ביאור:משנה תמורה פרק ז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת תמורה: א ב ג ד ה ו ז

מסכת תמורה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז

----

הפרק מסכם את מסכתות ערכין ותמורה, שעסקו בקדשי בדק הבית ובקדשי המזבח בהתאמה - ומשווה בין הקדושות הללו במעין טטראדרמה.

קדושת מזבח כקדושת הגוף

חטיבה I: קדשי מזבח וקדשי בדק הבית

(א) יֵשׁ בְּקָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ מַה שֶּׁאֵין בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת,

לגבי התמורה ראו לעיל א, ו. מסגרת למסכת. פיגול - ראו זבחים ב, ב-ג. וולד הקדשים וחלבם - ראו חולין י, ב. השוחט קדשים בחוץ - ראו זבחים י, א-ב. שכר האומנים - ראו שקלים ד, ה-ו.

וראו השוואות נוספות בתוספתא ד, ד.

יֵשׁ בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת מַה שֶּׁאֵין בְּקָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ:

שֶׁקָּדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשֵּׁם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא,

וְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, אם נפל בהם מום ונפדו וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ - חַיָּב.

אֵין נוֹתְנִין מֵהֶן לָאֻמָּנִים בִּשְׂכָרָן.

(מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת.)

(ב) יֵשׁ בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, שֶׁסְּתָם הֶקְדֵּשׁוֹת לְבֶדֶק הַבַּיִת.

סתם הקדשות - ראו שקלים ד, ז, כר' אליעזר. חל על הכול - בניגוד לקדשי מזבח, ראו לעיל ה, ו. מעילה בגידולים - ראו מעילה ג, ה. הנאה לכוהנים - ראו לגבי עולה לעיל ג, ד, קל וחומר לשלמים.

הֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת חָל עַל הַכֹּל, וּמוֹעֲלִין בְּגִדּוּלֵיהֶן, וְאֵין בָּהֶן הֲנָיָה לַכֹּהֲנִים.

(ג) אֶחָד קָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶחָד קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת - אֵין מְשַׁנִּין אוֹתָן מִקְּדֻשָּׁה לִקְדֻשָּׁה,

מַקְדִּישִׁין אוֹתָן הֶקְדֵּשׁ עִלּוּי, וּמַחֲרִימִין אוֹתָן, וְאִם מֵתוּ - יִקָּבֵרוּ.

הקדש עילוי - ראו ערכין ח, ז, וכן ספרא בחוקותי פרשה ה. קבורה לקדשי מזבח - ראו חולין י, ב. לדעת ר' שמעון אין קבורה לקדשי בדק הבית.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, אִם מֵתוּ - יִפָּדוּ.

חטיבה II: הנקברים והנשרפים

(ד) אֵלּוּ הֵן הַנִּקְבָּרִין:

הנקברים הם קודשים שלא ניתן להקריבם. קודשים שהפילו שליה - ראו חולין ד, ז. ציפורי מצורע - ראו נגעים יד, ה. פטר חמור - ראו בכורות א, ז. וראו רשימות דומות בקידושין ב, ט, ובע"ז ה, ט.

ראו תוספתא ד, ד: ת"ק סובר כאן כר' יהודה, ובמשנה ו כר' שמעון; וראו גם ספרא צו פרשה ט.

קָדָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ - יִקָּבֵרוּ. הִפִּילָה שִׁלְיָה - תִּקָּבֵר.

שׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, וְצִפֳּרֵי מְצֹרָע, אם לא השתלחה הציפור המשתלחת. וּשְׂעַר נָזִיר, שנטמא וּפֶטֶר חֲמוֹר, שנערף

וּבָשָׂר בֶּחָלָב, וְחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחָטוּ בָעֲזָרָה.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חֻלִּין שֶׁנִּשְׁחָטוּ בָעֲזָרָה - יִשָּׂרֵפוּ, כדין קדשים שנפסלו שם, ראו משנה ו. וְכֵן חַיָּה שֶׁנִּשְׁחָטָה בָעֲזָרָה.

(ה) אֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִין:

חָמֵץ בַּפֶּסַח - יִשָּׂרֵף.

הנשרפים הם הדברים שעצם קיומם אסור. גם בקודשים שנשחטו חוץ לזמנם או מקומם (משנה ו) - יש חשש של ע"ז, ולכן ישרפו.

וּתְרוּמָה טְמֵאָה, הָעָרְלָה, וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם,

אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִשָּׂרֵף - יִשָּׂרֵף, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִקָּבֵר כגון משקה - יִקָּבֵר.

מַדְלִיקִין בְּפַת וּבְשֶׁמֶן שֶׁלִּתְרוּמָה. טמאה, ומותר ליהנות מהאש

(ו) כָּל קָדָשִׁים שֶׁנִּשְׁחָטוּ חוּץ לִזְמַנָּן, וְחוּץ לִמְקוֹמָן - הֲרֵי אֵלּוּ יִשָּׂרְפוּ.

אשם תלוי שנשחט - ראו כריתות ו, א. חטאת יולדת על ספק - ראו כריתות א, ד. אזכור הנשרפים מכין לקראת מסכת כריתות. לדברי ר' יהודה ראו תמיד ג, ג, וראו תיאור של קבורת העוף בתוספתא ד, ד.

המשנה אינה דנה בפרים הנשרפים בבית המוקד, ששריפתם היא בגלל קדושתם הרבה, אלא בקרבנות הנשרפים בבית השריפה כי עברה צורתם, כלומר הביאו אותם (לפעמים בכוונה) לידי "נותר", כי אין להקריבם - או בקרבנות שנפסלו מסיבה כלשהי. ראו דוגמא בזבחים ח, ד-ה.

הלשון "אינו מותר" במקום "אסור" מהדהדת את "אינו רשאי" בתחילת המסכת. מסגרת נוספת.

אָשָׁם תָּלוּי שהתברר לאחר שחיטתו שאין בו צורך - יִשָּׂרֵף; רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יִקָּבֵר.

חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל סָפֵק - תִּשָּׂרֵף. רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יְטִילֶנָּה לְאַמָּה.

כָּל הַנִּשְׂרָפִין - לֹא יִקָּבֵרוּ, כָּל הַנִּקְבָּרִים - לֹא יִשָּׂרֵפוּ.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם רָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוּ, לִשְׂרוֹף אֶת הַנִּקְבָּרִין - רַשַּׁי;

אָמְרוּ לוֹ: אֵינוּ מֻתָּר לְשַׁנּוֹת.