ברכות מא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שיעורן כרמונים ארץ זית שמן אמר ר' יוסי ברבי חנינא ארץ שכל שיעוריה כזיתים כל שיעוריה סלקא דעתך והא איכא הנך דאמרן אלא ארץ שרוב שיעוריה כזיתים דבש אככותבת הגסה ביום הכפורים ואידך הני שיעורין בהדיא מי כתיבי אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא אייתו לקמייהו תמרי ורמוני שקל רב המנונא בריך אתמרי ברישא אמר ליה רב חסדא לא סבירא ליה מר להא דאמר רב יוסף ואיתימא ר' יצחק כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה אמר ליה בזה שני לארץ וזה חמישי לארץ אמר ליה מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך:
איתמר הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה אמר רב הונא טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם וכן אמר רב נחמן טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם ורב ששת אמר טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין בלבד ופליגא דר' חייא דא"ר חייא פת פוטרת כל מיני מאכל גויין פוטר כל מיני משקים אמר רב פפא הלכתא דדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם לאחר הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם שאלו את בן זומא מפני מה אמרו דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם אמר להם הואיל ופת פוטרתן אי הכי יין נמי נפטריה פת השאני יין
רש"י
עריכה
שיעורן כרמונים - ניקב כמוציא רמון טהור בעלי בתים חסים על כליהם הלכך ניקב כמוציא קטניות מצניעו לזיתים ניקב כמוציא זית משתמש לאגוזים ניקב כמוציא אגוז משתמש בו רמונים אבל של אומן העומד למכור לא הוי שיעוריה בהכי:
שרוב שיעוריה - אכילת חלב דם נותר ופיגול:
דבש - האמור בתורה הוא דבש תמרים וכותבת היא תמרה:
זה שני לארץ - ארץ זית שמן ודבש דכתיב בסיפיה דקרא הפסיק ארץ את הסדר וחזר לעשות זיתים ותמרים חשובים מתאנים ורמונים שהרמון חמישי לארץ הכתובה בראש המקרא ודבש שני לארץ הכתובה בסופו:
מאן יהיב לן נגרי דפרזלא - רגלים של ברזל:
ונשמעינך - נשמשך ונלך אחריך תמיד:
הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה - ולא ללפת את הפת דא"כ הוו להו טפלה ואין חולק בדבר שאין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו אלא לפעמים שבא למתק את פיו בתוך הסעודה בפירות:
מברך לפניהם - דלאו טפלה נינהו:
ולא לאחריהם - דבהמ"ז פוטרתן:
בין לפניהם בין לאחריהם - דלא פטר אלא מידי דזיין והני לא זייני:
פת הבאה בכסנין - לאחר אכילה ובהמ"ז היו רגילים להביא כיסנין והן קליות לפי שיפין ללב כדאמרי' בעלמא (עירובין כט:) הני כיסני דמעלו לליבא ומביאין עמהן פת שנלושה עם תבלין כעין אובליאי"ש שלנו ויש שעושין אותן כמין צפורים ואילנות ואוכלין מהן דבר מועט ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים ומאכלה מועט לא הטעינוה ברכה מעין ג' מידי דהוה אפת אורז ודוחן דאמרינן בפרקין (דף לז:) בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום:
פת פוטרת - בין לפניהם בין לאחריהם:
דברים הבאים מחמת הסעודה - ללפת בהן את הפת:
אין טעונין ברכה - דהוו להו טפלה הלכך כל מידי בין מזון בין פירות שהביאו ללפתן אין בו ברכה לא לפניו ולא לאחריו:
שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה - כגון דייסא וכן כרוב ותרדין שאינן לפתן ובאין למזון ולשובע:
טעונין ברכה לפניהן - דלאו טפלה נינהו ואינן בכלל לחם דנפטר בברכת המוציא:
ולא לאחריהן - דמיני מזון נינהו וברכת המזון פוטרתן:
דברים הרגילים לבא לאחר סעודה - כגון פירות אפי' הביאן בתוך הסעודה שלא מחמת לפתן:
טעונין ברכה בין לפניהן - דלאו טפלה נינהו:
בין לאחריהם - דאין ברכת המזון פוטרתן דלאו מזוני נינהו:
תוספות
עריכה
אייתו לקמייהו תמרי ורמוני. ולא ללפת בהן את הפת דאם כן הוו להו פת עיקר והן טפלה ותנן (דף מד.) מברך על העיקר ופוטר את הטפלה:
זה שני לארץ. מ"מ היכא דאיכא חטה וזית או שעורים ותמרים אע"ג דשוין לארץ מכל מקום המוקדם בפסוק דהיינו לארץ ראשון יקדים לברכה:
הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה. וכגון שאין באין ללפת את הפת אלא לקנוח סעודה:
אלא פת הבאה בכסנין. דטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו רק בורא נפשות רבות מידי דהוה אאורז ודוחן דאמרי' לעיל (דף לז:) בתחלה מברך במ"מ ולבסוף ולא כלום הואיל ונתנו בהן שקדים הרבה. ופי' רש"י אפי' אם אכל מהן אחר בהמ"ז קאמר ולא נהירא חדא דאמרי' לעיל כל שיש בו מחמשת המינין צריך ברכה מעין שלש ועוד אמאי קאמר כיסנין לימא נמי אורז ודוחן ע"כ צריך לפרש דמיירי בתוך הסעודה קודם בהמ"ז דמיירי בה וה"ק חוץ מן הפת הבאה בכיסנין בתוך הסעודה קודם ברהמ"ז דאין טעון ברכה לאחריו דפטר ליה בהמ"ז אפי' לרב ששת משום דהוי דבר מועט אבל בלא סעודה אף לאחריו צריך לברך מעין ג' ברכות ולהכי לא נקט פת אורז ודוחן שהרי אפילו בלא סעודה נמי אין צריכין ברכה מעין ג' לאחריו: לא קי"ל כרב ששת אלא כרב הונא ורב נחמן דאין הלכה כיחיד במקום רבים. ה"ג:
ויין פוטר כל מיני משקין. ולכאורה מיירי ביין בלא סעודה דאי בהדי פת תיפוק ליה דפטר ליה פת דאפי' יין נמי רצה לומר הספר בסמוך דפטור אי לאו טעמא דקובע ברכה לעצמו אלא מיירי בלא סעודה ואפ"ה יין פוטר ולית הלכתא כוותיה שהרי מפת פוטרת אין הלכה כמותו אלא כפסק רב פפא א"כ גם מהא דקאמר יין פוטר וכו' לית הלכתא כוותיה:
הלכתא דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה. פי' הקונטרס ללפת בהן את הפת אין טעונין ברכה דהוו להו טפלה ולא נהירא דא"כ מתני' היא (דף מד.) דמברך על העיקר ופוטר את הטפלה ומאי קמ"ל ועוד קשה דפריך בסמוך יין נמי נפטריה פת ומאי קשה והלא כששותים היין אינו טפלה לפת ואנן במידי דטפל לפת מיירינן ואין לפרש לפירוש הקונטרס יין נפטריה פת כששורה פתו ביינו קאמר דהוה ליה יין טפל דהא לא אשכחן שיברך עליו בענין זה אלא ודאי מיירי בשתיה ועוד קשה מה שפי' רש"י דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון דייסא ותרדין וכרוב שאינן של לפתן ובאין לזון ולשבוע טעונים ברכה לפניהם דלאו טפלה נינהו ומיהו פטורין מברכת המזון דמיני מזון נינהו ולא נהירא דאמרי' במתני' ברך על הפת פטר את הפרפרת ובגמ' מפרש דהוא הדין כל מעשה קדרה ודברים הרגילים לבא לאחר הסעודה פירש"י כמו פירות ואפי' הביא אותן בתוך הסעודה שלא מחמת לפתן טעונים ברכה בין לפניהם דלאו טפלה נינהו ובין לאחריהם דאין ברכת המזון פוטרתן דלאו מזון נינהו דהיינו כרב ששת דאמר לעיל הביאו לפניו תאנים ורמונים בתוך הסעודה דטעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם והוי דלא כהלכתא דקיי"ל כרב נחמן וכרב הונא כדפרישית לעיל. על כן פי' ר"י דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה כלומר הרגילים לבא מחמת הסעודה בפת שרגילים לאכלן עם הפת כגון בשר ודגים וכל מיני קדרה והביאן בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם אפי' אכלן בתוך הסעודה בפני עצמן בלא פת דכיון דמשום פת הם באין הפת פוטרתן אבל דברים שאין דרכן לבא בתוך הסעודה כגון תמרים ורמונים ושאר כל פירות שאין רגילים ללפת בהן את הפת טעונין ברכה לפניהן דכיון דלאו משום לפתן אתו אין הפת פוטרתן והיינו כר"נ וכרב הונא דלעיל דאמרי דטעונין ברכה לפניהן ולא לאחריהן: לאחר הסעודה גרסי' ותו לא ולא גרסי' דברים הבאים בהך סיפא והכי פירושו אם הביאו דברים שהזכרנו אחר הסעודה פי' לאחר שמשכו את ידיהם מן הפת שוב אין הפת פוטרתן כלל והוי כמו שאכלן בלא שום סעודה ובין דברים הרגילים לבא מחמת הסעודה ובין דברים שאין רגילים לבא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם דאכל דברים דלעיל קאי ועכשיו אין לנו דין זה דאין מנהג שלנו למשוך ידינו מן הפת כלל עד לאחר בהמ"ז אלא כל שעה שאנו אוכלין פירות או שום דבר קודם בהמ"ז דעתנו לאכול פת כל שעה וקיי"ל כפסק דרב פפא:
אי הכי יין נמי נפטריה פת. דודאי יין מחמת סעודה אתי שהוא שותה כמה פעמים דאי לאו הסעודה לא ישתה ולפטריה פת ומשני שאני יין דגורם ברכה לעצמו פירש"י דבהרבה מקומות הוא בא ומברכין עליו אע"פ שאין צריכין לשתות כגון בקידוש ובברכת אירוסין ורשב"א פי' משום דצריך לברך על היין בורא פרי הגפן ובתחלה כשהוא בענבים בורא פרי העץ ועל שאר משקין שהכל נהיה בדברו ומיהו אומר ר"ת דבשאר משקין כמו מים ושכר הבאים מחמת הסעודה פת פוטרתן דאפי' יין הוה פוטר אי לאו דקובע ברכה לעצמו ודלא כמחזור ויטרי שכתב שמברכין למים ברכה בכל פעם ופעם ואפי' בתוך הסעודה דהוי כנמלך והא דלא פריך הכא מהן משום דיין זיין אבל מים לא זייני כדאמר (לעיל לה.) הנודר מן המזון וכו' ופשיטא דלא פטר להו פת דאינה בכלל ברכת הפת:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ו (עריכה)
קג א מיי' פ"ב מהל' שביתת עשור הלכה א', סמג לאוין סט, טור ושו"ע או"ח סי' תרי"ב סעיף א':
קד ב מיי' פ"ח מהל' ברכות הלכה י"ג, סמ"ג עשה כז, טור ושו"ע או"ח סי' רי"א סעיף ד':
קה ג טור ושו"ע או"ח סי' קע"ד סעיף ב':
קו ד מיי' פ"ד מהל' ברכות הלכה י"א, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קע"ז סעיף א' וסעיף ב:
קז ה טור ושו"ע או"ח סי' קע"ד סעיף א' וסעיף ז:
ראשונים נוספים
הביא לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה. אמר רב הונא טעונין ברכה לפניהם אבל לא לאחריהם וכולי: שמועה זו [ו]שמועה דר' פפא דבסמוך נאמרו עליהן כמה פירושים. והמחוור בעיני דהא דפליגי בה רב הונא ורב ששת ורבי חייא בשהביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, כלומר שלא ללפת בהן את הפת ממש אלא לסייע קצת תאות המאכל כדי שיתאוה לאכול יותר כדרכן של בריות כפרפראות שבאמצע סעודה.
ולפיכך קאמר רב הונא שהן טעונין לפניהם, דכיון דאינן באין ללפת ממש- אין ברכת הפת שהיא ברכה ברורה לפת פוטרת את אלו כיון שאינן טפלה לפת ממש, כלומר שיבא ללפת ממש; שאילו בא ללפת ודאי לכולי עלמא נפטרו בפת דהוו להו טפלה ותנן "זה הכלל כל שהוא עיקר ויש עמו טפלה- מברך על העיקר ופוטר את הטפלה", ואף על פי שהן באין באמצע סעודה כדי לסייע קצת באכילה, מכל מקום אינן באין לגמרי מחמת כך אלא שאף בהן מתכוין להנאת עצמו. דאילו לא כן הוו להו כפת הבא עם המליח באוכלי פירות גינוסר שמברך על המליח ופוטר את הפת, אלא ששם אינו מתכוין כלל להנאת אכילת הפת אלא להעביר את כח רתיחת המליח. ואי נמי התם באוכל את הפת ביחד עם המליח וחזר הפת להיות כלפתן למליח. אבל כאן בשאוכל ענבים ותאנים עצמם בלא פת, ומכל מקום לסייע תאות המאכל לרבותו באו באמצע, שאילו לא כן למה הביאום בתוך הסעודה. ועוד, שאילו לא כן למה אינן צריכין ברכה לאחריהם כבאים לאחר סעודה דהא משמע דרב הונא אתיא כרב פפא - אלא ודאי נראה דבאו קצת בתוך הסעודה כדי לרבות מעט בתאות המאכל ומשום הכי קאמר רב הונא דאין טעונין ברכה לאחריהם כיון דסייעו קצת באכילת המזון. ועוד, דאינהו גופייהו זייני. הלכך ברכת המזון פוטרתן.
ורב ששת סבר דכיון דלא באו ללפת ממש עד שאינן נפטרין בפת, אף הן אינן נפטרין בברכת המזון לפי שאין ברכת המזון פוטרת אלא הדברים שבאו מחמת המזון ממש, ואי נמי בשהן בעצמן מזון כפת הבאה בכסנין לאחר הסעודה שאף על פי שאין הפת פוטרתן בתחלתן, ברכת המזון פוטרתן בסופן משום דאינהו גופייהו מזון נינהו. ורבי חייא פליג אתרוייהו ואמר שאינן טעונין לא לפניהם ולא לאחריהם משום דכיון שבאו בתוך הסעודה, הפת פוטרתן בתחלת והלכך מכלל הסעודה הן, וכל שהן מכלל הסעודה- ברכת המזון פוטרתן בסופן.
ומסתברא דאפילו לר' ששת, אי אכל תמרי מודה הוא שהן אינן טעונין ברכה לאחריהן משום דאינהו גופייהו מיזן זייני ונפטרין בברכת המזון. ולאו דוקא פת הבאה בכסנין אלא אפילו תמרי, דמה טעם לפת הבאה בכסנין? משום דאף איהו מזון כפת והלכה(?) ברכת המזון פוטרתה בסופה מההוא טעמא גופיה מפטרי תמרי בברכת המזון בסופן. אבל בירושלמי לא משמע הכין, דגרסינן התם: "רב הונא אכל תמרים עם פיסתיה(?). א"ל רב חייא בר אשי פליג את על רבך, שובקן(?) לאחר מזונן ואת מברך עליהון תחלה וסוף. א"ל אינון עיקר עיסתי" - דאלמא אפילו תמרי דאכיל להו לבתר סעודה אין ברכת המזון פוטרתן. ושמא ההיא אתיא כרבי מונ' דאמר התם משום ר' יודה שאמר משם ר' יוסי הגלילי פת הבאה בכסנין לאחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה. ולית הלכתא כותיה אלא כרבנן דפליגי עליה כדאיתא התם. ואלא מיהו בהלכות גדולות כתבו "אכל תמרי ורמוני ושאר מגדי(?)- לא מפטרי בברכת המזון".
ומכל מקום מתוך הירושלמי שכתבנו נשמע דאפילו פירות שמלפת בהן את הפת- אין טעונין ברכה כלל דפת פוטרתן, דהא רב הונא אכל תמרי עם פסתיה ולא בירך עליהן. ולאפוקי ממקצת מפרשים שפירשו דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה - כלומר, דברים שאין דרכן לבא בתוך סעודה מחמת לפתן כגון שבעה פירות - טעונין ברכה לפניהם ואף על פי שזה הביאן עכשיו ללפת את הפת.
אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם: פירוש: כגון תאנים וענבים שבאו ללפת את הפת; וקמ"ל שאף על פי שאין דרכן לבא ללפתא ולא מזון נינהו, אפילו הכי כיון דאיהו מלפת בהו את הפת השתא, שוינהו טפלה לפת ומיפטרי בפת אפילו בתחלתן וכל שכן בסופן דהוו להו מכלל סעודה לגמרי וברכת המזון פוטרת לעולי עלמא כל מה שהיא מכלל הסעודה. ופיסקא זו ככולי עלמא אמרה רב פפא ולא אצטריכא ליה דמתני' היא "כל שהוא עיקר ויש עמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה" - כלומר בין בתחלתה בין בסופה, אלא משום אינך דקא אזיל וכאיל נקט לה הכא. ואי נמי: איצטריכא ליה קצת דסלקא דעתך אמינא כיון שאין דרכן לבא ללפתן ולפתלה(?) אף על גב דהיא מלפת בהו את הפת, בטלה דעתו ולא ליפטרי, קמ"ל. כן נראה לי.
אבל הר"ז ז"ל תירץ דהא דר' פפא בשלא היו בפניו בשעה שבירך על הפת והוה אמינא דטפלה לא מפטרה אלא בשהיתה לפניו מעיקרא, דדעתיה עילויה בעידנא דבריך המוציא; קמ"ל כיון דטפלה נינהו לא בעו ברכה. והא דקאמר רב פפא "דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה" ולא קאמר "דברים הבאים מחמת הסעודה", דכיון דמחמת הסעודה היינו שבאו ללפת בהן את הפת פשיטא דבתוך הסעודה הן באין. נראה לי דלאו דוקא נקט ליה לההוא לישנא אלא משום הנך בבי אחריתי דאיצטריך בהו "בתוך הסעודה" ו"לאחר הסעודה", נקט נמי בהא בכדי ולפירושא רויחא בעלמא "בתוך הסעודה שלא מחמת סעודה". "בתוך הסעודה" כלומר תאנים וענבים שלא באו ממש ללפת טעונין ברכה לפניהם אבל לא לאחריהם כטעמא דרב הונא וכדכתיבנא לעיל. ואם באו לאחר סעודה ממש וקודם ברכת המזון טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם; לפניהם, דהא לא מפטרי בפת כלל ואפילו כשבאו בתוך הסעודה, כל שכן בשבאו לאחר סעודה, דהא פת דפטרה פרפרת שבתוך הסעודה אפילו הכי לא פטרה לה כשבאה לאחר סעודה וכדאמרינן דפת הבאה בכסנין טעונה ברכה לפניה, וכדמשמע נמי במתניתין, כל שכן תאנים וענבים; ולאחריהם נמי משום דלאו מזון נינהו כפת הבאה בכסנין ולא מכלל סעודה הן כלל כבאין בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה ממש שמסייעין קצת בסעודה שהין מרבין מעט תאות המאכל.[?] וכלל דברים אלו שאמר רב פפא אינו אלא בתאנים וענבים וכיוצא בן שהן פירות אבל בשר ודגים וכיוצא בהן בין שבא בתוך הסעודה בין שבאו לאחר הסעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן דהן בעצמן מזון הן ואינן באין לקנוח סעודה אלא להשביע, והן בעצמן מן הסעודה, ופת פוטרת כל מה שבא למזון ולהשביע. ופרפרת דקתני במניתינן לאו היינו בשר ודגים אלא פת הבאה בכיסנין וכיוצא בהן שבאין לקנוח ולהנאת עצמן, ולא להשביע. ומעשה קדרה נמי, בין באמצע בין לאחר סעודה, אינן טעונין ברכה - לא לפניהם ולא לאחריהם, מההוא טעמא נמי דאמרן דאף הן סעודה בן דלהשביע בן באין. והיינו דתנן "ברך על הפת פטר את הפרפרת" ואמרינן עלה בגמ' "וכל שכן מעשה קדרה", כלומר: "כל שכן מעשה קדרה דלהשביע" ומן הדין פת פוטרתה. ואמרינן נמי בית שמאי סברי לא מבעיא פרפרת דלא פטרה אלא אפילו מעשה קדרה נמי לא פטרה ומאי אפילו [?] ואלו הן מעשה קדרה חלקא טירגיס ואורז וערסן והא דתנן "ברך על הפרפרת לא פטר את הפת. בית שמאי אומרים עף לא מעשה קדרה" ואמרינן עלה בגמ': בית שמאי ארישא פליגי? והכי קאמר תנא קמא: ברך על הפת- פטר את הפרפרת, וכל שכן מעשה קדרה. ובית שמאי אומר: לא מבעיא פרפרת דלא פטר אלא אפילו מעשה קדרה לא פטר; או דילמא אסיפא פליגי דקתני "ברך על הפרפרת לא פטר את הפת" - פת הוא דלא פטרה, הא מעשה קדרה פטר, ואתו בית שמאי למימר דאף מעשה קדרה לא פטר" - דאלמא לכולי עלמא מעשה קדרה בעי ברכה, או דידיה או דחבריה למפטריה. דאי לא, למה לי דפטרת ליה פרפרת? הא איכא פת?! לא היא. דהתם לאו דאכל פת אלא מלתא באפיה נפשה היא, כלומר "ואם לא באו בסעודה אלא שאוכל פרפרת (דהיינו פת הבאה בכסנין) ומעשה קדרה שלא עם סעודה אלא מפני עצמן: ברך על הפרפרת- פטר את מעשה קדרה. ובית שמאי סברי לא פטר.
ופת הבאה בכסנין דהיינו פרפרת דמתניתין אם באה בתוך הסעודה אינה טעונה ברכה כלל, לא לפניה ולא לאחריה וכדתנן "ברך על הפת פטר את הפרפרת" ובזה עדיפא מתאנים וענבים. וטעמא דמילתא משום דפרפרת הויא פת, ואילו קבע עליה סעודה או דאכל מיניה כדי שאחרים קובעין עליו סעודה מברך עליה המוציא וג' ברכות, והלכך -כל ששאה בתוך הסעודה- דין הוא שיפטור אותה בברכת הפת; אבל אם באה לאחר סעודה- טעונה ברכה לפניה משום שלאו למיזן אתיא אלא לקינוח וכדמוכחת מתני' דקתני "ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון" - דאלמא פת לא פטר פרפרת שלאחר המזון, דאי איתא, למה לי פרפרת שלפני המזון למיפטרה? תיפוק לי משום פת! ומיהו לאחריה אינה טעונה ברכה דברכת המזון פטר לה, דאף אי נמי מזון היא ודין הוא שתהא ברכה המזון פוטרתה, מה שאין כן בתאנים וענבים.
ומיהו דין זה דלאחר סעודה ליתיה השתא; דבזמנן הוא דהוו מסלקי טבלא בגמר סעודה - הוא דמשכחת לה לבתר סעודה דהיינו לאחר סילוק; אבל לדידן אע״ג דגמר מלאכול, כל היכא דמנח' תכא קמיה- לא מסלק דעתיה ממיכלא וממשתיא, וכן כתבו בתוס'. ואני מסתפק בענין שמועתינו לפי שרב פפא לא דבר אלא בג' מדות לבד, שהן: בתוך הסעודה מחמת הסעודה, ובתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, ולאחר הסעודה. ועדיין יש מדה ד' שלא נתפרשה, היא דברים הבאים לפני הסעודה ושדעתו לאכול פת אחריה. לפי שיש לומר שהם כדברים הבאים לאחר הסעודה וטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, או נאמר שהם כדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה שאף הן מעוררין התאוה וגורמין בריבוי המזון ולפיכך אף הן אינן טעונין ברכה לאחריהם. ולפי הסברא, הראשון עיקר, שכל שהוא קודם הסעודה אינו מכלל הסעודה כלל. ונראה לי שהיא כמחלוקת בירושלמי דגרסינן התם: "א"ר זעירא מן דאנן חמיין רבנן עלין לריש ירחא ואוכלין ענבים ולא מברכין עליהם בסופא לא שישי בדעת' לאכול פת" - פירוש: בתמיה'. נראה דלדעת ר' זעירא כל שבדעתו לאכול פת אף על פי שאכל ענבים קודם שיתחיל בסעודה הרי הוא כאילו אכלן בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה ואינן טעונין ברכה לאחריהם. אבל למטה משם אמרו בירושלמי "רבי בא בריה דרב פפא בעי אהין דאכל סולת ובדעתיה מיכל פיתא. מהו מברכה עליה דסולתא בסופ'. רבנן דקסרין פשטין ליה צריך לברך בסוף". וכן נראה עיקר.
נמצא עכשיו, פסקן של דברים לפי מה שכתבנו:
- דבשר ודגים ובשר מליח, וכן מעשה קדרה - בין שבאו בתוך הסעודה בין שבאו לאחר הסעודה - אינן טעונין ברכה כלל.
- ופת הבאה בכסנין כגון "אובליי"ש" ואותן העשויין כמין כסין שממלאין אותן בדבש ושקדים ומיני בשמים: אם באו בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם; ואם באו לאחר הסעודה דהיינו לאחר סילוק טבלא, טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם.
- ופירות כגון תאנים וענבים:
- אם באו ללפת- אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם;
- ואם באו בתוך הסעודה שלא ללפת טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם;
- ואם באו לאחר הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם.
ונראה שאם התחיל לאכול מהם בתוך הסעודה ונמשכה אכילתן עד לאחר הסעודה- גם אותן שאכל אחר סעודה אין טעונין ברכה לאחריהם שאין הכל הולך אלא אחר התחלת אכילתן. וכן אם באו ללפת את הפת ולאחר גמר אכילתו אכל מהן- שאין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. והוא הדין לפת הבאה בכסנין בתוך הסעודה ואכל והולך מהן עד לאחר גמר סעודה- אינה טעונה ברכה לפניה שכבר נפטרה בפת.
ונראה שהוא פלוגתא בירושלמי דגרסינן התם: "ר' חלבו ורב הונא בשם רב בשם ר' חייא רובא: פת באה בכסנין לאחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה. א"ר אימי ר' יוחנן פליג. א"ר מונא לרבי חזקיה במה הוא פליג. א"ל בשאכל מאותו המין באמצע(?) סעודה". ונראה דהלכה כר' יוחנן, דרב ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ומיהו כיון דמשמיה דר' חייא אמר ליה איכא למימר דהלכה כרב שאמר משום ר' חייא. ומיהו קצת ראייה יש לחייב מדקיימא לן "בברך על היין שבתוך המזון לא פטר את היין שלאחר המזון" משום דזה לשתות וזה לשרות, אע"ג דברך עליו בתוך הסעודה, כיון שאין שתייתו שבתחלה חשובה כשתייתו שבסוף לא פטר לה וצריך לחזור ולברך, כל שכן הכא (דלא בירך עליהן ממש אלא שנפטרו בגרר דפת ופת כבר גמר מלאכלו) שהוא צריך לחזור ולברך. הא משמע דפשיטא דכל שבא ללפת, אע"פ שאוכל ממנו בתוך הסעודה לבדו בלא פת, שאינו צריך לברך עליו דעדיף מלפ' בו את הפת כדרך המלכים שאוכלין מהן בתוך הסעודה קצת בלא פת וחוזר ומלפת בהן עוד את הפת. ובזה כתבו בתוס' כן.
מהא דאמרינן לאחר הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם איכא למשמע דשלש אינן פוטרין מעין שלש.
אי הכי יין נמי: כלומר דיין נמי מחמת סעודה הוא בא דלשרות המאכל בא יין הוא גורם ברכה לעצמו. פרש"י ז"ל בכמה מקומות הוא בא ומברכין עליו אף על פי שלא היו צריכין לשתותו. ולפי פירוש זה מים שאדם שותה בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה דאף הן מחמת הסעודה הן באין לשרות המאכל. וכן אמרו שהיה נוהג רש"י ז"ל ורבינו תם וגדולי הצרפתים ז"ל. ויש מפרשים יין גורם ברכה לעצמו כלומר השתיה היא גורמת ברכה לעצמה לפי שהאכילה והשתיה שני ענינים ואי אפשר לשתיהן להיות כאחת. וכתב הראב"ד ז"ל דלפי זה הפירוש, אפילו שתית מים נמי בעי ברכה. ויש לזה מעט סעד מדאמרינן בשותה מים לצמאו "לאפוקי היכא דחנקתיה אומצא" - הא אחריתי אפילו בתוך אכילה- בעי ברכה, עד כאן דבריו. ואינו מחוור בעיני, דמהתם ליכא למשמע מינה מידי דהא לא דייקינן ומההיא למעוטי שותה בתוך הסעודה היינו משום דאף השותה מים בתוך הסעודה, לצמאו הוא שותה, מפני שהאכילה צמאתו. והילכך אפילו ת"ל דשותה בתוך הסעודה פטור מלברך, א"א למעוטי מינה דההיא שותה מחמת סעודה אלא טעמא משום שברכת הפת פטרה לה מחמת טפלה, שהמים טפלה היא לפת דלשרות היא באה. ויש עוד מחמירין לברך עליה בכל פעם ופעם משום דסתמא נמלך הוא בשתיהן בכל פעם דאין קובע עצמו על שתיהן, וכמו שהוא חייב לברך על היין בתוך ימי החול על כל כוס וכוס במקום שאין שם יין מצוי מיהא. ודברי רש"י ור"ח(?) ז"ל נראין עיקר. והא דאמרינן "יין פוטר כל מיני משקין", לאו במשקין הבאין בסעודה קאמר, דמשקין הבאין בסעודה אינן טעונין ברכה כלל כדאמרן, אלא בקובע עצמו לשתות קאמר שהן טעונין ברכה, אלא שהיין פוטרתן.
ולענין ברכה אחרונה של יין הבא בתוך המזון אינו טעון כלל דברכת המזון פוטרת כל מה שבא בתוך המזון כדרך שהיא פוטרת ברכה אחרונה של דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה ואעפ״כ שהן טעונין ברכה לפניהם, והא נמי דכוותיהו הוא, ועדיף מינייהו משום דאיהו נמי מיזן. ובתוספות הביאו ראיה מתלמידים דרב דחד בריך אכסא קמ' ואכסא דברכתא וקא מפרשינן טעמא דבריך בכסא דברכתא משום דברכת המזון הויא הפסקה דמשתי וברוכי בהדדי לא אפשר - אלמא לא בריך אכס' דקודם ברכה לאחריהן, דאי בריך עלייהו לבסוף - מאי שנא משום הפסק ברכה? תיפוק ליה משום דכיון דבריך עלייהו לבסוף הוה ליה גמר שתיה ואידך בעי ברוכי. ומיהו יין שלאחר המזון כלומר ששתה לאחר שגמר מלאכול הרבה הפסיק בשיחה ומתוך שיחה צמא לשתות דקיימא לן בסמוך דבעי ברוכי בתחלתו, נראה לפי דברי התוספות שהוא טעון ברכה לאחריו ואין ברכת המזון פוטרת אותו וכדכתבינן לעיל דאין ברכת ג' פוטרת מעין ג'. ולי נראה דאפשר לומר דביין ברכת ג' פוטרת מעין ג' דידיה אע"ג דלגבי תאנים וענבים לא פטרה, וטעמא דמתחזי לי בהא משום דאמרינן בריש פרקין "חמרא סעיד ומשמח, נהמא מסעד סעיד שמוחי לא משמח. אי הכי ליבריך עליה ג' ברכות? לא קבע איניש עילויה. א"ל ר"נ בר יצחק לרבא ואי אמר קבענא עלויה מאי? א"ל לא ידענא עד שיבא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא או לא. השתא מיהא בטלה דעתו אצל כל אדם" - אלמא אי הויא קביעותא מברכין עליה ג' ברכות, וכיון שכן כיון שבתוך סעודה של קבע שותהו, מתוך דהויא קביעות לאכילה- הויא קביעות לשתיה. וכענין שאמרו לקמן גבי הסבה "מגו דמהניא לפת מהניא הסבה ליין". כך נראה לי.
אמר ליה לא סבר לה מר כל הקודם בפסוק זה וכו': פירוש אינה קושיא דאיפשר דאההוא דהוה חביב ליה טפי בריך אלא שרצה לשמוע ממנו מה טעם אי משום חביבותא או משום טעמא אחרינא. א"ל זה שני לארץ דכתיב ארץ זית שמן ודבש דדרשינן דבש זה תמרים ורמון הוא חמישי לארץ:
אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת סעודה בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם וכו': ודאי ליכא לפרושי דברים הבאים מחמת סעודה מידי דאתי ללפת בו את הפת (כפירש"י ז"ל) דא"כ מאי קמ"ל רב פפא והלא משנה שלימה שנינו כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, ולא איירי נמי במידי דהוא מזון כגון פת הבאה בכסנין ודכותה דהנהו אפילו שלא מחמת סעודה פטורין כשהן באין בתוך הסעודה כדתנן בירך על הפת פטר את הפרפרת וקאמר בירושלמי דהיינו פת הבאה בכסנין וכי קאמר רב ששת לעיל דפת הבאה בכסנין טעון ברכה לפניו כשבא לאחר הסעודה מיירי דאי בתוך הסעודה הא חזינן מתניתין דפטר, ותדע לך דפרפרת הוא פת הבאה בכסנין דלקמן בגמ' מוכח דבירך על הפרפרת פטר מעשה קדרה ואי לאו מידי דמזונא הוא היכי פטר מעשה קדרה דהוא מידי דמזונא כגון חטה ואורז אבל פת הבאה בכסנין ראוי לפוטרן לפי שהוא דבר חשוב וראוי לברך עליו ג' ברכות כשקובע סעודתו עליו והוי לגבייהו כפת לגבי פת הבאה בכסנין שהוא פוטר אותו הילכך רב פפא לא איירי אלא בפירות וארישא דשמעתין קאי דאמרינן הביאו לפניהם תאנים וענבים ועלה קאמר דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת סעודה כלומר למלא רעבונו כגון תאנים וענבים ותפוחים שדרך בני אדם לאכול מהם להשביע רעבונו ולמלא בטנו אם באו בתוך הסעודה אעפ"י שאוכל אותם בלא פת כיון שכוונתו לאכלן כדי למלא רעבונו אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם ובהא איתא לדר' חייא דאמר פת פוטרת כל מיני מאכל דאע"ג דאיהו בכל ענין אמרה לגבי הא מיהת הלכתא כותיה:
שלא מחמת סעודה בתוך הסעודה: פירוש כגון פירות שאוכל מהם בתוך הסעודה בלא פת ואוכל מהן לתענוג בעלמא ואינו מתכוין לאוכלן כדי להשביעו כל אלו טעונין לפניהם ולא לאחריהם דכל בתוך הסעודה לענין ברכה דלאחריהם טפלין הם לסעודה:
דברים הבאים לאחר הסעודה: פירוש אחר שסיימו מלאכול קודם ברכת המזון טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. ומש"ה לא פריש אי אתו מחמת סעודה או לא דהא בפירות איירי ומסתמא כל פירות הבאין לאחר סעודה ונאכלין לבדם בלא פת אינן באין מחמת סעודה. הא אם באו מחמת סעודה כגון שכבר אכל פתו ואין לו פת אחר ואוכל מאלו למלא רעבונו ודאי אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם אבל כשהן באין לאחר סעודה שלא מחמת סעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם ואין ברכת שלש פוטרתן לפי שהיא ברכה על המזון כמו שמפורש בה ופירות אינן מזון הילכך אין אותה ברכה עולה להם כלל ואינה עולה אלא למידי דזיין.
ונראה דה"ה לבשר וביצים ודגים דברכת הפת פוטרתן ואפי' באין שלא מחמת סעודה כיון שבאין בתוך הסעודה שאף הם נמי מיזן זייני דאע"ג דלא חייבו לברך עלייהו בורא מיני מזונות טעמא משום דאין אדם קובע סעודתו עליהם דלא חייבו לברך בורא מיני מזונות אלא לדברים שאדם קובע סעודתו עליהם לפעמים ודרכן של בני אדם בכך ובאלו חייבו ואפי' בדברים שאינן משבעת המינין כגון אורז ודוחן. אבל מ"מ בשר ודגים וביצים וגבינה וכיוצא בהם כגון תבשיל של כרוב וכיוצא בו מזונא נינהו וכל שהן באין בתוך הסעודה פטורין אפילו מלברך לפניהם ואעפ"י שבאו שלא מחמת סעודה.
ולענין ירקות של פסח כגון מרור שהוא נאכל בתוך הסעודה שכך דרך לאכלו אחר אכילת מצה בטיבול שני אעפ"י שאינו בא מחמת סעודה שאינו בא להשביעו מ"מ כיון שהוא בא להם לשם חובה לסעודה הוה ליה כדברים הבאים מחמת הסעודה ואינו טעון ברכת הנהנין אלא ברכת המצוה לחוד והיינו לאכול מרור, ותו איכא למפטריה נמי משום דהא בריך בטיבול ראשון על שאר ירק ברכת הנהנין מקמי סעודה והיה בדעתו לאכול אלו אחר מכאן דהא ידע דמחוייב הוא לאכלן וכיון דכן הו"ל כבירך על היין שלפני המזון דקיי"ל דפוטר יין שלאחר המזון בשבתות וימים טובים שדעתו לשתות יין אח"כ כדאיתא בסמוך. והא דאמרינן הכא דטעונין ברכה לאחריהם היינו בפירות של שבעת המינין אבל שאר פירות דברכה דידהו לאחריהם הוא בורא נפשות רבות ולא כלום מקריא בכל דוכתא וכיון דבריך ברכת מזון ממילא מפטר.
ופירות הבאין בתוך הסעודה מחמת הסעודה למלא רעבונו או ללפת בהן את הפת ונמשך בהן ואוכלן אחר הסעודה לתענוג בעלמא נראה שאין מברך עליהם לפניהם כלל תדע לך שהרי פת הבאה בכסנין כשהיא באה אחר הסעודה שלא מחמת סעודה טעונה ברכה לפניה וצריך לברך בורא מיני מזונות וכשאדם קובע סעודתו עליה מברך עליה המוציא ולבסוף ג' ברכות נמצא פת זו פעמים תורת פת עליה לגמרי ופעמים תורת פירות לומר שאינה נפטרת בברכת הפת הרי שקבע סעודתו על הפת הבאה בכסנין ובירך עליה בתחלה המוציא ולאחר שמלא כריסו ממנה והוא שבע אוכל ממנה לתענוג ובתורת פירות כלום יחזור ויברך עליה ברכת הנהנין הא לא איפשר אף זו כיוצא בה שכיון שנפטרו פירות אלו והורשה לאכול מהן כל זמן שלא נמלך באכילתן אוכל והולך מהם ואפילו אחר סעודתו. ואי קשיא לך מהא דאמרינן לקמן ביין שבא לאחר המזון שטעון ברכה ואין יין שבתוך המזון פוטרו לפי שהן ענינים חלוקים שזה לשרות וזה לשתות אף פירות אלו נמי כיון שהן ענינים חלוקים שאלו מחמת סעודה והללו שלא מחמת סעודה אלא לתענוג לא יהו נפטרין אלו באלו. יש להשיב דלא דמי שהיין הבא בתוך הסעודה מתוך שהוא בא לשרות ענינו כאכילה, אע"ג דודאי מתוך שהוא משקה חלוק הוא מפת ולהכי לא מפטר בה וטעון ברכה לעצמו כדאמרינן בסמוך דיין קובע ברכה לעצמו התם לענין אכילה הוא דחשיב שתיה דלאו לאפטורי ביה מתוך שהוא משקה וזה מאכל.
אבל מ"מ לענין שתיה דעלמא שתיה דבתוך המזון אכילה גמורה היא שהוא בא לשרות וצורך אכילה היא שהוא בא להכשיר האוכל שמתוך שהאדם צמא אינו יכול לאכול הילכך ענינו כאכילה גמורה ואינו בדין שאכילה יפטור שתיה והיינו יין שלאחר המזון שענינו שתיה גמורה אבל כאן בפירות הכא והכא היא אכילה אלא שזו נאכלת לרעבונו וזו לתענוג וזו וזו אכילה היא וכיון שנפטרה אי איפשר לה להתחייב, וראיה גמורה הוא מהאי דאמרינן לקמן דאיבעיא לן בשכח ולא בירך לפניו אם גומר סעודתו בלא ברכה ואהדרינן מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום ויהא עוד ריחו נודף הרי כאן שנסתפקו מכיון שכבר נהנה מזה המין אם חוזר ומברך עליו כלל או שיגמור לאכול ממנו בלא ברכה וכל עיקר לא מצאו טעם לחייבו אלא מפני שאכל שום, כלומר שאכילתו היתה תחלתו באיסור, אבל הכא שאכילתו תחלה בהיתר היתה ונהנה ממנו בהיתר תו לא מחייב עליה לברוכי ואוכל והולך כרצונו וזה נכון. והא דאמרינן לאחר הסעודה היינו כל שגמר בדעתו מלאכול מתוך שהוא שבע שאין בדעתו לאכול עוד כדי לשבוע והיינו דלא אדכר בה מחמת הסעודה דכל כה"ג כל מה שמביאים עוד שלא מחמת הסעודה הוא:
אמר להם הואיל ופת פטרתן: פירוש לא מדין טפלה דלא מיקרי טפלה כלל אלא כשנאכל עמו כגון דברים הבאים ללפת הפת אבל כל היכא דלאו ללפת לא מיקרי טפלה אלא ה"ק הואיל דפת פטרתן משום דפת הוא עיקר ופת חשוב והוא כדאי לפטור את כולן כשבאין מחמת סעודה דאע"ג דלאו טפלה עשאוהו כטפלה לפי שפת עיקר סעודה לכל אדם כנגד כל דבר שיבא אחריו מחמת סעודה. ואקשינן אי הכי יין נמי, פירוש דיין נמי מחמת הסעודה הוא וצורך סעודה בודאי וכיון שכן ראוי לעשותו כטפלה לפת לענין שיפטר בברכתו. יין קובע הוא ברכה לעצמו. פירוש לפי שהוא דבר חלוק לעצמו שזה מאכל וזה משקה. ואע"ג דשתיה דבתוך המזון אכילה היא היינו לגבי שתיה דעלמא לפי שזה בא לשרות וצורך אכילה אבל לגבי אכילה גופה ודאי שתיה הוא ושתיה חשיבא ולפיכך טעון ברכה לעצמו, ומיהו הני מילי לענין ברכה שלפניו אבל לענין ברכה שלאחריו לא אלא כולן ענין אחד הן דאכילה ושתיה כולן משביעין ואפילו יין שלאחר המזון פטור הוא בברכת שלש. דהא אמרינן לעיל דאי לאו משום טעמא דלא קבע אינש סעודתיה עליה עדיף מפת דהוא סעיד ומשמח וכיון דכן יוצא הוא בברכת ג' ואפי' לכתחלה:
ואידך שיעורין בהדיא מי כתיב. על ר' חנין גופיה פריך הכי משום דקרא אסמכתא בעלמא. והכי נמי קאמר בפ"ק דסוכה {דף ו.}, ובמסכת עירובין {דף ד.} ותיסברא שיעורין מי כתיבי, אלא הלכה למשה מסיני וקרא אסמכתא בעלמא הוא.
זה שני לארץ וזה חמישי לארץ. וחטה וזית שכל א' ראשון לארץ חטה קודמת, וכן שעורה ותמרים שעורה קודמת לפי שנכתבו בפסוק תחלה.
שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו [ואין טעון ברכה לאחריו] אלא פת הבאה בכיסנין בלבד. פרש"י שלאחר ברכת המזון היו מביאין אותם. וקשה לפירושו, דמי גרע מחמשת המינין לענין ברכה אחרונה, אע"פ שמאכלה מועט ונותנין בה תבלין הרבה ושקדים ואגוזים מ"מ קיי"ל כל שיש בו מה' המינין מברכין לאחריו מעין ג'. וכי היכי דלענין ברכה ראשונה לא יצא מכלל ה' המינין ומברכין עליו תתלה בורא מיני מזונות, דבהא מודה רב ששת שטעון ברכה לפניו כדין שאר ה' המינין, (ו)ה"ה נמי לענין ברכה אחרונה. ועוד היאך מצי למימר שלא יברכו עליה ברכה אחת מעין ג' כשאוכל לאחר המזון, כיון דאי הוה קבע סעודתיה עילויה היה מברך עליו המוציא וג' ברכות כדמוכח לקמן. ועוד, מאי האי דקאמר אין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין, הרי פת אורז דאין מברכין לאחריה אלא בורא נפשות רבות. ועוד משמע דהוי קודם ברכת המזון דומיא דתאנים וענבים דאיירי בהו. ונראה, דמיירי שאוכלה אחר הסעודה קודם ברכת המזון, ומתוך שאינה באה אלא לקינוח סעודה ומאכלו מועט נפטר בברכת המזון. פר"ח פת הבאה בכיסנין זה פת שעשוי כמין כימין מלאים סוכ"ר ושקדים ואגוזים ומיני תבלין וכיוצא בהן, ולועסין אותן בבתי משתאות אחר הסעודה.
אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה. פרש"י כגון בשר ופירות וכל דבר שהביאו לפניו ללפת בהם את הפת, אינן טעונין ברכה לפניהם משום דהוו להו טפילה. וקשה לפירושו, מאי קמ"ל מתניתין היא מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, ותנן ברך על הפת פטר את הפרפרת. ואין לומר דאגב מילי אחרינא דפסק רב פפא נקט הך מילתא אע"ג דמתניתין היא, ואשמעינן נמי ופת עיקר לכל מילי דאכלי בהדיה, דא"כ לא הוה ליה למימר במילתיה בהך לישנא. ועוד קשה, הא דפריך בסמוך אי הכי יין נמי נפטריה פת, מאי קשיא ליה והלא כששותה יין אינו טפלה לפת ואנן במידי דטפלה לפת איירינן לפרש"י. ואין לפרש, דפריך ליפטריה פת כששורה פתו ביין, דאין ה"נ דודאי הפת עיקר. ואין לומר משום דיין בא לשרות האכילה שבמעיו ומרבה תאות האכילה הוי כאלו שותיהו עם הפת, דמהיכא פשיט ליה כולי האי דמהאי טעמא הוי כמו דברים שבאין ללפת בהם את הפת. הילכך נראה לפרש, דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה, דהיינו כגון בשר ודגים וירק ודייס' שרגילין לקבוע עיקר סעודה עליהם ולאכול בהם את הפת. ואע"פ שאוכלין אותן בלא פת אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, דכיון דעיקר הסעודה הם פוטרן ברכת הפת, וכן ברכת המזון פוטרן. וכן משקין הבאין בתוך הסעודה חשיבי באין מחמת הסעודה, לפי שאין אדם יכול לאכול בלא שתייה. וחשיבי כעיקר הסעודה, ואין טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם חוץ מן היין, [ד]הואיל והוא גורם ברכה לעצמו טעון ברכה לפניו כדתנן במתניתין, אבל לא לאחריו כדמוכחא שמעתא דערבי פסחים {דף קג:} בעובדא דתלמידי דרב, דחד מינייהו בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא. ומפרש טעמא בפרק כיסוי הדם {חולין דף פ"ו}, משום דברכת המזון הויא הפסקה, אלמא דלא בריך על היין שבתוך הסעודה ברכה אחרונה, דאי בירך [לאחריו] למה לי טעמא משום הפסקה דברכת המזון, תיפוק לי' משום ברכה דעל הגפן שבירך. ומחד מיניהו דבריך אכסא קמא ותו לא, אין להוכיח שלא תועיל ברכת המזון לפטור ברכה שלאחר היין, [ד]היכא דמברך בלא כוס ואין לו עוד יין לשתות, [ד]לא פטרה ברכת המזון את היין ששתה. הא ליתא, דודאי כשהכוס בידו ודעתו לשתות לא חשיבא ברכת המזון הפסקה, ואין צריך לברך על היין של כוס של בהמ"ז. אבל היכי שאין לו יין עוד לשתות, בהמ"ז קאי נמי על היין ששתה. וכן פי' בה"ג, דברי' הבאים מחמת הסעודה כגון בשרא וכוורי וכל מיני בשולי דדרכייהו למיכל בהו ריפתא, וכן ירקי ובוציני, אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם.
שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה. פרש"י כגון דייסא [כרוב] ותרדין שאינן לפתן והם למזון ולשובע טעונין ברכה לפניהם דלאו טפלה נינהו, [ולא לאחריהן] דברכת המזון פוטרתן. וכן פי' בה"ג דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון חביצא ודייסא, טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם. ולא יתכן כלל לפרש דעל דייסא אצריך לברך לפניו ולא יפטר בברכת המוציא, דאין לך מחמת הסעודה יותר מזה דהוא עיקר סעודה. ואמרינן נמי לקמן בפירקין {דף מ"ב} בירך על הפת פטר את הפרפרת, וכ"ש מעשה קדירה. ואמרינן {לעיל דף ל"ז} ואלו הן מעשה קדירה חילקא וטרגוס וטיסנא דהיינו דייסא. ועוד הקשה ה"ר יוסף, דלעיל אמרינן דמברך על הצנון ופוטר את הזית משום דצנון עיקר, כ"ש הכא דפת עיקר. ואין לדחות ולומר דלעיל מיירי שאוכל הצנון והזית יחד, דלא משמע הכי אלא שאוכלן זה אחר זה, ואוכל את הזית לבטל מרירת הצנון. וכן פירש בערוך דדיסא אין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו, דממה נפשך אי חשיבא כנהמא כדאמרינן {ביצה דף ט"ז, נדרים דף מ"ט} בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא, פת פוטרת פת. ואי לא חשיב כנהמא, הוי כשאר תבשיל שפת פוטרתו. וא"ת, מאי שנא דייסא מפת הבאה בכיסנין, דאמרינן דטעון ברכה לפניו אע"ג דמשמע דאיירי אפילו הביאו בתוך הסעודה, דומיא דהביאו לפניהם תאנים וענבים דאיירי בהו. וי"ל, משום דדייסא להשביע והוא עיקר הסעודה, אבל פת הבאה בכיסנין באה לעידון ולהתענג להקל מכובד המאכל, כדאמרינן {עירובין דף כט:} הני כיסני מעלי לליבא. ולכך טעונה ברכה לפניה דלא מיפטרא בהמוציא, אבל לא לאחריה (ד)ברכת המזון פוטרתה טפי מתאנים וענבים לרב ששת, משום דמזון הוי.
לאחר הסעודה. פרש"י דברים הרגילין לבא לאחר הסעודה כגון פירות, אפילו הביאן תוך הסעודה שלא מחמת ליפתן, טעונין ברכה לפניהם דלאו טפילה נינהו, ולאחריהם דאין ברכת המזון פוטרתן דלאו מזון נינהו. וכן פי' בה"ג, דברים הבאים לאחר הסעודה כגון תמרי ורימוני ושאר מגדים ואייתינהו וקאכיל להו בתוך הסעודה, טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, ולפי דבריהם פסקא דרב פפא כרב ששת. ועוד כתב בה"ג, מה שדייסא וחביצא נפטרין בבהמ"ז משום דהוי מזון, אבל תמרי ורימוני ושאר דברים לאו מיני מזון נינהו, הילכך לא מיפטרי בברכת המזון. וקשה לפירושם, שתלו הטעם בשביל דמזון נינהו ולכך נפטרו בברכת המזון, דאי איתא להאי טעמא הוה ליה לתלמודא לפרושי. אלא טעם הפטור, במה שבאין מחמת הסעודה. ועוד, כל מילי דזייני לבר ממים שייכא בהו ברכת הזן, וניהו דמזון לא שייכי בהו מ"מ ברכת הזן וברכת הארץ וברכת ירושלים, דעדיפי טפי מעין ג' יפטרום. ועוד דפי' דלאחר הסעודה אינו שוה למה שאמר בתוך הסעודה, שהרי גם בתוך הסעודה הוא בא אלא שרגילין לבוא לאחר הסעודה, והעיקר חסר מן הספר. ועוד, בתוך הסעודה דגבי מחמת הסעודה, אמאי איצטרך לאומרו, פשיטא שבתוך הסעודה אוכלין אותם כיון שבאין ללפת. ועוד, בשר ודגים וביצים וגבינה וכיוצא בהם שלא באו ללפת אלא לאכול בפני עצמו לא השמיענו רב פפא מה דינם, שהרי אינן דומין לא לדבר הבא מחמת הסעודה דהיינו מזון, ולא לדבר הרגיל לאחר הסעודה דהיינו פירות, דאלו ודאי רגילין הן לבא בתוך הסעודה ואינם מזון. הילכך נל"פ, דברים הבאים שלא מחמת הסעודה כגון תאנים וענבים וכל מיני פירות, ומקרי שלא מחמת הסעודה לפי שאינן כמו בשר ודגים ומיני מלוחים שרגילין לבא לעיקר הסעודה, טעונין ברכה לפניהם לפי שברכת המוציא אינה פוטרן, כיון דלא מעיקר סעודה הם. ולא לאחריהם, דבהמ"ז פוטר כל מה שאכל בתוך הסעודה, והיינו כרב הונא וכרב נחמן ודלא כרב ששת.
לאחר הסעודה. פי', דברים שהזכרנו למעלה בין הבאים מחמת הסעודה בין הבאים שלא מחמת סעודה, אם הביאן לאחר סעודה קודם ברכת המזון. כי היו רגילין בימיהם לאחר גמר הסעודה, וכבר משכו ידיהם מן הפת שהיו קובעין עצמן לאכול פירות ופרפראות ולשתות יין לאחר המזון. והיינו דאמרינן במתניתין בירך על היין שלפני המזון פטר את שלאחר המזון, וכן בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון, היינו לאחר סילוק המזון וקודם ברכת המזון. וכיון שמשכו ידיהם מן הפת, כל מה שהביאו אז לפניו בין דברים הבאין מחמת הסעודה בין דברים הבאין שלא מחמת הסעודה, טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם דהמוציא וברכת המזון אין פוטרין אלא מה שנאכל בתוך עיקר הסעודה. ומה שפי' רשב"ם בפרק ערבי פסחים {דף קג:}, דיין שבתוך המזון אין צריך ברכה לאחריו משום דברכת המזון פוטרו מק"ו, השתא ברכה אחת מעין ג' פוטרתו, כ"ש ג' ברכות. האי ק"ו פריכא הוא, דדברים הבאים לאחר הסעודה יוכיחו, דטעונין ברכה לאחריהם ואין ברכת המזון פוטרתן. אלא היינו טעמא דאין טעון ברכה לאחריו, משום דהוי כדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה, ואף לפניו לא היה טעון ברכה אלא משום דקובע ברכה לעצמו. ועל היין של כוס ברכת המזון כתב בה"ג, שאין צריך לברך עליו על הגפן ומילתא דתמי' היא. ושמא חושבו כבא מחמת סעודה אע"פ שהפסיק בברכת המזון, ולא מסתבר כותיה, וגם העם לא נהגו כן. ודין שלישי דרב פפא אינו מצוי בינינו בזמן הזה, לפי שאין אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת עד ברכת המזון. ואדם שאוכל בתחלת סעודתו פת ופירות, יש להסתפק אם [אכל מהם בלא פת אם] יברך עליהם או לאו. וסברא הוא שלא יברך עליהם, דלדידיה הוו השתא מחמת סעודה דעיקר סעודתו סומך עליהם, ועלה לא אמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם. הילכך כיון דעיקר סעודתו היא, פת פוטרתו אפילו אוכלו לפעמים בלא פת. ובירושלמי אמרינן, רב הונא אכל תמרי עם פיתא. א"ל רב חייא בר אשי פליג את על רבך, שבקינהו בתר מזונך ואת מברך עליהן תחלה וסוף. א"ל אינון עיקר [נגיסתי], פי' הם עיקר סעודתו, והיאך אניחם עד לבסוף. משמע דלאחר מזונך דקאמר, היינו אחר סעודה קודם ברכת המזון כמו פטר את היין דלאחר המזון דמתני', וסובר כפסקא דרב פפא דכל מיני פירות לאחר סעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, אבל בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לאחריהם. ואפילו אכלן בלא פת, דאי בלא פת טעונין נמי ברכה לאחריהם כשאוכלן בתוך הסעודה, למה ליה למימר שבקן בתר מזונך, יאמר לו אכול אותם בלא פת ואפילו בתוך הסעודה יברך עליהם תחלה וסוף. ומיהו אין להוכיח מכאן שאם הביא פירות לאכול בהם פתו ואכל מקצתן בלא פת באמצע סעודה שלא יהא טעון ברכה לפניהם, מדלא אמר להם שיאכלו בתוך הסעודה כי לברך עליהם גם בסוף אמר שבקן בתר מזונך.
אי הכי יין נמי נפטרי' פת. פי', שהוא כדבר הבא מחמת סעודה בתוך הסעודה לפי שאי אפשר לאכילה בלא שתיה, ומטעם זה נמי פוטר כל מיני משקין כדפי' לעיל. אבל בה"ג כתב, שיש לברך על המים תוך הסעודה. ופי' ה"ר יום טוב הטעם, דכי פריך הכא יין נמי נפטריה פת, דוקא מיין שייך לאקשויי משום דזיין, אבל מים דלא זייני כדאמרינן בנדרים דהאומר כל הזן עלי מותר במים ומלח, אין הפת פוטרתן. ולא נהירא, שהרי יין פוטר כל מיני משקין אע"ג דברכת בורא פרי הגפן לא שייכא מידי לשאר משקין, לפי שיין הוא ראש לכל המשקין הוא עיקר לענין ברכה וכלן טפלה לו. וכן נמי, כיון דפת הוא עיקר סעודה והמשקין אינן באין אלא בשבילו, הפת פוטרן אע"ג דלא זייני, דמים נמי מיקרי באים מחמת הסעודה כדאמרינן {ב"ק דף צב:, וב"מ דף קז:}, וכלן פת של שחרית וקיתון של מים מבטלתן. וי"א שיש לברך על המים באמצע סעודה על כל פעם ופעם דנמלך הוי, שאין אדם שותה מים אלא לצמאו. ולא מסתבר לי כלל, כי יודע הוא שאי אפשר לו לאכול בלא שתיה ואינו מסיח דעתו משתיה כל זמן שהוא אוכל, והרוצה להסתלק מן הספק, קודם נטילת ידים ישב במקום סעודתו ויברך על המים אדעתא לשתות כ"ז הסעודה.
שאני יין הואיל וגורם ברכה לעצמו. פר"ח שהוא פוטר כל מיני משקין. וזהו גורם ברכה לעצמו, [ש]כשיש יין ושאר משקין לפניו חשיבותו גורם לו ברכה לפטור אחרים, וכיון דחשיב כולי האי אינו נפטר בברכה אחת שלאחריו. ורשב"א פי' גורם ברכה לעצמו, דמתחלה כשהיה בענבים ברכתו בורא פרי העץ, [ועל היין מברך בורא פרי] הגפן. [ו]כיון דחשיבא היא אין לבטלה משום ברכת הפת.
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ו (עריכה)
אמר ליה לא סבר מר כל הקודם בפסוק זה וכו' - פירוש אינה קושיא דאיפשר דאההוא דהוה חביב ליה טפי בריך אלא שרצה לשמוע ממנו מה טעם אי משום חביבותא או משום טעמא אחרינא. אמר ליה זה שני לארץ דכתיב ארץ זית שמן ודבש דדרשינן דבש זה תמרים. ורמון הוא חמישי לארץ:
אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת סעודה בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם וכו' - ודאי ליכא לפרושי דברים הבאים מחמת סעודה מידי דאתי ללפת בו את הפת (כפירוש רש"י ז"ל) דאם כן מאי קא משמע לן רב פפא והלא משנה שלימה שנינו כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. ולא איירי נמי במידי דהוא מזון כגון פת הבאה בכסנין ודכותה דהנהו אפילו שלא מחמת סעודה פטורין כשהן באין בתוך הסעודה כדתנן בירך על הפת פטר את הפרפרת וקאמר בירושלמי דהיינו פת הבאה בכסנין. וכי קאמר רב ששת לעיל דפת הבאה בכסנין טעון ברכה לפניו כשבא לאחר הסעודה מיירי דאי בתוך הסעודה הא חזינן מתניתין דפטר. ותדע לך דפרפרת הוא פת הבאה בכסנין דלקמן בגמרא מוכח דבירך על הפרפרת פטר מעשה קדרה ואי לאו מידי דמזונא הוא היכי פטר מעשה קדרה דהוא מידי דמזונא כגון חטה ואורז. אבל פת הבאה בכסנין ראוי לפוטרן לפי שהוא דבר חשוב וראוי לברך עליו שלוש ברכות כשקובע סעודתו עליו והוי לגבייהו כפת לגבי פת הבאה בכסנין שהוא פוטר אותו. הילכך רב פפא לא איירי אלא בפירות וארישא דשמעתין קאי דאמרינן הביאו לפניהם תאנים וענבים. ועלה קאמר דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת סעודה כלומר למלא רעבונו כגון תאנים וענבים ותפוחים שדרך בני אדם לאכול מהם להשביע רעבונו ולמלא בטנו. אם באו בתוך הסעודה אף על פי שאוכל אותם בלא פת כיון שכוונתו לאכלן כדי למלא רעבונו אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. ובהא איתא לדר' חייא דאמר פת פוטרת כל מיני מאכל דאף על גב דאיהו בכל ענין אמרה לגבי הא מיהת הלכתא כותיה:
שלא מחמת סעודה בתוך הסעודה - פירוש כגון פירות שאוכל מהם בתוך הסעודה בלא פת ואוכל מהן לתענוג בעלמא ואינו מתכוין לאוכלן כדי להשביעו. כל אלו טעונין לפניהם ולא לאחריהם דכל בתוך הסעודה לענין ברכה דלאחריהם טפלין הם לסעודה:
דברים הבאים לאחר הסעודה - פירוש אחר שסיימו מלאכול קודם ברכת המזון. טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. ומשום הכי לא פריש אי אתו מחמת סעודה או לא דהא בפירות איירי ומסתמא כל פירות הבאין לאחר סעודה ונאכלין לבדם בלא פת אינן באין מחמת סעודה. הא אם באו מחמת סעודה כגון שכבר אכל פתו ואין לו פת אחר ואוכל מאלו למלא רעבונו ודאי אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. אבל כשהן באין לאחר סעודה שלא מחמת סעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם. ואין ברכת שלש פוטרתן לפי שהיא ברכה על המזון כמו שמפורש בה ופירות אינן מזון הילכך אין אותה ברכה עולה להם כלל ואינה עולה אלא למידי דזיין. ונראה דהוא הדין לבשר וביצים ודגים דברכת הפת פוטרתן ואפילו באין שלא מחמת סעודה כיון שבאין בתוך הסעודה שאף הם נמי מיזן זייני. דאף על גב דלא חייבו לברך עלייהו בורא מיני מזונות טעמא משום דאין אדם קובע סעודתו עליהם דלא חייבו לברך בורא מיני מזונות אלא לדברים שאדם קובע סעודתו עליהם לפעמים ודרכן של בני אדם בכך. ובאלו חייבו ואפילו בדברים שאינן משבעת המינין כגון אורז ודוחן. אבל מכל מקום בשר ודגים וביצים וגבינה וכיוצא בהם כגון תבשיל של כרוב וכיוצא בו מזונא נינהו וכל שהן באין בתוך הסעודה פטורין אפילו מלברך לפניהם ואף על פי שבאו שלא מחמת סעודה. ולענין ירקות של פסח כגון מרור שהוא נאכל בתוך הסעודה שכך דרך לאכלו אחר אכילת מצה בטיבול שני. אף על פי שאינו בא מחמת סעודה שאינו בא להשביעו. מכל מקום כיון שהוא בא להם לשם חובה לסעודה הוה ליה כדברים הבאים מחמת הסעודה ואינו טעון ברכת הנהנין אלא ברכת המצוה לחוד והיינו לאכול מרור. ותו איכא למפטריה נמי משום דהא בריך בטיבול ראשון על שאר ירק ברכת הנהנין מקמי סעודה והיה בדעתו לאכול אלו אחר מכאן דהא ידע דמחוייב הוא לאכלן. וכיון דכן הוה ליה כבירך על היין שלפני המזון דקיימא לן דפוטר יין שלאחר המזון בשבתות וימים טובים שדעתו לשתות יין אחר כך כדאיתא בסמוך. והא דאמרינן הכא דטעונין ברכה לאחריהם היינו בפירות של שבעת המינין. אבל שאר פירות דברכה דידהו לאחריהם הוא בורא נפשות רבות ולא כלום מקריא בכל דוכתא וכיון דבריך ברכת מזון ממילא מפטר. ופירות הבאין בתוך הסעודה מחמת הסעודה למלא רעבונו או ללפת בהן את הפת ונמשך בהן ואוכלן אחר הסעודה לתענוג בעלמא נראה שאין מברך עליהם לפניהם כלל. תדע לך שהרי פת הבאה בכסנין כשהיא באה אחר הסעודה שלא מחמת סעודה טעונה ברכה לפניה וצריך לברך בורא מיני מזונות וכשאדם קובע סעודתו עליה מברך עליה המוציא ולבסוף שלוש ברכות. נמצא פת זו פעמים תורת פת עליה לגמרי ופעמים תורת פירות לומר שאינה נפטרת בברכת הפת. הרי שקבע סעודתו על הפת הבאה בכסנין ובירך עליה בתחלה המוציא ולאחר שמלא כריסו ממנה והוא שבע אוכל ממנה לתענוג ובתורת פירות כלום יחזור ויברך עליה ברכת הנהנין הא לא איפשר. אף זו כיוצא בה שכיון שנפטרו פירות אלו והורשה לאכול מהן כל זמן שלא נמלך באכילתן אוכל והולך מהם ואפילו אחר סעודתו. ואי קשיא לך מהא דאמרינן לקמן ביין שבא לאחר המזון שטעון ברכה ואין יין שבתוך המזון פוטרו לפי שהן ענינים חלוקים שזה לשרות וזה לשתות ואף פירות אלו נמי כיון שהן ענינים חלוקים שאלו מחמת סעודה והללו שלא מחמת סעודה אלא לתענוג לא יהו נפטרין אלו באלו. יש להשיב דלא דמי שהיין הבא בתוך הסעודה מתוך שהוא בא לשרות ענינו כאכילה. אף על גב דודאי מתוך שהוא משקה חלוק הוא מפת ולהכי לא מפטר בה וטעון ברכה לעצמו כדאמרינן בסמוך דיין קובע ברכה לעצמו התם לענין אכילה הוא דחשיב שתיה דלאו לאפטורי ביה מתוך שהוא משקה וזה מאכל. אבל מכל מקום לענין שתיה דעלמא שתיה דבתוך המזון אכילה גמורה היא שהוא בא לשרות וצורך אכילה היא שהוא בא להכשיר האוכל שמתוך שהאדם צמא אינו יכול לאכול. הילכך ענינו כאכילה גמורה ואינו בדין שאכילה יפטור שתיה והיינו יין שלאחר המזון שענינו שתיה גמורה. אבל כאן בפירות הכא והכא היא אכילה אלא שזו נאכלת לרעבונו וזו לתענוג וזו וזו אכילה היא וכיון שנפטרה אי איפשר לה להתחייב. וראיה גמורה הוא מהאי דאמרינן לקמן דאיבעיא לן בשכח ולא בירך לפניו אם גומר סעודתו בלא ברכה. ואהדרינן מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום ויהא עוד ריחו נודף. הרי כאן שנסתפקו מכיון שכבר נהנה מזה המין אם חוזר ומברך עליו כלל או שיגמור לאכול ממנו בלא ברכה. וכל עיקר לא מצאו טעם לחייבו אלא מפני שאכל שום כלומר שאכילתו היתה תחלתו באיסור. אבל הכא שאכילתו תחלה בהיתר היתה ונהנה ממנו בהיתר תו לא מחייב עליה לברוכי ואוכל והולך כרצונו וזה נכון. והא דאמרינן לאחר הסעודה היינו כל שגמר בדעתו מלאכול מתוך שהוא שבע שאין בדעתו לאכול עוד כדי לשבוע. והיינו דלא אדכר בה מחמת הסעודה דכל כהאי גוונא כל מה שמביאים עוד שלא מחמת הסעודה הוא:
אמר להם הואיל ופת פטרתן - פירוש לא מדין טפלה דלא מיקרי טפלה כלל אלא כשנאכל עמו כגון דברים הבאים ללפת הפת אבל כל היכא דלאו ללפת לא מיקרי טפלה. אלא הכי קאמר הואיל דפת פטרתן משום דפת הוא עיקר ופת חשוב והוא כדאי לפטור את כולן כשבאין מחמת סעודה דאף על גב דלאו טפלה עשאוהו כטפלה לפי שפת עיקר סעודה לכל אדם כנגד כל דבר שיבא אחריו מחמת סעודה:
ואקשינן אי הכי יין נמי - פירוש דיין נמי מחמת הסעודה הוא וצורך סעודה בודאי וכיון שכן ראוי לעשותו כטפלה לפת לענין שיפטר בברכתו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה