עבודה זרה ח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
רבי יהושע סבר ילפינן ממשה ור"א סבר לא ילפינן ממשה שאני משה דרב גובריה וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שואל אדם צרכיו בשומע תפלה (אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה שואל אדם צרכיו בשומע תפלה) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אבל אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה אומר א"ר חייא בר אשי אמר רב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם יש לו חולה בתוך ביתו אומר בברכת חולים ואם צריך לפרנסה אומר בברכת השנים אמר ר' יהושע בן לוי אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אבל אם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר יוה"כ אומר:
מתניתין ואלו אידיהן של עובדי כוכבים קלנדא וסטרנורא וקרטיסים ויום גנוסיא של מלכיהם ויום הלידה ויום המיתה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל מיתה שיש בה שריפה יש בה עבודת כוכבים ושאין בה שריפה אין בה עבודת כוכבים אבל יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא מבית האסורין ועובד כוכבים שעשה משתה לבנו אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד:
גמ' אמר רב חנן בר רבא קלנדא ח' ימים אחר תקופה סטרנורא ח' ימים לפני תקופה וסימנך (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני וגו' ת"ר לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה] כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא הלך ועשה שמונה ימים טובים לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים בשלמא למ"ד בתשרי נברא העולם יומי זוטי חזא יומי אריכי אכתי לא חזא אלא למ"ד בניסן נברא העולם הא חזא ליה יומי זוטי ויומי אריכי [דהוי] זוטי כולי האי לא חזא ת"ר יום שנברא בו אדם הראשון כיון ששקעה עליו חמה אמר אוי לי שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי ויחזור עולם לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים היה יושב [בתענית] ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו כיון שעלה עמוד השחר אמר מנהגו של עולם הוא עמד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו שנאמר (תהלים סט, לב) ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס ואמר רב יהודה אמר שמואל שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה [לו] במצחו שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס מקרין תרתי משמע אמר רב נחמן בר יצחק מקרן כתיב (אמר) רב מתנה רומי שעשתה קלנדא וכל העיירות הסמוכות לה משתעבדות לה אותן עיירות אסורות או מותרות רבי יהושע בן לוי אמר קלנדא אסורה לכל היא רבי יוחנן אמר אין אסורה אלא לעובדיה בלבד תנא כוותיה דר' יוחנן אע"פ שאמרו רומי עשתה קלנדא וכל עיירות הסמוכות לה משתעבדות לה היא עצמה אינה אסורה אלא לעובדיה בלבד סטרנליא וקרטסים ויום גנוסיא של מלכיהם ויום שהומלך בו מלך לפניו אסור אחריו מותר ועובד כוכבים שעשה (בו) משתה לבנו אין אסור אלא אותו היום ואותו האיש אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא דקתני יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא בו מבית האסורין אין אסור אלא אותו היום בלבד ואותו האיש בשלמא אותו היום לאפוקי לפניו ולאחריו אלא אותו האיש לאפוקי מאי לאו לאפוקי משעבדיו ש"מ תניא רבי ישמעאל אומר ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן כיצד עובד כוכבים שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו אע"פ שאוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן עומד לפניהם מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים שנאמר (שמות לד, טו) וקרא לך ואכלת מזבחו ואימא עד דאכיל אמר רבא אם כן נימא קרא ואכלת מזבחו מאי וקרא לך משעת קריאה הלכך
רש"י
עריכהר' יהושע סבר ילפינן ממשה - להסדיר שבח תחלה הלכך יתפלל י"ח תחלה דאיכא שבח בתחלתן:
דרב גובריה - גדולת מעשיו וחכמתו רבה ונאה לו לשבח ולהעדיף בשבחו של מלך מלכי המלכים אבל איניש בעלמא מיחזי כיוהרא:
מעין כל ברכה וברכה - אם היה משכח תלמודו מאריך בחונן הדעת אם בעל תשובה הוא מאריך בהרוצה בתשובה וכן כולן:
מתני' ואלו אידיהן - דאסורין ג' ימים לפניהן:
קלנדא וסטרנורא - כולהו מפרש בגמרא:
ויום הלידה - של מלך עושין כל בני מלכותו יום איד משנה לשנה ומקריבין זבחים:
שריפה - ששרפו עליו כלי תשמישו כדרך המלכים:
יש בה עבודת כוכבים - כלומר אותו היום עובדין עבודת כוכבים והוא להן יום איד וכן משנה לשנה כל ימי בנו ובכל הנך דחשבינן הכא חשיבי ליה ואסור ג' ימים לפניהן:
אבל יום תגלחת זקנו כו' - שאין זמן קבוע לרבים אלא כל אחד ואחד כשמגלח עושה יום איד:
בלוריתו - כשמספר פעמים הרבה מניח בלורית מאחריו ומגלחה משנה לשנה ויום שמגלחה עושה יום איד:
ויום שעלה מן הים - מקריב זבחים לעבודת כוכבים על דבר שניצל ובכל הנך אינו אסור אלא אותו היום ולא לפניו ולא לאחריו דלא חשיבי כולי האי:
גמ' אחר התקופה - היא תקופת טבת והיו עושין ח' ימים רצופין איד כדלקמן:
וסימנך - שלא תחליף לומר קלנדא קרי אותן דלפני התקופה:
אחור וקדם צרתני - אחור כתיב ברישא מתני' נמי הנך דלאחר התקופה תנא ברישא:
יום שמתמעט והולך - מתשרי ועד טבת:
הא חזא ליה - יומי אריכי ביום תקופת תמוז והיה לו לידע שמנהגו של עולם הוא:
שקרנותיו קודמות לפרסותיו - דאמר מר כל מעשה בראשית בקומתן נבראו שור עם קרניו מגודלין וכיון שיצא ראשו תחלה נמצאו קרנותיו קודמות לפרסותיו:
[ותיטב לה' משור פר - אמר דוד ותיטב לה' תפלתי משור שביום שהיה שור דהיינו אותו יום שנולד כדכתיב שור או כשב וגו' הרי עשוי ונגמר כפר שהוא בן ג' שאפילו מקרניו לא חסר]:
רומי שעשתה קלנדא - תקנו אותו יום להקריב זבחים וכל עיירות הסמוכות לה לרומי יודעין אנו שהן משתעבדות לה לרומי ליתן המס ולהביא להן כל צרכיהן אבל אותן עיירות אין עושין קלנדא מי הוי אסור לשאת ולתת עמהם דנימא הואיל ומשועבדות לרומי יש לומר מה שהן קונין עכשיו יביאו לרומי להקריבן בני רומי:
או מותרות - הואיל ואין מקריבין הן ואין יום איד זה שלהן:
לעובדיה - בני רומי:
היא עצמה - כלומר כל עצמה של איסור אינה אלא לעובדיה:
וסטרנליא וקרטסים - סיפא דבריית' וכולהו מפרש לקמן:
עובד כוכבים - ביום משתה בנו פלח לעבודת כוכבים על שהגיע לכך:
אף אנן נמי תנינא - כרבי יוחנן דעיירות המשועבדות מותרות:
אלא אותו האיש למעוטי מאי - פשיטא דמי שלא גילח היום ושאר עובדי כוכבים שלא עלו בו ביום מן הים מותרין:
אלא לאו למעוטי אנשים משועבדים - לאותו האיש דמותרין דלא אמרינן מאן דזבני ממטו ליה למפלח:
בטהרה - כלומר בלא כוונה ואין שמים על לב:
וקרא לך - משמע שאתה קרוי לו מעלה אני על אכילתך כאילו הוא מזבחו:
תוספות
עריכהאם בא לומר אחר תפלתו אף כסדר יוה"כ אומר. משמע אבל באמצע תפלתו לא ומה שנהגו עתה בתעניות ב' וה' שנוהגין להאריך בפסוקי דרחמי ובסליחות בברכת סלח לנו איכא למימר דציבור שאני מידי דהוה אהא דאמרינן (ברכות דף לד.) אל ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות והא קמן שנהגו קרובץ בג' ראשונות אלא לאו שמע מינה דצבור שאני:
ה"ג ר"ת מקרן כתיב. כי אין נראה לו דמקרן נראה קרן אחת יותר ממקרין:
ראשונים נוספים
ור' אליעזר סבר לא ילפינן ממשה. דמשה רב גובריה. וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה. אלא שואל אדם צרכיו בשומע תפלה.
ואסיקנא הלכה שואל אדם צרכיו בשומע תפלה. ואם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה שרי.
וכן אם יש לו חולה בתוך ביתו מזכירו בברכת החולים. ואם צריך לפרנסה מזכיר בברכת השנים. ואם בא לומר אחר תפלתו כסדר וידוי יום הכפורים אומר:
מתני' אלו אידיהן של עובדי כוכבים קלנדס: גמ' אמר רב [חנן] בר רבא קלנדס ח' ימים אחר תקופת טבת.
סטרנליא ח' ימים קודם תקופת טבת. וסימניך אחור וקדם צרתני. פי' צרתני מלשון מאור. כדכתיב (ישעיה צר ואור חשך בעריפיה:
ת"ר לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך. שעדיין לא ראה יום קצר כולי האי. ואליבא דמאן דאמר בתשרי נברא העולם. אמר אוי לי בשביל שסרחתי עולם מחשיך והולך. וזו היא [מיתה] שנקנסה עלי [מן השמים] התחיל להתענות נתענה ח' ימים. בסוף ח' ימים נפלה תקופת טבת. התחיל היום להאריך עשה ח' ימים ימי שמחה אחר התקופה כנגד ח' ימים תענית שעשה לפני התקופה.
לשנה אחרת ראה שדרך העולם הוא להיות זמן ידוע ימים ארוכים וזמן ידוע ימים קצרים. ועשה ח' ימים [תענית] וח' ימים ימי שמחה הוא קבען לשמים והם קבעום לעבודת כוכבים עכשיו (נמחקו בכ"י כמו ב' תיבות) אומר בתקופת טבת (נמחק כמו תיבה אחת) וכיון שנולד חזר השמש ונתארך היום:
פי' קלנדס. בלשון יון טוב יום כלומר קלון דיאס.
ת"ר יום שנברא בו אדם הראשון כיון ששקעה החמה אמר [אוי לי] בשביל שסרחתי עולם מחשיך וחוזר לתוהו ובהו. וכיון שעלה עמוד השחר אמר מנהג העולם כך. עמד והקריב שור שקרניו קודמות לפרסותיו. כלומר דרך ארץ נולד קטן ומפריס וכשמתגדל צומחין קרניו. זה יצא מן הארץ גדול וצמח מראשו ויצאו קרנותיו קודם לרגליו. ורב אמר קרן אחד היה לו במצחו.
ר' יהושע בן לוי אמר קלנדס לכל אסורה. ר' יוחנן אומר אינה אסורה אלא לעובדיה בלבד. תניא כותיה דרבי יוחנן אף על פי שאמרו רומי שעשתה קלנדס וכל עיירות המשתעבדות לה.
קלנדס אינה אסורה אלא לעובדיה בלבד.
וסטרנליא. פי' בירושלמי שנאה טמונה.
אמר רב אשי מתניתא נמי דיקא כר' יוחנן דאמר משתעבדות לה לא דתנן יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא בו מבית האסורין אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש.
בשלמא אותו היום איצטריך למעוטי לפניו ולאחריו אלא אותו האיש למאי איצטריך. לאו למעוטי משעבדיו ש"מ. תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר [ישראל] שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן.
כיצד עובד כוכבים שעשה משתה בנישואין לבנו וזימן כל היהודים שבעירו אע"פ שאוכלין ושותין משלהן. מעלה הכתוב עליהם כאילו אכלו זבחי מתים שנ' וקרא לך ואכלת מזבחו. ודאיק קרא משעת קריאה נתחייב:
מתני', יום תגלחת זקנו וכו': פירש הראב"ד ז"ל: דבמלך לבדו מיירי, אבל שאר גויים אינם עושים יום איד כלל ביום תגלחת זקנם ובלוריתם, וכן ביום עלותם מן הים, מדקא נסיב _ סיפא וגוי שעשה משתה לבנו, מכלל דעד השתא על המלך הוא מדבר. ועוד מדגרסינן פרק רבי ישמעאל (ס, ב) נפל לבור ועלה, ואמרינן עלה לא שאנו אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור, בהדי דקא סליק מנסך ליה, דדמי ליה כיום אידו. מדקאמא דדמי ליה ולא קאמא משום דהוי הליה יום אידו, אלמא לאו יום אידו ממש הוא, ואם לא שהיין מזומן הוא לידו לא היה עובד בו ע"ז, ואין לך בית האיסורין גדול מזה. ואע"פ שיש מגדולי הדור שחולקין עליו, נראין דבריו.
וכן כתב, דמתניתין דקתני _ "אינו אסור אלא אותו האיש ואותו היום בלבד", דאכולהו קאי, מדקא פסיק לכולהו בחדא פיסקא, ועוד דכתב בו יום תגלחת זקנו ובלוריתו, ומהיכא תיתי דכל בני מלכות יעשו איד בשביל תגלחת זקנו של מלך. ועוד יש לי ללמד עליו ממקום אחר, מדאמר בגמרא גבי קלנדה אין אסורה אלא לעובדיה בלבד, מתניתין נמי דייקא, דקתני יום תגלחת זקנו ובלוריתו, ויום שעלה בו מן הים, ויום שיצא מבית האיסורין, וגוי שעשה משתה לבנו אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד, מדצרפינהו ואייתינהו לכולהו שמע מינה דאותו היום ואותו האיש אכולהו קאי, דאי לא, הוה ליה למימר מתניתין נמי [דייקא] דקתני וגוי [שעשה] משתה לבנו אינו אסור אלא אותו היום וכו'.
גמרא: רומי שעשתה קלנדא וכל העיירות הסמוכות לה הם משתעבדות לה, אין אסורה אלא לעובדיה בלבד: פירוש: אע"פ שאותן עיירות עושות עמה קלנדה, לא, מפני שאינם עובדות לה אלא מיראת המלך ולא אזלי ומודו. וכן מוכח בתוספות (תוספתא פ"א ה"ב) דגרסינן התם, עיר אחת עושה ועיר אחת אינה עושה, משפחה אחת עושה ומשפחה אחת אינה עושה, העושים אסורין שאינם עושים מותרים, קלנדה אע"פ שהכל עושים אותה, אינה אסורה אלא לפולחין בלבד, פירוש: הפולחין לשמה.
אעפ"י שאמרנו שואל אדם שאלת צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר כו': פי' ואין בזה משום מקום שאמרו לקצר אין אדם רשאי להאריך מטעמי דכתיבנא בברכות והני מילי בברכות אמצעיות אבל בברכות ראשונות ואחרונות אין להוסיף כלום כדאמרינן התם לעולם לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות ודוקא צרכי יחיד אבל צרכי רבים פעמים שמותר להוסיף במה שהוא מענין המאורע כגון יעלה ויבא ועל הניסים דבאחרונות ומכאן נהגו העולם להוסיף בראשונות בעשרת ימי תשובה זכרינו ומי כמוך וכן אאחרונות וכתוב לחיים ובספר חיים והטעם מפני שהם צרכי רבים וממסכת סופרין למדנוה וכן אמרו שם ואין אומרים זכרינו ומי כמוך אלא בראש השנה וביום הכפורי ואפי' בהם בקושי התירו ע"כ דעת התוס' שאם לא אמר זכרינו ומי כמוך שחוזר לראש כמי שטועה בשלש ראשונות אבל דעת רז"ל שאינו חוזר שהרי לא התירו אלא בקושי וראוי לכל אדם לכוון בתפילתו שלא יטעה בהם שלא יכניס עצמו לספק זה ולעולם בין יחיד בין שליח ציבור. אין לו לקצר כלום בברכות ראשונות ומקצת מקומות שנוהגין ששליח צבור אומר פיוט מגן באבות כשמגיע לאל עליון גומל חסדים טובים והוא אומר אל עליון קונה שמים וארץ ואומר פיוט ואחר הפיוט הוא חותם ומדלג נוסח ברכת אבות טעות הוא בידם שאין לו לשתות מנוסח הברכה כלום אלא יש לו לומר כל הברכה עד באהבה ואומר פיוט מגן אם ירצה ואחר כך חותם מלך עוזר ומושיע ומגן בא"י מגן אברהם ומי שאינו עושה כן טוע' ומשתקי' אותו ובמסכת ברכות כתבתי בשם הרב ר' יונה ז"ל מה שיש בין דרב יאודה בר שילת בשם רב לאידך דרב חייא בר אשי אמר רב דמר שרי אפי' באמצע ברכה ומר שרי בסוף כל ברכה ולא פליגי והכי מוכח לישנא דידהו וליכא למימר ששניהם אמרו דבר אחד ממש דאם כן הוה לן למימר וכן אמר רב חייא בר אשי אלא ודאי כדאמרן והא דאמר ר' יהושע בן לוי אם בא לומר אפי' כסדר יום הכפורים אומר פי' בין קודם יהיו לרצון בין אחר כן קודם שעקר רגליו וכדכתיבנא בברכות בס"ד:
מתני' אלו הן אידיהן של גוים קלנדא וסטורניא וקראטוסים: פי' לאו דוקא אלו דהוא הדין לכל אידיהן בין קרובים בין רחוקין כדפרש"י לעיל אלא דנקיט תנא הנהו דהוו רגילי בההוא זימנא ותו לא יום גנוסיא של מלכים בגמרא מפרש יום הלידה ויום המיתה פי' של מלך וחכמים אומרים כל מיתה כו' בגמ' מפרש יום תגלחת זקנו ובלוריתו אית דמפרשי דבכל גוי מיירי מדקתני לה סתמא וכדקתני סיפא אותו האיש בלבד דאלמא אפי' בגוי הדיוט עסקינן ואחרים פי' דהמלך לבדו קאי דאילו גוי בעלמא לא עביד איד ביום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעולה בו מן הים ויום שיצא מן האסורין וכדאמרינן לקמן במכילתין גבי נפל לבור יעלה לא שנו אלא עלה מת אבל עלה חי אסור בהם דקא סליק מנסך ליה דהוה ליה כיום אידו ואין לך עולה מן הים גדול מזה ואפי' הכי אמר דהוה ליה כיום אידו פירוש דהוי היין מזומן לפניו הא לאו הכי לא מנסך ולא מודה הילכך מתניתין במלך לחודיה מיירי והרישא דקתני יום הלידה ויום המיתה קאי והא ודאי פשטא דמתני' כלישנא בתרא משמע מדקתני סיפא וגוי שעשה משתה לבנו אבל ההיא דלקמן לאו ראיה היא דהא דאמרינן דהוה ליה ביום אידו היינו טעמא דאי לאו דחמרא קמיה מתוך שהיה בהול על עלייתו לא מנסך ההיא שעתא וכן הא דקתני אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד אכולהו ודאי קאי ואפי' המלך דמשום תגלחת זקנו ובלוריתו לא עבדי איד כל בני מלכותו ומסתייה דעבדי הכי ביום הלידה ויום המיתה בלחוד וכן כתב הר"אבד ז"ל ונכון הוא.
גמרא מקרן כתיב גירסת ר"ת ז"ל ועיקר אוי לי בשביל שסרחתי כו' תמהני היאך טעה בסדר העולם אדם הראשון שהיה מלא חכמה כמלאך האלהים ושמא מתוך חטאו וענויו נטרפה דעתו ואין משיבין באגדה.
וכל העירות הסמוכות לה משתעבדות לה: פירש רש"י ז"ל: משתעבדות לה להביא לה מזון, אבל אינו עושות איד. ומי חיישי' דמאי דזבנינן להאי עיירות מייתי לבני רומי. ואינו נכון. דהא לפני דלפני הוא ולא מפקדינן עליה. אלא הנכון: ואותן עירות עושות אותו איד, אלא שאינן עושות אותו אלא לפי שיהא שלה אלא לכבוד בני רומי בלבד. מי חיישינן דאינהו נמי פלחי לע"ז או לא. והלכתא כרבי יוחנן דאמר מותרות, וכן מוכיח פירושו בתוספתא דקתני כותיה דרבי יוחנן דתניא משפחה אחת עושה ומשפחה אחת אינה עושה העושין אסורין ושאינן עושין מותרין קלנדא אף עפ"י שהכל עושין אותה אינה אסורה אלא לפולחין אות' לשמה דהוי איד דידהו
ואימא עד דאכיל ממש: עיקר הפי׳ ואימא עד דאכיל מזבחו ממש ומ"ל לאסור כשאוכלין משלהן
ומהדרינן דא״כ דאיסורא משום אכילת זבחו ממש היא למה לי למימר וקרא לך אלא ודאי דה"ק רחמנא משעת קריאה מעלה אני עליך כאילו אכלת מזבחו ממש וכן הלכה.
ואפי׳ בזמן הזה אסור ולא חיישינן לאיבה כיון דאיסורא דאוריתא היא וכאילו אוכל תקרובת ע״ג ומיהו הני מילי כשהולך לבית הגוי לאכול ולשתו' שם אבל אם שולח לו הגוי דורון אין כאן איסורא דאוריחא אלא איסורא דרבנן כעין משנתינו משום דאזיל ומודה לע״ג ובזמן הזה מותר :
מהדורא קמא:
אלו הן אדיהן של גוים עע"ז כו' קלנדס שמנה ימים לאחר התקופה סטרנלייה שמונה ימים לפני התקופה פי' סטרכלי' שמונה ימים קודם תקופת טבת בסוף תקופת תשרי הם שישב אדם הראשון בתענית שראה שהימים הוקטנו מאוד וקלנדס שמנה ימים אחר תקופת טבת בתחלת תקופת ניסן הם שעשה אדם הראשון משתה כשראה כשגדלו הימים והושוו כבר ללילות ופי' תקופה היא קורא לשלשה חדשי התקופה ואין לפרש תקופות נפילת התקופה שא"כ יבואו קלנדרס ונטרנלייה שניהן י"ו ימים רצופים ולעיל אמרו דח' ימים הוו רצופין ותו אמאי איצטריך למיתני תרוויהו אין להן אלא חד אלא ש"מ אינן רצוין:
גוי שעשה משתה לבנו כו' ירושלמי גירדאי שאלין לר' אמי יום משתה גוים מהו וסבר משרי לון מן הדה מפני דרכי שלו' א"ל ר' בא והא תני ר' חייא יום משתה גוים אסור אמר ר' אבא אלולי ר' בא הי' לנו להתיר ע"ז שלהם ברוך שריחקנו מהם:
מהדורא תנינא:
פיסקא ואלו הן אידיהן של גוים כו' ריב"ל אמר קלנדס לכל אסורה פי' ומאי דתנן לקמן עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר כגון שלא היו משועבדין אותן שבחוץ לאותן שבפנים ועד כאן לא קמבעיא לן אלא משועבדין אבל אם אינן משועבדין אפילו סמוכין מותרין:
וניטפי חדא שהא מה שפירש המורה דמאן דמני לשני חרבן לא מני לההוא שתא בהדי שני חרבן אלא בהדא שני דקם ביתא הואיל ונפיק לה רובא בט' באב קשיא לי טובא דבמסכת ערכין בשילהי פרק שני מוכח דההוא שתא דחרוב ביתא בכלל שני דחרבן מנינו לה ולא בכלל שני דקם ביתא דת"כ שני קם בית שני בלאו האי שתא דחרוב ביתא דאמרי' התם בשניי' במוצאי שביעית היכי משכחת לה מכדי בית שני כמה קם ארבע מאה ועשרים ארבע מאה תמניא יובלי ארביסר תרי שבועי פשה להו שית הו"ל בשיתא בשבועא הא מני ר' יהודה היא דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן איתי תמני מן תמני יובלא והני שית הויין להו ארביסר אשתכח דבמוצאי [שביעי'] חרוב אלמ' מיכן מוכיח דכל ת"כ שני דקם ביתא לבר משתא דחורבן מנינן להו וכלין בשנת שביעית עצמה ואותה שנה שנחרב הבית הוא שנת מוצאי שביעית דאי אמרת דשנת החרבן בכלל ת"כ שני דקם ביתא אכתי לא משכחת דבמוצאי שביעית חרוב בית' אלא בשביעית עצמה וכתב המורה ובמסכת ערכין פרכי' לר' יהודא חורבן בית שני במוצאי שביעית היכי משכחת לה מיכדי בית שני כמה קם ארבע מאה ועשרים תמני שני לארבע מאה פיישי איובלי שדינהו אעשרים הרי כ"ח אשתכח דבשנת השמטה חרוב ומשנינן הנך שית שנין עד דסליק עזרא ומקדש לא מנו שמיטין הילכך דל מנייהו שית שנין קמייתא אישתכח דבעשרי' ותרתין ליובל חרוב והוא מוצאי שביעית ואינו נראה לי דשום פירכא לא פרכי' התם בערכין לר' יהודא אלא שפיר אוקום תלמודא לההוא מתניתא דתני וכן בשניי' הא מני ר' יהודה הוא כו' כדכתבית לעיל וקם ההוא שינויא ולא אפריך אלא הכי פירש התם אי ר' יהודה בראשונה לא משכחת לה כו' פי' התינח בשני' דחרב הבית במוצאי שביעית משכחת לה לרב יהודא כדשנית אלא בראשונה במוצאי שביעית לא משכחת ליה לר' יהודא אלא לרבנן. ומשני התם דאתיא נמי אליבא דרבי יהודא וכולה מתניתא בין רישא בין סיפא הוא רבי יהודא. הדר אמר איבעית אימא לעולם רבנן וכי קתני וכן בשני אשארא פי' לעולם ההיא מתניתא כרבנן אתיא ומש"ה תני דבראשונה חרב הבית במוצאי שביעית ומאי דתני וכן בשניי' דקשיא לן דלא אתיא כרבנן אשארא קאי דהיינו אתשעה באב ואמוצאי שבת ולא אמוצאי שביעית דודאי לרבנן לא משכחת לה דחרב בית שני במוצאי שביעית הדר אתי רב אשי לפרוקי דלא צריכינן לאדיחוקי ולאיקומי דהאי דתני וכן בשניי' אשארא קאי ולא אמוצאי שביעי' אלא גם אמוצאי שביעית קאי ואתיא כרבנן ומאי דקשיא לן לעיל לרבנן לא קשיא דהנך שית שנן עד דסליק עזרא ומקדש לא קא חשיב להו פי' דל שית שנין מעשרין אשתכח דכלין בארביסר ובמוצאי שביעית חרב ביתא ואותה שנה של חורבן אינה בכלל ת"ק שנה של בנין הבית כדפרשינן אליבא דר' יהודה אישתכח השתא דבין לרב יהודא בין לרבנן שנה החורבן אינה בכלל ת"ק שנים של בני הבית אלא היא שנה ראשונה שמונין לחורבן הבית ושנה ראשונה של שמטה וא"כ מה צורך לומר וניטפי חדא שתא וי"ל דרב אשי לאו אליבא דתנאי אמר למילתי' אלא אליבא דכ"ע דלא מנו שמיטין אלא בתר שית שנין דסליק עזרא והילכך איבעית לאוקמי מתניתא דתני וכן בשניי' כרבנן צריכינן למימר דשנת החורבן אינה ממנין ת"כ שנים ואיבעית לאיקומי כרב יהודא צריכינן למימר דשנת החורבן אינה ממנין החורבן אלא ממנין ת"כ שנים שעמד הבית ומשום דרב הונא ס"ל כר' יהודא דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן מוקי להאי מתניתא כר' יהודא ומפרש דשנת החורבן היא בכלל ת"כ שני הבנין ומש"ה קאמר וניטפי חדא שתא כפי מה שהקשיתי ותירצתי מצאתי כתוב בתשובת רבינו גרשום זצוק"ל:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
אם צריך לפרנסה אומרת בברכת השנים. ראיתי מקשים ממאי דאמרי' בתעניות שלחו בני נינוה לר' כגון אנן דצריכינן למיטרא אפילו בתקופת תמוז כו' ושלח להו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה. ואמאי לימרו בברכת השנים ונ"ל לומר שאין זו קושיא של כלום דע"כ לא אמרי' אלא בשאר בקשות שאינן קבע לכל ישראל אבל שאל' מטר שהו' קבע לישראל ואין שואלין אות' אלא עד הפסח אם עיר אחת צריכ' מטר אסורין לשנות סדר התפל' לשאול המטר בברכ' השנ' כמו שעשו בימות החורף אלא שואלין אותה בשומע תפלה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה