שירצו וגואלין בכל שעה שירצו
גאלה אחר - יוצא לבעלים ביובל.

(ז)
כהן שירש את אבי אמו, וכן בן לוי, נתין וממזר בשדה אבותיו

הכהנים היו למעשה בעלי קרקעות רבות, בניגוד לדברים יח א, למשל.

הרי הוא כשדה אחוזה של ישראל.

(ח)
המקדיש שדהו בשעה שאינו יובל - אומרים לו פדה אתה ראשון

ראו משנה ח, א-ב.

שהבעלים נותנים חומש וכל אדם אין נותן חומש.
מעשה באחד שהקדיש שדהו מפני רעתה. אמרו לו פדה אתה ראשון - הרי שלי באיסר
א"ר יוסי: אפילו לא אמר זה אלא כביצה, אמר לו הגיעתהו
שהקדש נפדה בכסף ובשוה כסף.
אמר אחד הרי שלי בעשר סלעים, ואחד אומר בעשרים, ואחד אומר בשלשים
ואחד אומר בארבעים, ואחד אומר בחמשים
חזר בו של חמשים - נוטלין הימנו י' סלעים ומחזירין את המקח שלפניו
חזר בו של מ' - נוטלין הימנו עשר סלעים ומחזירין את המקח שלפניו
חזר בו של שלשים - נוטלין הימנו עשר סלעים ומחזירין את המקח שלפניו
חזר בו של עשרים - נוטלין הימנו עשר סלעים ומחזירין את המקח שלפניו
חזרו בהן כולם - אם נטלו מכולם עשר עשר, המקח תפוס לראשון.

(ט)
המקדיש שדה אחוזתו שלא בשעת היובל

ראו משנה ח, ג. שם מפיעה דעת בית הלל, שאין מוסיפים חומש על עילויו של זה.

ביתו ומטלטלין, בין בשעת היובל ובין שלא בשעת היובל
כופין את הבעלים לפתוח ראשון
אמר א' הרי שלי בעשרים וא' - כופין את הבעלים ליתן עשרים ושש
עשרים ושנים - כופין את הבעלים ליתן עשרים ושבע
בעשרים ושלש - כופין את הבעלים ליתן עשרים ושמונה
בעשרים וד' - כופין את הבעלים ליתן עשרים ותשעה
בעשרים וחמש - כופין את הבעלים ליתן שלשים.
פחות מכן - אין כופין את הבעלים, שאין כופין את הבעלים אלא כנגד חומש.
רצו הבעלים לגאול - הרשות בידן, נותנין שלשים ואחד דינר
ב"ש אומרים: יש חומש לתוספת, ובית הלל אומרים: אין חומש לתוספת.

המקדיש את כל נכסיו

(י)
אין לאדם להקדיש את כל נכסיו. אם הקדיש את כולן הרי הן מוקדשין.

ראו משנה ח, ד.
ר' אלעזר בן עזריה, שהיה עשיר, מתאר את רמת החיים והסעודות של אנשים בהתאם לרכושם.

אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו, ואם החרים את כולן הרי הן מוחרמין.
ר"א אומר (ויקרא כז כח) מאדם, ולא כל אדם; מבהמה, ולא כל בהמה
משדה אחוזתו, ולא כל שדה אחוזתו. לפיכך אם הקדיש את כולן הרי הן מוקדשים.
ואם החרים את כולן אין מוחרמים.
אר"א בן עזריה: אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים את נכסיו, שחס המקום עליו
עאכו"כ אדם חייב להיות חס על נכסיו.
ר"א בן עזריה אומר: הרי הוא אומר (דברים יב כ) כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך וגו'
אי אפשר שהבשר מבאיש בקדרה, ושלא תאכלו
הא אינו אומר (שם) "ואמרת אוכלה בשר", אלא לתיאבון
יכול הוא לוקח מן השוק ואוכל? תלמוד לומר (דברים יב כא) "וזבחת מבקרך ומצאנך ואכלת"
יכול יכנס בהן וישחטם כולם ויעלם? תלמוד לומר "מבקרך", ולא כל בקרך; "מצאנך", ולא כל צאנך.
וכן היה ר"א בן עזריה אומר: מי שיש לו עשרה מנה מתעסק בירק בקדרה בכל יום
עשרים מנה - מתעסק ירק בקדרה ואלפס. חמשים מנה - ליטרא בשר מערב שבת לע"ש
מאה מנה - ליטרא בשר בכל יום
אע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר
שנא' (ישעיה ז כב) ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן, והיה מרוב עשות חלב יאכל חמאה
ממאה לוג חלב יוצא לוג חמאה.
רבי אומר: הרי הוא אומר (ויקרא יז יג) אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל וגו'
והלא סופנו לרבות שירש ושלקח ושנתן לו במתנה
הא אינו אומר "ואמרת אוכלה בשר" אלא בהזמנה הזאת.

(יא)
המקדיש חצי עבדו וחצי שפחתו - הוא וכהן שותפין בו

השוו לעיל ג, ז. כיוון שהמוחרם אינו רק שלו, אין ביכולתו להקדיש אותו.

חרמים

חרמי כהנים שהקדישן להקדש המזבח, או להקדש בדק הבית - לא עשה כלום

ראו משנה ח, ז, לעניין הקדשות של קדשים קלים, וכן ספרא בחוקותי פרשה ה.
בסוף הברייתא מופיעה המחלוקת שבמשנה ח, ו.

הקדש המזבח שהקדישו לחרמי כהנים או להקדש בדק הבית - לא עשה כלום
אבל הקדש בדק הבית שהקדישו לחרמי כהנים או להקדש המזבח - מה שעשה עשוי
חרמי כהנים אין להם פדיון, ואין יוצאין ביובל
חרמי ישראל, רצו הבעלים לגאול - הרשות ביד כהן.
חרמי ישראל, כיון שבאו ליד כהן - הרי הן כחולין לכל דבר
סתם חרמים להדיוט, ומפורש לגבוה, שנאמר (ויקרא כז כח) כל חרם קדש קדשים הוא לה'
ר' יהודה בן בתירא אומר: סתם חרמים לגבוה, ומפורש להדיוט, שנאמר (ויקרא כז כא) כשדה החרם.

(יב)
כהנים ולוים אין מחרימין, דברי ר' יהודה

ראו משנה ח, ה, וראו ספרא בחוקותי פרק יב.

ר"ש אומר: כהנים אין מחרימין, שחרמים שלהם.
לוים מחרימים, שאין חרמים שלהן
אמר רבי: נראין דברי ר' יהודה בקרקעות, "כי אחוזת עולם הוא להם"
ודברי ר"ש במטלטלין, שאין חרמים שלהן.

(יג)

שלשה חרמין הן: (ויקרא כז כח) אך כל חרם אשר יחרים איש לה' וגו' - אלו חרמי כהנים.
כל חרם קדש קדשים הוא לה' - אלו חרמי גבוה.
(ויקרא כז כט) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה - אלו חייבי מיתות ב"ד.