אמרי במערבא/מסכת ברכות

פרק א - מאימתי

פתיחת המסכת

בבלי ב.‏ • פ"א ה"א (א.)‏

אנן תנינן משעה שהכהנים נכנסין לוכל (לאכול) בתרומתן וכו' (פותח מיד בסוגיית זמן קריאת שמע).

בבבלי - פותח בענייני לשון המשנה (מאימתי) וסדר המשנה (קריאת שמע של ערבית ושל שחרית)¹.

קריאת שמע בבית הכנסת

בבלי ב.‏ • פ"א ה"א (א:)‏

הקורא קודם לכן (קריאת שמע של ערבית קודם זמנה) לא יצא ידי חובתו, אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת (שבזמנם היו קוראים קריאת שמע בבית הכנסת קודם זמנה)? אמר רבי יוסי: אין קורין אותה בבית הכנסת בשביל לצאת ידי חובתו, אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דבר של תורה.

בבבלי - לא הובא, ורש"י (ב. ד"ה עד) ותוס' (שם ד"ה מאימתי) הביאו את הירושלמי.

ספק קרא שמע

פ"א ה"א (א:)‏

רבי זעירא בשם רב ירמיה: ספק בירך על מזונו ספק לא בירך - צריך לברך, דכתיב ואכלת ושבעת וברכת. ספק התפלל ספק לא התפלל - אל יתפלל, ודלא כרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו, למה שאין תפילה מפסדת וכו'. ספק קרא (שמע) ספק לא קרא - צריך לקרות.

בבבלי - כא. ספק התפלל הובא כמו בירושלמי, בספק קרא שמע נחלקו, וספק בירך לא הובא בבבלי כלל.

בין השמשות וצאת הכוכבים

פ"א ה"א (ב.-ג.)‏

כמה כוכבים יצאו ויהא לילה, רבי פינחס בשם רבי אבא בר פפא: כוכב אחד ודאי יום, שנים ספק לילה, שלשה ודאי לילה וכו'. רבי יעקב דרומנה בשם רבי יהודה בן פזי: כוכב אחד ודאי יום, שנים לילה. ולית ליה ספק (לשיטתו אין זמן שהוא ספק יום ספק לילה)? אית ליה ספק בין כוכב לכוכב.

בבבלי - שבת לה: מובאת רק הדעה הראשונה.

בין השמשות תלוי בלבנה

פ"א ה"א (ב:)‏

הלבנה בתקופתה (באמצע החודש) התחיל גלגל חמה לשקע ותחילת גלגל לבנה לעלות - זהו בין השמשות (באמצע החודש הלבנה זורחת במזרח בדיוק בזמן שהחמה שוקעת במערב).

בבבלי - שבת לד: דן בבין השמשות ולא תלה זאת בלבנה.

ישור הרגליים בתפילה, למלאכים אין ברכיים

בבלי י:‏ • פ"א ה"א (ד.)‏

זהו שעומד ומתפלל צריך להשוות את רגליו. תרין אמורין (אמוראים נחלקו בפירוש "להשוות רגליו") - רבי לוי ורבי סימון, חד אמר כמלאכים וחד אמר ככהנים. מאן דאמר ככהנים - לא תעלה במעלות על מזבחי, שהיו מהלכים עקב בצד גודל וגודל אצל עקב (ופירושו שרגליו זו לפני זו), ומאן דאמר כמלאכים - ורגליהם רגל ישרה (ופירושו זו ליד זו). רבי חנינא בר אנדריי בשם רבי שמואל בר סוטר: המלאכים אין להן קפיצין (ברכיים. וכן כתב הירושלמי שבועות פ"ו ה"ה (לא.) שלמלאכי חבלה אין ברכיים, ועיין מה שכתבנו שם).

בבבלי - למד זאת רק מהפסוק ורגליהם רגל ישרה, ופשוט שפירושו שרגליו זו ליד זו (וכן הלשון בבבלי "יכוון את רגליו"), ולא הביא את הפסוק בכהנים וכן לא הוזכר שאין למלאכים ברכיים.

בברכת כהנים הציבור אומר פסוקים

פ"א ה"א (ד.)‏

זה שרואה את הכהנים בבית הכנסת, בברכה ראשונה צריך לומר ברכו את ה' מלאכיו וכו'.

בבבלי - סוטה לט: הביא דין זה אך הוסיף שיש חולקים ואומרים שלא לומר את פסוקים אלו.

זמנם של איילת השחר, עלות השחר והנץ החמה

פ"א ה"א (ד:)‏

הירושלמי כאן הובא גם ביומא פ"ג ה"ב (יד.), ועיין מה שכתבנו שם.

גאולת ישראל קמעה קמעה

פ"א ה"א (ד:)‏

דלמא (מעשה), רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה (בשחר) וראו איילת השחר (שם כוכב) שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא בירבי: כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה (קמעה), כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת, מאי טעמא כי אשב בחושך ה' אורי לי (שהחושך הוא משל לגלות והאור הוא משל לגאולה). כך בתחילה ומרדכי יושב בשער המלך, ואחר כך ויקח המן את הלבוש ואת הסוס, ואחר כך וישב מרדכי אל שער המלך, ואחר כך ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות ואחר כך ליהודים היתה אורה ושמחה.

בבבלי - לא הובא.

גודלו של גן עדן, עץ חיים

פ"א ה"א (ד:)‏

עץ חיים אחד מששים לגן, וגן אחד מששים לעדן, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. תמצית כור תרקב שותה (מתמצית המים שמשקים בית כור אפשר להשקות תרקב שהוא אחד משישים של כור), תמצית כוש מצרים שותה (וכך מצרים היא אחד משישים של כוש), נמצאת אומר מצרים מהלך ארבעים יום, וכוש מהלך שבע שנים ועוד.

בבבלי - תענית י. ופסחים צד. הובא בכמה שינויים: הוסיף שעדן הוא אחד משישים של גיהינם, לא הביא את עץ חיים ועוד.

עובי הרקיע

פ"א ה"א (ה.)‏

עוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה וכו'. תני בשם רבי יהושע: עוביו של רקיע כשתי אצבעיים. מילתיה דרבי חנינא פליגא, דאמר רבי אחא בשם רבי חננא: תרקיע עמו לשחקים חזקים כראי מוצק, תרקיע - מלמד שהן עשויין כטס.

בבבלי - פסחים צד: דן בזה, אך הביא רק את הדעה שעוביו מהלך חמש מאות שנה.

כמה אשמורות ביום ובלילה

בבלי ג:‏ • פ"א ה"א (ה.)‏

רבי אומר: ארבע אשמורות ביום וארבע אשמורות בלילה וכו'. רבי נתן אומר: שלש.

בבבלי - נחלקו רק באשמורות שבלילה.

דוד ביזה עצמו לכבוד המצוות

בבלי ד.‏

הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ב ה"ד (יב.), ועיין מה שכתבנו שם.

אורכם של עונה, עת ורגע

בבלי ז.‏ • פ"א ה"א (ה.)‏

העונה (שיעור זמן) אחד מעשרים וארבעה לשעה, העת אחד מעשרים וארבעה לעונה, הרגע אחד מעשרים וארבעה לעת. כמה הוא הרגע? רבי ברכיה בשם רבי חלבו אמר כדי לאומרו, ורבנן אמרין הרגע כהרף עין, תני שמואל: הרגע אחד מחמשת ריבוא וששת אלפים ושמונה מאות וארבעים ושמונה לשעה.

בבבלי - גם כן דן באורכו של רגע, ויש בזה גרסאות שונות. לגבי עונה בשבת פו. (ועוד מקומות) פשוט שהיא י"ב שעות (ומראה הפנים כאן דן בזה). ושיעור "עת" לא הובא בבבלי כלל.

קריאת שמע על המיטה להבריח מזיקין

בבלי ה.‏ • פ"א ה"א (ה:)‏

מה טעם אמרו אדם צריך לקרות שמע בביתו בערב? בשביל להבריח את המזיקין.

בבבלי - הוזכר שכל הקורא קריאת שמע על מיטתו מזיקין בדילין הימנו, אך לא הוזכר שזה הטעם לקוראה.

דרשות "אל תקרי" - אינן בירושלמי

בבלי ה.‏ • פ"א ה"א (ה:)‏

בבבלי - הביא כאן את הדרשה אל תקרי תלמדֶנו אלא תלמדֵנו. ודרשות "אל תקרי" נמצאות בבלי קרוב למאה פעמים (כמעט כולן בענייני אגדה), ובירושלמי לא הובאו כלל² (תורה שלמה חלק כ"ט פרק י ד"ה לעיל). אמנם חומת ירושלים (שער ו ד"ה אצל, נדפס בתחילת הירושלמי) סובר שגם הירושלמי דורש "אל תקרי", אלא שהוא לא כותב זאת בפירוש (ומביא דוגמא לזה מדרשת הבבלי (ברכות ל:) "אל תקרי בהדרת קודש אלא בחרדת קודש", שבירושלמי (ברכות פ"ה ה"א (לז.)) כתב "השתחוו לה' בהדרת קודש - בחרדת קודש").

לקרוא שמע שוב ושוב

בבלי ה.‏ • פ"א ה"א (ו.)‏

רבי שמואל בר נחמני כד הוה נחית לעיבורה הוה מקבל רבי יעקב גרוסה, והוה רבי זעירא מטמר ביני קופייא (התחבא בין הקופות שלא יראוהו), משמענא היך הוה קרי שמע והוה קרי וחזר וקרי עד דהוה שקע מיניה גו שינתיה (שמע איך היה חוזר על קריאת שמע שוב ושוב עד שירדם), ומאי טעמא, רבי אחא ורבי תחליפא חמוי בשם רבי שמואל בר נחמן: רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה.

בבבלי - לא הובא, והובא להלכה (רמ"א או"ח סי' רלט סעיף א).

תיכף לנטילת ידיים ברכה - במים ראשונים

פ"א ה"א (ו.)‏

תכף לנטילת ידים ברכה וכו' וכל מי שהוא תוכף לנטילת ידים ברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה.

בבבלי - מב. גם כן כתב "תכף לנטילת ידיים ברכה", אך שם משמע שהם מים אחרונים, וכך גם פירש רש"י (ד"ה לנטילת). אך בירושלמי משמע שהיא נטילת ידיים שקודם הסעודה, וכן העיר גליון הש"ס על הבבלי שם.

סמיכת גאולה לתפילה

בבלי ד:‏ • פ"א ה"א (ו.)‏

וכל מי שהוא תוכף גאולה לתפילה אין השטן מקטרג באותו היום וכו'. אמר רבי אמי כל מי שאינו תוכף לגאולה תפילה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא והרתיק (ביקש להיכנס) על פתחו של מלך, יצא (המלך) לידע מה הוא מבקש ומצאו שהפליג (הלך), עוד הוא הפליג (גם המלך הלך).

בבבלי - הובא דין סמיכת גאולה לתפילה, אך הטעם לזה לא הובא³, ורש"י (ד"ה זה הסומך) הביא את הירושלמי הזה.

שבחי יופיו של רבי יוחנן - אינם בירושלמי

בבלי ה:‏ • פ"א ה"א (ו.)‏

בבבלי - הביא כאן את שבחו של רבי יוחנן שהיה יפה וזרועו האירה את הבית. ובירושלמי לא הובא⁴.

המתפלל צריך להסב פניו לכותל

בבלי ה:‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ד ה"ד (לה.), ועיין מה שכתבנו שם.

הקב"ה מצוי גם בבתי מדרש

בבלי ו.‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ה ה"א (לז.), ועיין מה שכתבנו שם.

הקב"ה מתפלל, בא לבהכ"נ ומניח תפילין - אינו בירושלמי

בבלי ו.-ז.‏ • פ"א ה"א (ו.)‏

בבבלי - כאן הובא שהקב"ה מתפלל, בא לבית הכנסת ומניח תפילין, ואינו בירושלמי כלל⁵.

מקום קבוע לתפילה בתוך בית הכנסת

בבלי ו:‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ד ה"ד (לה.), ועיין מה שכתבנו שם.

צדוקי, ביתוסי, אפיקורוס ומין - כמעט ואינם בירושלמי

בבלי ז.‏ • פ"א ה"א (ו.)‏

בבבלי - הביא מעשה בצדוקי שציער את רבי יהושע בן לוי בפסוקים, ובירושלמי לא הובא. ובכלל הבבלי הזכיר במקומות רבים צדוקים, ביתוסים, אפיקורסים ומינים, מעשים שונים שהיו איתם ואת טענותיהם, ובירושלמי כמעט ולא הוזכרו.

להיכנס לבית הכנסת שתי דלתות

בבלי ח.‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ה ה"א (לז:), ועיין מה שכתבנו שם.

התחילו עשרה ויצאו מקצתם

בבלי ח.‏

הירושלמי דן בזה במגילה פ"ד ה"ד (ל:), ועיין מה שכתבנו שם.

לחזור על הפרשה קודם הסעודה בשבת

בבלי ח:‏

הירושלמי דן בזה בברכות השמטות ד"ה בכל, ועיין מה שכתבנו שם (בסוף המסכת).

לכבד זקן ששכח תלמודו

בבלי ח:‏

הירושלמי דן בזה במועד קטן פ"ג ה"א (יא.), ועיין מה שכתבנו שם.

קורא קודם ואחר הנץ - אינו בירושלמי

בבלי ח:‏ • פ"א ה"א (ו.)‏

פעמים שאדם קורא את שמע, אחת לפני עמוד השחר ואחת לאחר עמוד השחר ונמצא יוצא ידי חובתו של יום ושל לילה.

בבבלי - גם כן הובא, והוסיף שפעמים שקורא אחת קודם הנץ ואחת אחר הנץ, וגם כן יוצא ידי חובה של יום ושל לילה.

להחמיר על עצמו ולהקל לאחרים

פ"א ה"א (ו:)‏

ורבן גמליאל פליג על רבנין (רבנן) ועבד עובדא כוותיה (והחמיר על עצמו לקרוא לאחר חצות)? והא רבי מאיר פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה (ולא החמיר על עצמו), והא רבי עקיבא פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה.

בבבלי - מפורש שרבן גמליאל לא חולק על חכמים, וגם מה שחכמים אמרו עד חצות הוא רק לכתחילה (ומראה הפנים דן בזה). הקושיא מרבי מאיר ורבי עקיבא לא הובאה בבבלי, ובשבת קלד. כתב שרבי מאיר מיקל לאחרים ומחמיר על עצמו.

תכלת דומה לים, והאם הוא כחול או ירוק

פ"א ה"א (ז:)‏

שכל המקיים מצות ציצית כאילו מקבל פני שכינה, מגיד שהתכלת דומה לים, והים דומה לעשבים, ועשבים דומין לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, והכסא דומה לספיר, דכתיב ואראה והנה על הרקיע אשר על ראש הכרוב כאבן ספיר כמראה דמות כסא.

בבבלי - סוטה יז. ומנחות מג: דומה לזה, אך שם לא מוזכרים עשבים וספיר. ומראה הפנים ביאר שלפי זה נחלקו התלמודים מהו צבע התכלת: לירושלמי הוא גרי"ן (בלשוננו: ירוק), כמו העשבים, ולבבלי הוא בלו"א (בלשוננו: כחול), כמו השמים והים.

קריאת שמע אחרי הנץ, ותיקין

בבלי ט:‏ • פ"א ה"ב (ז:)‏

מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום.

בבבלי - הלשון: ותיקין היו גומרין אותה (ומוכח שמתחילים קודם הנץ, שלא כירושלמי) עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום (והיפה עיניים (ד"ה ותיקין) דן בזה).

זמן קריאת שמע עד שלוש שעות בדיעבד

בבלי ט:‏ • פ"א ה"ב (ז:)‏

הלכה כרבי יהושע (שזמן קריאת שמע עד שלוש שעות) בשוכח (בדיעבד, ומשמע שלכתחילה כוותיקין).

בבבלי - בפשטות הלכה כרבי יהושע, ולא רק בדיעבד.

מצוה לראות מלכים

בבלי ט:‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ג ה"א (כג:), ועיין מה שכתבנו שם.

קריאת שמע ותפילה

פ"א ה"ב (ח.)‏

הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"א ה"ב (ז.), ועיין מה שכתבנו שם.

רשב"י לא הפסיק מלימודו אפילו לקריאת שמע

פ"א ה"ב (ח.)‏

הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"א ה"ב (ז.), ועיין מה שכתבנו שם.

פה מיוחד לדברי תורה

פ"א ה"ב (ח.)‏

הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"א ה"ב (ז.), ועיין מה שכתבנו שם.

ללמוד על מנת לעשות

פ"א ה"ב (ח.)‏

הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"א ה"ב (ז.), ועיין מה שכתבנו שם.

המחלוקת האם דורשים סמוכים

בבלי י.‏

הירושלמי דן בזה ביבמות פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.

תפילה צדקה ותשובה יחד מבטלים גזירות

בבלי י.‏

הירושלמי דן בזה בתענית פ"ב ה"א (ח:), ועיין מה שכתבנו שם.

ויסב חזקיהו אל הקיר

בבלי י:‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ד ה"ד (לה.), ועיין מה שכתבנו שם.

טבלה של רפואות

בבלי י:‏

הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ט ה"א (סד.), ועיין מה שכתבנו שם.

אלישע נקרא קדוש

בבלי י:‏

הירושלמי דן בזה ביבמות פ"ב ה"ד (יב.), ועיין מה שכתבנו שם.

גיחזי היה גדול בתורה והיה חוטא

בבלי י:‏

הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"י ה"ב (נב:), ועיין מה שכתבנו שם.

חביבים דברי סופרים מדברי תורה

פ"א ה"ד (ח:)‏

רבי בא (אבא) בר כהן בשם רבי יודה בן פזי: תדע לך שחביבין דברי סופרים מדברי תורה שהרי רבי טרפון אילו לא קרא לא היה עובר אלא בעשה וע"י שעבר על דברי בית הלל נתחייב מיתה על שם ופורץ גדר ישכנו נחש. תני רבי ישמעאל: דברי תורה יש בהן איסור ויש בהן היתר, יש בהן קולין (קלים) יש בהן חומרין (חמורים), אבל דברי סופרים כולן חמורין הן, תדע לך שהוא כן, דתנינא תמן: (זקן ממרא) האומר אין (מצוות) תפילין (שהוא) לעבור על דברי תורה פטור, חמש טוטפות (שהוא) להוסיף על דברי סופרים (שהרי בתורה לא מפורש שהן רק ארבע) חייב. רבי חנניה בריה דרבי אדא בשם רבי תנחום בירבי חייא: חמורים דברי זקנים (חכמים) מדברי נביאים.

בבבלי - סוגיא דומה לזה בעירובין כא:, שצריך להיזהר בדברי סופרים יותר מבדברי תורה, אך לא הביא ראיה מבל תוסיף, ולא הביא שחמורים מדברי נביאים.

נביא צריך מופת, אך חכם אינו צריך

פ"א ה"ד (ט.)‏

הירושלמי כאן הובא גם בסנהדרין פי"א ה"ד (נה:), ועיין מה שכתבנו שם.

יצאה בת קול שהלכה כבית הלל

בבלי יא.‏ • פ"א ה"ד (ט.)‏

הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"א ה"ו (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.

מספר הברכות בקריאת שמע

בבלי יא.‏ • פ"א ה"ה (ט.)‏

(המקור למספר הברכות של קריאת שמע) רבי סימון בשם רבי שמואל בר נחמן: על שם והגית בו יומם ולילה - שתהא הגיית היום והלילה שוין (מספר הפרשיות והברכות, וכיוון שבשחר יש שלוש פרשיות ושלוש ברכות, ובערב יש רק שתי פרשיות (לדעה אחת) הוסיפו בערב עוד ברכה). רבי יוסי ברבי אבין בשם רבי יהושע בן לוי: על שם שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך.

בבבלי - לא הובא טעם למספר זה⁶, ורש"י (יא. ד"ה בשחר) הביא את הירושלמי.

עשרת הדברות בקריאת שמע

פ"א ה"ה (ט.)‏

מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום? רבי לוי ורבי סימון, רבי סימון אמר מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה. רבי לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולין בהן: אנכי ה' אלהיך - שמע ישראל ה' אלהינו, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני - ה' אחד וכו'.

בבבלי - לא הובא, והובא בתוס' (יב: ד"ה בקשו) וכן הובא במשנה ברורה (סי' סא ס"ק ב) להלכה.

ברכות התורה

בבלי יא:‏ • פ"א ה"ה (ט:)‏

שמואל אמר השכים לשנות קודם קריאת שמע צריך לברך, לאחר קריאת שמע אין צריך לברך. אמר רבי בא (אבא): והוא ששנה על אתר (שלמד מיד לאחר הברכות). רבי חונא אמר נראין הדברים: מדרש צריך לברך, הלכות אין צריך לברך. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: בין מדרש בין הלכות צריך לברך. אמר רב חייא בר אשי נהגין הוינן ויתבין קומוי (יושבים לפני) רב בין מדרש בין הלכות זקיקינן למיברכה.

בבבלי - החילוקים הם בין מקרא, מדרש, משנה ותלמוד. כמו כן לא הובא שם הדין שצריך ללמוד מיד אחר הברכות, והתוס' (ד"ה שכבר) הביאו את הירושלמי.

