ביאור:תוספתא/סנהדרין/א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת סנהדרין פרק ראשוןעריכה

דיני ממונות בשלושהעריכה

(א)

דיני ממונות בשלשה. רבי אומר: בחמישה, כדי שיגמר הדין בג', דברי ר"מ וחכ"א: ביחיד

סמיכה בשלשה, וסמיכת זקנים בג'. רבי יהודה אומר: בחמישה


ראו משנה א, א-ג. כאן יש דעות נוספות. במיוחד בית הדין של חמישה, שכמעט לא מופיע במשנה, מככב כאן.
השוו את דברי חכמים לאבות ד, ח.
לגבי בכור בעל מום ניכר, השוו בכורות ד, ג. שם ר' יהודה מתיר ור' מאיר אוסר.



מטלטלין של הקדש, נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין נפדין על פי שלשה
ג' לקוחות ולא ע"פ ג' שאינן לקוחות
מום שבגלוי - הרי זה ישחט ע"פ בני הכנסת, דברי ר' מאיר
ר' יוסי אומר: אפילו רגלו קטועה ועינו סומא, לא ישחט אלא ע"פ מומחה.

(ב)

וחכמים אומרים: המוציא שם רע, בזמן שטוענו טענת נפשות - בעשרים ושלשה

טענת ממון - בשלשה.


ראו משנה א, א. חכמים כאן חולקים על חכמים במשנה. לדעתם יתכן שהבעל יצא צודק מהדין בשלושה אבל לא יתבע את מותה של אשתו.


ביצוע והסתלקות מהדיןעריכה

(ג)
וכשם שהדין בשלשה כך פשרה בשלשה.


ר' אלעזר בר' יוסי הוא היחיד שמתנגד לביצוע טוטאלית. ת"ק כר' שמעון בן מנסיא.
בהמשך דנה הברייתא בשאלה האם מותר לדיין להסתלק מהדין, ונראה שיש קשר בין השאלות.



נגמר הדין אין רשאי לבצע.
ר"א בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כל המבצע הרי זה חוטא
המברך את המבצע הרי זה מנאץ לפני המקום, על זה נאמר (תהלים י ג) "ובוצע ברך נאץ ה'"
אלא יקוב הדין את ההר, שכן משה אמר: יקוב הדין את ההר
אבל אהרן היה עושה שלום בין אדם לחבירו
שנאמר (מלאכי ב ו) בשלום ובמישור הלך אתי וגו'
ר"א בן יעקב אומר: מה ת"ל "ובוצע ברך נאץ ה'"?
משלו משל: למה הדבר דומה? לאחד שגנב סאה של חטים
טחנן אפאן והפריש מהן חלה והאכיל לבניו
היאך זה מברך? אינו מברך אלא מנאץ! ועל זה נאמר "ובוצע ברך נאץ ה'"
ר"מ אומר: "ובוצע ברך" - אלו אחי יוסף, שהיו אומרים (בראשית לו כו) "מה בצע וגו'".
ר' יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצע! שנא' (זכריה ח טז) "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם".
והלא כל מקום שיש משפט אמת אין שלום, וכל מקום שיש שלום אין משפט אמת!
אלא איזהו משפט שיש שלום? הוי אומר זה ביצוע
וכן הוא אומר: (שמואל ב ח טו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו
והלא כ"מ שיש משפט אין צדקה, וכל מקום שיש צדקה אין משפט
אלא איזהו משפט שיש בו צדקה? הוי אומר זה ביצוע
דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב,
אם חייב את העני מוציא ונותן לו משלו
נמצא עושה צדקה עם זה ודן את זה
רבי אומר: דן את הדין וזיכה את הזכאי וחייב את החייב
נמצא עושה צדקה עם החייב שמוציא גזילה מתחת ידו
ודין עם הזכאי שמחזיר לו את שלו
ר"ש בן מנסיא אומר: פעמים יבצע אדם, פעמים אל יבצע
כיצד? - שנים שבאו אצל אחד לדין
עד שלא שמע דבריהן, או מששמע דבריהן ואין יודע להיכן הדין הוא נוטה
אתה רשאי שיאמר להן "צאו ובצעו".
אבל מששמע דבריהם ויודע להיכן הדין הוא נוטה - אין רשאי שיאמר להן "צאו ובצעו"
כגון שהוא אומר: (משלי יז יד) "פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש"
עד שלא נתגלה אתה רשאי לנטשו. משנתגלה הדין אי אתה רשאי לנטשו
ר' יהושע בן לקיש אומר: שנים שבאו אצל אחד לדין, אחד חזק ואחד רך
עד שלא שמע דבריהן ואם מששמע דבריהן ואין יודע להיכן הדין הוא נוטה
רשאי שיאמר להן "איני נזקק לכם", שמא נתחייב החזק ונמצא חזק אויבו
מששמע דבריהן ויודע להיכן הדין הוא נוטה - אין רשאי שיאמר להם "איני נזקק לכם"
וכן הוא אומר (דברים א יז) "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא".

(ד)
אמר ר' יהושע בן קרחה מנין שאם היה יושב לפני דיין


גם ר' יהושע בן קרחה, שאמר בהלכה ג "מצווה לבצוע", מתנגד לביצוע אם יודע זכות לעני. אבל אם הדין נוטה לרעת העני אולי יתיר לבצוע.
השאלה "מה לי בצער הזה" דומה לשאלת העדים "מה לנו בצרה הזאת" המופיעה במשנה ד, ה.
רשב"ג חוזר לדין שבהלכה ג, שהביצוע לכתחילה בשלושה. אבל מוסיף שבדיעבד גם ביצוע בשנים מחייב.



ויודע אתה זכות לעני וחובה לעשיר, אין אתה רשאי לשתוק
ת"ל "לא תגורו מפני איש", אל תכניס דבריך מפני איש
הדיינים יהיו יודעין את מי דנין, ולפני מי הן דנין, ועם מי הן דנין, ומי הוא דן עמהן
ויהיו עדים יודעין את מי הם מעידין, ולפני מי הן מעידין, ועם מי הן מעידין, ומי הוא מעיד עמהם
שנאמר: (דברים יט יז) "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'"
ואומר (תהלים פב א) "אלהים נצב בעדת אל, בקרב אלהים ישפוט"
וכן יהושפט אומר (דברי הימים ב יט ו) "ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עושים
כי לא לאדם תשפטו כי אם לה'"
ושמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה?
והלא כבר נאמר (שם) "ועמכם דבר המשפט", אין לך אלא מה שעיניך רואות
רשב"ג אומר כשם שהדיין דן בשלשה, כך פשרה בשלשה
יפה כח פשרה מכח הדין
כיצד? שנים שדנו יכולין לחזור בהן, ושנים שפישרו אין יכולין לחזור בהן.