ברכות כה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
והכא בטופח על מנת להטפיח איכא בינייהו:
ירד לטבול אם יכול לעלות כו':
לימא תנא סתמא כר' אליעזר דאמר עד הנץ החמה אפי' תימא ר' יהושע ודלמא כותיקין דא"ר יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה:
ואם לאו יתכסה במים ויקרא:
והרי לבו רואה את הערוה א"ר אלעזר ואי תימא ר' אחא בר אבא בר אחא משום רבינו אבמים עכורין שנו דדמו כארעא סמיכתא שלא יראה לבו ערותו. ת"ר מים צלולין ישב בהן עד צוארו וקורא וי"א עוכרן ברגלו ות"ק והרי לבו רואה את הערוה קסבר לבו רואה את הערוה מותר והרי עקבו רואה את הערוה קסבר עקבו רואה את הערוה מותר אתמר עקבו רואה את הערוה מותר נוגע אביי אמר אסור ורבא אמר מותר רב זביד מתני לה להא שמעתא הכי רב חיננא בריה דרב איקא מתני לה הכי נוגע דברי הכל אסור רואה אביי אמר אסור רבא אמר מותר לא נתנה תורה למלאכי השרת בוהלכתא נוגע אסור רואה מותר אמר רבא גצואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה דערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה דצואה בכסוי תליא מילתא והא מיכסיא ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה (דברים כג, טו) ולא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קמיתחזיא אמר אביי הצואה כל שהוא מבטלה ברוק אמר רבא ווברוק עבה אמר רבא זצואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא ק"ש בעא מר בריה דרבינא חצואה דבוקה בסנדלו מאי תיקו אמר רב יהודה טעכו"ם ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו מאי איריא עכו"ם אפילו ישראל נמי ישראל פשיטא ליה דאסור אלא עכו"ם אצטריכא ליה מהו דתימא הואיל וכתיב בהו (יחזקאל כג, כ) אשר בשר חמורים בשרם אימא כחמור בעלמא הוא קמ"ל דאינהו נמי איקרו ערוה דכתיב (בראשית ט, כג) וערות אביהם לא ראו:
ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה עד שיטיל לתוכן מים:
וכמה מיא רמי ואזיל אלא ה"ק ילא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה כלל ומי רגלים עד שיטיל לתוכן מים ויקרא ת"ר כמה יטיל לתוכן מים כל שהוא ר' זכאי אומר כרביעית אמר רב נחמן מחלוקת לבסוף אבל בתחלה כל שהן ורב יוסף אמר למחלוקת לכתחלה אבל לבסוף דברי הכל רביעית אמר ליה רב יוסף לשמעיה אייתי לי רביעיתא דמיא כר' זכאי:
ת"ר מגרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות ק"ש כנגדן ואף ע"פ שאין בהן כלום ומי רגלים עצמן עד שיטיל לתוכן מים וכמה יטיל לתוכן מים כל שהוא ר' זכאי אומר רביעית בין לפני המטה בין לאחר המטה רבן שמעון בן גמליאל אומר לאחר המטה קורא לפני המטה אינו קורא אבל מרחיק הוא ארבע אמות וקורא ר"ש בן אלעזר אומר אפי' בית מאה אמה לא יקרא עד שיוציאם או שיניחם תחת המטה איבעיא להו היכי קאמר אחר המטה קורא מיד לפני המטה מרחיק ארבע אמות וקורא או דלמא הכי קאמר לאחר המטה מרחיק ד' אמות וקורא לפני המטה אינו קורא כלל ת"ש דתניא ר"ש בן אלעזר אומר נאחר המטה קורא מיד לפני המטה מרחיק ארבע אמות רבן שמעון בן גמליאל אומר אפי' בית מאה אמה לא יקרא עד שיוציאם או שיניחם תחת המטה בעיין איפשיטא לן מתנייתא קשיין אהדדי איפוך בתרייתא מה חזית דאפכת בתרייתא איפוך קמייתא מאן שמעת ליה דאמר כוליה בית כארבע אמות דמי ר"ש בן אלעזר היא אמר רב יוסף בעאי מיניה מרב הונא מטה פחות משלשה פשיטא לי דכלבוד דמי שלשה ארבעה חמשה ששה שבעה שמנה תשעה מהו א"ל לא ידענא עשרה ודאי לא מיבעי לי אמר אביי שפיר עבדת דלא איבעיא לך כל עשרה רשותא אחריתי היא אמר רבא הלכתא פחות משלשה כלבוד דמי עשרה רשותא אחריתי היא משלשה עד עשרה היינו דבעא מיניה רב יוסף מרב הונא ולא פשט ליה אמר רב הלכה כר"ש בן אלעזר וכן אמר באלי א"ר יעקב ברה דבת שמואל הלכה כרבי שמעון בן אלעזר ורבא אמר אין הלכה כר"ש בן אלעזר רב אחאי איעסק ליה לבריה בי רב יצחק בר שמואל בר מרתא עייליה לחופה ולא הוה מסתייעא מילתא אזל בתריה לעיוני חזא ספר תורה דמנחא אמר להו איכו השתא לא אתאי סכנתון לברי דתניא סבית שיש בו ספר תורה או תפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי אמר אביי עלא שנו אלא בכלי שאינו כליין אבל בכלי שהוא כליין אפילו עשרה מאני כחד מאנא דמי אמר רבא גלימא
רש"י
עריכה
בטופח ע"מ להטפיח איכא בינייהו - ת"ק בעי על מנת להטפיח ור' יוסי מחמיר:
לימא תנא סתמא כר' אליעזר - והלכה כמותו: קאמרה מתני' עם הנץ החמה אבל לכ"ע עד שלש שעות:
והרי לבו רואה את הערוה - קס"ד כל אבר שאין דרכו לראות את הערוה [ורואה] אותו בשעה שקורא בתורה קרינן ביה ולא יראה בך ערות דבר:
לא נתנה תורה למלאכי השרת - שאין להם ערוה על כרחנו יש לנו ערוה ואין אנו יכולים להשמר מכל זה: כל שהוא מעט:
ברוק - רוקק עליה ומכסה אותה ברוק:
בעששית - לנטירנ"א (מנורה, נר שבתוך קופסא של זכוכית) בלעז כלומר מחיצת זכוכית או קלף דק מפסיק בנתיים והיא נראית:
בכסוי תליא מילתא – וכסית את צאתך (דברים כג יד):
מים הרעים - סרוחים:
מי המשרה - ששורים שם הפשתן והקנבוס והם מסריחים:
וכמה מיא רמי ואזיל - כמה ישליך לתוכם ויבטלם הלא מרובין הם:
ומי רגלים - מועטין והם בכלי והוא בא לקרות ק"ש אצלם:
לבסוף - שמי רגלים בכלי וזה נותן לתוכן מים בההיא קאמר ר' זכאי רביעית:
אבל לכתחלה - שקדמו המים למי רגלים דברי הכל כל שהוא שכשמטיל מי רגלים בכלי לבסוף ראשון ראשון שנופל לתוך המים מתבטל ואע"פ שהם רבים והולכין כבר בטלו:
אייתי לי רביעתא - אפי' בתחלה:
גרף ועביט - שניהם כלי חרס הם אלא של רעי קרוי גרף ושל מי רגלים קרוי עביט:
אסור לקרות ק"ש כנגדם - הואיל ומיוחדין לכך ואע"פ שאין בתוכן כלום:
ומי רגלים עצמן - בכלי שאינו מיוחד להם:
בין לפני המטה - שאין המטה מפסקת בינו לבינם:
בין לאחר המטה - שהמטה מפסקת ביניהם אסור:
או שיניחם תחת המטה גרסינן - ולא גרסינן כלי בתוך כלי:
תחת המטה - כאילו היו טמונים בארץ:
היכי קאמר - רשב"ג:
בעיין איפשיטא לן - שאלתנו נתפרשה לה בחלוק שבין לפני המטה ולאחר המטה:
מתנייתא מיהו קשיין - שהוחלפה שיטתן:
מאן שמעת ליה וכו' - לא ידעתי היכן היא:
פשיטא לי - במניחן תחת המטה ורגליה קצרים שאין הימנה ולקרקע שלשה טפחים כלבוד דמי והרי הן כטמונים:
עשרה ודאי - לא שאלתי ממנו דנראה כאילו אינה תחתיה מאחר שיש הפסק כל כך אין זה כסוי:
עייליה לחופה ולא הוה מסתייעא מילתא - דנישואין שלא היה יכול לבעול:
סכנתון לברי - כמעט סכנתם את בני למות בעונש העון:
אפילו עשרה מאני - וכולן כליין כחד מאנא דמי:
תוספות
עריכה
והרי לבו רואה את הערוה. פירש ר"י מדפריך גמרא הכי בפשיטות משמע דלבו רואה את הערוה אסור אלא דרבינו שמעיה תלמידו של רש"י פסק כת"ק דלבו רואה את הערוה מותר ומיהו בסמוך משמע דאסור דלא פליגי הני אמוראי אלא בעקבו רואה את הערוה אבל בלבו רואה את הערוה כ"ע מודו דאסור:
והלכתא נוגע עקבו אסור. וטעמא דגזרינן נוגע עקבו שמא יגע בידיו:
גרף של רעי. פי' רש"י של חרס בלוע משמע לפירושו אבל כלי דלא בלע כגון זכוכית אפשר דשרי:
ובלבד שיטיל בהן רביעית מים. אבל בגרף אפשר דלא מהני מים:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ג (עריכה)
קיד א מיי' פ"ב מהל' ק"ש הלכה ז', סמג עשין יח, טור ושו"ע או"ח סי' ע"ד סעיף ב':
קטו ב מיי' פ"ג מהל' ק"ש הלכה י"ז, טוש"ע שם סעיף ה:
קטז ג מיי' פ"ג מהל' ק"ש הלכה י', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ע"ו סעיף א':
קיז ד מיי' פ"ג מהל' ק"ש הלכה ט"ז, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ע"ה סעיף ה':
קיח ה ו מיי' פ"ג מהל' ק"ש הלכה י"א, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ע"ו סעיף ו':
קיט ז ח מיי' שם, טוש"ע שם סעי' ב:
קכ ט מיי' פ"ג מהל' ק"ש הלכה ט"ז, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ע"ה סעיף ד':
קכא י מיי' פ"ב מהל' ק"ש הלכה ז', טור ושו"ע או"ח סי' ע"ד סעיף ב' (וסימן פו):
קכב כ ל מיי' פ"ג מהל' ק"ש הלכה י', טור ושו"ע או"ח סי' ע"ז סעיף א':
קכג מ (נ) מיי' פ"ג מהל' ק"ש הלכה י"ב, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' פ"ז סעיף א':
נ [טור שם]:
קכד ס ע מיי' פ"ד מהל' תפילין הלכה כ"ד, ומיי' פ"י מהל' ס"ת הלכה ז', סמג עשין כב, טור ושו"ע או"ח סי' מ' סעיף ב', ובטור ושו"ע או"ח סי' ר"מ סעיף ו', [ ובטור ושו"ע יו"ד סי' רפ"ב סעיף ח' ]:
ראשונים נוספים
לימא תנן סתמא כר' אליעזר דאמר עד הנץ החמה. (דאמר) [עיקר] מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע בפירקא קמא (דף ט) דהא מסכתא:
מאן שמעת ליה דאמר כל הבית כולו כד' אמות דמי ר' שמעון בן אלעזר. עיקר דבריו של ר' שמעון בן אלעזר בתוספתא דעירובין (פ"ב) ובגמרא בפרק עושין פסין (עירובין דף כב.) אמר רבי שמעון בן אלעזר כל אויר שתשמישו לדירה כגון דיר וסהר ומוקצה וחצר אפילו בית ה' כורין אפילו בית י' כורין מותר שמעינן מיהא דר' שמעון היה מתיר לטלטל כל כי האי שיעור' מפני שתשמישו לדירה וכולו כד' אמות דמי ליה:
אמר רב יוסף בעו מיניה מרב הונא פחות מג' כלבוד דמי. עיקרא דהא מילתא דכל פחות מג' כלבוד דמי שנוי במשנה ובהרבה מקומות וגם בתוספתא ואנו מזכירים מה שנמצא בידינו במסכת כלאים בפרק קרחת הכרם (משנה ד) שנינו מחיצת הקנים אם אין בין קנה לקנה ג' טפחים כדי שיכנס הגדי הרי זה כמחיצה ובתוספתא נמי דכוותה ובפרק קמא דעירובין (דף טז:) מקיפין ג' חבלים כו' מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחברו ג' טפחים ובגמרא דהאי פירקא (שם דף טז.) תא שמע ג' מדות במחיצה כו' והיא שנויה בתוספת' כלאים (פרק ד) ובמתני' (סוכה פרק א דף טז.) המשלשל דפנות מלמעלה למטה אם גבוהות מן הארץ ג' טפחים פסולה משום דנפקא לה מתורת לבוד והא דאמרינן הכא עשרה רשותא אחריתי היא איתיה לעיקרא בפירקא קמא דשבת (דף ו.) בברייתא דתנו רבנן ד' רשויות לשבת כו' [וכן בסוכה דף ה ע"ש]:
אמר רבי יוחנן צואה כל שהוא מבטלה ברוק. אמר רבא וברוק עבה: ירושלמי: ר' זעירא ורבי יעקב בר זבדא הוו יתבין. חמון צואתה. קם ר' יעקב בר זבדי ורקיק עלה. א"ל ר' זעירא כמן ימה לטיגני." ופירש הראב"ד ז"ל שאין הרקיקה מועלת(?) אלא בשקרא לאלתר אבל לאחר שעה נבלע(?) והולך ואינו מציל.
דבוקה בסנדלו מהו. תיקו: וכתב הראב"ד ז"ל דהוו תיקו דאסורא, ולחומרה.
כמה יטיל לתוכו מים. רבי זכאי אומר רביעית: פירוש- אפילו היו מי רגלים עצמן הרבה, דהא דומיא ד"כל שהוא" דאמר ת"ק קאמר ר' זכאי רביעית. והיינו דאמר רב יוסף לשמעיה "עייל לי רביעתא דמיא במשיכלא" לומר דבהכי סגי ואפילו מטיל לתוך משיכלא מי רגלים מרובין. והלכתא כר' זכאי ובין בתחלה בין בסוף צריך רביעית, וכדאמר ליה ר' יוסף לשמעיה, ולא אמרינו בכי הא "ראשון ראשון בטל", דהא מי רביעית בתוך מי רגלים מרובים בטלין הן מן הדין אלא שהקלו חכמים בדבר, הואיל ומי רגלים עצמן שלא כנגד עמוד מדרבנן.
ודוקא בכלי שאינה כלין, דאילו בכלין אפילו נשפכו ממנו מימי רגלים אסור לקרות כנגדן כדתניא לעיל "כלי שנשפכו ממנו מי רגלים אסור לקרות ק"ש כנגדו". ואינו מועיל בנתינת מים להכשיר הכלי עצמו. וטעמא משום דכיון דרגיל בכך, מזוהם טפי. וכן כתב הראב"ד ז"ל. וכן נראה באמת מדקתני בסמוך "גרף של רעי ועביט של מימי רגלים- אסור לקרות ק"ש כנגדו", אע"פ שאין בהן כלום, ומי רגלים עצמן אסורין עד שיטיל לתוכן מים. - אלמא למי רגלים מועיל נתינת מים לתוכן אבל לכלים עצמן אינו מועיל. ובתוס' נסתפקו בכך, והן הקלו דדוקא בכלי חרש, דבכל התלמוד גרף של רעי היינו של חרס, אבל של עץ ושל זכוכית ושל מיני מתכות- שרי.
גירסת כל הספרים כך היא: "אמר יוסף בעאי מיניה מרב הונא מטה פחות מג' כלבוד דמי או לא? א"ל לא ידענא. ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט' מהו? לא שני י' ודאי לא איבעיא לי. א"ל אביי שפיר עבדת דלא איבעי לך, כל עשרה רשות אחריתי היא. ואליבא דרשב"ג דאמר אחר המטה קורא מיד דכמחנה אחר דמי קא מבעיא ליה".(כלומר לרשב"ג דאמר דמטה חוצצת ומחנה אחר היא) "מטה פחותה משלשה ומשלשה ועד ע' חוצצת או לא?".
ולא אפשיטא. ומדאיבעיא ליה לרב יוסף ואליבא דרשב"ג קיימא לן כותיה, וכן פסק גאון ז"ל. ותמיהא ליה, כי היכי דא"ל אביי שפיר עבדת דעשרה לא מיבעיא לן דרשותא אחריתי היא, ליקשי ליה פחות משלשה מאי קא מיבעיא ליה דהא בכל מקום כלבוד דמי? ועוד, מאי קאמר רבא פשיטא לי פחות מג' כלבוד דמי, י' רשותא אחריתי הוא, ומג' ועד ד'(?) היינו בעיא דר' יוסף, אפילו פחות מג' מבעיא ליה? וי"ל בזו דרבא הכי קמאר- פחות פשיטא לי ועשרה נמי פשיט דרשותא אחריתי היא, ומג' ועד ט' הוא דאסתפקא והרי היא דאיבעיא ליה לרב יוסף אבל פחות משלשה לא איבעיא לך והיינו דחדש רבא דאי לא מאי קא חדש ומאי קאמר.
מתני' ירד לטבול כו' ואם לאו יתכסה במים ויקרא [גמרא] אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא ק"ש תרתי אשמעינן דאעפ"י שכל גופו עומד על הצואה מותר ועוד דאע"ג דזה הכיסוי אינו קבוע והוא עומד לינטל חשבינן ליה כיסוי מעליא:
דבוקה בסנדלו מהו מילתא דרבא גופיה מיבעיא ליה: שמא הא דאמר רבא דוקא בגומא שאינה דבוקה בסנדלו או דילמא אורחא דמילתא נקט בגומא משום דמכסיא שפיר וה"ה לסנדלו תיקו:
ת"ר כמה יטיל לתוכן מים: פירוש לתוך מי רגלים כל שהוא ר' זכאי אומר רביעית. אמר ר' נחמן מחלוקת לבסוף, פירוש שקדמו מי רגלים והטיל מים לבסוף אבל לכתחלה שקדמו המים דברי הכל כל שהוא דראשון ראשון בטל אצל המים שהיו שם מתחלה:
עייל לי רביעתא במשכלתא כר' זכאי: יש אומרים דכלי שעמדו בו מי רגלים והוא קבוע לכך ודאי אסור לעולם ואין לו ביטול במים כדאיתא לעיל כלי שנשפכו ממנו מי רגלים אסור לקרוא ק"ש כנגדו ואינו מועיל נתינת המים להכשיר גוף הכלי וטעמא משום דכיון שהוא רגיל בכך הוי מזוהם טפי וכן נראה בסמוך ולפי זה האי משכלתא לא היה קבוע לכך אלא דזימנא חדא איתרמי הכי. ואי נמי דדוקא כלי חרס אין להם ביטול משום דמאיסי טפי אבל שאר כלים של מתכות או של זכוכית אם נתן בהם מים מותר. והלכתא כר' זכאי ובין בתחלה בין בסוף רביעית וכדאמר ליה רב יוסף לשמעיה ולא אמרינן בכי הא ראשון ראשון בטל וודאי רביעית מים בתוך מי רגלים מרובין מדינא בטילי אלא דרבנן הקלו בדבר הואיל ומי רגלים עצמן שלא כנגד העמוד לא אסירי אלא מדרבנן:
בין לפני המטה בין לאחר המטה: פירוש דלעולם אסור לקרוא ק"ש בעוד שאלו בבית. רשב"ג אומר לאחר המטה קורא וכו', ומסקנא דהכי קאמרינן לאחר המטה קורא מיד, כלומר כיון שהמטה מפסקת ביניהם אעפ"י שאין בה רוחב ד' אמות אבל לפני המטה דליכא הפסק מרחיק ד' אמות וקורא. רשב"א אומר אפי' בית מאה אמה לא יקרא עד שיוציאם או יניחם תחת המטה דסבר דכולו בית כד' אמות דמי. בעיין איפשיט מתניתא קשיין אהדדי שהסברות הפוכות דמאי דאמר רשב"א לעיל אמר רשב"ג הכא. איפוך בתרייתא דתיקום כקמייתא:
מאן שמעת ליה דאמר כולו בית כד' אמות דמי רשב"א היא: כתב רש"י ז"ל לא ידענא באיזה מקום אמר רשב"א האי סברא, ורבינו חננאל ז"ל פירש דשמעינן ליה התם במס' עירובין פרק שני דאמר רשב"א התם כל היקף שתשמישו לדירה כגון הדיר והסהר והגינה אפי' בת חמשת כורין הרי הן כרשות אחד ומותר לטלטל בכולו כיון שהוקף מתחלה לדירה דכוליה חשיב כד' אמות. ומקשין בתוס' להאי פירושא מתרי אנפי חדא דאיך נלמוד לק"ש מטלטול שבת שזה אינו תלוי בזה כלל ועוד דהתם בעירובין הל' כרשב"א דליכא מאן דפליג והכא פסק רבא דלא כותיה הילכך היכי ילפינן זה מזה, ולאו מילתא היא דלאו קשיא היא כלל דמה שהקשו שאין ללמוד ק"ש מטלטול שבת והוא אם לא היה אומר רשב"א לענין ק"ש כלום והיינו רוצים לידע דעתו בק"ש מה יאמר בה ונשמעינה מהתם האמת הוא שלא היינו יכולים להוכיח משבת דלא דמי אבל השתא דשמעינן דאיירי רשב"א הכא בק"ש והתם נמי וספק לנו איזה סברא אמר מסתמא יש לתלות דמה שסובר התם סובר הכא ויכולין אנו להוכיח דעתו מהתם דכיון דלא הוי תחלת הוכחה איפשר לעשות כן והקושיא אחריתי דהתם הלכה כרשב"א וכאן לית הלכתא כותיה מקושייתם הראשונה אנו למידים תירוצה שאין תלויה זו בזו כלל ומפני זה התם הלכתא כותיה והכא לא:
והרי לבו רואה את הערוה. מדפריך סתמא דתלמודא הכי ש"מ לבו רואה את הערוה אסור, וה"ר שמעי' כתב בשם רש"י שמצא בתשובת הבבלים דלבו רואה את הערוה מותר מדסבר ת"ק די"א דלבו רואה את הערוה מותר והוי כרבים לגבי יחיד ומיהו נראה מדלא פליגי אמוראי לקמן אלא בעקבו רואה את הערוה משמע דבלבו מודו אביי ורבא דאסור אע"ג דשמואל אית ליה בפ"ק דסוכה {דף י:} היה ישן ערום בכילה מוציא ראשו חוץ לכילה וקורא ק"ש דלבו רואה את הערוה מותר לא קיי"ל הכי אלא כאביי ורבא דאינהו בתראי דמשמע דמודו בלבו דאסור, וכן היה נוהג ר"ת כשהיה רוחץ בחמין צלולין היה מתכסה בבגד למטה מלבו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה.
והרי עקבו רואה את הערוה. אע"ג דשני ליה דסבר האי תנא דלבו רואה את הערוה דמותר הדר תו פריך ליה מעקבו משום דס"ד שכריסו מפסיק בין הלב לערוה אבל עקבו הוא מכוון כנגד הערוה כדאמרינן בנדרים {דף כ.} המסתכל בעקבה של אשה וכו' א"ר שמעון בן לקיש מאי עקבה בית התורפה שהוא מכוון כנגד העקב ותנן נמי במס' נדה {דף נז:} הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה על עקבה ועל ראש גודלה טמאה אלמא עקב מכוון כנגד הערוה יותר מפני שהוא מעקם את רגלו ונכנס העקב תחת הערוה ממש מה שאין כן בשוקיו ובירכותיו, ומיהו לפי המסקנא מחמירין בלבו טפי מבעקביו.
והלכתא עקבו רואה את הערוה מותר נוגע חסור. וטעמא דגזרינן נוגע בעקביו אטו נוגע בידו.
עייל [לי] רביעתא דמיא כר' (זבדי) [זכאי]. ואפילו לכתחלה וכרב יוסף קיי"ל בין בכלי בין בקרקע צריך להטיל בהם רביעית.
גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות ק"ש כנגדו. ואע"פ שאין בהם כלום, ומסתבר דהטלת מים לא מהני להו כיון דמיוחדין לכך, ומיהו בכולא תלמודא שמזכיר גרף ועביט מיירי בשל חרס ויש להסתפק אם ה"ה הכי בעביט של עץ ושל זכוכית, ומסתברא דבעץ אסור בשביל שהוא מובלע בתוכו ומלא זוהמא אבל בשל זכוכית מותר.
מאן שמעת ליה דאמר כולא בית כד' אמות רשב"א היא. פירש"י לא אתפריש היכא אתמר, ור"ח פירש היינו רשב"א דפרק עושין פסין {דף כב.} דתניא התם כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר כל הקן שתשמישו לדירה כגון הדיר והסהר והמוקצה אפילו עשרה דיורין אפילו עשרה כוכין מותר וכל דירה שתשמישה לאויר בית סאתים מותר יותר מבית סאתים אסור, ולא נהירא כלל דליכא מאן דפליג על ההיא דר' שמעון ועוד דר' שמעון דוקא בבית קאמר הכא והתם אפילו אויר נמי רק שתשמישו לדירה.
מטה פחות מג' כלבוד דמי. פרש"י דקאי אמונחין תחת המטה. והגאון פי' אדרשב"ג קאי דאמר דמטה חוצצת וקאמר דפחותה מג' אינה חוצצת עד עשרה קא מבעיא ליה ופסק הלכה כרשב"ג מדבעי רב יוסף אליביה.
ורבא אמר אין הלכה כרשב"א. וכרבא ק"ל דהוא בתראי ואפילו בבית סגי בהרחקת ד' אמות.
ס"ת צריך מחיצה עשרה. וכדמסיק דאין לו בית אחר והא דתניא לעיל בית שיש בו ס"ת ותפילין אסור בתשמיש המטה עד שיוציאם או עד שיניחם כלי בתוך כלי. לא קאי אס"ת אלא אתפילין וכלי בתוך כלי לא מהני בס"ת אלא מחיצה עשרה היכא דאין לו בית אחר, ודוקא ס"ת אבל שאר ספרים סגי בכלי תוך כלי וכן מסתבר וה"ה בחומשין נמי כיון שאין עשויין בגלילה כס"ת.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ג (עריכה)
כבר ביארנו שכל שלבו רואה את הערוה אסור לקרות ולהתפלל, ומה שאמרו יתכסה במים ויקרא פירושו בעוכרן ברגליו אם אינם עכורים אבל צלולים אסור, ואין המים נדונים כטלית אבל שאר איברים הרואים את הערוה מותר, מכאן אמרו היה עקבו רואה את הערוה מותר, אבל נוגע אסור והוא הדין לכל אבר הנוגע ובלבד באבר שדרכו להתכסות שמתגלה עכשיו:
צואה כל שהוא מבטלה ברוק עבה שרוקק עליה וקורא, ובלבד שיקרא תיכף לרקיקה שהרוק נימוק והולך ושוב אינו מבטל את הצואה כך פרשו בתלמדו המערב, ר' זעירי ור' יעקב חמן צואה קם ר' יעקב ורק עליה אמר ליה ר' זעירי כמן ימא לטיגני, וכן כתבו גדולי המפרשים על צואה שכסוה בכלי או בעפר ובטל ריחה שמתפללים כנגדה דוקא בעוד שהעפר מתפשט יפה עליה ואינו נבלע בתוכה:
היתה צואה בעששית של זכוכית ונמצא שהזכוכית מחיצה מפסקת בינו ובינה אע"פ שהיא נראית מכל מקום מותר לקרות כנגדה ואם היה רואה בדרך זה ערוה מאחורי מחיצה זכה אסור:
היתה צואה בגומא מעמיד רגלו המנועל על הגומא וקורא אבל אם היתה הגומא נמוכה עד שנמצאת הצואה דבוקה בסנדלו בשעה שמעמיד רגלו עליה אסור, ויש אומרים שבדיעבד יצא הואיל ובסוגיא נשארה בספק:
לא סוף דבר שהערוה אוסרת בישראל לבד אלא אף אם היה אחד מעובדי האלילים עומד לנגדו אסור לקרוא ק"ש שהרי אף בבני נח כתיב וערות אביהם לא ראו אבל ערות בהמה אינה אוסרת, ערות הקטן מגדולי המחברים פירשו שהיא מותרת ולמדנו מדבריהם על המוהל שצריך לכסות הערוה בשעה שמברך על המילה או שמא בקטנים כל כך לא נאמר כן והרבה מהמפרשים הקלו בכך, הא מילת גדול בודאי צריך לכסות או להחזיר פניו, ויש נוהגים אף בקטן להחזיר פניהם מעט לצד אחר:
אשה שישבה לה בעפר תיחוח עד שנתכסו בה עגבותיה ופניה של מטה, קוצה חלתה ערומה ואין בכך כלום כמו שביארנו למעלה:
אע"פ שאמרנו שמי רגלים אסור לקרות כנגדן אם שפך עליהם מים מותר, אפילו היו מי רגלים כנוסים לתוך כלי נותן לתוכן רביעית מים וקורא, הן ששפך לשם את הרביעית קודם שיהיו מי רגלים לתוך הכלי הן ששפכו אחר שהיו שם מי רגלים ומגדולי המחברים כתבו שצריך רביעית לכל מי רגלים של פעם אחת:
מה שאמרנו שהמים מבטלים לא נאמר אלא כשהן בכלי שאין מיוחד בכך אבל גרף ועביט אע"פ שאין שם רעי ומי רגלים אסור לקרות כנגדן אפילו אין בהם ריע רע מפני שהם בית הכסא ואין בטול מים מועיל בהם, וכן כל מה שהתרנו בבטול מים דוקא שאין ריח רע מגיע לו מהם, ויש אומרים בגרף ובעביט שאם רחצו יפה במים מותר כל שאין ריח רע יוצא ממנו, וכן אם נתן את הגרף או את העביט לתוך כלי אחר אע"פ שהוא מיוחד לכך כדרך שמשימין העביט של זכוכית בתיק שלו מותר, וכן יש אומרים דוקא בעביט של חרס אבל בשל מתכת אינו מאוס כל כך ומותר:
מי רגלים שהם בעביט או שהם בכלי אחר ולא בטלן במים לא יקרא על שיוציאם או ירחיק ד' אמות ממקום שכלה ריחן ושיתנם לאחריו או לצדדיו בין שיהיו לפני המטה בין לאחר המטה שאין המטה מפסקת הא משהפסיק ד' אמות ממקום שכלה ריחם קורא, ואין הלכה כדברי האומר שכל הבית נידון כד' אמות, ואע"פ שלענין עירובין הלכה כן כמו שאמרו כל היקף שתשמישו לדירה כגון דיר וסהר ומוקצה אפילו בית חמשת כורין מותר לטלטל בתוכו ואע"פ שכל שהוציאוהו גוים אין לו אלא ד' אמות כוליה ביתא כד' אמות היא לדעתנו כמו שיתבאר ברביעי של עירובין [מ"ב ע"ב] מכל מקום אין מדמין מזו לזו, ולענין ביאור ג' מחלוקות בשמועה זו תנא קמא סבר מרחיק או נותן מים אף לאחר המטה וכל שכן אם הם לפני המטה, ורשב"ג סבר לפני המטה מרחיק או נותן רביעית לאחר המטה אינו צריך כלום ור' שמעון בן אלעזר מצריך הוצאה מכל הבית דכולי ביתא כד' אמות הוא, ואנו פסקנו כתנא קמא:
היו תחת המטה אם אין מטה גבוהה ג' הרי היא כלבוד והרי היא מכוסת, וכל שאינה נראית לו וכן שאין ריחה מגיע לו מותר אף בתוך ד' אמות:
היתה גבוהה י' רשות בפני עצמו היא ואין מה שתחתיו נדון כמכוסה, משלשה ועד עשרה לא יקרא לכתחלה ואם קרא אינו חוזר, ויש שפוסקים ששאלה זו לא נשאלה אלא לדעת רשב"ג אבל להלכה אף בפחות מג' לא ואין הכל תלוי אלא בהרחקה, ואף גדולי הפוסקים לא הביאוה וכן יש מפרשים שלדעת ר' שמעון בן אלעזר נתקנה שאמר עד שיניחם תחת המטה אבל לדעת תנא קמא אין מטה כלום, ואע"פ שר' שמעון בן אלעזר מחמיר יותר מכלם ואעפ"כ בנתינה תחת המטה (מודה בזה, נראה מיותר, המעתיק) הוא מיקל והאחרים מחמירים ומכל מקום נראה כדעת ראשון ואם היה הוא על המטה ועביט או גרף תחתיה נראה שרשות בעצמו הוא וכל שאין ריח רע מגיעו מותר לקרות:
בית שיש בו תפלין אסור לשמש מטתו באותו חדר שהם בו עד שיוציאם או יניחם כלי בתוך כלי שאינו מיוחד לכך, אע"פ שהיו על גבי מקום גבוה ג' או נמוך ג' הא בתוך כלי המיוחד להם אפילו י' כאחד הם:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ג (עריכה)
ומסקנא דכוליה עלמא רישומן ניכר שרי והכא בטופח על מנת להטפיח איכא ביניהו - תנא קמא סבר לא נבלעו כגון שיש בהן טופח על מנת להטפיח כלומר שאם מניח ידו עליהם ואחר כך מניחו על דבר אחר מקבל ממנו ליחות אסורין. נבלעו דאין בהן טופח על מנת להטפיח מותרין. ור' יוסי סבר כל זמן שיש בהם טופח לחוד אסורין. והלכתא כתנא קמא דבטופח לחוד שרי:
מתני' ירד לטבול כו' ואם לאו יתכסה במים ויקרא. [גמרא] אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא קריאת שמע - תרתי אשמעינן דאף על פי שכל גופו עומד על הצואה מותר. ועוד דאף על גב דזה הכיסוי אינו קבוע והוא עומד לינטל חשבינן ליה כיסוי מעליא:
דבוקה בסנדלו מהו - מילתא דרבא גופיה מיבעיא ליה. שמא הא דאמר רבא דוקא בגומא שאינה דבוקה בסנדלו או דילמא אורחא דמילתא נקט בגומא משום דמכסיא שפיר והוא הדין לסנדלו. תיקו:
תנו רבנן כמה יטיל לתוכן מים - פירוש לתוך מי רגלים:
כל שהוא ר' זכאי אומר רביעית. אמר רב נחמן מחלוקת לבסוף - פירוש שקדמו מי רגלים והטיל מים לבסוף:
אבל לכתחלה - שקדמו המים דברי הכל כל שהוא דראשון ראשון בטל אצל המים שהיו שם מתחלה:
עייל לי רביעתא במשכלתא כר' זכאי - יש אומרים דכלי שעמדו בו מי רגלים והוא קבוע לכך ודאי אסור לעולם ואין לו ביטול במים כדאיתא לעיל כלי שנשפכו ממנו מי רגלים אסור לקרוא קריאת שמע כנגדו ואינו מועיל נתינת המים להכשיר גוף הכלי. וטעמא משום דכיון שהוא רגיל בכך הוי מזוהם טפי. וכן נראה בסמוך. ולפי זה האי משכלתא לא היה קבוע לכך אלא דזימנא חדא איתרמי הכי. ואי נמי דדוקא כלי חרס אין להם ביטול משום דמאיסי טפי. אבל שאר כלים של מתכות או של זכוכית אם נתן בהם מים מותר. והלכתא כר' זכאי ובין בתחלה בין בסוף רביעית וכדאמר ליה רב יוסף לשמעיה ולא אמרינן בכי הא ראשון ראשון בטל. וודאי רביעית מים בתוך מי רגלים מרובין מדינא בטילי אלא דרבנן הקלו בדבר הואיל ומי רגלים עצמן שלא כנגד העמוד לא אסירי אלא מדרבנן:
בין לפני המטה בין לאחר המטה - פירוש דלעולם אסור לקרוא קריאת שמע בעוד שאלו בבית:
רבן שמעון בן גמליאל אומר לאחר המטה קורא וכו' - ומסקנא דהכי קאמרינן לאחר המטה קורא מיד כלומר כיון שהמטה מפסקת ביניהם אף על פי שאין בה רוחב ארבע אמות. אבל לפני המטה דליכא הפסק מרחיק ארבע אמות וקורא:
ר' שמעון בן אלעזר אומר אפילו בית מאה אמה לא יקרא עד שיוציאם או יניחם תחת המטה - דסבר דכולו בית כארבע אמות דמי:
בעיין איפשיט מתנייתא קשיין אהדדי - שהסברות הפוכות דמאי דאמר ר' שמעון בן אלעזר לעיל אמר רבן שמעון בן גמליאל הכא:
איפוך בתרייתא - דתיקום כקמייתא:
מאן שמעת ליה דאמר כולו בית כד' אמות דמי ר' שמעון בן אלעזר היא - כתב רש"י ז"ל לא ידענא באיזה מקום אמר ר' שמעון בן אלעזר האי סברא. ורבינו חננאל ז"ל פירש דשמעינן ליה התם במסכת עירובין פרק שני דאמר ר' שמעון בן אלעזר התם כל היקף שתשמישו לדירה כגון הדיר והסהר והגינה אפילו בת חמשת כורין הרי הן כרשות אחד ומותר לטלטל בכולו כיון שהוקף מתחלה לדירה דכוליה חשיב כארבע אמות. ומקשין בתוס' להאי פירושא מתרי אנפי חדא דאיך נלמוד לקריאת שמע מטלטול שבת שזה אינו תלוי בזה כלל. ועוד דהתם בעירובין הלכה כר' שמעון בן אלעזר דליכא מאן דפליג והכא פסק רבא דלא כותיה הילכך היכי ילפינן זה מזה. ולאו מילתא היא דלאו קשיא היא כלל דמה שהקשו שאין ללמוד קריאת שמע מטלטול שבת והוא אם לא היה אומר ר' שמעון בן אלעזר לענין קריאת שמע כלום והיינו רוצים לידע דעתו בקריאת שמע מה יאמר בה ונשמעינה מהתם האמת הוא שלא היינו יכולים להוכיח משבת דלא דמי. אבל השתא דשמעינן דאיירי ר' שמעון בן אלעזר הכא בקריאת שמע והתם נמי וספק לנו איזה סברא אמר מסתמא יש לתלות דמה שסובר התם סובר הכא ויכולין אנו להוכיח דעתו מהתם דכיון דלא הוי תחלת הוכחה איפשר לעשות כן. והקושיא אחריתי דהתם הלכה כר' שמעון בן אלעזר וכאן לית הלכתא כותיה מקושייתם הראשונה אנו למידים תירוצה שאין תלויה זו בזו כלל ומפני זה התם הלכתא כותיה והכא לא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה