ברכות כב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
משמשת וראתה נדה אינה צריכה טבילה אבל בעל קרי גרידא מחייב לא תימא מברך אלא מהרהר ומי אית ליה לרבי יהודה הרהור והתניא בעל קרי שאין לו מים לטבול קורא קריאת שמע ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ואוכל פתו ומברך לאחריה ואינו מברך לפניה אבל מהרהר בלבו ואינו מוציא בשפתיו דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בין כך ובין כך מוציא בשפתיו אמר רב נחמן בר יצחק עשאן ר' יהודה כהלכות דרך ארץ דתניא (דברים ד, ט) והודעתם לבניך ולבני בניך וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע מכאן אמרו אהזבים והמצורעים ובאין על נדות מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים לשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות אבל בעלי קריין אסורים רבי יוסי אומר שונה הוא ברגיליות ובלבד שלא יציע את המשנה רבי יונתן בן יוסף אומר מציע הוא את המשנה ואינו מציע את הגמרא רבי נתן בן אבישלום אומר אף מציע את הגמרא ובלבד שלא יאמר אזכרות שבו רבי יוחנן הסנדלר תלמידו של רבי עקיבא משום ר"ע אומר לא יכנס למדרש כל עיקר ואמרי לה לא יכנס לבית המדרש כל עיקר ר' יהודה אומר שונה הוא בהלכות דרך ארץ מעשה ברבי יהודה שראה קרי והיה מהלך על גב הנהר אמרו לו תלמידיו רבינו שנה לנו פרק אחד בהלכות דרך ארץ ירד וטבל ושנה להם אמרו לו לא כך למדתנו רבינו שונה הוא בהלכות דרך ארץ אמר להם אע"פ שמיקל אני על אחרים מחמיר אני על עצמי:
תניא ר' יהודה בן בתירא היה אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם למעלה מרבי יהודה בן בתירא אמר ליה בני פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה שנאמר (ירמיהו כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה' מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה אמר מר מציע את המשנה ואינו מציע את הגמרא מסייע ליה לרבי אלעאי דאמר רבי אלעאי אמר ר' אחא בר יעקב משום רבינו הלכה מציע את המשנה ואינו מציע את הגמרא כתנאי מציע את המשנה ואינו מציע את הגמרא דברי רבי מאיר רבי יהודה בן גמליאל אומר משום רבי חנינא בן גמליאל זה וזה אסור ואמרי לה זה וזה מותר מ"ד זה וזה אסור כרבי יוחנן הסנדלר מ"ד זה וזה מותר כרבי יהודה בן בתירא אמר רב נחמן בר יצחק נהוג עלמא כהני תלת סבי כרבי אלעאי בראשית הגז כרבי יאשיה בכלאים כרבי יהודה בן בתירא בד"ת כרבי אלעאי בראשית הגז דתניא רבי אלעאי אומר בראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ כרבי יאשיה בכלאים כדכתיב (דברים כב, ט) (כרמך) לא תזרע [כרמך] כלאים רבי יאשיה אומר גלעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה דתניא רבי יהודה בן בתירא אומר דאין דברי תורה מקבלין טומאה כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא ואמרי לה בטלוה לנטילותא מאן דאמר בטלוה לטבילותא כרבי יהודה בן בתירא מאן דאמר בטלוה לנטילותא כי הא דרב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא:
תנו רבנן בעל קרי שנתנו עליו תשעה קבין מים טהור נחום איש גם זו לחשה לרבי עקיבא ורבי עקיבא לחשה לבן עזאי ובן עזאי יצא ושנאה לתלמידיו בשוק פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד תני שנאה וחד תני לחשה מאן דתני שנאה משום בטול תורה ומשום בטול פריה ורביה ומאן דתני לחשה השלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים אמר רבי ינאי שמעתי שמקילין בה ושמעתי שמחמירין בה ווכל המחמיר בה על עצמו מאריכין לו ימיו ושנותיו אמר ריב"ל מה טיבן של טובלי שחרין מה טיבן הא איהו דאמר בעל קרי אסור בדברי תורה הכי קאמר מה טיבן בארבעים סאה אפשר בתשעה קבין מה טיבן בטבילה אפשר בנתינה אמר רבי חנינא גדר גדול גדרו בה דתניא מעשה באחד שתבע אשה לדבר עבירה אמרה לו ריקא יש לך ארבעים סאה שאתה טובל בהן מיד פירש אמר להו רב הונא לרבנן רבותי מפני מה אתם מזלזלין בטבילה זו אי משום צינה אפשר במרחצאות אמר ליה רב חסדא זוכי יש טבילה בחמין אמר ליה רב אדא בר אהבה קאי כוותך רבי זירא הוה יתיב באגנא דמיא בי מסותא אמר ליה לשמעיה זיל ואייתי לי תשעה קבין ושדי עלואי אמר ליה רבי חייא בר אבא למה ליה למר כולי האי והא יתיב בגווייהו אמר ליה כארבעים סאה מה ארבעים סאה בטבילה ולא בנתינה חאף תשעה קבין בנתינה ולא בטבילה רב נחמן תקן חצבא בת תשעה קבין כי אתא רב דימי אמר רבי עקיבא ורבי יהודה גלוסטרא אמרו לא שנו אלא לחולה לאונסו אבל לחולה המרגיל ארבעים סאה אמר רב יוסף אתבר חצביה דרב נחמן כי אתא רבין אמר באושא הוה עובדא
רש"י
עריכה
משמשת וראתה נדה - דטומאת קרי קדמה וכשראתה הקרי ראויה היתה לטבול מיד:
לא כ"ש - דלא אתיא טומאת נדה שהיא אחרונה ומפקעה לטבילה שנתחייבה בה כבר:
אלא לאו רבי יהודה - קתני להודיעך דאפי' היכא דקדם הקרי אתיא טומאת נדה ומפקעה טבילה דאין טבילה אלא המטהרת ואי לרבי יהודה לית ליה תקנת עזרא למה ליה לאשמעינן בהא כל בעלי קריין נמי לא בעי טבילה לדברי תורה הלכך על כרחך דוקא קתני לה:
לא תימא - במתני' מברך אלא מהרהר:
עשאן ר' יהודה - לברכת המזון:
כהלכות ד"א - שמותר לשנותה בעל קרי כדבריו:
מה להלן באימה - דכתיב וירא העם וינועו וגו' (שמות כ):
מכאן אמרו - כל הטמאים מותרים בתורה שאף הם יכולים להיות באימה וברתת אבל בעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש וזחות הדעת:
ובועלי נדות - אם טבלו לקריין לדברי תורה הטבילה אינה עולה להם לטהרם מטומאת בועל נדה שהיא שבעת ימים אבל לתקנת עזרא עולה להם כדתנן במתניתין זב שראה קרי ונדה כו' צריכין טבילה:
ברגיליות - במשניות השגורות בפיו שהוא מוציאן מפיו במרוצה ואין צריך להאריך בהן:
שלא יציע - בטעמי פירושיהן:
ואינו מציע את המדרש גרסינן - מפני שצריך הוא תמיד להזכיר בו את הפסוקים שהוא דורש:
אזכרות - שבמקראות הנדרשים:
לא יכנס למדרש כל עיקר - לא להציע ולא לשנות אבל לבית המדרש הוא נכנס ושותק:
הלכות דרך ארץ - כגון דרכן של ת"ח שהיא ברייתא ופרק בן עזאי הנותן ארבעה דברים אל לבו:
מגמגם וקורא - בעל קרי היה:
נראה בעיני דה"ג א"ר אלעאי הלכה כו' - ולא גרסינן מסייע ליה:
משום רבינו - רב:
כי הנך תלת סבי - וכולהו לקולא:
אינו נוהג אלא בארץ - בשחיטת חולין יליף טעמא בפרק הזרוע:
חטה ושעורה וחרצן - שלשתן במפולת יד דהוו להו כלאי זרעים וכלאי הכרם כאחת:
לטבילותא - דבעלי קריין:
חד תני - בבן עזאי לחשה לתלמידים:
משום בטול פריה ורביה - שהיו נמנעים מתשמיש מפני טורח הטבילה:
שמקילין בה - במרחצאות או בנתינת תשעה קבין:
שמחמירין בה - בארבעים סאה:
של טובלי שחרין - בעלי קריין הטובלין שחרית:
והא איהו אמר כו' - לעיל בריש שמעתין:
אפשר בנתינה - תשעה קבין ואף על גב דלא תנא לקמן אלא בחולה סתם תלמידי חכמים חולים הם כדאמר במסכת נדרים (דף מט:) כמאן מצלינן אקצירי ואמריעי כרבי יוסי. קצירי חולין מריעי רבנן:
גדר גדול גדרו - במה שהצריכו בארבעים סאה:
שתבע אשה - אותה אשה פנויה היתה וחכמים גזרו על היחוד אף על הפנויה:
אתם מזלזלים - לנהוג כרבי יהודה בן בתירא:
אפשר במרחצאות - חמין:
קאי כוותך - דבעי טבילה זו במקוה כשאר טבילות:
באגנא דמיא - גיגית:
תקן חצבא - ליתן מים לתלמידים עליהם שחרית קודם קריאת התורה:
לא שנו - דסגי בנתינה אלא בחולה שראה קרי לאונסו:
המרגיל - וממשיך את הקרי עליו שמשמש מטתו:
אתבר חצביה - אינו צריך לנו דחולה לאונסו לא שכיח:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ג (עריכה)
מה א מיי' פ"ד מהל' ק"ש הלכה ח', סמג עשין יח, טור ושו"ע או"ח סי' פ"ח:
מו ב מיי' פ"י מהל' בכורים הלכה א', סמג עשין קמג, טור ושו"ע יו"ד סי' של"ג סעיף א':
מז ג מיי' פ"ח מהל' כלאים הלכה י"ג, סמג לאוין רפ, טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ו סעיף א':
מח ד מיי' פ"ד מהל' ק"ש הלכה ח', ומיי' פ"ד מהל' תפלה הלכה ד', (ומיי' פ"א מהל' ברכות הלכה ט'), ומיי' פ"י מהל' ס"ת הלכה ח', סמג עשין יח, טור ושו"ע או"ח סי' פ"ח, טור ושו"ע יו"ד סי' רפ"ב סעיף ט':
מט ה מיי' פ"ה מהל' דעות הלכה ד', ומיי' פ"ד מהל' תפלה הלכה ד', סמג לאוין פא, טור ושו"ע או"ח סי' פ"ח, וטור ושו"ע או"ח סי' ר"מ סעיף א', וטור ושו"ע אה"ע סי' כ"ה סעיף ב':
נ ו טור א"ח סי' רמא:
נא ז טור ושו"ע יו"ד סי' ר"א סעיף ע"ה:
נב ח טור א"ח בב"י סי' פח:
ראשונים נוספים
מה ארבעים סאה בטבילה ולא בנתינה. פירשו בברייתא דשיעור מקוה שכשר לטבילה מ' סאה ואיתה להא ברייתא בפרק ערבי פסחים (פסחים דף קט) ובעירובין בפרק מבוי (עירובין דף יד):
עזרא תיקן להן טבילה לבעלי קריין. זו אחת מי' תקנות שתיקן עזרא ומפרשא בבבא קמא בפ' מרובה (בבא קמא דף פב) ובגמ' דהקורא את המגילה עומד דבני מערבא (הלכה א):
ובועלי נדות: פירוש, בשלא גמר ביאתו אי נמי בשטבל לקריו. דאי לא היינו בעלי קראין. כך פירש הראב"ד ז"ל.
אמר לו בני פתח פיך ויאירו דבריך: מהכא משמע דר' יהודה בן בתירא לא מצריך אפילו נתינת ט' קבין. והא דאמרינן "נהוג עלמא כר' יהודה בטבילותא", לא למימרא דטבילותא דוקא קאמר אלא משום דאינך מצרכי טבילה, קאמר הכא בטבילה להקל אפילו בט' קבין נוהג להקל. דגרסינן התם גבי מתניתין דיום הכפורים אסור בתשמיש המטה איתא "חמי ברחיצה אסור, לא כ"ש בתשמיש?!" כלומר שהרי צריך הוא להתפלל. ושני, "במקום שאין טובלין". ואם איתא דלא אמרו אלא במקום שאין טובלין- ואין נותנין אפילו תשעה קבין קאמר. וכן נהגו בכל מקומותינו.
ואיכא למידק כיון דתקנת עזרא הוא, היכי אתי רבי יהודה בן בתירא ומבטל לה, והא אין בית דין רשאי לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין? וי"ל דאתא עזרא ולא קבילו מיניה אלא נהוג בה להקל, ואתא רבי יהודה בן בתירא ואחזיקו בידייהו וקראו על שמו.
אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד: פירוש: אינו חייב משום כלאי הכרם אלא בכך משום דכתיב "לא תזרע כרמך כלאים" דאלמא בעינן כלאים לבד מכרמך. אבל בשני מינין בלבד- חייב, משום "שדך לא תזרע כלאים" ונפקא מינה להתראה; שאם התרו בו משום כלאי הכרם אינו חייב ואי משום שדה חייב. ולענין כרם נמי דוקא "אינו חייב" אמרו, כלומר שאינו חייב מלקות, אבל הפירות אסורין והיינו המעביר עציץ נקוב בכרם.
וכתב הראב"ד ז"ל דדוקא קנבוס ולוף אסורים מדאורייתא וכדאמרינן במנחות (טו:) "לא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף בלבד", אבל שאר זרעים מדרבנן אסירי. וטעמא משום דכתיב "פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" - "זרע" דומה "לתבואת הכרם". וקנבוס ולוף אינן עושין, אלא לשלש שנים ככרם והלכך הללו בין שזרען עם החרצן במפולת יד בין שהעביר עציץ נקוב מהם בכרם והוסיפו בא' ומאתים וכדדרשינן בחולין (קיו.) מדכתיב "המלאה" וכתיב "הזרע", ושם הארכתי יותר בס"ד.
לא תימא מברך אלא מהרהר: פירוש דסבר ר' יהודה דאפילו בברכות דרבנן עבדינן מאי דאפשר כמו ק"ש דאורייתא שהעמידו חכמים דבריהם על דין תורה:
מהרהר בלבו ואינו מוציא בשפתיו דברי ר' מאיר: מהכא שמעינן דאע"ג דאמר ר' מאיר לעיל אחר כונת הלב הן הדברים לא כונה בלבד אלא צריך להוציא בשפתיו דאי לא מה בין בעל קרי לכל אדם דכל אדם נמי יוצא בהרהור ומאי שנא מפני שהוא בעל קרי:
ר' יהודה אומר אף מוציא בשפתיו אלמא לית ליה הרהור. אמר רב נחמן עשאן ר' יהודה כהלכות דרך ארץ: פירוש אברכות דרבנן קאמר דכל מילי דרבנן עשאן כהלכות דרך ארץ, ואפי' ברכת מזון שהיא מן התורה דמ"מ מטבע שלה מדרבנן ור' יהודה אקצת מאי דאמר ת"ק קאי, ולא איפשר למימר דאק"ש קאי דהיכי אמר רב נחמן שעשאה כהלכות דרך ארץ אלא ודאי אברכות קאי:
מותרים לקרות בתורה וכו': שהם כחולים ועומדים ברתת ובמורא:
ר' יוסי אומר שונה משניות הרגילות, הרגילין בפיו: ובלבד שלא יציע את המשנה, כלומר שלא יעכב בדקדוק ובפירוש המשנה אלא שונה במרוצה כאדם נבהל:
ואין מציע את המדרש: מפני שיש בו פסוקים ושמא יזכור שם:
שהיה מגמגם: כלומר שלא היה קורא התיבות בצחות אלא בגמגום אמר לו פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה. משמע מהכא דר' יהודה בן בתירא אפי' נתינת תשעה קבין לא מצריך, והא דאמר רב נחמן לקמן נהוג עלמא כתלת סבי כר' יהודה בן בתירא בטבילה לאו דוקא בטבילה דהוא הדין לנתינת ט' קבין אלא איידי דאמרינן לעיל בצרכי טבילה ואכתי לא מדכרינן ט' קבין קאמר בטבילה אבל ה"ה דנהגו כותיה להקל אף בט' קבין, וכן נהגו במקומות הללו וסמכו על הירושלמי דגרסינן התם בפ' יום הכפורים אסור בתשמיש המטה איתא חמי ברחיצה אסור לא כש"כ בתשמיש פירוש דאסור להתפלל עד שירחץ וכיון שאסור ברחיצה כש"כ שאסור בתשמיש כי איך יתפלל והוא בעל קרי ומשני במקום שאין טובלין. משמע דאפי' בט' קבין נהגו להקל דאי לא תימא הכי אכתי הדרא קושיא לדוכתא ברחיצה אסור לא כש"כ בתשמיש אלא ודאי כדאמרן, ועוד אמרו הנוטל ידיו ומתפלל כאלו טבל כדכתיב ארחץ בנקיון כפי ולא כתיב ארחיץ:
אמר מר מציע את המשנה ואינו מציע את המדרש מסייע ליה לר אלעאי: זו גרסת הספרים ורש"י ז"ל גריס א"ר אלעאי א"ר אחא הלכה וכו' ולא גריס מסייע:
מאן דתני שנאה משום ביטול תורה: דקל הוא למצוא תשעת קבין מארבעים סאה ומפני כך שנאה לתלמידים דסתם תלמידי חכמים נקראו חולים כדאמרינן מריעי רבנן:
שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין וכו': אם יודעים שיטהרו בט' קבין:
א"ר ינאי שמעתי שמקילין בה, שטובלין בט' קבין: ושמעתי שמחמירין בה, במ' סאה:
וכי יש טבילה בכלים: ורב הונא עצמו לא היה מתיר אלא בטבילת בעל קרי שהיא קלה:
כר' אלעאי בראשית הגז. במתנות כהונה הזרוע והלחיים והקיבה דילפינן להו מהדדי בפרק הזרוע והלחיים {חולין דף קלו:}.
כר' יהודא בן בתירא בטבילה. הקשה הראב"ד כיון דתקנת עזרא הוא היכי אתי ר' יהודה בן בתירא ומבטל לה, ותירץ דלא פשטה אותה גזרה בכל ישראל ואתא ר' יהודה בן בתירא והחזיק בידייהו וקראו על שמו.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ג (עריכה)
טבילה זו שתקן עזרא לבעלי קריין ראו הבאים אחריו שלא פשטה תקנתו בכל ישראל ושלא היו רוב הצבור יכולין לעמוד בה ובטלוה ואע"פ שאין ב"ד רשאי לבטל דברי ב"ד חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין הואיל ולא פשטה גזרתו בכל ישראל ושאין רוב צבור יכולין לעמוד בה רשאין הם לבטל כמו שאמרו אי איכא גוי כלו אין וכו' ולפיכך בטלוה, יש מפרשים הטעם שחא נאמר אין ב"ד יכול לבטל וכו' אלא במה שנתקן מחמת גדר אבל מה שתקן מקראות והם רואים לפרשם בדרך אחרת רשאים, והם מפרשים ענין לבעל קרי שאסור בדברי תורה כלומר מהיכן יצאה לעזרא תקנה זו ואע"פ שאמרו עזרא תיקן כדאמרינן בעלמא דריש והתקין או זו דרש והתקין, והוא דרשה מדכתיב והודעתם לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת מה להלן בעלי קריין אסורים וכו' והם באו לדרשם על המלמד את בנו תורה שהוא כאלו קבלה מהר סיני, וכיוצא בזה רשאין לבטל שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים שבכל דור ודור, וכבר כתבנו כיוצא בה במס' ע"ז במה שראו לתקן מחמת איסור ונמצא שאינו ולפיכך בטלוה, ומכל מקום כדי שלא תעקר מכל וכל העמידוה על נתינת ט' קבין על גופו שכך שיערו שכל הגוף עולה בהם דרך נתינה ואחר כך בטלו גם כן נתינה זו, כלל גדול אמרו אין דברי תורה מקבלים טומאה מכל מקום טבילה זו קדושה גדולה היא וכל המחמיר בה תבא עליו ברכה ומפני זה נהגו לטבול ערב ר"ה ויום הכפורים שהם ימי סליחה ותפלה יתרה ולא עוד אלא שכמה פעמים אדם ניצל מעבירה בסיבתה, בסוגיא זו אמרו מעשה באחד שתבע את האשה לדבר עבירה אמרה לו ריקה יש לך מ' סאה שאתה טובל בהן מיד פירש, ובתלמוד המערב אמרו עד שהיו מחזירין היכן הן טובלים עברו עוברים ושבים ובטלה העבירה, ויש פוסקים שנתינת ט' קבין לא נתבטלה לתפלה ואין הדברים נראין ואע"ג דבטלוה לנתינה והם הזכירו עיקר התקנה והרי בכלל אמרו אין דברי תורה מקבלים טומאה וכך אמרו מעשה באחד שהיה מגמגם וקורא ר"ל שהיה בעל קרי ולא רצה לקרות בביאור ובחתוך לשון ואמרו פתח פיח וכו שאין דברי תורה מקבלים טומאה והרי לא היתה שם לא טבילה ולא נתינת ט' קבין:
ראה קרי בליל יום הכפורים הואיל וטבילת בעל קרי בזמן הזה אינה בכלל תקנה אינה נקראת טבילת מצוה ואסור לו לטבול, ומה שאמרו בתלמוד המערב מעשה בר' יוסה שראו אותו טובל בצנעה ביום הכפורים בזמן התקנה היה, ויש חכמים שמתירים בכך שמכל מקום סרך מצוה יש בדבר, ומקצת חכמים ראינו שלחשוה לתלמידיהם בצנעה גדולה, מכל מקום טבילות אינן אלא מנהג ואין מברכין עליהם ומה שנתגלגל כאן בזב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע ומשמשת וראתה יתבאר במשנה אחרונה, וכן מה שהביאו כמאן דמהדר אמיא בענין ק"ש ביארנו בפרק שני:
ראשית הגז אינו נוהג בחוצה לארץ והוא הדין למתנות כהונה ר"ל זרוע לחיים וקיבה שאין נוהגות בזמן הזה, וגדולי עולם הורו על מתנות כהונה שנוהגות שלא נאמר בראשית הגז אלא מפני שהוקש למעשר בפסוק אחד ראשית דגנך וכו' וראשית הגז צאנך תתן לו אבל מתנות כהונה נוהגות, וכן נראה דעת גדולי הפוסקים וגדולי המחברים ודבר זה מתבאר במס' חולין:
מי שזורע חטה ושעורה בתוך הכרם הנטוע או שזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד חייב משום כלאי זרעים (ואין כלאי זרעים נוהגים אלא בארץ, זרע חטה ושעורה וחרצן או שעורה וחרצן גדולי הדורות שלפנינו כתבו שאין לייב כלום אלא שראיתי לגדולי המפרשים שחייב משום כלאי זרעים) ומשום כלאי הכרם ואם היה בארץ לוקה שתים זרע חטה ושעורה לבד חייב משום כלאי זרעים ומכל מקום דין כלאי הכרם אין בו אלא בשני מינים וכרם דכתיב כרמך לא תזרע כלאים, כרמך וכלאים:
מה שאמרנו שאם זרע חטה וחרצן או מין אחד בכרם יראה מלשון גדולי המחברים שלא נאמר אלא לענין מלקוטת כלומר שאינו לוקה בכך אבל באכילה מכל מקום אסור, ולא עוד אלא שאף בהנאה אסור לדעת קצת והוא שאמרו המעביר עציץ נקוב בכרם קידש, וכן מחיצת הכרם שנפרצה ונתיאש הימנה ולא גדרה קידש, וכן המקיים קוצים בכרם וכן המסכך גפנים על תבואתו של חברו קדש שלמדת מכלם שבמין אחד וכרם הוא נאסר, וכן אמרו במסכת שבת (דף קלט.) כשותא בכרמא עירובא, ויש מתירים בכל אלו בהנאה אלא שאוסרים בכלם באכילה, וקשה לי לדעתם אם כן למה נהגו כר' יאשיה אלא שגדולי הדורות הכריעו שכל שזרע שני מינים בכרם או חטה ושעורה וחרצן שלא במפולת יד אלא בזה אחר זה אסור בהנאה אלא שאינו לוקה על הזריעה, הא מין אחד בכרם או חטה וחרצן מותר אפילו באכילה ובזו אמר שנהגו כר' יאשיה, ושמועת עציץ נקוב יש לפרשה כשיש שם שני מינים ר"ל חטה ושעורה ושאר השמועות כל שאתה יכול לפרשם בשני מינים וכרם מוטב וכל שאין אתה יכול לפרשו כן אתה דוחהו מכח שמועה זו:
מה שאמרנו בחטה ושעורה הוא הדין לכל שני מינים שמחמשת המינים אבל כל שלא מחמשת המינים אין בו אלא בנבוס ולוף מפני שהם דומים לתבואת הכרם שאינן עושות אלא אחת לג' שנים וכן היא במשניות בשני של כלאים ומכל מקום אסור מדבריהם, ודברים אלו קצרנו בהם כאן מפני שכבר הכרענו בהם בכדי הצורך בראשון של קדושין בע"ה:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ג (עריכה)
לא תימא מברך אלא מהרהר - פירוש דסבר ר' יהודה דאפילו בברכות דרבנן עבדינן מאי דאפשר כמו קריאת שמע דאורייתא שהעמידו חכמים דבריהם על דין תורה:
מהרהר בלבו ואינו מוציא בשפתיו דברי ר' מאיר - מהכא שמעינן דאף על גב דאמר ר' מאיר לעיל אחר כונת הלב הן הדברים לא כונה בלבד אלא צריך להוציא בשפתיו. דאי לא מה בין בעל קרי לכל אדם דכל אדם נמי יוצא בהרהור ומאי שנא מפני שהוא בעל קרי:
ר'יהודה אומר אף מוציא בשפתיו אלמא לית ליה הרהור אמר רב נחמן עשאן ר' יהודה כהלכות דרך ארץ - פירוש אברכות דרבנן קאמר דכל מילי דרבנן עשאן כהלכות דרך ארץ. ואפילו ברכת מזון שהיא מן התורה דמכל מקום מטבע שלה מדרבנן. ור' יהודה אקצת מאי דאמר תנא קמא קאי. ולא איפשר למימר דאקריאת שמע קאי דהיכי אמר רב נחמן שעשאה כהלכות דרך ארץ אלא ודאי אברכות קאי:
מותרין לקרות בתורה וכו' - שהם כחולים ועומדים ברתת ובמורא:
ר' יוסי אומר שונה משניות הרגילות - הרגילין בפיו:
ובלבד שלא יציע את המשנה - כלומר שלא יעכב בדקדוק ובפירוש המשנה אלא שונה במרוצה כאדם נבהל:
ואין מציע את המדרש - מפני שיש בו פסוקים ושמא יזכור שם:
שהיה מגמגם - כלומר שלא היה קורא התיבות בצחות אלא בגמגום:
אמר לו פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה - משמע מהכא דר' יהודה בן בתירא אפילו נתינת תשעה קבין לא מצריך והא דאמר רב נחמן לקמן נהוג עלמא כתלת סבי כר' יהודה בן בתירא בטבילה לאו דוקא בטבילה דהוא הדין לנתינת תשעה קבין אלא איידי דאיירינן לעיל בצרכי טבילה ואכתי לא מדכרינן תשעה קבין קאמר בטבילה אבל הוא הדין דנהגו כותיה להקל אף בתשעה קבין וכן נהגו במקומות הללו. וסמכו על הירושלמי דגרסינן התם בפרק יום הכפורים אסור בתשמיש המטה איתא חמי ברחיצה אסור לא כל שכן בתשמיש. פירוש דאסור להתפלל עד שירחץ וכיון שאסור ברחיצה כל שכן שאסור בתשמיש כי איך יתפלל והוא בעל קרי. ומשני במקום שאין טובלין. משמע דאפילו בתשעה קבין נהגו להקל דאי לא תימא הכי אכתי הדרא קושיא לדוכתא ברחיצה אסור לא כל שכן בתשמיש אלא ודאי כדאמרן. ועוד אמרו הנוטל ידיו ומתפלל כאלו טבל כדכתיב ארחץ בנקיון כפי ולא כתיב ארחיץ:
אמר מר מציע את המשנה ואינו מציע את המדרש מסייע ליה לר' אלעאי - זו גרסת הספרים. ורש"י ז"ל גריס אמר ר' אלעאי אמר ר' אחא הלכה וכו' ולא גריס מסייע:
מאן דתני שנאה משום ביטול תורה - דקל הוא למצוא תשעת קבין מארבעים סאה. ומפני כך שנאה לתלמידים דסתם תלמידי חכמים נקראו חולים כדאמרינן [מאן] מריעי רבנן:
שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין וכו' - אם יודעים שיטהרו בתשעה קבין:
ר' ינאי שמעתי שמקילין בה שטובלין בתשעה קבין - ושמעתי שמחמירין בה בארבעים סאה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה