ברכות כא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
או צבור וצבור אבל יחיד לגבי צבור כמאן דלא צלי דמי קמ"ל ואי אשמעינן הכא משום דלא אתחיל בה אבל התם דאתחיל בה אימא לא צריכא אמר רב הונא הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין אאם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"ץ למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל ריב"ל אמר באם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדושה יתפלל ואם לאו אל יתפלל במאי קא מפלגי מר סבר יחיד אומר קדושה ומר סבר אין יחיד אומר קדושה וכן אמר רב אדא בר אהבה מנין שאין היחיד אומר קדושה שנאמר (ויקרא כב, לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל גכל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה מאי משמע דתני רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם (במדבר טז, כא) הבדלו מתוך העדה הזאת מה להלן עשרה אף כאן עשרה ודכולי עלמא מיהת מפסק לא פסיק איבעיא להו מהו להפסיק ליהא שמו הגדול מבורך כי אתא רב דימי אמר ר' יהודה ור"ש תלמידי דרבי יוחנן אמרי לכל אין מפסיקין חוץ מן יהא שמו הגדול מבורך שאפילו עוסק במעשה מרכבה פוסק דולית הלכתא כותיה:
ר' יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם:
למימרא דקסבר רבי יהודה בעל קרי מותר בדברי תורה והאמר ריב"ל מנין לבעל קרי שאסור בדברי תורה שנאמר (דברים ד, ט) והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת וגו' מה להלן בעלי קריין אסורין אף כאן בעלי קריין אסורין וכי תימא רבי יהודה לא דריש סמוכים והאמר רב יוסף אפילו מאן דלא דריש סמוכים בכל התורה במשנה תורה דריש דהא רבי יהודה לא דריש סמוכין בכל התורה כולה ובמשנה תורה דריש ובכל התורה כולה מנא לן דלא דריש דתניא בן עזאי אומר נאמר (שמות כב, יז) מכשפה לא תחיה ונאמר כל שוכב עם בהמה מות יומת סמכו ענין לו לומר מה שוכב עם בהמה בסקילה האף מכשפה נמי בסקילה אמר ליה ר' יהודה וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא לזה לסקילה אלא אוב וידעוני בכלל כל המכשפים היו ולמה יצאו להקיש להן ולומר לך מה אוב וידעוני בסקילה אף מכשפה בסקילה ובמשנה תורה מנא לן דדריש דתניא רבי אליעזר אומר ונושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו אנוסת בנו ומפותת בנו ר' יהודה אוסר באנוסת אביו ובמפותת אביו ואמר רב גידל אמר רב מאי טעמא דר' יהודה דכתיב (דברים כג, א) לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה (את) כנף אביו כנף שראה אביו לא יגלה וממאי דבאנוסת אביו כתיב דסמיך ליה ונתן האיש השוכב עמה וגו' אמרי אין במשנה תורה דריש והני סמוכין מבעי ליה לאידך דריב"ל דאמר ריב"ל כל המלמד לבנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר חורב שנאמר (דברים ד, ט) והודעתם לבניך ולבני בניך וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב תנן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע המשמשת וראתה דם צריכין טבילה ורבי יהודה פוטר עד כאן לא פטר רבי יהודה אלא בזב שראה קרי דמעיקרא לאו בר טבילה הוא אבל בעל קרי גרידא מחייב וכי תימא ה"ה דאפילו בעל קרי גרידא נמי פטר רבי יהודה והאי דקא מפלגי בזב שראה קרי להודיעך כחן דרבנן אימא סיפא המשמשת וראתה דם צריכה טבילה למאן קתני לה אילימא לרבנן פשיטא השתא ומה זב שראה קרי דמעיקרא לאו בר טבילה הוא מחייבי רבנן המשמשת וראתה דם דמעיקרא בת טבילה היא לא כל שכן אלא לאו ר' יהודה היא ודוקא קתני לה
רש"י
עריכה
או צבור וצבור - בין בראשונה בין בשניה היה עם הצבור כגון עשרה אחר עשרה וזה עמהם בשתיהן ששכח שהתפלל עם הראשונים:
רב הונא סבר - יחיד המתפלל עם הצבור אומר קדוש הלכך אם לא גמר עד שלא יגיע ש"ץ לקדוש לית לן בה אבל מודים אף על פי שיחיד אומר מודים אם אינו אומרו עם הצבור הרואה את כולם כורעים והוא אינו כורע נראה ככופר במי שחבריו משתחוין לו:
מפסק לא פסיק - תפלתו לקדושה לענות עם הצבור וכן למודים:
במשנה תורה דריש - והאי קרא במשנה תורה הוא נאמר:
מכשפה לא תחיה - ולא פירש באיזו מיתה תמות ונאמר אצלו כל שוכב עם בהמה מות יומת:
סמכו ענין לו - סמכתו פרשת מכשפה לא תחיה לשוכב עם בהמה:
מה שוכב עם בהמה בסקילה - כדאמרינן לה בסנהדרין פרק ד' מיתות (דף נד:) בגזרה שוה דתהרוגו דהכא מכי הרוג תהרגנו דמסית אף מכשף בסקילה:
אמר ליה רבי יהודה וכי מפני שסמכו הענין - לשוכב עם בהמה נוציא זה המכשף לסקילה שהיא חמורה מכל מיתות שבתורה אלא מקרא מפורש יש לו במקום אחר שהוא בסקילה:
אוב וידעוני בכלל - לא תחיה דכל המכשפים היו ולמה יצאו בפני עצמן כשהפרישן לסקילה כדכתיב באבן ירגמו אותם דמיהם בם להקיש אליהם את כל הכלל שזו מדה בתורה שכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא:
זב שראה קרי וכו' - לענין טבילה שתקן עזרא לבעלי קריין לעסוק בתורה קאי ולשאר טמאים לא הצריך וקאמר הכא דאם יש לו טומאה אחרת עם הקרי שאינו יכול לצאת ממנה בטבילה זו כגון זב ונדה שהם טמאים טומאת שבעה אפילו הכי צריך לטבול לקריו קודם שיעסוק בתורה:
פולטת שכבת זרע - הרי היא כבעל קרי:
ורבי יהודה פוטר - קס"ד דאין טבילה זו מטהרתו מכל וכל:
המשמשת למאן קתני לה - להשמיענו כח מי הוצרכו לחלוק בה:
אילימא לרבנן - להודיעך כחן דמחייבי בה:
השתא זב שראה קרי - שקדמתו טומאת הזיבה מעיקרא:
דמעיקרא - בשעה שראה קרי לאו בר טבילה הוא ומחייבי ליה רבנן טבילה לקרי לדברי תורה:
תוספות
עריכה
עד שלא יגיע שליח צבור למודים. וטעמא לפי שצריך לשוח עם הצבור שלא יראה ככופר במי שהצבור משתחוין לו והוא הדין נמי אם יגיע למודים כששליח צבור יגיע למודים דשפיר דמי כיון שהוא משתחוה עם חביריו אבל אין גמרא פסיקא ליה כי האי גוונא אבל אין נראה דמשום מודים דרבנן נקט הכי שמצוה לענות שזה לא מצינו לו עיקר בגמ' ור"ת היה רגיל כשהיה מתפלל ביחיד כשהחזן מגיע למודים היה כורע עם הקהל בלא אמירה כלל ודוקא באמצע ברכה אבל בסוף ברכה לא דאמר לקמן (דף לד.) דאסור לשחות בסוף כל ברכה וברכה מיהו לכתחלה אין לעשות כן כדמשמע הכא וכתב רש"י בסוכה פרק לולב הגזול (דף לח:) דאדם המתפלל ושמע מפי החזן קדיש או קדושה אינו יכול להפסיק ולענות עם הצבור אלא ישתוק וימתין מעט דשומע כעונה וי"ל דלכתחלה אין לעשות כן דענייה חשיבא טפי הדור מצוה. ור"ת ור"י היו אומרים דאדרבה אי שומע כעונה הוי הפסקה אם שותק. ומ"מ נהגו העם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג. בירושלמי פרק תפלת השחר קאמר לא התפלל ובא ומצאן מתפללין מוסף אם היה יודע שיהיה מתפלל וגומר עד שלא יתחיל ש"ץ כדי לענות אמן מתפלל אם לאו לא יתפלל. באיזה אמן אמרו פליגי ביה תרי אמוראי חד אמר באמן של האל הקדוש וחד אמר באמן של שומע תפלה ולא פליגי כאן בחול כאן בשבת והא דאמרינן באמן של שומע תפלה היינו בחול לכך יש ליזהר לענות אמן בהאל הקדוש וגם לענות אמן בשומע תפלה ומתוך הירושלמי משמע שהיו רגילין לומר י"ח ברכות שלמות במוסף של חול כגון בר"ח ובחול המועד ומיהו אנן סמכינן אהא דאמר פרק תפלת השחר (לקמן דף כט.) דקאמר תמני סרי תקון תשסרי לא תקון ומה שאנו אומרים עננו בין גואל לרופא לא קשה שאינו אלא לש"ץ אבל יחיד כוללה בש"ת ועוד אומר הר"ר חיים דאיתא בתוספתא (דפ' ת"ה) בהדיא כמנהגנו דקאמר התם ימים שיש בהן קרבן מוסף כגון ר"ח וח"ה ערבית ושחרית מתפלל י"ח שלמות ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירים אותו ובמוספים מתפלל שבע ואומר קדושת היום באמצע ובירושלמי נמי י"ל דטעות סופר הוא ול"ג של מוסף אלא בא ומצאן מתפללים וכן משמע בירושלמי פרק מי שמתו דגם זו המימרא כתובה שם ולא הזכיר של מוסף כלל:
אין יחיד מתפלל קדושה. וכן הלכה אבל המתפלל י"ח עם החזן לכשיגיע ש"ץ לקדושה יאמר עם השליח צבור נקדש וכל הקדושה משלם יכול לענות עם הצבור דאין זה קרוי יחיד:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ג (עריכה)
מ א [ טור ושו"ע או"ח סי' ק"ט סעיף א' ]:
ב מיי' פ"י מהל' תפלה הלכה ט"ז, סמג עשין יט, טור ושו"ע או"ח סי' ק"ט סעיף א':
מא ג מיי' פ"ח מהל' תפלה הלכה ו', טור ושו"ע או"ח סי' נ"ה סעיף א':
מב ד מיי' פ"י מהל' תפלה הלכה ט"ז, טור ושו"ע או"ח סי' ק"ד סעיף ז':
מג ה מיי' פי"א מהל' עו"ג הלכה ט"ו, סמג לאוין נה, טור יו"ד סימן קעט:
מד ו מיי' פ"ב מהל' איסורי ביאה הלכה י"ג, טור ושו"ע אה"ע סי' ט"ו:
ראשונים נוספים
ר' יהודה דלא דריש סמוכין בכל התורה ובמשנה תורה דריש. פירשו לטעמא דמילתא בפרק ט"ו נשים (יבמות דף ד) ואמרי ובמשנה תורה מאי טעמא דריש איבעית אימא משום דמוכח ואיבעית אימא משום דמופנה:
מר סבר יחיד אומר קדושה: תמיהה לי והלא משנה שלימה שנינו במגילה (כג:) "אין פורסין שמע וכולי בפחות מעשרה" טעמא משום קדוש דאית ביה, ורב הונא דאמורא הוא מיפליג אמתניתין?! וראיתי בפירושי רש"י ז"ל דהכא הכי קאמר: יחיד שמתפלל בתוך הצבור אומר קדוש.
והאמר רבי יהושע מנין לבעל קרי שאסור בדברי תורה שנאמר והודעתם לבניך..וכי תימא ר' יהודה לא דריש סמוכים וכולי: מכאן נראה שהמקשה היה סבור דר' יהושע בן לוי אסור מדאורייתא קאמר, ולא שמיעא ליה אידך דר' יהושע בן לוי דאמר לקמן (כב.) "מה טיבן של טובלי שחרית הללו", ופרישנא דהכי קאמר "מה טיבן בטבילה, אפשר בנתינה" - ונתינה בדאורייתא ליכא, ומההיא שמעינן בודאי דרבי יהושע בן לוי אסור מדרבנן קאמר ומשום גדר גדול שגדרו חכמים, וכדאמרינן לקמן.
ר' יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם: קס"ד השתא דכיון דר' יהודה מחייב ליה בדרבנן טעמיה משום דקסבר בעל קרי מותר בדברי תורה וכיון שכן אפי' כדרכו נמי קורא ומוציא בשפתיו. והא"ר יהושע בן לוי מנין לבעל קרי שאסור בדברי תורה שנאמר והודעתם וכו' ליכא למימר ודאי דריב"ל מדאורייתא סבירא ליה דבעלי קריין אסורין דודאי תקנת עזרא היא כדאיתא בבבא קמא ולקמן מייתי לה ועוד דהא לקמן דריש האי קרא לדרשא אחרינא ואמאי והא אפקיה אלא ודאי אסמכתא בעלמא הוא דסמיך לי' לקרא. וא"ת א"כ מאי אקשי ליה לר' יהודה מהאי כיון דלא מדאורייתא. י"ל דאכתי קשיא משום תקנת עזרא ולא נחית תלמודא למידק עליה השתא אי הויא אסמכתא או לא ונקיט לה כאלו היא דאורייתא ולא איכפת ליה משום דבמסקנא הא מתרצן כולהו דאסיקנא דר' יהודה סבר דבעל קרי אסור בדברי תורה כדלקמן:
אפי' מאן דלא דריש סמוכין בכל התורה כולה במשנה תורה דריש: טעמא משום דמשנה תורה דברי משה הן. ואעפ"י שכולן נאמרו מפי הגבורה. מ"מ כיון שכבר נאמרו תחלה בסדור אחר ועכשו חוזר ואומר בסדור אחר ודאי כשסומך הדברים זה לזה לדרשא נסמכו כיון שאינם סדורין בסידור ראשון:
מה אוב וידעוני בסקילה אף מכשפה נמי בסקילה: משום דהוה ליה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ולא הוי דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש שהרי כבר נאמרה במכשפה מיתה אלא שלא נתפרש באיזו מיתה:
נושא אדם אנוסת אביו וכו': דת"ק סבר דלא אסרה תורה אלא על ידי קידושין בלבד ור' יהודה אוסר וכו':
דאמר ריב"ל כל המלמד את בנו תורה כאלו קבלה מהר סיני שנאמר והודעתם לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת: מכאן מוכח דמאי דאמרינן לעיל דר' יהושע דריש מהאי קרא דבעל קרי אסור בדברי תורה אסמכתא בעלמא הוא דאי לראיה ממש היכי דריש מיניה דרשא אחרינא:
תנן זב שראה קרי: שהיה טמא טומאת זיבה שהיא חמורה וראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע וכו' דקא סבר ת"ק דאע"ג דלא עלו מטומאתם בטבילה זו ולא נטהרו מ"מ מאי דאיפשר ליטהר מטהרין ור' יהודה סבר דכיון שלא נטהרו בטבילה זו ועדיין בטומאה חמורה הן פטורין מלטבול כיון שאין נטהרין לגמרי:
עד שלא יגיע ש"ץ למודים יתפלל. לפי שצריך לשחות עם הצבור במודים שלא יראה ככופר במי שחבריו משתחוים לו וה"ה נמי אם יגיע למודים או לאחת מן הברכות ששוחין כששליח צבור מגיע למודים שפיר דמי כיון שהוא משתחוה עם חביריו, אבל תלמודא לא פסיקא ליה למינקט בכי האי גוונא, ולא מסתבר לפרושי דמשום מודים דרבנן צריך שיגמור תפלתו קודם מודים. ור"ת ז"ל כשהיה עומד באמצע תפלה והיה ש"ץ מגיע למודים היה משתחוה עם הצבור באמצע הברכה אבל לא בתחלה וסוף כדאמרינן לקמן {דף לד.} שאין לשוח בתחלת ברכה וסוף ברכה אלא באבות ומודים, ומיהו לכתחילה אין לעשות כן אם לא שיצטרך אדם להתפלל כדי לסמוך גאולה לתפלה, וכן לענין קדושה אם יגיע לש"ץ כשהוא אומר (נעריצך) [נקדישך] יאמר עם ש"ץ מלה במלה כל מה שהוא אומר ואין זה קרוי הפסק, ואם התפלל והצבור אומרים קדושה או אמן יהא שמיה כתב רש"י בסוכה בפ' לולב הגזול {דף לח.} ה"ג וכן פיר"ח שישתוק ויכוין למה שצבור אומרי' והוי כעונה, אבל ר"ת ור"י אומרים דכיון דשומע כעונה הוי הפסקה אם ישתוק ויכוין, וקצת יש ראי' מכאן דאי שותק הוי כעונה אמאי קאמר הכא דלא יתחיל אם לא יוכל לגמור עד שיגיע ש"ץ לקדושה מאי נפקא לן מינה ישתוק ויכוין ויהיה כעונה, ומיהו נוכל לומר דענייה חשיבא טפי. ועוד מוסיף בירושלמי דברים אחרים דגרסינן בירושלמי פרק תפלת השחר לא התפלל שחרית ובא ומצאן מתפללין של מוסף אם היה יודע שאם יתחיל יכול לגמור עד שלא (יגמור יגיע) [יתחיל] ש"ץ [כדי] לענות אחריו אמן יתפלל ואם לאו אל יתפלל באיזה אמן [אמרו] תרי אמוראי חד אמר באמן של האל הקדוש וחד אמר באמן של שומע תפלה מ"ד בהאל הקדוש דשבת ומ"ד דשומע תפלה דחול, ומשמע מתוך ירושלמי זה שהיו מתפללין במוסף שבחול כגון בר"ח או בחול המועד י"ח ברכות, והיה תמה ה"ר חיים על מנהג שאנו מתפללין בהם ז' ברכות וגם בתלמוד דידן לא הוזכר שבע ברכות כי אם בשבתות וימים טובים דחיישינן לטרחא אבל בר"ח וחול המועד דלא חיישינן לטרחא שהרי מתפללין [בשחרית] ערבית ומנחה י"ח ברכות א"כ גם במוסף היה לנו להתפלל י"ח, וה"ר [אלחנן] ז"ל היה אומר [כי] בתלמוד דידן מוכח כי בשום מוסף אין להתפלל י"ח ברכות שאם היו מתפללין י"ח והיינו אומרים גם ברכת מוסף אז יהיה י"ט ברכות ואמרינן לקמן בפרק תפלת השחר {דף כ"ט} תמני סרי תקון תשיסרא לא תקון, ולא תקשי מענינו דדוקא ש"ץ הוא דאומרה ברכה בפני עצמה אבל יחיד כוללה בשומע תפלה, ואין לומר שיכלול תפלת מוסף בעבודה כמו בתפלת שחרית דא"כ בפרק במה מדליקין {שבת דף ל"ד} הוי ליה למיתני מוסף בהדי שחרית ומנחה שמתפללין י"ח ואומר מעין המאורע בעבודה, ועוד כיון דלא נתקנה התפלה אלא בשביל מוסף די לנו בשבע ברכות, גם נראה שאין לגרוס בירושלמי בא ומצאן כשהן מתפללין של מוסף דלמה לו להזכיר בתפלת המוסף (להשמיענו) דין זה בתפלה של חול נמי היה יכול להשמיענו, ובתוספתא דברכות נמי יש סמך למנהג שלנו דקתני כל שאין בו מוסף כגון חנוכה ופורים ערבית ושחרית ומנחה מתפלל י"ח ברכות ואומר מעין המאורע בהודאה ואם לא אמר אין מחזירין אותו וימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ר"ח וחולו של מועד ערבית ושחרית ומנחה מתפלל י"ח ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו ובמוספים מתפלל שבע ואומר קדושת היום באמצע.
מנין שאין היחיד אומר קדושה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. אבל קדוש של סדר קדושה יחיד אומרה כי אינו אלא כמו קורא הפסוק ומתרגמו, וקדושה שביוצר יש אומרים שאין היחיד אומרו אלא אומר ואומרים ביראה קדוש וברוך ויש אומרים שהיחיד אומרו וכן נראה שהיחיד אומרו שאינו אלא סיפור דברים בעלמא היאך המלאכים (היו) [הן] מקדישין אבל כשאנו אומרים נקדישך ונעריצך כמו שהמלאכים מקדישין זה אין לומר בפחות מעשרה מר סבר יחיד אומר קדוש. סבר דקדוש לא הוי דבור שבקדושה ובפסוקים הוא דקרי ולא מקרי דבר שבקדושה אלא אותן ששנויין בפ"ב דמגילה ואין א נאמרים בפחות מעשרה.
למימרא דסבר ר' יהודה דבעל קרי מותר בדברי תורה. הוה מצי למימר ולטעמיך וכי בעל קרי דאורייתא עזרא הוא דתקון וקרא אסמכתא בעלמא אלא בלאו הכי שפיר קא משני ליה.
והלא אוב וידעוני בכלל כל המכשפין היו. הקשה הר' יעקב מאורלי"נש היאך למדים שאר מכשפין מאוב וידעוני והלא יצאו אוב וידעוני לידון בדבר החדש שהם בכרת מה שאין כן בשאר מכשפין ואמרינן בפרק איזהו מקומן {זבחים מט:} דהיוצא לידון בדבר החדש דכלליה לא גמר מיניה ולאו איהו גמר מכלליה וי"ל דלא מקרי דבר החדש מה אלא כרת באוב וידעוני ולא מקרי דבר החדש אלא כגון אשם מצורע שיצא לקבל דם ביד לצורך הבהונות שכל שאר הקרבנות צריך לקבל הדם בכלי וזה הקל בו הכתוב לקבל מקצת הדם ביד, וגם אשת אח קרי ליה בריש יבמות {ז.} דבר החדש לפי שהתירה הכתוב במקום מצוה לאחר מיתה מה שאין כן בעריות.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ג (עריכה)
מי שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללים אם יכול להתחיל בתפלתו ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה, יתפלל עד שיגיע שליח צבור לקדושה ויאמר קדושה עם הצבור מפני שהיחיד אינו אומר קדוש בתפלת עצמו וצריך לו להשתדל לאמרו עם הצבור, שמא תאמר יתפלל ויפסיק לקדוש אינו ראשי שאין מפסיקין בתפלה לא לקדושה ולא לקדיש ולא לברכו ולא למודים ולא לשום דבר ומכל מקום גאונים הראשונים כתבו שאם מתחיל בתפלתו עם שליח צצבור וקורא עמו מלה במלה עד שמגיע לקדושה עונה ואין זה נקרא הפסקה, וגדולי המפרשים מוסיפים בדבריהם שאף נסח הקדושה ר"ל כתר יתנו וכו' או אי זה נסח שיאמר הוא צריך לאומרו מלה מלה שיראה לגמרי כעושה עצמו טפל לתפלת החזן, ויש מי שאומר שאינו צריך אלא שיתחיל וימתין אחר מחיה המתים עד שיגיע ש"צ לשם ויענה עמו, ומכל מקום היה עומד בשאר מקומות של תפלה כשהגיע ש"צ לקדוש אינו מפסיק אלא שותק ויוצא ידי שתיהן שהרי שומע כעונה, ויש חולקים לומר שלא לשתוק ואין הדברים נראין, וברכת ק"ש כבר ביארנו שמפסיקים בהם לקדושה וקדיש על הצדדים שהזכרנו בפרק היה קורא:
יש מי שאומר שדין מודים ודין קדוש שוים בענין זה ומי שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללים אם יכול להתחיל ולגמור עד שיגיע ש"צ למודים ויכרע עם הצבור יתחיל ואם לאו לא יתחיל ואע"פ שהיחיד אומר מודים מכל מקום כל שהכל כורעין והוא אינו כורע זילא מילתא, ואין הדברים נראין ואין לחוש אלא לקדושה אבל לא למודים ולא לקדיש ולא לברכו:
מה שאמרנו שאין היחיד אומר קדוש, בקדושת שמנה עשרה הדברים אמורים אבל קדושת יוצר אור ושל סדר קדושה ספור דברים הוא ויחיד אומרן בתפלתו, ויש חולקים בכך אלא שהדברים נראים כמו שכתבנו וכן כתבוה גדולי המחברים בתשובת שאלה אע"פ שבקצת חבוריהם כתבוה בהפך ואותה שבסדר קדושה מיהא ר"ל ובא לציון אין ספק שהיחיד אומרה:
מי שמצא שליח צבור שמתחיל תפלת המנחה בקול רם וזה מתחיל תפלת ערבית וקורא עמו מלה מלה יש אומר שאין זה מפסיק לקדוש שלא התירו אלא בתפלה ששליח צבור אומר בה קדוש, אפילו היה ש"צ מתחיל בתפלת יוצר וזה בתפלת מוסף יש שמפקפקים בזה הואיל ואין זו אותה תפלה בעצמה שש"צ מתפלל ויש חולקים לומר שמפסיק ואומר קדושה רבה עם ש"צ אע"פ שתפלת היוצר אין בו קדושה רבה ואין בידינו להכריע:
כבר ידעת שד' מיתות נמסרו לב"ד סקילה שריפה הרג וחנק מכשפה ושוכב עם בהמה ובעל אוב וידעוני הרי הן בכלל הנסקלים והרבה מלבד אלו וכלן עם מחוייבי שאר מיתות יתבאר ענינים במס' סנהדרין:
אע"פ שביאה דרך אישות אוסרת אותה לקרוביו מכל מקום ביאה שלא מדרך אישות אינה אוסרת, מכאן אמרו נושא אדם אנוסת אביו אנוסת בנו ומפותת בנו ועיקר דבר זה יתבאר במס' יבמות:
כל המלמד את בנו תורה כאלו קבלה מהר סיני שנא' והודעתם לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ג (עריכה)
ר' יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם - קא סלקא דעתין השתא דכיון דר' יהודה מחייב ליה בדרבנן טעמיה משום דקסבר בעל קרי מותר בדברי תורה וכיון שכן אפילו כדרכו נמי קורא ומוציא בשפתיו:
והאמר ר' יהושע בן לוי מנין לבעל קרי שאסור בדברי תורה שנאמר והודעתם וכו' - ודאי ליכא למימר דר' יהושע בן לוי מדאורייתא סבירא ליה דבעלי קריין אסורין דודאי תקנת עזרא היא כדאיתא בבבא קמא ולקמן מייתי לה. ועוד דהא לקמן דריש האי קרא לדרשא אחרינא ואמאי והא אפקיה. אלא ודאי אסמכתא בעלמא הוא דסמיך ליה לקרא. וא"ת אם כן מאי אקשי ליה לר' יהודה מהאי כיון דלא מדאורייתא. יש לומר דאכתי קשיא משום תקנת עזרא ולא נחית תלמודא למידק עליה השתא אי הויא אסמכתא או לא ונקיט לה כאלו היא דאורייתא ולא איכפת ליה משום דבמסקנא הא מתרצן כולהו דאסיקנא דר' יהודה סבר דבעל קרי אסור בדברי תורה כדלקמן:
אפילו מאן דלא דריש סמוכין בכל התורה כולה במשנה תורה דריש - טעמא משום דמשנה תורה דברי משה הן. ואף על פי שכולן נאמרו מפי הגבורה מכל מקום כיון שכבר נאמרו תחלה בסדור אחר ועכשיו חוזר ואומר בסדור אחר ודאי כשסומך הדברים זה לזה לדרשא נסמכו כיון שאינם סדורין בסידור ראשון:
מה אוב וידעוני בסקילה אף מכשפה נמי בסקילה - משום דהוה ליה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ולא הוי דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש שהרי כבר נאמרה במכשפה מיתה אלא שלא נתפרש באיזו מיתה:
נושא אדם אנוסת אביו וכו' - דתנא קמא סבר דלא אסרה תורה אלא על ידי קידושין בלבד ור' יהודה אוסר וכו':
דאמר ר' יהושע בן לוי כל המלמד את בנו תורה כאלו קבלה מהר סיני שנאמר והודעתם לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת - מכאן מוכח דמאי דאמרינן לעיל דר' יהושע דריש מהאי קרא דבעל קרי אסור בדברי תורה אסמכתא בעלמא הוא. דאי לראיה ממש היכי דריש מיניה דרשא אחרינא:
תנן זב שראה קרי - שהיה טמא טומאת זיבה שהיא חמורה וראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע וכו'. דקא סבר תנא קמא דאף על גב דלא עלו מטומאתם בטבילה זו ולא נטהרו מכל מקום מאי דאיפשר ליטהר מטהרין. ור' יהודה סבר דכיון שלא נטהרו בטבילה זו ועדיין בטומאה חמורה הן פטורין מלטבול כיון שאין נטהרין לגמרי:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה