ביאור:תוספתא/בכורות/ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת בְּכוֹרוֹת פֶּרֶק ג

בכור וקדשים בזמן הזה

(א)
עַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּבִין לִטַּפֵּל בַּבְּכוֹר?

ראו משנה ד א.

בַּבְּהֵמָה דַּקָּה - שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּבַגַּסָּה - חֲמִשִּׁים יוֹם.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בַּדַּקָּה - שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁטִּפּוּלָהּ מְרֻבֶּה. ואין להטילו על הכהן.

(ב)

בְּכוֹר תָּם בִּזְמַן הַזֶּה,

רַשַּׁי הכהן לְקַיְּמוֹ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים, עַד שֶׁלֹּא הֶרְאָהוּ לְמֻמְחֶה.

מזמן שהתחיל לבדוק, על המומחה לבדוק בכל שנה. אם נפל בבכור מום – חייב לבדקו ולאכלו תוך 12 חדשים ועוד 30 יום לכל היותר.

מִשֶּׁהֶרְאָהוּ לְמֻמְחֶה, נוֹלַד בּוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ,
רַשַּׁי לְקַיְּמוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.
לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אֵין רַשַּׁי לְקַיְּמוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם.

(ג)
כָּל קָדָשִׁים שֶׁהֻקְדְּשׁוּ בַבֶּטֶן וְיָצְאוּ בַּדֹּפֶן בניתוח קיסרי - קְדֻשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶן.

ראו דעת ר' עקיבא במשנה ב, ט.
התוספתא מוסיפה על האמור בתמורה ג ה הבדלים נוספים בין הבכור והמעשר לבין קודשים אחרים.

הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר - אֵין קְדֻשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶן.

(ד)

כָּל קֳדָשִׁים שֶׁכָּתוּב בָּהֶן "שָׁנָה שָׁנָה", כגון מעשר שני כֵּיוָן שֶׁעִבְּרָה שְׁנָתָן - הֲרֵי אֵלּוּ פְסוּלִין.
הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר, אֲפִלּוּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים - הֲרֵי אֵלּוּ כְשֵׁרִין.

(ה)
אֶחָד הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְאֶחָד כָּל הַקָּדָשִׁים

אם הקדיש את הבכור חלה על הבכור גם קדושה נוספת המחייבת להקריבו תוך שנה.

שֶׁהִקְדִּישָׁן שָׁנָה שֶׁלָּרְגָלִים, וּרְגָלִים שֶׁלַּשָּׁנָה,
עוֹבֵר עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם בַּל תְּאַחֵר.

(ו)
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר בְּחֶזְקַת בַּעַל מוּם - וְנִמְצָא תָּמִים,

הסדר הנכון: "ונמצא תמים הרי זה יקבר. מומים שבעין..."
המחלוקת האם בודקים לאחר השחיטה את המומים שבגוף נכנסה באמצע. לדעת ר' מאיר יש עוד סיכוי שהבדיקה תגלה מום בגוף הבכור. ר' יהודה בדעה שאין לבדוק, אלא אם מתברר שהמום אינו קיים יש לקבור את הבכור.

מוּמִין שֶׁבָּעַיִן - אֵין מְבַקְּרִין אוֹתָן, מִפְּנֵי שֶׁמִּשְׁתַּנִּין לְאַחַר מִיתָה,
וְשֶׁבַּגּוּף - מְבַקְּרִין אוֹתָן. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף שֶׁבַּגּוּף אֵין מְבַקְּרִין אוֹתָן,
אֶלָּא: הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר.

(ז)
מִי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה, וְרָאָה אֶת הַבְּכוֹר, וְנִשְׁחַט עַל פִּיו,

 ראו משנה ד, ד: בכור שנשחט בלי מומחה נקבר אפילו אם יש בו מום.

זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה, וּבָא וְשָׁאַל אֶלְעָזָר בֶּן תַּדַּי לַחֲכָמִים,
וְאָמְרוּ: מְשַׁלֵּם רְבִיעַ בַּדַּקָּה, וּמֶחֱצָה בַגַּסָּה.

החשוד

(ח)
הֶחָשׁוּד לִהְיוֹת נוֹטֵל שְׂכָרוֹ וְדָן, שְׂכָרוֹ וּמֵעִיד,

ההלכה מייצגת התלבטות בשאלה האם מותר לדיין לעד לקבל שכר. בסוף היא מתירה להם לקבל החזר ביטול זמן אבל ממליצה להם לוותר על כך.

כָּל הַדִּינִין שֶׁדָּן, וְכָל עֵדֻיּוֹת שֶׁהֵעִיד - הֲרֵי אֵלּוּ בְטֵלִין.
אֲבָל נוֹתֵן לַדַּיָּן שְׂכַר בְּטֵלוֹ, וְלָעֵד שְׂכַר עֵדוּתוֹ.
אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: כָּעוּר הַדַּיָּן שֶׁיִּטֹּל שְׂכַר דִּינוֹ,
וְלָעֵד שֶׁיִּטֹּל שְׂכַר עֵדוּתוֹ.

(ט)
הֶחָשׁוּד לִהְיוֹת נוֹטֵל שְׂכָרוֹ לְהַזּוֹת וּלְקַדֵּשׁ – מֵימָיו מֵי מְעָרָה, וְאֶפְרוֹ אֵפֶר מִקְלָה. אין ערך להזאה ולקידוש שלו.

ראו משנה ד, ו.

וְאִם הָיָה כֹּהֵן - מְטַמֵּהוּ מִתְּרוּמָתוֹ
וּמַאֲכִילֵהוּ וּמַשְׁקֵהוּ וְסָכוֹ, אִם הָיָה זָקֵן - מַרְכִּיבוֹ עַל הַחֲמוֹר,
וְנוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: כָּעוּר הַדַּיָּן שֶׁנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ.

(י)
הֶחָשׁוּד עַל הַבְּכוֹרוֹת - אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ עוֹרוֹת צְבָאִים, וְלֹא עוֹרוֹת שֶׁאֵין עֲבוּדִין.

כנראה עור צבי לא מעובד נראה דומה לעור של בכור, וחוששים שישקר.
ר' אלעזר מבחין בין עור של זכר לעור של נקבה. לכאורה הוא חולק על ת"ק, ומתיר גם עור של צבי.

רַבִּי לְעָזָר אוֹמֵר: לוֹקְחִין הֵימֶנּוּ עוֹרוֹת שֶׁלִּנְקֵבָה, שֶׁלֹּא בָא לִכְלַל קְדֻשָּׁה מֵעוֹלָם.

(יא)
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הֶחָשׁוּד לִהְיוֹת מוֹכֵר תְּרוּמָה לְשֵׁם חֻלִּין,

ראו משנה ד, ט: ר' יהודה מטיל עליו חרם צרכנים גמור.

אֵין לוֹקְחִין הֵימֶנּוּ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ זִקַּת תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת,
וְחָשׁוּד הוּא עַל הַטְּהָרוֹת וְעַל הַטְּמָאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.

(יב)
הֶחָשׁוּד לִהְיוֹת מִטַּמֵּא לַמֵּתִים - נֶאֱמָן הוּא עַל צִיּוּן קְבָרוֹת.

לגבי אמצע ההלכה ראו משנה ד, י.
כאן נוספו החשוד על היטמאות למתים שלא לצורך, והשוו דמאי ב, ג, והחשוד על ע"ז.
לגבי החשוד על ע"ז, השוו ספרי במדבר קיא, שם נדרש הפסוק להחמרה.
לעניין 'לא למפרע' אין לחשוד בו שעבד ע"ז בעבר אם אין לכך הוכחות; אבל השוו ספרי דברים פד, שם מקלים בענשו של הנביא שהסית לע"ז, כי הציבור לא היה אמור לשמוע לו כלל; כלומר היו צריכים לחשוד בו מראש.

הֶחָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית - חָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת.
יֵשׁ חָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, וְאֵין חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית.
חָשׁוּד עַל זֶה וְעַל זֶה - חָשׁוּד עַל הַטְּהָרוֹת.
יֵשׁ חָשׁוּד עַל הַטְּהָרוֹת, וְאֵין חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית וְלֹא עַל הַמַּעַשְׂרוֹת.
חָשׁוּד עַל עֲבוֹדָה זָרָה - חָשׁוּד עַל כָּל מִצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה,
וְלֹא לְמַפְרֵעַ, אֶלָּא מִכָּן וּלְהַבָּא,
שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר טו כג) "מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יי וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם."

סעודות בירושלים

(יג)
כָּל פְּסוּלֵי מֻקְדָּשִׁין נִמְכָּרִין בְּאַטְלֵיז וְנִשְׁחָטִין בְּאַטְלֵיז וְנִמְכָּרִים בְּלִיטְרָה,

ראו תמורה ג, ה, וכן משנה ה, א.

חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׁר, שֶׁהֲנָאָתָן לַבְּעָלִין.

(יד)

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מְפַיֵּס אָדָם אֶת עַצְמוֹ בְּלִיטְרָה בַּבְּכוֹר, לֵידַע מַה הִגִּיעוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מָצָא אָדָם אֶת חֲבֵרוֹ בִּירוּשָׁלַיִם,

מותר לשקול את הבשר אבל לא לסחור בו.
ר' יהודה מספר על לשון סתרים שהיתה מקובלת בירושלים.

אָמַר לוֹ: "מָה אָכַלְתָּ הַיּוֹם?"
אָמַר לוֹ: "מָן." - יוֹדֵעַ שֶׁמֵּהַמַּעֲשֵׂר אָכַל:
מַה הַמָּן אֵין לוֹ דָּמִים - אַף מַעֲשֵׂר אֵין לוֹ דָּמִים.
אָמַר לוֹ: "קַיִץ." - יוֹדֵעַ שֶׁהַבְּכוֹר אָכַל:
מַה הַקַּיִץ נִמְכָּר בְּזוֹל, אַף הַבְּכוֹר נִמְכָּר בְּזוֹל.

(טו)
בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: אֵין נִמְנִים לא מזמינים לסעודה עַל הַבְּכוֹרוֹת גם בעלי מום אֶלָּא הַכֹּהֲנִים בִּלְבַד.

ראו משנה ה, ב.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף יִשְׂרָאֵל.
רַבִּי עֲקִיבָה מַתִּיר אֲפִלּוּ גּוֹי,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים יב טו) "כַּצְּבִי וְכָאַיָּל".

(טז)
בְּשַׂר בְּכוֹר, בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ לַנִּדּוֹת.

גם כאן מדובר על בכור בעל מום שנשחט.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מַאֲכִילִין אוֹתוֹ לַנִּדּוֹת.

גרימת מום לבכור

(יז)

בְּכוֹר שֶׁאֲחָזוֹ דָּם - אֵין מַקִּיזִין לוֹ אֶת הַדָּם בְּמָקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה בוֹ מוּם,

אֲבָל מַקִּיזִין לוֹ אֶת הַדָּם בְּמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשֶׂה בוֹ מוּם.

ראו משנה ה ב.

דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף מַקִּיזִין לוֹ אֶת הַדָּם בְּמָקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה בוֹ מוּם.
אֵין נִשְׁחַט עַל אוֹתוֹ הַמּוּם, אֶלָּא עַל מוּם אַחֵר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף נִשְׁחַט עַל אוֹתוֹ הַמּוּם.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִלּוּ מֵת - אֵין מַקִּיזִין לוֹ אֶת הַדָּם.

(יח)
הָיָה בְּכוֹר, בְּעָטוֹ וְעָשָׂה בוֹ מוּם,

ראו שם משנה ג-ד

אִם נִתְכַּוַּן לְכָךְ - אָסוּר, וְאִם לָאו - מֻתָּר.

(יט)

כָּל הַמּוּמִין הָרְאוּיִין לָבֹא בְּיַד אָדָם,

רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִין, רוֹעֵי כֹהֲנִים אֵין נֶאֱמָנִין.

מי מוסמך להעיד שהמום הגיע שלא בידי אדם? רבי מחמיר ודורש עדות ממשית, ת"ק ורשב"ג מקילים.

חָזְרוּ לוֹמַר: נֶאֱמָן הוּא עַל שֶׁלַּחֲבֵרוֹ, וְאֵין נֶאֱמָן עַל שֶׁלְּעַצְמוֹ.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קַפּוֹסַי אוֹמֵר: אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר אֶלָּא עַל פִּי שְׁנַיִם.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֲפִלּוּ בְנוֹ וַאֲפִלּוּ בִתּוֹ.
רַבִּי אוֹמֵר: אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת, אֵין נֶאֱמָנִין,
שֶׁהֶחָשׁוּד עַל הַדָּבָר לֹא דָנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ.

(כ)
אֵין שָׁמִין בְּכוֹרוֹת תְּמִימִין לְיִשְׂרָאֵל, אֲבָל שָׁמִין לָהֶן בְּכוֹרוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין.

ראו לעיל הלכה טו.

שָׁמִין בְּכוֹרוֹת תְּמִימִין לַכֹּהֲנִים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּעֲלֵי מוּמִין.

(כא)

אֵין רוֹאִין מחפשים מומים אֶת הַבְּכוֹרוֹת לְיִשְׂרָאֵל.
וְאִם אָמַר לוֹ: "כֹּהֵן שְׁלָחַנִי אֶצְלָךְ",
אוֹ שֶׁיָּרַשׁ אֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן - רוֹאִין לוֹ.

(כב)
כֹּהֵן שֶׁהָיָה רוֹעֶה צֹאנוֹ שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל,

אין לכהן זכות לדרוש בכורות מסוימים, אבל זכותו לנקוב במספר הבכורות.

לֹא יֹאמַר לוֹ "תֵּן לִי אֶת הַבְּכוֹרוֹת הַלָּלוּ!"
אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ: "אַרְבָּעָה טְמֵאִין שֶׁבְּעֶדְרָךְ,
חֲמִשָּׁה טְמֵאִין שֶׁבְּעֶדְרָךְ - תְּנֵם לִי!"

(כג)
כָּל הַבְּכוֹרוֹת, אָדָם מַתִּיר, חוּץ מִבְּכוֹר עַצְמוֹ.

להבחנה בין בכור למעשר בהמה ראו גם משנה ה, ה.

רוֹאֶה הוּא קָדָשָׁיו וּמַעְשְׂרוֹתָיו שֶׁלְּעַצְמוֹ,
וְנִשְׁאַל הוּא עַל הַטְּמָאוֹת וְעַל הַטְּהָרוֹת שֶׁלְּעַצְמוֹ.

(כד)
הָעוֹשֶׂה מוּם בְּבַעַל מוּם - הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים.

אין לעשות מום אפילו אם אינו משנה בכך את דין הבהמה; וכן לעניין פסח וסירוס

הַמְּחַמֵּץ בפסח אֶת הַמְּחֻמָּץ - הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים.
הַמְּסָרֵס אֶת הַמְּסֹרָס - הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים.

(כה)

מוּם שֶׁבְּגָלוּי, הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְנֵי הַכְּנֶסֶת. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִלּוּ רַגְלוֹ קְטוּעָה וְעֵינוֹ סְמוּיָה,

ראו משנה ה, ה.

לֹא יִשָּׁחֵט אֶלָּא עַל פִּי מֻמְחֶה.