ברכות מח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לאתויי קטן פורח. ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן אקטן היודע למי מברכין מזמנין עליו אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה אמר להו רבה למי מברכין אמרי ליה לרחמנא ורחמנא היכא יתיב רבא אחוי לשמי טללא אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא אמר להו רבה תרווייכו רבנן הויתו היינו דאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפיה ידיע:
א"ר יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב בתשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין א"ר זירא בעאי מיניה מרב יהודה שמנה מהו שבעה מהו גא"ל לא שנא ששה ודאי לא מיבעיא לי א"ל רבי ירמיה שפיר עבדת דלא איבעיא לך התם טעמא מאי משום דאיכא רובא הכא נמי איכא רובא ואיהו סבר דרובא דמינכר בעינן. ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי ומדקטל להו לרבנן לא הוה ליה איניש לברוכי להו אמר לה לדביתהו מאן יהיב לן גברא דמברך לן אמרה ליה אשתבע לי דאי מייתינא לך גברא דלא מצערת ליה אשתבע לה אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה אותביה בין דידיה לדידה אמר ליה חזית כמה יקרא עבדינא לך אמר ליה לאו את קא מוקרת לי אלא אורייתא היא דמוקרא לי דכתיב (משלי ד, ח) סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה אמר ליה קא חזית דלא מקבל מרות יהבו ליה כסא לברוכי אמר היכי אבריך ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו שתייה לההוא כסא יהבו ליה כסא אחרינא ובריך א"ר אבא בריה דרב חייא בר אבא (א"ר יוחנן) שמעון בן שטח דעבד לגרמיה הוא דעבד דהכי אמר ר' חייא בר אבא אר"י לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן מיתיבי רשב"ג אומר עלה והסיב עמהם האפילו לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת מצטרף אצטרופי מצטרף אבל ולהוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן איתמר נמי אמר רב חנא בר יהודה משמיה דרבא אפי' לא
רש"י
עריכה
לאתויי קטן פורח - שאין מדקדקין בו אם בא לכלל שנים או לאו ומה הן שנים י"ג שנים ויום אחד:
טללא - גג:
מקניה - מקן שלו מקטנותו:
בוצין - דלעת ואית דגרסי מקטפיה וקטף הוא שרף האילן כלומר משעה שהוא חונט ויוצא מתוך השרף ניכר אם יהיה טוב:
ואיהו סבר - רבי זירא שהיה קובל ומתחרט על שלא שאל על הששה סבר דילמא רובא דמנכר שפיר בעינן דליכול דגן ואי בעי מיניה ששה לא היה מתיר:
ינאי מלכא - ממלכי בית חשמונאי היה והרג חכמי ישראל שבאו לפסלו מן הכהונה במסכת קידושין (דף סו.):
סלסלה ותרוממך - סיפיה דקרא תכבדך כי תחבקנה:
היכי אבריך - ולא נהניתי אומר נברך שאכל ינאי וחביריו משלו בתמיה:
שמעון בן שטח דעבד - שבירך להוציאם ידי חובתם בשביל כוס אחד ששתה:
לגרמיה הוא דעבד - אין אדם מודה לו:
עד שיאכל כזית דגן - ומכי אכל כזית דגן מיהא מפיק אף על גב דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא כדאמר בפרק מי שמתו (דף כ:) מיהו כיון דמיחייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינן ביה ומוציא רבים ידי חובתן וא"ת בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי ההוא אפי' מדרבנן לא מיחייב דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה. ובעל ה"ג פסק דוקא דאכלו אינהו כזית או כביצה דכוותיה אבל אכלו ושבעו לא מפיק ואי אפשר להעמידה דהא ינאי וחבריו אכלו ושבעו ואפקינהו שמעון בן שטח ואע"ג דלגרמיה הוא דעבד טעמא משום דלא אכל כזית דגן הא אכל כזית דגן הכי נמי:
תוספות
עריכה
ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא קטן היודע. משמע דקאי נמי ארבי יוחנן ולא נהירא שהרי אין דרך הגמרא שסותר דברי אמוראים והברייתא שהביא ראיה לדברי ר' יוחנן בלא שום טעם וי"ל דקאי אקטן פורח כלומר קטן פורח מזמנין עליו היינו דוקא היודע למי מברכין ותרווייהו בעינן ולפירושינו צ"ל דלא מייתי עובדא דאביי ורבא לענין אזמוני עלייהו אלא לפרש מהו קטן היודע למי מברכין דמסתמא לא פורחים הוו דאם כן מהו רבותייהו אם יודעים למי מברכין ורבה נמי דעבד היינו להראות שיש בהם בינה והם קטנים ולא מזמנין עלייהו. ואומר ר"ת אף על פי דלית הלכתא ככל הני שמעתתא מיהו הלכה כריב"ל דאמר קטן ממש עושין אותו סניף לעשרה והכא דבעינן פורח ויודע היינו דוקא בשלשה ולית הלכתא ככל הני שמעתתא לא קאי אריב"ל ודיקא נמי שהרי מפסיק הגמרא בינתיים באותו מעשה [דר' אליעזר] דלעולם ישכים אדם ותניא כוותיה אלא קאי אהני שמעתתא דבתר תניא כוותיה דישכים כגון תשעה וארון ושבת ושנים ותשעה נראין כעשרה ושנים מחדדים וקטן פורח אע"ג דתנא ברייתא הכי לאתויי פורח יעמידנה רב נחמן באינו יודע למי מברכין והיינו נמי כריב"ל דאמר לעיל קטן אין מזמנין עליו פי' מוטל בעריסה עד שידע למי מברכין אבל עושין אותו סניף לעשרה פי' לברכת המזון וה"ה לתפלה דבהא לא פליג רב נחמן דכי בעי יודע ופורח כדפי' ה"מ לזמון שלשה אבל לסניף מודה לריב"ל דסניף לעשרה וה"ה לתפלה דקטן מצטרף ודיקא נמי דפריך עלה ממעשה דר' אליעזר שהיה לתפלה לריב"ל דמיירי בבהמ"ז ומיהו תימה דבב"ר (פ' צא) קאמר עלה דריב"ל הדא הוא דתימא לברכת המזון אבל לתפלה לא והיה אומר ר"ת דאין הלכה כן לפי שחולק על הגמרא שלנו דודאי ריב"ל לענין תפלה נמי קאמר מדפריך מעובדא דר' אליעזר דמיירי בתפלה. ויש מצרפין קטן לתפלה רק שיהא חומש בידו ואומר ר"ת דמנהג שטות הוא דכי היכי דאמר אטו ארון גברא הוא ה"נ אטו חומש גברא הוא ועוד הא דקאמר קטן מצטרף היינו אפי' בלא חומש ועוד דלא חזינן בשום דוכתא דמהני אלא בעובדא דעבור השנה כשעולין בעליה בפרקי דרבי אליעזר (פ"ח) דקאמר בשלשה מעברין את השנה ר' אליעזר אומר בעשרה ואם נתמעטו מביאין ספר תורה ועושין עגולה וכו' ואין מזכיר שם שיהא הקטן אוחז הס"ת והתם נמי לא קאמר אלא ספר תורה העשוי בגליון אבל חומשין שלנו לא ומיהו קאמר בירושלמי א"ר יוסי זמנין אכלית עם ר' חלפתא אבא ועם ר' חנינא בר סרסי חביבי ולא מזמנין עלואי עד שהבאתי שתי שערות ומשם משמע דלהצטרף לזמון לא עבדין עובדא עד שיביא שתי שערות הא לתפלה עבדי ומתוך ירושלמי זה פי' ר"י דאין עושין קטן סניף לעשרה לא לתפלה ולא לברכת המזון וגם היה אומר ר"י שגם רבינו תם עצמו לא היה נוהג לעשות כן לעשות קטן סניף לעשרה ולא עשה מעשה והלכך אפי' חומש בידו לא מהני כדפירשנו כיון דלא אתהני קטן לבדו גם חומש בידו לא אתהני ומיהו. קטן פורח ויודע למי מברכין משמע שמברכין עליו גם בשלשה כברייתא וליכא מאן דפליג וזה לשון רבינו שפוסק מסקנא דמלתא אין עושין קטן סניף לעשרה לזמון ולתפלה ולשלשה עד שיביא שתי שערות כעובדא דר' יוסי ברבי חלפתא בירושלמי והא דאמרינן בירושלמי קטן וס"ת עושין אותו סניף אומר ר"י דגרס התם קטן לס"ת כלומר סניף לקריאת התורה קאמר ודוקא התם כדאיתא במגילה (פ"ג דף כג.) דקטן עולה למנין שבעה דקאמר הכל עולין למנין שבעה אפי' קטן אפי' אשה אי לא הוה משום כבוד צבור אבל לשאר דברים לא ואפי' אם אשכחן בשום דוכתא דקטן [וחומש מצטרף] אפי' לתפלה היינו דוקא העשוי בגליון אבל חומשין שלנו לא ולפי' ר"ת חומש אינו מועיל כלל ביד קטן אבל קטן לחוד הוי סניף אבל תרי לא כדקאמר גבי עובדא דר' אליעזר ור"ת פי' דההיא דירושלמי דרבי יוסי בר' חלפתא דוקא בשלשה מיירי:
אביי ורבא הוו יתבי וכו'. ואם תאמר היכי דמי אי הוו קטנים פורחים מאי רבותא הוה בהו שהביטו כלפי מעלה אלא צריך לומר דהאי לאו לאזמוני עלייהו קא מנסי להו כי היו קטנים טובא אלא לנסותינהו קא עביד שהיה בהם בינה:
תשעה שאכלו דגן ואחד ירק מצטרפין. והכי הלכתא שאחד שאכל ירק או שתה כוס יין מצטרף ואפילו נברך שאכלנו יכולין לומר שהרי שתיה בכלל אכילה ויש שרוצים לומר דהיינו דוקא לזמון עשרה אבל לשלשה לא מצטרפי דהרי לעיל נמי מחמרינן טפי בצירוף שלשה מעשרה ומיהו בירושלמי תני שנים שאכלו פת ואחד ירק מזמנין וכן פסק ר"י בתוספתו והשר מקוצי מפרש דאין הלכה כאותה ברייתא דירושלמי חדא שהרי מסיק עלה התם מתני' כרבן שמעון בן גמליאל כלומר ורבנן פליגי דלא מצטרפי ואין הלכה כיחיד ועוד דא"כ קשה דרבי יוחנן אדר' יוחנן דהכא א"ר יוחנן דלעולם אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן הא מצטרף שפיר אפי' לא טעם אלא שתיה כעובדא דר"ש בן שטח ובירושלמי קא"ר יוחנן לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית ומשמע אפי' מצטרף אלא ש"מ כאן לעשרה ובירושלמי איירי בזמון שלשה ולהשלים לעשרה אפי' איכא שנים ושלשה ששתו מצטרפין ושתיה בכלל אכילה ולא קפדינן אלא ארובא דמינכר:
עד שיאכל כזית דגן. משמע שאם אכל כזית דגן שיכול להוציא אף אחרים שאכלו על השובע ותימה והרי כזית אינו חייב אלא מדרבנן והיכי אתי דרבנן ופטר דאורייתא דהא אמרינן בפרק מי שמתו (ד' כ:) תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכים לו ולא מצי לאוקומי [הא] דשרו לקטן שיכול להוציא אביו אלא בדאכל אביו כזית דאתי קטן דרבנן שהגיע לחינוך ופטר אביו שאינו חייב אלא מדרבנן הא אם אכל אביו כדי שביעה אינו יכול לפטרו ופרש"י דמחויב דרבנן מחויב קרינן ביה אבל
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ז (עריכה)
נ א מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה ז', סמ"ג עשין כז, טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ט סעיף י':
נא ב ג ד ה מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה ח', וסמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ז סעיף ב':
נב ו טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ז סעיף ד':
ראשונים נוספים
ינאי מלכא כריך ריפתא ולא הוה ליה איניש דמבריך ליה אמרה ליה דביתהו השתא דקטלת לכולהו רבנן מאן מברך לך. איתא מיפרשי ומיבררא במס' קדושין בפ' האומר לחברו (קידושין דף סו) שנתגלגלה (ותעה) [הרעה] ע"י אלעזר בן פועירה וע"י יהודה בן גדידיה ויהרגו כל חכמי ישראל והיה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה ובמס' סוטה בפ' עגלה ערופה (סוטה ד' מז) אמרי' כד קטל ינאי מלכא לרבנן אטמינהו אחתי' לשמעון בן שטח ואיתא נמי בפ' כל ישראל יש להם חלק (דף קז) ובתלמוד א"י דהאי פירקא אמרי' ש' נזירים עלו בימי שמעון בן שטח ק"נ מהן מצאו להן פתח וק"נ לא מצאו להן פתח שלח שמעון בן שטח לגבי ינאי מלכא אמר ליה אית הכא שלש מאות נזירין ואינון בעיין תשע מאה קורבנין הב לי פלגא מן דידך ואנא יהיב פלגא מן דידי שלח ליה ת"נ אזל לישנא בישא ואמר ליה דלא יהב ליה מן דיליה כלום שמע ינאי מלכא וכעס דחיל שמעון בן שטח וערק בתר יומין סלקין בני נשי רברבין מן מלכותיה דפרס לגבי ינאי מלכא מדאכלין אמרין נהירין אנן דהוה הכא [חד גבר סב וכו'] ועיקרה דמילתא בבראשית דר' הושעיא בפרשת וירא יעקב כי יש שבר במצרים דקשיא הא אדאית בגמ' דידן כי אפשר שתכף זה המעשה וזה הכעס שנפל בלבו של ינאי המלך על ר' שמעון בן שטח אירע זה המעשה הנזכר וזהו שנאמר בו נזרקה בו מינות ויהרגו כל חכמי ישראל וכשראה שמעון בן שטח חשש שמא יתאנה עליו ויענישנו על אותו המעשה שהיה והלך ונתחבא עד שקבלה אחותו עליו אמונת שלום מן המלך ואחר כן יצא מהמחבא ונכנס אצלו וזה ששלח לו מן הנזירין הב פלגא מדידך ואנא יהיב פלגא מדידי אמת היו דבריו כי כמו שעיין בנדריהם וחקרם יפה עד שנתברר לו שאינן קיימין והורה להן שפטורין הם מלהביא קרבן עליהם כדמפרש באותו המעשה ק"נ מצאו להם פתח היה לו לומר פלגא מדידי כלומר מתורתו והוראתו וזהו צד התירוץ שלו וכבר שאלו המלך בשביל הדבר הזה והחזיר לו תשובה בזה הענין כדאמרינן (שם) אתא עאל יתיב בין מלכא למלכתא אמר ליה אפלית בי אמר ליה לא אפלית בך את מן ממונך ואנא מן אורייתי דכתיב (קהלת ז יב) כי בצל החכמה בצל הכסף:
הא דאמרינן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. כבר פירשתי בספר המלחמות שיש הפרש בלשון הגמרא בין מקום שאמרינן לית הלכתא ככל הני שמעתתא מהא דאמר רב פלוני כגון אותה שאמר במ"א ובין מקום שאומר לית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר כענין שאמר בכאן שהלשון הראשון אומרים אותו במקום שהשמועות חולקות זו עם זו בפירוש ואי אפשר לקיים את שתיהן וזה הלשון שנאמר בשמועה זו אינו במקום מחלוקת ברור שיהא אפשר לקיימן כולן שיהא קטן המוטל בעריסה נעשה סניף לעשרה ויודע למי מברכין מזמנין עליו בשלשה וכן עבד ושבת ואדון ותשעה שנראין כעשרה והמחדדין זה את זה אלו כולם אין להם שום מחלוקת על מימרא דר' נחמן וכן בדר' יוחנן בפורח יש לקיימן שתיהן אבל כך אמרו בגמ' שאין הלכה ככל הני קולי דברכת המזון אלא כי האי קולא דרב נחמן וגמרא הוא דקים ליה בהאי פסקא וכן מתפרשת אותה שבפרק כיצד מברכין לעיל וכן במסכת שבת וכתובות פרק אלמנה נזונית וכן בכל מקום וזהו דעת הגאונים בהסכמת כולם ז"ל. אבל כאן מפני שמצאו קצתם תניא נמי הכי בקטן פורח קשה עליהם לדחות ברייתא מפורשת מדר"נ בפורח קאמר הכי ולומר דאפי' בפורח בעי' יודע למי מברכין :
והנה רב נחמן החמיר יותר מר' יוחנן ופסקו בגמרא כמותו ודחו כל שאר השמועות וזה הפירוש אע"פ שעולה בדרך הסוגיא קשה הוא עלינו דרב נחמן קטן סתם קאמר ואין במשמע פורח דהא ר' יוחנן ורב נחמן לאו בהדדי איתמרו דנימא הכי אלא כל חדא וחדא שמעתתא בפני עצמה איתמר ומאן דאמר קטן סתם אין במשמע דוקא פורח וכל שכן מי שהעמידה כשהגיע לכלל שנותיו ולא פרח שהן דברים פורחין באויר וכבר נדחה להלכות אבל לענין מה שהקשו מן הברייתא יש לתרץ דלשני קטנים מצרכא שלא אמרו מזמנין עליו אלא בקטן אחד אבל שנים לא ואם היה פורח הרי הוא כגדול ואין מדקדקים בשנים דכיון שהוא מופלא סמוך לאיש עשאוהו כגדול לברכות וכענין הזה אמרו בירושלמי ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי קטן עושין אותו סניף לעשרה והתני אין מדקדקין בקטן א"ר יוסי קומי ר' סמון ור' חנינא בשם ר' יהושע בן לוי עושין אותו סניף לשני קטנים נצרכא שאם היה קטן עושין אותו ספק. ספק עושין אותו ודאי :
וראיתי לראב"ד ז"ל שכתב דוקא לעשרה דמקילין בקטן כדמקילינן באכילת ירק ובכוס של יין אבל לשלשה בעינן הביאו שתי שערות וכל הנוטה מזה אני נוטה עליו משנתנו דתנן בהדיא נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם ומי הוא שיחלוק על משנתנו והיא כבר פסקה לקטנים שאין מזמנים עליהם והלא הנשים והעבדים יודעות למי מברכין יותר מן הקטן ולא עוד אלא שהן חייבות בברכת המזון מן התורה אעפ"כ אין מזמנין עליהם לפי שאינן בני קביעות וכל שכן קטן ואע"פ שיודע למי מברכים. ובירושלמי ר' יעקב בר זבדי בעא קומי ר' יוסא כד"א תמן קטן עושין אותו סניף לעשרה ואומר אף הכא עושין אותו סניף לשלשה מה אם תמן שאומרים את השם עושין אותו סניף כאן שאין אומרים את השם לא כל שכן אמר לו תמן ע"י שאומרים את השם עושין אותו סניף כאן שאין אומרים את השם אין עושין אותו סניף תני קטן וס"ת עושין אותו סניף א"ר יודן כיני מתניתא קטן לס"ת עושין אותו סניף מאימתי עושין אותו סניף ר' חייא איתפלגון ר' הונא ור' יודא תרויהון בשם שמואל חד אמר כדי שיהיה יודע טיב ברכה וחרנא אמר שיהא יודע למי הוא מברך א"ר ניסא כמא זימנין סגיאין אכלית עם ר' חלפתא אבא ועם ר' חנינא בר איסי חביבי ולא זימנין עלי עד שהבאתי שתי שערות מכל זאת הסוגיא נראה שאין שום קטן נעשה סניף אלא לעשרה אבל לשלשה עד שיביא שתי שערות כסתמא דמתני' והוא דרך אמת כל אלו דברי הרב ז"ל. ועשה להם סמוכות ממקומות הרבה אי אפשר להעמידן בסוגיא זו שכל מקום שאמרו חכמים מזמנין עליו זימון בשלשה במשמע וכיון אמר רב נחמן סתם קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ולא קאמר עושין אותו סניף לעשרה אי נמי מצטרפין לזימון שלשה קאמר דרב נחמן חד לישנא קאמר מזמנין וכן בשנים אע"פ שיודעין אבל אחד שיודע מצטרף תדע דהא לעיל אמרי' א"ר אסי קטן המוטל בעריסא מזמנין עליו והוינן עליה ממתני' דקתני אין מזמנין עליהן ומתרצינן לה כר' יהושע בן לוי שאמר אע"פ שאמרו קטן אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניפין לעשרה ושמעת מיניה בהדיא דסתם מזמנין בשלשה הוא הלכך רב נחמן דקאמר ביודע למי מברכין מזמנין עליו אפילו בשלשה קאמר תדע מדלא אקשינן עליה ממתני' כדעבדי' בר' אסי ולא מתרצינן ליה באע"פ שאמרו אין מזמנין אבל מצטרף לעשרה כי התם. ומה שאמר הרב ז"ל שהנשין והעבדין יודעין למי מברכין יותר מן הקטן. והלא נדחה ר' יהושע בן לוי מן העבד שאינו מצטרף אפילו לעשרה וכל קטן היודע למי מברכין מצטרף הוא לדבריו. אלא שאין דינו של הרב ז"ל נכון וסוגית הירושלמי שכתב חולקת היא מדר' ניסא ואין סומכין עליו בזה שכבר פסקו כרב נחמן ואין זה צריך לפנים :
ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר ר"נ קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו: פירש רב האי גאון ז"ל דלית הלכתא לא כרבי יהושע בן לוי דאמר תשעה וקטן מצטרפין ולא כותיה דאמר תשעה ועבד מצטרפין ולא כרב הונא דאמר תשעה וארון ולא כותיה בתשעה ונראין כעשרה ולא כר' אמי דאמר דשנים ושבת מצטרפין ולא כותיה בשני תלמידין המחדדין זה את זה בהלכה ולא כר' יוחנן בקטן הפורח - עד שיביא שתי שערות דאמרינן בתרה "ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, שאינו יודע למי מברכין אין מזמנין עליו". והא ודאי לאו ביודע בלחוד אלא שיודע והביא שתי שערות דהא לרבי יוחנן בשהוא פורח (כלומר שסימניו פורחין) והוא קרוב למי שהביא שתי שערות ואינו נדחה אלא בדקדוק ואפילו הכי קאמרינן "דלית הלכתא ככל הני שמעתתא" - אלא עד שיכנס בכלל שלש עשרה ופרחו סימניו ויודע למי מברכין. והיינו דשבחוה לאביי דנפק לאבראי ואחי כלפי שמיא - לאו דוקא הא מילתא אלא ראוהו שהוא יודע את בוראו ידיעה שלמה כידיעת גדולים ויודע ששכינתו בשמים. - זהו תורף פירוש גאון ז"ל.
ופירוש לפירושו דאנן לא דחי' ברית' דאין מדקדקין בקטן מקמי הא דר"נ אלא פירושיה דר' יוחנן הוא דדחי' דאיהו סבר דכולה מילתא תליא בפורח ור"נ אמר דאפילו פורח אין מזמנין עליו עד שיהא כגדול בדעותיו וידע למי מברכין.
ופירוש "פורח" שהביא שתי שערות לאחר שבא לכלל שלש עשרה שנה אלא שאין סימניו גדולים כדי לכוף ראשן לעיקרן שהוא שיעור סימני גדלות ממש אלא שהן פורחין ויוצאין. ולפיכך כל שהוא קטן כזה שלא נגמרו סימניו לגמרי מדקדקין אחריו ואם ידע למי מברכין מזמנין עליו ואם לאו אין מזמנין עליו. אבל אם גמרו סימניו אין מדקדקין אחריו אלא מזמנין עליו, ואין בודקין אחריו אם יודע למי מברכין; והיינו דאמר ר"נ קטן כלומר שלא גמרו סימניו עדיין לגמרי, אפילו הכי אם יודע מזמנין עליו. והכין נמי אמרו בירושלמי דאין מזמנין עליו עד שיביאו שתי שערות דגרסינן התם "אמר ר' ברכיה כמה זמנין אכילת עם ר' חלפתא אבא ועם ר' אינייא בר סיסי חביבי ולא זמינו עלי עד שהבאתי שתי שערות". ואף בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל הסכימו לכך.
והרב אלפסי ז"ל כתב דכיון דקרי ליה קטן - אפילו בן עשר בן תשע, כשהוא יודע למי מברכין- מזמנין עליו. ובן עשר ובן תשע דנקט נראה מפני שהוא זמן חינוכו. ומיהו ראית הרב ז"ל אינה נראית בעיני ראיה דשפיק קרי ליה קטן כל שלא גמרו סימניו. ותדע לך דהא בברייתא קתני לה בהדיא "קטן שהביא שתי שערות", ו"שערות" קאמר ולא "שומא", דאלמא בשהביא שתי שערות ונכנס בכלל שלש עשרה שנה קאמר (דאי לא שומא בעלמא נינהו) ואפילו הכי קרי ליה קטן. וטעמא כדאמרית דכל שלא גמרו סימניו להיות גדולים לכוף ראשון לעיקרן עדיין קטן קרינן ליה. וכפשטה דשמעתין וכדמפורש בירושלמי טפי עדיף למיעבד.
תשעה שאכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין: ואסיק אפילו שבעה שאכלו דגן ושלשה אכלו ירק, אבל ששה לא דרובא דמינכר בעינן. ודוקא לאיצטרופי אבל להוציא את הרבים ידי חובתן עד דאכל כזית דגן. ושמעון בן שטח שהוציא ינאי וחביריו לדעתא דנפשיה הוא דעבד ולא הודו לו חביריו.
ולענין שנים שאכלו דגן ואחד ירק אפילו לאצטרופי לא, עד דאיכא תלתא דאכלו דגן. וכן כתב הרב ז"ל בהלכותיו. ואיתא נמי בהדיא בירושלמי דפרקין דגרסינן התם "ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית דגן. והא תני שנים פת ואחת ירק מזמנין. מתניתא דרשב"ג היא". פירוש: דאמר בברייתא דבסמוך "עלה והסב עמהם אפילו לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת מצטרפין" וסבירא לן דלית הלכתא כרשב"ג דרבנן פליגי עליה ולית הלכתא כותיה. והא דאקשינן מינה בסמוך לר' חייא בר אבא א"ר יוחנן - דלמא בגמרין סברי דלא פליגי רבנן עליה וכדטעי בה דהוה סבירא להו דאפילו להוציא את הרבים אמרה. והא דאהדרי' "איצטרופי הוא דמצטרף וכולי" ולא דחי "הא מני רשב"ג היא וחלוקין עליו חביריו" - (ו)היינו(?) טעמא משום דבעי לתרוצה אליבא דכלהו תנאי וכקושטא דמילתא דאפילו לרשב"ג לא אמרה אלא לאיצרופי. ומיהו לענין צירוף שלשה פליגי רבנן עליה. כך נראה לי אבל בתוספות אמרו דאפילו לג' מצטרף.
יהבו ביה כסא אחרינא ובריך ברכת מזונא: איכא למידק והא מכיון דיהבו ליה כסא קמייתא הא איתסר להו לינאי וחבריו למיכל ואם כן מעתה לא הוה חזי ר' שמעון בן שטח לאצטרופי בהדייהו, וכדאמרינן לעיל "שמואל ורב כרוך ריפתא. בתר דכרוך אתא רב שימי בר חייא. הוה קא מסרהב ואכיל. א"ל רב מאי דעתיך דמצטרפת בהדן, אנן גמרה לן סעודתן". ושמואל נמי לא אהדר ליה לרב אלא משום דאכתי לא איתסר להו למיכל דהא אי מייתי להו אדרי וגוזליא אכלי - אלמא לכולי עלמא אי גמרי סעודה לא מצטרף. ותירצו בתוספות דהא דינאי באמצע סעודה אמרו כן "מאן יהב לן גברא דמברך לן". ולא נהירא. ולדידי מסתברא דהא נמי דעבד לגרמיה הוא דעבד.
שם הא דאמרינן אצטרופי מצטרף אבל להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן איכא למידק, ואפילו אכל כזית דגן היאך מוציא מי שאכל ושבע, דהא כזית דגן דרבנן וכדאמרינן לעיל בפר' מי שמתו (כ:) "אני אמרתי ואכלת ושבעת והם דקדקו על עצמן עד כזית ועד כביצה". ועל זה דחק עצמו הרב בעל ההלכות ואמר דאינו מוציא אלא מי שאכל שיערא דרבנן כמותו, וההיא דינאי וחבריו הויא תיובתיה דהא אינהו מסתמא אכלו ושבעו ואפילו הכי הוציאן שמעון בן שטח. וע"כ לא אמרינן דמשעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד אלא משום דלא אכל כזית דגן, הא אילו אכל כזית דגן מוציא לכולי עלמא.
ומיהו אפשר היה לומר דכזית דאורייתא, וכדמשמע לעיל גבי ר' יוחנן דאכל כזית מליח וברך עליו תחלה וסוף. וכן נמי משמע לקמן בפרקין דר' מאיר ור' יהודה מדאורייתא קאמרי ובקראי פליגי; ולר' יהודה אכילה שיש בה שביעה קרי לכביצה. וההיא דפ' מי שמתו ר' עוירא הוא דקאמר לה ולא קיימא לן כותיה. וההיא דר' צדוק דפרק שני דמסכת סוכה (כז.) דאמרינן התם וכשנתנו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו ולא בירך אחריו - יש לי לומר דדילמא ר' צדוק כר' יהודה סבירא דכביצה בעינן ופחות מכביצה לא מברכין עליה כלל דשיעורא דרבנן ליכא בפחות מכזית לר' מאיר [?] וא"נ לא [ברך] אחריו מעין שלש אבל בורא נפשות ברך אחריו דהויא ברכה דרבנן לשיעורא דרבנן וכפי הסברא שכתבתי בפרק כיצד מברכין. אלא שאין נראה לי כן כמו שכתבתי שם.
ומכל מקום אכתי שמעתין לא מתרצא דשמעון בן שטח דלא אכיל כלל היכן בריך עלייהו ברכת מזונא והיכי אמר נברך שאכלנו משלו? ומאן דמותיב נמי מדתני עלה והיסב עמהם אפילו לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל אלא גרוגרת אחת מצטרף היכי תיסוק אדעתיה במי שלא אכל כלל ולא שתה אלא טבל בציר מוציא את אחרים ידי חובתן בברכת המזון ויאמר נברך שאכלנו משלו?
ויש לומר דמדאורייתא אפילו לא אכל כלל ולא שתה ולא טבל בציר- מוציא את אחרים בברכת המזון ובלבד שיהא המברך מן המחויבין בברכה כישראל גדול. ומשום דק"ל דכל המחויב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן ואפילו יצא מוציא. ואף על גב דאמרינן בירושלמי דמכלתין בפרק מי שמתו "תני כל מצות שאינו פטור מוציא אחרים ידי חובתן חוץ מברכת המזון. והא תניא כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן - הא אם היה חייב מוציא. אמר רבי לא, שניא היא ברכת המזון דכתיב "ואכלת ושבעת"- מי שאכל הוא יברך" - יש לומר דההיא מדרבנן היא, הא מדאורייתא אפילו בברכת המזון אף על פי שיצא- מוציא. והילכך בזמן שהוא מחויב בברכה כלל, באי זה ברכה שהיא, אוקמוה אדינא דאורייתא ומוציא אפילו מי שאכל שעורא דאורייתא, אבל כשלא אכל כלל ואינו מחויב עכשיו בברכה כלל- אינו מוציא מדרבנן. ומאן דמותיב מההיא ד-"עלה והיסב" קסבר דאפילו מחויב בברכת בורא נפשות. ור' שמעון בן שטח לא שמעינן ליה כולי האי. ודילמא סבירא ליה הכין במי שהוא מחויב בברכה דאורייתא כשותה יין שהוא מחויב בברכת מעין ג'. ואנן למסקנא לא סבירא לן כותייהו אלא עד שיאכל כזית דגן דהוי מחויב בברכת המזון ממש דאורייתא. וא"נ סבירא לן דכזית דרבנן מכל מקום מחויב הוא בבכת המזון ממש ומי שאכל הוא יברך קרינן ביה להוציא אפילו המחויב מדאורייתא. והא דבריך שמעון בן שטח נברך שאכלנו והוא לא אכל אלא שתה כוס יין - תירצו בתוספות משום דשתיה בכלל אכילה. ומכל מקום אכתי קשיא לי דודאי מדקאמר "נברך" משמע דאיהו נפיק ידי חובתיה באותה ברכה ואנן קיימא לן דג' אינו פוטר מעין ג', וכדמוכח בהדיא בשתעתא דהביא להם תאנים וענבים בתוך הסעודה וכדתיבנא התם בדוכתיה. ולא עוד, אלא היכי מצטרף עמהם וכל שכן מי שלא אכל אלא שטבל עמהם בציר דהא כיון שזה אינו יוצא בברכתן היאך הוא מצטרף והיאך יזמנו עליו והוא בן זימון? אלא שבזו יש לומר דלהצטרף להזכיר את השם הוא דבעינן ולא בעינן שיאכל דהא אמרינן לעיל דארון מצטרף וקטן מוטל בעריסה מצטרף, ואף על גב דלא קיימא לן כותייהו מכל מקום שמעינן מינה דלצירוף הזכרת השם לזימון-עשרה לא בעינן מחויב ממש בברכת המזון, אלא כשהוא גדול וחייב בברכת כלל- מצטרף. ואולי אף הוא אינו יוצא ידי ברכתו בברכת דידהו אלא לזימון בלחוד הוא דמצטרף וחוזר ומברך כברכתו לעצמו דומיא דיוצא לשוק וקוראין לו ומזמנין עליו והולך לו וחוזר ומברך לעצמו. אבל דשמעון בן שטח קשה לי. ושמא שמעון בן שטח אף בזו לגרמיה הוא דעבד דסבירא דג' פוטר מעין ג'. ואי נמי שאני יין דמיזן זיין כדאיתא בריש פרק כיצד מברכין וכענין שאמרו בפרק קמא דמכלתין גבי תמרי "פתח ובריך אדעתא דתמרי וסיים בדחמרי יצא דאפילו אמר הזן את הכל יצא דתמרי נמי מיזן זיין". וההיא ד-"הביאו לו תאנים וענבים" - דוקא תאנים וענבים אבל תמרי לא. ומאן דמקשה מברייתא ד-"טבל עמהם בציר" - לא דק וכיון דאדחי לא דייקינן עלה כולי האי. ואי נמי לזימון הוא דמצטרף ומוציא אף האחרים ידי חובתן בברכת המזון והדר מברך בורא נפשות לעצמו.
ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן ויודע למי מברכין מזמנין עליו: פירוש והשתא אתיא מתניתא שפיר דתניא קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו, פירוש לעולם ואפי' אינו יודע למי מברכין דלא גרע משאר מצות שחייב בהן כיון שהוא גדול. ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו כשאינו יודע למי מברכין ואין מדקדקין בקטן בשערות דאם יודע למי מברכין אפילו בן חמש מזמנין עליו והא דלא אייתי מינה סייעתא לרב נחמן משום דאיכא לאוקומה בגונא אחרינא כדאוקמוה לעיל בקטן פורח וה"ה לענין עשרה דמצטרפין קטנים כשיודעים למי מברכין משבעה בני אדם ואילך דאיכא רובא דמינכר דרובא דמינכר בעינן כדאיתא בסמוך וכן לענין תפלה:
היינו דאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפיה ידיע: ושבחו למאן דנפק לברא ואחוי כלפי שמיא שהכירו שהוא יודע ומכיר בוראו ויודע ששכינתו בשמים:
אמר לה לדביתהו מאן יהיב לן נברא דמברך לן: פירוש כשהיו בתוך סעודתן והיו קרובים לגמור סעודתן אמרו כן משום דרמו אדעתייהו דלא הוה להו נברא לברוכי אבל ודאי ליכא למימר דבתר גמר סעודה הוה דהא אמרינן לעיל נבי שמואל ורב דכרוך רפתא דכי אתא בגמר סעודה לגמרי לא מצטרף בהדייהו וא"כ היכי נצטרף ר' שמעון בן שטח:
יהבו ליה כסא אחרינא ובריך: ואמרינן דלגרמיה הוא דעבד. כלומר ולא הודו לו חבריו דא"ר חייא בר אבא וכו' להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דנן וטעמא דמאן דאכל כזית דהוא שיעורא דרבנן מפיק למאן דאכל ושבע דמדינא אפי' לא אכל כלל מוציא למאן דאכל שיעורא דאורייתא דהו"ל כברכת המצות דאעפ"י שיצא מוציא וכגון קדוש היום אלא משום דברכת המזון דמיא לה קצת לברכ' הנהנין דאתיא בתר אכילה עשאוה רבנן כברכת הנהנין למימרא דבעינן שיהנה ומש"ה מי שאכל שיעורא דרבנן מוציא למאן דאכל שיעורא דאורייתא והוא שיהא המברך בר חיובא והיינו סברא דר' שמעון בן שטח דכל שנהנה ונצטרף בהדייהו מפיק להו וממילא יוצא ידי ברכה אחרונה מההוא כסא דשתה דברכת שלש פוטרת מעין ג' דיין דמידי דמזונא הוא כדכתיבנא לעיל. ואמרינן דלעולם אינו מפיק אחריני בלא כזית דגן:
ולא אכל אלא גרוגרת אחת מצטרפין: פירוש ומדתני מצטרפין משמע דשוו דינייהו וכל חד וחד מינייהו מפיק אידך וסבר רשב"ג דגרוגרת מיזן זיין וברכת ג' פוטרתן ובודאי רשב"ג לא אמרה להצטרף לג' דהא פשיטא דג' אין מצטרפין לזימון עד שיאכל כל אחד כזית דגן אלא ודאי להצטרף לעשרה קאמר וקים להו דלא פליגי רבנן עליה. ומשני דאיצטרופי מצטרף אבל להוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן וכן הילכתא. ומאי דאמרינן דאפי' בלא אכל דגן מיצטרפי לעשרה דוקא בדאכלי מידי דברכת ג' פוטרתו כגון שאכל פירות שאינן משבעת המינין דברכתו לאחריו בורא נ"ר וממילא מיפטר בברכת ג' או מידי דשבעת המינין דזיין כגון תמרי וגרוגרות דכיון דזייני מיפטרי בברכת ג' וכיון דכן מצטרפין בהו לעשרה דנהי דלא חשיבי לאזמוני בהו לחודייהו עד דאיכא שבעה דאכלו פת אבל עולין הן עמהם לזמן עמהם ולהפטר בברכתם כל היכא דאיכא קביעות לבר מדידהו אבל אכלו דברים שאינן נפטרין בברכת ג' כגון ענבים והן טעונין ברכה לעצמן בודאי אין מצטרפין להשלים לעשרה שהרי הן טעונין ברכה מצד אחד לעצמן, הרא"ה ז"ל:
לית הלכתא ככל הני שמעתתא. [קאי] אהא דאמר ר' יהודה תשעה ונראין כעשרה, ואהא דרב הונא ט' וארון מצטרפין, ואהא דר' אמי שנים ושבת, ואהא דשני ת"ח, ואהא דקטן פורח. [והך ברייתא דאין מדקדקין בקטן, מוקי לה רב נחמן בקטן פורח] שלא הגיע לפלגות ראובן ואינו יודע למי מברכין, (או) א"נ באינו פורח אלא שיודע למי מברכין. אבל לא קאי אדריב"ל דאמר קטן המוטל בעריסה עושין סניף לעשרה אפילו אינו יודע למי מברכין ולמי מתפללין, דרב נחמן נמי ס"ל כריב"ל בברכת המזון, (ו)דקאמר ריב"ל קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו, הא אם יודע למי מברכין מזמנין עליו. ובתפלה [נמי אפשר ד]לא פליג עליה, דאפילו אינו יודע מצי סבר דמצטרף. [ד]מדקאמר קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ולא איירי בסניף לעשרה, אלמא סבר אינו יודע עושין אותו סניף לעשרה, דכולה שמעתין מוכחא דזימון חמור מסניף לתפלה. מה שנהגו להתפיס לקטן ס"ת או חומש, לא מוכחא בשמעתתא אלא בפרקי דר' אליעזר איתיה גבי עיבור שנה, ומתוך אותו מדרש התירו גם כאן אע"ג דלא דמו אהדדי, דהתם לאו משום דבר שבקדושה הוא. וכן פי' רב האי גאון, דקטן עולה למנין עשרה, ונראה דהיינו טעמא דאמרי' אפילו מוטל בעריסה מצטרף, דכל בי עשרה שכינה שריא, דמונקדשתי בתוך בני ישראל גמרי' קדושה בעשרה. לא שנא גדולים ולא שנא קטנים קרינא ביה בתוך בני ישראל, ובלבד שיהו ט' גדולים, אבל בטפי מחד לא כדאמרינן גבי עבד דטפי מחד ליכא ליקרא דשמיא לצטרפן, ועבד נמי איתא בכלל ונקדשתי בתוך בני ישראל, דשכינה שריא אכל מחוייבי מצוה ובני ברית. ודוקא להצטרף, אבל לאפוקי אינהו אחרים ידי חובתן לא, דהא אמרינן בשלהי ר"ה {דף כט:}, דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. והא דסלקינן קטן ועבד ואשה דליתנהו בתלמוד תורה למנין שבעה {במגילה דף כג.}, משום דס"ת לשמיעה קאי, והברכה אינה לבטלה דלא מברכין אקב"ו על דברי תורה, אלא אשר בחר בנו ואשר נתן לנו ,עד הנה דברי ר"ת ז"ל. ואע"פ שהתיר ר"ת לעשות קטן סניף לעשרה לתפלה בלא חומש בידו, [הוא] לא היה נוהג לעשות מעשה כן. ומה שנהגו לתת חומש בידו, לא מצינו זה בשום מקום רק בפרקי ר' אליעזר לענין עיבור שנה, ושם מזכיר ס"ת. והכי איתא התם בשלשה מעברין השנה, ר' אליעזר אומר בעשרה ואם נתמעטו מביאין ס"ת וכו' ואין מזכיר שם שיהא הקטן אוחז הס"ת. ואפילו אם ישנו בשום מקום לענין תפלה, נראה דהיינו דוקא ס"ת או חומש אחד מחמשה חומשי תורה העשויין בגליון, אבל חומשין כעין שלנו לא הוו בימי חכמים. ומה שאמר בירושלמי, קטן וס"ת עושין (אותו) [אותן] סניף, היינו קטן או ס"ת. וס"ת, היינו [כעין] ט' וארון כעין גמרא דידן ולית הלכתא הכי. ויש ירושלמי שכתוב בהן קטן וס"ת עושין אותו סניף, וזה משמע קצת כמנהג העולם, או שמא ר"ל לקריאת התורה שעולה למנין ז'. וה"ר יוסף ז"ל כתב, דמסתבר דריב"ל סבר כרב אשי דפליג אמר זוטרא דלעיל בריש פרקין {דף מה:}, גבי קורין לו ומזמנין עליו דמיקל טפי בזימון עשרה מזימון ג', והתם פסקינן כמר זוטרא דמחמיר בעשרה, הילכך אין הלכה כריב"ל. ור"ח ז"ל פי', הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, היינו כשנכנס בשנת י"ג ולא הביא שתי שערות ידועות שעדיין חשוב קטן, ואע"פ כן כשהוא בן י"ג אם הוא יודע למי מברכין מזמנין עליו, אבל פחות מכאן אין מזמנין עליו כלל. והא דמייתי עובדא דאביי ורבא לאו לזמוני עלייהו, אלא אגב דאיירי בקטן היודע למי מברכין, מייתי הך עובדא להודיע שהיו חריפין בקטנותן. ובירושלמי גרסי', א"ר יוסי כמה זימנין אכלית עם תחליפא ועם בנימין בר שישי חביבי, ולא זמינו עלי עד דאתיתי שתי שערות. הילכך המחוור שבכלן [ש]אין עושין סניף לעשרה ולברכת המזון ולתפלה ולשלשה עד שיביא שתי שערות.
תשעה אכלו דגן ואחד ירק מצטרפין. ה"ה שלשה ירק ושבעה דגן, אבל טפי לא דרובא דמינכר בעינן כדמסיק. וה"ה שנים דגן ואחד ירק, אבל איפכא לא. ירושלמי. תנא, שנים פת ואחד ירק מצטרפין, מתניתין כרשב"ג. פי', מילתא דרשב"ג דמייתי בסמוך. ורב אלפס סתם, דשלשה אין מצטרפין עד שיאכל כזית דגן.
יהבו ליה כסא אחרינא ובריך. כי שתיה בכלל אכילה ומצי למימר שאכלנו, והוי מחוייב דאורייתא בברכה אחת מעין ג' ויכול לפוטרן, אע"פ שהם מחוייבין בברכת המזון מן התורה. ה"ר יוסף. והקשה ה"ר יעקב מקור"ביל, היאך נצטרף שמעון בן שטח עמהם, והלא כבר סלקו עצמם מלאכול ואמרו מאן יהיב לן גברא דמברך לן, ואמרינן בערבי פסחים {דף קג:}, ובפ' כסוי הדם {חולין דף פו:} כיון דאמריתו הב ונבריך, אסור לכו למשתי עד דברכיתו, ופרשב"ם ברכת המזון. ורב ושמואל נמי דלעיל {דף מז.}, דהוו יתבי בסעודתא, ולא נצטרף רב שימי בהדייהו אלא לפי שלא סלקו עצמן מלאכול, מדקאמר אלו מייתי ארדלייא וגוזליא וכו'. וי"ל, דבאמצע סעודה אמרו מאן יהיב לן גברא דמברך לן קודם שסלקו עצמן מלאכול.
עד שיאכל כזית דגן. פרש"י, אע"ג דכזית דגן שיעורא דרבנן כדאמר בפ' מי שמתו {דף כ:}, כיון דמחוייב מדרב' מחוייב בדבר קרינא ביה, ומוציא אחרים ידי חובת[ם]. והא דלא אמרינן הכי בקטן שלא הגיע לחנוך, איהו אפילו מדרבנן לא מיחייב, אלא חיובא על אביו לחנכו. ודבריו תמוהין, דהיאך מוציא מי שאינו מחוייב מן התורה לאותו שהוא מחוייב. ועוד, דבכולי תלמודא קרי לקטן שהגיע לחינוך חיובא דרבנן. הילכך נראה דאע"ג דלא אכל [אלא] שיעור' דרבנן, מה שהוא מוציא מי שאכל שיעור' דאורי', היינו טעמא דאפילו לא אכל כלל יכול להוציאם, כדאמרינן בפ' ראוהו ב"ד {ר"ה דף כט.}, כל הברכות כלן אע"פ שיצא מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין. וטעמא, משום דכל ישראל ערבין זה לזה. מ"מ ברכת הלחם והיין שהם מטעם שרוצין ליהנות ואסור ליהנות בעולם הזה בלא ברכה, (הילכך) אינו מוציא אלא א"כ צריך לה המברך. אבל קידוש וברכת [מצה] שאינה אלא מצוה מוציא אע"פ שיצא, וה"ה ברכת המזון. ואין צריך כזית דגן אלא (שיכול) [שיוכל] לומר שאכלנו, אבל להוציא אותן שאכלו מן התורה, יכול להוציאם אפילו בלא אכילה. מיהו בירושלמי בפ' מי שמתו גרסי'. תניא, כל המצות שאדם פטור מהן מוציא את הרבים ידי חובתן, חוץ מברכת המזון. והא תנינא כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, הא אם חייב [אפילו יצא] מוציא. א"ר אילא, שניי היא ברכת המזון דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת, מי שאכל הוא מברך. ושמא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא (אבל מן התורה יש לו לברך מי שאכל אם יודע לברך קודם שיברך לו מי שלא אכל). ומסקנא דמילתא אפילו בעלה של ירק או בשתים מצטרף לזימון, אבל להוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית, ואז מוציא אף אותן שאכלו כדי שביעה. ולא כדברי ה"ג שכתב דמי שאכל כזית אינו מוציא אלא אותם שאכלו שיעורא דרבנן, דהא ינאי וחבריו אכלו כדי שביעה, ולכו"ע אם אכל שמעון בן שטח כזית היה מוציאם. ומיהו נראה, אם יודעים כולם לברך, מצוה מן המובחר שיברך אותו שאכל כדי שביעה, דומיא דינאי וחבריו שלא היו יודעים לברך ולכך הוציאם שמעון בן שטח.
עד שיאכל כזית דגן. אבל שתיה ועלה של ירק לא מהני, דבעינן אכילה דבר שראוי לברך עליו ג' ברכות, או שמא ברכה אחת מעין שלש שפיר דמי, מדנקט כזית דגן ולא נקט כזית פת. וטעמא שכיון שהיא אכילה ואיכא ברכה דאורייתא שפיר דמי.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ז (עריכה)
תשעה שאכלו דגן וא' מצטרף עמהם ומשלימם לעשרה אלא שלא אכל פת אלא ירק או פירות או טבל עמהם בציר או שתה כוס של יין מצטרף עמהם לזמן בהזכרת השם אפילו ז' שאכלו דגן וג' שאכלו ירק בדין זה הואיל ורוב הניכר אכלו דגן, אבל ששה שאכלו דגן וארבעה ירק אין מצטרפין הואיל ואין רוב הניכר באכילת דגן, ובזימון ג' אין מצטרף עמהם עד שיאכלו שלשתם דגן, ובתוספות מקילים בכך אלא שבתלמוד המערב אמרוה כדברינו והוא שאמרו שם לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית דגן והא תני שנים שאכלו דגן ואחד ירק מצטרפין מתניתא רשב"ג היא דאמר אפילו לא טבל עמהם אלא בציר וכו' כלומר ואינה הלכה ושמא תאמר והרי היא הקשו בסוגיא זו מדרשב"ג לר' חייא אלמא הלכתא היא תדע שזו היא שהביא חכמי התוספות לומר כן, או שנראה שסוברים היו כגמ' שלנו שאף חכמים היו אמורים כן וכמו שהיו טועים בה גם כן שהיא אמורה אף להוציא ומ"מ חכמים חולקים בה לענין ג', והלכה כדבריהם, ואף לעשרה אע"פ שאמרנו שמצטרף מ"מ אין מברך אלא אחד מאותן שאכלו דגן שאין מוציא את הרבים אלא אותו שאכל מה שאכילתו מביאתו לידי חיוב תורה, והוא שאכל כזית דגן, אבל כזית דגן מוציא את הרבים לדעתנו, אע"פ שלא אכל כדי שביעה כמו שביארנו בפרק ג' וכן מה שאמרו בקטן שהוא נעשה סניף מ"מ אין מברך אלא גדול, ומה שאמרו כאן בשמעון בן שטח שבכוס של יין ששתה הוציא כל אוכלי שלחנו של ינאי המלך ידי ברכה כבר אמרו בה שלא כהלכה עשה, ואף יש לתמוה היאך מצטרף עמהם כלל הרי כבר אכלו ואמרו מאן יהיב לן גברא דמברך לן, ומסתמא אכלו כל שבען עד שלא הניחו מקום לארדי וגוזלי וכל שכן שהכינו עצמן לברכה ובאמת אף זו נראה שלא יפה עשה כחברתה, ובתוספות דחקו בה שבאמצע הסעודה אמרו מאן יהיב לן וכו' ואין הדברים מתישבים, וכן יש מתמיהים במעשה זה האיך בירך להם ברכת המזון והוא לא אכל ואף למה שהקשו לר' חייא משמועת אפילו לא טבל להם אלא בציר היאך עלה על הדעת שאף להוציא נאמרה והיאך יברך מי שלא אכל כלל, וזו אינה קושיא שמ"מ ברכת חובה היא והיה יכול להוציא אף אם אינו מחוייב מצד עצמו אלמלא טעם הנזכר בתלמוד המערב, דכתיב ואכלת ושבעת וההיא ודאי מדרבנן והילכך כל שהוא מחויב בברכה מדאורייתא כלל מוציא, אף מדרבנן, ואע"פ שמ"מ הוצרך לומר נברך שאכלנו, שתיה בכלל אכילה היא אלא שאף הוא חזר ובירך לעצמו שאין ג' פוטרות מעין ג' אלא שיש אומר כן ביין הואיל ומיזן זיין כמו שהתבאר:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ז (עריכה)
ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן ויודע למי מברכין מזמנין עליו - פירוש והשתא אתיא מתניתא שפיר. דתניא קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו פירוש לעולם ואפילו אינו יודע למי מברכין דלא גרע משאר מצות שחייב בהן כיון שהוא גדול. ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו כשאינו יודע למי מברכין. ואין מדקדקין בקטן בשערות דאם יודע למי מברכין אפילו בן חמש מזמנין עליו. והא דלא אייתי מינה סייעתא לרב נחמן משום דאיכא לאוקומה בגונא אחרינא כדאוקמוה לעיל בקטן פורח. והוא הדין לענין עשרה דמצטרפין קטנים כשיודעים למי מברכין משבעה בני אדם ואילך דאיכא רובא דמינכר. דרובא דמינכר בעינן כדאיתא בסמוך. וכן לענין תפלה:
היינו דאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפיה ידיע - ושבחו למאן דנפק לברא ואחוי כלפי שמיא שהכירו שהוא יודע ומכיר בוראו ויודע ששכינתו בשמים:
אמר לה לדביתהו מאן יהיב לן גברא דמברך לן - פירוש כשהיו בתוך סעודתן והיו קרובים לגמור סעודתן אמרו כן משום דרמו אדעתייהו דלא הוה להו גברא לברוכי. אבל ודאי ליכא למימר דבתר גמר סעודה הוה דהא אמרינן לעיל גבי שמואל ורב דכרוך רפתא דכי אתא בגמר סעודה לגמרי לא מצטרף בהדייהו ואם כן היכי נצטרף ר' שמעון בן שטח:
יהבו ליה כסא אחרינא ובריך: ואמרינן דלגרמיה הוא דעבד - כלומר ולא הודו לו חבריו:
דאמר ר' חייא בר אבא וכו' להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן - וטעמא דמאן דאכל כזית דהוא שיעורא דרבנן מפיק למאן דאכל ושבע דמדינא אפילו לא אכל כלל מוציא למאן דאכל שיעורא דאורייתא דהוה ליה כברכת המצות דאף על פי שיצא מוציא וכגון קדוש היום. אלא משום דברכת המזון דמיא לה קצת לברכת הנהנין דאתיא בתר אכילה עשאוה רבנן כברכת הנהנין למימרא דבעינן שיהנה. ומשום הכי מי שאכל שיעורא דרבנן מוציא למאן דאכל שיעורא דאורייתא והוא שיהא המברך בר חיובא. והיינו סברא דר' שמעון בן שטח דכל שנהנה ונצטרף בהדייהו מפיק להו. וממילא יוצא ידי ברכה אחרונה מההוא כסא דשתה דברכת שלש פוטרת מעין שלש דיין דמידי דמזונא הוא כדכתיבנא לעיל. ואמרינן דלעולם אינו מפיק אחריני בלא כזית דגן:
ולא אכל אלא גרוגרת אחת מצטרפין - פירוש ומדתני מצטרפין משמע דשוו דינייהו וכל חד וחד מינייהו מפיק אידך. וסבר רבן שמעון בן גמליאל דגרוגרת מיזן זיין וברכת שלש פוטרתן. ובודאי רבן שמעון בן גמליאל לא אמרה להצטרף לשלושה דהא פשיטא דשלושה אין מצטרפין לזימון עד שיאכל כל אחד כזית דגן. אלא ודאי להצטרף לעשרה קאמר וקים להו דלא פליגי רבנן עליה:
משני דאיצטרופי מצטרף אבל להוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן - וכן הילכתא. ומאי דאמרינן דאפילו בלא אכל דגן מיצטרפי לעשרה דוקא בדאכלי מידי דברכת שלש פוטרתו כגון שאכל פירות שאינן משבעת המינין דברכתו לאחריו בורא נפשות רבות וממילא מיפטר בברכת שלש. או מידי דשבעת המינין דזיין כגון תמרי וגרוגרות דכיון דזייני מיפטרי בברכת שלש. וכיון דכן מצטרפין בהו לעשרה דנהי דלא חשיבי לאזמוני בהו לחודייהו עד דאיכא שבעה דאכלו פת אבל עולין הן עמהם לזמן עמהם ולהפטר בברכתם כל היכא דאיכא קביעות לבר מדידהו. אבל אכלו דברים שאינן נפטרין בברכת שלש כגון ענבים והן טעונין ברכה לעצמן בודאי אין מצטרפין להשלים לעשרה שהרי הן טעונין ברכה מצד אחד לעצמן. הרא"ה ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה