ברכות יג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
(דברים ו, ו) אשר אנכי מצוך היום על לבבך מכאן אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הלכה כר"ע איכא דמתני לה אהא דתניא הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו ר' אחא משום ר' יהודה אומר כיון שכוון לבו בפרק ראשון שוב אינו צריך אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הלכה כר' אחא שאמר משום ר' יהודה תניא אידך והיו שלא יקרא למפרע על לבבך ר' זוטרא אומר עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה רבי יאשיה אומר עד כאן מצות קריאה מכאן ואילך מצות כוונה מ"ש מכאן ואילך מצות קריאה דכתיב לדבר בם הכא נמי הא כתיב ודברת בם ה"ק עד כאן מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך קריאה בלא כוונה ומאי שנא עד כאן מצות כוונה וקריאה דכתיב על לבבך ודברת בם התם נמי הא כתיב על לבבכם לדבר בם ההוא מבעי ליה לכדרבי יצחק דאמר (דברים יא, יח) ושמתם את דברי אלה צריכה שתהא שימה כנגד הלב:
אמר מר ר' יאשיה אומר עד כאן מצות קריאה מכאן ואילך מצות כוונה מ"ש מכאן ואילך מצות כוונה משום דכתיב על לבבכם הכא נמי הא כתיב על לבבך ה"ק עד כאן מצות קריאה וכוונה מכאן ואילך כוונה בלא קריאה ומ"ש עד כאן מצות קריאה וכוונה דכתיב על לבבך ודברת בם התם נמי הא כתיב על לבבכם לדבר בם ההוא בדברי תורה כתיב וה"ק רחמנא אגמירו בנייכו תורה כי היכי דליגרסו בהו:
ת"ר (דברים ו, ד) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אעד כאן צריכה כוונת הלב דברי ר"מ אמר רבא הלכה כר"מ תניא סומכוס אומר בכל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו אמר רב אחא בר יעקב ובדלי"ת אמר רב אשי גובלבד שלא יחטוף בחי"ת ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' [חייא בר אבא] חזייה דהוה מאריך טובא א"ל דכיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים תו לא צריכת:
אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה על לבבך בעמידה על לבבך סלקא דעתך אלא אימא העד על לבבך בעמידה מכאן ואילך לא ורבי יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כר' אחא שאמר משום ר' יהודה:
ת"ר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו ק"ש של ר' יהודה הנשיא א"ל רב לר' חייא לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליה מלכות שמים אמר ליה בר פחתי ובשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים חוזר וגומרה או אינו חוזר וגומרה בר קפרא אומר אינו חוזר וגומרה רבי שמעון ברבי אומר חוזר וגומרה א"ל בר קפרא לר"ש ברבי בשלמא לדידי דאמינא אינו חוזר וגומרה היינו דמהדר רבי אשמעתא דאית בה יציאת מצרים אלא לדידך דאמרת חוזר וגומרה למה ליה לאהדורי כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה אמר ר' אילא בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ונאנס בשינה יצא אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה זבפסוקא קמא צערן טפי לא תצערן אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה אבוך היכי הוה עביד אמר ליה בפסוקא קמא הוה קא מצער נפשיה טפי לא הוה מצער נפשיה אמר רב יוסף חפרקדן לא יקרא קריאת שמע מקרא הוא דלא ליקרי הא מיגנא שפיר דמי והא רבי יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקיד אמרי מיגנא כי מצלי שפיר דמי מקרא אע"ג דמצלי נמי אסור והא ר' יוחנן מצלי וקרי שאני ר' יוחנן דבעל בשר הוה:
ובפרקים שואל וכו':
משיב מחמת מאי אילימא מפני הכבוד השתא משאל שאיל אהדורי מבעיא אלא שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם אימא סיפא ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב משיב מחמת מאי אילימא מפני היראה השתא משאל שאיל אהדורי מבעיא אלא מפני הכבוד היינו דר"י דתנן ר"י אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם חסורי מחסרא והכי קתני בפרקים שואל מפני הכבוד ואין צריך לומר שהוא משיב ובאמצע שואל מפני היראה ואין צריך לומר שהוא משיב דברי ר"מ רבי יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד
רש"י
עריכה
איכא דמתני לה - להא דרבה בב"ח:
בפרק ראשון - כל פרשת שמע:
ע"כ מצות כוונה כו' - כולה מפרש לה ואזיל:
א"ר יאשיה עד כאן - פרק ראשון:
מצוות כוונה כו' - קס"ד דכוונה בלא קריאה:
מכאן ואילך - פרשת והיה אם שמוע:
שתהא שימה כנגד הלב - דהא ושמתם דכתיב לאו בקריאה וכוונה איירי אלא בשימת תפילין של יד שיהא שם אותה על גובה של יד כנגד הלב על קבורת הזרוע. ברדו"ן (חלק של הזרוע שהוא מלא בשר) :
ה"ג ההוא בדברי תורה כתיב - כדמוכח קרא ולמדתם אותם את בניכם וגו':
עד כאן - פסוק ראשון לבדו:
ובדל"ת - ולא בחי"ת דכל כמה דאמר אח בלא דל"ת לא משתמע מידי ומה בצע בהארכתו אבל בדל"ת יאריך עד כשיעור שיעשנו בלבו יחיד בשמים ובארץ ולארבע רוחותיה כדמפרש לקמן:
ובלבד שלא יחטוף בחי"ת - בשביל אריכות הדל"ת לא ימהר בקריאתה שלא יקראנה בחטף בלא פתח ואין זה כלום:
דאמליכתיה למעלה וכו' - שהארכת שיעור שתחשוב בלבך ה' אחד בשמים ובארץ וארבע רוחותיה:
בעמידה - אפילו לב"ה דאמרי [לעיל יא.] עוסקין במלאכתן וקורין ומהלכין וקורין מודים הם שצריך לעמוד במקום אחד עד המקרא הזה לפי שעד כאן מצות כוונה:
לא חזינא דמקבל עליה מלכות שמים - שהיה שונה לתלמידיו מקודם זמן ק"ש וכשהגיע הזמן לא ראיתיו מפסיק:
חוזר וגומרה - לאחר שעמדו התלמידים:
דקא מהדר - לשנות לתלמידים בכל יום שמעתא דאית בה יציאת מצרים במקום פרשת ציצית ואמת ויציב:
בזמנה - בזמן ק"ש:
בפסוקא קמא צערן - אם ראיתני מנמנם צערני עד שאנער יפה בפסוק ראשון:
פרקדן - שוכב על גבו ופניו למעלה:
לייט אמאן דגני אפרקיד - שמא יתקשה אברו בתוך שנתו ונראה לרבים והוא דרך גנאי:
מיגנא - לישן:
כי מצלי שפיר דמי - כשהוא מוטה על צדו מעט שפיר דמי אבל מקרי ק"ש אפילו מצלי נמי אסור שמקבל עליו מלכות שמים דרך שררה וגאוה:
לכל אדם - אפילו אינו נכבד:
חסורי מחסרא - דהוה ליה למתני בתרווייהו אין צריך לומר ותו ליכא למקשי מידי:
תוספות
עריכה
אשר אנכי מצוך. דאי כדקא אמרת הוה ליה למכתב אשר צויתיך דמצוך משמע אפילו מכאן ואילך ומ"מ אצטריך האלה דאי לאו הכי הוה אמינא דאף פרשה שנייה בכלל:
אמר רבא הלכה כרבי מאיר. והכי הלכתא דקיי"ל כרבא דהוא בתראה:
על לבבך בעמידה. בירושלמי מפרש לאו דאי היה יושב עומד אלא דאם היה מהלך עומד אע"ג דב"ה אמרי כל אדם קורא כדרכו מ"מ מצוה מן המובחר לעמוד כשהוא מהלך לפי שאינו מיושב כל כך ואינו יכול לכוין כשהוא מהלך כאשר היה עומד וכן הלכה דמהלך בדרך מצוה לעמוד בפסוק א' ובעינן כונה בפסוק ראשון לבד וכן איתא בתנחומא רב יהודה בשם שמואל אמר אסור לקבל עליו עול מלכות שמים כשהוא מהלך אלא יעמוד ויקרא וכשיגיע לואהבת ילך לדרכו:
שואל מפני היראה וכו'. ר"מ ור' יהודה הלכה כרבי יהודה דאמר אפילו באמצע משיב מפני הכבוד א"כ נראה שמותר לענות קדיש וקדושה באמצע ק"ש דאין לך מפני הכבוד גדול מזה אבל באמצע י"ח אסור דמשמע לקמן בפ' אין עומדין (ד' לא.) דבין גאולה לתפלה אין לענות וכ"ש בתפלה עצמה ומי שמתפלל לבדו וש"צ מגיע למודים ישחה למודים אבל לא יאמר מודים ודוקא שהיה באמצע הברכה אבל בסוף הברכה לא דנראה ככורע בשביל הברכה ואמרינן (לקמן ד' לד.) דאין לכרוע בכל ברכות אלא באותן שתקנו חכמים ור"ת היה רגיל שהיה ממתין בעושה פלא כדי לענות קדיש וקדושה עם הצבו' והי' סובר אפי' שהה כדי לגמור את הכל אינו חוזר לראש:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ב (עריכה)
ז א מיי' פ"ב מהל' ק"ש הלכה א', סמג עשין יח, טור ושו"ע או"ח סי' ס' סעיף ה', ובטור ושו"ע או"ח סי' ס"ג סעיף ד':
ח ב ג ד מיי' פ"ב מהל' ק"ש הלכה ט', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ס"א סעיף ו' וסעיף ח:
ט ה מיי' פ"ב מהל' ק"ש הלכה ג', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ס"ג סעיף ג':
י ו טור ושו"ע או"ח סי' ס"א סעיף ה':
יא ז מיי' שם, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ס"ג סעיף ה':
יב ח מיי' פ"ב מהל' ק"ש הלכה ב', טוש"ע (או"ח) שם ס"א:
ראשונים נוספים
ההוא מיבעי לי לכדר' יצחק דאמר ר' יצחק צריכה שתהא שימה כנגד הלב. אתפילין של יד קאי ועיקרה במס' דמנחות (דף לז) בפר' הקומץ את המנחה:
שאני ר' יוחנן דבעל בשר הוה. איתיה לפירושיה בבבא מציעא בפ' השוכר את הפועלין (בבא מציעא דף פד) אמר (רבא) [רב פפא] אבריה דר' יוחנן בת ה' קבין ואמרי לה בת ג' קבין:
שמע ישראל ה' וכולי עד כאן צריך כונת הלב דברי רבי מאיר. אמר רבא וכן הלכתא: וכדאמר נמי רב יצחק בריה דרב שמואל בר שילא וכן רבה ורב יוסף כדאיתא בסמוך.
וכוונה זו מסתברא לי דדוקא לכתחלה, הא לא כוון יצא, דהא קיימא לן דמצות אין צריכות כוונה ואפילו פסוק ראשון; דאי איתא דכל הני אפילו בדיעבד קא מיירי, לידוק מנייהו מצות צריכות כוונה כדדייקינן ממתניתין דקתני "אם כוון לבו יצא". אלא ודאי כדאמרן דמשום דקתני במתניתין "אם כוון לבו יצא" משמע הא לאו הכין לא יצא ולפום כן אתי למידק מינה דמצות צריכות כוונה. אלא הכי "צריך" קא אמר ו"צריך" לכתחלה ולמצוה כתקנה הוא, הא דיעבד יצא.
ותמהני על הרמב"ם ז"ל שכתב "הקורא את שמע ולא כוון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו; והשאר אם לא כוון לבו, יצא. ואפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות", עכ"ל. ואי איתא כי דייקינן ממתניתין "שמעת מינה מצות צריכות כוונה" אמאי דחינן לה? הוה לן למימר "אין הכי נמי ובפסוק ראשון". ולולי שהוא ז"ל בעצמו פסק מפסוק ראשון ואילך שאפילו קורא להגיה יצא היה אפשר לתרץ דהא קתני במתניתין היה קורא את שמע אם כוון לבו יצא משמע שצריך כוונה בכולי קריאת שמע והיינו דקשיא ליה ופריק(?) דכולי בעי'(?) שלא יהא קורא כמגיה אלא שהוא ז"ל פסק תרתי, דכל חדא מגלה על חברתה דליתה.
אבל בתוספתא יראה קצת שאם לא כוון לא יצא דתניא התם "הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו. רבי אחאי אומר משום רבי יהודה אם כוון את לבו בפרק ראשון אף על פי שלא כוון לבו לפרק אחרון - יצא." אלא מיהו לאו ראיה היא ד"יצא" דקאמר לאו למימרא אלא שאם לא כיון לא יצא ידי מצוה כתקנה קאמר, ו"צריך ואינו צריך" קאמר, וכדקתני לה לההיא בגמרין.
ואפשר לי לומר עוד דפסוק ראשון צריך כוונה ואפילו בדיעבד ואין דבר זה תלוי באידך דמצות צריכות כוונה, דהתם "בכוונה לצאת" הדברים אמורים(?) אבל כאן צריך "כוונת הענין", כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים כדי שיקבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב; וכענין שאמרו גם כן בברכה ראשונה של תפלה בשלהי פרק אין עומדין. והטעם, שבשאר מצות שהן מצות עשיה - כל שעשה מצותו אף על פי שלא נתכוון לה הרי קיים מצות עשיית(?) אלא שאין זה מן המובחר; וכל שכן שיצא אם כוון לצאת אף על פי שהרהר באמצע המצוה. אבל אלו, שהן קבלת מלכות או סדור שבחים, אינו בדין שיהא לבבו פונה לדברים אחרים. וזו היא שחלקו בין ברכה ראשונה לשאר הברכות או בין פסוק ראשון לשאר - שאם הדברים תלוין "במצות צריכות כוונה או אין צריכות", מה לי ברכה ראשונה, מה לי שאר ברכות?! וזה נראה יותר והוא נראה האמת. והא דקא בעי "שמעת מינה מצות צריכות כוונה" משום דמשמע ליה דבכולי קריאת שמע קאמר. ואפשר היה לו לתרץ "כאן בפסוק ראשון, כאן מפסוק ראשון ואילך". וכן נראה גם כן מדברי הראב"ד ז"ל בשלהי פרקין.
ומפסוק ראשון ואילך אפילו קורא להגיה ממש יצא, דהא מכאן ואילך אין צריך כוונה כלל; וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל. ואפשר דאף על גב דמדרבנן היא, כוונת קריאה מיהא בעינן, וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל.
אמר רב נתן בר מר עוקבא עד "על לבבך" בעמידה: פירוש: לאו בעמידה ממש קאמר - שאילו היה יושב עומד; אלא שאם היה מהלך, עומד כדי שתתישב דעתו עליו וכדגרסינן בירושלמי "מה אם היה יושב עומד? אלא אם היה מהלך עומד".
ורבי יוחנן אמר "כל הפרשה כולה בעמידה ואזדא רבי יוחנן לטעמיה וכולי" מהכא משמע דהאי פלוגתא באידך פלוגתא ד"עד היכן צריך כוונת הלב" שייכא, וכיון דאפסיקא הלכתא כר' מאיר דאמר "פסוק ראשון בלבד", אף לעמידה נמי אינו צריך אלא פסוק ראשון. וכן כתב רבינו אלפסי והרמב"ם ז"ל. אבל מקצת מן הגאונים פסקו כמר עוקבא בר נתן.
ואיכא מרבוותא ז"ל דרמו שמעתתא אהדדי דרבא פסק הכא כר' מאיר דאמר "פסוק ראשון צריך כוונת הלב ותו לא" ולקמן גבי פועלים קורין בראש הזית אמרו דדוקא בפרק שני אבל בפרק ראשון לא. וכן לא יקרוץ בעיניו ולא ירמוז באצבעותיו. והכא גבי עמידה אמרו "על לבבך בעמידה".
והרבה תירוצין נאמרו בהא. והנכון, מה שכתב ה"ר יצחק בן גיאת ז"ל בהלכותיו וזה לשונו: "הלכה כר' מאיר בסתם, או יושב או עומד או מוטה שדעתו מיושבת עליו. אבל מהלך שאין דעתו מיושבת עליו בלבד, צריך לעמוד כדי שתתישב דעתו עליו. והעוסק במלאכה צריך לבטל ממנה עד שיקרא פרק ראשון ואחר כך יחזור למלאכתו מכיון שעוסק במלאכתו אם אי אתה מצריכו כל כך נמצאת מצוה קלה עליו, הילכך בטל ממלאכתו עד סוף הפרק ראשון ואחר כך יחזור למלאכתו. נמצא היושב והעומד כיון שאין עוסק בכלום ודעתו מיושבת עליו ואימת המצוה עליו דיו לכוין פסוק ראשון ותו לא. והמהלך שאין מלאכה בידו להתעסק בה, דיו לעמוד לישב דעתו עד "על לבבך". אבל המתעסק במלאכתו כיון שהוא טרוד במה שלפניו, צריך להתישב ולהתבטל עד סוף פרק ראשון. ורמיזה וקריצה כעסק מלאכה דמי פ' ראשון", עד כאן.
"[יש כאן פסקא נוספת של הרשב"א מכתבי יד רומא שהושמטו בדפוסים. ד"ה בר פחתי. נמצאת במהדורה של הרב קוק. מי שיכול להשלים את החסר תבוא עליו ברכה- ויקיעורך]"
פרקדן: פירוש: בין שוכב ופניו למעלה בין שוכב ופניו למטה.
מתני': בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב. ובאמצע שואל מפני היראה: פירש רש"י ז"ל "אדם שהוא מתירא שמא יהרגנו", וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ותמיה לי, אי מפני סכנת נפשות פשיטא שאין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש, והא לא צריכא הכא למתני, כדאקשינן במסכת שבת גבי המכבה את הנר בשביל החולה שיישן. ועוד, דמה שהתירו בקריאת שמע אסרו בתפלה, ואפילו הכי בסכנת עקרב התירו. ועוד, שהרי בברייתא שנינו "היה קורא את שמע ופגע בו אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה: בפרקים - שואל מפני הכבוד ואין צריך לומר שמשיב; ובאמצע - שואל מפני היראה ומשיב" - דאלמא משמע לכאורה דבהני דאיתיה בברייתא אית בהו "מפני הכבוד" ואית בהו "מפני היראה". ובכל הני היינו אביו או רבו ומי שגדול ממנו בחכמה, ליכא חד שמתירא ממנו שמא יהרגנו. אלא ודאי "מפני הכבוד" היינו מי שגדול ממנו בחכמה וכדאמרינן לקמן בגמ' גבי רב בר שבא "שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא", כלומר, כיון שאינו גדול כמוהו בחכמה. ואביו ורבו היינו "מפני היראה" שהוא מצווה ביראתו; גבי אב דכתיב "איש אמו ואביו תיראו" ורבו דכתיב "מפני שיבה תקום...ויראת", ותנן "מורא רבך כמורא שמים". וכן פירשוה הגאונים ז"ל.
למד על כל הפרשה כולה שהיא צריכה כונה: פירוש פרק ראשון קרי פרשה כולה וכן מוכיח סוגיין לקמן דקתני ור' יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דא"ר יוחנן הלכה כר' אחא שאמר משום ר' יהודה ור' אחא לא אמר אלא פרק ראשון:
מכאן ואילך כונה בלא קריאה: פירוש על ידי הרהור והאי תנא דמוקי על לבבכם למצות צריכות כונה שתהא שימה כנגד הלב נפקא לה מדוכת' אחרינא אי נמי דתרתי שמעית מינה דלישנא דקרא נמי מוכח הכי דכתיב ושמתם את דברי אלה על לבבכם:
ת"ר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן צריכה כונת הלב דברי ר' מאיר וזו היה ק"ש של ר' יהודה הנשיא, אמר רבא הלכה כר' מאיר: וכן הלכה וכיון דכן לא בעינן כונת תיבות אלא פסוק ראשון:
ת"ר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו היא ק"ש של ר' יהודה הנשי': וטעמא משום שהיה עוסק בתורה כל היום ולא רצה להתבטל כדי לקרותה כולה כיון שיוצא בפסוק ראשון:
אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על גבי עיניו מקבל מלכות שמים: כלומר שמפסיק מלימודו כשהגיע זמן ק"ש וקורא פסוק ראשון ושמעינן מינה שמפסיקין לק"ש דאוריית' והיינו פסוק ראשון וכן ליציאת מצרים נמי והטעם שהיה מעביר ידו על עיניו שלא יסתכל לכאן ולכאן ויכוין דעתו יפה:
חוזר וגומרה: פירוש לאחר שעומד מבית מדרשו. או לא וכו' עד היינו דקא מהדר אשמעת' דיציאת מצרים, כלומר שהיה דרכו בכל יום ללמוד הלכה אחת מענין יציאת מצרים כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה, דאע"ג דהוה איפשר ליה כוליה יומא מ"מ כיון שקבעוה בק"ש היה רוצה לאומרה תכף שהיה קורא ק"ש. ואליב' דר' שמעון ברבי דאמר חוזר וגומרה שמעינן דאע"ג דנפיק אינש ידי ק"ש דאוריית' איפשר ליה למיקרי ק"ש בברכות דרבנן בתר הכי דהא רבי אע"ג דהוה נפיק ידי ק"ש דאורייתא בפסוק ראשון שהיה אומר אפי' הכי היה חוזר ואומרה בברכות והוי ק"ש וברכות דרבנן הילכך אנן דאמרינן בצפרא רבונו של עולם וחתמינן ומיחדים את שמך ואומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד מקמי דנקרי ברכות ק"ש ונפקי ביה ידי חובת ק"ש דאוריייתא אפי' הכי איפשר לן למקרי בתר הכי ק"ש דרבנן בברכות וזהו להלכה אבל למעשה צריך להזהר דיש לומר דדוקא רבינו הקדוש שהיה תורתו אומנותו אבל אנן דלא הוי הכי טפי עדיף לן למיקרי ק"ש דאורייתא בברכות וכן ראוי הילכך אמרינן הכי ומיחדים שמך ואומרים ה' אלהינו ה' אחד. וכיון דשמעינן מהכא דאע"ג דקרא אינש ק"ש דאוריית' והיינו פסוק ראשון ויצא ידי חובה אפילו הכי איפשר ליה למיקרי ק"ש דרבנן בברכות הוא הדין דאי קרא ק"ש דרבנן בברכות איפשר למיפק ידי ק"ש דאורייתא ונפקא לן מינה למנהגא דילן שאנו קורין ק"ש בערב קודם יציאת הכוכבים וק"ש דאוריית' לא הויא אלא ביציאת הכוכבים אפי' הכי יכלינן למיעבד ושרו רבנן משום דוחקא דצבורא וכדי שיתפלל אדם עם הצבור ובלבד שיקרא ק"ש דאוריית' על מטתו דאע"ג דנפיק ידי ק"ש דרבנן איפשר ליה למיקרי ק"ש דאורייתא דהיינו אחר צאת הכוכבים. ולהאי פירושא חובה הוא לקרות ק"ש על מטתו:
בפסוקא קמא צערן: פירוש שלא תניחני לישן עד שאקרא פסוק ראשון. ומהא שמעינן דלא בעינן כונה אלא בפסוק ראשון כדפסקינן לעיל דהא רבה ורב נחמן עבדי עובד' כך:
אשר אנכי מצוך. דאי כדקאמרת הוה ליה למכתב אשר צויתיך מצוך משמע מה שיש לו לומר ומ"מ האלה איצטריך למעוטי פרשה שניה.
צריכה שתהא שימה כנגד הלב. פרש"י על גובה היד כנגד הלב על קיבורת הזרוע והיינו למעלה מן האציל, ויש שרוצין לומר שמניחין תפילין בקנה והוא הפרק שבין היד והאציל ואינו נראה לר"ת דהכא משמע שהנחת תפילין של יד כנגד הלב ואי אפשר שיהי' כנגד הלב אם לא שיניחם על הקיבורת שהוא למעלה מן האציל, ועוד אומר ר"ת דבכל מקום מזכיר זרוע וזרוע הוא הפרק שבין האציל לכתף כמו שמוכח במס' אהלות פ"ק דחשיב התם רמ"ח איברים שבאדם וקא חשיב בפיסת היד ששה בכל אצבע שנים בקנה שנים במרפק אחד בזרוע וארבעה בכתף והמרפק הוא האציל כדאיתא בערכין פ' האומר משקלי עלי {דף יט:} (אמר) [דאמר] שזרוע הוא בין האציל לכתף והוא שכתוב באיוב {ל"א, כ"ב} כתפי משכמה תפול וכו'.
עד כאן [צריכה] כונת הלב דברי ר' מאיר. שפסוק ראשון הוא קבלת מלכות שמים.
[אמר רבא הלכה כר' מאיר]. וקיי"ל כרבא דבתראה הוא.
ובלבד שלא יחטוף בחי"ת. וכן לא יאריך באל"ף דמשמע אי חד כלומר אין חד.
[אלא] אימא עד [על] לבבך בעמידה. ירושלמי. מה אם היה יושב עומד לא אם היה מהלך עומד.
ואזדא ר' יוחנן לטעמי' כו'. משמע דעמידה מטעם כונה היא הילכך כיון דקיי"ל כרבא דאין צריך כונה כי אם פסוק ראשון ה"ה נמי עמידה, והא דאמרינן (נמי) ביומא {דף יט:} מתני ליה ר' חייא בר רב הונא לחייא בר רב קפוטל ואחוי ליה [רב] קבוטל בידיה בבי"ת ולימא ליה מימר ק"ש הוי קרי והתניא ר"א ב"י אומר הקורץ בעיניו ומרמז בשפתיו וקורא ק"ש עליו הכתוב אומר {ישעי' מ"ג, כ"ב} ולא אותי קראת יעקב לא קשיא כיון בפרק ראשון כאן בפרק שני, לאו דוקא פרק ראשון שאינו אסור אלא פסוק ראשון שהיא מצות כונה אלא משום דאיכא מאן דאמר דכל פרק ראשון צריך כונה נקט פרק ראשון.
בשעה שמעביר (את) ידיו על עיניו מקבל עליו עול מלכות שמים. והיה קורא פסוק ראשון. נ"ל שהיה זמן הישיבה נמשך עד אחר ג' שעות דאי לא תימא הכי מאי טעמא דמ"ד אינו חוזר וגומרה כיון דלא עבר זמן הקריאה, דלא מסתבר למימר שיצא אדם ידי חובה בקריאת פסוק ראשון נהי דלא בעי כונה אלא פסוק ראשון מ"מ צריך שיקרא את כולה הילכך מסתברא שעבר זמן הקריאה לכן לבר קפרא לא היה חושש לגומרה ולר' שמעון היה חוזר וגומרה כאדם הקורא בתורה, ואע"ג דמפסיקין לק"ש ומסתבר למימר שמפסיקין לקרות את כולה שמצוה הוא לקרות את כונה ה"מ כשאדם לומד לבדו אבל מי שלומד את הרבים די לו בהפסק פסוק ראשון.
אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ונאנס בשינה יצא. פי' הי' מדומדם (פי' מתנמנם) ולא הי' יכול לקרו' בכונה מכאן ואלך ומיהו היה קורא את כולה, וכן הא דא"ל רב נחמן לדרי עבדיה בפסוקא קמא צערן כלומר הקיצני משנתי עד שאוכל לכוין טפי לא תצערן אף אם אקרא בלא כונה לא תצערני להקיצני.
ובאמצע שואל מפני היראה. פרש"י אדם שמתירא שמא יהרגנו, ולא נהירא כי פשיטא שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, ונראה (כאביו) [דאביו] ורבו קא חשיב מפני היראה דכתיב איש אמו ואביו תיראו ותנן מורא רבך כמורא שמים.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ב (עריכה)
חכמים הרבה נחלקו בכונה הצריכה לק"ש אי זו כונה הוא צריך בה ועד איזה מקום שבה, וכלל הדברים בענין זה שאין דבר שבק"ש צריך כונה לצאת אפילו מפסוק ראשון מפני שהכלל ידוע מצות אין צריכות כונה וכל הפרשיות כולן צריכות כונה לקרוא לא שיהא קורא להגיה, ועיקר המחלוקת בדבר זה הוא כונת הלב, ר"ל שיכון לבו ליחד את שמו ית' אע"פ שאינו מתכוין לצאת ומפרטיה של כונה זו שאם היה מהלך עד היכן צריך שיעמוד, וכן אם היה עוסק במלאכה עד היכן הוא צריך שיתבטל ממלאכתו ובדברים אלו נחלקו הרבה חכמים, ומחלוקת זו תלויה בסוגיא זו, אמרו עד על לבבך עד כאן צריך כונה מכאן ואילך לא דברי ר' אליעזר ור' עקיבא אומר והלא כבר נאמר אשר אנכי מצוך וכו' כלומר שמשמע לשון להבא כלומר מה שאני מצוך עדיין הכל יהא על לבבך וזהו כל פרק ראשון, ובברייתא אחרת שנו צריך שיכון את לבו בכלה ר"ל בכל ג' פרשיות ור' אחאי אומר כיון שכיון בפרק ראשון שוב אינו צריך, ואפסיק בגמ' בתרוייהו כאן דאמר בפרק ראשון, ואחר כך נחלקו ר' זוטרא ור' יהושע שלדעת ר' זוטרא על לבבך עד כאן מצות קריאה וכונה מכאן ואילך מצות קריאה בלא כונה, ודבר זה יש מפרשים אותו עד על לבבך דוקא ואע"פ דמקשי ליה מעל לבבכם דפרשה שניה אפשר שהמקשה מקשה לו לומר שיהא צריך כונה בכל הפרשיות כברייתא שניה דלעיל, והשיבו דהאי על לבבכם לומר שתהא תפלה של יד שימה כנגד הלב ומכל מקום עד על לבבך דוקא, ויש מפרשים דעד על לבבך לאו דוקא אלא כל פרק ראשון מדמקשי ליה מעל לבבכם דפרשה שניה דאי לאו הכי הוה ליה לאקשויי מאשר אנכי מצוך ודברי נביאות הם דמי שאני ליה למימר פרק ראשון, אלא ודאי עד על לבבך דוקא, ולר' יהושע עד כאן מצות כונה וקריאה מכאן ואילך מצות כונה בלא קריאה דהרהור כדבור ואע"ג דכתיב בשניה לדבר בם ההוא לאגמורי בניהו תורה וודאי הא דר' יהושע ליתא דהרהור לאו כדבור אף בשאר פרשיות ואי מפרשת לה כדבר שלא בהשמעת אזנים כולהו לא פליגי דבדיעבד יצא, ומכל מקום תרויהו מודו דעד על לבבך צריך כונה, ואחר כך אמרו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, עד כאן כונת הלב דברי ר' מאיר ופסק רבא כמותו ונדחו כל שאר ההלכות.
ואחר כך הניחו לשון כונה והזכירו לשון עמידה והוא שאמרו אמר רב יהודה עד על לבבך בעמידה ור' יוחנן אמר כל הפרשה ראשונה בעמידה אלא דקאמר בתר הכי ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר הלכה כר' אחאי דקאמר לעיל הואיל וכיון בפרק ראשון שוב אינו צריך אלמא דכונה ועמידה חדא מחתא נינהו ומדפסיקנא בכונה פסוק ראשון אף בעמידה כן, ומכל מקום למטה [דף טז.] אמרו האומנים קורין בראש האילן ואמרו שם רמי ליה רב מרי לרב תנן האומנים וכו' ורמינהו הקורא את שמע צריך שיכוין לבו עד שהעלו בסוף השמועה כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני, עד שתירצו גדולי הפוסקים דבטול מלאכה וודאי צריך לכל פרק ראשון אבל עמידה וכונת הלב דיו בפסוק ראשון, והוא שאמרו במס' יומא [יט:] הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו והעמידוה בפ' ראשון ומשום דהא משוי ליה עראי, והם בענין זה כמלאכה זהו דעת גדולי הפוסקים, וקצת מגיהים הלכותיהם סוברים עליהם לפסוק ראשון ואין דבריהם נראים שאף גדולי הפוסקים אינם אומרים שרבא תירצה שזה אי אפשר לפי הסוגיא הנאמרת שם, אלא שמכיון שנתספק רבא בשאלתו ושאל לו מידי שמיע לך בהא וקבל תשובתו נראה שאף הוא היה מסכים בה, והוא קושיא דידיה אדידיה, ומכל מקום גדולי המפרשים סוברים שמאחר שבמס' יומא פירשוה כי היכי דלא לישויה עראי, הליכה תכף לפסוק ראשון עראי הוא ומתוך כך פסקו לפסוק ראשון שצריך לכלם ועד על לבבך עמידה וכל שכן בטול מלאכה, ולפרק ראשון כולו בטול מלאכה אלא שאין דבריהם נראין לי מדקאמר ואזדא ר' יוחנן לטעמיה, ונמצא הענין חלוק על ג' מחלוקות לדעת מגיהי ההלכות, אין אנו צריכים לשום דבר אלא בפסוק ראשון ר"ל עד ה' אחד, אבל שלא כיון לבו בפסוק ראשון כתבו גדולי המחברים שלא יצא אף בדיעבד ונראין דבריהם ממה שאמרו בברייתא הקורא את שמע צריך שיכון את לבו ור' אחאי אומר כיון את לבו בפרק ראשון יצא, אלמא דבפרק ראשון מיהא לא יצא, כל שכן לדידן בפסוק ראשון, אלא שיש חולקים לומר דוקא לכתחלה וממה שאומר בסוגיא זו לשון צריך דמשמע לכתחלה ועקר הדברים כדעת ראשון.
ואע"פ שאמרו במסכת מגלה פרק עומד ויושב [כ"ה.] שאם אמר שמע כל הפסוק כלו שני פעמים שמשתקים אותו, ההיא בשליח צבור שיש לו לכוין ביותר ואין סבורים עליו שמחמת שלא כיון הוא מחזירו, אלא מחשש שתי רשויות אבל יחיד לא שמצד שלא כיון הוא שלא יצא וצריך לחזור, הא משם ואילך אין צורך בכונת הלב ולא לעמידה ולא לביטול מלאכה, ולדעת גדולי הפסוקים שפסוק ראשון הוא צריך לכל אלו, אבל משם ואילך אין צורך לכונת הלב ולא לעמידה, אבל בטול מלאכה הוא צריך לכל הפרשה הראשונה וכמו שאמרו בפרק זה בסוגית המשנת האומנין כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני, ולדעת גדולי המפרשים פסוק ראשון הוא צריך בכלם ומשם עד על לבבך אע"פ שאינו צריך לכונת הלב מכל מקום צריך הוא לעמידה ולבטול מלאכה, ומעל לבבך על סוף הפרשה הראשונה אינו צריך אלא בטול מלאכה, אבל בטול מלאכה מכל מקום צריך, ושאר פרשיות לדברי הכל אינו צריך לאחת מכל אלו, וכל שאמרנו שצריך עמידה לא שאם היה יושב עומד, אלא שאם היה מהלך מתעכב, וכן היא שנויה בתלמוד המערב ובברייתא אמרו הכתף אע"פ שמשאו על כתפו הרי זה קורא אבל בשעה שפורק וטוען לא יקרא ובין כך ובין כך לא יתפלל עד שיפרוק:
אע"פ שמה שכתו׳ על לבבך רומז על כונת הלב הרי הוא רומז גם כן על תפלה של יד שתהא שימה כנגד הלב כמו שיתבאר במקומו:
מאחר שפסוק ראשון צריך לכונה יתירה מצוה לקורא שיאריך באחד ולא באלף שהרי אם יאריך בה יהא במשמע אין חד, וכן הוא בתלמוד המערב אלא שיאריך בדל״ת שבה נגמרה המלה, ומבל מקום לא יחטוף בחי"ת שלא יפסיד כונת המלה, ושיעור הארכתו בדל"ת הוא עד כדי שיצייר בלבו היותו ית' מולך על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות העולם ומפני זה נהגו להצדיד את הראש ולהניעו על צדדין אלו, ומכל מקום אם רצה שלא להצדיד אח הראש אינו צריך שאין הדבר תלוי בהצדדת הראש ובתנועותיו אלא בהרגשת הלב, ראיה לדבר מה שאמרו בסוגייא זו, לא חזינא ליה לר' דמקבל מלכות שמים ואמרו לו כשמעביר ידיו על גבי עיניו מקבל עליו מלכות שמים, ואם היה מצדיד מכירים היו בהצדדה, וכן אינו צריך לשיעור יתר על אותו שהזכרנו, וקצת נקדנין מאריכים ביותר ללא צורך ובתלמוד המערב אמרו ר' ירמיה הוה מאריך סגיא אמר ליה זעירא לית צריך כל הכן, אלא כדי שתמליכהו בשמים ובארץ ובד׳ רוחות העולם:
אמר שמע ישראל ר"ל פסוק ראשון עד ה' אחד, ואחר כך נאנס בשינה יצא מפני שפסוק ראשון הוא עיקר ק״ש, ויצא בפסוק זה מצות עשה שבה אע"פ שלא קרא יותר ומכל מקוס לא יצא ידי מצות חכמים מקריאת הפרשיות ומקריאת הברכות ומכל מקום אם קראם אחר כן או קודם לכן יצא ידי מצות חכמים בדיעבד, מכאן אתה למד שאין מפסיקים תלמוד תורה לקרות את שמע אלא בפסוק ראשון, שהרי אמרו בכאן זו היא ק"ש של ר' יהודה הנשיא כלומר שהוא אומר פסוק זה ואחר כך הולך ושונה ואינו עומד ממשנתו עד שעבר זמנה, ומכל מקוס לא נאמר כן אלא במי שתורתו אומנותו כמו שיתבאר בראשון של שבת, ואף זה ראוי לו לחזר בתוך זמן ק"ש אחר שמועות שיהא המכוון שבהם דברים שמשמען בדברים האמורים בק"ש כגון שמועות שבתפלין ומזוזות ויציאת מצרים וכיוצא באלו, והוא שאמרו בסוגיא זו שטורח היה לו להזכיר שמועה של יציאת מצדי' כדי להזכירה בזמנה ומכל מקום גומר היה את שמע אחר זמנה, ולדעת קצת אף בברכות היה גומרה הואיל ומשום עסק תורה הפסיק דאי שלא בברכות מה הוצרך לומר שחוזר וגומרה, וכן יש שמקשים שהרי במסכת שבת אמרו שאף אלו שתורתם אומנותם צריכים להפסיק לק"ש וא"כ היאך לא היה ר' מפסיק, עד שתירצו שמא הוה ר׳ סובר ק״ש דרבנן ואינה כלום שאם כן חדא מניהו דלא כהלכתא וכן תירצו שמא תלמוד תורה של ר' צריכים היו בה למעשה, וכבר ביארנו שם שכל שצריכים בו למעשה אין מפסיקין אף לק"ש כמו שאמרו שם כשהיינו עוסקים בעבור שנה ביבנה לא היינו מפסיקים בה לא לק"ש ולא לתפלה ובזו יתקיימו שתיהן אלא שאין הדברים נראים להיות תלמודו בכל יום למעשי צבור, אלא שיש לומר שלא אמרו שם מפסיקים במי שתורתו אומנותו אלא בפסוק ראשון על הדרך שביארנו:
אף הזכרה של יציאת מצרים של ברכה אחרונה או של פרשה אחרונה יוצא בה אף אחר זמן ק"ש בדיעבד אע"פ שמכל מקום עיקר תקנתה אחר ק"ש מיד, מקצת חכמי הדורות האחרונים היו מוחים מטעם זה שלא לומר פסוק זה של שמע ישראל וכו' בפסוקי דזמרה כמו שנהגו רבים לאמרו בתפלת רבון העולמים ובסוף פסוקי דזמרה מפני שיצא בכך ידי מצות עשה שבה והיאך יברך עליה אחר כן, ומכל מקום יראה לי שאין כאן ברכה לבטלה כמו שביארנו בברכות אלו שענין בפני עצמו הן שאף ק"ש אין מעכבת אותן ועוד שהרי זה דעתו לקרוא את שמע והרי הוא כמתכוין באלו שלא לצאת:
פרקדן ר"ל ששוכב שלא מן הצד הן פניו למעלה הן פניו למטה לא יקרא את שמע מפני שנראה כמזלזל בה ואפי' הטה עצמו מעט אין ראוי לו לקרות אלא אם כן הוא מוכרח מצד שהוא בעל בשר ביותר או לסבה אחרת, לא סוף דבר שהקריאה אסורה לפרקדן אלא אף לישן פרקדן אסור מפני שמביא עצמו לידי הרהור, ומכל מקום אם הטה עצמו מעט מותר:
המשנה השניה בפרקים וכו' כונת המשנה לבאר באיזה מקום שבק"ש הוא יכול להפסיק ואמרו על זה בפרקים פי' בן הפסקות ומפרש בסוף המשנה שפרקים אלו בין ברכה ראשונה לשניה בין שניה לשמע בין שמע לוהיה אם שמוע בין והוה אם שמוע לויאמר בין ויאמר לאמת ויציב ואמר על זה שבפרקים אלו רשאי להפסיק ולהקדים שלום למי שלא הקדימו לו ואף מפני הכבוד אע"פ שאין לו יראה ממנו כמו אם פגע בו רבו או גדול בחכמה ואין צריך לומר שמשיב אם הקדימו האחר שלום, ובאמצע אינו מפסיק מפני הכבוד אלא מפסיק מפני היראה כגון גדול משאר האומות אפילו לשאול וכל שכן להשיב, אבל לכל אדם לא שאע"פ שאין הברכות מעכבות מכל מקום לכתחלה אסור, ויש מפרשים בענין מפני היראה אביו או רבו ומפני הכבוד כל שגדול ממנו בחכמה, ומביאים ראיה ממה שאמרו בברייתא היה קורא את שמע ופגע בו אביו או רבו או מי שגדול ממנו בפרקים שואל מפני הכבוד ובאמצע מפני היראה אלמאא שבאותם שהזכיר יש יראה וכבוד, ולדעתי אין זה נראה שעל כל אותם שהזכיר הוא אומר שבפרקים שואל וביראה לא פי' בה כלום, ואם תאמר אם תפרש מפני היראה שחושש שמא יהרגנו כמו שפירשו גדולי הרבנים וגדולי המחברים, מה הוצרכה והרי אין דבר עומד בפני פקוח נפש ואף בתפלה שאסרו בכל הפסק התירו עקרב והוא הדין לכל חשש הריגה, אלא חשש שנאה ויראת איזה היזק:
ור' יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב לכל אדם והלכה כר' יהודה ומשיב ושואל שהתרנו לא סוף דבר בלשון הקודש, אלא אף בכל לשון שהרי אף לגוי אנו מפסיקים, ואמצע הפרק שאמרנו לא סוף דבר בסוף פסוק אלא אף באמצע פסוק וזהו שאמרו בתלמוד המערב עד כדון באמצע פרשה, באמצע פסוק ר' ירמיה מרמז ר' חנינא משתעי ר' הונא בשם ר' יוסף ודברת בם יש לך רשות לדבר בם ומכל מקום יש שמסלסלין בכך לומר שלא להפסיק באמצע אלא אם כן בהפסק ענין כגון שיאמר וקשרתם לאות על ידך ולא השלים הדבור שהוא על ידך לא יפסיק וכן בכולם ואם עשו כם לדעתם חוזר לתחלת הדבור, וקדיש וקדושה וברכה יש שמתירים להפסיק אף באמצע הפרק וקצת חכמי קטאלוניא מתרים אף לענות אמן לשליח צבור והם דברים זרים, ויש שאין מתירים בכך אף לפרקים שלא הותר לדעתם הפסק אלא בכדי שאלת שלום שהוא שיעור תוך כד דבר, ויש חולקים להפסיק אף ביתר מכאן מפני היראה, אלא שבאלו ר"ל לקדיש ולקדושה וברכו נוהגים בכל מקום שלא להפסיק אלא שיהא הקורא שותק ושומע מפי הצבור, או מפי שליח צבור שמאחר ששומע כעונה נוח לו לצאת שלא בהפסק, ויש אוסרים אף לשתוק בכונת שמיעה שמאחר ששומע כעונה הוה ליה הפסק ואין הדברין כלום:
אלו הן בין הפרקין בין ברכה ראשונה לשניה בין שניה לאהבת בין אהבת לשמע בין שמע ולוהיה אם שמוע בין והיה אם שמוע לויאמר, בין ויאמר לאמת ויציב ואע"פ שאין להפסיק בין ברכה למצוה הזו, הואיל ואין הברכה ברכת המצוה ממש שיאמר אשר קדשנו וכו' לקרוא את שמע מקילין בה שהדברים הודאה הם ונראה כענין בפני עצנו, ועל הדרך שאנו רגילים להפסיק באל מלך נאמן על הדרך שהרחבנו בזה הביאור בקונדרס בפני עצמו:
ר' יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק מפני שצריך הוא לסמוך אלקיכם לאמת כמו שכתוב והיה חלק אמש והתבאר בגמ' שאין צריך אחר כן לחזור ולקרות אמת אלא שמתחיל ויציב וכו', ודבר זה יש שפרשו שלא להפסיק כלל ומגדולי המחברים פרשו שלא להפסיק בו כדין בין פרק לפרק אלא כדין אמצע הפרק ולא יראה לי כן שהרי בדבור אחד הוא וכרגע הוא אומרו ובין גאלה לתפלה אף היא הסכימו בה שלא להפסיק כדין בין הפרקים, ומכל מקום מפסיק הוא בה כדין אמצע הפרק, ותפלה עצמה של שמונה עשרה אינה בדינים אלו, לא בענין כונה ולא בענין הפסק שכלה צריכה כונה ואין בה הפסק לשום דדבר אלא שלא הגיע זמנה להתבאר עדיין:
זהו ביאור המשנה ודינין הבאים עליה בגמ' אלו הן:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ב (עריכה)
למד על כל הפרשה כולה שהיא צריכה כונה - פירוש פרק ראשון קרי פרשה כולה. וכן מוכיח סוגיין לקמן דקתני ור' יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר ר' יוחנן הלכה כר' אחא שאמר משום ר' יהודה. ור' אחא לא אמר אלא פרק ראשון:
מכאן ואילך כונה בלא קריאה - פירוש על ידי הרהור והאי תנא דמוקי על לבבכם למצות צריכות כונה שתהא שימה כנגד הלב נפקא לה מדוכתא אחרינא. אי נמי דתרתי שמעית מינה דלישנא דקרא נמי מוכח הכי דכתיב ושמתם על דברי אלה על לבבכם:
תנו רבנן שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן צריכה כונת הלב דברי ר' מאיר וזו (היה) [היא] קריאת שמע של ר' יהודה הנשיא. אמר רבא הלכה כר' מאיר - וכן הלכה. וכיון דכן לא בעינן כונת תיבות אלא בפסוק ראשון:
תנו רבנן שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו היא קריאת שמע של ר' יהודה הנשיא - וטעמא משום שהיה עוסק בתורה כל היום ולא רצה להתבטל כדי לקרותה כולה כיון שיוצא בפסוק ראשון:
אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על גבי עיניו מקבל מלכות שמים - כלומר שמפסיק מלימודו כשהגיע זמן קריאת שמע וקורא פסוק ראשון. ושמעינן מינה שמפסיקין לקריאת שמע דאורייתא והיינו פסוק ראשון וכן ליציאת מצרים נמי. והטעם שהיה מעביר ידו על עיניו שלא יסתכל לכאן ולכאן ויכוין דעתו יפה:
חוזר וגומרה - פירוש לאחר שעומד מבית מדרשו:
או לא וכו' עד היינו דקא מהדר אשמעתא דיציאת מצרים - כלומר שהיה דרכו בכל יום ללמוד הלכה אחת מענין יציאת מצרים כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה. דאף על גב דהוה איפשר ליה כוליה יומא מכל מקום כיון שקבעוה בקריאת שמע היה רוצה לאומרה תכף שהיה קורא קריאת שמע. ואליבא דר' שמעון ברבי דאמר חוזר וגומרה שמעינן דאף על גב דנפיק אינש ידי קריאת שמע דאורייתא איפשר ליה למיקרי קריאת שמע בברכות דרבנן בתר הכי. דהא רבי אף על גב דהוה נפיק ידי קריאת שמע דאורייתא בפסוק ראשון שהיה אומר אפילו הכי היה חוזר ואומרה בברכות והוי קריאת שמע וברכות דרבנן. הילכך אנן דאמרינן בצפרא רבונו של עולם וחתמינן ומיחדים את שמך ואומרים שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד מקמי דנקרי ברכות קריאת שמע ונפקי ביה ידי חובת קריאת שמע דאורייתא אפילו הכי איפשר לן למקרי בתר הכי קריאת שמע דרבנן בברכות. וזהו להלכה אבל למעשה צריך להזהר דיש לומר דדוקא רבינו הקדוש שהיה תורתו אומנותו אבל אנן דלא הוי הכי טפי עדיף לן למיקרי קריאת שמע דאורייתא בברכות וכן ראוי. הילכך אמרינן הכי ומיחדים שמך ואומרים ה' אלהינו ה' אחד. וכיון דשמעינן מהכא דאף על גב דקרא אינש קריאת שמע דאורייתא והיינו פסוק ראשון ויצא ידי חובה אפילו הכי איפשר ליה למיקרי קריאת שמע דרבנן בברכות. הוא הדין דאי קרא קריאת שמע דרבנן בברכות איפשר למיפק ידי קריאת שמע דאורייתא. ונפקא לן מינה למנהגא דילן שאנו קורין קריאת שמע בערב קודם יציאת הכוכבים וקריאת שמע דאורייתא לא הויא אלא ביציאת הכוכבים אפילו הכי יכלינן למיעבד ושרו רבנן משום דוחקא דצבורא וכדי שיתפלל אדם עם הצבור. ובלבד שיקרא קריאת שמע דאורייתא על מטתו דאף על גב דנפיק ידי קריאת שמע דרבנן איפשר ליה למיקרי קריאת שמע דאורייתא דהיינו אחר צאת הכוכבים. ולהאי פירושא חובה הוא לקרות קריאת שמע על מטתו:
בפסוקא קמא צערן – פירוש שלא תניחני לישן עד שאקרא פסוק ראשון. ומהא שמעינן דלא בעינן כונה אלא בפסוק ראשון כדפסקינן לעיל דהא רבה ורב נחמן עבדי עובדא כך:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה