פתיחת התפריט הראשי

ביאור:תוספתא/בבא מציעא/ה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת בבא מציעא פרק חמישיעריכה

ריבית לרועהעריכה

(א)
קבל ממנו מאה צאן במאה של זהב, למחצה לשליש ולרביע יחזיר לבעלים חלק מסוים מהגיזה והולדות


הרועה שילם מאה של זהב וחלק מפירות הצאן, ובעל הצאן מתחייב להחזיר לו את כספו ועוד מאה סלעים – אסור כי זה אבק ריבית, שהרי שם את הצאן במאה של זהב וקיבל אחריות עליהם.
אם עשו אותה עיסקה בלי להעביר מאה של זהב – מותר.
אם קיבל עגלים שאינם עושים פירות, ושם אותם – אסור, למרות שהבעלים נותן מחצה מההוצאות; וראו משנה ה, ד.



"ואני נוטל סלע מכל אחד ואחד באחרונה" - אסור
למחצה לשליש ולרביע, מחצה למזונות ומחצה לבטלה,
"ואני נוטל מכל אחד ואחד באחרונה" - מותר
קבל ממנו מאה עגל במאה של זהב, למחצה לשליש ולרביע
מחצה למזונות ומחצה לבטלה "ואני נוטל דינר זהב מתוך חלקך באחרונה" - אסור.

(ב)
אין שמין בכורות תמימים לישראל, אבל שמין להן בכורות בעלי מומין


הכהן אינו רשאי לתת את הבכור התם לרועה ישראל, שאם יפול בו מום יקח אותו הכהן, כי אין לעשות סחורה בבכורות תמימים; אבל מותר לעשות בבעלי מומים, וראו שביעית ז, ג-ד.
אם הרועה הוא כהן מותר לו גם לשום בכור תמים, כי אם ימות הבכור – יפסיד ואם יבנה המקדש ויוכל לאכלו – ירויח. אבל הרווח אינו סביר ולכן מותר.



ושמין בכורות תמימים לכהנים, ואצ"ל בעלי מומין.

(ג)

אין שמין לא את העזים ולא את הרחלים ולא כל דבר שאינו עושה ואוכל

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שמין את העזים מפני שהן חולבות


ת"ק אוסר לשום גם עזים וכבשים, אם חלק מההכנסות שלהן חוזר לבעלים, וראו לעיל הלכה א. ר' יוסי בר' יהודה מיקל בכך כאביו שטען שאפילו טבל עמו בציר – מספיק, וראו לעיל ד, ז.
אם קיבל אחריות על ולד בהמה צריך לטפל בו שנה, ועל תינוק יונק צריכה המיניקת להתחייב לשנתיים.
את השכר על הובלת הולד ממקום למקום (בנוסף לשכר האכלתו) ניתן לגלם בשומה או לשלם בנפרד ("במעות"), לפי מנהג המקום. וראו משנה ה, ה.



ואת הרחלים מפני שהן גוזזות, ואת התרנגולת מפני שעושה ואוכלת.
השמה תרנגולת מחברתה מיטפלת באפרוחים כל זמן שצריכין לאמן.
מיטפל אדם בבהמה טמאה י"ב חדש, ובאדם כ"ד חדש.
מקום שנהגו לעלות שכר כתף למעות – מעלין; לבהמה – מעלין; ואין משנין ממנהג המדינה.
רבי שמעון בן גמליאל אומר: שמין עגל עם אמו וסייח עם אמו
ואף על פי שמעלה שכר כתף למעות - ואין חושש משום רבית.

(ד)

השם בהמה מחבירו, עד מתי חייב ליטפל בה? בבהמה דקה ל' יום, ובגסה נ' יום

רבי יוסי אומר: בדקה ג' חדשים, מפני שטיפולה מרובה


ראו בכורות ד, א.
הברייתא מפרשת "מיד" שבמשנה ה, ה – לאחר שנגמל הולד.
אין לבעלים זכות לקצר את הזמן של הטיפול של המקבל, כי הרווח של המקבל לאחר שנתיים גדול מכפליים הרווח לאחר שנה.
גם המקבל אינו רשאי לקצר את זמן הגידול לפחות משנה, אם הבעלים לא הסכים לכך.



יתר על כן, בכולם אם הוא חלקו של בעה"ב - שם עליו; אין משנין ממנהג המדינה.
השם בהמה טמאה מחבירו, עד מתי חייב ליטפל בוולדות?
סומכוס אומר: באתונות למשא - י"ח חדש, ובגודריות סוסות או פרדות - כ"ד חדש
ואם עמד עליו בתוך הזמן חבירו - מעכב על ידו
אבל אינו דומה טיפולה של שנה ראשונה לטיפולה של שנה שניה.
השם בהמה מחבירו - אין פחות מי"ב חדש
עשה בה כל ימות החמה, ומבקש למוכרה בימות הגשמים
יכול לעכב על ידו, עד שיאכילנה כל ימות הגשמים
האכילה כל ימות הגשמים, ומבקש למוכרה בימות החמה
יכול לעכב על ידו, עד שיעשה בה כל ימות החמה.

(ה)

השם בהמה מחבירו, מתה בבוסיא בפשיעה - משלם כולה; ושלא בבוסיא - משלם פלגא
שכך הוא כותב לו: חוזה סטנדרטי שאינו תלוי במה שכתב בפירוש אם תמות בבוסיא אשלם כולה, דלא בבוסיא אשלם פלגא.
שמה במנה והשביחה, והרי יפה מאתים זוז, מתה בבוסיא - משלם ששה של זהב 150 זוז, הערך המקורי ועוד 50% מהרווח
שלא בבוסיא - משלם חמשים זוז.
שמה במנה והכחישה, והרי יפה חמשים זוז, מתה בבוסיא - משלם שלשה של זהב 75 זוז, הערך המקורי בניכוי 50% מההפסד
שלא בבוסיא - משלם נ' זוז.

(ו)
רשב"ג אומר: מפרין על שדהו. כיצד? קבל ממנו שדה בעשרה כורין חטין


ראו משנה ה, ה. 200 הדינר הם לטיוב השדה, כהשקעה חד פעמית.
לעניין צאן ברזל ראו משנה ו שם. נכסי אשתו מותרים משום ריבית, וראו הלכה ז לקמן.



ואמר לו תן לי מאתים דינר ואפרנסה, ואני נותן לך י"ב כור בשנה - מותר
אבל אין מפרין על ספינתו ועל חנותו, ועל כל דבר שאינו עושה ואוכל
מקבל אדם צאן ברזל מאשתו, והולדות והגזין שלו; ואם מתו - חייב באחריותן.

(ז)
איזה הוא צאן ברזל? היו לפניו מאה צאן,


במקרה הראשון יש אבק ריבית, וראו הלכה א. במקרה השני מדובר בשכירות, אלא שהתנה שאם מתו חייב באחריותם.
הסיפא – ראו משנה ה, ו.
השדה אינה מתה ולכן יכול לחכור אותה בכל תנאי.
מותר לאדם ללוות ולהלוות בריבית לאשתו ולבניו, שהרי רכושם רכושו, והם אמורים להבין כמה סובל הלווה בריבית.



ואמר לו: הרי הן עשויות עליך למחצה לשליש ולרביע במאה של זהב – אסור.
היו לפניו מאה צאן, ואמר לו: הרי הן עשויות עליך במאה של זהב
והולדות והגזין שלך, ואם מתו אתה חייב באחריותן
ואתה מעלה לי סלע מכל אחד ואחד - מותר.

ריבית לגויים ומהםעריכה

מקבלין צאן ברזל מן העובד כוכבים; שדה צאן ברזל - אפילו מישראל
לוה אדם מאשתו ובניו ברבית, אלא שמחנכן ברבית.

(ח)

אין ישראל רשאי ללוות שקל ולהלוות בסלע, אבל עובד כוכבים רשאי ללוות בשקל ולהלוות בסלע.

ישראל שלוה מעות מן העובד כוכבים ומבקש להחזירן לו


אין ישראל רשאי לקחת הלוואה מישראל בשקל ולהלוות אותה לגוי בריבית.
אינו רשאי להעביר לישראל חבירו הלוואה בריבית שקבל מהגוי אלא מדעת הגוי, וראו משנה ה, ו. שם גם מוסבר המקרה ההפוך, שישראל מלוה בריבית לגוי וזה מעביר את ההלוואה לישראל אחר.
יכול ישראל להלוות את כספו של הגוי בריבית לישראל אחר, אבל משום מראית עין אסרו לעשות כך.
אם הפקיד מעות אצל אחר, לא כהלוואה אלא כפיקדון - אסור לשומר להשתמש בהן. אם הוא גוי והשתמש בהן – הרי מעל בהפקדה והכסף נחשב כשלו ומותר ללוות ממנו. אבל ישראל שהפקידו כספים אצלו - אסור לגעת בהם.
הסנטר הוא מנהל העסקים של בעל הנכס (ראו ב"ב ד, ז.), ולכן יכול ישראל שנעשה סנטר להלוות את כספי הגוי בריבית אבל לא ההפך. יש נוסחאות הפוכות בעניין זה.
ערבות להלוואה בריבית מותרת.



מצאו חבירו ואמר לו: תנם לי, ואני נותן לך כדרך שאתה נותן לו - אסור
ואם העמידו אצל העובד כוכבים - מותר
ועובד כוכבים שלוה מעות מישראל, ומבקש להחזירן לו
מצאו ישראל אחר ואמר לו: תנם לי, ואני נותנם לך כדרך שאתה נותנם לו - מותר
ואם העמידו אצל ישראל - אסור
ישראל שאמר לעובד כוכבים: "הילך שכרך, וצא והלוה מעותי ברבית" - אסור
ועובד כוכבים שאמר לישראל: "הילך שכרך, והלוה מעותי ברבית" – מותר,
אבל אסור מפני מראית העין
מעות של ישראל מופקדות אצל העובד כוכבים - מותר להלוותן ברבית
ושל עובד כוכבים המופקדות אצל ישראל - אסור להלוותן ברבית
זה הכלל: כל שבאחריות ישראל – אסור; כל שבאחריות עובד כוכבים - מותר
ישראל שנעשה לו לעובד כוכבים אפוטרופוס או סנטר - מותר ללוות הימנו ברבית
ועובד כוכבים שנעשה אפוטרופוס לישראל או סנטר - אסור ללוות הימנו ברבית
ישראל הלוה מן העובד כוכבים, ועובד כוכבים הלוה מישראל
ישראל אחר נעשה לו ערב ואינו חושש.

(ט)

ישראל שלוה מעות מן העובד כוכבים, ועובד כוכבים שלוה מעות מישראל, ונתגייר

בין שזקפן עליו עד שלא נתגייר, ובין שזקפן עליו משנתגייר


המחלוקת ברישא היא כשהגוי הלווה ליהודי ואחר כך התגייר. לדעת ר' מאיר גובה רק את הקרן ולדעת ר' יוסי גם את הריבית.
הלוואה בריבית של יהודי ליהודי, לדעת ר' מאיר אפילו את הקרן אין עליו להחזיר, והמוצא את השטר חייב לקרעו. רשב"ג מתיר , אם כך נהגו, לגבות רק את הקרן.
ניתן לבטל שטרי ריבית אלו באלו, אם אינם יורדים לחישוב מדויק אלא דנים אותם כחבילה אחת. אבל הבנים אינם חייבים להחזיר את הריבית, וראו ב"ק י, א.



גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית, דברי ר' מאיר
ר' יוסי אומר: עובד כוכבים שלוה מעות מישראל ונתגייר
בין שזקפן עליו במלוה עד שלא נתגייר, ובין שזקפן עליו במלוה משנתגייר
גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית
וישראל הלוה מעות מעובד כוכבים ונתגייר, וזקפו עליו במלוה עד שלא נתגייר
גובה את הקרן וגובה את הרבית. משנתגייר - גובה את הקרן ואין גובה את הרבית.
המלוה את חבירו ברבית, ובא לפני ב"ד - קונסים אותו
ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית, דברי ר' מאיר
שהיה ר"מ אומר שטר שיש בו רבית - קונסין אותו, ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית
וחכמים אומרים: גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית.
המוצא שטר רבית – יקרענו. ואינו גובה גם את הקרן בא לבית דין - יקרעוהו
ר' שמעון בן גמליאל אומר: הכל כמנהג המדינה. אם נהגו כך ניתן לגבות את הקרן
המלוה את חבירו ברבית, והלך הלוה וירש עליו שטרי רביות
ואמר לו צאי שלי בשלך – מותר. אם באו לבית החשבון - אסור.
המלוה את חבירו ברבית ועשה תשובה - חייב להחזיר
מת והניח לפני בניו - לא יחזירו בניו
על זה נאמר "יכין וצדיק ילבש וכסף נקי יחלוק" (איוב כז יז)
אבל הניח להן אביהן פרה שדה וטלית וכל דבר שיש בה אחריות - חייבין להחזיר.