ביאור:משנה בכורות פרק א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת בכורות: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת בכורות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מבוא למסכת בכורות ומבנה המסכת

פטר חמור

עריכה

חטיבה I: צמצום חובת הפדיון

עריכה

(א) הַלּוֹקֵחַ עֹבֶר חֲמוֹרוֹ שֶׁלַּנָּכְרִי,

שאינו רשאי - ראו ע"ז א, ו. אבל בדיעבד חלה המכירה.

יסוד הבכורה מנומק בבמדבר ג יג במכת בכורות במצרים. האל הרג את בכורי מצרים, "מאדם עד בהמה", והקדיש את בכורי ישראל, תמורת הצלתם.

בהמת הכוהנים והלוויים פטרה את בהמות ישראל במדבר, ראו במדבר ג מה. אבל ראו לקמן ב, א, שהלימוד אינו חל על בכורות בהמה טהורה, וכנראה כך מפרשים גם את הפסוק הנ"ל, שאינו כולל בכורות בהמה טהורה. וראו גם תוספתא א, ב.

וְהַמּוֹכֵר לוֹ - אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוּ רַשַּׁי,
וְהַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ בעד שותפות בוולדות, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה,
פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר ג יג) "בְּיִשְׂרָאֵל", אֲבָל לֹא בַאֲחֵרִים.

הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם פְּטוּרִים, מִקַּל וָחֹמֶר:

אִם פָּטְרוּ שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר - דִּין הוּא, שֶׁיִּפְטְרוּ לְעַצְמָן!


(ב) פָּרָה שֶׁיָּלְדָה כְמִין חֲמוֹר, וַחֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה כְמִין סוּס - פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה

המשנה מניחה שרק פטר חמור יש לפדות, בניגוד לבמדבר יח טו, שם מוזכר "בכור בהמה טמאה". וראו מכילתא דעמלק א, שמעלה את השאלה מה בין חמור לבהמה אחרת ועונה שבמצרים היו אך ורק חמורים, בידי מצרים ובידי ישראל, ועל כן רק הם הוקדשו. הקראים, לעומתם, נהגו לפדות את כל בכורות הבהמות הטמאות.

לגבי הכלל "היוצא מן הטמא..." ראו חולין ח, ה, והשוו שם ד, ה: העובר יוצא מאמו, ולכן עובר של בהמה טהורה - טהור, ואף ניתן לאכילה בלי שחיטה אם לא המליטה. אבל הדג הטמא בתוך דג טהור לא יצא ממנו, אלא נבלע כדג טמא, כמו חלב של טריפה.

הלשון "דג טמא שבלע דג טהור" דומה ללשון בזבחים יג, ב, לגבי כהן טמא שאכל קדשים טהורים. כמובן, הכוונה בביטוי 'מותר באכילה' היא לדג הנבלע, ולא הבולע

שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יג יג) "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה"; (שמות לד כ) "וּפֶטֶר חֲמוֹר" - שְׁנֵי פְעָמִים,
עַד שֶׁיְּהֵא הַיּוֹלֵד חֲמוֹר - וְהַנּוֹלָד חֲמוֹר.

וּמָה הֵן בַּאֲכִילָה?

בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה כְמִין בְּהֵמָה טְמֵאָה - מֻתָּר בַּאֲכִילָה.
וּטְמֵאָה שֶׁיָּלְדָה כְמִין בְּהֵמָה טְהוֹרָה - אָסוּר בַּאֲכִילָה.
שֶׁהַיּוֹצֵא מִן הַטָּמֵא - טָמֵא, וְהַיּוֹצֵא מִן הַטְּהוֹרָה - טָהוֹר.
דָּג טָמֵא שֶׁבָּלַע דָּג טָהוֹר - מֻתָּר בַּאֲכִילָה.
וְטָהוֹר שֶׁבָּלַע דָּג טָמֵא - אָסוּר בַּאֲכִילָה, לְפִי שֶׁאֵינוּ גִדּוּלָיו.


חטיבה II: פדיון במקרי ספק

עריכה

(ג) חֲמוֹרוֹ שֶׁלֹּא בִכֵּרָה, וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים - נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן.

אם ידוע כמה בכורים נולדו, למרות שאינו יודע איזה מהוולדות הוא הבכור לאיזו אתון - חייב לפדות ולתת לכהן. אבל אם יש ספק, ויתכן שהבכור הוא נקבה - חייב לפדות , אבל פטור מלתת את הטלה לכהן, שכן החיוב לפדות הוא ציווי, ואילו החיוב לתת לכהן הוא חוב ממוני, ועל כן דינהם במקרה ספק שונים. ראו תוספתא א, יט. וראו גם טהרות ד, יב.

זָכָר וּנְקֵבָה - מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ.

שְׁתֵּי חֲמוֹרָיו שֶׁלֹּא בִכֵּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים - נוֹתֵן שְׁנֵי טְלָיִים לַכֹּהֵן;

זָכָר וּנְקֵבָה, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה - נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן;
שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת - אֵין כָּן לַכֹּהֵן כְּלוּם.


(ד) אַחַת בִּכֵּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכֵּרָה, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים - נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן;

זָכָר וּנְקֵבָה - מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ.
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות לד כ) "וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה":

חטיבה III: דיני שה הפדיון

עריכה
מִן הַכְּבָשִׂים - וּמִן הָעִזִּים, זָכָר - וּנְקֵבָה, גָּדוֹל - וְקָטָן, תָּמִים - וּבַעַל מוּם.

הביטוי "מן הכבשים ומן העיזים" מרמז לדיני קרבן הפסח, שמות יב ה. אבל שם נאמר במפורש "תמים זכר בן שנה", וכאן - לא, וראו מכילתא פסחא ד.

למרות שהמצוה היא לתת לכהן שה בעד כל פטר חמור, ראו משנה ג - אם לא נתן יכול לפדות באותו שה שני פטרי חמורים. כך ניתן גם להסביר את אי המניה של בכורות הבהמות במדבר, במקביל למניית בכורות האדם (ראו במדבר ג מא).

הטלה חייב במעשר בהמה - השוו לקמן ט, ד, וכל זמן שלא נמסר לכהן אינו דומה להקדש.

לגבי המקרה שהפדיון מת - ראו גם לקמן משנה ו.

וּפוֹדֶה בוֹ פְעָמִים הַרְבֵּה.
נִכְנָס לַדֵּיר לְהִתְעַשֵּׂר.
וְאִם מֵת - נֶהְנִים בּוֹ.


ראו מכילתא פסחא יח, כת"ק.

העברת בעלות על העיר - בדרך כלל לכהן - גוררת אחריות של הבעלים החדש לפדיון.

(ה) אֵין פּוֹדִין לֹא בְעֵגֶל, לֹא בַחַיָּה,

לֹא בִשְׁחוּטָה, וְלֹא בִטְרֵפָה, למרות שפודים בבעל מום.
וְלֹא בַכִּלְאַיִם, וְלֹא בַכּוֹי.
רְבִּי אֶלְעָזָר מַתִּיר בַּכִּלְאַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֶׂה,
וְאוֹסֵר בַּכּוֹי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק.

נְתָנוֹ לַכֹּהֵן את פטר החמור - אֵין הַכֹּהֵן רַשַּׁי לְקַיְּמוֹ, עַד שֶׁיַּפְרִישׁ שֶׂה תַחְתָּיו.


(ו) הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר, וָמֵת,

ראו עדויות ז, א.

כאן מת הפדיון, בהמשך המשנה מת החמור, וראו פסחים ט, ז, שם מת המפריש.

ההחלטה הפרשנית מי מת תלויה בהקשר.

לגבי אחריות על חמישה סלעים - ראו לקמן ח, ח.

המחלוקת בין חכמים לר' אליעזר היא על פעולת הפדיון: לדעת ר' אליעזר, כל זמן שלא הגיע הפדיון לכהן - יש קדושה על פטר החמור, ואילו לדעת חכמים, ברגע שנפדה - נכנס השה במקומו.

רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חַיָּבִין בְּאַחְרָיוּתוֹ, כְחָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁלַּבֵּן.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין חַיָּבִין בְּאַחְרָיוּתוֹ, כְּפִדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.

הֵעִיד רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ וּרְבִּי צָדוֹק עַל פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁמֵּת,

שֶׁאֵין בּוֹ לַכֹּהֵן כְּלוּם!

מֵת פֶּטֶר חֲמוֹר

רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִקָּבֵר, וּמֻתָּר בַּהֲנָיָתוֹ שֶׁלַּטָּלֶה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוּ צָרִיךְ לִקָּבֵר, וְטָלֶה - לַכֹּהֵן.


חטיבה IV: פדיונות נוספים

עריכה

(ז) לֹא רָצָה לִפְדּוֹתוֹ - עוֹרְפוֹ בַקּוֹפִּיס מֵאֲחוֹרָיו, וְקוֹבְרוֹ.

קבורת פטר החמור - ראו תמורה ז, ד.

השוואת פדיון פטר החמור למצוות אחרות התחילה כבר במשנה ו - לפדיון בכור האדם או לפדיון מעשר שני, ונמשכת כאן.

ההשוואה בין פדיית פטר החמור לבין פדיית האמה העבריה מרמזת על דמיון בין יעידת האמה (כלומר קידושיה ע"י האדון) לבין הקדשת הבכורות. המשנה מניחה שאת הפדיה של האמה עושה האדון, אבל ראו גם את דעת ר' יוסי הגלילי במכילתא נזיקין ג, שהמצווה מוטלת על האב.

פדיון פטר החמור הוא בדיעבד, כי לא ניתן להקדישו. כלומר הקדושה עדיפה, הפדיון בעדיפות שניה, והעריפה היא העדיפות השלישית. ומה דין בכור האדם?

לגבי העדיפות של היבום על החליצה ראו דברים כה ז. אבל כאן שינו חכמים את סדר העדיפויות. גם כאן מדובר על קידושין (יבום) ועל שחרור (חליצה, פדיון).

המקרה האחרון דומה לפטר חמור - גם כאן מדובר על פדיון בהמה טמאה (או שדה) מההקדש, כעדיף על מכירתו לאחר, וראו ערכין ח, א.

הביטוי "באדון" ולא "בבעלים" מפנה לדיני אמה עבריה, ומרמז שכל הדוגמאות הללו דומות זו לזו, לא רק בעניין הקדימות - אלא גם במהותן.

מִצְוַת פְּדִיָּה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת עֲרִיפָה,

שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יג יג) "וְאִם לֹא תִפְדֶּה - וַעֲרַפְתּוֹ".

מִצְוַת יְעִידָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת פְּדִיָּה, באמה עבריה

שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כא ח) "אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ - וְהֶפְדָּהּ".

מִצְוַת הַיִּבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה בָּרִאשׁוֹנָה

שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה.

עַכְשָׁיו, שֶׁאֵינָן מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה, אָמְרוּ:

מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת הַיִּבּוּם.

מִצְוַת גְּאֻלָּה בָאָדוֹן קוֹדֶמֶת לְכָל אָדָם, <מחוק: הוא קודם>

שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כז כז) "וְאִם לֹא יִגָּאֵל - וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ".