שולחן ערוך אורח חיים כה ה
<< · שולחן ערוך אורח חיים · כה · ה · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
ווטויכוין בהנחתם שצונו הקב"ה טזלהניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו וישעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו זזדויניח של יד גגיזתחלה יחויברך דדלהניח חיטתפילין ואחר כך יניח של ראש חולא יברך כי אם ברכה אחת לשתיהם.
מפרשים
באר הגולה
(ו) יכוין בהנחתם — רבינו יונה (על דף ח ע"א מדפי הרי"ף, ד"ה הרוצה).
(ז) ויניח של יד — מנחות ל"ה ע"ב-ל"ו ע"א.
(ח) ולא יברך — לפירוש רש"י והרי"ף והרמב"ם ותשובת הרשב"א.
ט"ז - טורי זהב
(ד) ויניח של יד — דכתיב: "וקשרתם לאות על ידך", והדר "והיו לטוטפת" וגו', ובגמרא, אביי ורבא דאמרי תרוייהו: לא שח מברך אחת, שח מברך שתים. ופירש רש"י: לא שח מברך א'. על של יד ועל של ראש, והיינו "להניח תפילין". ואם שח בין תפילין של יד לשל ראש, מברך עוד "על מצות תפילין" על של ראש, והרי כאן שתים עם "להניח" שבירך על של יד. ורבינו תם פירש: אם לא שח מברך אחת, דהיינו "על מצות תפילין" על של ראש, מלבד מה שבירך "להניח" על של יד. ואם שח חוזר ומברך על של ראש שתי ברכות, "להניח" ו"על מצות", ולא חשבינן מה שבירך כבר "להניח" על של יד. ופסק השולחן ערוך כרש"י. ורמ"א כתב שמנהגנו כרבינו תם. והרא"ש נתן טעם לדברי רבינו תם, שמסתבר היא, שעיקר תיקון הברכות כך היתה, מתחילת הנחתם תקנו "להניח", וקאי נמי על של ראש, וכשמניח של ראש מברך "על מצות", שזו היא גמר המצוות. הלכך אם סח והסיח דעתו, צריך לחזור ולברך גם "להניח", וכן אם מניח של ראש לבדו יברך שתים, עכ"ל. ומשמע מדברי הרז"ה שמביא בית יוסף, שאם סח ומברך שתים על של ראש, צריך למשמש ביד על של יד כשאומר שנית "להניח":
מגן אברהם
(ו) יכוין: כתב הב"ח בשם הגאון מהר"ר פיווש ז"ל דצריך לקרות גם ב' פרשיות אלו קדש והיה כי יביאך וכ"כ בשל"ה אבל בספרי פרשת ואתחנן אי' שמע והיה אם שמוע בשינון ואין קדש והיה כי יביאך בשינון והביאו הילקוט פי' שא"צ לאומרם ומ"מ האומרם לא הפסיד דהא בקשו לקבוע פרש' בלק בק"ש משום דאית ביה יציאת מצרים אלא שחששו לטורח צבור כדאיתא ספ"ק דברכות והני נמי אית בהו יציאת מצרים:
(ז) ויניח וכו': הע"ת לא עיין סי' כ"ח:
(ח) תפילין: הלמ"ד בדגש (לחם חמודות):
(ט) על מצות: בפת"ח תחת הוי"ו דהא לא קאי רק על של ראש לחוד כדאי' סימן כ"ו ואפי' למ"ש הטור דקאי ג"כ על של יד מ"מ אני נוהג לומר בפת"ח דשניהם כחדא חשיבי עכ"ד ל"ח, וכנ"ל דהא פסקינן בסוכה דף מ"ו כר"י דאסור לברך על המצות על שנים כא' אלא ע"כ שניהם כא' חשישי /חשיבי/ ועוד מצינו בקרא מצות ה' ברה וקאי על כל המצות משא"כ כשיאמר מצות בחול"ם לא אתי שפיר לאידך פירושי':
(י) בשכמל"ו: משום ספק ברכ' לבטל' כמ"ש סי' ר"ו:
ביאור הגר"א
סעיף ה: יכוין כו' — טור. וכן כתב הר"י על מה שכתוב שם: "הרוצה שיקבל עליו" כו':
על כו' ועל כו' — כמו שכתב להלן סימן כ"ז ס"א וס"ט:
שהם מורים כו' ואשר כו' — כמו שכתוב: "למען תדע" כו' "ובכל אלהי מצרים" כו', וכיוצא בו הרבה:
שהוא במוח — שבת סא א:
שהוא עיקר כו' — כמו שאמרו בפרק ב דאבות, "שבכלל דבריו דבריכם", ואמרו בירושלמי דברכות: אי את יהיב לבך לי, אנא ידע דאת כולה דילי; ואמרו במדרש רבה: הלב חושב, הלב מתאוה כו'. ולכן צוה יתברך להניח שם התפילין, לקבל עול מלכות שמים בלב ונפש:
ויניח כו' — מנחות לו א:
ויברך כו' — שם:
ויש אומרים כו' — לפירוש תוס' שם. ותלוי בחילוף הגירסאות, דלגירסת ספרים שלנו "חוזר ומברך", אי אפשר לפרש אלא כפירוש תוס', דמאי פריך ומאי משני? וכן הוא בתנחומא. ולגירסת הרי"ף ורמב"ם, דלא גרסינן "חוזר" אלא "מברך", על כרחך כפירוש רש"י. ודעת רש"י ורי"ף ורמב"ם עיקר, וכן כתב הרשב"א בתשובה דגירסא דידהו נכונה מאד, דלא גרסינן "חוזר". וראיה מכרחת ממה שכתוב בתוספתא דברכות פרק ו (הלכה טו) וזה לשונה: וכשהוא מניחן אומר אשר קדשנו כו' להניח תפילין. וקושיא עצומה לפירוש תוס' מתוספתא הנ"ל. ועוד קשה מתוספתא פרק הנ"ל גבי ברכת תרומה ומעשר (ראו שם הלכה יט), וזה לשונה: "היה מהלך להפריש תרומה ומעשרות מברך ברכה אחת", וכן פסק הרמב"ם בפרק א מהלכות מעשרות הלכה י"ו, שאם הפריש מעשר ותרומת מעשר ומעשר עני ומעשר שני בבת אחת ולא סח ביניהן, מברך ברכה אחת; ואם הפסיק ביניהם, מברך על כל אחת ברכה הראויה לו, וכן פסק טור ושולחן ערוך יורה דעה סימן של"א סעיף ע"ח, ולא הגיה שם הרב כלל, הרי דיכול לברך ברכה אחת אפילו לכמה מצות שחלוקים כל אחת בפני עצמה ולא שם אחד להם, רק אם לא הפסיק. ועוד, היאך תיסק אדעתין לברך ב' ברכות על של ראש כשסח ביניהם, אחר ששל יד כבר מונח? וכן כשאין לו אלא תפילין של ראש, כמו שכתב סימן כ"ו סעיף ב, והיאך יאמר ב' פעמים "וצונו" על מצוה א'? ומאי שנא מכמה טליתות של ציצית אם לבשם בבת אחת, דמברך רק ברכה א' כשלא הפסיק ביניהם? וכאן יברך ב' ברכות, לבד "להניח" שבירך כבר על של יד. וקושיית תוס' דברכות ס' ע"ב ד"ה אשר כו', שדוחק לפרש שם "כי מנח אדרעיה כו' ארישיה" כו' בהפסיק, קושייתם פריך גמ' במנחות ל"ו א' ומשני: סח מברך ב', לא סח כו', ורוצה לומר דבברכות שם חשיב סדר ברכות, וחשב נמי כמה ברכות נמצאו במצות תפילין כמו בתרומה ומעשר כנ"ל, בהפסיק ביניהן; ולפי זה לא פליגי גמ' דילן עם התוספתא הנ"ל וירושלמי פרק ד דדמאי גבי תרומה ומעשר, וכן עם הזוהר כנ"ל. וכן דעת רב האי גאון ורב אחא משבחא, וכן עיקר:
וטוב כו' — עיין לקמן סימן ר"ו סעיף ו:
באר היטב
(ג) תחלה: עיין הרמ"ע מפאנו סי' ק"כ ובתשו' דרכי נועם חלק א"ח סי' ג' שהאריף אם ברכות תפילין צריף להיות מעומד.
(ד) להניח תפילין: הלמ"ד בדגש. ל"ח. ועל מצות יש לברך הוא"ו בפתח ל"ח אות כ"ו וכ"כ המ"א. אבל הט"ז כתב בשם אחיו הר"י הלוי שיאמר הוא"ו בחול"ם לשון רבים דהוי תרי מצות דקאי אתרוייהו על של ראש ושל יד דאיתא בש"ס תפלה של יד אינו מעכב ש"ר וש"ר אינה מעכבת של יד מוכח מזה דב' מצות הם דאי הוי מצוה אחת היו מעכבות זו את זו כדתנן גבי ציצית ד' ציצית מעכבות זה את זה מפני שהם מצוה אחת למידין מזה גבי ציצית מברך מצות ציצית בפתח מפני שהן מצוה אחת. ובתפילין מברך מצות בחולם שהן ב' מצות. וה"ה נמי אם אין לו אלא של ראש לבד יברך בפתח ע"ש.
(ה) שני ברכות: עיין הלק"ט ח"א סי' צ"ד.
שערי תשובה
(ג) תחילה — עיין באר היטב. ומי שנוהג להניח של יד מיושב ושל ראש מעומד, כדעת האר"י ז"ל, כתב בדרכי נועם שם, כיון דלעניין דינא נמי אין חובה לברך ברכת תפילין מעומד, ולכן אינו רשאי להחמיר לברך מעומד, שלדעת המקובלים הנכון להיות מיושב:
(ד) להניח — עיין באר היטב. במגן אברהם מייתי מקרא ד"מצות ה' ברה". עיין בהגהת תוספות שבת ובשער יוסף על הוריות, מה שכתב שם בדף כ"ו, ובשו"ת חינוך בית יהודה סימן א', עיין שם:
(ה) שתי ברכות — עיין באר היטב. וכתב במחזיק ברכה: מי שטעה ובירך על תפילין של יד "על מצות תפילין", יצא. ואם הוא מבני אשכנז, אם נזכר קודם ההידוק, מברך "להניח" קודם הידוק גם כן, ועל של ראש מברך "על מצות", כן כתב מהר"ש ווינטורה. ובמכתם לדוד חלק עליו, וכתב שבבני אשכנז, אם נזכר קודם ההידוק יברך "להניח", ובשל ראש לא יברך כלל; ואם לא נזכר, יברך כשמניח של ראש "להניח" לבד, עיין שם:
משנה ברורה
(טו) יכוין בהנחתם - כתב הב"ח בסימן ח' טעם לזה מדכתיב והיה לך לאות על ידך וגו' למען תהיה תורת ד' בפיך כי ביד חזקה הוציאך וגו' יורה כי עיקר המצוה וקיומה תלויה בכונה שיכוין בשעת קיום המצוה וכתב הפמ"ג דמ"מ בדיעבד אפילו אם לא כיון רק לשם מצוה בלבד יצא:
(טז) להניח ד' פרשיות - ויש נוהגים מחמת זה לקרות הארבע פרשיות לאחר הנחת תפלין היינו קדש והיה כי יביאך דשמע והיה אם שמוע בלא"ה קורין כל ישראל בשעת ק"ש. ובתפלין דר"ת יאמר כל הד' פרשיות. ומנהג יפה הוא [ארה"ח]:
(יז) תחלה - דכתיב וקשרתם וגו' והדר והיו לטוטפות וגו':
(יח) ויברך - ר"ל קודם ההידוק וכדלקמן:
(יט) תפילין - הלמ"ד בדגש:
(כ) על מצות - בפת"ח תחת הוא"ו שהוא לשון יחיד ולא יאמר בחול"ם שהוא לשון רבים שהרי לא ניתקנה ברכה זו כ"א לתש"ר בלבד כמו שיתבאר בסימן כ"ו [כן הכריעו רוב האחרונים דלא כט"ז]:
(כא) וטוב לומר - משום חשש ספק ברכה לבטלה כמש"כ בסימן ר"ו ולא שהוא ספק גמור דא"כ איך יברך מספק ברכה לבטלה ויסמוך על שיאמר בשכמל"ו אלא דאנן בני אשכנז סבירא לן להלכה כדעת ר"ת רק לרווחא דמילתא להוציא עצמינו מידי כל פקפוק נוהגין לומר בשכמל"ו. ויזהר מאוד שלא לומר ברוך שם רק אחר שיהדק הש"ר על ראשו כראוי דאל"כ יהיה הפסק בין הברכה להנחה ויהיה ברכה זו לבטלה בודאי וצריך לחזור ולברך והעולם נכשלין בזה:
ביאור הלכה
(*) וטוב וכו': עיין בביאור הגר"א שפסק כהמחבר ובחידושי רע"א כ' עצה שיכוין בעת ברכת להניח אם הלכה כשיטת רש"י אני מכוין שלא לצאת בברכת להניח על השל ראש והוי זה כסח ויוכל לברך על של ראש [ואין זה בכלל גורם ברכה שאינה צריכה דהא מוכרח לעשות כן מפני ספיקא דדינא ועוד טעמים אחרים כמו שכתב בארה"ח] וכבר קדמו העולת תמיד וכפי מה שביאר הפמ"ג את דבריו ובארה"ח משמע ג"כ שמסכים לעצה זו אך בפמ"ג ראיתי שמסיים ע"ז ואין לנהוג כן ואולי טעמו כדי שלא ירגיל האדם את עצמו לפקפק אחר מנהגן של ישראל שנתייסד ע"פ שיטות הרבה מהראשונים:.
כף החיים
(כט) סעיף ה: יכוין בהנחתם שציוונו הקב״ה וכו' — ויש להכניס זה בקיצור בנוסח ה"לשם יחוד", כדי שירגיל בה ולא ישכח, דהיינו שיאמר: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו ליחדא שם י״ה בו״ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, הריני בא לקיים מצות עשה להניח תפילין בידי ובראשי, כמו שכתוב: וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך. ולזכור יציאת מצרים, ולשעבד הנשמה שבמוח והלב לעבודתו יתברך. ויהי נועם" וכו׳:
(ל) שם: להניח ד׳ פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו וכו׳ — בספרי פרשת ואתחנן איתא: "שמע" "והיה אם שמוע" בשינון, ואין "קדש" "והיה כי יביאך" בשינון. והביאו הילקוט ומגן אברהם ס״ק ו. ופירש המגן אברהם שרוצה לומר שאינו צריך לאומרם. אבל הב״ח בסימן ל״ח כתב בשם החסיד מהר״ר ווייש ז״ל, שהיה קורא בכל יום בבקר כשהיו תפילין בראשו פרשת "קדש" ופרשת "והיה כי יביאך", ואמר: כיון שד׳ פרשיות אלו כתובין בתפילין, ראוי לקרות כל הד׳ בכל יום בשעה שהתפילין בראשו, עכ״ל. וכן כתב השל״ה, הביאו מגן אברהם שם. וכן כתב המחזיק ברכה בקונטרס אחרון סימן צ״ד אות ג׳ בשם ספר צדיקים למהר״ם פאפירש ז״ל דף י״ד ע״ב, שמצא כתוב בשם הרמב״ן ומהרח״ו, שחייב כל אדם לומר ד׳ פרשיות של תפילין כל יום בעודם עליו. והב׳ פרשיות "שמע" "והיה אם שמוע" כבר אומרם בקריאת שמע, וב׳ פרשיות "קדש" "והיה כי יביאך" צ״ל קודם "ברוך שאמר", שהם קודמות ל"שמע" "והיה אם שמוע", עכ״ל. והביאו ש״ץ דף מ״א ע״ב. חס״ל אות י״ד. רו״ח אות א׳. בן איש חי פרשת וירא אות כ״ה:
ואם אי אפשר לאומרם קודם "ברוך שאמר", לפחות יאמרם אחר "עלינו לשבח" קודם שיסיר התפילין. מחזיק ברכה שם. ש״ץ שם. חס״ל שם. רו״ח שם. בן איש חי שם. ודע, הא דקאמר "קודם ברוך שאמר", לאפוקי אחר "ברוך שאמר", שאין יכול להפסיק ולאומרה. אבל הוא טוב יותר לאומרה תכף אחר שלבש תפילין קודם פרשת העקידה. והוא פשוט:
(לא) שם: ויניח של יד תחילה — אם התפילין שלו בתוך הכיס, לא ינערם חוץ אלא יתפשם בידו ויוציאם. ספר חסידים סימן רע״ג. כנסת הגדולה בהגהת הטור בשם הנזכר. אליהו רבא אות ב׳. כסא אליהו בשם הנזכר. מגן אברהם סוף סימן כ״ח. ר׳ זלמן שם אות ט׳. ש״ץ דף מ״ב ע״א. זכ״ל חלק ג אות ת׳. חס״ל אות א׳. קיצור שולחן ערוך סימן יו״ד אות ד׳. שתילי זיתים סוף סימן כ״ה:
(לב) ויניח של יד תחילה וכו׳ — וצריך לכסות זרועו בטלית בשעת הנחת תפילין כדי שתהא הנחת תפילין בהצנע. שער הכוונות בדרוש ה׳ דתפילין ד״ה סדר הנחת התפילין. פרי עץ חיים שער התפילין פרק י. עו״ת דף ל״ד ע״ב הנדפס מחדש בירושת״ו. אליהו רבה אות ה׳. ברכי יוסף סימן ז״ך אות ה׳. ש״ץ דף ט״ל עמוד ד׳. זכ״ל ח״א אות ת׳. בי״ע בדיני הנחת תפילין אות כ״ח. כס״א אות ב׳. שערי תשובה סוף סימן כ״ז. חס״ל אות י״ב. כף החיים להרב חיים פלאג׳י סימן יו״ד אות י״ח. בן איש חי פרשת וירא אות ט״ו. ובספר בנימין זאב נתן סימן לדבר: "כי יד על כס יה", והביאו ש״ץ שם. ומהריק״ש ז״ל טעמא טעים, משום שנאמר: "והיה לך לאות על ידך" ולא לאחרים, יעויין שם. והביאו כף החיים שם. ובן איש חי שם. ואפילו יושב לבדו או בבית אפל, גם כן צריך לכסות, כמ״מ מסתמיות דברי הרב ז״ל, וכן כתב בן איש חי שם. וכן בהנחת תפילין של ראש צריך לכסות ראשו בטלית בשעת הנחה כדי שתהא בהצנע, כן משמע מדברי הצמ״ח בפרי עץ חיים שם שכתב וזה לשונו: ואם זה נאמר בתפילה של יד וכו׳ עלמא דאתגליא, וצריך לכסותן אפילו בהנחתן, מכל שכן בתפילה של ראש שהם מכלל הבחינות המכוסים, עכ״ל. וכן כתב הברכי יוסף סימן ז״ך אות ב׳ בשם מר זקנו ז״ל. והביאו ש״ץ דף ט״ל ע״ד:
(לג) שם: ויניח של יד תחילה וכו׳ — הנה בעניין הנחת תפילין של יד וברכתה אם צריך להיות מיושב או מעומד, רבו הדעות בזה. דמהר״י וייל סימן קצ״א ורש״ל בתשובה סימן צ״ח כתבו דההנחה והברכה צריכים להיות מעומד, והביא דבריו הכנסת הגדולה בהגהת הטור, והיד אהרן בהגהת בית יוסף סימן ח׳, ומחצית השקל ס״ק ך׳. ועיין בהגהה סוף סעיף י״א שכתב בשם האגור והזוהר שצריך להניח תפילין של יד מיושב וכו׳. והמגן אברהם ס״ק ך׳ עשה פשרה בדבר, דהנחה תהיה מיושב והברכה והקשירה מעומד, יעויין שם. וכן סברת הרמ״ע מפאנו סימן קי״ב בשאלה הז׳. וכן כתב הבני חיי סימן ח׳, ר׳ זלמן אות כ״ז. והאליהו רבה אות ח״י והפרי מגדים באשל אברהם אות ך׳ מיאנו בזה, ופסקו כרש״ל דהנחה והברכה תהיה מעומד יעויין שם. ובתשובת דרכי נועם סימן ג׳ כתב דאין חובה לעמוד על ברכת תפילין יעויין שם. והלכות קטנות חלק ב׳ סימן רט״ו כתב דאין לעמוד על ברכת תפילין. וכנסת הגדולה שם כתב דאין מנהגינו לעמוד על ברכת תפילין. וכן כתב כסא אליהו אות ג׳ דרוב העולם לברך מיושב יעויין שם. אמנם הרב בשער הכוונות שם כתב דהנחת תפילין של יד תהיה מיושב ולא מעומד. וכן כתב בפרי עץ חיים שם. אבל בעניין הברכה לא נתבאר בהדיא בדברי הרב ז״ל שצריך להיות מיושב, רק מסתמיות דבריו נראה דגם הברכה תהיה מיושב. וכן כתב הרב מצת שמורים בהדיא דף ס״ג ע״א וב׳, דצריך להניחם בישיבה, בסוד "ועתיק יומין יתיב", כמו שכתב הרב ז״ל בשער הארוך חלק ב׳ פרק ח׳ בתיקון הז׳ וכו׳ כדי להמשיך השפע מע׳ לנו״ק וכל בחינת נו״ק תיקונה הוא בישיבה דוקא, ולכן אין צריך לקום בשעת הברכה ואחר כך לקשור בישיבה, אלא הברכה והקשירה הכל בישיבה וכו׳, וכל מי שעומד בשעת הברכה, טעות הוא בידו ואינו עושה התיקון של תפילין של יד כתיקונה וכו׳ עכ״ל. ומה שכתב הב״ד סימן י״א בשם הרמ״ע, דלדילן דנהגינן לפטור שניהם בברכה אחת מאי חזית וכו׳, ואחר כך הביא דברי מצת שימורים הנ״ל וכתב: ואולי כל מה שכתב מצת שימורים הוא על פי הנוהגים לברך על של ראש בפני עצמו, יעויין שם. אין נראה כן מדברי האר״י ז״ל בשער הכוונות דרוש ג׳ דתפלת השחר, שכתב שם: על ידי תפילין של יד נתקנים ג׳ תחתונות דבריאה, ועל ידי הברכה נתקן אור מקיף שלהם וכו׳, אחר כך על ידי תפילין של ראש נתקנים ג׳ אחרונות דאצילות וכו׳, אלא שהוא בסוד או״פ שלהם בלבד ואין התפילין של ראש צריכה לברך עליה, לפי שאור מקיף שלהם נעשה מאליו ואינו נעשה על ידינו וכו׳ עכ״ל. ואם כן, כיון שעל ידי הברכה לא עשינו כי אם אור מקיף לג׳ תחתונות דבריאה דוקא הנתקנים על ידי תפילין של יד, אבל לג׳ תחתונות דאצילות הנתקנים על ידי תפילין של ראש לא נעשה על ידי ברכותינו אור מקיף, אלא נעשה מאליו, אין צריך לקום בעת הברכה מפני תפילין של ראש כיון שנעשה מאליו ולא על ידי ברכתינו. ומה שאנחנו מכוונים בברכה על שניהם הוא לפי דברי הפשט. ולפי זה אזלא לה טעמא דמאי חזית וכו׳. אחר כך ראיתי שכן כתב פתח הדביר בשם מוהר״ר חיים משה מודעי ויעויין שם מה שכתב בעניין זה באורך וברוחב. וכן כתב הש״ץ דף ח׳ ע״ב דלהזוהר והאר״י ז״ל צריכים להיות ההנחה והברכה מיושב. וכן כתב בדף ט״ל ע״ד. וכן כתב סולת בלולה. וכן כתב מנחת אהרן כלל ח׳ אות ו׳, והביאו דברי מנחם בהגהת הטור סוף אות ב׳. וכן כתב החס״ל אות ד׳, ונתן סימן על זה: כי יד על כס יה. וכן מנהג חסידי בית אל יכב״ץ שבעיר קודשינו ירושת״ו ההולכים על פי תורת האר״י ז״ל. וכן עיקר. וכן כתב בן איש חי פרשת וירא אות ח׳, ודלא כמו שכתב סידור בית עובד בדיני הנחת תפילין אות כ״ז:
שם: ויברך להניח וכו' — אם בירך על של יד בלבו, לא יחזור ויברך, אלא בשל ראש יברך "על מצות תפילין". והוא הדין לבני אשכנז. משפט כתוב סימן מ״ז. כף החיים סימן יו״ד אות ט׳:
(לד) שם: להניח תפילין — הלמ״ד דתפילין ידגיש, שהרי פירש הרא״ש ז״ל בסימן ב׳ דתפילין לשון פלילה, שהוא אות והוכחה לכל רואינו ששכינה שרוייה עלינו, כדאמר: "וראו כל עמי הארץ" וכו׳ אלו תפילין שבראש. וכיון ששורשו פלל, צריך דגש בלמ״ד להורות על הכפל. דברי חמודות סוף אות נ״ד, והביאו המגן אברהם ס״ק ח ומחצית השקל. אליהו רבה אות ט׳. פרי מגדים באשל אברהם אות ח׳. ר׳ זלמן אות ט״ו. סידור בית עובד בדיני הנחת תפילין וברכתן אות ל״ח. קיצור שולחן ערוך סימן יו״ד אות ד׳:
(לה) שם: ואחר כך יניח של ראש — קודם שיניח תפילין של ראש יסתכל בשני השינין, כמו שכתוב בזוהר הקדוש פרשת עקב דף רע״ד ע״א וזה לשונו: כל מאן דבעי לאנחא תפילין דרישא, מבעי ליה לאסתכלא באינון תרי שינין דאינון רמיזין לאינון שבעה זינין דאית בהון רמז, רזין סתימין רזין עמיקין עכ״ל. והביאוהו האחרונים, יד אהרן במ״ב אות ה׳, חס״ל סוף סימן ל״ז, כף החיים להרב חיים פלאג׳י סימן יו״ד אות י״ז. בן איש חי פרשת וירא אות ח״י:
ויש להסתכל בשין של ד׳ ראשים תחילה ואחר כך בשין של ג׳ ראשים, שכן משמע בשער ההקדמות דף נ״א ע״א, שכתב דשין של ד׳ ראשים כנגד בחינת ד׳ אורות קודם הכנסם תוך נה״י דאמא, ושין של ג׳ ראשים אחר הכנסם תוך נה״י דאי׳, יעויין שם. וכן כתב בעץ חיים שער הכללים סוף פ״ה. ואם כן, כיון ששין של ד׳ ראשים היא כנגד ד׳ אורות קודם שיכנסו תוך נה״י דאי׳, צריך להסתכל בה קודם כדי שיהיה כוונת ההסתכלות על הסדר. ועיין שער הכוונות דרוש ד׳ דתפילין:
(לו) שם: ולא יברך כי אם ברכה אחת לשתיהם. הגהה: ויש אומרים לברך על של ראש וכו׳ — בקונטרס כתב יד משאלות שהיה שואל חד מרבוותא קמאי רבינו יעקב ממרוי״ש מן השמים, והביאו מדבריו במרדכי ושבלי הלקט וזולתם, כתב שנשאל אם הלכה כהגאון רבינו יצחק אלפסי, דסבר ברכה אחת, או כהגאונים דסברי ברכה אחת ליד וברכה אחת לראש? והשיבו לו מן השמים: "ואת בריתי אקים את יצחק" וכו׳. מחזיק ברכה אות ג׳. וכן נראה דעת האר״י זלה״ה בשער הכוונות, שאין לברך כי אם ברכה אחת לשתיהם, דאף על גב דבפרק ב׳ מתפלת השחר הביא בסתם ב׳ הסברות, בפרק ג׳ דתפלת השחר ד״ה והנה עתה וכו׳ פסיק ותני דאין תפילין של ראש צריכה לברך עליה, לפי שאור מקיף שלהם נעשה מאליו ואינו נעשה על ידינו. וכן כתב אחר כך: והשלשה תחתונות דאצילות בבחי׳ חיצוניות לבד ובסוד אור פנימי לבד, אבל אור מקיף שלהם וכו׳ נעשה מאליו ואין צריך לתקנו עד כאן דבריו. וכן משמע בפרי עץ חיים שער התפלה פרק ה׳ ופרק ז׳ ד״ה סדר עליות התפילות בחול. וכן משמע בעולת תמיד דף ח׳ ע״א בהנדפס מחדש בירושת״ו:
(לז) שם בהגהה: ויש אומרים לברך על של ראש על מצות תפילין — הנכון לומר בפתח, הואיל שהוא דבוק. וכל שכן לרש״י דלא קיימא ברכה כלל אלא על של ראש בלבד, בוודאי דאי אפשר לומר בחולם וכו׳. ואני רגיל לומר בפתח, דלרש״י ודאי הנכון לומר כן. ואף למאי דנימא דקיימא נמי אשל יד, מכל מקום שפיר קאמרינן בפתח, שהרי יכולין אנחנו לכלול שתי התפילין במצוה אחת על שם ששתיהם תפילין הם וכחדא חשיבין וכו׳, עכ״ל דברי חמודות אות נ״ה. וכן כתב שיירי כנסת הגדולה בהגהת הטור אות ב׳, דמנהג העולם לברך בפתח תחת הוא״ו, וכן הסכים המגן אברהם ס״ק ט׳. והביא ראיה מן המקרא: "מצות ה׳ ברה" (תהלים יט, ט), וקאי על כל המצוות יעויין שם. מיהו הרב תוספת שבת בהגהותיו הביא משם לוית חן דאין מזה ראיה, ד"מצות" קאי על כל התורה. אבל הראיה מדכתיב בירמיה סימן ל״ה (יח): "יען אשר שמעתם מצות יהונדב אביכם ותשמרו את כל מצותיו", משמע להדיא ד"מצות" משמע נמי הרבה ציויים, עכ״ל. והביאו המחזיק ברכה אות ה׳. וכן כתב ר׳ זלמן אות מ״ז לומר בפתח תחת הוא״ו, קיצור שולחן ערוך סימן יו״ד אות ד׳. אמנם הט״ז ס״ק ו כתב בשם אחיו מוהר״ר יצחק הלוי ז״ל לברך בחולם תחת הוא״ו, והפרי מגדים במשבצות זהב אות ו׳ כתב דהבוחר יבחר, או כהט״ז או כהמגן אברהם, יעויין שם. ובמעשה רוקח כתב בשם תשובת חב״י סימן א׳ שהביא בשם כמה גדולים שיש לומר בפתח הוא״ו, ואילו הוה שמיע ליה למוהר״ר יצחק הלוי דברי הגאונים הנ״ל היה מבטל דעתו, עד כאן דבריו. והביאו פתחי עולם אות יד. וכל זה לסברת מור״ם ז״ל דמברכין שני ברכות, אבל לנוהגים כדברי מרן ז״ל דאין מברכין רק ברכה אחת לשניהם, ואירע ששח, מברך בפתח לכולי עלמא. אליהו רבה אות יו״ד ואות י״ב. חיי אדם כלל י״ג אות י״א. פרי מגדים שם. פתחי עולם שם. שתילי זיתים אות י״ח:
(לח) מי שטעה ובירך על תפילין של יד "על מצות תפילין", יצא. ואם הוא מבני אשכנז, אם נזכר קודם ההדוק, מברך "להניח", ועל של ראש "על מצות". מהר״ש וינטורה, הובאו דבריו בשו״ת מכתם לדוד להרב המפורסם מופלא הסמו״ך כמהר״ר דוד פארדו באורח חיים סימן י״א. והרב המחבר חלק עליו בדין בני אשכנז, ומסיק דאם נזכר קודם ההדוק, יברך "להניח", ובשל ראש לא יברך. ואם לא נזכר, יברך כשמניח של ראש "להניח" לבד. מחזיק ברכה אות ז׳, ובספרו קשר גודל סימן ג׳ אות ט״ז. זכ״ל חלק א׳ בהלכות ברכות אות ח׳. סידור בי״ע בדיני הנחת תפילין וברכתן אות ל׳. שערי תשובה אות ה׳. וכן כתב הפרי מגדים שם, דאם טעה ואמר על של יד "על מצות" ובשל ראש "להניח", יצא, והביאו פתחי עולם סוף אות ט״ו. ואם כן, הוא הדין לנוהגין כסברת מרן ז״ל, אם טעה ובירך תחילה על של ראש "להניח" ולבשו קודם של יד, אם נתכוון לפטור שניהם – יצא, ואין צריך לברך עוד על של יד. ועיין לקמן ריש סימן כ״ו מה שנכחוב בזה בסייעתא דשמיא:
(טל) אם בירך על של יד "על מצות", ותוך כדי דיבור אמר "להניח", יברך על של ראש "על מצות". מסגרת זהב על קיצור השולחן ערוך סימן יו״ד אות ג׳. ולי נראה, דלא נאמרו דברים הללו דתוך כדי דיבור חשיבא ברכה אחת, אלא במי שצריך ברכה אחת, וטעה בדיבורו ואמר נוסח ברכה אחרת, וחזר תוך כדי דיבור ואמר נוסח הברכה שצריכה לו, לזה אמרינן דחשיבא ברכה ואין צריך לחזור ולברך, כמבואר בסימן ר״ט סעיף ב׳. אבל בכהאי גוונא שצריך לשתי ברכות, והתפילין מונחין לפניו שניהם, של יד ושל ראש, ואמר בסיום הברכה נוסח הצריך לשניהם, יש לומר דיצא חובת שני הברכות ואינו צריך לברך עוד. וכמו שכתב מרן ז״ל ביורה דעה סימן של״א סעיף ע״ח בעניין תרומות ומעשרות, דאם מפריש הכל זה אחר זה מיד ולא סח ביניהם, כוללם בברכה אחת יעויין שם. ואף על גב דהתם לכתחילה כוללם בברכה אחת והכא שתי הברכות, היינו משום דהתקנה היתה כך מתחילה לברך שתי ברכות לדעת הסוברים כן, כמו שכתב בית יוסף. אבל בכהאי גוונא, אם כבר הזכיר מעין שתי הברכות בברכה אחת, והן מונחין לפניו ודעתו ללובשן, נראה דלא יברך עוד. ובפרט בדין זה, דבלאו הכי בפלוגתא שניא, ומור״ם גם כן חש לה ואמר דטוב לומר אחר ברכה שניה בשכמל״ו:
(מ) שם בהגהה: וטוב לומר תמיד אחר הברכה השניה "ברוך שם" וכו׳ — ויאמר ה"ברוך שם" וכו׳ אחר שהניח של ראש, דאם לא כן הוי הפסק. פרי מגדים באשל אברהם אות יו״ד, קיצור שולחן ערוך סימן יו״ד אות ד׳, פתחי עולם אות ט״ז. ויש להסתפק אם יענה אמן אחר "על מצות" בשומע מחברו, בסימן רט״ו אין עונין אמן אחר ברכה לבטלה, וזה ספק הוא, פרי מגדים שם. פתחי עולם שם. ועל כן יש לברך ברכה זו בלחש, קיצור שולחן ערוך שם. ואם ברך בקול רם ושמע חבירו, יש לענות אמן בלבו: