ביאור:משנה מעשר שני פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת מעשר שני: א ב ג ד ה
----
מבוא למסכת מעשר שני ומבנה המסכת
מעשר שני, שהיה ניתן מהיבולים בארבע מתוך כל שבע שנים, היה בעל אופי מיוחד: מצד אחד היה מדובר בקודשים, שאכילתם מחייבת טהרה - כמו התרומה והביכורים, ולא כמו המעשר הראשון ומעשר עני; אבל מצד שני האוכל היה הבעלים עצמו. המעשר השני דומה בכך לנטע רבעי ולמעשר בהמה (הנדון בבכורות פרק ט), אבל אלו היו נדירים יחסית, ואילו המע"ש הקיף כמויות גדולות של יבולים. בנוסף לאלו היו גם השלמים, שהיו קרבנות נדבה, והפסח שנאכל בלילה אחד בשנה. בכך שהקודשים הללו נאכלים ע"י הציבור עצמו הם מערערים את הייחוד של הכוהנים, ומקטינים את הפערים בינם לבין הציבור הרחב.
תכונה נוספת שאפיינה רק את המע"ש ואת נטע רבעי היא האופציה של פדיון בכסף: המע"ש קדוש, אבל ניתן להפקיע ממנו את קדושתו ולחללו ע"י הקדשת סכום כסף במקומו. אם עשו כך, הרי הכסף מקבל את קדושת המע"ש. בניגוד לפשט התורה, האפשרות לפדיון המע"ש אינה תלויה ביכולת הנשיאה של בעליו או בכמותו, וראו ספרי דברים קז.
השכיחות הגבוהה של מע"ש היתה גם בעלת משמעות כלכלית ניכרת: המצווה לאכול את המע"ש או את ערכו בירושלים הגדילה מאד את הצריכה בעיר, והזרמת הכספים אליה עודדה מאד את המסחר בה. אדם שהגיע לעיר עם סכומי כסף של מע"ש ניכרים, והיה מעוניין לקצר ככל האפשר את שהותו בה ולחזור לביתו - היה מחפש דרכים להוציא את הכסף במהירות, וכך נערכו בעיר סעודות מפוארות רבות.
לאחר חורבן המקדש המשיכו כנראה להפריש מע"ש, אבל לא לאכלו - במשך כמה עשרות שנים, וראו תוספתא סנהדרין ג, ג, דרשת ר' ישמעאל העוסקת בעניין. רק בתקופת התלמוד התקבל המנהג המוכר היום, של פדיון כמויות גדולות של מע"ש על סכום קטן של כסף.
הפרק הראשון מציג את קדושת המע"ש ומגביל את זכות הקניה בזמן האכילה למאכלים מכובדים. הוא מציג גם פתרונות למצבים של קניית מאכלים אחרים בדיעבד.
הפרק השני עוסק לסירוגין בקדושת הפירות ובקדושת המטבעות שבהם נפדו. לעובדה שבמע"ש קדושת הפירות עצמם (המתבטאת בדרכי הצריכה שלהם) מומרת בקלות רבה לקדושת הערך הכספי שלהם משמעויות להקלה ולהחמרה בקדושת הפירות.
הפרק השלישי עוסק במע"ש שהגיע לירושלים בלי להיפדות, ובדרכי ההערמה שאיפשרו למכור אותו למעשה. הפרק הרביעי מציג ספקות הנובעים מדיני המע"ש, כגון שינוי המחיר שלהם, וכן מציאת פירות או מטבעות שלא ברור מקורם.
הפרק החמישי משלים את ענייני נטע רבעי ואת דיני ביעור ווידוי המעשרות, ותוך כדי כך עוסק בהתמודדות עם חורבן המקדש ובפתרונות למצב הזה. ההתמודדות עם החורבן נזכרת גם בפרק א, וכך היא מהווה מסגרת למסכת כולה.
קדושת מעשר שני, והרכבו עריכה
|
מכירה אסורה, אבל פדיון מותר. ההבדל: במכירה הפירות נשארים בקדושתם והקונה חייב לאכלם בירושלים, אבל הכסף נשאר חולין והמוכר יכול להשתמש בו כרצונו. בפדיון הפירות יוצאים לחולין והפודה (שיכול להיות גם הבעלים עצמו) יכול לאכלם בכל מקום, אבל הכסף 'תופס' את הקדושה והמוכר חייב להעלותו לירושלים ולקנות בו אוכל. המכירה וכל הפעולות הדומות לה נאסרו על-מנת להדגיש שהמעשר אינו רכוש הבעלים אלא רכוש של ה', והבעלים רשאי להשתמש בו רק לצורך אכילה בירושלים. יוצא-הדופן היחיד הוא שמותר לתת מתנה לחברו בחינם, בלי תמורה מפורשת. למעשה אפשר לרמוז ולבצע החלפת מתנות, אבל אין לכנות זאת נתינה "בתמורה". בתוספתא א, א-ב מתיחסים לכספי המעשר, ולא לפירות. יתכן שהיא מייצגת את התקופה שאחרי החורבן, כשכל המשמעות הפכה לכספית, כי ממילא אין אפשרות לאכול את המעשר. |
חטיבה I: מעשר שני כקודשים עריכה
(א) מעשר שני - אין מוכרין אותו, ואין ממשכנין אותו
- ואין מחליפין אותו, ולא שוקלין כנגדו.
ולא יאמר אדם לחברו בירושלים אפילו בירושלים: "הילך יין ותן לי שמן"
- וכן שאר כל הפירות.
- אבל נותנין זה לזה מתנת חנם:
(ב) מעשר בהמה - אין מוכרין אותו תמים חי אפילו חי. קל וחומר שאסור למכרו כשהוא שחוט, שכן הוא כבר הוקדש להקרבה על המזבח.
- ולא בעל מום - חי ושחוט, ואין מקדשין בו האשה.
|
המשנה מבחינה בין מעשר (שני או בהמה) לבין בכור. הבכור, כמו ביכורים ותרומה (ראו ביכורים ב, א.), הוא רכוש הכהן, ואילו המעשרות הם מעין קודשים, אבל הבעלים אוכלים אותם. אמנם הבכור וגם המעשר נחשבים קודשים קלים. להבחנה ביניהם ראו גם בספרא בחוקותי פרק יג ד. וראו גם קידושין ב, ח. בסופה חוזרת המשנה לחילול מעשר שני: את חילול המעשר ניתן לעשות רק על מטבע חוקי, וראו ספרי דברים קז. אבל השוו עדיות ג, ב, וכן תוספתא א ד, שר' דוסא מתיר להשתמש גם באסימון ללא צורה עליו. המטבע צריך להיות שייך למחלל, ונגיש אליו, כלומר שיש לו אפשרות, גם אם קשה - להגיע אליו. התוספתא א, ה, מתירה לחלל את המע"ש על כסף בבלי, ואף לעשות זאת כשהמחלל נמצא בארץ - בתנאי שהדרכים פתוחות, ויכול עקרונית להגיע לבבל. גם לקמן ג, ד מתואר חילול 'מרחוק'. |
הבכור - מוכרין אותו תמים חי אבל לא שחוט, כי בכור תמים שחוט כבר הוקדש להקרבה על המזבח.
- ובעל מום - חי ושחוט, ומקדשין בו האשה.
אין מחללין מעשר שני על אסימון מטבע בלי הטבעה, ולא על המטבע שאינו יוצא שאינו הילך חוקי
- ולא על המעות שאינן ברשותו:
|
החטיבה מסודרת בשני חלקים: משנה ג עוסקת במאכל ראוי, והמשך החטיבה עוסק במאכלים שאינם כאלה. בסוף הפרק יתקיים דיון מה יעשה בדיעבד אם קנה מה שאינו קונה. |
חטיבה II: מאכלים ראויים לקניה - וכאלו שלא קנה עריכה
(ג) הלוקח בהמה לזבחי שלמים, או חיה שלא ניתן להקריבה לבשר תאוה
|
דיני הקדושה במה שקנה ממעות מעשר שני. העור הקנקנים והקליפות הם חולין, ורק החלק הנאכל קדוש. אי אפשר לקנות מהמעשר דברים שאינם ראויים עדיין לאכילה. כספי מעשר שני היו חייבים לשמש למאכל, וכדי לחסוך זמן השתדלו לקנות בהם מאכלים יקרים. אחד המאכלים הנפוצים היה בשר, אבל בהמות שניתן להקריב היו קונים ומקדישים לשלמים דווקא, וראו ספרי דברים קז. במגילת המקדש (עמ' 52) נאסר בשר תאוה בירושלים ובסביבתה בכלל, ולא רק מכספי מע"ש. בתוספתא א, ז מסופר על גזירה שבשר התאווה מטמא את הידים, ולכן אין לאכלו מכספי מעשר שני. בירושלמי (א, ב) מותר לחלל כספי מע"ש על חיה ועוף שחוטים אבל לא על החיים. סדר המאכלים: בשר - יין, הוא על פי סדרם בדברים יד כו. |
- יצא העור לחולין, אף על פי שהעור מרובה על הבשר.
כדי יין סתומות, מקום שדרכן לימכר סתומות - יצא קנקן לחולין.
האגוזים והשקדים - יצאו קליפיהם לחולין.
התמד, עד שלא החמיץ משקה בהכנה - אינו נלקח בכסף מעשר כי נחשב עדיין כמו מים.
- ומשהחמיץ - נלקח בכסף מעשר:
(ד) הלוקח חיה לזבחי שלמים, בהמה לבשר תאוה - לא יצא העור לחולין.
כדי יין פתוחות או סתומות, מקום שדרכן לימכר פתוחות
|
אם רכש בכספי המעשר דבר שאינו ראוי לשימוש, כגון חיה לשלמים - שאי אפשר להקריבה, חייב לאכול כנגד ערכה מכספו, וכאן קנסו אותו, וגם ערך העור בחשבון. אם קנה יין או פירות עם הכלי שלהם, במקום שניתן לרכוש אותם בלי הכלים - גם הכלים מקודשים, ויאכל כנגד הכלים כאמור במשנה ז. וראו תוספתא א, ח-י, שמפרטת את המשנה. |
- לא יצא קנקן לחולין.
סלי זיתים וסלי ענבים עם הכלי - לא יצאו דמי הכלי לחולין:
|
המשך רשימת הדברים שאין לקנות בכספי המעשר: לגבי מים ומלח - ראו עירובין ג, א, שאינם נחשבים מזון, וכן ראו תנחומא תולדות ח, על עשו המעשר את המלח. גם פירות שלא נתלשו, ואינם מוכנים לאכילה (כמו תמד שאינו מוכן, ראו משנה ג), ופירות שירקבו לפני שיגיעו לירושלים - אינם נקנים, כי אינם ראויים למאכל. ואם קנה יאכל כנגדם, כאמור במשנה ז. |
(ה) הלוקח מים, ומלח, ופירות המחוברים לקרקע
- או פירות שאינן יכולין להגיע לירושלים - לא קנה מעשר.
חטיבה III: אם קנה ביודעין - קנה עריכה
הלוקח פירות הקונה בכסף מע"ש פירות חולין שירקבו לפני שיגיעו לירושלים, שוגג - יחזרו דמים למקומן יחזיר את הפירות למוכר, יקבל בחזרה את הכסף, ויקנה בו מאכלים סמוך לירושלים בלבד.
|
כאמור בתחילת המשנה את קנית הפירות עליו לעשות סמוך לירושלים, ואם קנה במקום רחוק ממנה - אם בטעות - הקניה חוזרת למוכר, כדין מקח טעות, ראו כתובות א, ו. אבל אם ידע שמדובר בכספי מעשר, וקנה פירות שירקבו לפני שיגיעו לירושלים - אינו יכול להכריח את המוכר להחזיר את כספו, ועליו לקנות פירות אחרים סמוך לירושלים ויאכל אותם בירושלים. "המקום" הוא כינוי לירושלים, לפי דברים יד כג, וגם דמי השגגה חוזרים לקונה ובסופו של דבר יגיעו לירושלים, שהיא מקומם של הכספים. והשוו תוספתא ג, ח: שם מדובר על אכילת הפירות מחוץ לירושלים, ואם אכלם במזיד "יחזרו דמים למקומם" במובן שעליו לאכול כנגדם. אם אכל בשוגג אין לרוב החכמים שם פתרון אלא יזעק לשמים ויבקש מחילה. |
- מזיד - יעלו ויאכלו במקום בירושלים.
- ואם אין מקדש - ירקבו:
(ו) הלוקח בהמה, שוגג - יחזרו דמיה למקומן.
|
בהמה מכספי מע"ש למאכל (או לשלמים, הנאכלים לבעלים) - עליו לקנות בירושלים, ראו משנה ג. וראו הרחבה ודעות החולקים בתוספתא א, טו. |
- מזיד - תעלה ותאכל במקום.
- ואם אין מקדש - תקבר לאחר שמתה על ידי עורה כיוון שקנה במזיד, קנסו אותו שיקבור את הבהמה יחד עם העור, וכך יפסיד את הבשר ואת העור:
כשאין מקדש - אין מקום למעשר. את המזון שקנה, אפילו בירושלים - עליו לאבד, ואת הכסף עליו לשמור לנצח.
נראה שגם אחרי החורבן היו מפרישים מע"ש ופודים אותו, אבל לא יכלו לאכלו. בעיה דומה היתה גם בעניין הבכור ומעשר הבהמה, וראו משנה ב, וכן ספרי דברים קו.
אם קנה בהמה כשאין מקדש - אין העור יוצא לחולין, אלא דינו כמו במשנה ד. וראו גם לקמן ג, יא.
קבורת הבהמה - כרקבון הפירות.
הדיון במעשר שני בזמן החורבן יחזור בסוף המסכת.
חטיבה IV: אם קנה - יאכל כנגדם עריכה
(ז) אין לוקחין עבדים ושפחות וקרקעות ובהמה טמאה - מדמי מעשר שני.
|
בניגוד לשלמים, קרבנות חובה אינם נקנים מכספי המעשר, ואם קנה אותם - דינו כמי שקנה דבר שאינו ראוי למעשר, בדומה למשנה ד-ה לעיל שבהן "לא קנה", ויאכל מכספו כנגדם, כלומר בערכם של הדברים שאינם ניתנים לאכילה. ראו גם שביעית ח, ח, לגבי הדין ש"יאכל כנגדן". נראה שבמע"ש החמירו יותר מבשביעית, בגלל קדושתו. הכלל שבסיום המשנה הוא פתיחת פרק ב. |
- ואם לקח - יאכל כנגדן ייקח כסף באותו סכום שהוציא, יעלה לירושלים, יקנה שם מאכלים ויאכל שם..
אין מביאין קיני זבים, וקיני זבות, וקיני יולדות, חטאות, ואשמות - מדמי מעשר שני.
- ואם הביא - יאכל כנגדם.
זה הכלל: כל שהוא חוץ לאכילה ולשתיה ולסיכה מדמי מעשר שני - יאכל כנגדו: