ביאור:משנה בכורות פרק ו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת בכורות: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת בכורות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

---

המום הוא מצב ביניים, בין טריפה שאינה מותרת באכילה - לבין בהמה בריאה המותרת כקרבן, וראו גם זבחים ט, ג, לגבי מעמדם בין הטריפה והקרבנות הכשרים.

רבים מהמומים קשורים לעין או לאברי המין.

מום בבכורות ובקדשים

חטיבה I: הרשימה הבסיסית של אילא

(א) עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר:

הדוגמא הראשונה היא של פגיעה באוזן, שהיא הפגיעה הקלאסית, המופיעה לעיל ה, ג כפגיעה שעלולה להיעשות בידי אדם.

בתוספתא ד, א מוסיף ר' יוסי בר' יהודה שיעור לנקב באוזן - כעדשה.

נִפְגְּמָה אָזְנוֹ מִן הַסְּחוֹס, אֲבָל לֹא מִן הָעוֹר;

נִסְדְּקָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָסָרָה;

נִקָּבָה מְלֹא כַרְשִׁנָּה, אוֹ שֶׁיָּבְשָׁה.

וְאֵיזוֹ הִיא "יְבֵשָׁה"? - כָּל שֶׁתִּנָּקֵב וְאֵינָה מוֹצִיאָה טִפַּת דָּם.

רְבִּי יוֹסֵה בֶן מְשֻׁלָּם אוֹמֵר: יְבֵשָׁה - שֶׁתְּהֵא נִפְרֶכֶת.

(ב) רִיס שֶׁלָּעַיִן שֶׁנִּקַּב, שֶׁנִּפְגַּם, שֶׁנִּסְדַּק.

המשנה קוראת את המילה "בעינו" כמוסבת על כל תחילת הפסוק: גרב או דק או תבלול - שלושתם מומים בעין. כך גם כל הפסוק ויקרא כב כב מתפרש על מומים בעין, וראו ספרא שם.

מום זה נחשב רק במסורת היהודית, ואילו לגויים מותר להקריב בהמה כזו - ראו עבודה זרה נא א.

לגבי החילזון והנחש - ראו ספרא אמור פרשה ג יב-יג, שמרבים אותם מלשון "או".

הֲרֵי בְעֵינוֹ דּוֹק, "תְּבַלּוּל," (ויקרא כא כ) חַלָּזוֹן נַחַשׁ, עֵנָיו.

וְאֵי זֶה הוּא "תְבַלּוּל"? - לָבָן הַפּוֹסֵק בְּסִירָה וְנִכְנָס בַּשָּׁחוֹר.

בַּשָּׁחוֹר וְנִכְנָס בַּלָּבָן - אֵינוּ מוּם, שֶׁאֵין מוּמִים בַּלָּבָן.

(ג) חֲוַרְוָר וְהַמַּיִם הַקְּבוּעִין.

עיוור אינו מופיע במשנה, כי הוא מובן מאליו, והופיע בתושב"כ ויקרא כב כב.

גלאוקומה או מים בעין פוסלים את הקרבן, אם הם קבועים. לגבי המים הקביעות מוגדרת כמצב שניסה לרפא אותם ונכשל. המשנה מפרטת כיצד יש לנסות לרפא את המים בעין - אכילת לח ואחר כך יבש משדה בעל דווקא.

וראו תוספתא ד, ד, הצעה נוספת להבחנה בין מים קבועים למים עוברים: על פי הדמעות.

אֵי זֶהוּ "חֲוַרְוָר הַקָּבוּעַ"? - כָּל שֶׁשָּׁהָא שְׁמוֹנִים יוֹם.

רְבִּי חֲנַנְיָה בֶן אַנְטִיגְנָס אוֹמֵר: בּוֹדְקִין אוֹתוֹ בִשְׁלֹשָׁה פְעָמִים בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים יוֹם.

וְאֵלּוּ הֵם הַמַּיִם הַקְּבוּעִין? - אָכַל לַח וְיָבֵשׁ שֶׁלַּגְּשָׁמִים.

לַח וְיָבֵשׁ שֶׁלַּשְּׁלָחִין, אוֹ שֶׁאָכַל יָבֵשׁ וְאַחַר כָּךְ אָכַל הַלַּח - אֵינוּ מוּם

עַד שֶׁיֹּאכַל יָבֵשׁ אַחַר הַלַּח.

(ד) חוֹטָמוֹ - שֶׁנִּקַּב, שֶׁנִּפְגַּם, שֶׁנִּסְדַּק; שְׂפָתוֹ - שֶׁנִּקָּבָה, שֶׁנִּפְגְּמָה, שֶׁנִּסְדָּקָה;

בעיות שיניים, וראו שיר השירים ו ו. וראו ספרא אמור פרשה ז יב. השיניים המתאימות הן הניבים.

חִטָּיו הַחִיצוֹנוֹת - שֶׁנִּפְגָּמוּ אוֹ שֶׁנִּגְמָמוּ, וְהַפְּנִימִיּוֹת - שֶׁנֶּעְקָרוּ.

רְבִּי חֲנַנְיָה בֶן אַנְטִיגְנָס אוֹמֵר: אֵין בּוֹדְקִין מִן הַמַּתְאִימוֹת וְלִפְנִים, אַף לֹא מִן הַמַּתְאִימוֹת.

(ה) נִפְגַּם הַזֻּבָּן, וְהַעֶרְוָה שֶׁלַּנְּקֵבָה וּבַמֻּקְדָּשִׁין שהרי בבכור אין נקבה

מומים בזנב ובערווה. וראו ויקרא כא כ, שם מדובר על בעיות במבנה איבר המין.

נִפְגָּמָה הַזָּנָב מִן הָעֶצֶם, אֲבָל לֹא מִן הַפֶּרֶק,

אוֹ שֶׁהָיָה רֹאשׁ הַזָּנָב מַפְצִיל הָעֶצֶם, אוֹ שֶׁיֶּשׁ בָּשָׂר בֵּין חָלְיָה לַחָלְיָה מְלֹא אֶצְבַּע.

(ו) אֵין לוֹ בֵיצִים, אשכים אוֹ אֵין לוֹ אֶלָּא בֵיצָה אַחַת.

מדובר כאן על "אשך טמיר", בבני אדם בדרך כלל האשך יורד תוך שנה מהלידה. התופעה שהוא מאחר לרדת אינה נחשבת מום, אבל צריך לוודא שבכך מדובר.

רְבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אִם יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי כִיסִין - יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי בֵיצִים;

אֵין לוֹ אֶלָּא כִיס אֶחָד - אֵין לוֹ אֶלָּא בֵיצָה אַחַת.

רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: מוֹשִׁיבוֹ עַל חָרְגּוֹ זוֹ וּמְמַעֵךְ. אִם יֶשׁ שָׁם בֵּיצָה - סוֹפָהּ לָצֵאת.

מַעֲשֶׂה שֶׁמִּעֵךְ וְלֹא יָצָאת, וְנִשְׁחַט, וְנִמְצֵאת דְּבוּקָה בַכְּסָלִים, וְהִתִּיר רְבִּי עֲקִיבָה,

וַאֲסָרוֹ רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי.

(ז) בַּעַל חָמֵשׁ רַגְלַיִם, וְשֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא שָׁלוֹשׁ,

וְשֶׁרַגְלָיו קְלוּטוֹת כְּשֶׁלַּחֲמוֹר, הפרסות אינן מופרדות וְהַשָּׁחוּל, וְהַכָּסוּל.

אֵי זֶה הוּא "הַשָּׁחוּל"? - שֶׁנִּשְׁמְטָה יְרֵכוֹ.

"וְהַכָּסוּל"? - שֶׁאַחַת מִירֵכָיו גְּבוֹהָה.

לאילא היה צוות חכמים משלו, שאיתם התייעץ במקרים של ספק. בדיקת הבהמות היתה מקצוע מיוחד, ולא בהכרח היתה קשורה לשאר המסורת של תושב"ע.

נראה שהמקצוע הזה התפתח במיוחד לאחר החורבן, וראו גם לעיל ד, ה.

(ח) נִשְׁבַּר עֶצֶם יָדוֹ, וְעֶצֶם רַגְלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוּ נִכָּר.

מוּמִין אֵלּוּ מָנָה אַיְלָה בְיַבְנֶה, וְהוֹדוּ לוֹ חֲכָמָיו.

חטיבה II: תוספות לרשימת המומים

וְעוֹד שְׁלֹשָׁה הוֹסִיף - אָמְרוּ לוֹ: "לֹא שָׁמַעְנוּ אֶת אֵלּוּ!"

אֶת שֶׁגַּלְגַּל עֵינוֹ עָגֹל כְּשֶׁלָּאָדָם, וּפִיו דּוֹמֶה לְשֶׁלַּחֲזִיר,

שֶׁנִּטַּל רֹב הַמְדַבֵּר שֶׁלִּלְשׁוֹנוֹ. רוב החלק החופשי של הלשון

וּבֵית דִּין שֶׁאַחֲרֵיהֶם אָמְרוּ: הֲרֵי אֵלּוּ מוּמִין.

(ט) מַעֲשֶׂה שֶׁהַלֶּחִי הַתַּחְתּוֹן עוֹדֵף עַל הָעֶלְיוֹן,

שָׁאַל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים, וְאָמְרוּ: הֲרֵי זֶה מוּם.

אֹזֶן הַגְּדִי שֶׁהָיְתָה כְפוּלָה,

אָמְרוּ חֲכָמִים: בִּזְמַן שֶׁהוּא עֶצֶם אֶחָד - מוּם.

הזנב או הפה דומים לשל חזיר - השוו משנה ח.

בִּזְמַן שֶׁאֵינָה עֶצֶם אֶחָד - אֵינָה מוּם.

רְבִּי חֲנַנְיָא בֶן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: זְנַב הַגְּדִי, שֶׁהוּא דּוֹמֶה שֶׁלַּחֲזִיר,

וְשֶׁאֵין בָּהּ שָׁלוֹשׁ חֲלָיוֹת - הֲרֵי זֶה מוּם.

(י) חֲנַנְיָה בֶן אַנְטִיגְנָס אוֹמֵר: אֶת שֶׁיַּבֶּלֶת בְּעֵינוֹ,

היבלת היא בעין, ראו ויקרא כב כב.

ההבחנות בין שתי האזנים ובין שתי העיניים צריכות להיות ניכרות לעין, ולא רק במדידה.

וְשֶׁנִּפְקַס עֶצֶם יָדוֹ, וְעֶצֶם רַגְלוֹ, וְשֶׁנִּפְקַס עַצְמוֹ שֶׁבְּפִיו;

עֵינוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, אָזְנוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה בְמַּרְאֶה, אֲבָל לֹא בְמִדָּה.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: וְאַחַת מִבֵּיצָיו גְּדוֹלָה שְׁתַּיִם כַּחֲבֶרְתָּהּ,

וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.

(יא) זְנַב הָעֵגֶל שֶׁאֵינָה מַגַּעַת לְעַרְקוֹב

מחלוקת בין ת"ק לחכמים לגבי אורך הזנב. פליניוס מונה את הזנב הקצר כמום, ראו ליברמן "יוונית ויוונות בארץ ישראל".

אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל מַרְבִּית עֲגָלִים כֵּן, כָּל זְמַן שֶׁהֵן מְגַדְּלִים - הֵן נִמְתָּחוֹת.

לְאֵיזֶה עַרְקוֹב אָמְרוּ חֲכָמִים?

רְבִּי חֲנַנְיָה בֶן אַנְטִיגְנָס אוֹמֵר: לְעַרְקוֹב שֶׁבְּאֶמְצַע הַיָּרֵךְ.

עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר, וּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין נִפְדִּים עֲלֵיהֶם.

חטיבה III: בעלי מומים שאינם נשחטים

(יב) אֵלּוּ שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן, לֹא בַמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַמְּדִינָה:

הרשימה היא של בהמות שאינן בעלות מום, אבל אינן מתאימות לקרבן, ממניעים אסתטיים. לכן לא מנו כאן את הטריפה. וראו דרשה בספרי דברים קכו.

הגרב היבלת והחזזית ("ילפת") מופיעים בויקרא כב כב, אבל אינם מתירים את הבהמה לשחיטה, וראו לעיל משנה י.

לעניין החולה ראו מלאכי א יג. לגבי בהמה שנעברה בה עבירה - ראו זבחים ח, א, שגם תערובת בבהמה כזו אסור להקריב. גם כאן האיסור הוא מטעמים אסתטיים, והשוו סנהדרין ז, ד.

לעניין הטומטום והאנדרוגינס יש שלוש עמדות: לדעת חכמים אינו בכור ואינו קדוש כלל; לדעת ת"ק אינו נשחט ממניעים אסתטיים, ולדעת ר' ישמעאל הוא נשחט.

בתוספתא ד, טו מופיעה רשימה נוספת, של מומים שבעליהם אינם כשרים לקרבן אבל אינם נשחטים מחוץ למקדש, כלומר בזה"ז.

חֲוַרְוָר וְהַמַּיִם שֶׁאֵינָן קְבוּעִין, וְחִטָּיו הַפְּנִימִיּוֹת - שֶׁנִּפְגָּמוּ וְשֶׁנִּגְמָמוּ,

וּבַעַל גָּרָב, וּבַעַל יַבֹּלֶת, וּבַעַל חֲזָזִית,

וְזָקֵן, וְחוֹלֶה, וּמְזֹהָם,

וְשֶׁנֶּעְבְּרָה בוֹ עֲבֵרָה, וְשֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם.

וְטָמְטוֹם, וְאַנְדְּרוֹגִינָס - לֹא בַמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַמְּדִינָה.

רְבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵין מוּם גָּדוֹל מִזֶּה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוּ בְכוֹר, אֶלָּא נִגְזָז וְנֶעְבָּד.