קד קידה ונעשה צולע

בבלי יב.‏ • פ"א ה"ה (י.)‏

אי זו כריעה ואי זו בריכה? רבי חייא רבא הראה בריכה לפני רבי ונפסח (נעשה פיסח) ונתרפא, רבי לוי בר סיסי הראה כריעה לפני רבי ונפסח ולא נתרפא.

בבבלי - סוכה נג., תענית כה., ומגילה כב: הובא רק המעשה שלוי קד קידה לפני רבי ונעשה צולע.

גילו של ראב"ע

בבלי יב:‏ • פ"א ה"ו (יא.)‏

אמר להן רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה וכו' אף על פי שנכנס לגדולה האריך ימים, הדא אמרה שהגדולה מקצרת ימים.

בבבלי - כח. כתוב שכאשר אמר זאת היה בן שמונה עשרה (ואז מינו אותו לנשיא), אלא ששערו הלבין כאדם בן שבעים. ומהירושלמי כאן מוכח שהיה בן שבעים ממש (אמנם גם הירושלמי סובר שבמינויו לנשיאות שערו הילבין, כמפורש בברכות פ"ד ה"א (לב:), אלא שלירושלמי משנתנו כאן לא נאמרה ביום שנתמנה לנשיאות).

פרק ב - היה קורא

מאריך באחד, אביו של סומכוס

בבלי יג:‏ • פ"ב ה"א (יב:)‏

סומכוס בר יוסף אומר: כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו בטובה.

בבבלי - אין את ההדגשה "בטובה"⁷, כמו כן בבבלי שמו "סומכוס" סתם, והוא אותו סומכוס בר יוסף (דן בזה היפה עיניים).

הלשון "לייט" - אינה בירושלמי

בבלי יג:‏ • פ"ב ה"א (יב:)‏

בבבלי - הביא כאן (ובעוד מקומות רבים) את הלשון "רבי יהושע בן לוי לייט וכו'", ובירושלמי לא השתמש בלשון זו כלל (הזכיר זאת גם חומת ירושלים שער ו ד"ה וישנם, נדפס בתחילת הירושלמי)⁸.

האם תלמיד שואל בשלום רבו

בבלי יג:‏ • פ"ב ה"א (יג.)‏

כך אינון נהגין גביהן (בבבל) זעירא לא שאל בשלמיה דרבה (תלמיד לא שואל בשלום רבו), דאינון מקיימין ראוני נערים ונחבאו (ובארץ ישראל כן נוהגים לשאול בשלום הרב).

בבבלי - לא הובא.

האומר דבר בשם אומרו

פ"ב ה"א (יג.)‏

בר נזירא אמר: כל האומר שמועה משם אומרה שפתותיו רוחשות עמו בקבר. מה טעם, דובב שפתי ישנים, ככומר הזה של ענבים שהוא זב מאיליו (ללא מעשה, וכך שפתותיו רוחשות בלי שעושה מעשה בעצמו). רבי חנינא בר פפאי ורבי סימון, חד אמר: כהדין דשתי קונדיטון, וחרנה (והאחר) אמר כהדין דשתי חמר עתיק, אע"ג דהוא שתי ליה (שכבר גמר לשתותו) טעמיה בפומיה.

בבבלי - יבמות צז., סנהדרין צ: ובכורות לא: הלשון: שפתיו דובבות, וכן לא הובא שם הדימוי ליינות.

משפט וצדקה של דוד חביבים לפני הקב"ה

פ"ב ה"א (יג.)‏

והיה כי ימלאו ימיך - אמר רבי שמואל בר נחמני אמר הקב"ה לדוד דוד ימים מלאים אני מונה לך איני מונה לך ימים חסירים (לא אקצר את ימיך כדי ששלמה ימלוך במקומך ויבנה את בית המקדש), כלום שלמה בנך בונה בית המקדש לא להקריב בו קרבנות? חביב עלי משפט וצדקה שאתה עושה יותר מן הקרבנות. ומה טעם? עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח.

בבבלי - שבת ל. (ומכות י.) הגירסא "חביב עלי יום שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות"⁹.

דיני טעימה לברכה, גזל, דמאי ותענית

בבלי יד.‏

הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ח ה"א (כו:), ועיין מה שכתבנו שם.

דעה שקורא את שמע בלי תפילין

בבלי יד:‏ • פ"ב ה"ג (יג:)‏

רבי חייא בשם רבי יוחנן: מה טעם אמרו אדם לובש תפילין וקורא את שמע ומתפלל? כדי שיקבל עליו מלכות שמים תחילה משלם (בשלמות). רב אמר: קורא את שמע ולובש את תפיליו ומתפלל.

בבבלי - הסיק שאסור לקרוא שמע בלא תפילין משום שמעיד עדות שקר בעצמו¹⁰, ורק פעם אחת רב עשה כך משום שהשליח איחר להביא לו את התפילין.

מדוע לא מחזיקים בתפילין

פ"ב ה"ג (יג:)‏

תפילין צריכין גוף נקי. מפני מה לא החזיקו בהן (לא מאמינים לאדם על סמך זה שמניח תפילין)? מפני הרמאים. עובדא הוה בחד בר נש (בן אדם) דאפקיד גבי חבריה וכפר ביה (הפקיד אצל חבירו, והשומר כפר בו והכחיש). אמר ליה: לא לך הימנית אלא לאילין דברישך הימנית (לא לך האמנתי אלא לתפילין שבראשך, דהיינו על סמך זה שאתה מניח תפילין).

בבבלי - שבת מט. וקל. הוזכר שצריכים גוף נקי, אך לא הובא שלא החזיקו בהן מפני הרמאים, ותוס' (מט. ד"ה כאלישע) הביא זאת עם המעשה הזה.

אמוראים שלא הניחו תפילין כל יום

פ"ב ה"ג (יד.)‏

רבי יוחנן בסיתוא (בחורף) דהוה חזיק רישיה (שהרגיש בנוח) - הוה לביש תרויהון (היה מניח גם של יד וגם של ראש), ברם בקייטא (בקיץ) דלא הוה חזיק רישיה (מחמת החום לא היה יכול להניח תפילין של ראש) לא הוה לביש אלא דאדרעיה.

בבבלי - לא הובא.

ברכת תפילין

פ"ב ה"ג (יד.)‏

באי זה צד (כיצד) הוא מברך עליהן? רבי זריקן בשם רבי יעקב בר אידי: כשהוא נותן על יד מהו אומר ברוך אקב"ו על מצות תפילין, כשהוא נותן על ראש מהו אומר ברוך אקב"ו על מצות הנחת תפילין, כשהוא חולצן מהו אומר ברוך אקב"ו וציונו לשמור חוקיו.

בבבלי - ס: ומנחות לו. הובאו הברכות על הנחת תפילין של יד ושל ראש, אך שם הברכה על של יד היא להניח תפילין, ועל של ראש על מצוות תפילין. וכן נפסק להלכה (שו"ע או"ח סי' כה סעיף ה). כמו כן בבבלי ברכות מד: ונידה נא: מזכיר שבני מערבא מברכים כשחולצים תפילין "לשמור חוקיו".

נשים שמקיימות עשה שהזמן גרמא

פ"ב ה"ג (יד:)‏

נשים שאינן חייבות בתלמוד תורה אינן חייבין בתפילין. התיבון (הקשו): הרי מיכל בת כושי (שאול) היתה לובשת תפילין ואשתו של יונה היתה עולה לרגלים ולא מיחו בידיה חכמים! רבי חזקיה בשם רבי אבהו: אשתו של יונה הושבה (פני משה ובעל החרדים: חכמים מיחו בה. רידב"ז: לא מיחו בה), מיכל בת כושי מיחו בידיה חכמים.

בבבלי - עירובין צו. פשוט לכו"ע שחכמים לא מיחו בשתיהן¹¹.

אלישע בעל כנפיים

פ"ב ה"ג (טו:)‏

כל שאינו כאלישע בעל כנפיים לא ילבש תפילין.

בבבלי - שבת מט. תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפיים.

איסור עשיית צרכיו בבית קברות, איסור לועג לרש

פ"ב ה"ג (טו:)‏

לא יכנס אדם לבית הקברות ויעשה צרכיו שם, ואם עשה כן עליו הכתוב אומר לועג לרש חרף עושהו.

בבבלי - לא הובא איסור זה ודין "לועג לרש" על כך (אך במגילה כט. כתוב שאין נוהגין קלות ראש בבית קברות). ומאידך בבבלי יח. הובא "לועג לרש" על ההולך בבית הקברות עם תפילין וספר תורה, ועל מי שלא מלווה את המת (וכן בסוטה מג: לגבי קריאת שמע ליד המת, ובמנחות מא. לגבי ציצית למת), ובירושלמי לא הובא "לועג לרש" לגבי קיום מצוות ליד המת (וכן עיין לקמן בסמוך שלבבלי חירף את המתים בזה שציציתו היתה מונחת על הקבר, והירושלמי גרס באופן אחר).

האם מתים יודעים מענייני העולם הזה

פ"ב ה"ג (טו:)‏

דלמא (מעשה), רבי חייא רובא ורבי יונתן היו מהלכים קומי ערסיה (לפני מיטתו) דרבי שמעון בר יוסי בר לקוניא והוה רבי יונתן מפסע על קיבריה, אמר ליה רבי חייא רובא: כדון אינון מימר למחר אינון גבן ואינון מעיקין לן (המתים יאמרו עלינו: מחר הם ימותו ויבואו אלינו והיום הם מצערים אותנו), אמר ליה: וחכמין אינון כלום (וכי המתים יודעים)? לא כן כתב והמתים אינם יודעים מאומה? אמר ליה: לקרות את יודע, לדרוש אין את יודע, כי החיים יודעים שימותו - אילו הצדיקים שאפילו במיתתן קרויין חיים, והמתים אינם יודעים מאומה - אילו הרשעים שאפילו בחייהן קרויים מתים.

בבבלי - יח. הובא אותו מעשה, והדרשה על צדיקים ורשעים, אך לא שהיה פוסע על הקבר אלא שציציתו היתה מוטלת על הקבר (ועיין לעיל בסמוך שבירושלמי לא הובא איסור "לועג לרש" לגבי קיום מצוות ליד המת). ובבבלי לאחר המעשה הזה האריך בשאלה האם באמת יודעים מענייני העולם הזה, ונשאר בשאלה, ובירושלמי כאן הסיק שיודעים¹².

ישמיע לאוזניו את התפילה

בבלי טו.‏ • פ"ב ה"ד (טז.)‏

נתפלל ולא השמיע לאזנו יצא (ומשמע שלכתחילה ישמיע לאזנו גם בתפילה).

בבבלי - לא הובא לגבי תפילה, והפוסקים דייקו גם מהבבלי את דין זה, מהגמרא (ברכות לא.) שלא יגביה קולו בתפילתו, ומשמע שלאוזניו כן ישמיע. וכן פסק השו"ע (או"ח סי' קא סעיף ב).

הגייה בתפילה

בבלי טו:‏ • פ"ב ה"ד (יז.)‏

אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין מפני שהן עושין היהין חיתין ועיינין אאין.

בבבלי - מגילה כד: הובא גם כן דין זה, אך לא מוזכר חת והא.

הסדר לעתיד לבוא: משיח, גוג ומגוג, תחיית המתים

פ"ב ה"ד (יז.)‏

הירושלמי כאן הובא גם במגילה פ"ב ה"א (יח:), ועיין מה שכתבנו שם.

המקורות לתחיית המתים מן התורה - אינם בירושלמי

בבלי טו:‏

עיין מה שכתבנו בסנהדרין פ"י ה"א (מח:).

להתיז זיי"ן של תזכרו

בבלי טו:‏

הירושלמי דן בזה בברכות השמטות ד"ה ה"ד, ועיין מה שכתבנו שם (בסוף המסכת).

קריאה למפרע, ברכות ראשונות ואחרונות בתפילה

בבלי טז.‏ • פ"ב ה"ד (יז.)‏

תני: אף בהלל ובקריאת המגילה כן (שלא יקרא למפרע) וכו'. רבי אחא בשם רבי יהושע בן לוי: אף מי שהתקין את התפילה הזאת על הסדר התקינה, שלש ברכות ראשונות ושלש ברכות האחרונות שבחו של מקום והאמצעיות צרכן של בריות וכו'. אמר רבי ירמיה מאה ועשרים זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים התקינו את התפילה הזאת, ומה ראו לסמוך האל הקדוש לחונן הדעת, על שם והקדישו את קדוש יעקב, מה כתיב בתריה וידעו תועי רוח בינה. דיעה לתשובה, השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע וגו' עד ולבבו יבין ושב וכו'.

בבבלי - מגילה יז: גם כן הובאה סוגיא זו, אך במקום "שמונים וכמה נביאים" הלשון היא "ובהם כמה נביאים". וכן במקום "ומה ראו לסמוך האל הקדוש לחונן הדעת" הלשון היא "ומה ראו לומר בינה אחר קדושה". בברכות לד. הלשון: שלוש ברכות ראשונות מסדר שבח לפני רבו, אמצעיות מבקש פרס מרבו, אחרונות קיבל פרס מרבו ומודה לו.

שמו של המשיח

פ"ב ה"ד (יז.)‏

רבנן אמרי: אהן (זה) מלכא משיחא וכו' דוד שמיה וכו'. רבי יהושע בן לוי אמר: צמח שמו, רבי יודן בריה דרבי אייבו אמר: מנחם שמו.

בבבלי - סנהדרין צח: יש דעות אחרות מה שמו: שילה, ינון, חנינה, מנחם בן חזקיה, חיוורא דבי רבי.

חורבן הבית ולידת המשיח

פ"ב ה"ד (יז.)‏

עובדא הוה בחד יהודאי דהוה קאים דדי געת תורתיה קומוי (פרתו געתה לפניו), עבר חד ערביי ושמע קלה, אמר ליה: בר יודאי בר יודאי, שרי תורך ושרי קנקנך (יהודי, התר את שורך ומחרשתך - הפסק לחרוש), דהא חריב בית מוקדשא (בית המקדש). געת זמן תניינות (געתה פעם שניה), אמר ליה: בר יודאי יודאי, קטור תוריך וקטור קנקניך (קשור את שורך ואת מחרשתך - המשך לחרוש), דהא יליד (נולד) מלכא משיחא. אמר ליה: מה שמיה? מנחם.

בבבלי - לא הובא.

אמוראים שלא כיוונו בתפילה

פ"ב ה"ד (יז:)‏

אמר רבי חייא רובא: אנא מן יומיי לא כיונית (מימי לא כיוונתי בתפילה. פני משה: משום שהיה טרוד בהרהור תורה, וכן אלו דלקמן) אלא חד זמן בעי מכוונה והרהרית בלבי ואמרית מאן עליל קומי מלכא קדמי ארקבסה (מושל שהוא גדול מריש גלותא אך קטן מהמלך) אי ריש גלותא (דהיינו חשבתי האם נכנסים למלך מהקטן לגדול או להיפך). שמואל אמר: אנא מנית אפרוחיא (מניתי אפרוחים בזמן התפילה). רבי בון בר חייא אמר: אנא מנית דימוסיא (שורות הבנין). אמר רבי מתניה: אנא מחזק טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה (אני מודה לראשי שהוא כורע מעצמו במודים, אע"פ שאינני שם לב שהגעתי לברכה זו).

בבבלי - לא הובא.

הנושא משא של ד' קבין, האם יכול להתפלל

פ"ב ה"ה (יח.)‏

הכתף אע"פ שמשאו על כתיפו וכו' בין כך ובין כך אל יתפלל עד שעה שיפרוק (שיניחם על גבי קרקע), ואם היה עליו משאוי של ארבעת קבין (או פחות) מותר.

בבבלי - בבא מציעא קה: פחות מד' קבין מותר, ד' קבין (או יותר) חייב לפורקם.

לבעול בתולה בשבת

פ"ב ה"ו (יח:)‏

רבי אלעזר בן אנטיגנס בשם רבי אליעזר בי רבי ינאי: זאת אומרת שמותר לבעול בעילה בתחילה בשבת וכו'. אמר רבי יעקב בר זבדי קשייתה קומי (הקשיתי לפני) רבי יוסי: מה בינה לבין שובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות? אמר ליה: ומור דבתרה (ואמור גם את המשך הדין - ) "ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי", וכאן שמתכוין לעשותה בעולה כמי שמתכוין לעשותה כלי. רב יצחק בר רב משירשיא או מקשי מה בינה למיפיס מורסא בשבת? אמר רבי: ומור דבתרה "ובלבד שלא יתכוין לעשותה פה", וכאן מתכוין שהוא מתכוין לעשותה בעולה כמי שהוא מתכוין לעשותה כלי. תני: לא יבעול אדם בעילה לכתחילה בשבת מפני שהוא עושה חבורה, ואחרים מתירין. אמר רבי יוסי בי רבי אבון: טעמון דאחרים למלאכתו הוא מתכוין, מאיליה נעשה חבורה.

בבבלי - הסוגיא בכתובות ה:, ושם הובאו טעמי הספק באריכות: מהיכן בא הדם, מה כוונתו של הבועל, מה דין דבר שאינו מתכוון, האם הוא מקלקל, ומה דין מקלקל בחבורה.

אהבת התלמיד

בבלי טז:‏ • פ"ב ה"ו (כ.)‏

תלמידיה דבר נשא (של אדם) חביב עליה כבריה (לעניין תנחומי אבלים).

בבבלי - לא הובא¹³.

ישראל והאומות, הקב"ה מדבק גרים בישראל

פ"ב ה"ח (כ.)‏

בשעה שישראל עושין רצונו של הקב"ה מחזר בכל העולם כולו ורואה אי זה צדיק באומות העולם ומביאו ומדבקו לישראל, כגון יתרו ורחב. ובשעה שהן מכעיסין אותו היה מסלק הצדיקים שביניהן.

בבבלי - לא הובא.

הספד על תלמיד חכם

בבלי טז:‏ • פ"ב ה"ח (כ.)‏

יגע רבי בון בתורה לעשרים ושמונה שנה מה שאין תלמיד וותיק יכול ללמד למאה שנה (כך אמרו עליו בהספד, ומובאים באריכות עוד הספדים).

בבבלי - לא הובא.

שפחתו של רבן גמליאל נקראת "טביתא"

בבלי טז:‏

הירושלמי דן בזה בנידה פ"א ה"ד (ג:), ועיין מה שכתבנו שם.

ללמוד על מנת לעשות

בבלי יז.‏

הירושלמי דן בזה בשבת פ"א ה"ב (ז.), ועיין מה שכתבנו שם.

יהודה בן פפוס או פפוס בן יהודה

פ"ב ה"ט (כא.)‏

מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע שהיו מהלכין בדרך, וראו את יהודה בן פפוס משתקע ובא כנגדן (ואינו עובר דרך שדה של אחר). אמר רבן גמליאל לרבי יהושע: מי זה שמראה עצמו באצבע (שמתייהר, שהרי מתנאי יהושע שמותר לעבור דרך שדה של אחר)? אמר לו: יהודה בן פפוס הוא, שכל מעשיו לשום שמים (ובוודאי לא עשה זאת מיוהרא).

בבבלי - מעשה זה לא הובא (אך מעשה דומה הובא בבבא קמא פא: עם תנאים אחרים). יהודה בן פפוס הוזכר בירושלמי בעוד מקומות - בבבא בתרא (פ"ה ה"א (טז:) - אותו מעשה כמו כאן) ובקידושין (פ"ד ה"ד (מה.) - שנועל את הדלת בפני אשתו). אך בבבלי לא הוזכר כלל "יהודה בן פפוס" אלא "פפוס בן יהודה" - בברכות סא: (שנחבש בבית האסורין יחד עם רבי עקיבא), ובגיטין צ. (שהיה נועל את אשתו בבית ויוצא). ובירושלמי סוטה (פ"א ה"ז (ו:) - שנועל את הדלת בפני אשתו) גם כן גרס פפוס בן יהודה. וסדר הדורות (ח"ב ערך פפוס בן יהודה, הובא בעמודי ירושלים (נדפס בירושלמי לאחר המסכת) כאן) גרס גם בירושלמי כאן פפוס בן יהודה, והוסיף שהיה חכם גדול והיה טוב לישראל בעבורו.

הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט

בבלי יז:‏ • פ"ב ה"ט (כא.)‏

כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט.

בבבלי - לא הובא¹⁴, והשו"ע (או"ח סי' תרלט סעיף ז) הביא זאת לגבי ישיבה בסוכה.

תפילה אחר התפילה

בבלי יז:‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ד ה"ב (לג.), ועיין מה שכתבנו שם.

פרק ג - מי שמתו

גירסא הפוכה במחלוקת מתי אבל מניח תפילין

פ"ג ה"א (כא:)‏

הירושלמי כאן הובא גם במועד קטן פ"ג ה"ה (יד.), ועיין מה שכתבנו שם.

פטור העוסק במת

בבלי יז:‏ • פ"ג ה"א (כב.)‏

כתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך - ימים שאת עוסק בהן בחיים ולא ימים שאת עוסק בהן במתים (זה המקור לכך שהעוסק במת פטור מקריאת שמע).

בבבלי - מקור זה לא הובא, והובא בתוס' (ד"ה פטור).

אבילות

בבלי יז:‏ • פ"ג ה"א (כב.)‏

עשרה כוסות שותין בבית האבל: שניים לפני המזון וחמשה בתוך המזון וג' לאחר המזון וכו'. וכשמת רשב"ג הוסיפו עליהן עוד שלשה: אחד לחזן הכנסת ואחד לראש הכנסת ואחד לרבן גמליאל (בירושלמי כאן מובאים עוד דיני אבילות).

בבבלי - כתובות ח: הגירסא היא: "ג' לפני האכילה, ג' בתוך האכילה, ד' לאחר האכילה". כמו כן הגירסא היא שהוסיפו עליהן ארבע ולא שלוש.

כל זמן שמתו לפניו לא אוכל כל צרכו

בבלי יז:‏ • פ"ג ה"א (כב:)‏

אבל כל זמן שמתו מוטל לפניו וכו' ולא אוכל כל צורכו ולא שותה כל צורכו ולא אוכל בשר ולא שותה יין.

בבבלי - לא הוזכר שלא אוכל ושותה כל צרכו.

לצורך מה מותר לכהן להיטמא, היתר לצאת לחו"ל

פ"ג ה"א (כג:)‏

כהן מהו שיטמא לכבוד רבו? וכו', מהו שיטמא כהן לכבוד תורה? וכו', מטמא כהן ויוצא חוצה לארץ לדיני ממונות ולדיני נפשות ולקידוש החדש ולעיבור שנה להציל שדה מן הגוי ואפילו ליטור יוצא ועורר עליה ללמוד תורה ולישא אשה וכו', אבל אמרו אל יצא כהן לחוץ לארץ אלא אם כן הבטיחו לו אשה (שיודע שימצא שם אשה). מהו שיטמא כהן לנשיאת כפים? וכו', מטמא כהן לראות את המלך וכו', מהו שיטמא כהן לכבוד הנשיא? וכו', מהו שיטמא כהן לכבוד אביו ואמו (בחייהם ובטומאה דרבנן)?

בבבלי - לא הובאו כל הספיקות הללו. בעבודה זרה יג. הביא שכהן מותר לצאת לחו"ל לדון ולערער על הגויים, ללמוד תורה ולישא אשה, ולא חילק אם הבטיחו לו אשה. בקידושין לא: שאל אם מותר לצאת לחו"ל לכבוד אימו, והשיב שכן, אך לא הזכיר זאת לגבי כהן¹⁵.

כהן שלא נושא את כפיו עובר רק בעשה אחד

פ"ג ה"א (כג:)‏

כל כהן שהוא עומד בבית הכנסת ואינו נושא את כפיו עובר בעשה.

בבבלי - סוטה לח: עובר בשלושה עשה.

מצוה לראות מלכים

בבלי יט:‏ • פ"ג ה"א (כג:)‏

מצוה לראות גדולי מלכות, לכשתבוא מלכות בית דוד יהא יודע להפריש בין מלכות למלכות.

בבבלי - ט: ונח. הלשון: ישתדל לרוץ לקראת מלכים.

התירו לכהנים להיטמא לרבי יהודה הנשיא

פ"ג ה"א (כג:)‏

מהו שיטמא כהן לכבוד הנשיא? כד דמך רבי יודן נשייא אכריז רבי ינאי ואמר: אין כהונה היום (כאשר מת רבי יהודה הנשיא התירו לכהנים להיטמא לו).

בבבלי - כתובות קג: הלשון היא: אותו היום שמת רבי בטלה קדושה. תוס' שם (ד"ה אותו) פירשו שני פירושים: שרבי נקרא רבינו הקדוש, ושהתירו להיטמא לו. והביא את הירושלמי הזה כראיה לפירוש השני.

נהוראי הוא גם שם של אישה

פ"ג ה"א (כג:)‏

כד דמכת (כאשר מתה) נהוראי (שהיא) אחתיה דרבי יהודה נשיאה וכו'.

בבבלי - הובא במקומות רבים שנהוראי הוא שם לזכר (וכן בירושלמי במקומות רבים הוא שם לזכר), ולא הובא בשום מקום בבבלי שהוא שם לנקבה.

אין שואלים הלכה לפני המת

בבלי יח.‏ • פ"ג ה"א (כד.)‏

אין שואלין הלכה לפני מיטתו של מת.

בבבלי - ג: הלשון: אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת, ודן מה הדין במילי דעלמא.

איסור לועג לרש

בבלי יח.‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ב ה"ג (טו:), ועיין מה שכתבנו שם.

האם מתים יודעים מענייני העולם הזה

בבלי יח.‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ב ה"ג (טו:), ועיין מה שכתבנו שם.

רוחות שמדברות זו עם זו - אינו בירושלמי

בבלי יח:‏ • פ"ג ה"א (כד.)‏

בבבלי - סיפר באריכות מעשה בחסיד ששמע רוחות שמספרות זו עם זו, ומעשה זה לא הובא בירושלמי¹⁶.

רימה למת כמחט בבשר החי - אינו בירושלמי

בבלי יח:‏ • פ"ג ה"א (כד.)‏

בבבלי - נאמר שקשה רימה למת כמחט בבשר החי, וכן בעוד מקומות, ובירושלמי מימרא זו לא נמצאת¹⁷.

מעכב רבים ממצוה, על מה מנדים, "דוגמא"

בבלי יט.‏

הירושלמי דן בזה במועד קטן פ"ג ה"א (י:), ועיין מה שכתבנו שם.

כבוד הרבים דוחה גם לאו דאורייתא

בבלי יט:‏ • פ"ג ה"א (כד.)‏

אפילו טומאה שהיא מדברי תורה (נדחית), מן מה דמר (והוכחה לזה ממה שאמר) רבי זעירא גדול הוא כבוד הרבים שהוא דוחה מצוה בלא תעשה שעה אחת.

בבבלי - הסיק שדוחה רק טומאה דרבנן, ואת המימרא שדוחה לא תעשה פירש בלא תסור. כמו כן בבבלי לא הדגיש "שעה אחת", והלשון היא "כבוד הבריות" ולא "כבוד הרבים". בחילוקים בין הבבלי לירושלמי בסוגיא זו האריך בספר "גדול כבוד הבריות" (פרק ב אות ג).

נושאי המת אסורים בנעילת הסנדל

פ"ג ה"א (כד.)‏

הכתפים (שנושאים את המת) אסורים בנעילת הסנדל, שמא יפסוק סנדלו של אחד מהן ונמצא מתעכב מן המצוה.

בבבלי - לא הובא, אבל בסוטה מ. לעניין כהנים שעולים לדוכן כתוב שאינן רשאים לעלות בסנדליהן שמא תיפסק לו רצועה וילך לקושרה ולא יעלה, ויאמרו שהוא פסול.

צידוק הדין - אינו בירושלמי

בבלי יט.‏ • פ"ג ה"א (כד.)‏

הכתפים אסורים בנעילת הסנדל וכו'.

בבבלי - הוסיף שהאבל מצדיק את הדין. ובירושלמי לא הובא.

אל יפתח אדם פיו לשטן - אינו בירושלמי

בבלי יט.‏ • פ"ג ה"א (כד.)‏

בבבלי - הביא כאן (ובעוד מקומות) שלא יפתח אדם פיו לשטן¹⁸, ובירושלמי לא הוזכר בשום מקום¹⁹.

עין הרע לא שולטת ביוסף - אינו בירושלמי

בבלי כ.‏ • פ"ג ה"א (כד.)‏

בבבלי - הביא כאן (ובעוד כמה וכמה מקומות) שעין הרע לא שולטת בזרעו של יוסף. ובירושלמי לא הובא כלל²⁰.

המקור לברכת המצוות

בבלי כא.‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ו ה"א (מא:), ועיין מה שכתבנו שם.

ספק קרא שמע

בבלי כא.‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.

מחלוקת בנזכר שכבר התפלל

בבלי כא.‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ד ה"ד (לד:), ועיין מה שכתבנו שם.

המאחר לתפילה בציבור, האל הקדוש ושומע תפילה

בבלי כא:‏ • פ"ג ה"ב (כד:)‏

אמר רבי שמואל בר אבדומא זה שהוא נכנס לבית הכנסת ומצאן עומדין ומתפללין - אם יודע הוא מתחיל וגומר עד שלא יתחיל שליח ציבור כדי לענות אחריו אמן יתפלל, ואם לאו אל יתפלל. באי זה אמן אמרו? תרין אמוראין, חד אמר באמן של האל הקדוש, וחד אמר באמן של שומע תפילה. אמר רבי פינחס: ולא פליגי מאן דמר (דאמר) באמן של האל הקדוש - בשבת (שלא אומרים בה "שומע תפילה"), ומאן דמר בשומע תפילה - בחול.

בבבלי - המחלוקת היא אם עד שיגיע ש"ץ לקדושה או למודים, ולא הזכיר עניית אמן כלל. ותוס' (ד"ה עד) הביאו את הירושלמי, וכן הרמ"א (או"ח סי' קט סעיף א) פסק כירושלמי.

פסוקים לאשה עבד וקטן, ברה"מ באשה, ג"ש לה לה

בבלי כ:‏ • פ"ג ה"ג (כה.)‏

נשים מניין (שפטורות מקריאת שמע)? ולמדתם אותם את בניכם - את בניכם ולא את בנותיכם, עבדים מניין? שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד - את שאין לו אדון אלא הקב"ה יצא העבד שיש לו אדון אחר, קטנים מניין? למען תהיה תורת ה' בפיך - בשעה שהוא תדיר בה וכו'. ובמזוזה (מניין שהם חייבים) - דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. וברכת המזון (שהם חייבים) - דכתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך.

בבבלי - לא הובאו פסוקים לכל דינים אלה. בבבלי הסתפק האם נשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא, ומהירושלמי שהביא לכך פסוק מוכח שפשוט לו שמדאורייתא (וכן כתב מראה הפנים ד"ה וברכת). המראה הפנים (ד"ה עבדים) דן אולי הירושלמי לא סובר את הגזירה שווה לה לה מאשה לעבד (חגיגה ד.), שא"כ מדוע צריך פסוק נפרד לעבד ולאשה.

הרהור בברכות

בבלי כ:‏ • פ"ג ה"ד (כו.)‏

מהו מהרהר? ברכות (הפני משה פירש שגם בברכת המזון מועיל הרהור, והרידב"ז פירש שרק בברכות קריאת שמע מועיל הרהור אך בקריאת שמע וברכת המזון צריך להוציא בשפתיו).

בבבלי - משמע שבקריאת שמע ובברכת המזון מהרהר, אך לא בברכות קריאת שמע.

המחלוקת האם דורשים סמוכים

בבלי כא:‏

הירושלמי דן בזה ביבמות פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.

לימוד דין מכשפה ממיתת בהמה

בבלי כא:‏

הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ז הי"ג (מ:), ועיין מה שכתבנו שם.

המקור לר"י שאוסר את אנוסת אביו ומפותת אביו

בבלי כא:‏

הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פי"א ה"א (סב.), ועיין מה שכתבנו שם.

שני טעמים לטבילת בעל קרי

בבלי כב.‏ • פ"ג ה"ד (כו:)‏

אמר רבי יעקב בר אבון: כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא שלא יהו ישראל כתרנגולין הללו משמש מיטתו ועולה ויורד ואוכל וכו'. אמר רבי חייא בר ווה (כך שמו, כמו "אבא"): כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא מפני תלמוד, שאם אתה אומר לו שהוא מותר (בדברי תורה) אף הוא אומר אף אני אלך ואעשה צרכי (תשמיש) ובא ושונה כל צורכו, ומתוך שאתה אומר אסור הוא בא ושונה כל צורכו.

בבבלי - הובא רק הטעם שלא יהיו כתרנגולים. מראה הפנים (כאן) הוכיח מכאן כרמב"ם (תפילה פ"ד ה"ד) שהיו שתי תקנות שונות לטבילת בעל קרי. לגבי הטעם מפני תלמוד, העיר היפה עיניים שלירושלמי תיקנו את הטבילה על מנת למנוע ביטול תורה, ולבבלי ביטלו את הטבילה (והקילו בנתינת תשעה קבין) משום שהיא היתה גורמת לביטול תורה.

גם זבות נידות ויולדות מותרות בדברי תורה

בבלי כב.‏ • פ"ג ה"ד (כו:)‏

זבין וזבות נדות ויולדות - קורין בתורה ושונין מדרש והלכות והגדות.

בבבלי - הזכיר רק זבים ומצורעים. והיפה עיניים הוכיח מהירושלמי הזה נגד המנהג שנידה לא תזכיר את השם.

להתפלל בקול או בלחש

בבלי כד:‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ד ה"א (כט:), ועיין מה שכתבנו שם.

מחלוקת בהרהור בדברי תורה בבית הכיסא

בבלי כד:‏ • פ"ג ה"ד (כו:)‏

מהו להרהר בבית הכסא? חזקיה אמר מותר, רבי יסא אמר אסור.

בבבלי - פשוט שאסור (וכן בירושלמי בשבת פ"ג ה"ג (כד.) (ועיין מה שכתבנו שם) נחלקו על שאלת הלכות בבית הכיסא, ובבבלי פשוט שאסור).

המחמיר בטבילה מאריכים ימיו בטובה

בבלי כב.‏ • פ"ג ה"ד (כז.)‏

שמעתי שמקילים ומחמירין בה, וכל המחמיר בה מאריך ימים בטובה.

בבבלי - הלשון: מאריכין לו ימיו ושנותיו, ולא הוזכר "בטובה"²¹.

הלשון "מתקיף לה" - אינה בירושלמי

בבלי כב:‏ • פ"ג ה"ה (כז.)‏

בבבלי - הביא כאן (ובעוד מקומות רבים) את לשון הקושיא "מתקיף לה רבא", ובירושלמי לא השתמש בלשון זו כלל²².

קריאת שמע אחרי הנץ, ותיקין

בבלי כה:‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"א ה"ב (ז:), ועיין מה שכתבנו שם.

ליבו רואה את הערווה

בבלי כה:‏ • פ"ג ה"ה (כז.)‏

ואם לאו יתכסה במים ויקרא - מתניתא בעכורין, אבל בצלולין אסור. ואם הוא יכול לעכור ברגליו יעכור.

בבבלי - יש דעה שאפשר להתכסות גם במים צלולים, ותלה זאת במחלוקת האם ליבו רואה את הערווה מותר. מראה הפנים (לקמן פ"ט ה"ב (סד:) ד"ה היה) הוכיח מהירושלמי כאן שהוא סובר שליבו רואה את הערווה אסור לכו"ע, והיפה עיניים דחה זאת.

מרחיקים מגללי חמור ותרנגולים אדומים

בבלי כה.‏ • פ"ג ה"ה (כז:)‏

מרחיקין מגללי בהמה ארבע אמות וכו' ברכים (פני משה: שעדיין הם רכים), ובלבד בשל חמור וכו'. מרחיקין וכו' ומצואת התרנגולין ארבע אמות. רבי יוסי ברבי אבון בשם רבי חונא: ובלבד באדומים.

בבבלי - לא הובא, ותוס' (ד"ה לית) הביאו את הירושלמי, וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' עט סעיף ו, ומוכח מדבריו שפירש בירושלמי "רכים" - מי רגליים).

יריקה לפני התפילה ואחריה

בבלי כד:‏ • פ"ג ה"ה (כח.)‏

המתפלל אל ירוק עד שיהלך ארבע אמות וכו', וכן הרוקק אל יתפלל עד שיהלך ארבע אמות וכו'. לא סוף דבר עד שיהלך ארבע אמות, אלא אפילו שהא כדי הילוך ארבע אמות.

בבבלי - כאן דן רק ביריקה באמצע התפילה, ולא לפניה ואחריה. ובמגילה כז: דן לגבי המטיל מים קודם ארבע אמות ולאחר ארבע אמות של התפילה. והשו"ע (או"ח סי' צב סעיף ט) פסק את הירושלמי.

פרק ד - תפילת השחר

קריאת שמע אחרי הנץ, ותיקין

בבלי כו.‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"א ה"ב (ז:), ועיין מה שכתבנו שם.

להתפלל בקול או בלחש

פ"ד ה"א (כט:)‏

רבי אבא בר זבדא מצלי בקלא. רבי יונה, כד הוה מצלי בכנישתא הוה מצלי כלחישה, כד הוה מצלי בביתא הוה מצלי בקלא עד דיילפון בני בייתיה צלותיה מיניה (כדי שילמדו בני ביתו את התפילה).

בבבלי - כד: מובא שמותר ליחיד להתפלל בקול אם אינו יכול לכוון בלחש, אך לא הובא להתפלל בקול כדי ללמד את בני ביתו.

הטעם לשלוש תפילות ביום

בבלי כו:‏ • פ"ד ה"א (כט:)‏

מאיכן (מהיכן) למדו שלש תפילות? רבי שמואל בר נחמני אמר כנגד ג' פעמים שהיום משתנה על הבריות וכו'. רבי יהושע בן לוי אמר תפילות מאבות למדום וכו'. ורבנן אמרו תפילות מתמידין גמרו.

בבבלי - רק שתי דעות - אבות ותמידים. כמו כן בבלי רבי יהושע בן לוי הוא האומר כנגד תמידים תקנום²³.

תפילות לומר בשחר במנחה ובערב

בבלי כו.‏ • פ"ד ה"א (כט:)‏

בשחר צריך אדם לומר: מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שהוצאתני מאפילה לאורה, במנחה צריך אדם לומר: מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי כשם שזכיתני לראות החמה במזרח כך זכיתי לראותה במערב, בערב צריך לומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה כך תוציאני מאפילה לאורה.

בבבלי - לא הובא, והובא להלכה בביאור הלכה (תחילת סי' א ד"ה שיהא).

מעשה שהקריבו את התמיד בארבע שעות

בבלי כז.‏ • פ"ד ה"א (ל.)‏

בימי מלכות יון היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני טליים. פעם אחת שילשלו להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני גדיים. באותה שעה האיר הקב"ה עיניהם ומצאו שני טליים מבוקרים בלישכת הטלאים. על אותה שעה העיד רבי יודה בר אבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות (ובהמשך הובא המעשה שהביאו להם חזירים).

בבבלי - סוטה מט:, בבא קמא פב: ומנחות סד: הובא רק המעשה עם החזירים, ושם במקום "על אותה שנינו שקרב תמיד בארבע שעות" סיים "על אותה שנה שנינו מעשה ובא עומר מגגות צריפים וכו'".

תפילת נעילה

פ"ד ה"א (לא.)‏

מניין לנעילה (שהרי אינה כנגד קרבן ואינה מתקנת האבות)? אמר רבי לוי: גם כי תרבו תפלה - מכאן שכל המרבה בתפילה נענה (ונעילה היא לריבוי תפילה). אימתי היא נעילה וכו'? רב אמר: בנעילת שערי שמים, ורבי יוחנן אמר: בנעילת שערי היכל.

בבבלי - לא הובא, ורש"י (יומא פז: ד"ה נחית) הביאו.

תפילת ערבית מבעוד יום

בבלי כז:‏ • פ"ד ה"א (לב:)‏

אמר רבי זעורא כל מן דהוינא עבד כן (פני משה: שהייתי מתפלל של ערבית מבעוד יום. קרבן העדה תענית פ"ד ה"א (יט.): שלא הייתי מתפלל כלל, שתפילת ערבית רשות) הוינא מפחד בליליא.

בבבלי - דן בתפילת ערבית מבעוד יום והאם היא רשות או חובה, אך המעשה שהיה מפחד כל הלילה לא הובא שם.

המעשה בתלמיד ששאל על תפילת ערבית

בבלי כז:‏ • פ"ד ה"א (לב:)‏

הלכו ומינו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה (להיות נשיא), בן שש עשרה שנה ונתמלא כל ראשו שיבות. והיה רבי עקיבה יושב ומצטער ואמר לא שהוא בן תורה יותר ממני אלא שהוא בן גדולים יותר ממני וכו'. וכמה ספסלין היו שם? רבי יעקב בן סיסי אמר: שמונים ספסלים היו שם של תלמידי חכמים חוץ מן העומדין לאחורי הגדר, רבי יוסי בירבי אבון אמר: שלש מאות היו שם חוץ מן העומדין לאחורי הגדר וכו'. מיד הלך לו רבן גמליאל אצל כל אחד ואחד לפייסו בביתו וכו'. אף על פי כן (אע"פ שהשיבו את רבן גמליאל להיות נשיא) לא הורידו אותו (את רבי אלעזר בן עזריה) מגדולתו (לגמרי), אלא מינו אותו אב בית דין.

בבבלי - מובא אותו המעשה בכמה שינויים: רבי אלעזר בן עזריה היה בן שמונה עשרה, לא הובא שרבי עקיבא הצטער על כך שרבי אלעזר בן עזריה הוא בן גדולים יותר ממנו, הגירסא היא שנוספו ארבע מאות או שבע מאות ספסלים, רבן גמליאל הלך לפייס רק את רבי יהושע, ולא מינו אותו אב בית דין אלא חילקו ביניהם את השבתות (ומראה הפנים כתב שאולי היינו הך, שמנהגם היה שהאב בית דין דורש שבת אחת).

תפילה לפני ואחרי הלימוד

בבלי כח:‏ • פ"ד ה"ב (לג.)‏

בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שלא אקפיד כנגד חבירי ולא חבירי יקפידו כנגדי, שלא נטמא את הטהור ולא נטהר את הטמא, שלא נאסור את המותר ולא נתיר את האסור ונמצאתי מתבייש לעולם הזה ולעולם הבא. וביציאתו מהו אומר? מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ובתי כניסיות ולא נתת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות, שאני עמל והן עמלין, אני שוקד והן שוקדין, אני עמל לירש גן עדן והן עמלין לבאר שחת, שנאמר כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת.

בבבלי - הגירסא שונה, לא הובאה הבקשה "שלא אקפיד כנגד חברי ולא חברי יקפידו כנגדי" שהירושלמי פתח בה²⁴, ועוד שינויים. ובסידור עולת ראיה (עמוד שמג) הגיה בבבלי במקום "ולא שמת חלקי מיושבי קרנות" - "מיושבי קרו"ת", והוא ראשי תיבות קרקסאות ותאטראות, ע"פ הירושלמי כאן.

בשעת מיתתו אמר שיצאו מהבית ולא יטמאו

בבלי כח:‏

הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ג ה"ה (יד.), ועיין מה שכתבנו שם.

תפילה אחר התפילה

פ"ד ה"ב (לג.)‏

רבי אלעזר היה מתפלל שלש תפילות לאחר תפילתו (וכן מספר על עוד שהתפללו אחר התפילה).

בבבלי - יז: מוזכרות תפילות אחר התפילה, אך לא אמורא אחד שהתפלל שלוש תפילות לאחר התפילה.

המתעורר מברך מחיה המתים

פ"ד ה"ב (לג.)‏

הנוער משנתו צריך לומר ברוך אתה ה' מחיה המתים.

בבבלי - לא הובאה ברכה זו למתעורר משנתו, וגליון הש"ס על הירושלמי כתב שברכה זו כלולה ב"מחזיר נשמות לפגרים מתים" או ב"הנותן ליעף כח".

קושיא על מספר הברכות בתפילה

בבלי כח:‏ • פ"ד ה"ג (לג:)‏

אם יאמר לך אדם תשע עשרה אינון (כך גירסת הגמרא ורא"פ. והפני משה הגיה: שבע עשרה אינון, שהיו כוללים את ברכת דוד וירושלים יחד)! אמור לו: של מינין כבר קבעו חכמים ביבנה (לגירסא "תשע עשרה" התירוץ הוא שהיו רק שמונה עשרה עד שהוסיפו את ברכת המינים, ולגירסא "שבע עשרה" התירוץ הוא שהם שמונה עשרה לאחר שהוסיפו את ברכת המינים).

בבבלי - הקשה שהם תשע עשרה ותירץ כירושלמי.

מקור לתפילת י"ח מתפילת חנה

בבלי כח:‏

הירושלמי דן בזה בברכות השמטות ד"ה ה"ג, ועיין מה שכתבנו שם (בסוף המסכת).

הוספת "רחם" בתפילה בתשעה באב

פ"ד ה"ג (לד.)‏

יחיד בט' באב צריך להזכיר מעין המאורע. מהו אומר? רחם (ולא "נחם" כגרסתנו בתפילה) ה' אלהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים עלינו ועל עמך ישראל ועל ירושלם עירך וכו'.

בבבלי - לא הובא, והשו"ע (או"ח סי' תקנז סעיף א) פסק זאת.

מקומן של הוספות מעין המאורע בתפילה

פ"ד ה"ג (לד.)‏

כל דבר שהוא לבא (להבא, דהיינו בקשה, כגון יעלה ויבוא) אומרה בעבודה וכל דבר שהוא לשעבר (הודאה, כגון על הניסים) אומרה בהודאה.

בבבלי - לא הובא כלל זה.

מחלוקת היכן אומרים יהיו לרצון אמרי פי

פ"ד ה"ד (לד:)‏

רבי יוסי ציידניא בשם רבי יוחנן: לפני תפילתו הוא אומר ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך, לאחר תפילתו הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי. רבי יודן אמר תרויהון קומי צלותיה (לפני תפילתו).

בבבלי - ט: פשוט שאת הפסוק יהיו לרצון אומרים לאחר התפילה, והקשה מדוע, ותירץ שהוא משום שהפסוק נאמר בתהילים לאחר שמונה עשרה מזמורים²⁵.

מחלוקת בנזכר שכבר התפלל

פ"ד ה"ד (לד:)‏

היה עומד ונזכר שהתפלל - רב אמר חותך (פוסק באמצע הברכה), ושמואל אמר אינו חותך.

בבבלי - כא. שמואל אמר פוסק, ואין חולק על כך.

דיני טעות בתפילת גשם וטל

בבלי כט.‏

הירושלמי דן בזה בתענית פ"א ה"א (ב.), ועיין מה שכתבנו שם.

מחזירים ש"ץ שטעה בשלוש ברכות

בבלי כט.‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ה ה"ג (מ.), ועיין מה שכתבנו שם.

גם בתפילה קצרה מוסיף ברכות ראשונות ואחרונות

בבלי ל.‏ • פ"ד ה"ד (לד:)‏

המהלך במקום סכנה מתפלל תפילה קצרה מעין שמונה עשרה וכו'. רב חסדא אמר: (גם בתפילה קצרה צריך להוסיף) שלש ברכות הראשונות ושלש האחרונות.

בבבלי - כתב שבתפילה קצרה לא מוסיף את הברכות, אלא רק בהביננו.

מקום קבוע לתפילה בתוך בית הכנסת

פ"ד ה"ד (לה.)‏

צריך אדם לייחד לו מקום בבית הכנסת להתפלל.

בבבלי - ו: כתב רק שיש מעלה לקבוע מקום לתפילתו, אך לא הדגיש שגם בתוך בית הכנסת צריך לקבוע מקום מסוים. והשו"ע (או"ח סי' צ סעיף יט) פסק כירושלמי.

המתפלל צריך להסב פניו לכותל

פ"ד ה"ד (לה.)‏

צריך אדם להסב פניו לכותל להתפלל.

בבבלי - ה: הלשון: שלא יהיה דבר חוצץ בינו לכותל²⁶.

ויסב חזקיהו אל הקיר

פ"ד ה"ד (לה.)‏

ויסב חזקיהו פניו אל הקיר. באי זה קיר נשא עיניו? רבי יהושע בן לוי אמר: בקירה של רחב נשא עיניו, כי ביתה בקיר החומה אמר לפניו רבונו של עולם רחב הזונה שתי נפשות הצילה לך ראה כמה נפשות הצלת לה וכו'. רבי חיננא בר פפא אמר: בקירות בית המקדש נשא עיניו, בתתם ספם את סיפי ומזוזותם אצל מזוזותי והקיר ביני וביניהם, בני אדם גדולים היו ולא היו יכולין לעלות ולהתפלל בבית המקדש בכל שעה והיו מתפללין בתוך בתיהם, והקב"ה מעלה עליהם כאילו מתפללין בבית המקדש, אבותיי שעשו לך את כל השבח הזה על אחת כמה וכמה. רבי שמואל בר נחמן אמר: בקירה של שונמית נשא עיניו וכו'. ורבנן אמרי: בקירות לבו נשא עיניו וכו'.

בבבלי - י: מובאות רק הדעות של קירות ליבו ושונמית.

קודש הקודשים של מעלה ושל מטה

בבלי ל.‏ • פ"ד ה"ה (לה:)‏

ואם לאו (שאינו יכול לכוון את הרוחות על החמור) יכוין את לבו כנגד בית קדש הקדשים. לאי זה בית קדש הקדשים? רבי חייא רבא: כנגד קדשי הקדשים שלמעלן, רבי שמעון בן חלפתא אמר: כנגד בית קדש הקדשים שלמטן. אמר רבי פינחס: לא פליגין, בית קדשי הקדשים שלמטן מכוון כנגד בית קדש הקדשים שלמעלן.

בבבלי - גם כן כתב שיכוון את ליבו כנגד קודש הקודשים, אך לא דן האם הוא קודש הקודשים של מעלה או של מטה.

שיעור הפסק בין תפילות סמוכות ולאחר התפילה

בבלי ל:‏ • פ"ד ה"ו (לו.)‏

את שמע מינה שאדם מתפלל ומהלך ד' אמות ומתפלל של מוסף. אמר רבי אבא: ולא סוף דבר עד שיהלך ד' אמות, אלא אפילו שהא כדי הילוך ארבע אמות.

בבבלי - נחלקו האם השיעור הוא כדי שתתחונן דעתו או כדי שתתחולל דעתו, ולא הובא שיעור ארבע אמות. והשו"ע (או"ח סי' קה סעיף א) פסק כירושלמי. והרמ"א (או"ח סי' קכג סעיף ב, בשם הב"י) למד מכך גם שיחיד המתפלל יעמוד במקום שכלו פסיעותיו כשיעור ארבע אמות.

האל הקדוש ושומע תפילה

פ"ד ה"ו (לו.)‏

הירושלמי כאן הובא (בשינוי קל) גם בברכות פ"ג ה"ב (כד:), ועיין מה שכתבנו שם.

פרק ה - אין עומדין

להתפלל ולהיפטר מחבירו מתוך דבר של תורה

בבלי לא.‏ • פ"ה ה"א (לו:)‏

לא יעמוד אדם ויתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטילין, אלא מתוך דבר של תורה. וכן אל יפטר אדם מתוך חבירו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטילים, אלא מתוך דבר של תורה.

בבבלי - הלשון להתפלל "מתוך שמחה של מצוה", ולהיפטר מחבירו "מתוך דבר הלכה". והגר"א הגיה שגם לגבי להיפטר מחבירו צריך לגרוס "מתוך שמחה של מצוה".

העוסק בצורכי ציבור, האם יתפלל

בבלי לא.‏ • פ"ה ה"א (לז.)‏

העוסק בצורכי ציבור כעוסק בדברי תורה.

בבבלי - לא הובא, ונפסק בשו"ע (או"ח סי' צג סעיף ד). ובשו"ע שם יש שפירשו שדינו כעוסק בתורה ויכול להתפלל מתוך כך, ויש שפירשו שאין צריך להפסיק ולהתפלל (וכן דן בזה מראה הפנים).

הפסוקים ה' צבאות עמנו משגב לנו וגו', הלשון "חברייא"

פ"ה ה"א (לז.)‏

רבי חזקיה רבי יעקב בר אחא רבי יסא בשם רבי יוחנן: לעולם אל יהא הפסוק הזה זז מתוך פיך - ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה, רבי יוסי בי רבי אבון רבי אבהו בשם רבי יוחנן וחברייא: ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך. רבי חזקיהו בשם רבי אבהו: יהי רצון לפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתצילנו משעות החצופות הקשות הרעות היוצאות המתרגשות לבוא לעולם.

בבבלי - לא הובא לומר את פסוקים אלו, אך הובא פעמים רבות בתפילה ובסליחות. כמו כן הירושלמי בפעמים רבות קורא לחלק מהאמוראים "חברייא", ובבבלי כמעט ולא הובא²⁷.

מספר הכוכבים - אינו בירושלמי

בבלי לב:‏ • פ"ה ה"א (לז.)‏

בבבלי - הביא כאן את מספר הכוכבים וחלוקתם למזלות, חילות, לגיונות וכו'. ובירושלמי לא הובא.

דרשות "אל תקרי" - אינן בירושלמי

בבלי ל:‏ • פ"ה ה"א (לז.)‏

עיין מה שכתבנו בברכות פ"א ה"א (ה:).

מקור לתפילת י"ח מתפילת חנה

בבלי לא.‏

הירושלמי דן בזה בברכות השמטות ד"ה ה"ג, ועיין מה שכתבנו שם (בסוף המסכת).

להתפלל בקול או בלחש

בבלי לא.‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ד ה"א (כט:), ועיין מה שכתבנו שם.

ישמיע לאוזניו את התפילה

בבלי לא.‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ב ה"ד (טז.), ועיין מה שכתבנו שם.

למתפלל מותר לשבת בצד מתפלל אחר

בבלי לא:‏

הירושלמי דן בזה בברכות השמטות ד"ה פ"ד, ועיין מה שכתבנו שם (בסוף המסכת).

אסור להתענות בשבת

בבלי לא:‏

הירושלמי דן בזה בתענית פ"ג הי"א (יז.), ועיין מה שכתבנו שם.

לשבת לפני ואחרי התפילה

בבלי לב:‏ • פ"ה ה"א (לז.)‏

זה שהוא עומד ומתפלל צריך לישב שתי ישיבות - אחת עד שלא יתפלל ואחת משיתפלל, עד שלא יתפלל - אשרי יושבי ביתך, ואחת משיתפלל - אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך.

בבבלי - לא הובא.

ברכה בתורתם ובמלאכתם של חסידים

בבלי לב:‏ • פ"ה ה"א (לז.)‏

חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת וכו' על ידי שהיו חסידים היתה ברכה ניתנת בתורתן וברכה נתנת במלאכתן.

בבבלי - הלשון: תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת.

עדיף להתפלל בביתו

פ"ה ה"א (לז.)‏

אמר רבי יוחנן: המתפלל בתוך ביתו כאילו מקיפו חומה של ברזל. מחלפה שיטתיה דרבי יוחנן: תמן אמר רבי אבא אמר רבי חייא בשם רבי יוחנן צריך לאדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפילה, וכה אמר אכן (וכאן אמר כך)? כאן ביחיד וכאן בציבור (ביחיד יתפלל בתוך ביתו, בציבור יתפלל בבית הכנסת. גליון הש"ס על הירושלמי הביא פירוש שאין הכוונה בביתו אלא בבית המדרש. וכן עמודי ירושלים (נדפס בירושלמי לאחר המסכת) דן בזה).

בבבלי - ז: מפורש שעדיף להתפלל בבית הכנסת, ובדף ח. שעדיף להתפלל היכן שלומד. אך אין דעה שעדיף בביתו.

הקב"ה מצוי גם בבתי מדרש

פ"ה ה"א (לז.)‏

דרשו את ה' בהמצאו - איכן (היכן) הוא מצוי? בבתי כניסיות ובבתי מדרשות.

בבבלי - ו. נזכר שהוא מצוי רק בבתי כנסיות ולא בבתי מדרשות.

להיכנס לבית הכנסת שתי דלתות

פ"ה ה"א (לז:)‏

זה שנכנס לבית הכנסת צריך להכנס לפנים משני דלתות.

בבבלי - ח. הביא זאת והסיק שפירושו כשיעור שני פתחים.

היגע בתלמודו לא במהרה משכח

פ"ה ה"א (לז:)‏

אמר רבי יוחנן: ברית כרותה היא, היגע תלמודו בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח. אמר רבי יוחנן ענתנייתא: ברית כרותה היא, היגע תלמודו בצנעה לא במהרה הוא משכח, מה טעם ואת צנועים חכמה. אמר רבי יוחנן: ברית כרותה היא, הלמד אגדה מתוך הספר לא במהרה הוא משכח. אמר רבי תנחום: הסובר תלמודו לא במהרה הוא משכח, מה טעם פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך.

בבבלי - לא הובא, והובא להלכה בשו"ע (יו"ד סי' רמו סעיף כב).

יהי רצון על חלום רע, הטבת חלום - אינה בירושלמי

פ"ה ה"א (לז:)‏

זה שהוא רואה חלום קשה צריך לומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שיהו כל חלומתי שחלמתי, בין בלילה הזה בין בשאר הלילות, בין שחלמתי אני ובין שחלמו לי אחרים, אם טובים הם יתקיימו עלי לששון ולשמחה לברכה ולחיים וכו' הפכת מספדי למחול לי וגו' ולא אבה ה' אלהיך וגו' אז תשמח בתולה וגו'.

בבבלי - נה: כתוב לומר זאת בברכת כהנים. כמו כן יש בנוסח שם כמה שינויים: אינו פותח ב"יהי רצון" אלא ב"רבונו של עולם", לא מביא את פסוקים אלה ועוד. פסוקים אלה הובאו בבבלי (שם) בהטבת חלום בפני שלושה, שאומרים לחולם "טבא הוא וטבא ליהוי וכו'", ובירושלמי לא הובאה הטבת חלום כלל²⁸.

הפסקה בכתיבת השם

פ"ה ה"א (לז:)‏

היה כותב את השם - אפילו מלך שואל בשלומו לא ישיבנו. היה כותב שנים או שלשה שמות, כגון אל אלהים ה' - הרי זה גומר את אחד מהן ומשיב שאילת שלום.

בבבלי - לא הובא.

נפל לבור אריות ולכבשן - אין מעידים שמת

בבלי לג.‏

הירושלמי דן בזה ביבמות פט"ז ה"ג (פג.), ועיין מה שכתבנו שם.

גם בעקרבים אין מעידים שמת

בבלי לג.‏

הירושלמי דן בזה ביבמות פט"ז ה"ג (פג.), ועיין מה שכתבנו שם.

השטן מרקד - אינו בירושלמי

בבלי לג.‏ • פ"ה ה"א (לח.)‏

בבבלי - כתוב שבימי ניסן השטן מרקד בין קרניו של שור שחור, וביטוי זה - שהשטן מרקד - הובא בעוד מקומות בבבלי, ובירושלמי לא הובא כלל²⁹.

המעשה ברבי חנינא בן דוסא שהוכש

בבלי לג.‏ • פ"ה ה"א (לח.)‏

אמרין עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה עומד ומתפלל ובא חברבר (בלשון הבבלי ערוד, וכן בירושלמי ברכות פ"ח ה"ה (ס:)), והכישו ולא הפסיק את תפילתו, והלכו ומצאו אותו חברבר מת מוטל על פי חורו. אמרו: אי לו לאדם שנשכו חברבר, ואי לו לחברבר שנשך את רבי חנינא בן דוסא. מה עיסקיה דהדין חברבריא? כד הוות נכית (נושך) לבר נשא, אין (אם) בר נשא קדים למיא - חברברא מיית, ואין חברברא קדים למיא - בר נשא מיית. אמרו לו תלמידיו: רבי לא הרגשת? אמר להן: יבא עלי (שבועה), ממה שהיה לבי מתכוין בתפילה אם הרגשתי. אמר רבי יצחק בר אלעזר ברא לו הקב"ה מעיין תחת כפות רגליו לקים מה שנאמר רצון יריאיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם.

בבבלי - לא הובא כל העניין של המים והמעיין³⁰, ורש"י (ד"ה ומת) ותוס' (ד"ה אבל) שם הביאו את הירושלמי.

מחלוקת האם הטל נעצר

פ"ה ה"ב (לח:)‏

הירושלמי כאן הובא גם בתענית פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.

אליהו החזיר את הטל כדי לרפא את בן הצרפית

פ"ה ה"ב (לח:)‏

הירושלמי כאן הובא גם בתענית פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.

דיני טעות בתפילת גשם וטל

פ"ה ה"ב (לח:)‏

הירושלמי כאן הובא גם בתענית פ"א ה"א (ב.), ועיין מה שכתבנו שם.

ברכת חונן הדעת בשבת

בבלי לג.‏ • פ"ה ה"ב (לט:)‏

דרבי אמר: תמיהני היאך ביטלו חונן הדעת בשבת, אם אין דיעה תפילה מניין? (בתמיה).

בבבלי - תמיה זו לא הובאה.

מבדיל אפילו עד יום חמישי

פ"ה ה"ב (לט:)‏

אם לא הבדיל במוצאי שבת מבדיל אפילו בחמישי בשבת.

בבבלי - פסחים קה.-קו. נחלקו האם מבדיל רק עד יום רביעי (ולא עד בכלל) או כל השבת (עד שבת הבאה)³¹.

לתת עיניהם בכוס ובנר בהבדלה

בבלי לג.‏ • פ"ה ה"ב (לט:)‏

העונין אמן (על הבדלה) צריכין ליתן עיניהם בכוס ועיניהן בנר.

בבבלי - לא הובא, ונפסק ברמ"א (או"ח סי' רצו סעיף א).

טעמים לאיסור אמירת "על קן ציפור"

בבלי לג:‏ • פ"ה ה"ג (מ.)‏

רבי יצחק בשם רבי סימון: כקורא תיגר על מדותיו של הקב"ה - על קן ציפור הגיעו רחמיך ועל אותו האיש לא הגיעו רחמיך! רבי יוסי בשם רבי סימון: בנותן קיצבה למדותיו של הקב"ה - עד קן ציפור הגיעו רחמיך וכו'. אמר רבי יוסי בי רבי בון: לא עבדין טבות (לא יפה עושים) שעושין למדותיו של הקב"ה רחמים.

בבבלי - הובאו שני טעמים: שמטיל קנאה במעשה בראשית, ושעושה מידותיו של הקב"ה רחמים.

מותר לומר "מודים מודים" ו"קן ציפור" ביחיד

בבלי לג:‏ • פ"ה ה"ג (מ.)‏

הדא דאמר בציבור (שאסור לומר "מודים מודים" או "על קן ציפור יגיעו רחמיך"), אבל ביחיד תחנונים הן.

בבבלי - לא הובא, תוס' (לד. ד"ה אמר) הביא את הירושלמי ופירש זאת לגבי "מודים מודים", ומראה הפנים הביא פירוש שהוא לגבי "על קן ציפור".

מחזירים ש"ץ שטעה בשלוש ברכות

פ"ה ה"ג (מ.)‏

לכל אין מחזירין אותו (ש"ץ שטעה) חוץ ממי שלא אמר מחיה המתים ומכניע זדים ובונה ירושלים, אני אומר מין הוא.

בבבלי - כט. כתב כך רק לגבי ברכת הצדוקים (מכניע זדים).

דברים שרובם ומיעוטם רע, סירוב לעבור לפני התיבה

בבלי לד.‏ • פ"ה ה"ג (מ.)‏

שלשה דברים רובן ומיעוטן רע ובינוניתן יפה - השאור והמלח והסירוב.

בבבלי - הלשון: רובם קשה ומיעוטם יפה.

קורא בתורה ואינו יודע להמשיך

פ"ה ה"ג (מ.)‏

הירושלמי כאן הובא גם במגילה פ"ד ה"ה (לא:), ועיין מה שכתבנו שם.

סירוב לעבור לפני התיבה

בבלי לד.‏ • פ"ה ה"ג (מ:)‏

בתחילה מסרב, שנייה מעמעם, ובשלישית רץ ובא.

בבבלי - הלשון: בשנייה מהבהב, ובשלישית פושט את רגליו ויורד.

להיכן חוזר הטועה בתפילה

בבלי לד.‏ • פ"ה ה"ג (מ:)‏

אמר לון רבי אבון בשם רבי יהושע בן לוי: זה שעובר (לפני התיבה) תחתיו (במקום זה שטעה) יתחיל ממקום שפסק (הטועה). אמרין ליה: והא תנינן מתחילת הברכה שטעה זה! אמר לון: מכיון דעניתון קדושתא כמי שהוא תחילת ברכה (לאחר קדושה נחשב לתחילת ברכה חדשה).

בבבלי - הוזכר גם חילוק בין שלוש הברכות הראשונות, הברכות האמצעיות ושלוש האחרונות³².

אמן אחר ברכת עצמו

פ"ה ה"ד (מ:)‏

לא יענה אחר עצמו אמן, ואם ענה הרי זה בור. אית תניי תני: הרי זה בור, ואית תניי תני: הרי זה חכם. אמר רב חסדא: מאן דמר (דאמר) הרי זה חכם - בעונה בסוף (כגון בסוף תפילת שמונה עשרה), ומאן דמר הרי זה בור - בעונה על ברכה וברכה.

בבבלי - מה: חילק שעל בונה ירושלים יענה ועל שאר ברכות לא, ונחלקו רש"י ותוס' האם בונה ירושלים דווקא או גם בסוף ברכות קריאת שמע ופסוקי דזמרא.

ברכות ראשונות ואחרונות בתפילה

בבלי לד.‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ב ה"ד (יז.), ועיין מה שכתבנו שם.

כהן שלא נושא את כפיו עובר רק בעשה אחד

פ"ה ה"ד (מא.)‏

הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ג ה"א (כג:), ועיין מה שכתבנו שם.

ברכת כהנים בעיר שכולה כהנים

בבלי לד.‏ • פ"ה ה"ד (מא.)‏

עיר שכולה כהנים נושאין את כפיהן. למי הן מברכין? לאחיהן שבצפון, לאחיהם שבדרום, לאחיהם שבמזרח, לאחיהם שבמערב. ומי עונה אחריהן אמן? הנשים והטף.

בבבלי - סוטה לח: הלשון "למי מברכין? לאחיהן שבשדות". כמו כן עניית אמן במקרה זה לא הובאה בבבלי.

מקור להשתחוואה באבות ובמודים

בבלי לד.‏

הירושלמי דן בזה בברכות השמטות ד"ה במנהיג, ועיין מה שכתבנו שם (בסוף המסכת).

אגדות על שכר לעוה"ב וימות המשיח - אינן בירושלמי

בבלי לד:‏ • פ"ה ה"ה (מא.)‏

בבבלי - הביא אגדות "כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא וכו' עין לא ראתה אלהים זולתך", ודעה ש"אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד", וכן בעוד מקומות. ובירושלמי לא הובאו כלל³³.

פרק ו - כיצד מברכין

מחלוקת אם אומרים שירה בלא נסכים

בבלי לה.‏

הירושלמי דן בזה בתענית פ"ד ה"ה (כד.), ועיין מה שכתבנו שם.

מקור לברכות אכילה מפסוק

בבלי לה.‏ • פ"ו ה"א (מא:)‏

קודש הילולים - מלמד שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו, מיכן היה רבי עקיבה אומר לא יטעום אדם כלום עד שיברך.

בבבלי - זו אחת ההו"א, ולמסקנה היא סברא שאסור לאדם ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה³⁴.

המקור לברכת המצוות

פ"ו ה"א (מא:)‏

כל המצות טעונות ברכה. ומניין שכל המצות טעונות ברכה, רבי תנחומא רבי אבא בר כהנא בשם רבי אלעזר: ואתנה לך את לוחות האבן התורה והמצוה - הקיש תורה למצוה, מה תורה טעונה ברכה אף מצוה טעונה ברכה.

בבבלי - כא. לא דימה את ברכות התורה לברכות המצוות³⁵.

ישראל צריכים לאסוף את הדגן

בבלי לה:‏

הירושלמי דן בזה בתענית פ"ד ה"ב (יט:), ועיין מה שכתבנו שם.

ברכה אחרונה על בריה

בבלי לח:‏ • פ"ו ה"א (מא:)‏

רבי יוחנן נסב זייתא ובירך לפניו ולאחריו, והוה רבי חייא בר ווא (כך שמו, כמו "אבא") מסתכל ביה (ותמה מדוע בירך אחריו). אמר ליה רבי יוחנן: בבליא, למה את מסתכל בי, לית לך כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו? אית ליה, ומה צריכה ליה (מדוע תמה)? מפני שגלעינתו ממעטתו (משיעור כזית). ולית ליה לרבי יוחנן שגלעינתו ממעטתו (ומדוע בירך אחריו)? מה עבד ליה רבי יוחנן, משום ברייה (פרי שלם, ואע"פ שאין בו כזית). מילתיה דרבי יוחנן אמרה שכן אפילו אכל פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רימון שהוא טעון ברכה לפניה ולאחריה (משום שהיא בריה).

בבבלי - מובא אותו מעשה בשינוי, ולא הביא את הדין שמברך ברכה אחרונה על בריה (דין בריה לגבי חיוב מלקות הוזכר במשנה מכות יג.). תוס' (לט. ד"ה בצר) הביא את הירושלמי ודן האם הבבלי מודה לדין זה. והשו"ע (או"ח סי' רי סעיף א) הביא שנחלקו הפוסקים בדין זה.

הנוסח של ברכת המוציא לחם

בבלי לח.‏ • פ"ו ה"א (מג:)‏

רבי נחמן אמר "המוציא לחם מן הארץ" ורבנן אמרי "מוציא לחם מן הארץ" וכו'. רבי ירמיה בריך קומי (בירך לפני) רבי זעירא "המוציא לחם מן הארץ" וקלסיה (רבי זעירא שיבח אותו), מה (וכי פסק) כרבי נחמיה? שלא לערב ראשי אותיות (לא לערב את המילים לחם-מן).

בבבלי - טעם זה לא הובא, ותוס' (שם ע"ב ד"ה והלכתא) הביאו את הירושלמי. כמו כן בבבלי הדעות הפוכות - רבי נחמיה אומר מוציא וחכמים אומרים המוציא³⁶.

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על ברכה לבטלה

פ"ו ה"א (מג:)‏

אהן דנסב עיגולא ומברך עילוי והכא לא אתי בידיה (זה שלקח מאכל ובירך עליו והמאכל נלקח ממנו לפני שאכלו) וכו', אמר רבי תנחום בר יודן: צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שלא להזכיר שם שמים לבטלה.

בבבלי - לא הובא "ברוך שם כבוד מלכותו וכו'" כלל לגבי ברכה לבטלה. ונפסק בשו"ע (או"ח סי' רו סעיף ו).

נתינת אוכל לשוורים היא הפסק לכו"ע

בבלי מ.‏ • פ"ו ה"א (מד.)‏

אהן דמר סב בריך סב בריך (זה שאמר "טול וברך") אין בו משום הפסק ברכה, הב אחוונא לתורייא ("תן אוכל לשוורים") יש בו משום הפסק ברכה.

בבבלי - נחלקו אמוראים האם אכילת שוורים היא הפסק.

הכניס אוכל לפיו ולא בירך

פ"ו ה"א (מד:)‏

רב הונא אמר: הרי שנתן לתוך פיו ושכח ולא בירך - אם היו משקין פולטן, אם היו אוכלין מסלקן לצדדין. רבי יצחק בר מרי קומוי (לפני) רבי יוסי בי רבי אבון בשם רבי יוחנן: אפילו אוכלין פולטן, דכתיב ימלא פי תהילתך כל היום תפארתך.

בבבלי - סובר שמשקים בולען. וכן חילק בין אוכלים שנמאסים, שאותם מסלק לצד, לבין אוכלים שלא נמאסים, שפולטן.

ברכת בורא מיני מעדנים, על הארץ ועל מעדניה

בבלי לז.‏ • פ"ו ה"א (מה.)‏

בורא מיני מעדנים - בההוא דטריף (אורז טרוף). עד כדון בתחילה, בסוף - רבי יונה בשם רבי שמעון חסידא: אשר ברא מיני מעדנים לעדן בהן נפש כל חי ברוך אתה ה' על הארץ ועל מעדניה.

בבבלי - לא הובאה ברכה זו.

נוסח ברכת בורא נפשות עם השם

בבלי לז.‏ • פ"ו ה"א (מה.)‏

אשר ברא נפשות רבות להחיות בהן נפש כל חי ברוך אתה ה' חי העולמים.

בבבלי - לז. ומד: לא הובא הנוסח של סוף הברכה, ולהלכה חותמים בלי שם, ודעת הגר"א לחתום עם שם ע"פ הירושלמי כאן (משנה ברורה סי' רז ס"ק ה).

לא אכל סולת מימיו משום שהסתפק מה לברך

פ"ו ה"א (מה.)‏

והכן לא אכל רבי ירמיה סולת מן יומוי (מימיו, משום שהסתפק מה ברכתה. והפני משה פירש שלא אכלה מחוץ לסעודה).

בבבלי - לא הובא שמספק ברכה לא יאכל.

ברכה על פת טהורה קודמת

בבלי לט:‏ • פ"ו ה"א (מה:)‏

פת טמאה ופת טהורה - רבי חייא בר ווא (כך שמו, כמו "אבא") אמר: אומר (מברך) על הטהורה.

בבבלי - דן על איזה פת לברך - שלם, גדול, חיטים. אך לא הזכיר פת טהורה.

ברכתו של קורא

בבלי לו.‏ • פ"ו ה"א (מה:)‏

קורא - רבי יעקב בר אחא בשם שמואל אומר עליו בורא פרי העץ, תנא רבי חלפתא בן שאול שהכל נהיה בדברו.

בבבלי - נחלקו האם ברכתו אדמה או שהכל.

ברוך שברא את החפץ הזה

בבלי מ:‏ • פ"ו ה"ב (מו.)‏

רבי מאיר אומר: אפילו אמר ברוך שברא החפץ הזה מה נאה הוא זה - יצא.

בבבלי - הלשון "כמה נאה פת זו", "כמה נאה תאנה זו", וכן הדגיש שהאדם הזכיר את המילה "פת".

לא לגזול מהמאכל את ברכתו

בבלי לה:‏ • פ"ו ה"ד (מז.)‏

מברך על תורמוסה, אמר רבי לוי: על שם אל תגזול דל כי דל הוא (לא לגזול מהתורמוס את ברכתו).

בבבלי - לא הובא העניין של לגזול מהמאכל את ברכתו, אלא רק שהנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל.

לא לשנות מנוסח התפילה

בבלי מ:‏

הירושלמי דן בזה בתענית פ"א ה"א (ב:), ועיין מה שכתבנו שם.

מחלוקת מה מקור השיעורין

בבלי מא:‏

הירושלמי דן בזה בחגיגה פ"א ה"ב (ד:), ועיין מה שכתבנו שם.

פת הבאה בכיסנין טעונה ברכה גם לאחריה

בבלי מא:‏ • פ"ו ה"ה (מז:)‏

פת הבאה כיסנין אחר המזון - טעונה ברכה לפניה ולאחריה.

בבבלי - לאחריה פשוט שלא מברך, ולפניה היא מחלוקת.

נטילת יד אחת לדבר שטיבולו במשקה

פ"ו ה"ו (מח:)‏

סדר סעודה וכו' הביאו להן לידים כל אחד ואחד נוטל ידו אחת (מראה הפנים פירש שהוא משום דבר שטיבולו במשקה, והירושלמי סובר שלטיבולו במשקה די בנטילת יד אחת).

בבבלי - פסחים קטו. כתוב שדבר שטיבולו במשקה צריך נטילת שתי ידיים.

הסבה להוציא ידי חובה בברכת המזון

בבלי מב.‏ • פ"ו ה"ו (מח:)‏

היסיבו אחד מברך לכולן וכו'. רבי יהושע בן לוי אמר: בשבוע הבן (סעודת ברית מילה) היא מתניתא (המשנה), הא בעל הבית בתוך ביתו - לא. תני רבי חייא: אפילו בעל הבית בתוך ביתו.

בבבלי - לא חילק בין סעודת ברית מילה לבעל הבית.

תיכף לנטילת ידיים ברכה - במים ראשונים

בבלי מב.‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"א ה"א (ו.), ועיין מה שכתבנו שם.

ברכת שמן אפרסמון

בבלי מג.‏ • פ"ו ה"ו (מט:)‏

רבי ירמיה בעא מיבדוק לרבי זעורא. אמר ליה כיצד הוא אומר (מה מברך) על שמן ערב? אמר ליה אשר נתן ריח טוב בשמן ערב. אמר ליה אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים. יצחק בר אבא בר מחסיה ורב חננאל הוון יתבין, חד אמר ברוך שנתן ריח טוב בעצי בשמים, וחרנה (והאחר) אמר ברוך שנתן ריח טוב בעשב הארץ.

בבבלי - הדעות הן: בורא שמן ארצנו, בורא שמן ערב.

גירסא הפוכה במחלוקת בברכה על יין ושמן

בבלי מג:‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ח ה"ה (ס.), ועיין מה שכתבנו שם.

אכל במזרח התאנה ובמערבה

פ"ו ה"ח (נ.)‏

אכל במזרחה של תאינה ובא לאכול במערבה צריך לברך.

בבבלי - לא הובא דין זה, ונפסק בשו"ע (או"ח סי' קעח סעיף ב). לגבי שינוי מקום בכלל דן בפסחים קא:

נוסח ברכת מוסף של ראש חודש

בבלי מד.‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ט ה"ב (סה.), ועיין מה שכתבנו שם.

ברכת תפילין

בבלי מד:‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ב ה"ג (יד.), ועיין מה שכתבנו שם.

ברוך שברא מי רפואות

פ"ו ה"ח (נ:)‏

אמר רבי אבון השותה מי דקריס מהו אומר, ברוך שברא מי רפואות.

בבבלי - ברכה זו לא נמצאת, אלא אדרבה, בדף לו. מפורש שעל רפואות לא מברכים³⁷. כמו כן בשבת קי. הלשון: מי דקרים.

צא וראה היאך הציבור נוהג

בבלי מה.‏

הירושלמי דן בזה ביבמות פ"ז ה"ב (מ.), ועיין מה שכתבנו שם.

פרק ז - שלושה שאכלו

זימון בשניים או בשלושה - תלוי בדיני ממונות

בבלי מה.‏ • פ"ז ה"א (נא.)‏

רבי אבא בשם רב חונא רבי זעירא בשם אבא בר ירמיה: שלשה חובה, שנים רשות. אמרה דבי זעירא קומי (לפני) רבי יסא. אמר ליה: אני אין לי אלא משנה - שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. רבנן דהכא בדעתון ורבנן דהתם בדעתון: שמואל אמר שנים שדנו דינן דין אלא שהוא נקרא בית דין חצוף, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש תרויהון אמרין אפילו שנים שדנו אין דינן דין.

בבבלי - מה. מובאת המחלוקת על זימון בשניים, ובסנהדרין ג. דנים על שניים שדנו, אך לא תולים את סוגיות אלו זו בזו³⁸.

ענייה לזימון כאשר לא אכל

בבלי מה:‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ח ה"ח (סא:), ועיין מה שכתבנו שם.

אמן אחר ברכת עצמו

בבלי מה:‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ה ה"ד (מ:), ועיין מה שכתבנו שם.

אמן חטופה קטופה ויתומה

בבלי מז.‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ח ה"ח (סא:), ועיין מה שכתבנו שם.

לדעת חכמים מותר לאדם לשחרר את עבדו

בבלי מז:‏

הירושלמי דן בזה ביבמות פי"א ה"ו (סד.), ועיין מה שכתבנו שם.

מחלוקת במצוה הבאה בעבירה

בבלי מז:‏

הירושלמי דן בזה בשבת פי"ג ה"ג (עב:), ועיין מה שכתבנו שם.

אכלו בנפרד ונתערבו, דימוי סוגיות שונות

בבלי נ.‏ • פ"ז ה"א (נא:)‏

רב חונא אמר: שלשה שאכלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וזה בפני עצמו ונתערבו מזמנין. רב חסדא אמר: והן שבאו משלש חבורות. על דעתיה דרבי זירא וחבורתיה והן שאכלו שלשה כאחת. רבי יונה על הדא דרב חונא, הטביל שלשה איזובות (לצורך פרה אדומה) זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וזה בפני עצמו ונתערבו (לקח אחד מכל אגודה וצירף מהם אגודה אחת) - מזה בהן, רב חסדא אמר והן שבאו משלש חבילות, על דעתיה דרבי זעירא וחבורתה והוא שהטביל שלשתן כאחת (כשיטתם בעניין זימון). אין תימר אין למידין אזוב מברכה (אם תקשה איך אפשר לדמות דיני אזוב לדיני זימון) - ואנן חזינן רבנן קיימין בסוכה וילפין מטיט הנרוק (מדמים דיני שינה בסוכה לדיני טבילה בטיט רך).

בבבלי - גם כן דנו בשלושה שאכלו בנפרד ונתערבו, ודימו זאת למיטה שנתחלקה (וכן דימוי סוכה לטיט הנרוק נמצא גם בבבלי - סוכה יט:). אך בבבלי אין את ההדגשה שאפשר לדמות סוגיות בנושאים שונים³⁹.

האוכל דמאי, אי בעי מפקר לנכסיה - אינו בירושלמי

בבלי מז.‏ • פ"ז ה"א (נג.)‏

אכל דמאי וכו' - בשעה שגזרו על הדמאי רוב עמי הארץ היו מכניסין לבתיהן.

בבבלי - הטעם הוא מיגו שיכול להפקיר את נכסיו ולהיות עני ולאכול דמאי. טעם זה, שנמצא בבבלי במקומות רבים נוספים, לא הובא בירושלמי בשום מקום. והיפה עיניים הוסיף שלירושלמי מזמנים עליו אע"פ שלכתחילה אסור לאכול דמאי.

מחלוקת האם כותי כגוי או כישראל

בבלי מז:‏ • פ"ז ה"א (נג.)‏

כמן דמר (כמאן דאמר) כותי כגוי דברי רבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כותי כישראל לכל דבר.

בבבלי - נידה נו: הלשון היא האם גרי אריות הן או גרי אמת הן.

גירסא הפוכה במחלוקת האם חוזרים בכזית או בכביצה

בבלי מט:‏ • פ"ז ה"ב (נג.)‏

הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ג ה"ח (כד:), ועיין מה שכתבנו שם.

דעה שקטן צריך לדעת בטיב ברכה

בבלי מח.‏ • פ"ז ה"ב (נג:)‏

מאימתי עושין אותו (את הקטן) סניף? רבי אבינא אמר איתפלגון רב חונא ורב יהודה תרויהון בשם שמואל: חד אמר כדי שיהא יודע טיב ברכה, וחרנה (והאחר) אמר שיהא יודע למי הוא מברך.

בבבלי - פשוט שצריך לדעת למי מברך.

המעשה עם שמעון בן שטח וינאי

בבלי מח.‏ • פ"ז ה"ב (נג:)‏

שלש מאות נזירין עלו בימי רבי שמעון בן שטח, מאה וחמשים מצא להן פתח ומאה וחמשים לא מצא להן פתח. אתא גבי ינאי מלכא, אמר ליה: אית הכא תלת מאה נזירין, בעיין תשע מאה קרבנין, אלא יהב את פלגא מן דידך ואנא פלגא מן דידי. שלח ליה ארבע מאה וחמשין. אזל לישנא בישא ומר ליה לא יהב מן דידיה כלום (ונאמר לינאי ששמעון בן שטח לא נתן מעצמו כלום, שלמאה חמישים הנזירים הללו מצא פתח ופטורים מקרבנות). שמע ינאי מלכא וכעס. דחל (פחד) שמעון בן שטח וערק. בתר יומין (לאחר זמן) סלקון בני נש רברבין מן מלכותא דפרס גבי ינאי מלכא, מן דיתבין אכלין, אמרין ליה נהירין (זוכרים) אנן דהוה אית הכא חד גבר סב (שמעון בן שטח) והוה אמר קומין מילין (דברי) דחכמה. תני לון עובדא (סיפר להם ינאי המלך מדוע ברח). אמרין ליה (שיחזיר אותו), שלח ואייתיתיה. שלח ויהב ליה מילא, ואתא ויתיב ליה בין מלכא למלכתא. אמר ליה (ינאי): למה אפליית (שיקרת) בי? אמר ליה: לא אפליית בך, את ממונך ואנא מן אורייתי (אתה הבאת קרבנות מממונך ואני מתורתי, שמצאתי להם פתח), דכתיב כי בצל החכמה בצל הכסף. אמר ליה ולמה ערקת? אמר ליה: שמעית דמרי כעס עלי, ובעית מקיימה הדין קרייא (פסוק זה) חבי כמעט רגע עד יעבר זעם. וקרא עלוי ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה. אמר ליה: ולמה יתבת בין מלכא למלכתא? אמר ליה: בסיפרא דבן סירא כתיב סלסליה ותרוממך ובין נגידים תושיבך. אמר: הבו ליה כסא דליבריך. נסב כסא ומר נברך על המזון שאכל ינאי וחביריו. אמר ליה: עד כדון את בקשיותך? אמר ליה ומה נאמר, על המזון שלא אכלנו? אמר הבון ליה דליכול, יהבו ליה ואכל ומר (ואמר) נברך על המזון שאכלנו.

בבבלי - גם כן מובא המעשה, אך יותר בקיצור, ולא מוזכר המעשה בנזירים⁴⁰.

מחלוקת האם מי שלא אכל דגן מצטרף לזימון

בבלי מח.‏ • פ"ז ה"ב (נד.)‏

היסב ואכל עמהן אף על פי שלא אכל כזית דגן מזמנין דברי חכמים. רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן: לעולם אין מזמנין עליו עד שיאכל כזית דגן.

בבבלי - אינה מחלוקת, אלא מי שלא אכל דגן מצטרף אך לא מוציא את הרבים ידי חובתן.

אין מלכות נוגעת בחברתה - אינו בירושלמי

בבלי מח:‏

עיין מה שכתבנו ביומא פ"ג ה"ט (כ.).

נקדנין הוא לשון גנאי

בבלי נ.‏ • פ"ז ה"ג (נד:)‏

והנוקדנין תופסין אותו על כך (הקפדנים מדקדקים בלשון הזימון בין "נברך" ל"ברכו"). ובאיש (היה רע) לרבי זעירא בגין דצווח (קרא) רבי יעקב בר אחא לרבי חייא בר בבא "נוקדנא".

בבבלי - גם כן נקט את הלשון נקדנין, אך לא ברור אם היא לשון שבח או גנאי. והיפה עיניים הוכיח מהירושלמי כאן שהיא לשון גנאי.

נוסח ברכת מוסף של ראש חודש

בבלי מט.‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ט ה"ב (סה.), ועיין מה שכתבנו שם.

מקור לעשרה מ"בני ישראל"

בבלי מט:‏ • פ"ז ה"ג (נה.)‏

הירושלמי כאן הובא גם במגילה פ"ד ה"ד (ל:), ועיין מה שכתבנו שם.

שכח "רצה" יאמר "אשר נתן שבתות למנוחה"

בבלי מט.‏ • פ"ז ה"ד (נה:)‏

שכח ולא הזכיר של שבת - אומר "אשר נתן מנוחה לעמו ישראל".

בבבלי - הובא גם לגבי יו"ט וראש חודש, ובשבת ויו"ט הוסיף שגם חותם, ובראש חודש הסתפק האם חותם. אמנם היפה עיניים הביא גירסא בירושלמי שחותם בין בשבת בין ביו"ט ובין בראש חודש.

הכניס אוכל לפיו ולא בירך

בבלי נ:‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ו ה"א (מד:), ועיין מה שכתבנו שם.

השטן מרקד - אינו בירושלמי

בבלי נא.‏

עיין מה שכתבנו בברכות פ"ה ה"א (לח.).

אכל יושב - מיסב ומברך

בבלי נא:‏ • פ"ז ה"ה (נו.)‏

אכל מהלך - עומד ומברך, אכל עומד - יושב ומברך, אכל יושב - מיסב ומברך.

בבבלי - הדין הפוך: אכל מיסב - יושב ומברך. ומראה הפנים דן בזה, אמנם יפה עיניים הגיה את הירושלמי כגירסא שבבבלי.

עיטוף בברכת המזון

בבלי נא.‏ • פ"ז ה"ה (נו:)‏

אכל, מיסב מתעטף ומברך. אם עשה כן הרי הוא כמלאכי השרת, מה טעמא בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו.

בבבלי - הוזכר דין עיטוף, אך לא הובא שהוא כמלאכי השרת⁴¹.

פרק ח - אלו דברים

קידוש והבדלה כשאין יין, ברכת מעין שבע פוטרת קידוש

פ"ח ה"א (נו:)‏

הירושלמי כאן הובא גם בפסחים פ"י ה"ב (סט:), ועיין מה שכתבנו שם.

סדר ההבדלה ביו"ט שבמוצ"ש

בבלי נב.‏ • פ"ח ה"א (נז:)‏

יום טוב שחל להיות במוצאי שבת - רבי יוחנן אמר: יקנ"ה יין קידוש נר הבדלה, חנין בר בא (אבא) אמר בשם רב: יין קידוש נר הבדלה סוכה (ברכת לישב בסוכה, בסוכות) וזמן, רבי חנינא אמר: ינה"ק וכו'.

בבבלי - פסחים קב: קג. מובאות עוד דעות רבות, וברכת סוכה לא הובאה שם.

שומרים אוכלים במקומם בלי נטילת ידיים

פ"ח ה"ב (נח.)‏

לחלה ולנטילת ידים אדם מהלך ארבע מילי וכו' הדא דאמר לפניו אבל לאחריו אין מטריחין עליו. שומרי גנות ופרדיסים מה את עבד להון כלפניהן (או) כלאחריהן? וכו' וכאן אין מטריחין עליו.

בבבלי - פסחים מו. גם כן הביא שחייב ללכת ארבעה מילין לפניו ולא לאחריו, אך לא הביא את פטור שומרי גנות ופרדסים.

חשיבות מים ראשונים ומים אחרונים

פ"ח ה"ב (נח:)‏

על (מים) הראשונים נאכל בשר חזיר, על השניים (מים אחרונים) יצאה אשה מביתה, ויש אומרים שנהרגו עליה שלשה נפשות.

בבבלי - יומא פג: מים ראשונים האכילו בשר חזיר, מים אחרונים הרגו את הנפש.

נטילת ידיים לסעודה

בבלי נב.‏ • פ"ח ה"ב (נח:)‏

אתא רבי יוסי בר בר כהנא בשם שמואל: נטילת ידים לחולין, אין נטילת ידים לתרומה. רבי יוסי אומר: לתרומה ולחולין. רבי יוסה בשם רבי חייא בר אשי ורבי יונה ורבי חייא בר אשי בשם רב: נטילת ידים לתרומה עד הפרק, ולחולין עד קישרי אצבעותיו. מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי אמר: מן דהוא אכל עם סבי ולא משטף ידוי עד הפרק לא הוה אכל עימיה. רבי הונא אמר: אין נטילת ידים אלא לפת בלבד. תני רבי הושעיא: כל דבר שיש בו ליכלוך משקה. רבי זעירא אמר: אפילו מקצץ תורמוסין הוה נטל ידיה. רב אמר: נטל ידיו בשחרית אין מטריחין עליו בין הערבים.

בבבלי - חגיגה יח: דנו בחילוק בין חולין לתרומה, אך לא בין הפרק לקשרי האצבעות. וכן דנו שם בחילוק בין לחם לפירות.

גירסא הפוכה במחלוקת בברכה על יין ושמן

פ"ח ה"ה (ס.)‏

בית שמאי אומרים: כוס בימינו ושמן ערב בשמאלו וכו', בית הלל אומרים: שמן ערב בימינו וכוס בשמאלו וכו'.

בבבלי - מג: הדעות הפוכות: בית הלל אומרים שהכוס בימין והשמן בשמאל ובית שמאי חולקים⁴².

איסור להשתמש בכהן

פ"ח ה"ה (ס.)‏

מניין המשתמש בכהונה (שכהן משרת אותו) מעל, רבי אחא בשם שמואל אמר: ואמרה להם אתם קודש לה' והכלים קודש - מה כלים המשתמש בהן מעל אף המשתמש בכהנים מעל.

בבבלי - לא הובא, והרמ"א (או"ח סי' קכח סעיף מה) פסק שדינו כמעילה.

בורא מאורי האש או "ברא", אש אינה מתחדשת

בבלי נב:‏ • פ"ח ה"ה (ס:)‏

על דעתהון דבית שמאי אשר ברא פרי הגפן על דעתיהון דבית הלל בורא פרי הגפן (האם נחלקו בברכת הגפן כמו שנחלקו בברכת האש)? יין מתחדש בכל שנה ושנה האש אינו מתחדש בכל שעה (אלא היא תמיד כבתחילת בריאתה. ולכן רק באש נחלקו האם מברך ברא או בורא).

בבבלי - למסקנה גם על אש לכו"ע מברך "בורא", ונחלקו רק ב"מאור" או "מאורי"⁴³. כמו כן בבבלי לא חילק שאש אינה מתחדשת כל שעה.

ערוד הוא עונש על יצירת הפרד, סימני פרד

פ"ח ה"ה (ס:)‏

מהו יימים? רבי יהודה בן סימון אומר המיונס (מיני בני אדם משונים בצורתן), ורבנן אמרין היימים חציו סוס וחציו חמור. ואילו הן הסימנין, אמר רבי יהודה כל שאזניו קטנות אמו סוס ואביו חמור, גדולות - אמו חמורה ואביו סוס וכו'. מה עשה צבעון וענה? זימן חמורה והעלה עליה סוס זכר ויצא מהן פרדה. אמר הקב"ה להם: אתם הבאתם לעולם דבר שהוא מזיקן, אף אני מביא על אותו האיש דבר שהוא מזיקו. מה עשה הקב"ה? זימן חכינא והעלה עליה חרדון ויצא ממנה חברבר (בדומה לזה חולין קכז. שמנחש וצב הוציא ערוד, ובשיטה מקובצת על הדף שם הביא מהמדרש כירושלמי הזה. ערוד בלשון הירושלמי חברבר, וכן בירושלמי ברכות פ"ה ה"א (לח.)).

בבבלי - חולין עט. יש עוד סימנים לפרד - גם בזנבו, ולא הובא שיצירת הערוד היא עונש על יצירת הפרדה. בפסחים נד. סובר שיימים (במעשה של ענה) הוא פרד, ולא הובאה דעה שהוא בני אדם משונים.

חברבר וכלב שוטה הורגים בוודאי

פ"ח ה"ה (ס:)‏

מימיו לא יאמר לך אדם שעקצו חברבר וחיה נשכו כלב שוטה וחיה שבעטתו פרדה וחיה ובלבד פרדה לבנה.

בבבלי - יומא מט. הובא ש"לא יאמר לך אדם שבעטתו וחיה" רק לגבי פרדה לבנה, וכן ביומא פג: דן בכלב שוטה ולא הזכיר זאת.

האש שהדליק אדם הראשון

בבלי נג:‏ • פ"ח ה"ה (ס:)‏

האש - רבי לוי בשם רבי נזירה: שלשים ושש שעות שימשה אותה האורה שנבראת ביום הראשון, שתים עשרה בערב שבת ושתים עשרה בלילי שבת ושתים עשרה בשבת, והיה אדם הראשון מביט בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שלא פסקה האורה התחיל כל העולם כולו משורר, שנאמר תחת כל השמים ישרהו למי שאורו על כנפות הארץ. כיון שיצת שבת התחיל משמש החושך ובא, ונתיירא אדם ואמר: אלו הוא שכתב בו הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב, שמא בא לנשכני, ואמר אך חושך ישופני. אמר רבי לוי: באותה השעה זמן לו הקב"ה שני רעפין והקישן זה לזה ויצא מהן האור. הדא הוא דכתיב ולילה אור בעדני, ובירך עליה בורא מאורי האש. שמואל אמר לפיכך מברכין על האש במוצאי שבתות, שהיא תחילת ברייתה.

בבבלי - בפסחים נד. דנו בבריאתה של האש, אך לא מוזכר ששימשה שלושים ושש שעות, כמו כן לא מובא שם שאדם הראשון בעצמו בירך עליה בורא מאורי האש, ובמקום "שני רעפים" הלשון שם היא "שני אבנים". בעבודה זרה ח. מובא שביום שנברא בו אדם הראשון, כששקעה החמה ישב בתענית ובכה, שחשש שהעולם יחזור לתוהו ובוהו, ולא שחשש מהנחש.

חילוקים בין גחלת לשלהבת

בבלי נג:‏ • פ"ח ה"ו (ס:)‏

הירושלמי כאן הובא גם בביצה פ"ה ה"ה (כב.), ועיין מה שכתבנו שם.

הלשונות מעברין, אידיהן, יאותו - באל"ף או בעי"ן

בבלי נג:‏ • פ"ח ה"ו (סא.)‏

הירושלמי כאן הובא גם בעירובין פ"ה ה"א (ל:), ועיין מה שכתבנו שם.

ברכת הנר בהבדלה משיכיר בין הציפורן לבשר

בבלי נג:‏

הירושלמי דן בזה בברכות השמטות ד"ה ה"ו, ועיין מה שכתבנו שם (בסוף המסכת).

ענייה לזימון כאשר לא אכל

פ"ח ה"ח (סא:)‏

עונה הוא אדם אמן אפילו לא אכל, ואינו אומר נברך שאכלנו משלו אלא אם כן אכל.

בבבלי - מה: כתוב שאם לא אכל עונה "ברוך ומבורך".

אמן חטופה קטופה ויתומה

פ"ח ה"ח (סא:)‏

העונה אמן וכו' קטופה - תקטף נשמתו, ארוכה - מאריכין לו ימיו ושנותיו בטובה. אי זו היא אמן יתומה? אמר רב הונא דין דיתיב למיברכה והוא ענה ולא ידע למה הוא ענה.

בבבלי - מז. גם כן מובא שהעונה אמן ארוכה מאריכין לו ימיו ושנותיו, אך אין את ההדגשה "בטובה"⁴⁴. כמו כן בבבלי לא מפרש מהי אמן יתומה. ובמקום הלשון "תקטף נשמתו" הבבלי נוקט "יתקטפו ימיו".

עונים אמן אחר גוי

בבלי נג:‏ • פ"ח ה"ח (סב.)‏

גוי שבירך את השם עונין אחריו אמן.

בבבלי - לא הובא, ונפסק ברמ"א (או"ח סי' רטו סעיף ב) לגבי ברכות הנהנין וכד'.

פרק ט - הרואה

ברכה על נס של אדם יחידי

בבלי נד.‏ • פ"ט ה"א (סב.)‏

מתניתין בנסי ישראל, אבל בנסי יחידי שנעשו לו אינו צריך לברך.

בבבלי - כן מברכים גם על נס של אדם יחידי, אך מברך רק האדם בעצמו.

נס לשבט

בבלי נד.‏ • פ"ט ה"א (סב.)‏

ונסי שבטים מהו שיברך? מאן דאמר כל שבט ושבט איקרי קהל - צריך לברך, מאן דאמר כל השבטים קרויין קהל - אין צריך לברך.

בבבלי - לא הובא.

אותיות שנבראו בהן שמים וארץ - אינו בירושלמי

בבלי נה.‏ • פ"ט ה"א (סב.)‏

בבבלי - הביא כאן שיודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ (רש"י: ע"י צירופן, ובספר יצירה תני להו), ובירושלמי לא הובא.

יהי רצון על חלום רע, הטבת חלום - אינה בירושלמי

בבלי נה:‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ה ה"א (לז:), ועיין מה שכתבנו שם.

עין הרע לא שולטת ביוסף - אינו בירושלמי

בבלי נה:‏

עיין מה שכתבנו בברכות פ"ג ה"א (כד.).

ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון - אינו בירושלמי

בבלי נז.‏ • פ"ט ה"א (סב.)‏

בבבלי - כתב כאן (ובעוד כמה מקומות) שריקנין שבך (עמי הארץ) מלאים מצוות כרימון, ובירושלמי לא הובא כלל.

ברכה על נהר פרת

בבלי נז:‏ • פ"ט ה"א (סב.)‏

הרואה בבל צריך לברך חמש ברכות ראה פרת אומר ברוך עושה בראשית, ראה מרקוליס וכו', ביתו של נבוכד נצר וכו', מקום כבשן האש וגוב אריות וכו', מקום שנוטלין ממנו עפר וכו'. ראה בבל אומר וטאטאתיה במטאטא השמד (ועל ראיית בבל אין ברכה).

בבבלי - במקום "ראה פרת אומר ברוך עושה בראשית" הביא "ראה בבל אומר ברוך שהחריב בבל הרשעה", ולירושלמי אין ברכה על החרבת בבל.

מצוה לראות מלכים

בבלי נח.‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ג ה"א (כג:), ועיין מה שכתבנו שם.

נוסח הברכות

פ"ט ה"א (סב:)‏

רב אמר: צריך לומר אתה ("ברוך אתה ה'"), ושמואל אמר: אינו צריך לומר אתה (אלא די ב"ברוך ה'").

בבבלי - לא הובא.

שם השם בברכות

פ"ט ה"א (סב:)‏

הפותח ביו"ד ה"א (בתחילת הברכה אומר "ברוך אתה ה'") וחותם ביו"ד ה"א (בסוף הברכה אומר "ברוך אתה ה'") הרי זה חכם, באל"ף למ"ד (בתחילת הברכה אומר "ברוך אתה אלקינו") וחותם באל"ף למ"ד הרי זה בור (משום שאינו השם הנכבד), באל"ף למ"ד וחותם ביו"ד ה"א הרי זה בינוני (משום שהולכים אחר החתימה), ביו"ד ה"א וחותם באל"ף למ"ד הרי זו דרך אחרת (נזרקה בו מינות ולכן לא רצה לחתום בשם השם).

בבבלי - לא הובא.

מברך על חמור נאה "שכך לו בריות נאות בעולמו"

בבלי נח:‏

הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"א ה"ט (ח.), ועיין מה שכתבנו שם.

תשובות המינים

פ"ט ה"א (סב:)‏

המינין שאלו את רבי שמלאי: כמה אלוהות בראו את העולם? אמר להן: ולי אתם שואלין? לכו ושאלו את אדם הראשון, שנאמר כי שאל נא לימים ראשונים וגו', אשר בראו (בלשון רבים) אלהים אדם על הארץ אין כתיב כאן, אלא למן היום אשר ברא (בלשון יחיד) אלהים אדם על הארץ. אמרו ליה: והכתיב בראשית ברא אלהים (ומשמע שבראשית ברא את אלקים. פירוש אחר: אלקים הוא בלשון רבים)! אמר להן: וכי בראו כתיב, אין כתיב אלא ברא. אמר רבי שמלאי: כל מקום שפרקו המינין תשובתן בצידן (שמהפסוק עצמו משמע שהם טועים). חזרו ושאלו אותו: מה אהן (זה) דכתיב נעשה אדם בצלמינו כדמותינו (בלשון רבים)? אמר להן: ויבראו אלהים את האדם בצלמם אין כתיב כאן, אלא ויברא אלהים את האדם בצלמו. אמרו לו תלמידיו: לאלו דחיתה בקנה, לנו מה אתה משיב? אמר להן: לשעבר אדם נברא מן העפר וחוה נבראת מן האדם, מאדם ואילך בצלמינו כדמותינו - אי איפשר לאיש בלא אשה, ואי איפשר לאשה בלא איש, אי איפשר לשניהן בלא שכינה ("בצלמינו כדמותינו" הוא ברבים משום שהוא משותף לאב לאם ולשכינה).

בבבלי - סנהדרין לח: גם כן הביא שאלות של המינים, ושתשובתם בצידם. אך בבבלי אין את הלשון "לאלו דחית בקנה לנו מה אתה משיב", אלא נשאר בתשובה ש"בצלמו" הוא לשון יחיד⁴⁵.

הקב"ה נראה רחוק והוא קרוב

פ"ט ה"א (סג.)‏

עבודה זרה נראית קרובה ואינה אלא רחוקה וכו' אבל הקב"ה נראה רחוק ואין קרוב ממנו וכו' ראה כמה הוא גבוה מעולמו (כל הרקיעים וכו') ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחורי העמוד ומתפלל בלחישה והקב"ה מאזין את תפילתו.

בבבלי - לא הובא.

כיצד משה ברח מפרעה

פ"ט ה"א (סג.)‏

בשעה שתפס פרעה את משה חייבו להתיז את ראשו וקהת החרב מעל צוארו של משה ונשברה וכו'. רבי אמר רבי אביתר: ולא עוד אלא שנתז החרב מעל צוארו של משה על צוארו של קוסנתירו (המוציא להורג) והרגתו וכו'. תני בר קפרא: מלאך ירד ונדמה להן כדמות משה ותפסו את המלאך וברח משה. אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שברח משה מפני פרעה נעשו כל אוכלוסין שלו אילמין ומהן חרשין ומהן סומין, אמר לאילמין היכן הוא משה ולא היו מדברים, אמר לחרשים ולא היו שומעין, אמר לסומין ולא היו רואין.

בבבלי - לא הובא.

הצלת יונה, חנניה, מישאל, עזריה ודניאל

פ"ט ה"א (סג.)‏

בשר ודם יש לו פטרון, אמרו לו הרי נתפס בן ביתך, אמר הרי אני מתקיים עליו, אמרו לו הרי הוא יוצא לידון, אמר להן הרי אני מתקיים עליו, אמרו לו הרי הוא מושלך למים - היכן הוא והיכן פטרונו. אבל הקב"ה הציל את יונה ממעי הדגה וכו', הציל לחנניה מישאל ועזריה מכבשן האש וכו', הציל את דניאל מגוב אריות וכו'.

בבבלי - לא הובא.

לא להתפלל למלאכים

פ"ט ה"א (סג.)‏

אם באת על אדם צרה לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל, אלא לי יצווח ואני עונה לו מיד.

בבבלי - לא הובא, והפוסקים הביאו את הירושלמי כאן כמקור לאיסור להתפלל למלאכים (דנו בזה שדי חמד ח"ח מערכת ראש השנה סי' א אות ב עמוד 288, שו"ת חתם סופר או"ח סי' קסו, מהר"ל נתיבות עולם נתיב העבודה פרק יב).

להיתלות בקב"ה

פ"ט ה"א (סג.)‏

ומה מי שהוא נתלה בבשר ודם ניצול, מי שהוא נתלה בהקב"ה לא כל שכן.

בבבלי - לשון זו לא הובא, ולשון דומה הובאה בתענית ח. לגבי המעשה של חולדה ובור - ומה המאמין בחולדה ובור כך, המאמין בהקב"ה עאכ"ו.

ע"ז אינה שולטת בים גם לפי טעותם של הגויים

פ"ט ה"א (סג.)‏

הירושלמי כאן הובא (בשינוי) בעבודה זרה פ"ג ה"א (יח:), ועיין מה שכתבנו שם.

מעשה בתינוק שהתפלל ונענה

פ"ט ה"א (סג:)‏

מעשה בספינה אחת של גוים שהיתה פורשת מים הגדול והיה בה תינוק אחד יהודי. עמד עליהם סער גדול בים ועמד כל אחד ואחד מהן והתחיל נוטל יראתו בידו וקורא ולא הועיל כלום. כיון שראו שלא הועילו כלום אמרו לאותו יהודי: בני קום קרא אל אלהיך, ששמענו שהוא עונה אתכם כשאתם צועקים אליו, והוא גיבור. מיד עמד התינוק בכל לבו וצעק, וקיבל ממנו הקב"ה תפילתו ושתק הים. כיון שירדו ליבשה ירדו כל אחד ואחד לקנות צרכיו. אמרו לו לאותו תינוק: לית את בעי מזבין לך כלום? אמר להון: מה אתון בעי מן ההן (מה אתם רוצים ממני, שאני) אכסניא עלובה. אמרו לו: את אכסניא עלובה? אינון (הגויים) אכסניא עלובה, אינון הכא וטעוותהון (אליליהם) בבבל, ואינון הכא וטעוותהון ברומי, ואינון הכא וטעוותהון עמהון ולא מהנון (מועילים) להון כלום, אבל את כל אהן (מקום) דאת אזל אלהך עמך.

בבבלי - כל המעשה הזה לא הובא.

אל יפתח אדם פיו לשטן - אינו בירושלמי

בבלי ס.‏ • פ"ט ה"א (סג:)‏

עיין מה שכתבנו בברכות פ"ג ה"א (כד.).

ברכת שלא עשני גוי, בור ואשה

בבלי ס:‏ • פ"ט ה"א (סג:)‏

תני רבי יהודה אומר, שלשה דברים צריך אדם לומר בכל יום: ברוך שלא עשאני גוי, ברוך שלא עשאני בור, ברוך שלא עשאני אשה. ברוך שלא עשאני גוי - שאין הגויים כלום כל הגויים כאין נגדו, ברוך שלא עשאני בור - שאין בור ירא חט (חטא), ברוך שלא עשאני אשה - שאין האשה מצווה על המצות.

בבבלי - מנחות מג: הובאה סוגיא זו⁴⁶, אך בכמה שינויים: שם הגירסא במקום "שלא עשני גוי" - "שעשני ישראל" (וגם שם יש גרסאות שונות. ובספר דקדוקי סופרים (במנחות שם בהגהות) כתב שגם בבבלי הגירסא במקור היא "שלא עשני גוי", והצנזורה שינתה ל"שעשני ישראל"). ברכת "בור" נדחתה ולמסקנה מברך "שלא עשני עבד"⁴⁷. כמו כן בבבלי שם לא מובא הטעם לכך שמברכים שלא עשני אשה.

ברכת תפילין

בבלי ס:‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ב ה"ג (יד.), ועיין מה שכתבנו שם.

פרצופיהן ודעתם שונים זה מזה

בבלי נח.‏ • פ"ט ה"א (סג:)‏

כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה.

בבבלי - הלשון: אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה.

שמואל היה בקי בכוכבים

בבלי נח:‏ • פ"ט ה"ב (סד.)‏

שמואל אמר: חכים אנא בשקקי שמיא (בשבילי השמים) כשקקי נהרדעא קרתי, בר מן ההן זיקא (זיקין, דהיינו כוכב שביט) לית אנא ידע מה הוא. וכי שמואל עלה לשמים? אלא על שם מי יספר שחקים בחכמה.

בבבלי - גם כן הובא, אך לא שאל מניין ידע בענייני הכוכבים.

נהר דינור - אינו בירושלמי

בבלי נח:‏

עיין מה שכתבנו בחגיגה פ"ב ה"א (ט.).

טעמים לרעידת אדמה

בבלי נט.‏ • פ"ט ה"ב (סד.)‏

אליהו ז"ל שאל לרבי נהוריי: מפני מה באין זועות (רעידת אדמה) לעולם? אמר ליה: בעון תרומה ומעשרות וכו'. (וטעמים נוספים:) בשעה שהקב"ה מביט בבתי תיטריות ובבתי קרקסיות יושבות בטח ושאנן ושלוה ובית מקדשו חרב הוא אפילון (רוצה להפיל) לעולמו להחריבו וכו'. בעון משכב זכור וכו'. מפני המחלוקת.

בבבלי - לא הביא את הסברים אלה אלא הסברים אחרים: הקב"ה זוכר שבניו בצער ומוריד דמעות, סופק את כפיו, מתאנח, בועט ברקיע, דוחק את רגליו⁴⁸.

מטרת השקצים בעולם

פ"ט ה"ב (סד.)‏

אליהו ז"ל שאל לרבי נהוריי: מפני מה ברא הקב"ה שקצים ורמשים בעולמו? אמר לו לצורך נבראו, בשעה שהבריות חוטאין הוא מביט בהן ואומר: מה אלו שאין בהן צורך - הרי אני מקיימן, אלו שיש מהן צורך - לא כל שכן. אמר ליה: עוד הן יש בהן צורך - זבוב לצירעה, פשפש לעלוקתה, נחש לחפפית, שכלון לחזיות, סממית לעקרב.

בבבלי - לא הובא הצורך שהקב"ה יביט בשקצים וכו'. אך הצורך בהם לרפואה הובא גם בבבלי שבת (עז:).

הרוח ביקשה להחריב את העולם

פ"ט ה"ב (סד:)‏

בשלשה מקומות יצא הרוח שלא במשקל (שאינה מצויה) וביקש להחריב את העולם כולו: אחת בימי יונה ואחת בימי אליהו ואחת בימי איוב.

בבבלי - לא הובא.

כהן לע"ז שהיתה עינו צרה בה, שב בתשובה וחזר לקלקולו

פ"ט ה"ב (סד:)‏

ויהונתן בן גרשום בן מנשה - נון תלוי, אם זכה בן משה ואם לאו בן מנשה. חברייא בעון קומי (לפני) רבי שמואל בר נחמן: כומר היה לעבודה זרה והאריך ימים? אמר לון: על ידי שהיה עינו צרה בעבודה זרה שלו. כיצד היתה עינו רעה בעבודה זרה שלו? הוה בר נש אתי למיקרבה תור או אימר או גדי לעבודה זרה, ואמר ליה פייסיה עלי (אמר לכהן שיפייס את הפסל עליו), והוא אמר ליה: מה זו מועילה לך? לא רואה ולא שומעת לא אוכלת ולא שותה לא מטיבה ולא מריעה ולא מדברת. אמר ליה: חייך ומה נעביד? ואמר ליה: אזיל עביד ואייתי לי חד פינך דסולת ואתקין עלוי עשר ביעין ואתקון קומוי והוא אכל מכל מה דאתי ואנא מפייס לה עליך (הבא סולת וביצים לפניה לאכול והיא תאכל ובכך אפייס אותה בשבילך). מכיון דאזיל ליה הוה אכיל לון (היה הכהן אוכל את האוכל בעצמו). זימנא חדא אתה חד בר פחין (אדם ריק וגרוע), אמר ליה כן. אמר ליה (לכהן): אם אין מועילה כלום, את מה את עביד הכא (מדוע אתה כהן בשבילה)? אמר ליה: בגין חיי (בשביל פרנסתי). כיון שעמד דוד המלך שלח והביאו. אמר ליה: את בן בנו של אותו צדיק ואת עובד עבודה זרה? אמר ליה: כך אני מקובל מבית אבי אבא - מכור עצמך לעבודה זרה ואל תצטרך לבריות. אמר ליה: חס ושלום לא אמר כן, אלא מכור עצמך לעבודה שהיא זרה לך ואל תצטרך לבריות. כיון שראה דוד כך שהוא אוהב ממון מה עשה העמידו קומוס על תיסבריות (אוצרות) שלו. הדא הוא דכתיב ושבואל בן גרשום בן משה נגיד על האוצרות - שבואל ששב אל אל בכל לבו ובכל כחו, נגיד על האוצרות שמינהו על תיסבריות שלו. מתיבין לרבי שמואל בר נחמן והא כתיב עד יום גלות הארץ! אמר לון: כיון שמת דוד עמד שלמה וחילף סנקליטין (השרים והממונים) שלו, חזר לקילקולו הראשון, הדא הוא דכתיב ונביא אחד זקן יושב בבית אל וגו' אמרין הוא הוא (אותו כהן, שחזר ונעשה נביא שקר).

בבבלי - בבא בתרא קט: המעשה הובא בקיצור, לא הובא שהיתה עינו צרה בעבודה זרה שלו, ולא שחזר לקלקולו⁴⁹. והרשב"ם שם (קי. ד"ה ששב) הביא את הירושלמי. כמו כן בבבלי לא הובא שהיא נון תלויה.

ברכת הרקיע בטהרתו

בבלי נט.‏ • פ"ט ה"ב (סה.)‏

הרואה את החמה בתקופתה ואת הלבנה בתקופתה ואת הרקיע בטיהרו אומר ברוך עושה בראשית. אמר רבי חונה: הדא דתימר (זה נאמר) בימות הגשמים בלבד לאחר שלשה ימים.

בבבלי - לא הובא ימות הגשמים ושלושה ימים.

עד מתי מברך ברכת הלבנה

פ"ט ה"ב (סה.)‏

הרואה את הלבנה בחידושה אומר (מברך) ברוך מחדש חדשים. עד איכן (מתי)? רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוסי: עד שתראה כחצי המטה (חצי עיגול, דהיינו שבעה ימים), רבי אחא ורבי חיננא בשם רבי יוסי: עד שתתמלא פגימתה (עיגול שלם), רבנן דקיסרין אמרין: עד י"ד יום, אמר רבי יוסי בי רבי בון: ויאות (נכון), כלום מתמלאת פגימתה אלא עד י"ד יום, הא (לכן) כל י"ד יום צריך לברך.

בבבלי - סנהדרין מא:⁵⁰ המחלוקת עד מתי מברך היא עד שבעה או עד שישה עשר יום, וכן מובא שם כל נוסח הברכה.

נוסח ברכת מוסף של ראש חודש

פ"ט ה"ב (סה.)‏

בתפילה (חתימת הברכה במוסף של ראש חודש) - רבי יוסי בר נהוריא אמר: מקדש ישראל מחדש חדשים. רבי חייא בר אשי אמר: מקדש ישראל וראשי חדשים.

בבבלי - מד. ומט. פשוט שהנוסח הוא מקדש ישראל וראשי חדשים.

מחלוקת בנוסח ברכת הקברות

בבלי נח:‏ • פ"ט ה"ב (סה.)‏

העובר בין הקברות מהו אומר? ברוך אתה ה' מחיה המתים. רבי חייא בשם רבי יוחנן: ברוך נאמן בדברו ומחיה מתים. רבי חייא בשם רבי יוחנן: היודע מספרכם הוא יעורר אתכם, הוא יגלה את העפר מעל עיניכם, ברוך אתה ה' מחיה המתים. רבי אליעזר בשם רבי חנינא: אשר יצר אתכם בדין וכלכל אתכם בדין וסילק אתכם בדין ועתיד להחיותכם בדין, היודע מספרכם הוא יגלה עפר מעיניכם ברוך מחיה המתים.

בבבלי - יש רק נוסח אחד, והוא דומה לדעה האחרונה בירושלמי, אמנם המילים "הוא יגלה עפר מעיניכם" אינם בבבלי.

בימי רשב"י לא היתה קשת, בקעה בקעה המלאי דינרי זהב

פ"ט ה"ב (סה.)‏

כל ימיו של רבי שמעון בן יוחי לא נראתה הקשת בענן וכו'. כן הוה רבי שמעון בן יוחי אומר בקעה בקעה התמלאי דינרי זהב והיתה מתמלאה.

בבבלי - לא הובא המעשה בדינרים בבקעה. לגבי קשת בכתובות עז: אמר רשב"י לרבי יהושע בן לוי שאם יש צדיק גמור בדור לא נראית הקשת, ובימי רבי יהושע בן לוי באמת לא נראתה.

ברכת מלביש ערומים על בגדים חדשים

בבלי נט:‏ • פ"ט ה"ג (סה.)‏

רבי בא (אבא) אבוה דרבי בא (אבא) מארי בשם רבי אחא: קנה אומר ברוך שהגיענו לזמן הזה, ניתן לו אומר ברוך הטוב והמטיב, לבש בגדים (חדשים) אומר ברוך מלביש ערומים.

בבבלי - לא הובאה ברכה זו על בגדים חדשים.

כח דהיתרא עדיף - אינו בירושלמי

בבלי ס.‏ • פ"ט ה"ג (סה:)‏

לא סוף דבר חדשים (לא רק הקונה כלים חדשים מברך שהחיינו), אלא אפילו שחקים (שקנה אותם מאחר שכבר לבש אותם) כאילו הם חדשים לו (ומברך).

בבבלי - בסוגיא זו הובא הכלל "כח דהיתרא עדיף", וכן במקומות נוספים, אך בירושלמי כלל זה לא הובא בשום מקום⁵¹.

ברכת הטוב והמטיב על כלים חדשים

בבלי נט:‏ • פ"ט ה"ג (סה:)‏

קנה (כלים חדשים) אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, ניתן לו אומר ברוך הטוב והמטיב.

בבבלי - אין על כך ברכת הטוב והמטיב. והתוס' (ד"ה ורבי) הביאו את הירושלמי הזה.

ברכה על עשיית סוכה לולב מזוזה תפילין וציצית

פ"ט ה"ג (סו.)‏

העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה, לאחרים לעשות לו סוכה לשמו, נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לישב בסוכה, משהוא מברך עליה לילי יום טוב הראשון אינו צריך לברך עליה עוד. מעתה העושה לולב לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות לולב, לאחר לעשות לולב לשמו, כשהוא נוטלו אומר על נטילת לולב ואשר החיינו ומברך בכל שעה ושעה שהוא נוטלו. העושה מזוזה לעצמו אומר לעשות מזוזה, לאחר לעשות מזוזה לשמו, כשהוא קובעה אומר ברוך אקב"ו על מצות מזוזה. העושה תפילין לעצמו כו', לאחר כו', כשהוא לובש אומר על מצות תפילין. העושה ציצית לעצמו כו', לאחר כו', נתעטף כו'.

בבבלי - אין ברכה⁵² על הכשר מצוה⁵³. כמו כן הבבלי לא הביא בפרק זה כלל את ברכת המצוות, ברכות המילה וברכת הלבנה⁵⁴, אלא בבבלי הן מפוזרות כל אחת במקומה⁵⁵.

ברכות המילה

פ"ט ה"ג (סו.)‏

המל צריך לומר ברוך אקב"ו על המילה וכו'.

בבבלי - לא הביא בפרק זה את דיני ברכות המילה, אלא בשבת קלז: בפרק רבי אליעזר דמילה (שפרק זה עוסק בכל דיני מילה).

מחלוקת האם מברך עובר לעשייתן

פ"ט ה"ג (סו.)‏

מצות אימתי מברך עליהן? רבי יוחנן אמר: עובר לעשייתן, רב הונא אמר: בשעת עשייתן. אתיא דרב הונא כשמואל, דאמר רבי יוסי בי רבי בון בשם שמואל: כל המצות טעונות ברכה בשעת עשייתן חוץ מתקיעה וטבילה, ויש אומרים קידושין בבעילה, אמר רבי יונה אית לך חוריי (עוד ברכות אחרות שמברך עליהן בשעת עשייתן) תפילין של יד (יכול לברך עליהם) עד שלא יחלוץ, ושל ראש עד שלא ייבה (לפני שיניחם על ראשו) וכו'. שחיטה אימתי הוא מברך עליה? רבי יוחנן אמר: עובר לשחוט, יוסי בן נהוראי אומר: משישחוט.

בבבלי - פסחים ז: פשוט שמברך על כל המצוות עובר לעשייתן, חוץ מעל הטבילה.

תפילה על מעוברת שתלד זכר, רחל התפללה על דינה

בבלי ס.‏ • פ"ט ה"ג (סו:)‏

דבית ינאי אמר ביושבת על המשבר (לא יתפלל שתלד זכר), הא קודם כן - יצלי (יתפלל), על שם הנה כחומר ביד היוצר. רבי בשם דבית ינאי: עיקר עיבורה של דינה זכר היה, מאחר שנתפללה רחל נעשית נקבה.

בבבלי - מפורש שלא יתפלל גם בזמן העיבור, כי הוא נחשב תפילת שווא, שהרי התפילה לא יכולה לשנות את המציאות⁵⁶. כמו כן בבבלי לאה עצמה היא זו שהתפללה על כך, ולא רחל.

הנכנס לכרך של גויים ושל ישראל

בבלי ס.‏ • פ"ט ה"ד (סו:)‏

נכנס לכרך מתפלל שתים וכו' הדא דאמר במדורה (בעיר) גוים, אבל בישראל אין צריך לברך. אם היה מקום שהורגין שם - אפילו במדורת ישראל צריך לברך.

בבבלי - לא חילק בין עיר של ישראל לעיר של גויים⁵⁷.

ניתן רשות לרופא לרפא - אינו בירושלמי

בבלי ס.‏ • פ"ט ה"ד (סו:)‏

בבבלי - הביא (כאן ובבבא קמא פה.) את הדרשה "ורפא ירפא" - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, ובירושלמי לא הוזכרה כלל.

בית דינו של ה'

פ"ט ה"ה (סז.)‏

כל מקום שנאמר וה' - הוא ובית דינו.

בבבלי - לא הובא.

בריאת אדם וחווה - אינה בירושלמי

בבלי סא.‏ • פ"ט ה"ה (סז.)‏

בבבלי - כאן (ובעוד מקומות) נחלקו האם צלע היא פרצוף או זנב⁵⁸, וכן הביא שבתחילה עלה במחשבה לברוא שניים ולבסוף נברא רק אחד⁵⁹. ובירושלמי לא הובא.

יצר הרע דומה לזבוב - אינו בירושלמי

בבלי סא.‏ • פ"ט ה"ה (סז.)‏

בכל לבבך - בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע וכו'.

בבבלי - נחלקו האם יצר הרע דומה לזבוב או לחיטה, ובירושלמי לא הובא⁶⁰.

שבעה מיני פרושין

פ"ט ה"ה (סז.)‏

שבעה פרושין הן: פרוש שיכמי, ופרוש ניקפי, ופרוש קיזאי, פרוש מה הנכייה, פרוש אדע חובתי ואעשנה, פרוש יראה, פרוש אהבה. פרוש שיכמי - טעין מצוותא על כיתפא (נושא על כתפיו תשמישי מצוה להתגאות), פרוש ניקפי - אקיף לי (הלווה לי) ואנא עביד מצוה, פרוש קיזאי - עבד חדא חובה (עבירה) וחדא מצוה ומקזו חדא בחדא, פרוש מה הנכייה - מאן דאית לי מהנא מנכי עבד מצוה (אומר שאת כל רכושו הוא נותן לדבר מצוה), פרוש אדע חובתי ואעשנה - הי דא חובתה עבדית דאעביד מצוה כוותה (אמור לי איזה עבירה עשיתי. חמשת הפרושים דלעיל כוונתם לרעה), פרוש יראה - כאיוב, פרוש אהבה - כאברהם וכו'.

בבבלי - סוטה כב: הובאו גם כן שבעת הפרושים הללו, אך את כל חמשת הפרושים הראשונים ביאר באופנים אחרים (גם בבבלי כולם כוונתם לרעה), ואת השניים האחרונים לא גורסים למסקנת הבבלי, משום שכוונתם לטובה.

אברהם הפך יצה"ר לטוב, אך דוד הרג את יצה"ר

פ"ט ה"ה (סז:)‏

אברהם אבינו עשה יצר הרע טוב (שגם המעשים הצריכים תאווה גופנית לא עשה להנאתו אלא לשם שמים), דכתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך, אמר רבי אחא והפשיר עמו (עשה עימו פשרה, כך הגיה הפני משה וכך הוא בסוטה פ"ה ה"ה (כה.)) הברית והחסד וגו'. אבל דוד לא היה יכול לעמוד בו והרגו בלבבו (הרחיק עצמו מתאוות גופניות ע"י תעניות וסיגופים), מאי טעמא ולבי חלל בקרבי.

בבבלי - בבא בתרא יז. כתב שאברהם יצחק ויעקב לא שלט בהן יצר הרע, ויש אומרים שאף בדוד, דכתיב וליבי חלל בקרבי.

רבי עקיבא גיחך בשעה שהוציאוהו להריגה

בבלי סא:‏ • פ"ט ה"ה (סז:)‏

רבי עקיבה הווה קיים מיתדין קומי (נידון לפני) טונוס טרופוס (טורנוסרופוס) הרשע, רחתת ענתה דקרית שמע, שרי קרי קרית שמע וגחך. אמר ליה (טורנוסרופוס לרבי עקיבא): סבא, אי חרש (שוטה) את, אי מבעט בייסורין את (מדוע אתה מגחך). אמר ליה: תיפח רוחיה דההוא גברא, לא חרש אנא ולא מבעט בייסורין אנא, אלא כל יומי (ימי) קריתי פסוק זה והייתי מצטער ואומר אימתי יבואו שלשתן לידי, ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, רחמתיה (אהבתי אותו) בכל לבי, ורחמתיה בכל ממוני, ובכל נפשי לא הוה בדיקה לי (לא בחנתי את עצמי), וכדון דמטת (עכשיו שהגיע זמן) בכל נפשי והגיעה זמן קרית שמע, ולא אפלגא דעתי (לא אשמח)? לפום כן (לכן) אנא קרי וגחך. לא הספיק לומר עד שפרחה נשמתו.

בבבלי - הובא אותו המעשה, אך לא הוזכר שרבי עקיבא גיחך. כמו כן בבבלי לא טורנוסרופוס דיבר עם רבי עקיבא, אלא תלמידיו.

יהודה בן פפוס או פפוס בן יהודה

בבלי סא:‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ב ה"ט (כא.), ועיין מה שכתבנו שם.

את ה' אלקיך תירא - לרבות את התורה

פ"ט ה"ה (סז:)‏

נחמיה עימסוני שימש את רבי עקיבא עשרים ושתים שנה, ולמדו אתים וגמים ריבויין, אכין ורקין מיעוטין. אמר ליה: מה הוא ההן (מה מרבה זה) דכתיב את ה' אלהיך תירא? אמר ליה: אותו ואת תורתו.

בבבלי - פסחים כב: (וש"נ) מובא בכמה שינויים: נחמיה העמסוני ואמרי לה שמעון העמסוני היה דורש את כל האתים (ולא גמין), וכאשר הגיע מעצמו לפסוק "את ה' אלהיך" פירש מדרשותיו. עד שבא רבי עקיבא ודרש לרבות תלמידי חכמים (ולא את התורה)⁶¹.

בי"ד של מטה גזרו והסכים בי"ד של מעלה

פ"ט ה"ה (סז:)‏

שלשה דברים גזרו בית דין שלמטן והסכים בית דין שלמעלן עמהן, ואילו הן: חרמה של יריחו ומגילת אסתר ושאילת שלום בשם.

בבבלי - מכות כג: במקום חרמה של יריחו הביא הבאת מעשר.

כל הדיבורים רעים ודברי תורה טובים

פ"ט ה"ה (סח.)‏

כל פיטטיא (דיבורים) בישין, ופיטטיא דאוריתא טבין. כל כדבייא (כזבים, שקרים) טבין וכדבייא דאוריתא בישין (פני משה הגיה: כל כדבייא בישין וכדבייא דאוריתא טבין, שמותר לשקר רק בתורה, לומר שלא שנה מסכת זו).

בבבלי - כל זה לא הובא.

אם תעזבני יום - יומיים אעזבך, מגילת חסידים, ציפורין-ציפורי

פ"ט ה"ה (סח.)‏

במגילת חסידים מצאו כתוב: יום תעזביני, ימים (יומיים) אעזבך. (משל) לשנים שיצאו אחד מטיבריא ואחד מציפורין (ציפורי) ופגעו זה בזה בחדא משכנא, לא הספיקו לפרוש זה מזה עד שהלך זה מיל וזה מיל נמצאו רחוקין זה מזה שני מילין. (וכן משל) ואשה שהיתה יושבת וממתנת לאיש, כל זמן שהיתה בדעתו להינשא לה היתה יושבת וממתנת לו, כיון שהפליג דעתו ממנה היא היתה הולכת ונישאת לאחר.

בבבלי - לא הובא הכלל "אם תעזבני יום יומיים אעזבך", וכן לא הובאו משלים אלו, ולא הוזכרה כלל "מגילת חסידים". כמו כן בבבלי נקראת "ציפורי", ובירושלמי "ציפורין" ולעיתים "ציפורים".

מאה מצוות ביום

פ"ט ה"ה (סח.)‏

תני בשם רבי מאיר: אין לך אחד מישראל שאינו עושה מאה מצות בכל יום - קורא את שמע ומברך לפניה ולאחריה, ואוכל את פתו ומברך לפניה ולאחריה, ומתפלל שלשה פעמים של שמונה עשרה, וחוזר ועושה שאר מצות ומברך עליהן. וכן היה רבי מאיר אומר: אין לך אדם מישראל שאין המצות מקיפות אותו - תפילין בראשו, ותפילין בזרועו, ומזוזה בפתחו, מילה בבשרו, ארבע ציציות בטליתו מקיפין אותו.

בבבלי - לא הובא שכל אחד עושה מאה מצוות ביום, אך במנחות מג: כתב שחייבים לברך מאה ברכות ביום.

צניעותו של שאול

בבלי סב:‏

הירושלמי דן בזה בסוכה פ"ה ה"ד (כד.), ועיין מה שכתבנו שם.

בנותיו של שמואל מתו בגלל עיבור שנה בחו"ל

בבלי סג.‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ב ה"ו (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.

חנניה עיבר שנים בחו"ל ורבי שלח לו שיפסיק

בבלי סג.‏

הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ו ה"ח (כג.), ועיין מה שכתבנו שם.

הנשאל ונאסר לא ישאל חכם אחר

בבלי סג:‏

הירושלמי דן בזה בשבת פי"ט ה"א (פו:), ועיין מה שכתבנו שם.

מעשה בחכם שלא ענה משום ענווה

בבלי סג:‏

הירושלמי דן בזה ביבמות פי"ב ה"ו (סט.), ועיין מה שכתבנו שם.

במשפחת עובד אדום ילדו שני בנים בכל חודש

בבלי סג:‏

הירושלמי דן בזה ביבמות פ"ד הי"א (כח:), ועיין מה שכתבנו שם.

כאילו מקבל פני השכינה

בבלי סד.‏

הירושלמי דן בזה בעירובין פ"ה ה"א (לא.), ועיין מה שכתבנו שם.

השמטות מתלמוד ירושלמי

קטעים שאינם נמצאים בירושלמי שלפנינו אך הובאו בראשונים, ונדפסו בירושלמי בסוף כל כרך

אל מלך נאמן

השמטות ד"ה ה"ה‏

רמ"ה תיבות יש בקריאת שמע, חסר ג' כנגד רמ"ח אברים שבאדם, אוספין (הוסיפו) רבנן עלה שלוש - אל מלך נאמן - עד דהויין רמ"ח.

בבבלי - לא הובא⁶², והרמ"א (או"ח סי' סא סעיף ג) הביא זאת בשם "יש שכתבו".

להתיז זיי"ן של תזכרו

בבלי טו:‏ • השמטות ד"ה ה"ד

צריך להתיז זיי"ן דלמען תזכרו.

בבבלי - לא הובא. והובא בשו"ע (או"ח סי' סא סעיף יז).

האותיות והתנועות

השמטות ד"ה בפירוש

האותיות כגופות והתנועות כנשמות.

בבבלי - לא הובא.

רבי עקיבא בכה בשבת

השמטות ד"ה סוף

רבי עקיבא חמוי תלמידיו דהוי בכי בשבתא כי מך בריה (כשמת בנו רבי שמעון) וכו'. אמרו לו תלמידיו: למדתנו רבינו וקראת לשבת עונג! אמר להו: האי עונג דידי הוא.

בבבלי - לא הובא, והרמ"א (או"ח סי' רפח סעיף ב) פסק דין זה, שמי שיש לו עונג מהבכי מותר לבכות בשבת.

למתפלל מותר לשבת בצד מתפלל אחר

בבלי לא:‏ • השמטות ד"ה פ"ד

הדא דתימא (זה שאסור לישב בצד המתפלל נאמר רק כאשר היושב) דלא מצלי, אבל אם מצלי - מאן דיתיב הוו כשני שמשין דמשמשין את הרב אחד מעומד ואחד מיושב (ולכן מותר לו לשבת).

בבבלי - כתוב שאסור לשבת בארבע אמות של תפילה, ולא חילק אם היושב מתפלל. והשו"ע (או"ח סי' קב סעיף א) פסק דין זה.

מקור להשתחוואה באבות ובמודים

בבלי לד.‏ • השמטות ד"ה במנהיג

מניין (ששוחים) באבות? דכתיב ואקוד ואשתחוה לה' ואברך את ה' אלהי אדוני אברהם. ובהודאה - ואשתחוה למלכא ומודינא למלכא.

בבבלי - לא הובא מקור לדין זה.

מקור לתפילת י"ח מתפילת חנה

בבלי כח:‏ • השמטות ד"ה ה"ג

אשכחן בתפילת חנה מעין שמונה עשרה: רמה קרני בה' - כנגד מגן אברהם, ה' ממית ומחיה - כנגד מחיה המתים וכו', ויתן עוז למלכו - המברך את עמו ישראל בשלום.

בבבלי - הביא מקורות לכך שמספר הברכות הוא י"ח, ובמגילה יז: הביא מקורות לסדר הברכות, אך המקור מתפילת חנה לא הוזכר. בברכות דף לא. הביא כמה וכמה דינים שנלמדים מתפילת חנה.

צריך לעמוד בכל דבר שבקדושה

השמטות ד"ה במרדכי

קום כי דבר ה' אליך - מכאן אמר רבי אלעזר כד ענו אמן יהא דמיה וכו' וכל דבר שבקדושה בעי מיקם ארגלוהי.

בבבלי - לא הובא.

לחזור על הפרשה קודם הסעודה בשבת

בבלי ח:‏ • השמטות ד"ה בכל

שלושה דברים צוה רבי את בניו אל תאכלו ביום השבת עד שתחזרו את כל הפרשה וכו'.

בבבלי - רבי יהושע בן לוי ציווה את בניו אשלימו פרשיותייכו עם הציבור שניים מקרא ואחד תרגום, ולא הוזכר לעשות זאת עד הסעודה, ותוס' (שם ד"ה ישלים) הביא את הירושלמי בשם המדרש. וכן הובאה הלכה זו בשו"ע (או"ח סי' רפה סעיף ד).

ביו"ט שבמוצ"ש מברכים גם על בשמים

השמטות ד"ה שם יו"ט

יום טוב שחל להיות במוצאי שבת מברך יקבנה"ז, ובכל מקום שיש נר יש בשמים.

בבבלי - פסחים קב: הובאו דעות רבות, אך לכו"ע לא מברך על בשמים.

ברכת הנר בהבדלה משיכיר בין הציפורן לבשר

בבלי נג:‏ • השמטות ד"ה ה"ו

מאימתי מברכין על האור, משיכיר בין ציפורן לבשר.

בבבלי - יש סימנים אחרים: שיכיר בין איסר לפונדיון, שיכיר בין מלוזמא של טבריא למלוזמא של ציפורי. ובשו"ע (או"ח סי' רחצ סעיף ג) כתב שנוהגים להסתכל בציפורניים.

ברכת הלבנה במוצאי שבת

השמטות ד"ה במנהיג

אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובכלים נאים.

בבבלי - לא הובא, והשו"ע (או"ח סי' תכו סעיף ב) הביא זאת.

עיר שיש בה חזירים פטורים ממזוזה

השמטות ד"ה ה"ג

עיר שיש בה חזירים פטורין מן המזוזה.

בבבלי - לא הובא.

הערות

1 דרך הבבלי במקומות רבים לפתוח מסכתות בסוגיות שאינן הלכתיות, כגון לשון המשנה וסדר המשנה, אך הירושלמי פותח מייד בסוגיא הלכתית. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎עג‎.

2 יתכן שקשור לכך שבירושלמי גם לא הובאה כלל המחלוקת האם יש אם למקרא או למסורת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סה‎.

3 כדרכו של הבבלי לא להביא טעם אגדתי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לג‎.

4 הבבלי משבח בכמה מקומות את יופיים של אנשים שונים, והירושלמי לא הזכיר זאת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נב‎.

5 דרך הירושלמי לא להביא אגדות שעוסקות במעשיו של הקב"ה (ומה שנראה כביכול כהגשמה), והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מח‎.

6 כדרך הירושלמי להביא טעם אגדתי, והבבלי ממעט בטעמים כאלה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לג‎.

7 דרך הירושלמי להדגיש אריכות ימים בטובה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נה‎.

8 דרך האמוראים בירושלמי להיות נוחים זה לזה יותר מהאמוראים בבבלי (כדברי הגמרא סנהדרין כד.). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נג‎.

9 כשיטת הירושלמי להחשיב יותר את קיום התורה (משפט וצדקה שאתה עושה), ושיטת הבבלי להחשיב יותר את לימוד התורה (עוסק בתורה). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לה‎.

10 דרך הירושלמי לנקוט לשון חיובית (לובש תפילין ומתפלל כדי שיקבל מלכות שמים) במקום שלילית בבבלי (שהבבלי הוסיף גם בלשון שלילית: הקורא בלא תפילין מעיד עדות שקר). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎עו‎.

11 דרך הירושלמי להדגיש שאסור לאסור את המותר (וכן כאן, שלא תחמיר על עצמה לעשות דבר שפטורה ממנו), והבבלי לא כותב זאת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎ו‎.

12 דומה לכך שבמקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סב‎.

13 דומה לכך שדרך האמוראים בירושלמי להיות נוחים כחברים (ולנהוג יותר באהבה זה לזה) יותר מהאמוראים בבבלי (כדברי הגמרא סנהדרין כד.). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נג‎.

14 דרך הירושלמי להדגיש שאסור לאסור את המותר (וכן כאן, שלא יחמיר על עצמו לעשות כשפטור), והבבלי לא כותב זאת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎ו‎.

15 מצאנו בעוד מקום שהבבלי דן באיסור לצאת לחו"ל, והירושלמי מדגיש שמדובר רק בכהן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לא‎.

16 דרך הירושלמי לא להביא אגדות מחודשות, והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נא‎.

17 יתכן שקשור בכך שדרך הירושלמי לא להביא אגדות מחודשות (והרי בפשטות בשר המת לא מרגיש), והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נא‎.

18 הירושלמי ממעט להזכיר את השטן (ומזכיר רק שהשטן מקטרג), וכן אינו מזכיר שמות מלאכים ושדים, אך הבבלי מזכירם במקומות רבים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מז‎.

19 כדרך הירושלמי למעט בסגולות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מו‎.

20 דרך הבבלי להרבות בסגולות ודרך הירושלמי להמעיט בכך. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מו‎.

21 דרך הירושלמי להדגיש אריכות ימים בטובה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נה‎.

22 דרך האמוראים בירושלמי להיות נוחים זה לזה יותר מהאמוראים בבבלי (כדברי הגמרא סנהדרין כד.). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נג‎.

23 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎ע‎.

24 יתכן שקשור בכך שדרך האמוראים בירושלמי להיות נוחים זה לזה יותר מהאמוראים בבבלי (כדברי הגמרא סנהדרין כד.), ולכן מתפללים על כך שלא יקפידו זה על זה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נג‎.

25 דומה לכך שבמקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סב‎.

26 נראה שקשור לכך שדרך הירושלמי לנקוט לשון חיובית (להסב פניו) במקום שלילית בבבלי (שלא יהיה דבר חוצץ). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎עו‎.

27 דרך האמוראים בירושלמי להיות נוחים זה לזה כחברים יותר מהאמוראים בבבלי (כדברי הגמרא סנהדרין כד.). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נג‎.

28 דרך הירושלמי למעט בסגולות, ולכן הירושלמי לא מביא הטבת חלום, שהיא פעולה סגולית, אלא רק תפילה על חלום. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מו‎.

29 הירושלמי ממעט להזכיר את השטן (ומזכיר רק שהשטן מקטרג), וכן אינו מזכיר שמות מלאכים ושדים, אך הבבלי מזכירם במקומות רבים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מז‎.

30 כדרך הירושלמי להאריך יותר במעשים מאשר הבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לד‎.

31 מצאנו בעוד מקום שהבבלי מחלק שעד יום שלישי שייך לשבת שעברה ומיום רביעי ואילך שייך לשבת הבאה, והירושלמי לא מחלק כך. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לב‎.

32 אם כן לבבלי מוסבר החילוק בין שבח, בקשה והודאה. ושיטת הירושלמי לא לחלק בין ברכות שבח, הודאה ומצוות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎ט‎.

33 הבבלי עוסק גם בענייני העתיד לבוא, אך הירושלמי ממעט בזה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נח‎.

34 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סב‎.

35 שיטת הירושלמי לא לחלק בין ברכות שבח, הודאה ומצוות, ולכן מדמה בין ברכות התורה לברכות המצוות (המפרשים דנו לאיזה סוג שייכות ברכות התורה). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎ט‎.

36 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎‎ע‎.

37 שיטת הירושלמי לברך גם על מעשה שאדם עושה מתוך צורך, כמו כאן שלא נהנה מהמאכל. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎י‎.

38 דרך הירושלמי לדמות סוגיות בנושאים שונים יותר מהבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סד‎.

39 דרך הירושלמי לדמות סוגיות בנושאים שונים יותר מהבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סד‎.

40 כדרך הירושלמי להאריך יותר במעשים מאשר הבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לד‎.

41 כדרך הירושלמי להביא טעם אגדתי, והבבלי ממעט בטעמים כאלה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לג‎.

42 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎‎ע‎.

43 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סב‎.

44 דרך הירושלמי להדגיש אריכות ימים בטובה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נה‎.

45 מצאנו שאלה זאת בעוד מקומות בירושלמי, והבבלי לא הביאה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎עב‎.

46 בירושלמי סוגיות נמצאות יותר במסכת שהן שייכות אליה (וברכות אלו שייכות יותר למסכת ברכות), ובבבלי בפעמים רבות הסוגיות נמצאות במסכת אחרת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎עה‎.

47 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סב‎.

48 דרך הירושלמי לא להביא אגדות שעוסקות במעשיו של הקב"ה (ומה שנראה כביכול כהגשמה), והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מח‎.

49 כדרך הירושלמי להאריך יותר במעשים מאשר הבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לד‎.

50 בירושלמי סוגיות נמצאות יותר במסכת שהן שייכות אליה (וברכה זו שייכת יותר למסכת ברכות), ובבבלי בפעמים רבות הסוגיות נמצאות במסכת אחרת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎עה‎.

51 רש"י (ביצה ב: ד"ה דהתירא) פירש שכח דהיתרא עדיף משום שכח האוסרים אינו ראיה, שהכל יכולים להחמיר ואפילו בדבר המותר. ולפי זה מובן שהירושלמי לא סובר שכח דהיתרא עדיף משום שהוא לשיטתו כמו שכתב בכמה מקומות שאסור לאסור את המותר, שלא כבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎ו‎.

52 כשיטת הירושלמי לברך גם על צורך, שהרי צריך לעשות את ההכשר אע"פ שאינו המצוה בעצמו. ושיטת הבבלי לא לברך על צורך. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎י‎.

53 הירושלמי סובר שדינם של מכשירי מצוה כדין המצוה עצמה, והבבלי חולק על כך. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎ז‎.

54 בירושלמי סוגיות נמצאות יותר במסכת שהן שייכות אליה (וברכות אלו שייכות יותר למסכת ברכות), ובבבלי בפעמים רבות הסוגיות נמצאות במסכת אחרת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎עה‎.

55 שיטת הירושלמי לא לחלק בין ברכות שבח, הודאה ומצוות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎ט‎.

56 אך לשיטת הירושלמי תפילה יכולה לשנות את המציאות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מה‎.

57 הירושלמי מרבה להזכיר שהגויים הם רשעים (ומסוכן יותר בעיר של גויים), והבבלי ממעט בזה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מג‎.

58 דרך הירושלמי לא להביא אגדות מחודשות, והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נא‎.

59 דרך הירושלמי לא להביא אגדות שעוסקות במעשיו של הקב"ה (ומה שנראה כביכול כהגשמה), והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מח‎.

60 דומה לכך שדרך הירושלמי למעט בשמות מלאכים ושדים, והבבלי מביאם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מז‎.

61 יתכן שזה שהירושלמי לא דורש "לרבות תלמידי חכמים" קשור בכך שדרך הירושלמי לא להביא אגדות שנראות כביכול כהגשמה (וכאן היא כביכול השוואה בין הקב"ה לתלמידי חכמים), והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מח‎.

62 כדרך הירושלמי להביא טעם אגדתי, והבבלי ממעט בטעמים כאלה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לג‎.