חגיגה יח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' נוטלין לידים אלחולין ולמעשר בולתרומה. גולקודש מטבילין. דולחטאת אם נטמאו ידיו נטמא גופו. טבל הלחולין הוחזק לחולין אסור למעשר טבל למעשר הוחזק למעשר אסור לתרומה טבל לתרומה הוחזק לתרומה אסור לקודש טבל לקודש הוחזק לקודש אסור לחטאת טבל לחמור מותר לקל וטבל ולא הוחזק כאילו לא טבל. זבגדי עם הארץ מדרס לפרושין. חבגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה. טבגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש. יבגדי קודש מדרס לחטאת. יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה והיתה מטפחתו מדרס לקודש. כיוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לחטאת:
גמ' חולין ומעשר מי בעו נטילת ידים ורמינהי התרומה והביכורים חייבין עליהן למיתה מוחומש נואסור לזרים סוהן נכסי כהן עועולין באחד ומאה פוטעונין נטילת ידים צוהערב שמש. הרי אלו בתרומה וביכורים קמה שאין כן במעשר וכל שכן בחולין. קשיא מעשר אמעשר קשיא חולין אחולין. בשלמא מעשר אמעשר לא קשיא הא ר' מאיר והא רבנן דתנן כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים מטמא את הקודש ופוסל את התרומה ומותר לחולין ולמעשר דברי רבי מאיר וחכמים אוסרים במעשר אלא חולין אחולין קשיא לא קשיא כאן באכילה כאן בנגיעה מתקיף לה רב שימי בר אשי עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר אלא באכילה דמעשר אבל בנגיעה דמעשר ובאכילה דחולין לא פליגי אלא אידי ואידי באכילה ולא קשיא רכאן באכילה דנהמא שכאן באכילה דפירי דאמר רב נחמן תכל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח ת"ר א*הנוטל ידיו, נתכוון ידיו טהורות, לא נתכוון ידיו טמאות. ב*וכן המטביל ידיו, נתכוון ידיו טהורות, לא נתכוון ידיו טמאות. והתניא בין נתכוון בין לא נתכוון ידיו טהורות אמר רב נחמן לא קשיא ג*כאן לחולין
רש"י
עריכה
מתני' נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה - די להן בנטילה דכלי שאין בו אלא רביעית מים:
ולקודש מטבילין - אבל לאכול שלמים או חטאת ואשם לכהנים יש מעלה שצריך להטביל ידים בארבעים סאה ואע"פ שאינן אלא סתם ידים שלא נגעו בטומאה דאורייתא המטמאה את כל הגוף:
ולחטאת - ליגע במי חטאת מים המקודשים באפר פרה להזות מהן על טמאי מתים יש מעלה יתירה שאם נטמאו ידיו באחת מן הדברים המטמאין את הידים ולא את הגוף כגון וולד הטומאה וכגון ספר וכל טומאות שהן מדברי סופרים:
נטמא הגוף - וכל הגוף צריך טבילה וכל מעלות הללו שזה גבוה מזה מדברי סופרים והאי דנקט להו הכא גבי הלכות הרגל. לפי שיש בסופן הלכות רגל שעמי הארץ חשובין טהורים ברגל ולא בשאר ימות השנה בסוף חומר בקדש:
טבל לחולין הוחזק לחולין - ועוד זו מעלה טבל לחולין הוחזק לחולין כלומר נתכוין לטבול לשם חולין:
אסור למעשר - הוחזק לשון כוונה כלומר נתכוין להעמיד גופו בחזקת טהור לחולין:
למעשר - למעשר שני הנאכל בירושלים:
ולא הוחזק - לא נתכוון לשם טבילת טהרה אלא לרחיצה בעלמא:
מדרס - אב הטומאה לטמא אדם וכלים כמדרס הזב שמטמא אדם וכלים כדכתיב ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו (ויקרא טו ה):
לפרושין - לאוכלי חוליהן בטהרה:
לאוכלי תרומה - כהנים וכל אלו מעלות מדברי סופרים שאמרו שאין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה אצל אלו ומתוך שהן אלו אצל אלו כאילו לא שמרוה גזרו בהן בבגדיהן שמא ישבה בהן אשתו נדה והרי הן מדרס הנדה הכי מפרש לה בפרק השוחט:
גמ' בכורים - קרויין תרומה דאמר מר ותרומת ידך. אלו הבכורים (מכות דף יז.) לכך הן כתרומה:
חייבין עליהן מיתה - זר האוכלן מזיד דכתיב ומתו בו כי יחללוהו וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קדש וכל הענין מדבר בתרומה:
וחומש - האוכלן שוגג דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו (ויקרא כב יד):
ואסור לזרים - בלאו:
והן נכסי כהן - לקדש בהן את האשה וליקח בדמיהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה:
ועולין באחד ומאה - אבל בפחות אין עולין אלא כל החולין אסור לזרים:
וטעונין רחיצת ידים - לפי שהשני עושה שלישי וידים גזרו עליהם טומאת שני לפיכך פוסלות את התרומה אם לא נטלן:
והערב שמש - אם נטמא טומאה דאורייתא וטבל. אינו אוכל בתרומה עד שיעריב שמשו ביבמות (דף עד:) ילפינן מקראי:
מה שאין כן במעשר - אין מיתה ואין חומש [ואין] אסור לזרים שהרי כל עצמו נאכל לזרים וחומש שמוסיף בפדיונו לא איירי בחומש הכא כי האי גוונא דאין בתרומה פדיון ונכסי הדיוט נמי לא הוי לקנות בו עבדים וקרקעות דלא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואין טעון רחיצת ידים שאין השני פוסל בו לעשות שלישי ואינו טעון הערב שמש דקי"ל טבל ועלה אוכל במעשר ומקראי ילפינן לה ביבמות פרק הערל:
כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים - כל שהוא טהור מן התורה וחכמים גזרו עליו טומאה כל הנך דאמרי במסכת שבת בפ"ק (דף יג:) אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון ואוכל שני כו':
מטמא את הקודש - כלומר נתנו עליהן טומאת שני לטומאה והשני מטמא את הקודש להיות קרוי טמא ופוסל עליהן עוד את הרביעי:
ופוסל את התרומה - להיפסל היא עצמה אבל אינה פוסלת אחר לעשות רביעי:
ומותר לחולין - לאכול חולין מדלא קתני ואינו פוסל את החולין ונקט לישנא דמותר אפילו לאוכלן משמע:
באכילה - מתני' דמצריך נטילה באכילה: קאמר:
עד כאן לא פליגי כו' - דקתני אסור במעשר לשון אכילה היא דאי בנגיעת שני לא פסיל במעשר דשמעינן לר' מאיר דאמר מותר באכילה ואיפליג עליה באכילה דמעשר ואילו בחולין כולהו מודו דמותר אפילו באכילה ומתני' מני:
כאן באכילה דפירי - הא דקתני מה שאין כן במעשר באכילה דפירי קאמר ומיהו בתרומה בעי נטילה שאפילו במגעו הוא [פוסל] דשני פוסל את התרומה:
נוטל - בכלי. מטביל. בארבעים סאה
תוספות
עריכה
קשיא חולין אחולין. ולא בעי למימר בחולין עד הפרק קאמר מה שאין כן במעשר דלישנא לא משמע ליה:
כאן באכילה וכאן בנגיעה. הקשה הר"ר אלחנן מעשר אמעשר נמי לישני הכי ולוקמי אפילו כרבנן ותירץ מורי דאף בנגיעה דמעשר נמי פליגי רבנן ואסרי לה וכן משמע בסמוך דקאמר עד כאן לא פליגי אלא באכילה דמעשר משמע דמעיקרא סד"א דבכל ענין פליגי וכן בפ' שני דחולין (דף לג: ושם) דקאמר ודלמא לא פליגי רבנן אלא באכילה דמעשר כו' משמע דדבר ברור אינו מיהו הוי מצי לאקשויי וליטעמיך מתניתין דשבת פ"ק (דף יד) דתנן ואלו פוסלין את התרומה לא מיתוקמא כרבנן דמאי איריא תרומה אפילו מעשר נמי אלא לא חש לאקשויי ליה ומכח דההיא משמע דאמת הוא כי אתקפתא דרב שימי והא דנקט בפ"ב דחולין (דף לג: ושם) ודלמא לישנא קלילא הוא דלעולם אמת הוא בנגיעת מעשר ואכילת חולין לא פליגי דלכ"ע אין שני עושה שלישי (בחולין) ואל תתמה היכי ס"ד דלרבנן לא בעי אכילת חולין נטילה וי"ל דאיירי בפירי דלא בעו נטילה:
הא בנהמא הא בפירי. והשתא לא הוצרך לתרץ תו גבי מעשר הא רבי מאיר והא. רבנן והוא הדין דמצי למימר הא באכילה הא בנגיעה אלא כולה באכילה עדיפא ליה:
הנוטל ידיו לפירות. וכי אמר בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מג.) אורחין שהיו מסובין לשתות אצל בעל הבית נוטלין כל אחד ידו אחת התם משום נקיות הוי וכן משמע לישנא דידו אחת דקתני:
כאן לחולין כאן למעשר. משמע דאם לא כוון למעשר לא מהני וכ"ש בתרומה והקשה הר"ר אלחנן דאמר בפ' אלו דברים בברכות (דף נא:) ב"ש אומרים נוטלים את הידים ואח"כ מוזגין את הכוס שאם ימזגו את הכוס שמא יגע במשקים שאחורי הכוס והשתא אפילו נוטלן נמי כיון דלא מהניא הך נטילה לתרומה הויא ליה פוסל את התרומה ותנן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה ותירץ דכיון דנטל ידיו לחולין לא פסיל תרומה והכי משמע דאי לא תימא הכי אין לך אדם אף חבר אוכל חולין בטהרה שלא יטמא משקין:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/חגיגה/פרק ב (עריכה)
כב א מיי' פ"ו מהל' ברכות הלכה א', סמג עשין כז, טור ושו"ע או"ח סי' קנ"ח סעיף א':
כג ב מיי' פי"א מהל' תרומות הלכה ז', ומיי' פ"ח מהל' אבות הטומאה הלכה ח', ומיי' פי"א מהל' מקואות הלכה י"א:
כד ג מיי' פ"ח מהל' אבות הטומאה הלכה ז', סמג עשין רמז:
כה ד מיי' פי"ג מהל' פרה אדומה הלכה ד':
כו ה מיי' פי"ג מהל' אבות הטומאה הלכה ב':
כז ו מיי' פי"ג מהל' אבות הטומאה הלכה ב', ומיי' פ"א מהל' מקואות הלכה ח', ופי"ג הלכה יב(??):
כח ז מיי' פי"ג מהל' אבות הטומאה הלכה א', ומיי' פ"י מהל' משכב ומושב הלכה א':
כט ח מיי' פי"ג מהל' אבות הטומאה הלכה א':
ל ט מיי' פי"ג מהל' אבות הטומאה הלכה א', ומיי' פי"ב מהל' אבות הטומאה הלכה ד':
לא י מיי' פי"ג מהל' אבות הטומאה הלכה א', ומיי' פי"ג מהל' פרה אדומה הלכה ב':
לב כ מיי' פי"ג מהל' פרה אדומה הלכה ב':
לג ל מיי' פ"ו מהל' תרומות הלכה ו', ומיי' פ"ג מהל' בכורים הלכה א':
לד מ מיי' פ"ו מהל' תרומות הלכה ו', מיי' פ"י מהל' תרומות הלכה א':
לה נ מיי' פ"ו מהל' תרומות הלכה ה', ומיי' פ"ד מהל' בכורים הלכה ט"ו:
לו ס מיי' פ"ד מהל' בכורים הלכה י"ד:
לז ע מיי' פי"ג מהל' תרומות הלכה א', ומיי' פ"ד מהל' בכורים הלכה ט"ו:
לח פ מיי' פי"א מהל' תרומות הלכה ז':
לט צ מיי' פ"ז מהל' תרומות הלכה ב', ומיי' פ"ז מהל' מעשר שני הלכה י"א:
מ ק מיי' פ"ג מהל' מעשר שני הלכה א' והלכה יז והלכה כד, ומיי' פ"ז מהל' מעשר שני הלכה י"א:
מא ר ש מיי' פי"א מהל' תרומות הלכה ז', ומיי' פ"ו מהל' ברכות הלכה א', סמג עשין כז, טור ושו"ע או"ח סי' קנ"ח סעיף א':
מב ת מיי' פ"ו מהל' ברכות הלכה ג', טור ושו"ע או"ח סי' קנ"ח סעיף ה':
מג א* ב* ג* מיי' פי"ג מהל' שאר אבות הטומאה הלכה ב', (ומיי' פ"ט מהל' מקואות הלכה י"ז), טור ושו"ע או"ח סי' קנ"ט סעיף י"ג:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/חגיגה/פרק ב (עריכה)
מתני' נוטלין לידים לחולין ולמעשר כו'. פי' נוטלין לידים ולחולין ולמעשר אבל לתרומה ולקדש מטבילין כך סוגיא דשמעתא.
ומקשינן [חולין ומעשר מי] בעו נט"י והתנן.
התרומה והבכורים טעונין רחיצת ידים מה שאין כן במעשר ושנינן הא לר' מאיר היא דתני בענין מי שטעון ביאת מים מדברי סופרים כגון רחיצת ידים מותר בחולין ובמעשר ומתניתין דלא כר' מאיר אלא כחכמים דפליגי עליה ואסרי במעשר ומקשינן והא אפילו חכמים דפליגי על ר' מאיר לא פליגי אלא במעשר דתנן וחכמים אוסרין במעשר ושנינן כי תניא ומותר בחולין בנגיעה ולא באכילה דחולין אפי' ר' מאיר מודה דצריך נטילה ומתניתין באכילה דחולין דברי הכל וכ"ש למעשר. ודחינן להא שנויה הכי וממאי כדקאמרת דלמא לא פליגי רבנן ו חכמים אלא אאכילה דמעשר דר' מאיר מתיר וחכמים אוסרים אבל אנגיעה דמעשר ואכילה דחולין דברי הכל שרו ושנינן שנוי' אחריתי.
מתני' באכילה דנהמא ולדברי הכל בעי נטילה. והא דקתני מותר בחולין ואוקימנה לדברי הכל באכילה דפירי דלא בעו רחיצת ידים כרב נחמן דאמר בפרק כל הבשר אסור לבשל בחלב. הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח:
ת"ר הנוטל ידיו נתכוון ידיו טהורות לא נתכוון ידיו טמאות וכן המטביל ידיו כו':
ירושלמי. כל הן דתנינן מטבילין במ' סאה. ותניא אידך אע"פ שלא נתכוון ידיו טהורות. קשיין אהדדי ושנינן הא דתניא בעינן כוונה למעשר.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/חגיגה (עריכה)
התרומה והביכורים חייבם עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים פירש המורה חייבן עליהם מיתה זר האוכלן במזיד דכתיב ומות בו כי יחללוהו וסמיך לי' וכל זר לא יאכל קודש וכל אותו הענין מדבר בתרומה וחומש האוכלן שוגג דכתיב ואיש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ואסורין לזרים בבלאו אי נמי שלא לצורך נקט לי' הכא דהא במיתה נמי קאי אלא משום דבעי למימר משא"כ במעשר נקט לה וה"ק התרומה והבכורים חייבן עליהם מיתה משא"כ במעשר דאין חייבן מיתה אם אכלן זר או כהן טמא והשהתא ליסוק אדעתין במיתה הוא דלא קאי זר האוכל את העמשר אבל איסורא מיהא איכא ולהכי קאמר אין נאכלין לזרים משא"כ במשער דנאכל האו לזרים ואין נאכלין נכסי' ומאן דגריס ואסורין לא משתבש ואינו נראה לי פתרונו וכל זה הדחוק שנדחק דהאי דתני חייבן עליהן מיתה לאו אאיסור זרות קאמר דבזרות ליכא אלא לאו דוכל זר לא יאכל קודש ומות בו לא נאמר אל אעל האוכל תרומה בטומאת הגוף ומעשר שני אע"ג דאסור לטמאין כדכתיב ואל בערתי ממנו בטמא אין בו מיתה ותרומה וביכרוים אסורין לזרים שהן בלאו ומעשר שני מותר לזרים ומש"ה לא כללינהו למיתני ואסורין לטמאים ולזרים משא"כ במעשר משום דמעשר נמי אסור לטמאים כדכתיב לא בערתי ממנו בטמא אבל מיתה אין בו וכמו שפירש כאן המורה פי' בפ' הזהב אבל בפ' הערל פי' חייבין עליהן מיתה כהן שאכלן בטומאת הגוף ובפ' אלו הן הנשרפים אמרי' ת"ר ואלו שבמיתה האוכל את הטבל וכהן טמא אכל תרומה טהורה וזר שאכל את התרומה כו' ואמרינן אמר רב זר שאכל את התרומה לוקה אמרו לי' רב כהנא ורב אסי לרב ולימא מר בממיתה דכתיב וכל זר לא יאכל קודש אני ד' מקדשה הפסיק הענין מיתבי אלו הן שבמיתה וזר שאכל את התרומה מתניתא ארב קארמית רב תנא הוא ופליג ופתרון המורה הולך כדברי הברייתא ושלי הולך כדברי רב:
והן נכסי כהן עמ"ש על המורה בפ' הזהב במהדורא תנינא:
כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים כו' פירש המורה והידים בכלל כל הטעון ביאת המים ואינו נ"ל שיה הטעון נטילת ידים אסורא לאכול מעשר דהא אמרי' לקמן בפ' חומר בקודש כגון שתחב לו חבי לתוך פי' או שתחב האו לעצמו בכוס או בכרכר דאלמא מי שידיו מסואבות יכול לאכול ע"י גוש וכרכר או שיאכלינו אחר ולא יגע אפילו קדשים וכך פירש המורה גם בפ' השוחט בחולין ועיין מ"ש עליו שם במה"ק ומהדור' תנינ':
לא קשיא כאן באכילה כאן בנגיעה פירוש מתני' דהכא מיירי באכילה ומתני' דביכורים דתני משא"כ במעשר מייר בנגיעה ואינך צריך עכשיו לומר הא ר"מ והא רבנן דתרווייהו אתי אליבא דכ"ע דנגיעה דמעשר וכ"ש חולין לא בעי נט"י בל אכיהל דידהו בעי נט"י ואתקייף לה רב שימי על מאי דאוקקמה מתני' דהכא באכילה דע"כ ל"פ רבנן עלי' דר"מ ואסרי אלא באכילה דמעשר כדקתני וכחמים אוסרין במעשר אבל באכילה דחולין ל"פ דא"כ הו"ל למימר וחכמים אוסרין סתם והוה משמע בין במעשר בין בחולין אלא מדקאמרי במעשר דוקא באכילה דמעשר פליגי ואסרי אלב לא באכילה דחולין שאע"פ שגופו טמא וטעון בילה מותר לאכול חולין וכ"ש מי שידיו מסואבות שהוא מותר לאכול חולין ולא היא דאין לומר כ"ש מי שהיו ידיו מסואובות דאדרבה מי שידיו מסואבות יטלם אבל מי שגופו טמא מה יועיל ליטול ידיו שכל גופו טמא ולא הוזהרו טמאים לטבול לחולין אלא הכי מקשה דהא חכמים מתירין במעשר ואין מצריכים אותו נטילת ידים ונט"י ניתקנה בין לטהורים בין לטמאים שאין הטעם מפני שהוא טמא שהרי אפילו אוכל מחמת מאכיל החמירו עליו חכמים שיטול ידיו שגזרת חכים האי על כל אדם שלא יאכל בלא נט"י בין טמא בין טהור ולעולם מתני' דהכא דמצורכת נט"י לחולין כמאן ומהדר ל"ק הא באכילה דנהמא שהיא תקנת חכמים משום סרך תרומה שאפי' אוכל מחמת מאכיל אמרי' בפ' כל הבשר דבעי נטילת ידים ואע"פ שאינו נוגע והא דשרי רבנן באכילה דפרי שהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח ואפי' בפרי דמעשר ומה שחלקו על ר"מ מעשר באכילה דוקא בטעון ביאת מים שגופו טמא אבל בידים מסואבות שאין כאן אלא נגיעה לבד לא חלקו ואתיא מתני' דהכא אליבא דכ"ע באילה דנהמא ומתני' דביכורים נמי דתנן משא"כ במער אליבא דכ"ע בנגיעם ובאילכה דמעשר פליגי שהגוף טמא מד"ס שטעון טבילה ול"נ אידי ואידי באכיהל שאם מתני' דביכורים היתה באכילה דמשר אמאי ל"פ רבנן עלי' כדפליגי על ר"מ בכל הטעון ביאת מים אלא ודאי ההיא לא מיירי אלא בנגיה וזהו וטעונין רחיצת ידים שהגוף היה טהור ודיו בלבד היו מסואבות ובנגיעה אפי' רבנן מודו ול"פ על ר"מ אלא בטעון ביאת מים שהגוף טמא: ומאי דכתיב בספרים עד כאן ל"פ רבנן עלי' דר' מאיר אלא באכילה דמעשר אבל בנגיעה דמעשר ואכילה דחולין לא פליגי אע"פ שכך היא העקר דל"פ בנגיעה דמעשר כ,א באכילה מדקתני כל הטעון ביאת מים שגופו טעון טבילה מ"מ אינו צריך כאן אלא אכילה דחולין וזו הגרסא נגיעה דמעשר היא צריכה בפ' השוחט שהוא תופס שם נגיעה ומפני ששם צריך לגורסה וכתבם גם כאן. אבל כאן אינו מקשה לו אלא מאכילה דחולין ועיי מה שכתבתי שם:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה