קטגוריה:בראשית ג כ
נוסח המקרא
מהדורת הכתיב: ויקרא האדם שם אשתו חוה כי הוא היתה אם כל חי
המהדורה המנוקדת: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי.
פרשני המקרא
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּקְרָא אָדָם שׁוֹם אִתְּתֵיהּ חַוָּה אֲרֵי הִיא הֲוָת אִמָּא דְּכָל בְּנֵי אֲנָשָׁא׃ |
| אונקלוס (דפוס): | וּקְרָא אָדָם שׁוּם אִתְּתֵיהּ חַוָּה אֲרֵי הִיא הֲוַת אִמָּא דְּכָל בְּנֵי אֱנָשָׁא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּקְרָא אָדָם שׁוּם אִיתְּתֵיהּ חַוָה אֲרוּם הִיא הֲוַת אִימָא דְכָל בְּנֵי נְשָׁא: |
רש"י
"חוה" - נופל על לשון חיה שמחיה את ולדותיה כאשר תאמר מה הוה לאדם (קוהלת ב) בל' היה
מפרשי רש"י
ואין נראה כלל פירוש זה שיהיה נכתב קריאת שמה קודם בריאתה, שדבר זה לא נמצא בשום מקום, ולפיכך צריך לפרש דודאי לא קשה רק שיכתוב קריאת שמה אחר בריאתה ולא קודם לכן, ואל יקשה לך דהיאך 'חזר לענין הראשון', דהא בענין הראשון - דהיינו קריאת שמות - עדיין לא נבראת חוה, ואיך יקרא לה שם קודם שנבראת, ואם רוצה לומר לענין הראשון אחר בריאתה - אין זה ש'חוזר לענין הראשון', שכבר הפסיק מקריאת השמות ודבר מבריאת חוה, אין זה קשיא, שכיון שהתחיל הכתוב לדבר בקריאת שמות הנה גם כן בריאת חוה מענין הזה, שהכתוב אומר (ר' לעיל ב, כ) "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולכל חיה ולאדם לא מצא עזר" - עד שברא לו חוה, וגם לאשתו קרא שם, נמצא כי גם בריאת חוה הוא מענין קריאת השם. ומה שנתן הטעם לענין סמיכות "ולאדם לא מצא עזר", מפני שעל ידי קריאת השם נזדווגה לו חוה, ולא פירש הטעם כי בא לפרש בריאת חוה ולומר כי גם לאשתו קרא שם, והשתא הוי כסדר, זה אינו, דאם לא בא רק לומר בריאת חוה היה לו להקדים בריאת חוה - כדי שיפרש כל קריאת השמות ביחד, אלא על ידי קריאת שמות נזדווגה לו חוה:
והא דהקשה כאן דהוי ליה לסמוך "ויקרא שם אשתו" קודם "והנחש היה ערום" ולעיל (פסוק א) הקשה דהוי למכתב "ויעש אלקים את כתנות עור" קודם "והנחש היה ערום", כבר נתפרש זה למעלה (אות א) דקאי על "ויהיו שניהם ערומים" דהוי ליה לסמוך אחריו "ויעש אלקים כתנות עור וילבישם" כמו שנתבאר למעלה, והכא קאי על "ויקרא האדם וגו'", והוקשה לו דהוי למכתב זה למעלה גבי בריאת חוה:
[לה] מה הוה בלשון היה. כי אותיות אהו"י מתחלפין:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
חַוָּה – נוֹפֵל עַל לְשׁוֹן "חַיָּה" שֶׁמְּחַיָּה אֶת וְלָדוֹתֶיהָ. כַּאֲשֶׁר תֹּאמַר (קהלת ב,כב): "מֶה הֹוֶה לָאָדָם" בִּלְשׁוֹן "הָיָה".
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
השאלות
(כ – כד) למה נתן לה עתה שם חוה. ולמה הסמיך לזה מה שעשה להם כתנות עור: מז"ש הן האדם היה כאחד ממנו. איך יתיחס להשי"ת או למלאכים ידיעה זו שחטא בה האדם. ואם זה מעלה למה הזהירו ממנו ורחק אותו עי"כ מעץ החיים. ולמה כפל וישלחהו מגן עדן ויגרש את האדם. ומי הם הכרובים ולהט החרב שנלחצו המפרשים בענינם:
(כ) "ויקרא האדם שם אשתו חוה". כאשר ראה אדם כי אשתו יעצתו להרשיע, ראה שאין ראוי להקרא שמה אשה כבראשונה, כי לא השיג ממנה עזר כראוי. וקרא שמה חוה מצד שהיא היתה אם כל חי, כי מעתה לא יושג ממנה העזר רק להוליד בנים, שכן היו נקבות כל בע"ח רק לקיום המין, וע"כ אמרו חז"ל שפירש אדה"ר ממנה ק"ל שנים, וגם שאחר אכילת עץ הדעת התחיל להשתמש בשכל המעשיי והיה יכול לתקן צרכי הבית בעצמו, והיא לא היתה רק להקים זרע:
אלשיך
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ומעתה אין מקום לאדם לקרות שם לחוה, מה שאין כן אחר מעשה ששמעה לדברי מסית והזידה בעץ הדעת ירדה מבחינתה וחסרה שם המעולה. וכן מדה זו בעולם שכל שיזיד אדם יחסר שמו כאומרו (משלי, י) ושם רשעים ירקב רחמנא ליצלן, לזה בא האדם וקרא לה שם על מעשיה שהיתה אם כל חי. והגם שגם שאדם חטא כבר כתבתי למעלה ששוגג היה בדבר:
ועוד גם לו הוכרה ירידה לפי שעה. שקרא לו הכתוב כאן האדם ג' או ד' פעמים. ויש לך לדעת כי בחינת האדם היא פחותה מבחינת שם אדם כאמור במסכת עבודה זרה (דף ג.) וזה לשונם אמר ר"י (הגי' בגמ' ר"מ אולם התוס' בסנהד' נט. כת' וי"ם דג' ר' ירמיה, הגה) אשר יעשה אותם האדם וגו' כהנים ולוים לא נאמר וכו' אפי' גוי העוסק בתורה וכו' והקשו רש"י ותוספות מאמר זה עם מאמר רבי שמעון בר יוחאי שאמר אתם קרויים אדם וכו' ותרצו התוספות שיש הפרש ומעלה בין אדם להאדם כי אדם הוא הגדול והמשובח וכו'. והגם שרש"י ז"ל כתב (סנהדרין דף נט.) שחולקים התנאים עם כל זה דברי התוספות עיקר כי מצינו בפירוש בדברי רשב"י שמחלק כדברי התוספות. וטעם הדבר הוא כי אדם הוא בחשבונו מ"ה ושמו של הקב"ה הוי"ה במילוי אלפי"ן יעלה כן ובתוספת הה"א תאבד הכוונה הרמוזה, ולזה קרא לו האדם אחר שחטא אבל לא נשאר בירידה זו שמצינו לו שחזר ה' וקראו אדם דכתיב וידע אדם עוד את אשתו וחזר למעלתו כי חטאו שוגג הוא:
עוד יש לומר טעם קריאת שם אחר כל המעשה. וקודם יש להעיר למה יתיחסו אליה החיים ולא יתיחסו אל האדם כי גם הוא אב כל חי. עוד יש להעיר כי לטעם האמור היה צריך לקרותה חיה ולא חוה. אכן הכוונה היא להיות שנתחדשו בה ב' דברים, הא', ששמעה דברי המסית קרא אותה על שמו והוא אומרו חוה מלשון חויא שהוא הנחש, וכמו כן הובא בספר הזוהר (ז"ח בראשית י"ט), והב' שנגזר עליה לילד בעצב לזה קרא לה חוה ולא קראה חויא לרמוז כי היא היתה אם כל חי כיון שהיא סובלת העצבון של הריון ושל לידה לה יאתה להתיחם אם כל חי ולא לאדם. ולא אמר הכתוב אלא טעם שהוא בלתי מוחש במשמעות השם כי רמז החויא ניכר הוא בשם. גם סמך הדבר למעשה הנחש יגיד הדבר:ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
ויקרא האדם שם אשתו חוה. נתנה לו לחיותו, ומיעצתו כחויא. דבר אחר: חיוה לה כמה דורות אבדה. אמר ר' אחא: חויא חויך, ואת חויא דאדם.
כי היא היתה אם כל חי. ר' שמעון בן אלעזר אמר: עם כל חי. תני: העשיר עולה עמו, העני אינה יורדת עמו. ר' סימון אומר: אם כל חי, אמן של כל החיים, דאמר ר' סימון: כל ק"ל שנה שפירשה חוה מאדם היו רוחות הזכרים מתחממין בה והיא יולדת מהן, ורוחות נקבות מתחממות מאדם ויולדות ממנו. הדא הוא דכתיב: "אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם", בנוי דאדם קדמאה. מאן דאמר רוחי דביתא טבין, דרבין עמיה; ומאן דאמר דאינון בישין, דחכמין יצריה. מאן דאמר רוחי דחקלא טבין, דלא חכמין יצריה; מאן דאמר דאינון בישין, דלא רבין עמיה.
אמר רב פפא, בדיק לן רבא: היא אומרת להניק והוא אומר שלא להניק, שומעין לה, צערא דידה הוא. הוא אומר להניק והיא אומרת שלא להניק מהו? כל היכא דהיא לאו אורחא והוא לאו אורחיה מאי, בתר דידיה אזלינן, או בתר דידה אזלינן? ופשטינא ליה: עולה עמו ואינה יורדת עמו; מאי קראה? "והיא בעולת בעל", בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל. ר' אלעזר אמר מהכא: כי היא היתה אם כל חי, לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה.בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
ראו גם
ויקי על הפסוק
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ג כ.
ראו בראשית ב יט
וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה
וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ
קריאת שם היא הצהרת בעלות, הזדמנות לתת כבוד וחשיבות, הזדמנות להשפיע על חיים עתידיים.
עד רגע זה אדם קרא לה אישה, ככתוב: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת" (בראשית ב כג). אדם שם את עצמו במרכז ובת זוגו היתה חלק ממנו - אישה.
אלוהים כעס על האישה ועל אדם, ככתוב: "כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ" (ביאור:בראשית ג יז), אולם אדם לא כעס עליה. הוא הבין שהאישה העניקה לו מפרי עץ הדעת טוב ורע, שהאישה רצתה בטובתו. הם אמנם הוענשו בצער, כאב ועבודה קשה, אבל במקום לכעוס עליה, הוא מעניק לה שם מכובד ביותר ומעניק לה עצמאות ממנו.
חַוָּה
השם שהוא בחר: "חַוָּה" והוא מסביר את השם "כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי"! מבני האדם.
למרות שאלוהים העניש את האישה: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (ביאור:בראשית ג טז), אדם מוותר לאשתו על ממשלתו בה, ומעניק לה כבוד עצום.
בהמשך אלוהים יפקוד על אברהם: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (ביאור:בראשית כא יב), וזאת בלי הגבלה של זמן, ונושא. בכל נושא ובכל דבר, לעולם. וכך בנות ישראל זכו לרשות להורות לבעליהם להביע את דעתם.
המילה "חַוָּה", בערבית 'חַיְוַאן' היא חיה, והמילה 'חַיֵّה' היא נחש.
ייתכן ששמה גם רומז: שהנחש הסית את האישה, והאישה הסיתה את האיש, כאילו שהיא הנחש שלו.
- דף מקראות גדולות על הפסוק
- ביאור מקראות גדולות על הפסוק
- ביאור מפורט של הפסוק
- דפים באתר ויקיטקסט המקשרים לפסוק
ויקי על הפרק
באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
דפים בקטגוריה "בראשית ג כ"
קטגוריה זו מכילה את 16 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 16 דפים.