ברכות לד א

על הש"ס: ראשונים | אחרונים
חברותא כלפי שמיא מי איכא אי לא כוון דעתיה מעיקרא מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה:
מתני' (האומר יברכוך טובים הרי זה דרכי מינות) אהעובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו בולא יהא סרבן באותה שעה גמהיכן הוא מתחיל מתחלת הברכה שטעה זה דהעובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף הואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי:
גמ' ת"ר והעובר לפני התיבה צריך לסרב ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח ואם מסרב יותר מדאי דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח כיצד הוא עושה פעם ראשונה יסרב שניה מהבהב שלישית פושט את רגליו ויורד ת"ר שלשה רובן קשה ומיעוטן יפה ואלו הן שאור ומלח וסרבנות אמר רב הונא זטעה בשלש ראשונות חוזר לראש באמצעיות חוזר לאתה חונן באחרונות חוזר לעבודה ורב אסי אמר אמצעיות אין להן סדר מתיב רב ששת מהיכן הוא חוזר מתחלת הברכה שטעה זה תיובתא דרב הונא אמר לך רב הונא אמצעיות כלהו חדא ברכתא נינהו אמר רב יהודה חלעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות אלא באמצעיות דא"ר חנינא ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו טונפטר והולך לו ת"ר מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר והיה מאריך יותר מדאי א"ל תלמידיו רבינו כמה ארכן הוא זה אמר להם כלום מאריך יותר ממשה רבינו דכתיב ביה (דברים ט, כה) את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו' שוב מעשה בתלמיד א' שירד לפני התיבה בפני ר"א והיה מקצר יותר מדאי א"ל תלמידיו כמה קצרן הוא זה א"ל כלום מקצר יותר ממשה רבינו דכתיב (במדבר יב, יג) אל נא רפא נא לה א"ר יעקב אמר רב חסדא כל המבקש רחמים על חבירו אין צריך להזכיר שמו שנאמר אל נא רפא נא לה ולא קמדכר שמה דמרים:
ת"ר יאלו ברכות שאדם שוחה בהן באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה אר"ש בן פזי אריב"ל משום בר קפרא הדיוט כמו שאמרנו
רש"י
עריכה
חברותא כלפי שמיא - מנהג שנוהג אדם בחברו ינהג אצל המקום ולא יזהר בתפלתו:
מחינן ליה - כלומר מלמדין אותו שיכוין ומכין אותו אם ירגיל בכך:
מרזפתא - קורנס ותשם את המקבת בידה מתרגמינן מרזפתא (שופטים ד):
מתני' ולא יהא סרבן באותה שעה - לפי ששאר יורדין לפני התיבה כשאומרים לו לך רד צריך לסרב פעם אחת כלומר איני כדאי לכך כדאמרי' לקמן בשמעתין אבל זה לא יסרב מפני שגנאי הוא שתהא התפלה מופסקת כל כך:
מתחלת הברכה שטעה זה - אם דלג אחת מן הברכות ואמר אחרת ואינו יודע לשוב ולאחוז סדרו יתחיל העובר תחתיו אותה ברכה שדלג זה ואומר משם ולהלן:
לא יענה אמן אחר הכהנים - הש"צ בסוף כל ברכה וברכה:
מפני הטירוף - שלא תטרף דעתו ויטעה לפי שש"צ הוא צריך להתחיל ברכה שניה ולומר לפני הכהנים כל תיבה ותיבה כדאמרינן במס' סוטה (דף לט:) ובענותו אמן לא יוכל לכוין מהר ולהתחיל בברכה שלאחריו:
אם אין שם כהן אלא הוא - החזן:
לא ישא את כפיו - שמא לא יוכל לחזור לתפלתו לדעת לכוין להתחיל בשים שלום שדעתו מטורפת מאימת הצבור:
ואם הבטחתו - כלומר אם בטוח הוא שאין דעתו מטורפת מאימת הצבור:
גמ' יסרב - כשאומרים לו לך יעשה עצמו כלא רוצה כלומר איני כדאי:
שהקדיחתו - לשון שריפה כמו כי אש קדחה באפי (דברים לב):
מהבהב - כלומר מזמין עצמו כמו ננער לעמוד:
אין להן סדר - ואם דלג ברכה אחת ואח"כ נזכר בה אומרה אף שלא במקומה:
מתחלת הברכה שטעה זה - וממילא משתמע דגומר ממנה והלאה אלמא על סדרה צריך לחזור ולאומרה:
חדא ברכתא נינהו - ודקתני מתני' מתחלת הברכה שטעה זה היינו אתה חונן:
ונפטר - נוטל רשות:
א"צ להזכיר שמו - של חולה:
תחלה וסוף - במודים ולך נאה להודות:
תוספות
עריכה
אמר מודים מודים משתקין אותו. ירושלמי הדא דתימא בצבור אבל ביחיד תחנונים הם:
אמר פסוקא פסוקא וכפליה. פי' בקונטרס משתקין אותו דמחזי כעושה ב' רשויות ובה"ג ובפר"ח מפרש איפכא פסוקא אין משתקין אותו מיהו מגונה הוי אך לשון הגמרא לא משמע כפי' ואותן בני אדם שאומרים ב' או ג' פעמים שמע ישראל ביוה"כ משתקין אותם לפירש"י ולפר"ח מגונה מיהא הוי או שמא אין לחוש רק כשקורא ק"ש בעונתה ומקבל עליו עול מלכות שמים ומ"מ טוב שלא לומר אך מה שאומרים ה' הוא האלהים ז' פעמים ביוה"כ ויום ערבה כנגד ז' רקיעים משבחים לבורא שהוא דר למעלה מז' מנהג כשר הוא וגם מצינו בקרא שתי פעמים ה' הוא האלהים גבי אליהו (מלכים א יח):
מהיכן הוא מתחיל מתחלת הברכה שטעה בה. ירושלמי בטיטי אשתתק באופנים אתון שיילון לר' בון אמר להו בשם ריב"ל זה שעבר תחתיו יתחיל ממקום שפסק ופריך והתנן מתחיל מתחלת הברכה שטעה בה אמר להו מכיון דעניתון קדושת השם כמי שהוא תחלת הברכה דמי:
לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף. תימה תיפוק ליה דמפסיק תפלה אם עונה אמן וי"ל מאחר שלא אמר האי טעמא ש"מ דעניית אמן לא חשיב ליה הפסקה מאחר שצורך תפלה הוא אבל לקרות כהנים לדוכן אומר ר"ת שאין ש"צ יכול לקוראם דחשיב הפסקה לתפלה אם קוראם אלא אחד מבני הקהל קוראם והא דאמרינן בסוטה פ' אלו נאמרים (ד' לח.) לשנים קורא כהנים וכו' לאו אשליח צבור קאי אלא אחזן כדתניא בספרי (פרשת נשא) אמור להם מלמד שהחזן אומר להם אמרו וחזן לאו היינו שליח צבור דחזן היינו המתעסק בצרכי צבור וכן משמע נמי בסוטה (ד' לט.) דלאו אשליח צבור קאי דמעיקרא קאמר אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא פי' הקורא כהנים ואח"כ אומר אין שליח צבור רשאי וכו' משמע דשנים הם ויש שהיו רוצים לומר דכמו כן אין ש"צ רשאי להקרות יברכך לכהנים דכמו כן הוי הפסקה אמנם רבינו יהודה פי' דבהדיא יש במדרש טעמי יתרות וחסרות אמור להם מלמד ששליח צבור אומר להם על כל דבור ודבור וכן יש שרוצים להתיר לשליח צבור עצמו לקרות כהנים אפילו לפי' ר"ת דמה דפי' דהויא הפסקה היינו דוקא בימיהם מיד כשסיימו ברכת הודאה לא היו אומרים או"א ברכנו בברכה כדמשמע בסוטה (שם) דקאמר אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור פי' אמן שעונין בסיום ברכת הודאה אלמא משמע שלא היו אומרים אלא כהנים מיד אבל עכשיו שהורגלו לומר אלהינו בלשון ברכה ותפלה אין זו הפסק דלא גרע מעניית אמן דהכא דלא חשיבא הפסק כדפרישית:
אמצעיות אין להן סדר. פי' בקונטרס ואם דלג ברכה אחת ואחר כך נזכר בה שלא במקומה אומרה במקום שנזכר. ולא נהירא דהא תנן במגילה (פ"ב ד' יז.) הקורא את המגילה למפרע לא יצא ותניא (שם) וכן בהלל וכן בק"ש וכן בתפלה לכך נראה כפירוש רשב"ם ורב אלפס דאין להן סדר דקאמר היינו שיתחיל במקום שדלג הברכה ומשם ואילך יאמר הכל על הסדר אבל ודאי לא יתחיל באתה חונן כמו בג' ראשונות וג' אחרונות שחוזר לראש וראיה מדתניא בתוספתא דמכילתין הקורא את שמע והשמיט בה פסוק אחד לא יקרא אותו פסוק בפני עצמו אלא מתחיל מאותו פסוק ואילך וגומר עד סופה ותניא נמי בפ"ב דמגילה (ד' יח.) שאם השמיט פסוק א' במגילה שקורא על הסדר מאותו פסוק ואילך והתם משוי. תפלה למגילה לענין הך מילתא כדפרישית ובה"ג פסק כרב אסי דאמר אמצעיות אין להן סדר חדא דרב הונא כתלמיד לגבי רב אסי כדאמרינן בכמה מקומות אמר רב הונא אמר רב אסי ועוד דלרב הונא צריך לדחוק ולשנויי מתני' דכולהו חדא ברכתא נינהו ואשנויי דחיקי לא ניקום ונסמוך ועוד דרב אסי ורב ששת קיימי בחד שיטתא ועוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל וא"כ אדם שטעה ודלג ברכה אחת באמצעיות או שלא אמר המלך המשפט בין ר"ה ליוה"כ דקי"ל בפ"ק (דף יב:) דמחזירין אותו לא יחזור לאתה חונן אלא לאותה ברכה שדלג ומשם ואילך יאמר על הסדר כדפי' רשב"ם והיכא שטעה בג' ראשונות כגון שטעה בחתימתן או לא הזכיר בין ר"ה ליוה"כ בברכת אבות זכרנו או בתחיית המתים מי כמוך או שלא אמר המלך הקדוש חוזר לראשונה והיכא שטעה בשלש אחרונות כגון שטעה כמו כן בחתימתן או שלא הזכיר בין ראש השנה ליוה"כ בשים שלום בספר חיים טובים או וכתוב לחיים טובים בהודאה חוזר לעבודה וטעמא דכיון שכולה שבח הוי כברכה א'. ותענית צבור שש"צ קובע ברכה לעצמו שאומר עננו בין גואל לרופא אם שכחה ונזכר בה קודם סיום תפלה אין מחזירין אותו כיון שהיה צריך לחזור ולומר על הסדר כפי' רשב"ם א"כ הויא ברכה לבטלה אם מחזירין אותו אבל לפי' הקונטרס היה אומרה במקום שנזכר ואין כאן ברכה לבטלה:
אל ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות. פי' ר"ח ורבינו האי דוקא ליחיד אבל צרכי צבור שואלין ולכך אנו אומרים זכרנו וקרובץ ויעלה ויבא בהם ותדע דדוקא יחיד קאמר שהרי עיקר ברכות אחרונות צרכי צבור הם:
מלמדין אותו שלא ישחה. וא"ת וישחה ומה בכך וי"ל שלא יבא לעקור דברי חכמים שלא יאמרו כל אחד מחמיר כמו שהוא רוצה ואין כאן תקנת חכמי' וחיישינן ליוהרא:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ה (עריכה)
נ א מיי' פ"י מהל' תפלה הלכה ג', סמ"ג עשין יט, טור ושו"ע או"ח סי' קכ"ו סעיף ב':
נא ב מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' קכ"ו סעיף ב', ובטור ושו"ע או"ח סי' נ"ג סעיף י"ז:
נב ג מיי' פ"י מהל' תפלה הלכה ד', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קי"ט סעיף ג', ובטור ושו"ע או"ח סי' קכ"ו סעיף ב':
נג ד מיי' פי"ד מהל' נשיאת כפים הלכה ה', סמ"ג עשין כ, טור ושו"ע או"ח סי' קכ"ח סעיף י"ט:
נד ה מיי' פט"ו מהל' נשיאת כפים הלכה י', טור ושו"ע או"ח סי' קכ"ח סעיף י"ט:
נה ו טור ושו"ע או"ח סי' נ"ג סעיף ט"ז:
נו ז מיי' פ"י מהל' תפלה הלכה א' ד, סמ"ג עשין יט, טור ושו"ע או"ח סי' קכ"ו סעיף ב':
נז ח מיי' פ"א מהל' תפלה הלכה ד', ומיי' פ"ו מהל' תפלה הלכה ג', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קי"ב סעיף א':
נח ט מיי' פ"ה מהל' תפלה הלכה י"א, סמ"ג עשין יט, טור ושו"ע או"ח סי' קכ"ג סעיף א':
נט י מיי' פ"ה מהל' תפלה הלכה י', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קי"ג סעיף א':
ראשונים נוספים
תנו רבנן אלו ברכות שאדם שוחה בהן כו'. פי' בתלמוד ארץ ישראל בפ' מאימתי קורין הכל שוחין בהודאה עם שליח צבור ר' זעירא אמר ובלבד במודים כו' תני ובלבד שלא ישוח יותר מדאי ובגמ' דד' אבות נזיקין (בבא קמא דף טז) איתא שדרו של אדם לסוף (ע') [שבע] שנה נעשה נחש והני מילי הוא דלא כרע במודים ובגמ' דסוטה בפ' אלו נאמרים בכל לשון (סוטה דף מ) אמרי בזמן ששליח צבור אומר מודים העם מה הם אומרים:
רב אשי אמר אמצעיות אין להם סדר: יש מן הגאונים ז"ל שפירש שאין להם סדר כלל, אלא בכל מקום שזוכר שדלג אחת מן הברכות- שם הוא חוזר ואומר אותה ברכה שדלג וחוזר לאחר מכן לברכה שהיה עומד בה; כגון שדלג ברכת "רופא" ואמר "ברכות השנים" ואח"כ נזכר, אומר ברכת "רופא" ואומר אחריה "קובץ גליות", וכן נראה מדברי רש״י ז"ל.
וכתבו בתוספות דלפי דבריהם "עננו" ששליח צבור קובעה בפני עצמה -אם דלג אותה- בכל מקום שהוא נזכר קודם שסיים את האמצעיות- חוזר, דאע"ג דאמרינן דאם טעה אין מחזירין אותו, הני מילי שלא נזכר עד שסיים כל האמצעיות, אבל כל זמן שהוא עומד באמצעיות - כל מקום ומקום "מקומה" היא, שהרי אין להם סדר כלל. ולפי דברי המפרשים האלו הא דאמרינן לעיל (כח:) "שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות על הסדר", הכי קאמר: סדרן על הסדר הזה שיקדים ג' של שבח, והודאה בסוף, ושאלת צרכים באמצע; אבל שיהא לאמצעיות עצמן סדר, לא.
ולפי דברי המפרשים האלו קשה לי לישנא דמתניתין דקתני "מהיכן הוא מתחיל? מתחלת ברכות שטעה זה". ואם כדבריהם היה לו לשנות "להיכן הוא חוזר? לברכה שטעה זה", אבל השתא משמע דמשם הוא מתחיל וחוזר לכסדרו. וכן נמי משמע מדקתני "מהיכן" ולא קתני "היכן". אלא שיש לדחות דקתני הכין משום זמנין דקא טעי באמצע ברכה והוה אמינא דאינו צריך להתחיל אלא מן המקום הברור לו, ואפילו באמצע הברכה - קמ"ל דמתחלתה צריך להתחיל. והא דקתני בתוספתא "הקורא למפרע- לא יצא. וכן בהלל, וכן במגלה, וכן בתפלה." - לא שנו אלא בששינה הסדר, שאמר אמצעיות קודם לראשונות או אחרונות לאמצעיות; ואי נמי בראשונות ובאחרונות ממש ובשהקדים ברכה לחברתה.
אבל רבינו אלפסי ורובן של גאונים, וכן הראב"ד ז"ל כולם הסכימו שיש לאמצעיות סדר, שלא יקדים ברכה לחברתה, וכדמפרש בהו טעמא בגמרין דמגילה וכן בירושלמי דמכלתיה "מפני מה נסדרו זו אחר זו על זה הסדר וכולי" - וכן נראה כדבריהם.
והא דקא מותיב רב ששת ממתניתין סתמא דמתניתין ופשיטותא אפילו לרב אסי קשיא, דהא קא פסיק ותני "מהיכן הוא מתחיל? מתחלת ברכה שטעה זה", לא שנא בראשונות ואחרונות ולא שנא באמצעיות - אלא דלרב הונא לית ליה אוקימתא ולרב אסי איכא לאוקומה באמצעיות. ואי נמי דקים להו דבאמצעיות מיירי. ואפשר נמי סבירא ליה לרב הונא לתרץ דמתניתין בשליח ציבור שטעה ומשום טירחא דציבורא וכמו שהקלו בו כמה דברים אחרים כגון בטועה בראש חדש ובשאר דברים; אבל ביחיד שטעה לא, אלא חוזר ל"אתה חונן". אלא מדלא משני הכין שמע מינה דרב הונא אפילו בשליח ציבור קאמר, וכן כתב רב האי גאון ז"ל. ושמעינן נמי מהא דלרב הונא לא שנא ידע באיזו ברכה טעה ולא שנא טעה ולא ידע היכן טעה- לעולם חוזר ל"אתה חונן" דאי לא, לישני ליה מתניתין ביודע היכן טעה. וכן כתב הראב"ד ז"ל.
הא דאמר רב הונא לעולם אל ישאל אדם צרכיו בג' אחרונות: כתב רב האי גאון ז"ל דהני מילי צרכי יחיד אבל צרכי רבים שואלין, דהא כל ג' אחרונות שאלת צרכי רבים נינהו. ואפילו "תרצה לפניך עבודתינו" שהיו אומרים במקדש צריך הוא. ו"שים שלום" נמי צריך הוא, ותביעות וצרכי רבים היא. אלא מיהו אע"ג דהכין, שלש ברכות ראשונות- לשבח הן אמורות ואין בהם מקום תביעת צרוך(?), לא ליחיד ולא לציבור. ולא מהוגן(?) לרבנן אפילו מאן דאמר "זכרנו לחיים" באבות. ומאן דאמר "זכור רחמיך" בהודאה ואפילו מאן דאמר בחנוכה ופורים "כמו שעשית נסים לראשונים כן תעשה נסים לאחרונים". וה"מ(?) לאו רגילי במתיבתא למימרינהו, עד כאן. ובהלכות גדולות: "לעולם לא ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות. ומהכא לא שבקין רבנן אפילו "זכרנו לחיים" במגן, "זכור רחמיך וכבוש את כעסך" במודים. אבל "בספר חיים" אמרין בשים שלום דסליקו להו י"ח והוה ליה כתחנונים". ויש מן הגאונים ז"ל שהתירו בו צרכי ציבור. וכן ודאי נראה דמאי שנא מיעלה ויבא דאמרינן בעבודה? וכן כל דבר שהוא להבא שאומרים בעבודה? ו"זכרנו לחיים" איתיה נמי במסכת סופרים שהיא ממסכתות קטנות המקובלות מן הראשונים. וגדולה מזו אמרו בכמה מקומות בתוספ' לרבותינו הצרפתים ז"ל שאילו טעה ולא הזכיר "זכרנו" ו"מי כמוך" וכן בשלשה ראשונות- חוזר לראש כאילו טעה בגופן של ברכות. וכן ב"וכתוב לחיים" "בספר חיים" שבאחרונות כעין שחייבו לחזור בראשי חדשים. וזה ודאי דבל של תמה - שלא הצריכו לחזור אלא במאורע היום והוא שיש קרבן מוסף.
העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו: פירוש לשעה. ולא יהא סרבן. פירוש השני באותה שעה אע"פ שצריך לסרב במקום אחר כדאיתא בגמרא כדי שלא יפסיק התפלה כל כך:
מהבהב: פירושו מתעורר לעמוד:
טעה בג' ראשונו' חוזר לראש: פי' לאבו' ודוקא שגמר אותה ברכה וחתם אבל אם לא גמרה חוזר למקום שטעה:
העובר תחתיו חוזר לראש: ובאמצעות חוזר לאתה חונן שהוא ראשון של אמצעיות:
מהיכן מתחיל, מתחלת הברכה שטעה זה. ירושלמי בטיטיי אשתתק באופניא. אתון ושיילין לר' אבון, אמר לון ר' אבון בשם ריב"ל, זה שעבר תחתיו יתחיל ממקום שפסק. [אמרו ליה] והא תנינן מתחיל מתחלת הברכה שטעה זה. אמר לון, מכיון דעניתון קדושתא, (דמי) [כמי] שהוא תחלת הברכה.
העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף. אבל אם לא מפני הטירוף לא הוה חשיב לי' הפסקה מה שעונה אמן, דצורך תפל' חשיב לי'. והכי נמי אמרינן [במדרש], טעמי חסירות ויתירות אמור להם מלא וא"ו, מלמד שש"ץ אומר לכהנים (על) [כל] דבור ודבור. ור"ת ז"ל היה אומר, דאין ש"צ יכול להפסיק ולומר כהנים שיעלו לדוכן, דהפסקה היא. ואפילו ליהא שמיה רבא מברך אסור להפסיק, ואפילו המלך שואל בשלומו, ואפילו נחש כרוך על עקבו. והא דאמרינן בסוטה פ' אלו נאמרין {דף ל"ח}, דלשנים קורא כהנים, אחזן קאי ולא אש"ץ. וכן תניא בסיפרי, אמור להם, מלמד שהחזן אומר להם אמרו. ובירושלמי דפירקין קאמר, ובלבד שיהא החזן ישראל. וכן כתוב בפי' ר"ח, לשנים קורא החזן כהנים, אבל ש"ץ המפסיק עברה היא בידו. ובערוך פי' חזן, ש"ץ. וטעות הוא, כי חזן הוא המתעסק בצרכי בהכ"נ, וש"ץ [הוא] המתפלל להוציא הצבור ידי חובתן. ועוד אמרינן בסוטה {דף ל"ט}, אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא, ובסיפא קאמר אין ש"ץ רשאי להתחיל שים שלום עד שיכלה אמן מפי הקהל, אלמא דש"ץ לאו היינו חזן.
אמצעיות אין להם סדר. פרש"י, אם דילג ברכה ואח"כ נזכר בה, אומרה ואף שלא במקומה. ולא נהירא, דהא אמרי' לעיל פרק תפלת השחר {דף כ"ח}, שמעון הפקולי תקן י"א ברכות על הסדר לפני ר"ג ביבנה, ובפ"כ דמגלה {דף י"ז}, מפרש טעמא דכולהו למה נסדרו בסדר הזה. ועוד תנן במגלה, הקורא את המגלה למפרע לא יצא, ותניא, וכן בהלל וק"ש ותפלה. ופרשב"ם, אין להם סדר, שאם טעה ודילג ברכה אחת ולבסוף נזכר ששכח, יתחיל מאותה ברכה שטעה בה, ואומר מכאן ואילך הכל על הסדר, ואין צריך לחזור לאתה חונן, כמו שחוזר בראשונות לראש, ובשלש אחרונות לעבודה. וראיה לדבר מדתניא בתוספתא דמכילתין פרק שני, הקורא את שמע וטעה והשמיט בה פסוק אחד, לא יתחיל ויקרא אותו פסוק בפני עצמו, אלא מתחיל מאותו פסוק וגומר עד סופה, וכן בהלל וכן במגלה וכן בתפלה. ותניא נמי בפרק ב' דמגלה {דף י"ח}, שאם השמיט פסוק א' במגלה, חוזר וקור' (על) [כל] הסדר מאותו פסוק ואילך. והתם משוה יחד סדר תפלה ומגילה וק"ש, ונפקא מינה להך פירושא, בתענית צבור שש"ץ קובע ברכה לעצמו, ואומר עננו בין גואל לרופא, אם שכחה ולא אמרה במקומה אין מחזירין אותו, כי היה צריך לומר אח"כ כל הברכות על הסדר, והוה ברכה לבטלה. אבל לפי' רש"י, יאמר (אותה ברכה) במקום שהוא נזכר, ואין כאן ברכה לבטלה. וכן אם שכח ולא אמר המלך המשפט בין ר"ה לי"ה דאמרינן לעיל דמחזירין, לפי' רש"י יאמר אותה ברכה במקום שנזכר, ולפרשב"ם יתחיל בברכת השיבה, ויאמר מכאן ואילך על הסדר. ופסק בה"ג כרב אסי דאמר אין להם סדר. חדא דרב הונא הוא כמו תלמיד חבר לגבי רב אסי. ועוד, דפרכינן לרב הונא ממתני' ודחיק לשנויי אליביה, דכולהו אמצעיות כחדא ברכה דמיין. ועוד, דבשל סופרים הלך אחר המיקל, וכן פסק ר"ח.
לא ישאל אדם צרכיו, לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות. פי' בה"ג וכן ר"ת וכן ר"ח, דהיינו דוקא בצרכי יחיד, אבל בצרכי רבים שרי, דהא כולהו שלש אחרונות צרכי צבור נינהו, ועם מה שהעבד מסדר שבח לפני רבו יכול לשאול צרכי צבור שהם רבים, דהיינו שבח וכבוד לרב דרבים צריכין לו. ומטעם זה (נמי) נהגו לומר קרובות בג' ראשונות. וגם ר' אליעזר הקלירי שהיה מארץ ישראל מקרית ספר, ובימיו היו מקדשין על פי הראיה, שהרי לא תקן שום קרובה ליום שני. וי"א שתנא היה, כדאמר בפסיקתא, כד דמיך ר' אלעזר ב"ר שמעון קראו עליו דורו, מכל אבקת רוכל, דהוא תנא (קרובן) [קרוב"ץ] דרשן ופייטן, והוא תקן קרובות לאומרן בשלש ראשונות. ועוד, שאנו אומרים יעלה ויבא ועל הנסים בג' אחרונות, אלמא צרכי צבור שאני.
באבות תחלה וסוף. שכן דרך בני אדם כשבאין (ש)משתחוין. ורמז מן הפסוק, ואקוד ואשתחוה לה' ואברך.
מלמדין אותו שלא ישחה. שלא יבוא לעקור תקנת חכמים. ואהאי נמי חיישינן ליוהרא.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ה (עריכה)
המשנה הרביעית העובר לפני התיבה וטעה כלומר ואינו יכול לחזור לא מעצמו ולא על ידי הזכרה יעבור אחר תחתיו ולא יהא אותו השני מסרב לעבור באותה שעה מפני שהשעה צריכה לכך, ומהיכן הוא מתחיל מתחלת ברכה שטעה זה ולא באמצע ברכה שאין ברכה אחת נחלקת לשנים, ומכל מקום בתלמוד המערב אמרו שקדושה שבברכת יוצר אור עושה את הברכה כשנים לענין זה ואם טעה אחריה קודם שיסיים יוצר אור זה שהוא עובר תחתיו מתחיל לאל ברוך וכו', ונסח דבריהם הוא יתיב בחדא כנישא וכו' אתא חזנא אשתתק באופניא ר"ל בברכת אופנים אמר לן ר' בון זה שהוא עובר תחתיו יתחיל ממקום שפסק והא תני מתחלת ברכה שטעה זה אמר לו מכיון דעניתון קדושה כתחלת הברכה הוא:
זהו פי' המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן, אע"פ שאמרנו שלא יהא סרבן באותה שעה אחרת מיהא ראוי לכל מי שיבקשו ממנו לעבור לפני התיבה שלא ימציא לאלתר כמי שמראה עצמו רעבתן בכך וכן שלא יסרב יותר מדאי שזו היא מדת יוהרא, ובתלמוד המערב אמרו שלשה רובן ומעוטן קשה ובינוניותן יפה השאור והמלח והסירוב כיצד הוא עושה בראשונה מסרב בשניה מעמעם בשלישית רץ ובא ויורד לפני התיבה:
מי שטעה בתפלה כגון שדלג ברכה או חתם בברכה אחת בחתימה ברכה אחרת או שלא הזכיר בקצת ברכות מה שראוי להזכיר בהם אם טעה בג' ראשונות חוזר לראש ואם באחרונות חוזר לעבודה ואם באמצעיות חוזר לתחלת הברכה שטעה ואומר משם ואילך על הסדר, ויש מקילים לומר שאותה ברכה שטעה חוזר ואומרה במקום שמזכיר את טעותו אע"פ שכבר אמר קודם שיזכיר טעותו ג' ברכות אומר ד' ואינו צריך לחזור משם ואילך על הסדר, ומחלקתם תלויה בביאור השמועה והוא שרב הונא אמר טעה בג' ראשונות חוזר לראש באחרונות לעבודה באמצעיות לאתה חונן, ורב אסי אמר אמצעיות אין להם סדא והקשה לרב הונא ממה שאמרו במשנתינו מתחלת ברכה שטעה זה, ואע"פ שמשנתנו סתם נאמרה אף בראשונות ואחרונות ואם כן אף לרב אסי קשיא, מכל מקום רב אסי יכול לפרשה באמצעיות אבל לרב הונא קשיא שאף באמצעיות חוזר לאתה חונן לדעתנו, ותירץ דכלהו כחדא ברכה נינהו והוא הוא מתחלת הברכה, ונמצא שהברכות שמו שלשה ראשים ראש התפלה לראשונות ואתה חונן לאמצעיות ועבודה לאחרונות וכלן כעין ג' ברכות להתחיל מתחלתן, ומכל מקום הלכה כרב אסי אלא שבעלי שיטה ראשונה פירשו אין להם סדר לחזור לאתה חונן כראשונות לראש וכאחרונות לעבודה אלא כל שנזכר בטעות שבהן חוזר לתחלת הברכה שטעה ומשם ואילך על הסדר ואם דלג דרך הצעה ברכת רפאנו ואמר ד' ברכות או ה' אחריה ונזכר חוזר לרפאנו וחוזר אחריה אותן ד' או ה' שכבר אמרן, אבל האחרים מפרשים אין להם סדר אלא בכל מקום שנזכר חוזר אותה ברכה שדלג או שטעה בה ואחר כך חוזר למקום שנזכר בטעותו ואף דברי גדולי הרבנים מוכיחים כך.
ולדבריהם כתבו בתוספות בשליח צבור שדלג ברכת עננו כל שנזכר קודם סיום האמצעיות אומרה במקום שנזכר שמקומה אתל כל ברכה ואע"פ שאין מחזירין אותו אין זו חזרה שכל שבאמצעיות מקומה הוא.
וראשון עקר שהרי שמעון הפקולי הסדירן וכן שטעם סדורן מפורש במסכת מגילה ואף לשון משנתנו מוכיח כן שאמר מהיכן הוא מתחיל ולשון התחלה מורה שמשם ואילך הוא אומרן על הסדא וכן שבתוספתא אמרו הקורא למפרע לא יצא וכן בהלל וכן במגילה וכן בתפלה וזו ודאי קריאת מפרע הוא ואע"פ שהם נדחקים לפרשה בהקדם אמצעיות לראשונות או אחרונות לאמצעיות או ברכה אחת קודם חברתה בראשונות ובאחרונות הא מפרע סתם אמרו בברייתא, אלא ודאי כדעת ראשון עיקר, ושליח צבור בעננו מכיון שעבר מקומו אין מחזירין אותו אבל אם טעה באחרות דינו כיחיד ויש חולקין בזו מדין טורח צבור, וכן ממה שהקילו בו בשל ראש חדש ובקצת דברים אינו כלום שאם כן כשהקשו לרב הונא ממשנתנו יפרשוה בראשונות ובאחרונות ומשום טורח צבור שהרי משנתנו בצבור היא אלא שאין חלוק בזו בין יחיד לצבור, וכן אתה למד שכל שטעה בראשונות ואחרונות שחוזר לראש ולעבודה ולא סוף דבר שאינו יודע באיזה מקום טעה דאי הכי מאי למימרא אלא אף בבירור לו היכן טעה שאם לא כן היה לו לרב הונא לתרץ מתניתין ביודע היכן טעה וכן כתבוה גדולי המפרשים, ויראה לי שאם טעה אף באחרונות וראשונות ונזכר קודם שיגמור את הברכה שאינו חוזר אלא לראש הברכה, יש מי שאומר שאם טעה שליח צבור בתפלה שניה שלו באתה קדוש ודלגה או שחתמה כחתימה אחרת אינו חוזר לראש שלא יהא צבור צריכין לענות קדושה פעם אחרת אלא חוזר לאתה קדוש, ויש סעד לדעתי לדבר זה ממה שהזכרנו במשנה בשם תלמוד המערב:
יחיד המתפלל ומאריך בתפלתו או מקצר, רשאי ואין לנו באריכותו או בקצורו כלל אחר שמתפלל תפלה הקבועה אם האריך הרבה הרי במשה רבינו נאמר ואתפלל לפני ה' ארבעים יום ואם הוא מקצר הרי במשה רבינו נאמר בתפלה על מרים אל נא רפא נא לה, אלא שמכל מקום ראוי לו למצע את הדרכים עד שלא ירננו את הבריות עליו לומר כמה ארכן הוא זה או כמה מקצרן, וכשהוא מתפלל ביחיד על חברו אינו צריך להזכיר את שמו וסומך על מה שבלבו רחמנא לבא בעי וכדכתיב אל נא רפא נא לה ולא הזכיר את שמה,וכל שהוא בינו לבין עצמו ומרבה בתפלות ובתחנונים אף בקידה וכריעה והשתחואה הרי זה משובח וקידה הוא על אפים וכריעה על ברכים והשתחואה בפשוט ידים ורגלים:
לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות, וראשוני הגאונים כתבו שלא נאמר כן אלא ביחיד אבל בצבור מותר מיהא בג' אחרונות שהרי ברכת עבודה ושים שלום תביעת צורך רבים היא, אבל ראשונות מיהא אינם אלא שבח ואין ראוי לשאול בהם אף לצרכי רבים ומכן היו מוחין אף בזכרנו לחיים ואף באחרונות אין לומר בעל הנסים כשם שעשית להם נס וכו' שזו הודאה וזו תפלה, ובמחילה מהם אין הדברים נראים שהרי זכרנו לחיים במסכת סופרים היא שנויה שהיא מסכתא קבועה וכן נסח כשם שעשית וכו' הואיל ועקרה הודאה כל שמסיים מעט בתפלה לא הפסיד, אלא עיקר הדברים שכל שהוא תפלה לצרה המתרגשת בצבור או איזה ענין שאירע אין כוללין אותו לא בראשונות ולא באחרונות, אבל תוספות שהן לכלל האומה הן מענין גאולה כגון יעלה ויבא שבעבודה וזכרנו לחיים שהוא על כלל הדין וכיוצא בדברים אלו אין בהם חשש, ואף בקצת תוספות כתבו בזכרנו לחיים שאם שכח מחזירים אותו הואיל ובמסכת סופרים הוזכר ודאי תפלה קבועה היא, ואין נראה כן שלא אמרוה אלא בהזכרת מאורע:
המשנה החמשית [הג"ה המ"ל בכל הגמרות שלנו אין זה משנה רק ברייתא וגם שנויה בתוספתא פ"א וצ"ע] אלו ברכות וכו' בא להודיע שצריך אדם לעורר עצמו בכונה יתרה במקומות, והוא שאמרו שצריך לו לשחות בברכה ראשונה תחלה וסוף ובברכת הודאה תחלה וסוף ואם היה בא לשחות בכל הברכות מלמדים אותו שלא לעשות כן כמי שמתחסד ביותר, ובגמ' פרשו על כהן גדול שהוא שוחה בכל הברכות תחלה וסוף ןמלך כיון ששחה אינו זוקף עד שיסיים תפלתו שכל שמעלתו גדולה משאר בני אדם מדת הדין מתוחה כנגדו ומפשפשת במעשיו יותר לפיכך צריך להשפיל עצמו יותר משאר בני אדם:
בר"ה ויום הכיפורים נהגו כל העם לעשות עצמן מלכים ושוחין בתחלת התפלה ואין זוקפים עד שיסיימו כל תפלתן מתוך שהם ימי הדין וזמן היראה הכל צריכים להשפיל עצמן ולכוין ביותר:
בתלמוד המערב שבפרק א' פירשו שהכל שוחין עם שליח צבור במודים ואומרים מודים דרבנן האמור במסכת סוטה [ל"ט ע"ב] ואם היה מכוין שישלים הוא מודים דרבנן בשעה שישלים שליח צבור ברכת מודים שבתפלה כורע עמו אף בסוף, והוא שאמרו שם הכל שוחין עם הצבור בהודאה, זעירא הוה סמוך לקרובא כדי שיהא כורע עמו תחלה וסוף, וקרובא פי' חזן כלומר שהיא סומך דבריו עמו ומתכוין שישלים הוא מודים דרבנן עם אותה מלה שהוא משלים בה ברכת הודאה וכורע עמו אף בסוף, ומכל מקום הזהירו שם שלא לשוח יותר מדאי לא בשחייא זו ולא בשאר השחיות, והוא שאמרו שם ובלבד שלא ישוח יותר מדאי אלא כל עצמותי תאמרנה מי כמוך ר' שמואל בר נתן בשם ר' חמא מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו ר' אמר ר' אמי ר' יוחנן הוה מעבר אמר ליה ר' חייא בר בר לא הוה אלא גמר, ולענין זה ר"ל שהוא כורע תחלה וסוף במודים דרבנן נראה מה שכתבו בתלמוד המערב בפרק א' שחותם בא"י אל ההודאות ואע"פ שאין בה פתיחה נגררת היא אחר ההודאה של שליח צבור שסמוכה לברכת עבודה, ומכל מקום בתלמוד שלנו במסכת סוטה לא הוזכרה בה חתימה:
ולענין ביאור זה שאמרו רבא כרע תחלה וסוף פירושו במודים דרבנן שאם במודים של תפלה היאך הקשו עליו בכך והרי משנתינו היא וכן כתבוה גדולי המפרשים:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ה (עריכה)
מתני' העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו - פירוש לשעה:
ולא יהא סרבן - פירוש השני באותה שעה. אף על פי שצריך לסרב במקום אחר. כדאיתא בגמרא כדי שלא יפסיק התפלה כל כך:
מהבהב - פירושו מתעורר לעמוד:
טעה בשלוש ראשונות חוזר לראש - פירוש לאבות. ודוקא שגמר אותה ברכה וחתם. אבל אם לא גמרה חוזר למקום שטעה:
העובר תחתיו חוזר לראש – ובאמצעות חוזר לאתה חונן שהוא ראשון של אמצעיות:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה