ברכות כא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
והרי תפלה דדבר שהצבור עסוקין בו ותנן היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר טעמא דאתחיל הא לא אתחיל לא יתחיל שאני תפלה דלית בה מלכות שמים והרי ברכת המזון לאחריו דלית בה מלכות שמים ותנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו אלא ק"ש וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן:
אמר רב יהודה מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה שנאמר (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר (דברים לב, ג) כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו אמר ר' יוחנן למדנו ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון מקל וחומר וברכת המזון לפניה מן ברכת התורה מקל וחומר ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון מקל וחומר ומה מזון שאין טעון לפניו טעון לאחריו תורה שטעונה לפניה אינו דין שטעונה לאחריה וברכת המזון לפניה מן ברכת התורה מק"ו ומה תורה שאין טעונה לאחריה טעונה לפניה מזון שהוא טעון לאחריו אינו דין שיהא טעון לפניו איכא למפרך מה למזון שכן נהנה ומה לתורה שכן חיי עולם ועוד תנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו תיובתא:
אמר רב יהודה ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב מאי טעמא קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא מתיב רב יוסף (דברים ו, ז) ובשכבך ובקומך אמר ליה אביי ההוא בדברי תורה כתיב תנן בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו ואי ס"ד אמת ויציב דאורייתא לברוך לאחריה מאי טעמא מברך אי משום יציאת מצרים הא אדכר ליה בקריאת שמע ונימא הא ולא לבעי הא קריאת שמע עדיפא דאית בה תרתי ור' אלעזר אמר אספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ק"ש ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל ורבי יוחנן אמר בולואי שיתפלל אדם כל היום כולו:
ואמר רב יהודה אמר שמואל גהיה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה איני והאמר רב נחמן כי הוינן בי רבה בר אבוה בען מיניה הני בני בי רב דטעו ומדכרי דחול בשבת מהו שיגמרו ואמר לן דגומרין כל אותה ברכה הכי השתא התם גברא בר חיובא הוא ורבנן הוא דלא אטרחוהו משום כבוד שבת אבל הכא הא צלי ליה:
ואמר רב יהודה אמר שמואל ההתפלל ונכנס לביהכ"נ ומצא צבור שמתפללין אם יכול לחדש בה דבר יחזור ויתפלל ואם לאו אל יחזור ויתפלל וצריכא דאי אשמעינן קמייתא ה"מ יחיד ויחיד
רש"י
עריכה
אלא יקצר - כל ברכה וברכה:
דלית בה מלכות שמים - אין מלך העולם בברכות של י"ח: ה"ג והרי ברכת המזון לפניה דאית בה מלכות שמים כו'. לישנא אחרינא שאני תפלה דלית בה מלכות שמים. קבלת מלכות שמים כדאיתא בק"ש שמקבל עליו את השם לאדון ולמלך מיוחד ולהאי לישנא גרסינן והרי ברכת המזון לאחריו דלית בה מלכות שמים ולשון זה נראה שהוא עיקר מדמשני ליה אלא ק"ש וברכת המזון דאורייתא והאי בלאחריו עסקינן ואי ללישנא קמא הא לא איירי בברכת המזון לאחריו בדאתקפתיה דלהדרי תלמודא עילויה אלא ק"ש וברכת המזון דאורייתא כו'. ואית דגרסי הכא בלשון קושיא ק"ש דרבנן היא אלא ק"ש דאית בה מלכות שמים וברכת המזון דאורייתא לאפוקי תפלה דרבנן ואין בה מלכות שמים למאן דגרס הכי מפרשינן לקמן בשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב:
כי שם ה' אקרא - כשבא משה לפתוח בדברי שירה אמר להם לישראל אני אברך תחלה ואתם ענו אחרי אמן כי שם ה' אקרא בברכה אתם הבו גודל לאלהינו באמן הכי מפרשי לה במסכת יומא (דף לז.):
שאינו טעון לפניו - כלומר שלא מצינו לו מקרא מפורש לברך לפניו:
טעון לאחריו - כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת:
תורה שטעונה לפניה - כדאמרן:
איכא למפרך - בתרוייהו כשאתה בא ללמוד תורה מן המזון איכא למפרך מה למזון שכן נהנה וכשאתה בא ללמוד מזון מן התורה איכא למפרך מה לתורה שכן חיי העולם הבא:
ק"ש דרבנן - לקמן פריך לה:
אמת ויציב דאורייתא היא - שמזכיר בה יציאת מצרים דחיובא דאורייתא היא דכתיב למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים (דברים טז):
דאית בה תרתי - יציאת מצרים ומלכות שמים:
חוזר וקורא ק"ש - קסבר ק"ש דאורייתא היא:
ולואי שיתפלל אדם כל היום - בהלכות גדולות פסק הלכה כרבי יוחנן בספק והלכה כשמואל בודאי התפלל:
מהו שיגמרו - את הברכה אם נזכר באמצע הברכה באחת מן הברכות שטעה:
יחיד ויחיד - כשהתפלל תחלה היה יחיד וכששכח שהתפלל והתחיל להתפלל היה ביחיד:
תוספות
עריכה
והרי תפלה דדבר שהצבור כו'. וא"ת אמאי שבק בבא דק"ש דקאי בגווה דדבר שהצבור עסוקין בו וקתני אינו מברך לפניה כו'. וי"ל משום רבותא דתפלה פריך מיניה אע"ג דתפלה מעומד ונראה לכל שאין זה עומד כמותם אפילו הכי אמרינן אם לא התחיל לא יתחיל. וא"ת כיון דלא ידע טעמא דבסמוך יקשה גם לרבינא מה לי ק"ש וברכת המזון יותר מתפלה וי"ל דלרבינא ניחא כיון דהרהור כדבור דמי יש להצריכו בק"ש ובברכת המזון שהם מדאורייתא יותר מתפלה דרבנן אבל לרב חסדא כיון דהרהור אינו כלום רק שלא יהא יושב ובטל מה לי ק"ש מה לי תפלה:
הא אי לא אתחיל לא יתחיל. וא"ת אימא דבדבור קאמר הא בהרהור שפיר דמי וי"ל דמשמע דלא יתחיל אפי' בהרהור מדלא קאמר יקצר בדבור או יהרהר באריכות: הכי גרסי' אלא ק"ש וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן ולא גרסינן מידי בתר הכי עד אמר רב יהודה אמר רב. ופי' הקונטרס ק"ש דאורייתא כיון שאינו אומר אמת ויציב כדפי' במתניתין ויש ספרים גורסים ק"ש דרבנן הוא. ומשני אלא ק"ש אית בה מלכות שמים וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן וכן הגירסא בפ"ה וקשה דבמתניתין פי' דק"ש דאורייתא לכולי עלמא כיון שלא אמר אמת ויציב דבהכי מיירי מתניתין וגם יש ספרים גורסים שאני תפלה דלית בה מלכות שמים והרי ברכת המזון דלית בה מלכות שמים ותנן על המזון מברך לאחריו וכו' אלא היינו טעמא דק"ש אית בה מלכות שמים וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן וגם על גירסא זו קשה כדפירש':
ספק לא אמר אמת ויציב חוזר. ותימה הא ע"כ צריך לומר שהוא מסופק גם מק"ש שאם היה ברור לו מק"ש וספק מאמת ויציב לא יהיה מן התורה כיון שהזכיר יציאת מצרים בק"ש ואם כן הואיל ומסופק משניהם יחזור לק"ש דאית בה תרתי מלכות שמים ויציאת מצרים דהכי עדיף מלומר אמת ויציב דליכא אלא חדא כדאמר בסמוך גבי מתני'. ואומר ר"י דודאי מתני' גבי בעל קרי שידענו בו שלא אמר ק"ש ולא אמת ויציב כלל ואנו רוצים להתיר לו הלכך טוב הוא יותר שיאמר ק"ש דאיכא תרתי אבל הכא שהוא ספק אם אמר אמת ויציב ומספקא ליה אם אמר שניהם כדפרישית טוב הוא יותר שיאמר אמת ויציב מלומר ק"ש דכשיאמר אמת ויציב שמא יש לתלות שתקן הכל דאם קרא כבר אמת ויציב גם קרא ק"ש כבר דמסתמא התפלל כדרך תפלה ק"ש ואח"כ אמת ויציב ויצא ידי שתיהן וכי נמי תימא דלא אמר כבר שתיהן מ"מ שמא אמר ק"ש ולא אמר אמת ויציב שזה יכול להיות ועתה כשיאמר אמת ויציב נמצא שהשלים הכל וכי תימא שמא לא קרא לא זה ולא זה כיון דספיקא הוא כולי האי לא אטרחוהו רבנן לחזור שניהם אבל אם יאמר ק"ש אין זו תקנה גמורה כל כך דשמא קרא ק"ש אחרת ולא יצא כלל במה שעושה עתה ואם ברור שלא אמר כבר ק"ש אם כן לא אמר נמי אמת ויציב שאין רגילות לומר אמת ויציב בלא ק"ש ואם כן כשיאמר מעתה ק"ש לא תקן כלל ולא יצא מדי ספקו עוד אמר הר"ר שמעון דמיירי שפיר שאינו מסופק אלא מאמת ויציב אבל ברור הוא שקרא ק"ש ואפילו הכי הוי אמת ויציב דאורייתא שר"ל ספק לא אמר אמת ויציב עם פרשת ציצית שמסופק אי לא אמר לא פרשת ציצית ולא אמת ויציב ואם כן לא הזכיר כלל יציאת מצרים וכולה מילתא דיציאת מצרים קרי ליה אמת ויציב לפי דטעם אמת ויציב הוי משום יציאת מצרים והלכך הוי פרשת ציצית בכלל אמת ויציב:
ההוא בדברי תורה כתיב. והא דאמרינן לעיל בפרק קמא (דף ב.) בערב משום דכתיב ובשכבך אסמכתא בעלמא הוא:
ורבי יוחנן אמר ולואי שיתפלל אדם כל היום. אומר ר"י דהלכה כרבי יוחנן ודוקא בספק התפלל אבל ודאי התפלל לא תדע דהא מסתמא לא פליג אהא דאמר רב יהודה אמר שמואל בסמוך ונזכר שהתפלל פוסק וכו' וכן אם יכול לחדש דבר בתפלתו:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ג (עריכה)
לו א מיי' פ"ב מהל' ק"ש הלכה י"ג, סמג עשין יט, טור ושו"ע או"ח סי' ס"ז:
לז ב ג מיי' פ"י מהל' תפלה הלכה ו', סמג עשין יט, טור ושו"ע או"ח סי' ק"ו סעיף א':
לח ד מיי' פ"י מהל' תפלה הלכה ז', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' רס"ח סעיף ב':
לט ה מיי' פ"א מהל' תפלה הלכה ט', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ק"ז סעיף א':
ראשונים נוספים
מאי טעמא ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא: ואיכא למידק האי ספק קרא ק"ש במאי קא מיירי? אי בברי שאמר אמת ויציב אלא שמסופק אם קרא את שמע הא לא אפשר, דכיון דאמר אמת ויציב בודאי קרא את שמע דסירכיה נקט ואתא; ואי במסופק אפילו באמת ויציב, היינו ספק אמר אמת ויציב! ויש לומר דלעולם במסופק בשניהם והכי קאמר ספק קרא ק"ש והיכי דמי כגון שמסופק גם כן אם אמר אמת ויציב- אינו חוזר וקורא ק"ש. אבל אם מסופק באמת ויציב ואפילו יודע שקרא ק"ש- חוזר ואומר אמת ויציב דאמת ויציב דאורייתא.
ואם תאמר עוד, אמת ויציב דאורייתא אמאי? משום יציאת מצרים דאית ביה - והלא אף בק"ש איכא פרשת ציצית דכתיב בה יציאת מצרים וכיון שיודע שקרא ק"ש כבר יצא, וחזר אמת ויציב דרבנן, דלא גרע ק"ש משמעתא דאית בה יציאת מצרים דמהדר עלה רבי כדי לצאת מהזכרת יציאת מצרים בזמנה כדאיתא לעיל (יג:)? פירש ה"ר שמעיה ז"ל דהכא קרי לפרשה ראשונה דק"ש דאית בה מלכות ק"ש ואמת ויציב קרי ליציאת מצרים, וכיון שכן אף פרשת ציצית בכללה.
ולא קיימא לן כרבי יהודה אלא כרבי אליעזר דאמר בסמוך ספק קרא ק"ש חוזר וקורא דק"ש דאורייתא. ובריש פרק היה קורא דפסוק ראשון דאורייתא.
ואי סלקא דעתך אמת ויציב דאורייתא ניבריך לאחריה: קשיא לי אמאי לא אקשי מק"ש דמדקתני מהרהר בלבו ש"מ דאורייתא ואמאי שבק סירכיה(?) דנקט לאקשויי אמאי דאמר ק"ש דרבנן? ויש לומר משום דהוה מצי לשנוי דילמא דרבנן ואפילו הכי מהרהר בלבו בה משום מלכות שמים דאית ביה וכסברא קמייתא דאמרו לעיל.
הא דאמר רבי אלעזר ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל: פירש גאון ז"ל אינו רשאי לחזור ולהתפלל דדילמא כבר התפלל ואיכא משום בל תוסיף. ורבי יוחנן אמר אם רצה חוזר ומתפלל דתפלה רחמי נינהו והלואי שיתפלל ויבקש רחמים כל היום כולו. ומיהו מתפלל ומתנה - אם לא התפלל זו לחובתו, ואם התפלל תהא לנדבתו. והא דאמר ר' יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה - "חייב לפסוק קאמר, דכיון שהתחיל בה בתורת חובה אם גומרה הרי זה כמקריב שני תמידים של שחר, ולא פליג רבי יוחנן בהא.
והראב"ד ז"ל פירש דאינו חוזר ומתפלל "אינו חייב לחזור ולהתפלל" קאמר, ואם רצה לחזור רשאי דאילו רצה להתפלל כל היום כולו בדרך תחנונים אפשר והלואי - עכשיו שנסתפק, חייב לחזור. ובנזכר שהתפלל גם כן "אינו חייב לפסוק" קאמר, אלא אם רצה פוסק באמצע ברכה. ונראין דברי גאון ז"ל, דהא דר' יוחנן לא אתיא שפיר לדברי הר"ב ז"ל. ועוד דהא אמרינן בסמוך דההיא דרב יהודה דאמר "נזכר באמצע ברכה פוסק" ואידך דרבי הודה דאמר "במצא צבור מתפללין שאם אין יכול לחדש בה דבר אין יתפלל", אמרינן דצריכי - אלמא בחד גונא מיירו ואם איתא דההיא קמייתא דרב יהודה "אם רצה פוסק" קאמר, הכא נמי "אם אין יכול לחדש בה דבר אל יתפלל" "אם רצה להתפלל" קאמר, ומינה דיכול לחדש בה דבר חייב להתפלל ואמאי? והלא כבר התפלל? וגם הראב"ד ז"ל כתב דנראין דברי גאון ז"ל.
ואלא מיהו במה שכתבו דנזכר שהתפלל פוסק אפילו לרבי יוחנן - אינו מחוור בעיני; דכיון דרבי יוחנן מודה שיכול להתפלל בתורת נדבה, אם כן אין כאן משום בל תוסיף לדעת רבי יוחנן, ואי נמי תימצי לומר דלרבי יוחנן אסור להתפלל שתי פעמים דרך חובה, מכל מקום, עכשיו הנזכר בשעת תפלה יכוין דעתו להיות תפלתו תחנונים ונדבה ויסיים כולה בנדבה. ובירושלמי עביד לה בהדיא פלוגתא דר׳ יוחנן בהא דנזכר תפלה, ואמר דלרבי יוחנן מסיים דהלואי שיתפלל כל היום כולו. ולפיכך לדידן דקיימא לן כרבי מחנן- אינו צריך לפסוק אלא גומר ואפילו כל תפלתו ובלבד שיתכוין מכאן ואילך לשם נדבה(?), כן נראה לי.
אמר להן גומר כל אותה ברכה: וקא פירש טעמא דגברא בר חיובא הוא ורבנן לא אטרחיה משום כבוד שבת וכי אתחיל מיהא גומרה. ויש מי שאומר דדוקא בתפלת יוצר או במנחה, והטעמא דאמרינן דגברא בר חיובא אי לאו דלא אטרחוהו רבנן אבל בתפלת המוספין פוסק ואפילו באמצע ברכה דהא ליתא בחול ואם כן גברא לאו בר חיובא הוא כלל, והוה ליה כאידך דנזכר שהתפלל. והראב"ד ז"ל פירש דלא שנא, דאפילו תפלת המוספין ראויה היתה לכל י"ח ברכות ואם התפלל י"ח ברכות וחדש בה דבר מעט למוספין, יצא, וכדאמרינן בירושלמי פרק תפלת השחר בענין כמה ישהה בין תפלת יוצר לתפלת מוסף. כדי הלוך ארבע אמות. רב אמר צריך לחדש בה דבר. רבי זעירא בעי קומי רבי יוסה מהו צריך לחדש בה דבר. אמר ליה אפילו אמר ונעשה לפניך בתמידי יום וקרבן מוסף- יצא. והלכך אם התחיל בברכה גומרה. ויותר מזה מבואר שם בירושלמי דגרסינן התם "נכנס ומצא צבור מתפללין תפלת המוספין, אם יכול להתחיל ולגמור ולענות אמן- יתפלל, ואם לאו אל יתפלל. באיזה אמן? אמרו באמן של האל הקדוש. וחד אמרו באמן של שומע תפלה. ולא פליגי- כאן בחול כאן כשבת" - דאלמא נוהגין היו במוספין דר"ח להתפלל שמנה עשרה ברכות אלא שבשבת הקלו כמו שהקלו בשאר תפלות היום. וכיון שכן אף במוספין איכא נמי טעמא "דגברא בר חיובא הוא" והלכך אם התחיל- גומר אותה ברכה.
והרי תפלה דדבר שהצבור עסוקין בו וכו': וא"ת וליקשי ליה ממתניתין גופה דפטר ליה ת"ק מברכות דרבנן והוא דבר שהצבור עסוקין בו והוא בטל. יש לומר דמשום הכי לא אקשי ליה מברכות דמן הדין בשומע אותם מש"ץ יצא דשומע כאומר בהני ברכות וכיון דכן ליכא למימר יושב ובטל די"ל דמשליח צבור שמע להו ויצא מה שאין כן בק"ש ותפלה דאינו יוצא על ידי אחר, ק"ש טעמא מפני שהיא שינון ותפלה משום דרחמי הוא:
שאני תפלה דלית בה מלכות שמים כק"ש: ודוקא בק"ש הוא דקפדינן שלא יהא יושב ובטל כיון דהוא קבלת עול מלכות שמים:
אלא ק"ש וברכת המזון דאורייתא תפלה דרבנן: יש לומר דהשתא הדרינן מטעמא דאמרינן לעיל דצריך לעסוק בדבר שהצבור עסוקים בו דודאי ברכת המזון אינו דבר שהצבור עסוקים בו דביחיד הוא על הרוב ואפילו הכי אמר ליה אלא טעמא משום דק"ש וברכת המזון דאורייתא ועביד בהו מאי דאפשר ואומר אותם בהרהור אע"ג דלא הוי כדבור:
ולענין הלכתא קיימא לן כרב חסדא דהרהור לאו כדבור דמי דסוגיא דגמ' כותיה אזלא וכן פסקו הגאונים ז"ל וכן נמי משמע בריש פרק היה קורא דהרהור לאו כדבור דמי דעד כאן לא פליגי אלא אם צריך להשמיע לאזנו אבל לכ"ע צריך להוציא בשפתיו, ואיפשר נמי למימר דרבינא נמי הכי ס"ל, דלא אמר אלא זאת אומרת משום דמתניתין קשיתיה וליה לא ס"ל:
מנין לברכת התורה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא: כלומר בברכה, הבו גודל לאלהינו, פירוש לענות אחריו אמן, והאי ברכה על התורה היא מדכתיב לעיל מיניה יערוף כמטר לקחי:
איכא למיפרך מה לתורה שכן חיי עולם: פירוש ומפני כך שייך לברך לפניה. מה למזון שכן נהנה. ומהאי טעמא שייך לברך אחריה:
מאי טעמא ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא: פירוש משום הזכרת יציאת מצרים דאית ביה דהוא מדאורייתא. ובודאי כיון דספק לו אם אמר יציאת מצרים ומשום הכי צריך לחזור ולומר אמת ויציב טפי הוה עדיף לומר ויאמר דאית ביה תרתי מצות ציצית ויציאת מצרים אלא דהשתא לא נחית להכי אלא לומר דק"ש דרבנן ויציאת מצרים דאורייתא והאי דנקט רב יהודה אמת ויציב ולא נקט ויאמר רבותא אשמעינן דאע"ג דויאמר פרשתא דאורייתא ואמת ויציב מטבע דרבנן אם ספק לו אם הזכיר יציאת מצרים או לא דהיא ספיקא דאורייתא אם חוזר ואומר אמת ויציב דיו בכך ואין צריך לומר ויאמר:
ההוא בדברי תורה כתיב: פירוש שלא אמרה תורה מק"ש דוקא אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה ומה שאנו קורין זו הפרשה דוקא אינו אלא מדרבנן, ומאי דמוכחי כולהו תנאי לעיל מהאי קרא חיוב ק"ש קסבר שמואל דאסמכתא בעלמא הוא:
ואי ס"ד אמת ויציב דאורייתא לימא אמת ויציב ולא לימא ק"ש: יש להקשות דלא איפשר ליה לאקשויי הכי דודאי אם אומר אמת ויציב לא סגיא דלא נימא ק"ש דכיון דעל ק"ש נתקנה אי אפשר לאומרה בפני עצמה דהוה לה ברכה לבטלה *):
הגה"ה אה"מ בש"ס שלפנינו הגרסא. ואי ס"ד אמת ויציב דאורייתא לברוך לאחריה, וא"כ לפי גרסתנו אין מקום לקושיית רבינו להגמרא הכי פריך דנימא ק"ש משום קבלת מלכות שמים וגם יברך לאחרים אמת ויציב משום הזכרת יציאת מצרים. ואפי' לפי גרסת רבינו נמי יש לומר דכיון דברכות דק"ש אינם מיוחדות לק"ש רק על שם שבע ביום הללתיך כדאיתא בירושלמי ומהאי טעמא נמי אמרינן דברכות אין מעכבות וסדר ברכות אין מעכבות, א"כ לבעל קרי שלא חייבוהו לומר רק חיובא דאורייתא שייך שפיר לאקשויי דלימא אמת ויציב ולא לימא ק"ש, דהא אמת ויציב אינה מיוחדת לק"ש דוקא ומש"ה איפשר לאומרה בפני עצמה ׃
מידי הוא טעמא אלא משום יציאת מצרים הא מדכר לה בק"ש: פירוש בפרשת ויאמר. ונימא הא פירוש אמת ויציב ולא בעי למימר הא ויאמר. ק"ש עדיפא דאית בה תרתי. דסבירא לי' דודאי אם אמר פרשת ויאמר לא אפשר בלא אמירת ק"ש נמי כיון דתרווייהו פרשיות מן התורה שאין ראוי שיאמר פרשת ויאמר ויניח פרשת ק"ש שהיא קבלת עול מלכות שמים:
והרי תפלה [דדבר] שהצבור עסוקין בו. ומגופיה דמתניתין לא הוה מצי לאקשויי ליה דקתני ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, משום דאינו נראה יושב ובטל כיון שהוא עוסק בק"ש שהוא עיקר והברכות לפניה ולאחריה אינן אלא לצורך ק"ש, וא"ת ולר' אבינא נמי תקשי מאי שנא ק"ש ובה"מ טפי מתפלה כיון שלא ידע טעמא דבסמוך דמפליג בין דאורייתא לדרבנן, וי"ל דלר' אבינא ניחא שפיר דכיון דהרהור כדבור דמי ויוצא בהרהור מסתבר שהתירו לו בק"ש וברכת המזון שהם דאורייתא יותר מתפלה דרבנן אבל אליבא חסדא ס"ד כיון דאינו יוצא בהרהור ואינו מהרהר אלא כדי שלא יהא יושב ובטל מה לי ק"ש ומה לי תפלה.
הא לא אתחיל לא [יתחיל]. וא"ת דילמא דוקא בדבור אינו מתחיל הא בהרהור שפיר דמי, וי"ל דמשמע ליה מדנקט היה עומד בתפלה משמע דאינו מתחיל כלל אפילו בהרהור,, ועוד (משמע) דאף על פי שהתחיל דוקא יקצר אבל לא יהרהר מדלא קתני יקצר בדבור או יהרהר הכל אלמא משמע דאע"פ שהתחיל אסור להרהר הכל.
פרש"י אית דגרסי ק"ש דרבנן היא ומשני אלא ק"ש אית ביה מלכות שמים וכו'. ולפי מאי דפרישית במתניתין דק"ש דאורייתא כיון שאינו מזכיר אמת ויציב לא גרסינן ליה.
ספק אמר אמת ויציב וכו' חוזר ואומר אמת ויציב וכו'. [ותימה] היאך מיירי אם ידוע לו שאמר ק"ש לא הוי אמת ויציב דאורייתא כיון שהזכיר יציאת מצרים בק"ש דמי גרע משמעתתא שהיה מזכיר יציאת מצרים לעיל בפ"ב {דף יג:} ואם הוא מסופק על שניהם א"כ מאי קאמר חוזר ואומר אמת ויציב מוטב שיקרא ק"ש דאית בה תרתי קבלת מלכות שמים וגם יציאת מצרים כדפרשתי במתניתין,, וי"ל דודאי מתניתין שלא קרא כלל ואין אנו רוצין להתיר לו שניהם מוטב שיקרא הוא ק"ש דאית בה תרתי אבל הכא דמספקא לן אם קרא שניהם אם נתקן שיאמר ק"ש לבד אפשר לא תקן הכל כי שמא לא אמר לא זה ולא זה כי אין דרך שיאמר אדם אמת ויציב בלא ק"ש אבל כשאומר אמת ויציב אפשר שתקן הכל כי שמא אמר ק"ש לבד בלא אמת ויציב, וה"ר שמעיה פירש דכיון דאמת ויציב הוי טעמא משום יציאת מצרים א"כ הוי פרשת ציצית בכללה, וקריאת שמע היינו ב' פרשיות הראשונות ומיירי שידוע לו שקרא שתי פרשיות הראשונות ומספקא ליה אם אמר פרשת ציצית ואמת ויציב.
ק"ש דרבנן. פסק בשאלתות דרב אחאי דכל ברכות דרבנן אי מספקא ליה אם אמרן אין צריך לחזור ולאומרם וכן מוכח הכא.
ור' אלעזר אמר ספק קרא, ק"ש ספק לא קרא יחזור ויקרא. ואפילו אי ס"ל ק"ש דרבנן חמירא ליה מתפלה משום דאית ביה קבלת עול מלכות שמים.
ור' יוחנן אמר ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו. ונראה דלא קאמר אלא היכא שספק לו אם התפלל וה"ק אינו חושש אם התפלל מספק דאף אם התפלל כבר מאי נפקא מיניה אף מתפלל כל היום כולו מספק ולא פליג אדרב יהודא אמר שמואל והכי אמר לקמן בפ' אין עומדין {דף לא.} יכול יתפלל אדם כל היום כולו כבר מפורש ע"י דניאל זמנין תלתא, משמע שאין לאדם להתפלל יותר משלש פעמים, והא דאמרינן במקום שנהגו {פסחים דף נד:} דאליבא דר' יוחנן מתפללין תפלת נעילה בתענית צבור מהאי טעמא דא"ר יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו, שאני תענית צבור שהוא דומה ליה"כ והוא ראוי להתפלל בו תפלת נעילה אבל אם ידוע לו שהתפלל נראה דר' יוחנן מודה שאין לו להתפלל יותר,, והגאונים פירשו דהא דאמר ר' יוחנן ולואי שיתפלל אדם כו' דוקא יחיד ואדעתא דנדבה אבל אדעתא דחובה אסור דתפלות כנגד תמידין תקנום והיחיד מתנדב עולת נדבה אבל צבור אפילו אדעתא דנדבה אסור שאין הצבור מביאין עולת נדב' דקיץ המזבח לא נדבה היא אלא מן המותרות הוא בא, והא דאמר רב יהודא אמר שמואל היה מתפלל ונזכר שהתפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה מודה ר' יוחנן בהא שהרי שכח שהתפלל וכיון להתפלל אדעתא דחובה הילכך צריך לפסוק אפילו באמצע ברכה דאם היה גומרה הוי כמקריב שני תמידין בשחרית ועובר משום בל תוסיף ואפילו אם היה רוצה לגומרה לשם נדבה לא מצינו קרבן חציו חובה וחציו נדבה, ובתפלת מוסף מודה ר' יוחנן שאינו יכול להתפלל בנדבה דאין מוסף בא בנדבה.
אמר להם גומר [כל] אותה הברכה. וכדמפרש טעמא דגברא בר חיובא ומשום כבוד שבת לא אטרחוהו, הילכך במוסף שאין מתפללין אלא שבע פוסק אפילו באמצע ברכה. והראב"ד פי' דלא שנא דאפילו תפלת המוספין ראויה היתה [לכל] י"ח ברכות ואם התפלל י"ח ברכות וחדש בה דבר מועט למוספין יצא כדאמרינן בירושלמי פרק תפלת השחר בענין כמה ישהה בין תפלת יוצר לתפלת מוסף כדי הילוך ד' אמות (רבא) [רב] אמר צריך לחדש בה דבר זעירא בעי קומי ר' יוסי מהו לחדש בה דבר א"ל אפילו אמר ונעשה לפניך את חובותינו בתמידי יום וקרבן מוסף יצא, וכן משמע בירושלמי שאכתוב בסמוך שהיו מתפללין במוסף של ר"ח וחול המועד י"ח ברכות, וכן היה ראוי בשבת ויו"ט אלא שהקלו בתפלת המוספין כמו שהקלו בשאר התפלות הילכך במוסף נמי בר חיובא הוא ואם התחיל גומר.
אם יכול לחדש בה דבר יתפלל. לא ברירא לי שפיר פי' דהאי מילתא כי מי שאינו יכול לחדש דבר [אם יכול להתפלל במה שמוסיף בקשה] באחת מן הברכות או לפרנסה או לתלמודו וצ"ע.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ג (עריכה)
דברים שאין אדם חייב אלא מדברי סופרים יש מי שאומר שאדם יוצא בהן בהרהור ואין צריך להוציא בשפתיו, ואין הדברים נראין שאין להרהור עקר לכלל העולם והוא שאמרו במלאכת דבור אסור הרהור מותר, ומה שאמרו אסור להרהר בבית המרחץ ובבית המרחץ ובבית הכסא שמא משום שנא' והיה מחניך קדוש, ואף בזו תלאוה בתלמוד המערב במחלוקת והוא שאמרו שם מהו להרהר בבית המרחץ ובבית הכסא חזקיה אמר מותר ור' יוסה אמר אסור אמר ר' זעירא כל סבר קשי דהוה לי תמן סבריתיה אמר ר' אלעזר בר שמעון כל ההוא סבר קשי דטבול יום תמן סבריתיה, ומה שאמרו לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא כבר פרשנוה בהוצאה בשפתים, ואף מה שאמר ר' מאיר אחר כונת הלב הן הן הדברים יש מפרשים אותה בהנעה בשפתים או שמא לר' מאיר שטה אחרת:
חייב אדם לברך ברכת התורה קודם קריאה שנא' כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו אבל לאחריה אין חייב לברך בה מן התורה אלא מדברי סופרים, והפך הדברים במזון שברכה לאחריה מן התורה ושלפניה מדברי סופרים::
יש שואלים ק"ש תורה היא והיאך אמרו במשנתנו שאינו מברך לפניה אף בהרהור והרי ברכה לפניה מן התורה, מכל מקום הואיל ואין הדבר ניכר להיותם ברכות מיוחדות לק"ש שהרי ענינים בפני עצמן הם ולא ברכות מיוחדות כגון אשר קדשנו וכו' לקרוא את שמע או אשר בחר בנו וכו' מקפידים בהם להקל עליהם במקום טומאה:
מי שנסתפק לו אם קרא את שמע אם לאו חוזר וקוראה הואיל וק"ש מן התורה וקוראה בברכותיה שכל שהוא מספק בדבר שמן התורה יש לו עליו לברך ואין בו חשש ברכה לבטלה הואיל והוא דבר שבודאי היה בו חיוב, אבל דבר שלא היה בו חיוב בודאי מעולם כגון ערלה כבושה אע"פ שחיוב מילה מן התורה אין בו ברכה לדעת קצת, ויש שמברכים אף בזו להטיף דם ברית כמו שיתבאר במקומו:
ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר שהרי יש בו הזכרת יציאת מצרים מן התורה כדכתיב למען תזכור וכו' כל ימי חייף ומכל מקום אם אמר פרשת ציצית אינו חוזר באמת ויציב מספק שהרי יצא ידי חובת הזכרת יציאת מצרים ואם מפני שהיא ברכת ק"ש ברכות אינו חוזר בספקן שהברכות מדברי סופרים הם ויש אומר אף בודאי שלא בירך הואיל וכבר נעשית המצוה, ואינו כן שברכות אלו ענין בפני עצמו הן כאשר ביארנו:
נסתפק בשניהם ר"ל בפרשת ויאמר ובאמת ויציב יש מי שאומר שחוזר בשניהם ויש מי שאומר שאינו חוזר אלא לפרשת ויאמר, ושאר מצות שנסתפק אם עשאן אם לאו יש אומר שחוזר לעשותם בלא ברכה ויש אומר אך בברכה, יש מי שאומר מאחר שאמת ויציב מן התורה ותפלה מדרבנן ראוי להפסיק באמן בין גאל ישראל לתפלה שסוף ברכותיו הוא כשם שמפסיק בברכת המזון בין בונה ירושלים להטוב והמטיב שג' ברכות מן התורה והטוב והמטיב דרבנן, ומכל מקום אנו אין נוהגין כן, ויראה סעד למנהגנו שמאחר שאנו אומרים פרשת ציצית הרי חזרו שתיהן מדרבנן כמו שכתבנו או שמא תפלה דאורייתא כמו שביארנו, ומכל מקום יש לומר שאף כשיהיו בשתיהן שתיהן דאורייתא או שתיהן דרבנן אומר אמן שלא הוצרכנו בברכת המזון לבא בה מטעם שהג' מן התורה והרביעי אינה מן התורה אלא מפני שארבעתן מכלל ברכת המזון אבל בזו הרי גאל ישראל סוף לברכת ק"ש וק"ש ותפלה ענינים חלוקים הם ומשום הפסק לסמיכת גאולה אין כאן שאין אמן הפסק כמו שביארנו בקונדרס מיוחד בפני עצמו בענין אל מלך נאמן:
מי שהתפלל אינו חוזר ומתפלל חובה אלא בתורת נדבה אבל ק"ש וברכותיה אינו קוראן בתורת נדבה אחר שקרא, ספק התפלל ספק לא התפלל חוזר ומתפלל על דעת שאם לא התפלל תהא תפלה זו עולה לחובה ואם התפלל נדבה, תפלה זו שהוא מתפלל נדבה גדולי המחברים כתבו שצריך לחדש בה דבר בכל ברכה מן האמצעיות ואם חדש בברכה אחת דיו, וגדולי המגיהים כתבו עליהם שאף בלא חדוש הוא מתפלל נדבה ואנו מכריעים שבספק התפלל ודאי אין צריך לחדש בה כלום אבל בהתפלל ודאי צריך לחדש, הורו גדולי הפוסקים שאין דברים אלו אמורים אלא ביחיד אבל בצבור אין מתפללים נדבה ואין הצבור מביאים קרבן נדבה, ומגדולי תלמידיהם חולקים עליהם ממה שאמרו בספרי תקריבו את קרבנכם מלמד שהיא באה נדבת צבור ומכל מקום אנו משיבים עליה שלא נאמרה אלא ממותר הלשכה הא מכל מקום אין צבור מביאין נדבה מתחלה, אלא שהדברים נראים לי ממה שאמרו ברביעי של פסחים (דף נד:) שט' באב אינו כתענית צבור לענין תפלת נעילה והקשו והא אמר ר' יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו ותרצו התם חובה הכא רשות, כלומר בשאר תענית צבור חובה מתקנת חכמים ובט' באב רשות ומתורת נדבה וודאי על הצבור הוא אומר כן, ולדבריהם אפשר לפרשה ביחיד אלא שהדברים רחוקים, וכן יש מי שאומר מכאן לדעת גדולי הפוסקים על צבור שנסתפקו אם התפללו אם לאו שאין חוזרים ומתפללים, וכן הורו גדולי המחברים שאסור להתפלל בנדבה בשבתות ובימים טובים שהרי אין מקריבים בהם קרבן נדבה וכן הורו שתפלת מוסף אין מתפללים אותה נדבה הואיל וקרבן מוסף אינו בא בתורת נדבה, וגדולי המפרשים באים באיסור נדבת שבת ויו"ט מצד אחר והוא ששבת וי"ט אין בהם אלא ברכות של הודאה וכל שהודה וחוזר ומודה באותם הנדבות בעצמן ברכה לבטלה הן, וכן ברכות יוצר וברכות ערבית וברכת המצות וברכת הפירות והודמה להם מברכת הודאה.
זה שאנו נוהגים להיות מי שכבר התפלל עובר לפני והרי אין צבור מתפללים נדבה יש לפרש שזה אינו תפלת נדבה אלא להוציא את שאינו בקי ואת שאינו יכול לכוין תפלתו או בראש השנה ויום הכפורים אף הבקי ומכל מקום בתפלת ערבית הואיל ועיקרה רשות יש חולקים לומר שאם התפלל בינו לבין עצמו אינו עובר עליה לפני התיבה ויש מדמין אותה לשאר התפלות הואיל ועכשיו קבועה חובה, ולדעת זה אף הם רוצים לומר שמתפלל אותה בקול רם שאם בלחש היאך הוא מוציא בה שום אדם ומתוך כך נראה בתפלת ערבית שאם התפלל יאמר ק"ש בברכותיה כמנהגו עד ועל כל מעשיו ושותק עד שיתפללו הצבור שמנה עשרה ואומר קדיש, וכן ראינו לקצת חזנים בקיאין שהיו עושים כן:
היה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע הברכה ואינו יכול לסיים אף על דעת נדבה הואיל והתחיל בה בתורת חובה, ויש מפרשים שפוסק מתורת חובה ומסיים בתורת נדבה, ומביאים ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב היה עומד ומתפלל ונזכר שהתפלל רב אמר חותך ושמואל אמר אינו חותך שמעון בר בר בשם ר' יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כלו, ומכל מקום אין הדברים נראין לי שאילו חלק ר' יהודה עם ר' יוחנן היה לו לומר ופליגא וכו', ובתלמוד המערב נראה לי שחזרו בהם והוא שאמר אחריו ר' זעירא בעי לי מילתיה דר' יוחנן אמירא ספק התפלל ספק לא התפלל ר' אבהו בשם ר' יוחנן אל יתפלל ר' חנינא לא אמרה כן אלא הלואי מתפללים כלומר לא אמר שלא יתפלל אלא שיתפלל ומכל מקום בספק התפלל אמרה ולא על נזכר שהתפלל, וגדולי המפרשים מתמיהין תפלה שהוא רחמים למה נאסור בה כלל בנדבה, ובמחילה מהם אין כאן תימה שכל ברכות של חיוב אחד, אחר שבירכן למה חוזר בהם ואם ירצה להרבות בתפלה ירבה בבקשות ובתחנונים אבל חזרת ברכות לבטלה למה וכן מוכיח ממה שאמרו בסמוך אם אין יכול לחדש בה דבר אל יתפלל משמע דעכובא קאמר ותפלת ערבית מיהא כתבו גדולי המחברים הואיל וכל עצמה אינה אלא נדבה פוסק:
מי שהתפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין אם יכול לחדש בה דבר כגון שצריך להתפלל על איזה דבר שהוא מעין הברכות יתפלל בתורת נדבה ואם לאו אל יתפלל אף בנדבה, ואף לדעת האומרים שאין תפלת נדבה צריכה חדוש כגון זה שהתפלל ביבחיד ועכשיו מתפלל בצבור אין מה שהתפלל ביחיד נחשב כל כך וחזרה נדבתו מעין חובה ומפני זה צריך שיחדש בה לדבר לקבוע בעצמו שנדבה היא:
מי שהיה עומד בשבת ומתפלל והתחיל בברכת חול ונזכר שהוא שבת גומר אותה ברכה שהתחיל וחוזר לו לברכה אמצעית של שבת, ורוב מפרשים מסכימין שלא נאמרה גומר את הברכה אלא בתפלות שאדם מתפלל בהם שמנה עשרה בחול כגון שחרית ומנחה וערבית אבל מוסף הואיל ואף בחול אין מתפללין בו שמנה עשרה אף זה פוסק לאלתר באמצע ברכה, ואף גדולי המחברים כתבוה כן אלא שגדולי המפרשים חולקים לומר שאך במוסף גומר, ואף הם מביאין ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב בפרק תפלת השחר כמה ישהא בין תפלה לתפלה ר"ל בין שחרית למוסף כדי הלוך ד' אמות רב אמר צריך לחדש בה דבר ר' זעירא בעי קמוי דר' יוסי מהו צריך לחדש בה אמר ליה אפילו אמר ונעשה לפניך את קרבנות חובותינו בתמיד יום ובקרבן מוסף, נראה שהם מפרשים אותו בהתפלל תפלת חול במוסף וחדש בה לשון מוסף שיצא כלומר אע"פ שבירך י"ח של חול אלמא שאם התחיל במוסף בשל חול גומר את הברכה, ומכל מקום אין כאן ראיה גמורה שאפשר שאינו אלא פי' לצריך לחדש בה דבר בברכה רביעית כלומר שיהא של מוסף אבל כל שהתחיל בשל חול פוסק אף באמצע ברכה, ומכל מקום לדעתי בברכת חונן הדעת ראוי לגמור מפני שיש לה סרך מקום אף בשבת והוא שאמרו בתלמוד המערב היה מתפלל והתחיל בברכת חול אתפלגין חד אמר פוסק וחד אמר גומר הכל מודים בחונן הדעת שגומר ואתיא כרבי דאמר רבי תמהני מפני מה בטלו חונן הדעת בתפלה בשבת אם אין דעה תפלה מנין:
היה עומד בשבת והתפלל תפלתו בנסח של חול ולא הזכיר בתפלתו שבת, כלל גדולי הדורות שלפנינו כתבו שמחזירין אותו כדין כל טועה בימים שיש בהם קרבן מוסף שמחזירין אותו כמו שיתבאר, וגדולי המחברים נראה שפסקו שאין מחזירין אותו, ויראה לי שאין טענה על דבריהם משמועת ימים שיש בהם קרבן מוסף שמאחר שהשבת תדיר הוא אין הזכרתו מעכבת בו, אלא שאני מפקפק בה שהרי לענין ברכת המזון כל שפתח בהטוב והמטיב חוזר כמו שיתבאר אלא שאפשר שחדש בה דבר לענין שבת:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ג (עריכה)
והרי תפלה דדבר שהצבור עסוקין בו וכו' - וא"ת וליקשי ליה ממתניתין גופה דפטר ליה תנא קמא מברכות דרבנן והוא דבר שהצבור עסוקין בו והוא בטל. יש לומר דמשום הכי לא אקשי ליה מברכות דמן הדין בשומע אותם משליח ציבור יצא דשומע כאומר בהני ברכות וכיון דכן ליכא למימר יושב ובטל דיש לומר דמשליח צבור שמע להו ויצא. מה שאין כן בקריאת שמע ותפלה דאינו יוצא על ידי אחר. קריאת שמע טעמא מפני שהיא שינון ותפלה משום דרחמי הוא:
שאני תפלה דלית בה מלכות שמים כקריאת שמע. ודוקא בקריאת שמע הוא דקפדינן שלא יהא יושב ובטל כיון דהוא קבלת עול מלכות שמים:
אלא קריאת שמע וברכת המזון דאורייתא תפלה דרבנן - יש לומר דהשתא הדרינן מטעמא דאמרינן לעיל דצריך לעסוק בדבר שהצבור עסוקים בו דודאי ברכת המזון אינו דבר שהצבור עסוקים בו דביחיד הוא על הרוב ואפילו הכי אמר ליה. אלא טעמא משום דקריאת שמע וברכת המזון דאורייתא ועביד בהו מאי דאפשר ואומר אותם בהרהור אף על גב דלא הוי כדבור:
ולענין הלכתא קיימא לן כרב חסדא דהרהור לאו כדבור דמי דסוגיא דגמרא כותיה אזלא וכן פסקו הגאונים ז"ל. וכן נמי משמע בריש פרק היה קורא דהרהור לאו כדבור דמי דעד כאן לא פליגי אלא אם צריך להשמיע לאזנו אבל לכולי עלמא צריך להוציא בשפתיו. ואיפשר נמי למימר דרבינא נמי הכי סבירא ליה דלא אמר אלא זאת אומרת משום דמתניתין קשיתיה וליה לא סבירא ליה:
מנין לברכת התורה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא כלומר בברכה - הבו גודל לאלהינו פירוש לענות אחריו אמן. והאי ברכה על התורה היא מדכתיב לעיל מיניה יערוף כמטר לקחי:
איכא למיפרך מה לתורה שכן חיי עולם - פירוש ומפני כך שייך לברך לפניה. מה למזון שכן נהנה. ומהאי טעמא שייך לברך אחריה:
מאי טעמא קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא - פירוש משום הזכרת יציאת מצרים דאית ביה דהוא מדאורייתא. ובודאי כיון דספק לו אם אמר יציאת מצרים ומשום הכי צריך לחזור ולומר אמת ויציב טפי הוה עדיף לומר ויאמר דאית ביה תרתי מצות ציצית ויציאת מצרים. אלא דהשתא לא נחית להכי אלא לומר דקריאת שמע דרבנן ויציאת מצרים דאורייתא. והאי דנקט רב יהודה אמת ויציב ולא נקט ויאמר רבותא אשמעינן דאף על גב דויאמר פרשתא דאורייתא ואמת ויציב מטבע דרבנן אם ספק לו אם הזכיר יציאת מצרים או לא דהיא ספיקא דאורייתא אם חוזר ואומר אמת ויציב דיו בכך ואין צריך לומר ויאמר:
ההוא בדברי תורה כתיב - פירוש שלא אמרה תורה מקריאת שמע דוקא אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה ומה שאנו קורין זו הפרשה דוקא אינו אלא מדרבנן. ומאי דמוכחי כולהו תנאי לעיל מהאי קרא חיוב קריאת שמע קסבר שמואל דאסמכתא בעלמא הוא:
ואי סלקא דעתך אמת ויציב דאורייתא לימא אמת ויציב ולא לימא קריאת שמע - יש להקשות דלא איפשר ליה לאקשויי הכי דודאי אם אומר אמת ויציב לא סגיא דלא נימא קריאת שמע דכיון דעל קריאת שמע נתקנה אי אפשר לאומרה בפני עצמה דהוה לה ברכה לבטלה:
- הגה"ה: אמר המגיה בש"ס שלפנינו הגרסא: ואי סלקא דעתך אמת ויציב דאורייתא לברוך לאחריה ואם כן לפי גרסתנו אין מקום לקושיית רבינו דהגמרא הכי פריך דנימא קריאת שמע משום קבלת מלכות שמים וגם יברך לאחריה אמת ויציב משום הזכרת יציאת מצרים. ואפילו לפי גרסת רבינו נמי יש לומר דכיון דברכות דקריאת שמע אינם מיוחדות לקריאת שמע רק על שם שבע ביום הללתיך כדאיתא בירושלמי ומהאי טעמא נמי אמרינן דברכות אין מעכבות וסדר ברכות אין מעכבות אם כן לבעל קרי שלא חייבוהו לומר רק חיובא דאורייתא שייך שפיר לאקשויי דלימא אמת ויציב ולא לימא קריאת שמע דהא אמת ויציב אינה מיוחדת לקריאת שמע דוקא ומשום הכי אפשר לאומרה בפני עצמה:
מידי הוא טעמא אלא משום יציאת מצרים הא מדכר לה בקריאת שמע - פירוש בפרשת ויאמר:
ונימא הא - פירוש אמת ויציב: ולא בעי למימר הא - ויאמר:
קריאת שמע עדיפא דאית בה תרתי - דסבירא ליה דודאי אם אמר פרשת ויאמר לא אפשר בלא אמירת קריאת שמע נמי כיון דתרווייהו פרשיות מן התורה. שאין ראוי שיאמר פרשת ויאמר ויניח פרשת קריאת שמע שהיא קבלת עול מלכות שמים:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה