ספר מכלול (רד"ק)/פעלים/נחי ל"ה

ואלה הפעלים שלמ"דיהם ה"א נחה

הפעלים שלמ"דיהם ה"א נחה היא נחה בכל הבנין, פעם נחה נכתבת פעם אינה נכתבת.

הקל: בָּנָה, בָּנִיתָ, בָּנִיתִי, היו"ד בהם למ"ד-הפעל תמורת הה"א, כי כן המשפט לבא אותיות אהו"י זו תמורת זו בכל המקרא. ועקרם בהראות היו"ד בקריאה – בָּנַיְתָ, בָּנַיְתִי, בפלס שָׁמַרְתָּ, שָׁמַרְתִּי, זָכַרְתָּ, זָכַרְתִּי. ופעמים תחסר היו"ד מהמכתב, כמו "וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ" (מ"א ח מד), "וְהָיִתָ עָלַי לְמַשָּׂא" (ש"ב טו לג), "וְהָיִתָה לִּי לִישׁוּעָה" (ש"ב י יא), "רָאִתָה כִּי אַתָּה עָמָל וָכַעַס תַּבִּיט" (תהלים י יד). וכן בְּנִיתֶם, בָּנִינוּ, עיקרם בְּנַיְתֶם, בָּנַיְנוּ בהראות היו"ד, בפלס זְכַרְתֶּם, זָכַרְנוּ. והרבים הנסתרים: בָּנוּ מלרע. ובאו מהם מלעיל: "תָּ֣עוּ מִדְבָּר" (ישעיהו טז ח), "כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּֽלוּ" (תהלים לז כ), רוצה לומר כָּלוּ השני, "וְיֹדְעָו לֹא־חָ֥זוּ יָמָיו" (איוב כד א). ומשפט בָּנוּ – בָּנְיוּ, וכן מצאנוהו שלם: "צוּר חָסָיוּ בוֹ" (דברים לב לז), "כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי" (תהלים עג ב), ואמרו אותם במשקל פָּעָלוּ הבא בהפסק להקל קריאת היו"ד.

והנקבה: בָּנְתָה, באה התי"ו תמורת ה"א למ"ד-הפעל. כי היו צריכים להראותה, כי אם היו מסתירים למ"ד-הפעל בנקבה כמו שעשו בקָנוּ, בָּנוּ, תדמה הנקבה לזכר. כי היינו אומרים בָּנָה לנקבה כמו בָּנָה לזכר, ולא היה בהם הפרש, שה"א בָּנָה שהיא לנקבה וה"א בָּנָה שהיא לזכר היא למ"ד-הפֹעל. לכן היו צריכין על כל פנים להראות בנקבה למ"ד-הפעל, והה"א קשה להראותה, לכן היו צריכים להמירה בתי"ו ואמרו בָּנְתָה. ופעמים נעדרה הה"א ונשארה התי"ו: "וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה" (ויקרא כה כא) – משפטו וְעָשְׂתָה. או התי"ו הוא במקום ה"א נקבה ולמ"ד-הפעל נפלה, והוא הנכון. ולכן כשהפילו למ"ד-הפעל היו צריכים להמיר ה"א הנקבה בתי"ו להבדיל בינה ובין עָשָׂה לזכר. וכן "תְּאֻנִים הֶלְאָת" (יחזקאל כד יב), "הָגְלָת שְׁלוֹמִים" (ירמיהו יג יט), "הָגְלָת יְהוּדָה כֻּלָּהּ" (שם). והומרה למ"ד-הפעל בנקבה ביו"ד הנראת כמשפט: "בְךָ חָסָיָה נַפְשִׁי" (תהלים נז ב). ובא במשקל ההפסק להקל קריאת היו"ד, כמו שכתבנו ב"חָסָיוּ", "נָטָיוּ".

הבינוני: בּוֹנֶה, קוֹנֶה. רובם בסגול להפריש ביניהם ובין פעלי האל"ף שהם בצרי – קוֹרֵא, שׂוֹנֵא, מוֹצֵא; והמעט מהם בצרי: "עֹשֵׂה פֶלֶא" (שמות טו יא), "אֶת שָׂשׂ וְעֹשֵׂה צֶדֶק" (ישעיהו סד ד). והם על פי המסורת: עֹשֵׂה שמנה קמצין, וכל איוב משלי תלים דברי הימים תרי עשר קהלת עזרא דכוותהון,^[1] בר מן כ"ב פתחין. וכן בצרי: "יִתְנֹדְדוּ כָּל רֹאֵה בָם" (תהלים סד ט), "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם יְיָ" (תהלים קמז ב), "קֹנֵה שָׁמַיִם" (בראשית יד יט). והמסורת: כל קונה בשתי נקודות. אבל מצאתי "קוֹנֶה לֵּב" (משלי טו לב) בדגש הלמ"ד, אם כן הוא בשלש נקודות מפני הדגש. "בְּמִצְוַת דָּוִיד וְגָד חֹזֵה הַמֶּלֶךְ" (דה"ב כט כה), "רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה" (תהלים פ ב), "וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן" (בראשית ד ב), "רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ" (בראשית מז ג), "כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (בראשית מו לד), "מִקּוֹל פָּרָשׁ וְרֹמֵה קֶשֶׁת" (ירמיהו ד כט). ואמרו כי אלה שהם בצרי הם סמוכים. ובאו עם האל"ף בסגול: "הִנְנִי רֹפֶא לָךְ" (מ"ב כ ה), "וּמוֹצֶא אֲנִי" (קהלת ז כו), "וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן" (קהלת ב כו), "אֲשֶׁר חֹטֶא עֹשֶׂה רָע" (קהלת ח יב), "כַּטּוֹב כַּחֹטֶא" (קהלת ט ב), "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה" (קהלת ט יח), "וְהַחוֹטֶא בֶּן מֵאָה שָׁנָה" (ישעיהו סה כ),^[2] וכן "וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא" (ש"א כב ב). ובא ביו"ד תמורת ה"א: "כְּאֹהֶל רֹעִי" (ישעיהו לח יב), "הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל" (זכריה יא יז). בּוֹנִים, בּוֹנָה, ובתי"ו תמורת ה"א: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן" (בראשית מט כב), והוא קמוץ, בּוֹנוֹת. ומשפטים בּוֹנְיִים, בּוֹנְיָה, בּוֹנְיוֹת. ובא לשון הנקבה שלם: "שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה" (שה"ש א ז). ובא בחירק: "צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ" (משלי לא כז), "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה" (תהלים סה ב), "עִיר הוֹמִיָּה" (ישעיהו כב ב), "פֹּרִיָּה וַעֲנֵפָה" (יחזקאל יט י), "עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה" (איכה א טז). וכן לרבות: "הָאֹתִיּוֹת שְׁאָלוּנִי" (ישעיהו מה יא). ו"דֻמִיָּה" בשורק פ"א-הפעל מקום חולם. ובאו על דרך פּוֹעִיל: "תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי" (תהלים טז ה), "הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ" (ישעיהו לח ה), כמו שזכרנו בשלמים (לעיל ט ע"א). ויש אומרים כי היו"דין ליחשׂ, כיו"ד תַּחְתִּיָּה, שְׁלִישִׁיָּה, תְּרוּמִיָּה, פְּלִילִיָּה, שַׁעֲרוּרִיָּה. והפעול כלו שלם בהראות היו"ד במקום ה"א למ"ד-הפעל: בָּנוּי, בְּנוּיִם, בְּנוּיָה, בְּנוּיוֹת.

המקור: "בָּנֹה בָנִיתִי" (מ"א ח יג), "וְאַחֲרֵי שָׁתֹה" (ש"א א ט), "עָשֹׂה יַעֲשֶׂה לּוֹ" (משלי כג ה), "הָרֹה עָמָל" (איוב טו לה). ובאו מהם בוי"ו: "בְּכוּ בָכוֹ" (ירמיהו כב י), "בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה" (ישעיהו ל יט), "הָלוֹךְ וּבָכוֹ יֵלֵכוּ" (ירמיהו נ ד), "בָּכוֹ אַל תִּבְכּוּ" (מיכה א י), "הָרוֹ עָמָל" (ישעיהו נט ד), "כִּי מָרוֹ מָרִיתִי" (איכה א כ), "עָשׂוֹ אֵלֶּה לָךְ" (ירמיהו ד יח), "רָאוֹ רָאִינוּ" (בראשית כו כח), "וּרְאוּ רָאוֹ" (ישעיהו ו ט). ובשוא: "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (משלי כא ג), "קְנֹה חָכְמָה מַה טּוֹב" (משלי טז טז), "רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי" (בראשית מח יא). ואפשר שיהיה כמוהם "לִבְזֹה נֶפֶשׁ" (ישעיהו מט ז). ובמשקל הצווי: "לְמַעַן הֱיֵה לָהּ בָּרָק" (יחזקאל כא טו), "הַבֵּיט יָמִין וּרְאֵה" (תהלים קמב ה). ובא מקור שלם בתמורת למ"ד-הפֹעל בו"ו (נחה) [נעה]: "לְרַאֲוָה בָךְ" (יחזקאל כח יז), בפלס "לְאַהֲבָה" (דברים י טו). ויבא בתמורת למ"ד-הפעל בוי"ו נחה ובתי"ו נוספת: "בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ" (בראשית ב ד), "הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ" (תהלים נ כא),^[3] "בְּנוֹת בָּתִּים" (ירמיהו לה ט), "בְּלֹא רְאוֹת" (במדבר לה כג). או בקמץ: "אָלוֹת שָׁוְא" (הושע י ד), "רָאוֹת רַבּוֹת" (ישעיהו מב כ). ויש אומרים כי הת"וין למ"די-הפעל והו"וין למשך, כוי"ו שָׁמוֹר, זָכוֹר. ובא המקור ביו"ד הרבוי: "בִּבְנוֹתַיִךְ גַּבֵּךְ בְּרֹאשׁ כָּל דֶּרֶךְ" (יחזקאל טז לא), וכן "בְּהִזָּרוֹתֵיכֶם בָּאֲרָצוֹת" (יחזקאל ו ח). ולפי שהמקור והשם קרובים יבא המקור בדרך השם. וכן השם יבא בענין המקור: "וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת" (במדבר י ב), "קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם" (דברים י יא), שהם כענין לְהַסִּיעַ; "וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל" (במדבר כג י), שהוא כענין וְלִסְפּוֹר; "לְמַשְׂאוֹת אוֹתָהּ מִשָּׁרָשֶׁיהָ" (יחזקאל יז ט), שהוא כענין לְהַשִּׂיא; "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת" (אסתר ט יט) כענין וְלִשְׂלוֹחַ, הכל כמו שכתבנו בשלמים. ובא המקור בתוספת נו"ן: "הֱשִׁיבוֹתָ מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ" (תהלים פה ד). והוצרכנו לזה בעבור כי "הֱשִׁיבוֹתָ" פעל יוצא, ו"אַפֶּךָ" הוא הפעול, אם כן יהיה "מֵחֲרוֹן" מקור, ואם היה שם היה לו לומר מֵחָרוֹן בקמץ החי"ת, כי איננו סמוך.

העתידים, הצווי: בְּנֵה בצרי. ובא אחד בסגול: "שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֶה וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ" (משלי ז, ב עי"ש). בְּנוּ, בְּנִי, בְּנֵנָה. ואם פ"א-הפעל אות גרונית, פ"א-הפעל בשוא-ופתח, כמו "עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה" (שמות כד יב), "עֲלוּ אֵלֵינוּ" (ש"א יד יב), "עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ" (בראשית טז ו), "בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל טז ו), "אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי" (בראשית כד ס). או בשוא-וסגול: "הֱוֵא אָרֶץ" (איוב לז ו), "וֶהְיֵה שָׁם" (שמות כד יב), "הֱיוּ לִפְנֵי יְיָ" (במדבר טז טז), "עֱנוּ לָהּ" (במדבר כא יז), "עֱנוּ לַייָ" (תהלים קמז ז), "אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת שַׂק" (יואל א ח). ופעמים עם האל"ף בצרי, כמו "אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ" (שמות טז כג). ובא שלם: "אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ" (ישעיהו כא יב). והיה ראוי להיות אֱתָיוּ בחטף כמו "בְּעָיוּ", ולהרחיב על האל"ף נקדוה בצרי, כמו "אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ" (שמות טז כג).

אית"ן: אֶבְנֶה, יִבְנֶה, תִּבְנֶה, נִבְנֶה, יִבְנוּ, תִּבְנוּ, תִּבְנֶה, ובאה מלת "וַתִּזְנִי שָׁם" (ירמיהו ג ו) היו"ד מקום ה"א וַתִּזְנֶה, תִּבְנִי, תִּבְנֶינָה. ובאו "עֵינַי תִּרְאֶינָּה בָּהּ" (מיכה ז י) הנו"ן דגושה שלא כמשפט, כי אין משפט נו"ן הנקבות להדגש לעולם אלא אם תהיה נו"ן הנקבה פעולה, כנו"ן "יַשְׁפִּילֶנָּה… יַגִּיעֶנָּה" (ישעיהו כו ה), אבל נו"ן הרבות לעולם קלה, כמו "תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלִַם" (ישעיהו לג כ) וזולתו, וכבר כתבנו כל זה בשלמים (לעיל יט ע"ב). ורוב האית"ן מנחי הלמ"ד בסגול. ובא "וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ" (תהלים קיט קיז) בקמץ מקום סגול. ובאו מהם בצרי כמשפט: "יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (ישעיהו סד ג), "וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל" (יהושע ז ט), "אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה" (בראשית כו כט), "אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר" (ירמיהו מ טז), "אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת" (ש"ב יג יב), "וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ מִפְּנֵיכֶם וַנַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" (יהושע ט כד), "אַל תִּהְיֵה לִי לִמְחִתָּה" (ירמיהו יז יז), "וְכַאֲשֶׁר תִּרְאֵה עֲשֵׂה עִם עֲבָדֶיךָ" (דניאל א יג). וכשחסרו הה"א למ"ד-הפעל מן האית"ן, הטילו תנועת עי"ן-הפעל בפ"א-הפעל והעמידו האותיות הנוספות בגעיא להשלים החסרון, ואמרו "וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה" (בראשית לג יט), "וַיִּקֶשׁ דְּבַר אִישׁ יְהוּדָה" (ש"ב יט מד), אִבֶן, יִבֶן, תִּבֶן, נִבֶן בחירק, או בצרי: "וָאֵפֶן וָאֵרֵד" (דברים ט טו), "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם" (במדבר טז טו). ואם פ"א-הפעל או עי"ן-הפעל גרונית, תפתח פ"א-הפעל מקום הסגול, והאות הנוספת בצרי או בחירק.^[4] כמו "תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין" (משלי יז י) – בצרי, "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה" (במדבר טז טו), "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל" (שמות יט ב) – בחירק, "וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע" (בראשית כא יד), "וַתֵּכַהּ מִכַּעַשׂ עֵינִי" (איוב יז ז), "וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם" (בראשית מז יג) – בצרי, "וַיִּשַׁע יְיָ" (בראשית ד ד), "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם" (בראשית ז כג) – בחירק. ובא עם החי"ת פעמים האות הנוספת בפתח: "וְתַחַז בְּצִיּוֹן עֵינֵינוּ" (מיכה ד יא), "בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָ֑חַד וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי רֵעֵהוּ" (משלי כז יז), ונקמץ "יָחַד" הראשון מפני ההפסק, וכן "וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים" (בראשית לג א), "שְׂמֹאול בַּעֲשֹׂתוֹ וְלֹא אָ֑חַז" (איוב כג ט) נקמץ מפני ההפסק, וכן "בַּעֲלִיָּתוֹ אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן וַיָּ֑חַל" (מ"ב א ב) נקמץ מפני ההפסק. אבל עם העי"ן לא בא בצרי ובחירק כי אם בפתח לעולם: וַיַּעַל, וַיַּעַן, וַיַּעַשׂ, וכן עם הה"א: וַתַּהַר. ובא "וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר" (בראשית טז ד) פתח באתנח, והאית"ן השלם עם אות גרונית האות הנוספת בפתח או בסגול, בפתח: "אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה" (תהלים כז ג), בסגול: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה" (שמות יח כא), "הָגֹה נֶהְגֶּה" (ישעיהו נט יא), "נֶהֱמֶה כַדֻּבִּים" (ישעיהו נט יא). אבל עם העי"ן לעולם בפתח: יַעֲלֶה, יַעֲשֶׂה, תַּעֲשֶׂה, תַּעֲלֶה, נַעֲלֶה, נַעֲשֶׂה. אבל האל"ף בסגול בכלם: אֶעֱלֶה, אֶעֱנֶה, אֶעֱשֶׂה, אֶהְיֶה, אֶחְיֶה, אֶהֱמֶה. אבל "אַעֲלֶה אֲכַסֶּה אֶרֶץ" (ירמיהו מו ח), "אַעֲנֶה אַף אֲנִי חֶלְקִי" (איוב לב יז), שהם בפתח, אומרים כי הם מבנין הִפְעִיל, אף על פי שידמה בהם שהם פעלים עומדים. ונכון הוא שיהיו מבנין הקל, כי הם פעלים עומדים, ואיננו רחוק שתהיינה אלו פתח מן הקל כמו ית"ן, אף על פי שאין כן המנהג. וכן עם הכנויים מן הקל האל"ף בסגול: "אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם" (תהלים פא ח), ומן הכבד: "אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (בראשית מו ד). אבל ית"ן שוים הקל והכבד, "יַעַנְךָ יְיָ" (תהלים כ ב) מן הקל, וכן יאמר מן הכב"ד יַעַלְךָ. אם כן נאמר כי "יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ" (תהלים נב ז) יתכן היותו מן הקל, או מן הכבד ובא בשוא החי"ת, כמו "וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה" (מ"א א ז) והדומים לו שכתבנו בטור הראשון בשלמים (לעיל לז ע"א). ועם החי"ת והה"א פעמים בחירק: יִהְיֶה, תִּהְיֶה, נִהְיֶה, יִחְיֶה, תִּחְיֶה, נִחְיֶה.

והרבים: יִבְנוּ, תִּבְנוּ. ומצאנום שלמים: "בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן" (תהלים לו ח), "רָמָה יָדְךָ בַּל יֶחֱזָיוּן" (ישעיהו כו יא), "וְנֹזְלֵיהֶם בַּל יִשְׁתָּיוּן" (תהלים עח מד), "כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן" (ישעיהו יז יב), "יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ" (תהלים לו ט), "אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ" (ישעיהו כא יב), "וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן" (דברים ח יג). ומן הדגוש: "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל" (ישעיהו מ יח), והנו"ן בהם נוספת כנו"ן יִשְׁמְעוּן, יִשְׁמְרוּן. "אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה" (תהלים עז ד), היו"ד למ"ד-הפעל והה"א נוספת כה"א "אֶשְׁמְרָה דְרָכַי" (תהלים לט ב).

ובאו פעלים מהם שבאו העתידים חסרים בדרך אחרת ונפל הסגול מן פ"א-הפעל והגעיא מן האותיות הנוספות^[5] – "וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל" (ירמיהו מא י), כי שרשו שבה, וכן "וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי" (איוב לא כז), ובצרי: "וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב" (במדבר כד יט), "אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ" (משלי ז כה), "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן" (בראשית ט כא). וכתב רבי יונה כי באו כן להריץ המלה אל אשר אחריה, כמו שבא גם כן "יֹשַׁבְתְּ בַּלְּבָנוֹן" (ירמיהו כב כג), "וְיֹלַדְתְּ בֵּן" (בראשית טז יא), "מְקֻנַּנְתְּ בָּאֲרָזִים" (ירמיהו כב כג) כמו שהזכרנו בשלמים דעת רבי יונה באלה (לעיל נג ע"ב), וכבר כתבנו גם אנחנו דעתנו בהם. והנה מצאנו מהם באו בהפסק כן ואין המלה סמוכה אליהם, כמו "וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּֽשְׁתְּ" (בראשית כז כה), "וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (בראשית כז לח). ואולי הלך המעט אחר הרוב, ואע"פ כן נפלאו בעיני, כי בפעלים אשר מצאנום כן לא מצאנו אחד בא במשקל הראשון, לא מצאנו וַיִּשֶׁת, וַיִּבֶן, ולא וַיִּרֶד, וַיִּשֶׁב מן רדה, שׁבה. ובפעלים אשר באו במשקל הראשון כמו יִפֶן, יִקֶן, לא מצאנו אחד מהם בא על משקל השני, ואם הדבר כן כמו שכתב רבי יונה כי להריץ המלה אל אשר אחריה באו כן, איך לא נמלט אחד מאלה הפעלים לבא במשקל אלה ומאלה לבא במשקל אלה. אך יש לנו לומר טעם במקצתם, נאמר כי מן שׁבה שאמרו "וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל", "וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי" (במדבר כא א), אם היינו אומרים וַיִּשֶׁב או וַיֵּשֶׁב ידמה שהוא מהפעלים שפ"איהם יו"ד נחה, ונאמר ששרשו ישׁב. אבל וַיִּפֶן, וַיִּקֶן, וַיִּבֶן, לא מצאנו שרש מן יפן, יקן, יבן שנוכל לטעות. וכן "וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב" (במדבר כד יט), אלו היינו אומרים וְיֵרֶד, ידמה ששרשו ירד. אך טעם האחרים – "וַיִּפְתְּ", "אַל יֵשְׂטְ", "וַיֵּבְךְּ", "וַיֵּשְׁתְּ" – לא נתברר אצלנו טעמם כראוי. ונאמר כי הטעם שלא באו בזה המשקל הפעלים שבאו במשקל הראשון, כמו יִבֶן יִקֶן יִפֶן, כי לא תכון קריאתם מפני הנו"נין. וכתב רבי יונה כי "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ" (שמות יח ט) הוא ממשקל "וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל", ומפני שהחי"ת גרונית נפתחה, והראיה כי הדל"ת דגושה ושואית.

ונאמר כי הטעם שנראית למ"ד-הפעל במקומות, כמו "כִּי בְךָ חָסָיָה נַפְשִׁי" (תהלים נז ב), "צוּר חָסָיוּ בוֹ" (דברים לב לז), ובבינונים בנקבה: "כְּעֹטְיָה" (שה"ש א ז), ובצווי הזכרים: "בְּעָיוּ... אֵתָיוּ" (ישעיהו כא יב), ובצווי הדגוש: "דַּלְיוּ שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ" (משלי כו ז), וכן בעתידים רבים: "יֶהֱמָיוּן" (ישעיהו יז יב), "תִּבְעָיוּן" (ישעיהו כא יב) כמו שזכרנו; נאמר כי הראו אותה באלה להודיע ולגלות על למ"ד-הפעל כי נסתרה מהם כאותם שלא באו שלמים, כמו בָּנוּ, חָסוּ, יִבְנוּ, תִּבְנוּ, שלא נראתה בהם הלמ"ד כל עיקר, לפיכך הראו אותה במקומות, לגלות כי כן המשפט בכלם. וב"חָסָיָה נַפְשִׁי" הראו אותה ביו"ד להודיע כי נכון הראותה בחילוף הה"א ביו"ד כמו בחילוף הה"א בתי"ו, כמו עָשְׂתָה, בָּנְתָה, קָנְתָה, אלא שברוב הראו אותה בתי"ו כי (לקח) [קלה] קריאתה מקריאת היו"ד. אבל בבָּנִיתָ, בָּנִיתִי, בְּנִיתֶם, בָּנִינוּ, וכן השאר שנראתה בהם הלמ"ד או ביו"ד או בה"א אף על פי שהיא נחה, לא חשו לגלותה בקריאה ולאמר באחת המקומות בָּנַיְתָּ, בָּנַיְתִּי, בָּנַיְתֶּם, בָּנַיְנוּ וכולי, שהרי גלויה היא לעינים בכתיבה אף על פי שהיא נחה.

נִפְעַל: נִבְנָה, נִבְנֵיתָ, נִבְנֵיתִי, נִבְנוּ, נִבְנִיתֶם, נִבְנִינוּ – "וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם" (ש"א יד ח). נִבְנְתָה, נִבְנִית בחירק, או בצרי: "נִלְאֵית בְּרֹב עֲצָתָיִךְ" (ישעיהו מז יג), "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית" (ירמיהו לא ג). נִבְנֵיתֶן.

הבינונים: נִבְנֶה בסגול לזכר – "לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ" (בראשית לה א), "לַבַּיִת הַנִּבְנֶה לְשֵׁם יְיָ" (דה"א כב יט). ולנקבה נִבְנָה בקמץ: "אֵין אֶבֶן נִרְאָה" (מ"א ו יח), "וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת" (ויקרא ז ט), "מַכָּה נַחְלָה מְאֹד" (ירמיהו יד יז); או בתי"ו: נִבְנֵית, כמו שבא בתי"ו בנחי האל"ף: "כִּי נִשֵּׂאת לְמַעְלָה מַלְכוּתוֹ" (דה"א יד ב), כמו שבא בשלמים נִפְקְדָה או נִפְקֶדֶת. ובאו בקמץ לזכר: "הַנִּלְוָה אֶל יְיָ" (ישעיהו נו ג), "כִּי הַיּוֹם יְיָ נִרְאָה אֲלֵיכֶם" (ויקרא ט ד), "נִרְאָה אַתָּה יְיָ" (במדבר יד יד), "הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם" (מ"א יא ט), "הַנִּרְאָה אֵלַי בַּתְּחִלָּה" (דניאל ח א). ויתכן לומר שיהיו כל אלה פעל עבר ולא בינוני. ואם בעבור ה"א "הַנִּלְוָה" וה"א "הַנִּבְנֶה" וה"א "הַנִּרְאָה", נאמר כי הה"א בהם במקום אֲשֶׁר, כמו שכתבנו בזכרנו שמוש האותיות (לעיל מג ע"ב). ואם בעבור "נִרְאָה אַתָּה יְיָ", "נִרְאָה" הוא נסתר, והוא רמז אל הכבוד, ופירושו: אתה ה' נראה. נִבְנִים, נִבְנוֹת.

המקור: הִבָּנֵה בצרי, או בחולם: "לְהֵרָאֹה אֶל מָנוֹחַ" (שופטים יג כא), "לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה" (ש"א ג כא). ועם התי"ו: "וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ" (ויקרא יג יד), "וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן" (במדבר ט יז), "כְּהִתָּעוֹת שִׁכּוֹר" (ישעיהו יט יד), "כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת" (ש"ב ו כ)^[6] – שניהם מקור, האחד מהם חסר נו"ן הבנין והאחר שלם. ובא שלם עם הה"א: "הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי" (ש"א ב כז), "נִדְמֹה נִדְמָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" (הושע י טו).

העתידים, הצווי: הִבָּנֵה בצרי, הִבָּנוּ, הִבָּנִי, הִבָּנֶינָה. אית"ן: אֶבָּנֶה, יִבָּנֶה, תִּבָּנֶה, נִבָּנֶה – בסגול. ובא "תִּבָּנֵה וְתִכּוֹנֵן" (במדבר כא, כז עי"ש) בצרי על העיקר, וכן "יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ה ט). וכתב רבי יעקב בן אלעזר כי בספר הללי אשר בטוליטולא "לֹא תֵאָפֵה חָמֵץ" (ויקרא ו י) בצרי, ולא מצאנוהו אנחנו כן בספרים המדויקים. יִבָּנוּ – "עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים" (ירמיהו לב טו). תִּבָּנוּ, תִּבָּנֶה – "תִּבָּנֵה וְתִכּוֹנֵן" (במדבר כא כז). תִּבָּנִי, תִּבָּנֶינָה – "וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה" (ישעיהו מד כו) בסגול. וכן כל אשר במשקלו בסגול: "תֵעָשֶׂינָה" (ויקרא ד ב), "תֵּאָפֶינָה" (ויקרא כג יז). ובא "הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה" (רות א יג) בצרי, לפיכך אני אומר ששרשו עגן. ובחסרון: הִבָּן. אית"ן: אִבָּן, יִבָּן, תִּבָּן נִבָּן. וכלם פ"א-הפעל בקמץ מנחי הלמ"ד: "תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ" (ישעיהו מז ג), "וַיִּקָּר אֱלֹהִים" (במדבר כג ד), "פִּתִּיתַנִי יְיָ וָאֶפָּת" (ירמיהו כ ז). אבל "וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט" (עמוס ה כד) הוא בפתח, שהוא מפעלי הכפל מענין "גֻּלֹּת מָיִם" (יהושע טו יט). אבל נמצאו מנחי הלמ"ד עם שהעי"ן שלו חי"ת פתח: "יִדַּ֖חוּ וְנָפְלוּ בָהּ" (ירמיהו כג יב), "בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם" (תהלים קט יג). ובא "יִדַּחוּ" מלעיל שלא כמנהג. ואם פ"א-הפעל גרונית נו"ן נִפְעַל בפתח: "וְנַעֲלָה הֶעָנָן" (במדבר ט כא), "(אשר) לֹא נַעֲשָׂה כֵן" (מ"א י כ), "מְאֹד נַעֲלֵיתָ" (תהלים צז ט), "נַעֲנֵיתִי לוֹ בָא" (יחזקאל יד ד), "הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ" (יחזקאל ט ד), "אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם" (יחזקאל לד ד). או בסגול: "הַנֶּחֱרִים בָּךְ" (ישעיהו מא יא), "נִהְיֵיתִי וְנֶחֱלֵיתִי" (דניאל ח כז), "נֶחְלוּ לֹא יוֹעִלוּ" (ירמיהו יב יג). ובא בחירק: "נִחֲרוּ בִי" (שה"ש א ו), "הֲנִהְיָה כַּדָּבָר" (דברים ד לב), "נִהְיֵיתִי" (דניאל ח כז), "נִהְיֵיתָ לְעָם" (דברים כז ט). והעתידים, הנוספות בצרי: "הֵעָלוּ מִסָּבִיב" (במדבר טז כד), "וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה" (בראשית לד ז), "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ" (אסתר ה ו), "וַיֵּעָלוּ… מִסָּבִיב" (במדבר טז כז). ובא "וַתֵּעֲלוּ עַל שְׂפַת לָשׁוֹן" (יחזקאל לו ג), העי"ן בשוא-ופתח.

הִפְעִיל: הִגְלָה, הִגְלֵיתָ, הִגְלֵתִי – עי"ן-הפעל בצרי, כמו "כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ" (שמות לב ז). או בחירק: "אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ" (שמות לג א), "כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ" (במדבר יד יג), "הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל" (מ"ב ב י), "הִרְאִיתָ עַמְּךָ קָשָׁה" (תהלים ס ה). הִגְלוּ, הִגְלִיתֶם בחירק – "וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים" (במדבר לה יא); או בצרי: "כִּי הִתְעֵיתֶם בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם" (ירמיהו מב כ), "הִרְבֵּיתֶם חַלְלֵיכֶם בָּעִיר הַזֹּאת" (יחזקאל יא ו). הִגְלְתָה – "הִפְנְתָה לָנוּס" (ירמיהו מט כד). ובתי"ו תמורת ה"א הנקבה ונפלה למ"ד-הפעל: "תְּאֻנִים הֶלְאָת" (יחזקאל כד יב), "וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ" (ויקרא כו לד) – קמוצים. ואם פ"א-הפעל גרונית הה"א בפתח. וכן פ"א-הפעל "וְהַעַלְתָ֥ה לוֹ" (ש"א ב יט), וקריאתו מלרע, כי הטעם בתי"ו. הִגְלֵית, הִגְלֵיתֶן. בכלם ה"א הִפְעִיל בחירק או בסגול. בחירק, כמו "הִרְבָּה אַשְׁמָה" (דה"ב לג כג), "כִּי הִקְרָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי" (בראשית כז כ), "הִקְנַנִי מִנְּעוּרָי" (זכריה יג ה), "כִּי הִמְרוּ אֶת רוּחוֹ" (תהלים קו לג), "אֲשֶׁר הִגְלוּ אֹתוֹ" (ירמיהו כב יב), "אֲשֶׁר הִנְחַנִי" (בראשית כד מח), "וְהִרְאַנִי יְיָ" (מ"ב ח י), "וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ" (ש"ב טו כה), "כֹּה הִרְאַנִי" (עמוס ז א), "הִרְאִיתָ עַמְּךָ קָשָׁה" (תהלים ס ה), "וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה" (במדבר כ ח) והדומים להם. או בסגול: "אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר" (אסתר ב ו), "הֵן הֶרְאָנוּ יְיָ" (דברים ה כא), "הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה" (דברים ד לו), "אֵת כָּל דִּבְרֵי יְיָ אֲשֶׁר הֶרְאָנִי" (יחזקאל יא כה), והמסורת עליו: לית סגול וקמץ. "הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ" (דברים לד ד) – הה"א בסגול והאל"ף בחירק. "וּמָה הֶלְאֵתִיךָ" (מיכה ו ג) – הה"א בסגול והאל"ף בצרי. ובא בפתח: "וְהַרְאֵיתִי גוֹיִם מַעְרֵךְ" (נחום ג ה), שלא כמנהג. ואם פ"א-הפעל גרונית: הֶעֱלָה – "הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ" (במדבר ח ג). הֶעֱלֵיתָ, הֶעֱלֵיתִי – הה"א בסגול. ופעמים בפתח בהתחבר עליהם ו"ו החבור:^[7] "וְהַעֲלֵיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ" (שמות מ ד), "וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר" (יחזקאל לז ו). ובאה מלה אחת משונה מחברותיה: "כֻּלֹּה בְּחַכָּה הֵעֲלָה" (חבקוק א טו) – הה"א נקודה בצרי והעי"ן בשוא-ופתח, כמו שבא גם כן "לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר" (יהושע ז ז), כמו שכתבנו בשלמים בבנין הִפְעִיל.

הבינונים: מַגְלֶה בסגול – "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ" (שמות כה ט), "עִמְדוּ עֲמֹדוּ וְאֵין מַפְנֶה" (נחום ב ט). ובסמוך בצרי: "עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם" (ויקרא יא מב), "מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם" (בראשית מ א), "מַשְׁקֵה רֵעֵהוּ" (חבקוק ב טו), "מַלְוֵה יְיָ" (משלי יט יז), "לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה" (ישעיהו ט ו), "וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה" (במדבר יט כא), "מַשֵּׁה יָדוֹ" (דברים טו ב), "מַעֲלֵה מִנְחָה" (ישעיהו סו ג) – בצרי. ויש לפרש "לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה" שם סמוך בשקל "וּמַשְׁקֶה צָמֵא" (ישעיהו לב ו). מַכֵּה, חמשה מהם בסגול, וסימן: "מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי" (שמות ב יא), "הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה" (מ"ב ו כב), "מַכֶּה עַמִּים" (ישעיהו יד ו), "כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה" (יחזקאל ז ט), "הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה" (שמות ז יז), והשאר בצרי. מַגְלִים, מַגְלָה, מַגְלוֹת.

הפעול: מֻגְלֶה, מֻגְלִים, מֻגְלָה, מֻגְלוֹת – בשורק. או בקמץ-חטף: "אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר" (שמות כה מ), "אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה" (יחזקאל ט ב). ובא חולם תחת קמץ-חטף: "הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה" (צפניה ג א).

המקור, מצאנוהו בשלשה משקלים: "הַרְבָּה אַרְבֶּה" (בראשית ג טז), "הַרְבּוֹת גַּנּוֹתֵיכֶם" (עמוס ד ט), "מֵהַרְבַּת גֹּאֵל הַדָּם" (ש"ב יד יא). ובחירק הה"א: "אַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת" (ויקרא יד מג). (וכן) [וכמו] הצווי בצרי, כמו "הַזְנֵה הִזְנוּ" (הושע ד יח), "זֹאת נַעֲשֶׂה לָהֶם וְהַחֲיֵה אוֹתָם" (יהושע ט כ), "וְהַרְבֵּה הַמִּכְשֹׁלִים" (יחזקאל כא כ).

העתידים, הצווי: הַגְלֵה בצרי, הַגְלוּ, הַגְלִי, הַגְלֵינָה. אית"ן: אַגְלֶה, יַגְלֶה, תַּגְלֶה, נַגְלֶה – בסגול. יַגְלוּ, תַּגְלוּ, תַּגְלֶה, תַּגְלִי, תַּגְלֶינָה. ואם פ"א-הפעל גרונית, ינקדו האותיות הנוספות בפתח גם כן: "אַעֲלֶה אֶתְכֶם" (שמות ג יז), יַעֲלֶה, תַּעֲלֶה, נַעֲלֶה. ובית"ן אין הפרש בין הקל ובין הכבד. אבל באל"ף יש הפרש, כי בקל הוא בסגול: אֶעֱלֶה, אֶעֱנֶה. ובאו מן הקל בפתח: "אַעֲנֶה אַף אֲנִי חֶלְקִי" (איוב לב יז), "אַעֲלֶה אֲכַסֶּה אֶרֶץ" (ירמיהו מו ח). ויש אומרים שאף הם מהכבד אף על פי שהם עומדים. ובחסרון למ"ד-הפעל כלו בסגול: הֶגֶל – "הֶרֶף מִמֶּנִּי" (דברים ט יד), "הֶרֶב כַּבְּסֵנִי" (תהלים נא ד). ואם פ"א-הפעל גרונית כלו פתח: "וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים" (שמות ח א).

והאית"ן: אֶגֶל, יֶגֶל, תֶּגֶל, נֶגֶל. ושמו הסגול תחת אותיות הנוספות תמורת הפתח אשר תחתיהן כאשר הם שלמים: אַגְלֶה, יַגְלֶה. וזה ההפרש יש בין עתידי הקל החסרים הבאים בזה המשקל, ובין אלו העתידים מן הכבד, כי עתידי הקל האותיות הנוספות בצרי, כמו "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם" (במדבר טז טו) שמשפטו תִּפְנֶה מן הקל; "וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב" (שופטים טו ד) האות הנוספת בסגול, משפטו יַפְנֶה.^[8] ואם פ"א-הפעל גרונית האות הנוספת בפתח, וכן הקל, אין הפרש ביניהם אלא לפי הענין: "וַיַּעַל מֹשֶׁה" (שמות יט כ) מן הקל, "וַיַּעַל עֹלוֹת" (ש"ב כד כה) מן הכבד. אבל עם החי"ת יש הפרש, כי מן הקל הוא בחירק: "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה" (במדבר טז טו); "וַיַּחַר עָלַי אַפּוֹ" (איוב יט יא) מן הכבד, בפתח. וכן מן ראה שניהם בפתח: "וַיַּרְא אֹתָהּ" (בראשית לד ב) מן הקל, "וַיַּרְא אֹתָם אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ" (מ"ב יא ד). ואם עי"ן-הפֹעל גרונית פ"א-הפֹעל בפתח, כמו "וַיֶּתַע מְנַשֶּׁה" (דה"ב לג ט). וכמו שבאו עתידי הקל במשקל אחר שזכרנו: "וַיִּשְׁבְּ" (במדבר כא א), "וַיִּפְתְּ" (איוב לא כז), כן באו עתידי זה הבנין בזה המשקל על גזרתם האות הנוספת בפתח: "וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן" (בראשית כט י), "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת" (בראשית ט כז), "וּמְלָכִים יַרְדְּ" (ישעיהו מא ב), משפטם: יַשְׁקֶה, יַפְתֶּה, יַרְדֶּה.

הָפְעַל: הָגְלָה בקמץ-חטף: "אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם" (אסתר ב ו). ובא "הֹעֲלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַבָּנוּי" (שופטים ו כח) בחולם מקום הקמץ להרחיב על העי"ן. וכן "וְהֻצַּב גֻּלְּתָה הֹעֲלָתָה" (נחום ב ח), כמו חולם אשר ב"זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל" (במדבר כג ז) שהוא מקום הקמץ-חטף ב"זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה" (נחמיה ה יט). הָגְלֵיתָ, הָגְלֵיתִי. ובא "כִּי הָחֳלֵיתִי" (מ"א כב לד) מוסב הקמץ-חטף אל החי"ת להקל מפני שהיא גרונית, וכן יאמר הָחֳלָה, הָחֳלֵיתָ. או כמו "הֹעֲלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַבָּנוּי". הָגְלוּ, הָגְלֵיתֶם, הָגְלִינוּ, הָגְלְתָה. ובתי"ו תמורת ה"א הנקבה ונפלה למ"ד-הפעל: "הָגְלָת יְהוּדָה כֻּלָּהּ הָגְלָת שְׁלוֹמִים" (ירמיהו יג יט), והם קמוצים. הָגְלֵיתָ, הָגְלִיתֶן.

המקור: הָגְלֵה בצרי, כמו "וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה" (ויקרא יט כ).

אית"ן: אֻגְלֶה, יֻגְלֶה, תֻּגְלֶה, נֻגְלֶה, יֻגְלוּ, תֻּגְלוּ, תֻּגְלֶה, תֻּגְלִי, תֻּגְלֵינָה.

פִּיעֵל הדגוש: גִּלָּה, גִּלִּיתָ, גִּלִּיתִי – "אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ" (תהלים קיט ד), "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי" (ויקרא כה כא), "אִם כִּסִּיתִי כְאָדָם פְּשָׁעָי" (איוב לא לג), "אֵלֶיךָ כִסִּתִי" (תהלים קמג ט), "וְחִכִּיתִי לַייָ" (ישעיהו ח יז), "וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כה יא). או בצרי: "אֲנִי צִוֵּיתִי לִמְקֻדָּשָׁי" (ישעיהו יג ג), "מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים" (ישעיהו ה ד), "וְקִוֵּיתִי לוֹ" (ישעיהו ח יז), "גִּלֵּיתִי אֶת מִסְתָּרָיו" (ירמיהו מט י), "הֶאֱבַלְתִּי כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת תְּהוֹם" (יחזקאל לא טו), "וְכִסֵּיתִי בְכַבּוֹתְךָ שָׁמַיִם" (יחזקאל לב ז), "וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים דָּשֶׁן" (ירמיהו לא יג), "כֹּחִי כִלֵּיתִי" (ישעיהו מט ד). שני הדרכים נכונים בהם. גִּלּוּ, גִּלִּיתֶם, גִּלִּינוּ, גִּלְּתָה, גִּלִּית, גִּלִּיתֶן.

הבינוני: מְגַלֶּה בסגול. ובא בצרי: "נָגִיד וּמְצַוֵּה לְאֻמִּים" (ישעיהו נה ד), וכן "מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ" (ירמיהו לא ט), "לִמְחַכֵּה לוֹ" (ישעיהו סד ג). מְגַלִּים, מְגַלָּה, מְגַלּוֹת. הפעול: מְגֻלֶּה בסגול, מְגֻלִּים, מְגֻלָּה, מְגֻלּוֹת.

המקור: גַּלֵּה בצרי – "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה" (שמות כב כב), "וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ" (ירמיהו ל יא), "בַּאֲפֵק עַד כַּלֵּה" (מ"ב יג יז). ובחולם: "קַוֹּה קִוִּיתִי יְיָ" (תהלים מ ב). או (גלותי) [גַּלּוֹת)] – "יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ" (ישעיהו נח ה), "בְּיוֹם צַוֹּתוֹ" (ויקרא ז לח), "וָאֹמַר חַלּ֣וֹתִי הִ֑יא" (תהלים עז יא), ובא מלעיל מפני המלה זעירא אשר בצדו. ויתכן שהוא מפעלי הכפל בשקל "חַנּוֹת" (תהלים עז י).^[9] "לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע" (דניאל ט כד) – האל"ף תמורת ה"א. "וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים" (הושע ו ט) – היו"ד תמורת ה"א.

העתידים, הצווי: גַּלֵּה בצרי, ובא "רַבֶּה צְבָאֲךָ וָצֵאָה" (שופטים ט כט) בסגול. גַּלּוּ מלרע, ובאו מלעיל: "עָ֤רוּ׀ עָ֑רוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ" (תהלים קלז ז), "לֵאמֹר הַ֔סּוּ" (נחמיה ח יא), ומשפטם מלרע, כמו "כַּלּ֥וּ מַעֲשֵׂיכֶם" (שמות ה יג), אלא שבאו כן מפני ההעמדה, ו"עָרוּ" הראשון בא מלעיל מפני השני. ובא שלם ביו"ד נראית: "דַּלְיוּ שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ" (משלי כו ז), ולא נדגשה הלמ"ד. וכבר כתבנו בשלמים רבים שרפו להקל (לעיל נז ע"ב). גַּלִּי, גַּלֵּינָה.

אית"ן: אֲגַלֶּה – האל"ף בשוא-ופתח. ובא האל"ף בשוא-וסגול: "וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם" (ויקרא כו לג), "וְכָל אֲגַפָּיו אֱזָרֶה לְכָל רוּחַ" (יחזקאל יב יד), "הַשְּׁלִישִׁית לְכָל רוּחַ אֱזָרֶה" (יחזקאל ה יב). יְגַלֶּה, תְּגַלֶּה, נְגַלֶּה בסגול. וכן "לֹא תְגַלֵּ֑ה" (ויקרא יח) שבא בהפסק הוא בצרי. יְגַלּוּ, תְּגַלּוּ, תְּגַלֶּה, תְּגַלִּי, תְּגַלֶּינָה. ובחסרון: "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה" (תהלים קיט יח), "חַל נָא אֶת פְּנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (מ"א יג ו), "וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה" (ישעיהו כב ח), "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְיָ" (שמות לב יא), "וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל" (משלי כה ט), "וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ" (בראשית כד יט), "וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ" (בראשית לה טז), "יְצַו יְיָ אִתְּךָ" (דברים כח ח), "וַיְקַו לְמִשְׁפָּט" (ישעיהו ה ז) – כלם פתחין כמשפט. ובא "וַיְתָו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר" (ש"א כא יד) קמץ. ובאה מלת "אֲרַיָּ֙וֶךְ֙ דִּמְעָתִי" (ישעיהו טז ט) בהראות למ"ד-הפעל והיא הוי"ו שהיא תמורת הה"א, והיו"ד תמורת הו"ו עי"ן-הפעל. והיה ראוי על המנהג היו"ד בשוא, אלא שבא כן לפאר הקריאה, והוא מלעיל בשני פשטין.

ושלא נזכר פֹעלו ממנו: גֻּלָּה, גֻּלֵּיתָ, גֻּלֵּיתִי, גֻּלּוּ, גֻּלִּיתֶם, גֻּלִּינוּ, גֻּלְּתָה, גֻּלֵּית, גֻּלִּיתֶן.

והבינוני ממנו: גֻּלֶּה בסגול, כמו "אֲשֶׁר זֹרֶה בָרַחַת" (ישעיהו ל כד), כן תאמר גֻּלֶּה, גֻּלִּים, גֻּלָּה, גֻּלּוֹת כמו שהוא בבנין נִפְעַל, העבר נִגְלָה בקמץ, והבינוני נִגְלֶה בסגול.

והמקור או שם-הפֹעל ממנו: גֻּלּוֹת, "אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ" (תהלים קלב א).

אית"ן: אֲגֻלֶּה, יְגֻלֶּה, תְּגֻלֶּה, נְגֻלֶּה,^[10] יְגֻלּוּ, תְּגֻלּוּ, תְּגֻלֶּה, תְּגֻלִּי, תְּגֻלֶּינָה.

ומצאנו בנחי הלמ"ד פועל אשר על דרך המרובע: "וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי" (ישעיהו י יג). ותאמר ממנו כל הבנין: שׁוֹשָׁה, שׁוֹשֵׁיתָ, שׁוֹשֵׁיתִי, שׁוֹשֵׁיתֶם וכולי. הבינוני: מְשׁוֹשֶׁה, מְשׁוֹשִׁים וכולי. והפועל והפעול שוים בו, לבד היחיד, שהפועל בצרי והפעול בקמץ. והצווי: שׁוֹשֵׁה. והאית"ן: אֲשׁוֹשֶׁה, יְשׁוֹשֶׁה וכולי. וכתב אדוני אבי ז"ל שלא נזכר פועלו ממנו: "כַּאֲשֶׁר הֹגָה מִן הַמְסִלָּה" (ש"ב כ יג), ועוד נכתבנו בשרש יגה (לקמן קכג ע"א).

הִתְפַּעֵל: הִתְגַּלָּה, הִתְגַּלֵּיתָ, הִתְגַּלֵּיתִי, הִתְגַּלּוּ, הִתְגַּלִּיתֶם, הִתְגַּלִּינוּ, (התגליתה) [הִתְגַּלְּתָה], הִתְגַּלֵּית, הִתְגַּלִּיתֶן.

הבינונים: מִתְגַּלֶּה בסגול, ובא "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ" (בראשית כד כא) בצרי, מִתְגַּלִּים, מִתְגַּלָּה, מִתְגַּלּוֹת.

המקור: הִתְגַּלֵּה בצרי, או הִתְגַּלּוֹת – "כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ" (משלי יח ב), "וּכְהִתְפַּלֵּל עֶזְרָא וּכְהִתְוַדֹּתוֹ" (עזרא י א).

העתידים, הצווי: הִתְגַּלֵּה בצרי, הִתְגַּלּוּ, הִתְגַּלִּי, הִתְגַּלֵּינָה, או בחסרון: הִתְגַּל בפתח. ובהפסק בקמץ: "שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָ֑ל" (ש"ב יג ה).

אית"ן: אֶתְגַלֶּה, יִתְגַּלֶּה, תִּתְגַּלֶּה, נִתְגַּלֶּה, יִתְגַּלּוּ, תִּתְגַּלּוּ, תִּתְגַּלֶּה, תִּתְגַּלִי, תִּתְגַּלֶּנָה. ובא "וְנִשְׁתָּעָה וְנִרְאֶה" (ישעיהו מא כג) בקמץ העי"ן ומשפטו בסגול. וכן בא "וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ" (תהלים קיט קיז) כמו וְאֶשְׁעֶה. "וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה" (משלי כז טו) מורכב מן נִפְעַל והִתְפַּעֵל, והוא פעל עבר לזכר, והוא על "דֶּלֶף טוֹרֵד" שזכר, אומר כי דלף טורד ואשת מדינים נשתוה. או יהיה בינוני לנקבה אף על פי שהוא מלעיל, אומר כי אשת מדינים נשתוה עם דלף טורד, ונקדמה השי"ן פ"א-הפעל לתי"ו הִתְפַּעֵל כמשפט אותיות ז"ס ש"ץ כמו שכתבנו (לעיל סט ע"א). והו"ו היתה ראויה להדגש והוקלה כמו שהוקלו אחרים מזה הבנין, כמו שכתבנו בשלמים (לעיל סח ע"ב). וחסרון: אֶתְגַּל, יִתְגַּל, תִּתְגַּל – פ"א-הפעל בפתח. ואם בהפסק בקמץ: "וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָ֑ל" (ש"ב יג ו).

וכבר באו מהם בקמץ זולתי הפסק: "וְיִתְאָ֣ו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ" (תהלים מה יב), "אַל־תִּ֭תְאָו לְמַטְעַמּוֹתָיו" (משלי כג ג), "וְאַל־תִּתְגָּ֥ר בָּם" (דברים ב ט), "וְהִתְגָּ֥ר בּוֹ" (דברים ב כד), "אַל־תִּשְׁתָּ֖ע" (ישעיהו מא י). והטעם כי באו "אַל תִּתְאָו", "וְיִתְאָו" קמוצים, בעבור שיצאו על משקל יָדָיו, רַגְלָיו, שׁוֹמְרָיו, זוֹכְרָיו, וכן כל יו"ד הרבים עם ו"ו הנסתר שהם קמוצים בעבור הנח השוכן בהם, וכן "וְיִתְאָו", "תִּתְאָו" שבאו על משקלם נקמצו. וטעם "וְאַל תִּתְגָּר", "וְהִתְגָּר", בעבור שהיו כמו כן בהיותם שלמים קמוצים לתשלום הדגש בהם: תִּתְגָּרֶה, הִתְגָּרֶה, באו גם כן בהיותם חסרים קמוצים. וכן "אַל תִּשְׁתָּע" שהיה ראוי תִּשְׁתָּעֶה. אבל "אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים" (תהלים לז א) שהוא פתח איננו הִתְפַּעֵל אך הוא בשקל תִּבְחַר, תִּשְׁמַע, ויהיה שרשו תחר והוא שלישי. ובפִעֵל הכבד יבא רביעי: "כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז" (ירמיהו כב טו), "וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים" (ירמיהו יב ה) – יאמר העבר תִּחְרָה. או יהיה תִּתְחַר ג"כ רביעי מן הקל, ואם היה שלם היה תִּתְחֲרֶה – החי"ת בשוא-ופתח. ונפלה האות הרביעית כמנהגה, כי היא מהנחות, ונפתח תִּתְחַר לפי שהוא בשקל תִּבְחַר.

וזה מחברתם עם הכנויים

גָּלָה: גָּלָהוּ – "וְהוּא עָשָׂהוּ" (תהלים צה ה), "לַאֲשֶׁר קָנָהוּ" (ויקרא כז כד). ולא נאמר גָּלוֹ, להפריש בינו ובין נחי העי"ן. ואף על פי שנאמר גם כן בנחי העי"ן עם ה"א או עם ו"ו, אחר שלא מצאנו בנחי הלמ"ד בלא ה"א, במה שנוכל להפריש נפריש. גָּלְךָ – "הוּא עָשְׂךָ" (דברים לב ו), "וְנָחֲךָ יְיָ תָּמִיד" (ישעיהו נח יא), ובהפסק: "אָבִיךָ קָּנֶ֔ךָ" (דברים לב ו). גָּלָנִי, גָּלָם – "פֶּן תֹּאמַר עָצְבִּי עָשָׂם" (ישעיהו מח ה), גָּלְכֶם, גָּלָנוּ – "הוּא עָשָׂנוּ" (תהלים ק ג), גָּלָה, גָּלֵךְ, גָּלָן, גָּלְכֶן.

גָּלִיתָ: גְּלִיתוֹ או גְּלִיתָהוּ, גְּלִיתָנִי – "כִּי בְזִתָנִי" (ש"ב יב י), גְּלִיתָם, גְּלִיתָנוּ, גְּלִיתָהּ, גְּלִיתָן.

גָּלִיתִי: גְּלִיתִיו או גְּלִיתִיהוּ, גְּלִיתִיךָ, ואם הוא הפועל והפעול: גְּלִיתִינוּ, גְּלִיתִנִי; גְּלִיתִם, גְּלִיתִכֶם, גְּלִיתִיהָ, גְּלִיתִיךְ, גְּלִיתִין, גְּלִיתִכֶן.

גָּלוּ: גָּלוּהוּ – "אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ" (קהלת ב יב). גָּלוּךְ, גָּלוּנִי, גָּלוּם, גָּלוּכֶם, גָּלוּנוּ, גָּלוּהָ, גָּלוּךְ, גָּלוּן, גָּלוּכֶן.

גְּלִיתֶם: גְּלִיתוּהוּ, גְּלִיתוּנִי, גְּלִיתוּם, גְּלִיתוּנוּ, גְּלִיתוּהָ, גְּלִיתוּן.

גָּלִינוּ: גְּלִינוּהוּ, גְּלִינוּךָ, גְּלִינוּם, גְּלִינוּכֶם, גְּלִינוּהָ, גְּלִינוּךְ, גְּלִינוּן, גְּלִינוּכֶן.

גָּלְתָה: גָּלַתְהוּ, או גָּלַתּוּ – כמו "וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו" (זכריה ה ד), גָּלַתְךָ, גָּלַתְנִי, גָּלָתַם, גָּלַתְכֶם, גָּלַתְנוּ, גָּלַתָּהּ, גָּלַתֵךְ, גָּלַתָן, גָּלַתְכֶן.

גָּלִית: בחבור גָּלִיתִי.

גְּלִיתֶן: בחבור גְּלִיתֶם.

הבינונים, גּוֹלֶה: גּוֹלוֹ – "הָעֹשׂוֹ יַגֵּשׁ חַרְבּוֹ" (איוב מ יט), או גּוֹלֵהוּ – "וַיִּשְׁכַּח יִשְׂרָאֵל אֶת עֹשֵׂהוּ" (הושע ח יד), "וּנְלוֹז דְּרָכָיו בּוֹזֵהוּ" (משלי יד ב), גּוֹלְךָ – "וְהַפֹּדְךָ" (דברים יג ו), ובהפסק: "יְיָ עֹשֶׂ֗ךָ" (ישעיהו נא יג), גּוֹלִי – "אַחֲרֵי רֹאִי" (בראשית טז יג), "יְיָ רֹעִי" (תהלים כג א), או גּוֹלֵנִי – "הֲלֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי" (איוב לא טו). ובא פתח גדול תחת קמץ קטן במלת "אָמַרְתְּ אֵין רֹאַנִי" (ישעיהו מז י), כמו "לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם" (שמות יד יא), שהראוי לְהוֹצִיאֵנוּ. ואל"ף "רֹאַנִי" פתח כמו כל אַנִי, בַנִי, גַנִי כנוי היחיד, כמו שכתבנו בכנויי השלמים (לעיל כו ע"א). ואל"ף לְהוֹצִיאָנוּ קמוץ כמו כל אָנוּ, בָנוּ, גָנוּ כנוי המדברים כמו שכתבנו (שם כו ע"ב). וכתב רבי יונה כי "רֹאָ֑נִי" קמץ ובאתנח, ואני מצאתיו פתח ובזקף בספרים מדוייקים. אבל מה שכתב הוא באתנח אומר אני כי היא שגגת הסופר, כי במקום אחר בזכרו שנוי התנועות כתב: "וממנו עוד "אֵין רֹאָנִי", אלא שהוא קמץ בעבור הזקף". אך בשני המקומות כתב שהוא קמץ, וכן נמצא במקצת ספרים מדוייקים. גּוֹלָם, ובא בקמץ-קטן תחת קמץ-גדול במלת "שָׁם בִּנְיָמִן צָעִיר רֹדֵם" (תהלים סח כח), ומשפטו רוֹדָם בקמץ, כמו "וְכִי יַעֲלוּ עֹלָה וּמִנְחָה אֵינֶנִּי רֹצָם" (ירמיהו יד יב). וכן בשלמים: זוֹכְרָם, שׁוֹמְרָם, בקמץ. וכן "הַמַּעֲלֵם מִיָּם" (ישעיהו סג יא) בצרי, משפטו מַעֲלָם בקמץ. גּוֹלְכֶם, גּוֹלֵנוּ, גּוֹלָהּ – "כֹּה אָמַר יְיָ עֹשָׂהּ" (ירמיהו לג ב), או גּוֹלֶהָ בלא יו"ד. ובא אחד מן הדגוש כתוב ביו"ד מקום למ"ד-הפעל: "הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ" (הושע ב טז). גּוֹלֵךְ, גּוֹלָן, גּוֹלְכֶן.

גּוֹלִים: גּוֹלָיו, גּוֹלֶיךָ, גּוֹלַי, גּוֹלֵיהֶם – "בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם" (ישעיהו מב ה), והוא לשון רבים ליחיד בלשון תפארת. גּוֹלֵיכֶם, גּוֹלֵינוּ, גּוֹלֶיהָ, גּוֹלַיִךְ, גּוֹלֵיהֶן, גּוֹלֵיכֶן.

גּוֹלָה: גּוֹלָתוֹ, גּוֹלָתְךָ, גּוֹלָתִי, גּוֹלָתָם – "הֹבִישָׁה הוֹרָתָם" (הושע ב ז), גּוֹלַתְכֶם, גּוֹלָתֵנוּ, גּוֹלָתָהּ, גּוֹלָתֵך, גּוֹלָתָן, גּוֹלַתְכֶן.

גּוֹלוֹת: גּוֹלוֹתָיו. גּוֹלוֹתֶיךָ, גּוֹלוֹתַי, גּוֹלוֹתֵיהֶם, גּוֹלוֹתֵיכֶם, גּוֹלוֹתֵינוּ, גּוֹלוֹתֶיהָ, גּוֹלוֹתַיִךְ, גּוֹלוֹתֵיהֶן, גּוֹלוֹתֵיכֶן.

גָּלוּי: גְּלוּיוֹ, גְּלוּיֶךָ, גְּלוּיִי, גְּלוּיָם, גְּלוּיֵנוּ, גְּלוּיְכֶם, גְּלוּיָהּ, גְּלוּיֵךְ, גְּלוּיָן, גְּלוּיְכֶן.

גְּלוּיִים: גְּלוּיָיו, גְּלוּיֶיךָ, גְּלוּיַי, גְּלוּיֵיהֶם, גְּלוּיֵיכֶם, גְּלוּיֵינוּ, גְּלוּיֶיהָ, גְּלוּיָיִךְ, גְּלוּיֵהֶן, גְּלוּיֵכֶן.

גְּלוּיָה: גְּלוּיָתוֹ, גְּלוּיָתְךָ, גְּלוּיָתִי, גְּלוּיָתָם, גְּלוּיָתְכֶם, גְּלוּיָתֵנוּ, גְּלוּיָתָהּ, גְּלוּיָתֵךְ, גְּלוּיָתָן, גְּלוּיַתְכֶן.

גְּלוּיוֹת – גְּלוּיוֹתָיו, גְּלוּיוֹתֶיךָ, גְּלוּיוֹתַי, גְּלוּיוֹתֵיהֶם, גְּלוּיוֹתֵיכֶם, גְּלוּיוֹתֵינוּ, גְּלוּיוֹתֶיהָ, גְּלוּיוֹתַיִךְ, גְּלוּיוֹתֵיהֶן, גְּלוּיוֹתֵכֶן.

המקור: גְּלוֹת, גְּלוֹתוֹ, ובא מבלי תי"ו עם ה"א-וו"ו הכנוי: "לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ" (שמות יח יח). גְּלוֹתְךָ, גְּלוֹתִי או גְּלוֹתֵנִי, ובא בבנין הדגוש בפתח במקום הצרי: "וְאִם לְרַמּוֹתַנִי לְצָרַי" (דה"א יב יח), גְּלוֹתָם, גְּלוֹתְכֶם, גְּלוֹתֵינוּ, גְּלוֹתָהּ, גְּלוֹתֵךְ, גְּלוֹתָן, גְּלוֹתְכֶן.

העתידים, הצווי: גְּלֵה, גְּלֵהוּ, גְּלֵנִי, ובא מן הכבד כתוב ביו"ד מקום למ"ד-הפעל: "בִּדְבַר יְיָ הַכֵּינִי נָא" (מ"א כ לה). גְּלֵם, גְּלֵינוּ, גְּלֶהָ, גְּלֵן.

גְּלוּ: גְּלוּהוּ, גְּלוּנִי, גְּלוּם, גְּלוּנוּ, גְּלוּהָ, גְּלוּן, וכן גְּלִי, גְּלִיהוּ וכולי.

גְּלֶינָה: בחבור גְּלוּ.

אית"ן, אֶגְלֶה: אֶגְלֵהוּ או אֶגְלֶנּוּ, אֶגְלְךָ, אֶגְלֵם או בה"א ומ"ם, כמו "אַפְאֵיהֶם" (דברים לב כו) מן הכבד. אֶגְלְכֶם, אֶגְלָהּ, אֶגְלֵךְ, אֶגְלֵן, אֶגְלְכֶן.

יִגְלֶה: יִגְלֵהוּ או יִגְלֶנּוּ, יִגְלְךָ, יִגְלֵנִי, ובא פתח תחת צרי במלת "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג כ), ובא שלם: "כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי" (איוב ג כה). יִגְלֵם, יִגְלְכֶם וכולי, וכן תִּגְלֶה, נִגְלֶה, וכלם על זה הדרך.

ואלה ראשי הפעלים אשר אתה צריך להורותך עליהם

אתה – "וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ" (דברים לג ב), "אָתָה בֹקֶר" (ישעיהו כא יב). ובא "הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ" (ירמיהו ג כב) נקרא בקמץ כבעלי האל"ף. ובאו העתידים מזה השרש בהראות למ"ד-הפעל: "אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן" (ישעיהו נו יב), "אֵתָיוּ לֶאֱכֹל" (ישעיהו נו ט), "יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים" (תהלים סח לב), "כְּפֶרֶץ רָחָב יֶאֱתָיוּ" (איוב ל יד), "כִּי שְׁנוֹת מִסְפָּר יֶאֱתָיוּ" (איוב טז כב), "קָרְבוּ וַיֶּאֱתָיוּן" (ישעיהו מא ה). והומרה האל"ף בה"א: "הֵתָיוּ מָיִם" (ישעיהו כא יד), "הֵתָיוּ לְאָכְלָה" (ירמיהו יב ט). ונקדו האל"ף "אֵתָיוּ" וה"א "הֵתָיוּ" בצרי, והיה משפטם בשוא כמו "בְּעָיוּ" (ישעיהו כא יב), מפני שהן אותיות הגרון.

והעתידים בחסרון בנוח פ"א-הפעל: אָאת, יָאת, תָּאת, נָאת – "הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת" (ישעיהו מא כה). כי כבד על הלשון להניע בפלס יִפֶן, יִקֶן.

דוה – אחרי שמצאנו שם-הפעל ממנו "כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ" (ויקרא יב ב), ומשקל אחר: "עַל עֶרֶשׂ דְּוָי" (תהלים מא ד), והתאר: "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ" (איכה ה יז), ומשקל אחר: "עָלַי לִבִּי דַוָּי" (ירמיהו ח יח); נאמר ממנו פעל הקל דָּוָה, דָּוִיתָ, דָּוִיתִי וכולי. אֶדְוֶה, יִדְוֶה וכולי. "הֵמָּה כִּדְוֵי לַחְמִי" (איוב ו ז) – שם לרבים; מן דְּוַי יאמר לרבים דְּוַיִים, ובסמוך דִּוְיֵי – הפ"א בחירק, ובנפול למ"ד-הפעל שב הפ"א לשוא.

היה – לפי שפ"א-הפעל ועי"ן-הפעל ממנו גם כן מאותיות אהו"י, נשתנה מנהגו בחסרון מחבריו, ואמרו בהפסק אֶהִי, יֶהִי בהסתר היו"ד כמנהגה, ומשפטם אִהֶי, יִהֶי על משקל אִפֶן, יִפֶן.^[11] ובתשלומם אֶהְיֶה, יִהְיֶה. והקלו המלה עוד ואמרו ברוב אֱהִי, יְהִי, הנה נתחלפה תנועת היו"ד הנוספת בה"א ותנועת הה"א ביו"ד. ונשתמשו עוד בפעל הזה בחלוף היו"ד בו"ו: "וְאַתָּה הֹוֶה לָהֶם לְמֶלֶךְ" (נחמיה ו ו), "הֹוָה עַל הֹוָה" (יחזקאל ז כו), "הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ" (בראשית כז כט), "הֱוֵא אָרֶץ" (איוב לז ו) – בחלוף ה"א באל"ף. ולנקבה: "הֱוִי סֵתֶר לָמוֹ מִפְּנֵי שׁוֹדֵד" (ישעיהו טז ד). ויש בפעל הזה מלה יוצאה מן הכלל: "מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ שָׁם יְהוּא" (קהלת יא ג), כי משפטו יִהְיוּ, ונפלה עי"ן-הפעל ממנו כמו שנפלה במלת "גַּם אַתְּ תִּשְׁכְּרִי תְּהִי נַעֲלָמָה" (נחום ג יא), שמשפטה תִּהְיִי; והאל"ף הכתובה כאל"ף "וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ" (ישעיהו כח יב). ורבי יהודה כתב כי "יְהוּא" לשון יחיד, וכמו שאמרו מן היה בחסרון יְהִי, כן תאמר מן הוה – (יְהוּא שמשפטו יֶהְוֶא) [יְהוּ שמשפטו יִהְוֶה].

זכה – "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ" (ישעיהו א טז) – כבר הזכרנו דקדוקו בשלמים בבנין הִתְפַּעֵל (לעיל סט ב).

חיה – "חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים" (במדבר יד לח), "וְחָיְתָה נַפְשִׁי" (בראשית יב יג), "וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ" (דברים ל טז). וכתב רבי יהודה כי מרוב השתמשם בשרש הזה הפילו הה"א ברוב ואמרו "כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי" (בראשית ה ה), "וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח ה) – משפטם חָיָה. וכן הפילו הה"א בנקבה ואמרו "וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה" (שמות א טז), שמשפטה וְחָיְתָה. והתאר: "הַעוֹדֶנּוּ חָי" (בראשית מג כז), "אִם עוֹדֶנִּי חָי" (ש"א כ יד), "אֵם כָּל חָי" (בראשית ג כ). והיה משפטו חָיֶה בפלס בָּלֶה, דָּוֶה. וכן יש לומר לרבים חָיִים ברפיון, כמו בָּלִים, דָּוִים, כמו שנאמר לנקבות "כִּי חָיוֹת הֵנָּה" (שמות א יט). אבל מה שנדגש "חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד ד) וזולתו, לחסרון יו"ד אחרת במקום ה"א למ"ד-הפעל, כמו שנדגש גם כן חַיָּה, חַיּוֹת. ויש לומר כי חַי העבר, וכן התאר חַי, וחַיִּים, שרשם חיי מפעלי הכפל, ונפל הכפל כמשפט, ומלת "וָחָיָה" נרפית, שהיתה ראויה להדגש. וכן "כִּי חָיוֹת הֵנָּה" נרפה שלא להתערב עם חַיּוֹת השדה. ונרפו אלה כמו שנרפו בכפולים זי"ן "הֵעֵזָה פָנֶיהָ" (משלי ז יג) וזולתו מן הכפולים. והשם: "מָוֶת וְחַיִּים" (משלי יח כא) והוא בלשון רבים לעולם ולא יתפרד. ורבי יהודה כתב כי "חֵי פַרְעֹה" (בראשית מב טו) הוא יחיד מן "מָוֶת וְחַיִּים". והנכון שהוא לשון רבים בסמוך, והיו"ד יו"ד הרבים, ויו"ד השרש נעלמת, והראוי חַיֵּי. "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (ויקרא כה לו) הוא לגזרת פָּעֵל, או נח הלמ"ד ומשפטו חַיֵּה, או חסר הכפל ומשפטו חָיֵי. ועתידי השרש הזה כעתידי היה שכתבנו.

חפה – בא ממנו בפעל הכבד כבעלי האל"ף: "וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל יְיָ אֱלֹהֵיהֶם" (מ"ב יז ט).^[12]

כלה – "כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה" (מ"א יז יד) היה ראוי תִּכְלֶה בסגול, ובא הקמץ תמורתו כמו שבא גם כן "וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ" (תהלים קיט קיז) שהוא כמו וְאֶשְׁעֶה. "פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ" (שמות לג ג) בא בפתח-קטן תחת פתח-גדול ומשפטו אֲכַלְּךָ, והוקל כמו "אֲחַוְךָ שְׁמַע לִי" (איוב טו יז).

כפה – כתב רבי יהודה בזה השרש "אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם" (מיכה ו ו), ואולי מצאו בספרו קמוץ. ורבי יונה אמר שהוא מפעלי הכפל, כי מצאו פתוח, וכן מצאנוהו אנחנו פתוח.

כרה – "וָאֶכְּרֶהָ לִּי" (הושע ג ב) – דגש הכ"ף לתפארת, כדגש קו"ף "מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי" (שמות טו יז).

מחה – "וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל תֶּמְחִי" (ירמיהו יח כג) – הה"א למ"ד-הפעל הומרה ביו"ד, ומשפטו תִּמְחֶה. וכתב רבי יהודה ורב שאר המדקדקים שהוא מן הקל, אף על פי שהתי"ו בסגול, הסגול מקום צרי. וכן אמרו ב"וְאַל תֶּמַח חֲסָדַי" (נחמיה יג יד) שהוא בסגול. והנכון היותם מן הפעל הנוסף על המנהג לבא סגול באותיות אית"ן. וכן כתב רבי יעקב בן אלעזר. וכן "וַתִּזְנִי שָׁם" (ירמיהו ג ו) כמו וַתִּזְנֶה, הה"א למ"ד-הפעל מומרת ביו"ד. או הוא מדבר לנוכח הנקבה, ואף על פי שתחלת הפסוק שלא לנוכח, שאמר "הֹלְכָה הִיא", הרבה ימצא כזה בכתוב שידבר בפסוק אחד לנוכח ושלא לנוכח, כמו "רָאוֹת רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹר פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע" (ישעיהו מב כ), "וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי" (רות ד ד), "וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אַל יִבְגֹּד" (מלאכי ב טו), "כִּי יֵבֹשׁוּ מֵאֵילִים אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם" (ישעיהו א כט), "גַּם אַתֶּם כּוּשִׁים חַלְלֵי חַרְבִּי הֵמָּה" (צפניה ב יב), "וְאוּלָם כֻּלָּם תָּשֻׁבוּ וּבֹאוּ נָא" (איוב יז י), "שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם" (מ"א כב כח), "לְכֻלָּם וּלְסַרְנֵיכֶם" (ש"א ו ד), "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז טו), "הֱיֵה זְרֹעָם לַבְּקָרִים אַף יְשׁוּעָתֵנוּ בְּעֵת צָרָה" (ישעיהו לג ב), "יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם" (מיכה ז יט), ורבים כמוהם.

מסה – "וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם" (יהושע יד ח). כתב רבי יהודה כי "הִמְסִיו" בא על דרך לשון ארמי: "אִשְׁתִּיו חַמְרָא" (דניאל ה ד), "וּרְמִיו לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא" (דניאל ג כא), "הַיְתִיו מָאנֵי דַהֲבָא" (דניאל ה ג). וכן עשו ב"כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי" (תהלים קטז יב) שנהגו בו על דרך יְדוֹהִי ורַגְלוֹהִי. ורבי אחי רבי משה ז"ל כתב כי "הִמְסִיו" לשון יחיד, והוא על משקל הִפְקִיד, הִשְׁמִיד, והו"ו תמורת הה"א למ"ד-הפעל, והיו"ד למשך.

נהה – מזה השרש לפי דעתי "וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם" (יחזקאל ז יא), והוא בפלס שֹׁד מן שדד. כי זה השרש, אף על פי שהוא מנחי הלמ"ד, הנה הוא כפול העי"ן או הלמ"ד כשאר הכפלים. ונהגו בשם מנהג שלמ"דיהם ה"א נראית: נֹהַהּ בפלס נֹגַהּ, גֹּבַהּ, ומפני שזה כפול, הפילו אחת מהן להקל כמנהג הכפולים, ואמרו נֹהַּ. ואמרו במשקל אחר מזה השרש בחסרון למ"ד-הפעל ותמורת עי"ן-הפעל ביו"ד: "וְנָשְׂאוּ אֵלַיִךְ בְּנִיהֶם קִינָה" (יחזקאל כז לב), הנפרד נִי בפלס "אַף בְּרִי יַטְרִיחַ עָב" (איוב לז יא), "צִי אַדִּיר" (ישעיהו לג כא), "יֹשְׁבֵי אִי" (ישעיהו כג ב). וכן "כִּי תַחַת יֹפִי" (ישעיהו ג כד) משרש כוה לדעת קצת המפרשים. וה"א-מ"ם "בְּנִיהֶם" הם לכנוי, כה"א-מ"ם פְּרִיהֶם, כי הנה מצאנו "וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם" (עמוס ט יד). וכן "בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה" (תהלים מט יד) בשקל "בְּנִיהֶם". ואלו היה שרש "בְּנִיהֶם" ניה והיה השם נִיהַּ בפלס שִׁיר, קִיר, היה בְּנִיהָם – הה"א בקמץ, נִיהָם בפלס שִׁירָם.

נלה – יצא מעיקר זה מקור בבנין הִפְעִיל: "כַּנְּלֹתְךָ לִבְגֹּד" (ישעיהו לג א), משפטו כְּהַנְלוֹתְךָ בפלס כְּהַגְלוֹתְךָ, ובהעדר הה"א הוטלה תנועתה על כ"ף-השמוש ונדגש הנו"ן לחסרונה.

קרה – "אִם יִקְּרֵךְ עָוֹן" (ש"א כח י) – דגש הקו"ף לתפארת כדגש "וָאֶכְּרֶהָ לִּי" (הושע ג ב). ויש אומרים כי הוא מבנין נִפְעַל, והיתה הקו"ף ראויה להקמץ, ונפל כמו שנפל במלת "וַיִּתְּמוּ" (דברים לד ח) שהיה ראוי וַיִּתַּמּוּ.

ראה – העתידים בחסרון: אֵ֫רֶא, יֵ֫רֶא, תֵּ֫רֶא, נֵ֫רֶא – מלעיל, והאות הנוספת בצרי והרי"ש בסגול: "וָאֵ֖רֶא בַּחֲלֹמִי" (בראשית מא כב), "יֵ֧רֶא יְיָ עֲלֵיכֶם" (שמות ה כא), "יֵ֛רֶא אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וְיוֹכַח" (דה"א יב יח), "יֵ֥רֶא יְיָ וְיִדְרֹשׁ" (דה"ב כד כב), "אַל־יֵ֥רֶא בִפְלַגּוֹת" (איוב כ יז). ובאו מהם מלרע שלא כמשפט: "וְעַתָּה יֵרֶ֣א פַרְעֹה" (בראשית מא לג), "וְתֵרֶ֤א אֹיַבְתִּי וּתְכַסֶּהָ בוּשָׁה" (מיכה ז י), "תֵּרֶ֨א אַשְׁקְלוֹן וְתִירָא" (זכריה ט ה). ולפי שנשתמשו ביו"ד האית"ן יותר מן השאר, שנו תנועתו להקל בהתחבר עמו ו"ו החבור, ואמרו "וַיַּרְא אֹתָהּ" (בראשית לד ב), "וַיַּרְא יְיָ" (בראשית ו ה). וכתב רבי יהודה כי בא במשקל "וַיֵּשְׁתְּ" (בראשית ט כא), "וַיִּפְתְּ" (איוב לא כז), "וַיִּשְׁבְּ" (במדבר כא א), ולא אמרו וַיִּרְא בחירק שלא יתחלף בקריאה עם וַיִּר מן ירה. ואמרו קצת המדקדקים כי לא נאמר וָאַרְא, וַתַּרְא, וַנַּרְא, כי אם הנמצא – וַיַּרְא. ואדוני אבי ז"ל כתב כי כן נאמר כל האית"ן. וכן כתב במלת עמָּדִי בכנויים, אף על פי שלא נמצא כי אם עם יו"ד המדבר, כי כן נאמר כל הכנויים.

שׁאה – באה מלה אחת בזה השרש משונה: "לַהְשׁוֹת גַּלִּים נִצִּים" הכתוב במלכים (יט כה) הלמ"ד פתוחה והה"א בשוא והיה משפטו עם האל"ף – לְהַשְׁאוֹת, כמו שכתוב בישעיה (לז כו). וכשחסרו האל"ף היה צריך להחליף התנועות כי חולם האל"ף נשאר בשי"ן ואחר זה לא תוכל להפתח הה"א אם לא תדגש השי"ן או שתהיה קמוצה, ונקל בעיניהם להחליף התנועות מלקרוא הה"א בקמץ. וכן נשתנו התנועות במלת "לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי" (ויקרא כו טו) בשוא הלמ"ד ופתח הה"א והיה משפטו בהפך בפתח הלמ"ד ושוא הה"א כמו שכתבנו בשמוש האותיות (לעיל מ ע"ב) ובנחי העי"ן (לעיל קה ע"א).

שׁחה – הפעל הקל: "שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה" (ישעיהו נא כג), בפלס עֲשִׂי, קְנִי, בְּנִי. וא"א ז"ל כתב מזה "כִּי שָׁ֣חָה אֶל מָוֶת בֵּיתָהּ" (משלי ב יח), בשקל בָּנָה, קָנָה. ואף על פי שהוא מלעיל. וההִפְעִיל ממנו "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה" (משלי יב כה) בפלס יַגְלֶנָּה. וכן "וְיֶשְׁחֲךָ בְּקִרְבֶּךָ" (מיכה ו יד). ובא פתח-קטן תחת פתח-גדול ומשפטו וְיַשְׁחֲךָ. וההִתְפַּעֵל ממנו אמרו אותו בהכפל למ"ד-הפעל הראשונה נראית והשנית נחה: הִשְׁתַּחֲוָה, הִשְׁתַּחֲוִיתָ, הִשְׁתַּחֲוֵיתִי, הִשְׁתַּחֲווּ, הִשְׁתַּחֲוִיתֶם, הִשְׁתַּחֲוִינוּ, הִשְׁתַּחַוְתָּה, או הִשְׁתַּחֲוָ֫יָה מלעיל, כי מלרע הוא שם: "בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן" (מ"ב ה יח) – הִשְׁתַּחֲוָיָה, הִשְׁתַּחֲוָיוֹת. וכן אמרו במשנה: "ושלש עשרה הִשְׁתַּחֲוָיוֹת היו במקדש" (משנה שקלים ו א). הִשְׁתַּחֲוֵית, הִשְׁתַּחֲוִיתֶן. הבינוני: מִשְׁתַּחֲוֵה, מִשְׁתַּחֲוִים, מִשְׁתַּחֲוָה, מִשְׁתַּחֲווֹת. העתידים, הצווי: הִשְׁתַּחֲוֶה, הִשְׁתַּחֲווּ, הִשְׁתַּחֲוִי, הִשְׁתַּחֲוֶינָה.

אית"ן: אֶשְׁתַּחֲוֶה, יִשְׁתַּחֲוֶה, תִּשְׁתַּחֲוֶה, נִשְׁתַּחֲוֶה, יִשְׁתַּחֲווּ, תִּשְׁתַּחֲווּ, תִּשְׁתַּחֲוֶה, תִּשְׁתַּחֲוִי, תִּשְׁתַּחֲוֶינָה. ובנפול אות הכפל נשארה הו"ו נחה שהיא למ"ד-הפעל: "וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" (בראשית יח ב), "וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ" (מ"א א טז). ולא נמצא אלא עם יו"ד ועם תי"ו אית"ן, אולי נאמר כן בכל האית"ן.^[13] ומלת "וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם" (יחזקאל ח טז) הורכבה ממִשְׁתַּחֲוִים והִשְׁתַּחֲוִיתֶם. וטעם ההרכבה: אמר הנביא כי מצא אותם האנשים משתחוים קדמה לשמש, (ואמר) [ואומרים] לנכנסים דרך שאלה: הִשְׁתַּחֲוִיתֶם, והורכבה המלה משתי מלות לקצר הענין. וא"א ז"ל כתב בספר חבור הלקט כי התי"ו היא הה"א הנוספת בהִשְׁתַּחֲוָה, מִשְׁתַּחֲוֶה, ובא ה"א הנוספת נראית ב"מִשְׁתַּחֲוִיתֶם" כה"א "צֹנֶה וַאֲלָפִים" (תהלים ח ח) כלם ב"צֹנַאֲכֶם" (במדבר לב כד). ונקדמה פ"א-הפעל לתי"ו הִתְפַּעֵל בבנין הזה כמשפט אותיות ז"ס ש"ץ כמו שכתבנו (לעיל סט ע"א).

תאה – נאמר כי מעקר זה "תְּתָאוּ" (במדבר לד ז) בפלס תְּגַלּוּ. או יהיה שרשו תוה מן "וְהִתְוִיתָ תָּו" (יחזקאל ט ד), ובאה האל"ף תמורת הו"ו.

ואשר פ"איהם חסר ולמ"דיהם ה"א נחה אלה הם

נזה – אמרו בפעל הקל ממנו "וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ" (ויקרא ו כ), וכשנפלה הה"א למ"ד-הפעל כמנהג נחי הלמ"ד נפל גם הדגש, כי לא יתכן דגש-חזק באות שתהיה בסוף המלה ולא תהיה מונעת באחד המלכים. ואמרו "וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל הַקִּיר" (מ"ב ט לג) בחירק, ובצרי: "וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי" (ישעיהו סג ג). והכבד ממנו: הִזָּה, הִזֵּיתָ, הִזִּיתֶם. הבינוני: מַזֶּה, מַזִּים וכולי. המקור: הַזֵּה, או הַזּוֹת. הצווי: הַזֵּה, הַזּוּ וכולי. אית"ן: אַזֶּה, יַזֶּה וכולי. ובחסרון: אַז, יַז – "וַיַּז מִמֶּנּוּ" (ויקרא ח יא) וכולי.

נטה – העתידים בחסרון: אֵט, יֵט – בצרי. ומהכבד: אַט, יַט – פתחין, ואף באתנח וסוף-פסוק משפטם להיות פתחין לפי שעקרם להיות הטי"ת דגושה: אַטֶּה, יַטֶּה. ובא "דַּרְכּוֹ שָׁמַרְתִּי וְלֹא אָֽט" (איוב כג יא) קמץ בסוף-פסוק שלא כמשפט, ובא כן כדי שלא יתחלף עם "וַיְהַלֵּךְ אַט" (מ"א כא כז) שהוא ענין אחר. והנִפְעַל: נִטָּה, נִטִּיתָ וכולי. ובא שלם בלמ"ד-הפעל: "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ" (במדבר כד ו). העתידים, הצווי: הִנָּטֵה. ובחסרון: הִנָּט. אית"ן: אֶנָּטֶה, יִנָּטֶה. ובחסרון: אֶנָּט, יִנָּט.

נכה – הכבד ממנו: הִכָּה, הִכֵּיתָ, הִכֵּיתִי. העתידים בחסרון: אַךְ, יַךְ, תַּךְ, נַךְ פתחין. וכן באתנח: "כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ" (מ"ב טו טז). ושלא נזכר פועלו: הֻכָּה, הֻכֵּיתָ וכולי. ונכתב בו"ו עם הדגש: "הוּכָּה כָעֵשֶׂב" (תהלים קב ה).^[14]

נצה – בא בבנין הקל ממנו "כִּי נָצֹא תֵּצֵא" (ירמיהו מח ט), היה ראוי תִּצֶּה בדגש בשקל תִּטֶּה, ובא הנח תמורתו, כמו שכתבנו במלת "וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד" (בראשית כה כט) (לעיל עה ע"א). וענין אחר: "אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" (במדבר כו ט), אף על פי שלא מצאנו העתידים ממנו חסרים, נאמר אותם כחבריהם: הַץ, הַצּוּ וכולי, אַץ, יַץ, תַּץ, נַץ.

נשׁה – "נָשִׁיתִי טוֹבָה" (איכה ג יז). ונכתב באל"ף: "וְנָשָׁא בוֹ אָלָה" (מ"א ח לא), "כַּאֲשֶׁר נֹשֶׁא בוֹ" (ישעיהו כד ב). וכן "אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא" (ש"א כב ב), והוא בסגול. העתידים: אִשֶּׁה, יִשֶּׁה, ובחסרון: אֵשׁ, יֵשׁ, תֵּשׁ, נֵשׁ. ובא יו"ד תמורת הה"א למ"ד-הפעל: "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי" (דברים לב יח), והתי"ו בסגול, כי משפטו בתשלום פ"א-הפעל – תֶּנְשִׁי בפלס "תֶּמְחִי" (ירמיהו יח כג). ולדעת רוב המדקדקים הוא מן הקל והסגול מקום צרי כמו "תֶּמְחִי", ונכון הוא, לפי שאינו פעל יוצא לשלישי כמו "כִּי הִשָּׁהּ אֱלוֹהַּ חָכְמָה" (איוב לט יז). ויש לומר כי מעיקר זה מהדגוש: "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים" (בראשית מא נא), ומשפטו נִשַּׁנִי בחירק, ובא הפתח תמורתו. ועוד יש לומר ששרשו נשׁשׁ והוא בפלס "חַנַּנִי אֱלֹהִים" (בראשית לג יא). ומן נשא באל"ף בנין הִפְעִיל הִשִּׁיא, "הַשֵּׁא הִשֵּׁאתָ לָעָם הַזֶּה" (ירמיהו ד י). והעתיד ממנו בא בחסרון אל"ף: "יַשִּׁי מָוֶת עָלֵימוֹ" (תהלים נה טז).

ואלה הם נחי הקצוות שפ"איהם יו"ד ולמ"דיהם ה"א

יגה – נאמר מעיקר זה הפעל הכבד: "אֲשֶׁר הוֹגָה יְיָ" (איכה א יב), הוֹגֵיתָ, הוֹגֵיתִי וכולי. "כִּי יְיָ הוֹגָהּ" (איכה א ה) במפיק הה"א לנקבה. ומשפט הוֹגָה בתשלום הֶיְגָּה בפלס הֶגְלָה. הבינונים: מוֹגֶה, מוֹגִים וכולי. המקור: הֹגוֹת, או הֹגֹו בפלס "הֹרוֹ וְהֹגוֹ" (ישעיהו נט יג), לדעת אדוני אבי ז"ל שפירש "הֹרוֹ" משרש ירה מענין "וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא י יא), אבל "וְהֹגוֹ" שרשו הגה. העתידים: הוֹגֵה, הוֹגוּ, הוֹגִי, הוֹגֵינָה, אוֹגֶה, יוֹגֶה וכולי. ובחסרון: אוֹג, יוֹג וכולי. ובא שלם: "עַד אָנָה תּוֹגְיוּן נַפְשִׁי" (איוב יט ב). ומשפטם בתשלומם: אַיְגֶה, תַּיְגֶה, בפלס אַגְלֶה, תַּגְלֶה. הנפעל: נוֹגָה, נוֹגֵיתָ, נוֹגֵיתִי וכולי. הבינונים: נוּגֶה, נוּגִים, נוּגָה, נוּגוֹת – כלם בשורק או בחולם. אבל מה שמצאנו מהם מצאנום בשורק: "בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת" (איכה א ד), "נוּגֵי מִמּוֹעֵד" (צפניה ג יח), מפני הסמיכות נפל המ"ם כמשפט, כי מבלי הסמיכות נוּגִים. ומשפטם בתשלומם נִיְגֵי, נִיְגִים. העתידים: הִוָּגֶה, הִוָּגוּ, אִוָּגֶה, יִוָּגֶה וכולי. ובחסרון: הִוָּג, אִוָּג, יִוָּג וכולי. וכתב אדוני אבי ז"ל כי "אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה" (שמות יט יג) אינו מבנין נִפְעַל, כי היה לו לומר יִוָּרֶה, כי כל נִפְעַל מנחי הפ"א יהיה ו"ו פ"א-הפעל. אבל הוא מבנין הִתְפַּעֵל, ומשפטו יִתְיָרֶה. ועתיד מבנין פִּעֵל הדגוש מזה: "וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ" (איכה ג לג), נפלה יו"ד השרש והוטלה תנועתה על היו"ד הנוספת, ומשפטו וַיְיַגֶּה. ונמצא גם כן מזה השרש ענין אחר שלא נזכר פועלו מן ההִפְעִיל: "כַּאֲשֶׁר הֹגָה מִן הַמְסִלָּה" (ש"ב כ יג), משפטו הָיְגָּה בפלס הָגְלָה.

ידה – נאמר הקל מזה "יְדוּ אֵלֶיהָ" (ירמיהו נ יד). ותאמר העתידים מנו אִידֶה, יִידֶה וכולי. ובחסרון: אִיד, יִיד, תִּיד, נִיד. ונאמר מן הדגוש "לְיַדּוֹת אֶת קַרְנוֹת הַגּוֹיִם" (זכריה ב ד), וממנו "יַדּוּ גוֹרָל" (יואל ד ג), משפטו יְיַדּוּ כמו שכתבנו ב"וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ" (איכה ג לג). ואדוני אבי ז"ל כתב כי הוא מבנין הִפְעִיל ומשפטו וַיַּיְדּוּ. וכן "וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי" (איכה ג נג). והפעל הכבד ממנו בענין אחר: הוֹדָה, הוֹדֵיתָ וכולי. המקור: הֹדוֹת. ובא שלם עם פ"א-הפעל ובשורק הה"א מקום חולם: "עַל הֻיְּדוֹת הוּא וְאֶחָיו" (נחמיה יב ח). ודגש היו"ד להדגיש ולפאר קריאתה, כי לא היתה קריאתה נכרת על הביאור אם לא נדגשה.

העתידים: הוֹדֵה, הוֹדוּ, הוֹדִי, הוֹדֶינָה, אוֹדֶה, יוֹדֶה, תּוֹדֶה, נוֹדֶה, יוֹדוּ, תּוֹדוּ וכולי. ובאו מהם עם ה"א הבנין: "וּמִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּוּ" (תהלים כח ז), "עַל כֵּן עַמִּים יְהוֹדֻךָ" (תהלים מה יח), "יְהוֹדֶה לַתְּפִלָּה" (נחמיה יא יז). ותאמר העתידים בחסרון: אוֹד, יוֹד, תּוֹד, נוֹד.

ינה – נאמר הקל ממנו "הָעִיר הַיּוֹנָה" (צפניה ג א), "מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה" (ירמיהו מו טז), "חֲרוֹן הַיּוֹנָה" (ירמיהו כה לח), "אָמְרוּ בְלִבָּם נִינָם יָחַד" (תהלים עד ח) בפלס "וַנִּירָם" (במדבר כא ל). והראוי נִינֵם, נִירֵם בצרי. ובחסרון: אִין, יִין, תִּין, נִין. והכבד ממנו: "הוֹנוּ בָךְ" (יחזקאל כב ז), "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא כה יז). הוֹנָה, הוֹנֵיתָ, הוֹנֵיתִי וכולי. והעתידים: הוֹנֵה, אוֹנֶה, יוֹנֶה וכולי. ובחסרון: אוֹן יוֹן, תּוֹן, נוֹן.

יעה – נאמר הקל ממנו "וְיָעָה בָרָד" (ישעיהו כח יז). העתידים: יְעֵה, יְעוּ, אִיעֶה, יִיעֶה. ואולי נאמר אותם גם כן בחסרון: אִיַע, יִיַע, תִּיַע, נִיַע.

יפה – "מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ" (שה"ש ז ז), "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ" (שה"ש ז ב). העתידים: אִיפֶה, יִיפֶה, תִּיפֶה, נִיפֶה. ובחסרון: אִיף, יִיף, תִּיף, נִיף – "וַיְּיִף בְּגָדְלוֹ" (יחזקאל לא ז), היו"ד הנח שבין היו"ד המונעת והפ"א הוא פ"א-הפעל. ומשפטו להיות וַיִּיְףְּ בהנעת שתי היו"דין בפלס "וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל" (ירמיהו מא י), וכן מצאתי בספר מדוייק כי בקריאת בן-אשר הוא בהנעת שתי היו"דין על זה הסדר, הראשונה בחירק והשניה בשוא, כמו "וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל". אבל רבי יונה כתב כי לקריאת בן-אשר הראשונה בשוא והשניה בחירק, וכן מצאתי ברוב הספרים לקריאת בן-אשר, ולקריאת בן-נפתלי בחירק הראשונה ונח השניה. וכן "וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד" (יחזקאל טז יג) הונחה היו"ד כמשפטה, ולולי שהיא יו"ד היה פ"א-הפעל מונע כמו "וַתִּבְנִי" (יחזקאל טז כד). ומשפט המלה בתשלומה וַתִּיְפְּיִי בפלס "וַתִּגְדְּלִי" (יחזקאל טז ז), והוא לקריאת בן-אשר "וַתִּ֙יפִי֙" מלעיל בשני פשטין, ולקריאת בן-נפתלי מלרע בפשט אחד לבד.

ירה – נאמר הקל ממנו "אֲשֶׁר יָרִיתִי" (בראשית לא נא), והמקור: "לִירוֹת בְּמוֹ אֹפֶל" (תהלים יא ב). העתידים: אִירֶה, יִירֶה. ובחסרון: אִיר, יִיר, תִּיר, נִיר. והכבד: "הֹרָנִי לַחֹמֶר" (איוב ל יט), "וַיּוֹרוּ הַמּוֹרִים" (ש"ב יא כד). וענין אחר: "אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע" (מ"ב יב ג), והמקור: "וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא י יא). וכתב אדוני אבי ז"ל מזה "הֹרוֹ וְהֹגוֹ" (ישעיהו נט יג) מקור. והעתידים: אוֹרֶה, יוֹרֶה. ובחסרון: אוֹר, יוֹר – "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע יְרֵה וַיּוֹר" (מ"ב יג יז), והוא מהענין הראשון.

נימוקי רבי אליהו בחור

1. ובעלי המסורת נתנו סימן באלה הספרים: אמ"ת דתק"ע.
2. כן במסורת על "וְהַחוֹטֶא בֶּן מֵאָה שָׁנָה": לית; בכל קהלת דכוותה בר מן אחד: "וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ" (קהלת ז כו) – בצרי.
3. וזהו על הרוב, אבל "הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ" אין כמהו בכל המקרא שפ"א פעל של המקור סמוך לעבר ולעתיד ונקוד בשוא. רוצה לומר, שלא נוכל לומר שְׁמוֹר אֶשְׁמוֹר או שְׁמוֹר שָׁמַרְתִּי.
4. לא נכון בעיני, רק שהטעם מהמלה כי תבא באות הנוספת במקום געיה ואינה געיה כמו וַיִּבֶן, וַיִּקֶן ודומיהם. וזולת וא"ו ההפוך לא נמצאו רק מעטים. גם הצווי ליחיד דרכה לבא בחסון ה"א.
5. וזה דווקא שעי"ן-הפֹעל בג"ד כפ"ת, וג' יצאו מן הכלל שאין עי"ן-הפעל מן בג"ד כפ"ת הם בשוא בסוף התיבה, והם: "יֵשְׂטְ" (משלי ז כה), (וישט) ["וַיַּשְׁקְ" (בראשית כט י ועוד)] ו"קֹשְׁטְ" (משלי כב כא) ואין עוד זולתם.
6. כשהמקור עם בכל"ם אז תמיד בתי"ו, וזולת בכל"ם לא נמצא דבוק עם הפעול רק במקום אחד: "הֱיוֹת אֶהְיֶה" (תהלים נ כא).
7. אבל לא נמצא כן עם וא"ו ההיפוך.
8. ותימה על רש"י ז"ל שכתב "וַיֵּפֶן" בצרי, עיין בפירושו בפרשת שמות (רש"י על שמות א כ).
9. ולפי פירוש רש"י (רש"י על תהלים עז י) הוא שם דבר, כמו חולת שלי. ולא יתכן בדקדוק.
10. ולא בא לעולם בחסרון הה"א – אֲגֻל, יְגֻל.
11. לפי שכבד על הלשון, שהרי לא תבא היו"ד נעה אחר הסגול לעולם, לפיכך שמו הסגול תחת האית"ן והחירק תחת הה"א.
12. לא ידעתי למה לא יהיה השורש חפא, ויהיה "וַיְחַפְּאוּ" על משקל "וַיְרַפְּאוּ" (ירמיהו ו יד).
13. ר"ל כי לא נוכל לומר אֶשְׁתַּחוּ, יִשְׁתַּחוּ.
14. לא נמצא רק בהִפְעִיל והוּפְעַל.